ב"ה

הכלל והפרט ב"תורת לוי יצחק"

בעזרת ה' יתברך

י"ח ניסן תשנ"א – כפר חב"ד

כינוס תורה חוה"מ פסח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

א

בתניא פרק מא (שיעור התניא של יום זה, חי ניסן, יום הולדתו של הרה"צ רלו"י נ"ע) כותב אדמו"ר הזקן:

"...וגם יתבונן איך שאור אין סוף ב"ה הסובב כל עלמין וממלא כל עלמין הוא רצון העליון הוא מלובש באותיו׳ וחכמת התורה או בציצית ותפילין אלו ובקריאתו או בלבישתו הוא ממשיך אורו ית׳ עליו דהיינו על חלק אלוה ממעל שבתוך גופו ליכלל וליבטל באורו יתברך ודרך פרט בתפילין ליבטל וליכלל בחי׳ חכמתו ובינתו שבנפשו האלהית בבחי׳ חכמתו ובינתו של א״ס ב"ה המלובשות דרך פרט בפי קדש והיה כי יביאך דהיינו שלא להשתמש בחכמתו ובינתו שבנפשו בלתי לה׳ לבדו וכן ליבטל ולכלול בחי׳ הדעת שבנפשו הכולל חו"ג שהן יראה ואהבה שבלבו בבחי׳ דעת העליון הכולל חו"ג המלובש בפ' שמע והיה אם שמוע והיינו כמ"ש בש"ע לשעבד הלב והמוח כו'...".

ומפרש בעל יום ההולדת (בלקוטי לוי יצחק ד"ה ליכלל וליבטל):

כאן נקט ליכלל וליבטל. ואח"כ נקט ליבטל וליכלל. הוא כי התכללות הוא מה שנעשה כמו הדבר שנתכלל בו. והוא מצד החסדים. פעולת ועשה טוב. וביטול הוא מה שנתבטל ואינו עושה מאומה היינו שאינו עושה שום דבר שלנגד מי שנתבטל לפניו. והוא מצד הגבורות. בחי׳ סור מרע. שאין עושה את הרע המנגד לאלקות מפני שהוא בטל לה׳. והנה בסדר ההמשכה מלמעלה למטה מתחלה היא חסדים ואח"כ גבורות. לכן בממשיך עליו אורו ית׳ שהוא המשכה מלמעלה למטה נקט מתחילה ליכלל מצד החסדים ואח"כ וליבטל מצד הגבורות. אך בהעלאה מלמטה למעלה, שהוא מה שהאדם משעבד את עצמו לאלקות מובן שמתחלה הוא גבורות, סור מרע, ואח"כ הוא הסדים, ועשה טוב, והיינו שמתחלה הוא בטל לה׳, שאינו עושה דבר המנגד לו, ואח"כ הוא נכלל באלקות, שעושה מה שה׳ עושה דהיינו ועשה טוב. לכן כשנקט מה שהאדם משעבד הכחות שלו לאלקות נקט מתחלה ליבטל ואח"כ ליכלל. כי אצל האדם נעשה כחומר חותם המתהפך, וכמובן. (עיין עוד בהמשך דבריו שם ד"ה וכן ליבטל ולכלול, בהפרש שבין "וליכלל" שנקט בחו"ב ו"לכלול" שנקט בדעת).

מלשון התניא ופירוש הלקולו"י הנ״ל נמצא שישנה עבודה (עבודת ההתבוננות לידבק באלקות) בדרך כלל (שלפני לימוד התורה וקיום כל מצוה מעשית) וישנה עבודה בדרך פרט (בהתבוננו בכוונה הפרטית של כל מצוה ובפרטים השונים שבכל מצוה גופא). הכוונה הכללית היא בדרך המשכה מלמעלה למטה, ואזי הכלל [שבכלל – "ליכלל", שפירושו כאן שנעשה הדבר שנתכלל בו, ע"י העבודה של "ועשה טוב" ע"ד המצוה להדמות אליו יתברך – "והלכת בדרכיו" – "מה הוא רחום אך אתה רחום וכו'", ובכללות, הרי הקב"ה הוא "עצם הטוב", וממילא בכל קיום מצוה שבבחי' "ועשה טוב" – "כאילו עשאוני" בתחתונים ממש, ע"ד המצוה הראשונה בתורה – "פרו ורבו" – "להרבות את הדמות"] קודם לפרט [שבכלל – "וליבטל", ביטול מוחלט של כל הרצונות הזרים המנגדים לאלקות – "סור מרע"]. משא"כ בכוונה הפרטית, שהיא בדרך העלאה מלמטה למעלה, שאזי הפרט [שבפרט – ״ליבטל" – עצם השעבוד העצמי לאלקות בפרט זה] קודם לכלל [שבפרט – "וליכלל" – התכללות פרט זה בשרשו ומקורו האלקי, שעבודתו בפרט זה תהיה בבחינת "להדמות אליו" באמת כנ״ל].

הכלל בכל מקום הוא ענין החסדים (אהבת השי"ת, ותשוקה להתקרב אליו ית׳ ולהכלל בו. וכן בנוגע לאהבת התורה ואהבת ישראל), בעוד שהפרט בכל מקום הוא ענין הגבורות (יראת השי״ת, "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" בעבודת האדם כפרט – "בשבילי נברא העולם" – בדרך העלאה מלמטה למעלה תוך כדי הכרה כי "הנה ה׳ נצב עליו ומלא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי. ועל כן צריך לעבוד לפניו באימה וביראה כעומד לפני המלך", כמבואר בתניא שם).

— מהחידושים שבפירוש הלקולו״י הנ״ל, שאינו מפרש "ליכלל", התכללות באלקות, ע"ד "לאשתאבא בגופא דמלכא" וכיוצא בזה, כרגיל בספה"ק, אלא ע"ד המצוה להדמות אליו יתברך בקו ה״עשה טוב" כנ״ל (קו החסדים). כלומר שאינו מפרש "ליכלל" בדרך של "רצוא" מלמטה למעלה אלא דוקא בדרך של "שוב" מלמעלה למטה (בהתאם לכללות פרושו שה"כלל" עיקרו חסדים הנמשכים ויורדים, כטבע המים, מלמעלה למטה) —

עד הבעש״ט זי"ע (ולא עד בכלל) הדרך העיקרית בעבודת השי״ת (המודעת לרבים, מתוך פשטי דברי חז״ל וספרי המוסר הבנויים עליהם) היתה כפשט הכתוב: "סור מרע ועשה טוב״ – מקודם "סור מרע", ורק לאחר מכן (כאשר הנפש נקיה ומטוהרת מיניקת החיצונים) "ועשה טוב" (ע"ד "מעשים טובים" – "מעשים מאירים", והיינו לומר שגילוי אור פני המלך, כבואו לשכון כבוד בדירתו שבתחתונים, יוכל להאיר רק לאחר הנקיון היסודי של ארמון המלך ע"י עבדיו העובדים אותו בביטול עצמי). זוהי דרך העולה בית אל מלמטה למעלה, עבודת הפרט כנ״ל – "ליבטל וליכלל" (ולרוב, כאשר זוהי הדרך היחידה המודעת בעבודת ה׳, חסר בה גלוי היעד של "וליכלל" בו יתברך). יסודה של דרך זו הוא בגבורות קדושות (התנגדות להתנגדות – כלומר התנגדות פנימית נפשית לכל דבר המתנגד לאלקות), וממילא ממנה עלולים להשתלשל, ברבוי הצמצומים של ירידת הדורות וכו', דינים קשים (כגון בקורת נוקבת נגד הנהגותיהם של פשוטי הצאן וכיוצא בזה) שסופם פירוד מאלקות ר״ל (ההיפך הגמור ממבוקש העבודה).

ברוך המקום ששמר את הבטחתו לעמו ישראל והאיר את עינינו באור תורתו הזכה של מורנו הבעש״ט זי״ע (שהיא "תורת משיח" כנודע, וכאשר יקויים "יפוצו מעינותיך חוצה" אזי קאתי מר). מיסודות תורת החסידות, שעל ידי "ועשה טוב" בתחלה ניתן גם להתגבר על הקליפה ולקיים בנפשו "סור מרע" (מה שלא היה מסוגל לקיים במצבו הראשון, בעודו שקוע בחשכת גלותו).

זוהי דרך העבודה של ה״כלל" – מתוך ההתקשרות (האהבה עצמית) לכלל ישראל, ובמיוחד מתוך התקשרות להתגלמות הטוב-בעצם ששתל השי״ת בקרבנו, הצדיק־יסוד־עולם, אתפשטותא דמשה רעיא מהימנא שבכל דור ודור ששקול כנגד הכלל כולו (היינו מה שהצדיק הינו "נשמה כללית") ואצלו "לא יגורך רע" כלל וכלל ("אמרו צדיק כי טוב", וכן "תאות צדיקים אך טוב"), וממילא ע"י ההתקשרות אליו (יסוד המוסד של תורת החסידות, שבלעדיו יטעה האדם בודאי בדרך עבודתו, ה״י) – אפשר להתחיל להאיר באור כי טוב בהדיא בקו של חסדים – "ועשה טוב" (ומכחו של הצדיק לתת כח לכאו"א לגרש את הרע שבקרבו – "מעט מעט אגרשנו מפניך" – "סור מרע"). דרך זו היא כולה המשכת גלוי אלקות מלמעלה למטה – "כימי השמים על הארץ" – ומעט אור אלקי הנמשך בדרך זו דוחה, ממילא ומאליו, הרבה מן החשך, וכל שכן רבוי אור כנודע. (לאחר עבודת ה״כלל" יכול להיות, וצריך להיות, גם עבודת ה״פרט" בדרך העלאה מלמטה למעלה, ואזי דוקא יבוא ה״וליכלל" באמת לאחר ה״ליבטל"). ואזי משלים את עבודתו כפי המדה של "כלל ופרט וכלל" ודוק. ועוד יש להעיר שעיקר עבודת הפרט נאמר בתניא בנוגע למוחין חב״ד שבכוונת התפילין (שהרי בנוגע לכוונת הטלית, הכוונה של "שום תשים עליך מלך" היא כללית־פרטית ודוק), וי״ל שדוקא במקום החב״ד שבנפש אין סכנת יניקת חיצונים ודינים קשים מעבודת הפרט, ואדרבה דוקא שם מתמתקות הגבורות בשרש החסד כו' וד"ל.

שיטת ה״מוסר" (מלשון "סור מרע") אינה מסוגלת להשיג איך תתכן עבודת ההתכללות לפני עבודת ההתבטלות (איך אפשר שהאדם שנמצא למטה – על הארץ – יוכל לעבוד בדרך מלמעלה למטה, מהשמים לארץ). לעומתה, החסידות מגלה את עצם ענין היהודי, איך שיהודי בכל עת ובכל מקום, בכל מצב רוחני שהוא, תמיד נמצא "באמנה אתו" יתברך, שהרי בכל יהודי מאיר ה״כלל" הגדול, שהרי "חלקו" של כל יהודי הריהו חלק מן העצם ("חלק אלוה ממעל ממש"), וכאשר אתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו, וכן בנוגע למצות התורה – "'ואהבת לרעך כמוך׳... זה כלל גדול בתורה" (ופירוש "כמוך" היינו כמוך ממש, כידוע מכ״ק אדמו״ר הזקן זי״ע).

ב

ועתה נתבונן בעזה"י, ע״ד הנ"ל, באחת מתורותיו של בעל יום ההולדת שמדברת מעניני חג הפסח (לקולו"י הערות לספר הזהר פר׳ אחרי עמ׳ רעז ואילך).

כללות ענינו של חג זה הוא חסד (כמ״ש "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", "הסד נעוריך" הוא בחי׳ "חסד לאברהם", "אברהם אוהבי", וכמו שיתבאר), וז"ל של הלקולו״י (שם): "פסח הוא לנגד אברהם שאמר לושי ועשי עוגות שהוא העוגות מצות בפסח... עכ״ז בפסח יש בחי׳ גבורות ג״כ ואדרבה עיקר ענין יצי״מ הי׳ ע"י בחי׳ גבורות כמארז״ל בברכות דנ״ח ע״א והגבורה זו יציאת מצרים. וכן דרשו שם והגבורה זו מכת בכורות. שהיה זה ביצי"מ... והרי יצחק בחי׳ גבורות נולד בפסח כדאיתא בר״ה די״א ע״ש. והברכות שברך יצחק מטל השמים הי׳ זה בפסח שאז אוצרות טל נפתחין. וביצחק מצינו שאכל אז את הפסח והוא הב׳ גדיי עזים לפסח ולחגיגה. והם גדיי עזים בחי׳ גבורות. ורבקה נתנה גם להם אשר עשתה הוא הלחם דמצות. ויעקב הביא גם יין הוא היין דהד׳ כוסות ויצחק בחי׳ גבורות אכל ושתה כ״ז [עד כאן רמז את שמו יצחק ודוק]. מובן מזה שכל אלו פסח מצה וכוסות שייכים לבחי׳ גבורות, והרי השלשה דברים שבפסח דהיינו פס״ח מצ״ה מרו״ר מספרם קר"ע שט״ן שהוא השם שבגבורה ובאמת אופן עשיית הפסח הוא בבחי׳ גבורות דוקא. כי הרי הי' צריך להיות צלי אש דוקא, שצלי אש הוא בחי' גבורות. והיו צולין אותו בשיפוד של רמון. רמון הוא ג״כ בחי׳ גבורות. כי דמון הוא בהוד סוף קו השמאל... וכן מצה פירושו מריבה ומדון בחי׳ ירגיז אדם יצ״ט על יצה"ר. הרגזה הוא כחי׳ גבורות. ואם שיש ג׳ מצות שנקראים כהן לוי ישראל בחי׳ חג״ת הנה עיקר מצות אכילת מצה הוא במצה האמצעית שלנגד לוי בחי׳ גבורות, שאותה אוכלין בתחלה החלק הקטן, שעליה קאי ברכת על אכילת מצה, ואותה אוכלין לבסוף החלק הגדול המצה דאפיקומן. והמצה דלוי דוקא שוברין אותה הוא ע״ד כמו השברים דתקיעת שופר שהוא לנגד יצחק גבורה [עד כאן רמז את שלמות שמו – לוי יצחק – ודוק]... וכן מרור שבפסח, מובן שמרור, מרירות, הוא בחי׳ גבורות... וכן הכוסות יין שבפסח, יין הוא בחי׳ גבורות. ובד׳ כוסות גופא העיקר והחידוש שיש בכוסות דפסח, מה שאין זה בכל השנה, הוא הכוס השני והכוס הרביעי, שאינם בכל השנה, משא״כ הכוס דקידוש ישנו גם בשבת ויו"ט והכוס דברהמ״ז ישנו בכל השנה ג״כ, ועל אלו הב׳ כוסות דווקא אומרים ההגדה וההלל, סיפור יצי״מ. והם הב׳ מוחין השמאלים בינה ועטרא דגבורה. כי הד׳ כוסות הם הד׳ מוחין שמבינה כנודע. א"כ אלו הב׳ הם בינה וגבורה, הרי שהעיקר דכוסות הם ג״כ בהי׳ גבורות... הרי שכל ענין פסח, הן הפסח עצמו והמצה והמרור והכוסות כ״ז הוא בחי׳ גבורות... אך הם גבורות ממותקות שנמתקו בחסדים. זהו שיו"ט דפסח הוא בחי׳ חסד.

והנה מהנ״ל יוצא שכל הפרטים שבחג הפסח שייכים לגבורות דוקא (ובעומק, היינו שעצם הענין של "פרט" הוא גבורה, וכנ״ל), אך הכלל של יו"ט של פסח הוא חסד דוקא הממתיק את כל בחינות הגבורה שבו (וכנ״ל שעצם ענינו של ה״כלל" הוא חסד). כל הפרטים שבפסח עולים (״נאכלים" — "ואוכל מכל" שאמר יצחק אבינו) בדרך העלאה מלמטה למעלה ("ליבטל וליכלל"), ואילו הכלל של פסח ("פסח" מלשון חמלה והתעוררות רחמים רבים על נש״י) "מדלג על ההרים׳ בדרך המשכה מלמעלה למטה ("ליכלל וליבטל").

ובעומק יותר, הנה כדי להמתיק את הגבורות (פרטים ודיוקים, ע"ד דרך הלימוד של "גופא דאורייתא") בשרש החסד (הכלל, שכולו טוב, ולית תמן קושיא כו', ע״ד דרך הלימוד של "נשמתא דאורייתא"), שם אלקים (לשון רבים) בשם הוי׳ ב״ה (אחד יחיד ומיוחד) — והוא ע״ד יחוד אור א״ס הסובב כל עלמין (בחינת "כלל") באור א״ס הממלא כל עלמין (בחינת "פרט") כנודע – צריך להמשיך מהמקור האמיתי הנושא את שני ההפכים של חסדים וגבורות כאחד – והיינו עצמותו ומהותו יתברך ממש (שבו דוקא אין ההפכים הפכים כלל וכלל אלא שכולא חד באמת לאמיתו, כמבואר בדא״ח ובפרט בדברי כ״ק אדמו״ר שליט״א בכ״ד). וזהו על ידי ההתקשרות האמיתית לצדיק הדור שבבחינת "לויתן" [מלשון "הפעם ילוה אישי אלי", הכח העצמי המחבר סובב וממלא וכו' כנ״ל, ובסוד "הכהנים הלוים" לע״ל וד״ל. וכן הוא בסוד "בקש שלום ורדפהו" שכתוב לאחר "סור מרע ועשה טוב", וע״ד פירוש הבעש״ט זי״ע שיש להקדים את "ועשה טוב" ל״סור מרע", כן י״ל שלפני הכל יש להקדים את בחינת "בקש שלום ורדפהו", (גם) ע״י ההתקשרות לצדיק-אמת, שבבחינת "והאמת והשלום אהבו" וד״ל] – "לויתן זה יצרת לשחק בו".