1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (81)

ד"ה "ביום השמיני עצרת" (8)

ה' אדר ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

קיצור. יבאר דההרגש בעצמות א"ס [הרגש חיובי, ולא רק ידיעת השלילה של הרמב"ם.] הוא מצד הדעת וההכרה דנשמה בעצמות [] שממנו לוקח [כמו המשל בתניא, של הטפה הזרעית במח האב, וכדברי חז"ל על "עם המלך במלאכתו", שאנחנו היינו עם ה' ממש עד כדי כך שנתנו לו את העצה. ההבדל בין שני המאמרים האלה הוא שבראשון "ממנו לוקח" בתוך אבינו ובשני "ממנו לוקח" בתור מלכנו, אנחנו היועצים של המלך. המלך מקבל את עצת היועץ כי מחזיק ממנו כעבד הכי נאמן שלו – מרגיש שהוא מזדהה איתו לגמרי. בכל אופן, היות ש"ממנו לוקח" יש לנו זיקה וכעין זכרון בעצמות, ועל ידי הדעת שלנו יכולים להרגיש בעצמות ה'. אחר כך הוא מסמיך זאת על מה שכתוב בזהר, שכאשר אדם נולד הוא מקבל נפש, אם זוכה יותר מקבל רוח, אם זוכה יותר מקבל רוח, עד שכאשר זוכה לגמרי "יהבין ליה הוי' בשלימות", נשמתא לנשמתא שכוללת את חיה-יחידה וגם "יחידה ליחדך":] וכמאמר יהבין ליה הוי' בשלימות דאתוון [כנראה לא אמרנו, אבל "יהבין ליה הוי' בשלימות" היינו על דרך "אנא נסיב מלכא" – נותנים לו את ה' ממש, הרגש באלקות.] אדם מאד בל"ג [אדם הוא הדעת, והוא בצירוף מאד – שמשיח עולה לראש.], חכמה ואצילות נק' פנים [בסדר של פנים-דרום-צפון-אחור כנגד אבי"ע.], אצילות אדם אדמה לעליון, יבאר מאמר רבינו בענין ולא יהיה לך אלקים אחרים על פני [בפירושו המופלא, שלא יהיה לך שום צמצום שמסתיר על פני, על דרגת האצילות. כל ההמשך כאן הוא להסביר מהי בחינת "פני", "פני ילכו". מסביר ש"לא יהיה לך אלהים" – אחרים, ואפילו "אלהים קדושים" – "על פני".], צווי [מצות לא תעשה, שכנגד מצות עשה הראשונה בעשה"ד, האמנת אלקות.] והבטחה [שיבוא זמן בו לא יהיה שום הסתר וצמצום על "פני". בזמן הגלות כתוב "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא". הוא מדבר כאן על שלשה פסוקים שיש בהם "פני" – הביאור בכלל הוא בפסוק "פני ילכו וגו'". עיקר הנקודה, שיגיע אליה בפרק הבא, שגם אחרי הבטחה זו משה לא מסתפק בכך ואומר "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה" – שלפי פירוש הרמב"ן "פניך" אינם "פני". מקדיש מאמר שלם להסביר את מעלת "פני", ואז עוד יותר פלא שמשה לא מסתפק בזה ורוצה את "פניך". בכל אופן, ה' מבטיח שיבוא יום בו "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", הפסוק השני כאן. הפסוק השלישי – פסוק של פורים, בהשגחה פרטית – "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא".], דקאי על הצמצום ["אלהים אחרים" משתשלשל מ"אלהים קדושים" שהוא עצם הצמצום – מהצמצום מתחיל סדר השתלשלות, כך הוא הסביר. בלי צמצום יש גילוי שלמעלה מהשתלשלות.], והיינו דפני ילכו בלא צמצום [ה' מבטיח שיתגלה לעם ישראל בלי צמצום – "פני" ו"אלהים" לא הולכים יחד, או אלקים או פני.], ויבאר ב' נוסחאות במאמר רבינו בענין אסתיר פני [שיחזור עליהן קצת בפרק הבא.].

כד) והנה המורם מכל המבואר בב' הנוסחאות במאמר רבינו נ"ע יובן דמ"ש אסתיר פני ביום ההוא שכולל ב' ענינים הא' שהמלכות דאצילות מסתתרת בבריאה שאפילו בבריאה [שהיא "עלמין סתימין דלא אתגליין", מדרגה גבוהה, שהייתי יכול לחשוב שאצילות מתגלה בה – למטה מבריאה לא, אבל בבריאה כן. במיוחד לפי הקבלת עולמות אבי"ע לשם הוי', אצילות-בריאה הם י-ה, חכמה ובינה, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – הייתי חושב שאבא מתגלה באמא, אצילות מתגלה בבריאה. החידוש של "הסתר אסתיר פני ביום ההוא" – האצילות לא מתגלה בבריאה.] אינה מתגלה בחינת פני הנ"ל [שהיא מלכות דאצילות.] רק נעשה בחינת עתיק ומקיף לבריאה שנעתק ונבדל [עתיק לשון נעתק – אינו מתגלה שם. הוא שם, מרחף על הראש של עולם הבריאה, אבל הוא נעתק.], והיינו כמשנת"ל בשם הרמ"ז דפנים הוא בחינת אצילות ובחינת חכמה [חכמה ואצילות הן אותו ענין.] ואם כן עולם הבריאה ובחינת בינה [דאצילות] המקננת בה הם למטה מבחינה זו [אם אמרנו קודם שחכמה ובינה הן "תרין ריעין" שתמיד מתחברות, למה בין אצילות ובריאה אינן מתחברות? כתוב שפנימיות אבא לא מאירה גם באצילות – הדרגה שלא מאירה נקראת "קדש", "קדש מלה בגרמיה", שלא מאירה גם באצילות. מה שמאיר באצילות הוא חיצוניות אבא. כשאומרים שאבא ואמא הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" הכוונה ליחוד הנצרך לקיום העולמות, שהוא יחוד חיצוניות או"א. כאשר הקדש עצמו כן יתגלה באמא זהו יחוד או"א פנימי שהוא לשם לידת נשמות חדשות – לא נשמות של העולם הזה. יחוד עתידי כאשר "פני" יתגלו, "פני ילכו" – מה שה' מבטיח כאן למשה הוא מקור של לידת נשמות חדשות, נשמות של משיח. "הסתר אסתיר פני" הוא הסדר שהקדש דאצילות לא מתגלה בבריאה. ההסבר הכי פשוט על דרך החסידות שאצילות לא יכולה להתגלות בבריאה הוא שאצילות הוא עולם האחדות, אין שם שום הרגש היש הנפרד, ואילו עולם הבריאה הוא ראשית העולם הנפרדים, שיש בו הרגשת היש. הוא יש היולי, ראשית המציאות, אבל יש בו הרגשת יש כל שהיא – יש נברא – ולכן אצילות לא יכולה להתגלות שם, תרתי דסתרי. אף על פי שאצילות ובריאה הם חכמה ובינה, אבל אצילות היא האור העליון – האור שלמעלה מ"בורא חשך" – והוא לא הולך יחד עם "בורא חשך", עם הרגשת הישות שלי. עולם הבריאה הוא עולם של שכל, ובו יש הרגשת הישות בעיקר בשכל – אדם מרגיש את עצמו כשכל, אפילו כמאמר אותו פילוסוף "אני חושב משמע אני קיים". זו ההרגשה של עולם הבריאה – אצילות לא יכולה להתגלות שם, בעלמא דין.], דבחינת בינה המקננת בבריאה אינה בחינת עצם הבינה כמו שהיא באצילות, דבאצילות ונהר יוצא יוצא תמיד בלי הפסק ["ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" – עדן היינו חכמה, נהר בינה, והנהר הוא נמשך עד לגן-המלכות. הנהר יוצא אבל עדיין מחובר, כמו אור שדבוק במאור – נהר לשון נהירו, נהרה של אור – ללא שום הפסק. כלומר, עולם הבריאה יש קשר תמידי של עדן ונהר, של חכמה ובינה, ויש גילוי מסוים – לפחות של חיצוניות החכמה – ויחוד תמידי.] היינו בלי פירוד כלל וכשנמשכת בבי"ע [ועל כך נאמר "אמא מקננא בכורסיא".] נאמר ומשם יפרד [יש הפסק בנהר, נעשה לארבעה ראשים. אף על פי שכתוב בסוף "והנהר הרביעי הוא פרת", "'הוא' דמעיקרא", הוא הנהר המקורי, אך גם זה לאחר הפסק.] שנעשה בבחינת פירוד [תולדה של מודעות עצמית נפרדת, כפי שהסברנו, משא"כ באצילות אין פירוד כלל – רק ה'. "ומשם יפרד" הוא המקור של המושג פירוד – כל שרש נלמד מההופעה הראשונה שלו בתורה, וכאן שרש ומקור המושג פירוד. מתאים לרמז המפורסם שפרד היינו מי שאין לו את הסוד בפרד"ס התורה, נשאר פר"ד. פרד"ס כנגד אבי"ע, וממילא פר"ד היינו עולמות בי"ע – רמז מאד יפה שהפירוד הוא בבי"ע, בהם יש תודעה של "יש ודבר נפרד בפני עצמו". הוא פרד – פחות מסוס. בכל אופן, לדוד המלך יש פרדה מיוחדת, כמו שרואים בסיפור של אבישי. גם את הפרד של דוד צריך להחזיר למלך המשיח. (שלשת הביטויים "יש, ודבר נפרד, בפני עצמו" הם כנגד בי"ע?) דברנו כמה פעמים שיש כאן שלשה שלבים. בבריאה יש רק "יש" היולי. אחד הסודות אצלנו שאבי"ע היינו אין-יש-כלל-פרט – אין כללי, מציאות של יש, מציאות כללית ומציאות פרטית. אז "יש" היינו עולם הבריאה, "ודבר נפרד" ביצירה ו"בפני עצמו" – פאר זיך, שרק אני קיים, אני ואפסי עוד, "בפני עצמו" לגמרי בלי זיקה לבורא עולם (בניגוד ל"דבר נפרד" שיכול להיות עם זיקה) – כנגד עשיה. הסברנו ככה הרבה פעמים.], מה שאין כן בחינת נקודת המלכות שנעשית עתיק לבריאה הוא עצם נקודת המלכות דאצילות [הכתר של המלכות, וליתר דיוק המלכות של הכתר של המלכות, כפי שהוסבר.] כמ"ש בע"ח שמ"ז שם ולכן בחינת בינה המקננת בבריאה היא בבחינת התלבשות בבריאה [לא מעבירה את האצילות בדרך מעבר, אלא נתפסת בהתלבשות, וכפי שיסביר בהמשך כל התלבשות תופסת רק בחיצוניות המלובש. המגיד אומר שמשל כל עניני הקבלה והחסידות, כל השתלשלות, הוא רב ותלמיד. מה שמתלבש בשכל התלמיד הוא רק חיצוניות השכל של הרב – רק אחרי ה"ומשם יפרד". איך שהנהר יוצא בתוך שכל הרב לא מתלבש בכלל – רק מה שמתאים לשכל של התלמיד, שבנוי באופן מסוים. אתה מבין עוד משהו חדש, אבל בעצם הכל מותאם לפי השכל שלך, הכל חיצוניות שכל הרב. כך נסביר יותר בהמשך.] שמזה [מהתלבשות הבינה לאחר הפירוד.] הוא ההשגה דבריאה [שוב, כמו התלמיד שמקבל השגה מהרב, אבל היא בהתאם למבנה השכלי שלו.] אבל נקודת המלכות היא רק בבחינת עתיק שנעתק ונבדל, וכשהאצילות אינה מתגלה ממש בבריאה זה ענין אסתיר פני ביום ההוא [המגיד רצה לפעול משיח, ולכן אמר שיש אצילות בכל מקום – "אצילות איז אויך דא" – רצה לגלות אצילות בכל מקום, לא רק בעולם הבריאה אלא גם בעולם הזה התחתון. זה נכון, אבל בגלות זה לא מתגלה בכלל. כמו שיסביר בהמשך הפרק הזה, לומר "אצילות איז אויך דא" אפילו בעולם התחתון שלנו היינו רק אם אור האצילות בא בדרך מעבר ולא בדרך התלבשות. נסביר את המשל בהמשך, כמו שיכול להיות יהודי שאינו ת"ח גדול, שלא מתלמידיו הקבועים של הרב, וכשהוא רואה את הרב פתאום מקבל את כל האור שלו – כמו יהודים שישבו בהתוועדות של הרבי ופתאום קבלו אור עצמי של הרבי. היו יהודים שנעשה חסידים מאד גדולים מכך, כמו ר' ראובן דונין ע"ה וכל מיני קיבוצניקים. יש תלמידים כמו רבינו הקדוש שלא ראה את פניו של רבי מאיר – ראה אותו רק מאחוריו, קבל את השכל שלו, אבל לא ראה את הפנימיות שלו. העולם הזה הוא עולם של התלבשות, אבל משיח הוא ענין של מעביר – שמתגלה ש"אצילות איז אויך דא", אצילות פה ממש.] שאפילו מבחינת יום ההוא שזהו בחינת בריאה ובינה שהן בחינת עלמין סתימין מוסתר בחינת פני שהן המדריגות דאצילות וחכמה [זה ענין אחד שלמדנו מהנוסחא במאמר אדמו"ר הזקן. מה התחדש בנוסחא הב'? שלא רק הבריאה, אלא גם בינה דאצילות שמקננת בבריאה – גם יחס אליה נאמר "הסתר אסתיר פני".], והענין הב' בפירוש אסתיר פני ביום ההוא דרוצה לומר שגם בחינה זו דבחינת המלכות היא בבחינת עתיק זהו רק בבריאה שנקראת יום ההוא עלמא דאדתכסיא ואין זה מאיר ומתגלה כלל למטה וכמאמר ובורא חשך שעולם הבריאה עלמא דאתכסיא ואינו מאיר בגילוי כלל למטה [נקודה זו לא כל כך הסביר קודם, ובכלל צריך להבין – אם לא מתגלה בבריאה פשוט שלא מתגלה מתחת, מה הוא רוצה לומר כאן? שאלו למה עולם הבריאה, "ובורא חשך", עלמא דאתכסיא, נקרא "יום" – אפילו "ביום ההוא" – וענינו כמו שכתוב בחסידות שעולם הבריאה הוא עולם המחשבה, "אור המאיר לעצמו", שהוא חשך כלפי הזולת. עולם היצירה הוא עולם של דבור ולכן הוא "יוצר אור" – אור כלפי, כלפי השומע, "פתח פיך ויאירו דבריך לי". עולם הבריאה הוא חשך, הוא הסתר, "ביום ההוא" – חשך לגבי העולמות שלמטה ממנו – אז ודאי ש"פני" לא מתגלים בעולמות שלמטה. מה החידוש בזה? הוא לא כותב כאן בפירוש, אבל לכאורה צריכים להסביר את החידוש שכותב כאן, שהיינו מה שהבעל שם טוב הסביר על "הסתר אסתיר פני". הוא לא שואל כאן בפירוש למה כתוב כפול, "הסתר אסתיר", אלא רק מדבר על ההסתר. זו שאלה פשוטה, והבעל שם טוב מפרש שגם ההסתר בעצמו מסתתר – הוא לא מורגש, אתה לא יודע שאתה במרתף, שאתה בחשך, בשבילך זה אור, חיי השגרה שלך. צריך לומר שזה ההבדל בין בריאה ליצירה ועשיה – בבריאה יש "אסתיר פני ביום ההוא", אבל מעלת עולם הבריאה שלפחות מרגיש שיש פה הסתרת פנים. אבל היות שעולם הבריאה עצמו מוסתר מהעולמות התחתונים, אז ביחס אליהם "הסתר אסתיר פני". לכן אפשר לדייק בלשונו, שכאשר מדבר על עולם הבריאה משתמש רק במלה "אסתיר" ולא אומר "הסתר אסתיר". בעולם הבריאה יש הסתר, אבל עם תחושה שיש פה פספוס. אחד שבעל מוחין גדולים באמת, כמה שיבין את דברי הרב – אם הוא באמת תלמיד חכם הוא יודע שיש הסתר. פירוש חדש לתלמיד חכם, לא סתם תלמיד של חכם אלא תלמיד שהוא חכם, א קלוגער תלמיד – תלמיד סתם יכול לחשוב שהבין את דברי הרב, אבל אם הוא תלמיד חכם חכמתו אומרת לו שפספסת משהו, לא תפסת לגמרי. אם הוא יודע שהוא פספס הוא תלמיד חכם, תלמיד פקח. בעולם הבריאה יש לפחות את הרגשת ההסתרה, אבל מעולם היצירה ומטה ההסתר גובר – "הסתר אסתיר פני". גם על פי פשט, ברור שהראשון מלביש את השני – קודם יש "אסתיר" ואחר כך עליו יש "הסתר אסתיר", שמסתיר את ה"אסתיר". ה"הסתר" הוא המצב שלנו בעולמות התחתונים. שוב, עולם הבריאה הוא חשך כלפי מטה, "אור המאיר לעצמו",], ואם כן נשאר למטה תכלית הסתר פנים שהוא אור האצילות שהיה מוסתר מאד [למה כותב פתאום בלשון עבר? כי כעת עובר לפורים – חז"ל דרשו את הפסוק "הסתר אסתיר פני ביום ההוא" על אסתר.] ולכן היה אז שליטת החיצונים וגזירת המן, וגם הנסים שנעשו אז באו בדרך הסתר בלבושי הטבע ע"י אסתר ואחשורוש [מענין שלא אומר אסתר ומרדכי אלא אסתר ואחשורוש. נאמר כעת דרוש של פורים – שעיקר הנסים עברו דרך אסתר ואחשורוש. (אחשורוש הוא הקב"ה.) רומז לקב"ה, אבל כאן מדבר על הפשט – על מה שמסתתר בטבע. צריך בסוף מגלת אסתר, לגלות את ההסתר, אבל בפשט קרא במשתה שאסתר עשתה לאחשורוש והמן – שם התגלה הנס, וזה חשוב. יש זיווג מרדכי-אסתר, עליו נאמר "ותהי לו לבת", "לבית", שהוא התחתן איתה, ועל כך אמרה "כאשר אבדתי אבדתי". אבל על פי פשט הזוג כאן הם אחשורוש-אסתר, המלך והמלכה. כמה הם עולים? 1842. כתוב שאין שם הוי' במגלה – יש רמזים, כמו ר"ת "יבוא המלך והמן היום" – אבל הרמז העיקרי בגימטריא הוא דרשת הזוג של אחשורוש-אסתר, צריכים לדרוש את הגימטריא שלהם כמו שבחתונה דורשים את החתן והכלה. כאשר אחשורוש נושא את אסתר הוא נותן כתר מלכות בראשה. אמרנו שרק במגלת אסתר יש "כתר מלכות". בהתחלה אומר אחשורוש לושתי לבוא בכתר מלכות והיא סרה, "ותמאן המלכה". "כתר מלכות" מתחיל בתהו, בושתי אותיות ישות, אותיות יתוש, ושתי לגבי אסתר היא בבחינת "יתוש קדמך". ה"כתר מלכות" השני הוא באסתר. הפעם השלישית היא כאשר המן אומר שישימו כתר מלכות לאיש אשר המלך חפץ ביקרו, אבל ראה שפני המלך השתנו – הבין שהגזים – אז כאשר חזר על הדברים לא הזכיר שוב את הכתר. המן נבא ולא ידע מה נבא – שכתר המלכות ראוי למרדכי. הוא חשב שראוי לו, אבל באמת מתאים למרדכי. בכך פורים מתקדם כל שנה – בעלמא דין מרדכי הוא רק משנה למלך אחשורוש, אבל כשיבוא משיח הוא יהיה המלך בעצמו. בכל אופן, בינתים הנס בא דרך אסתר ומרדכי – שדורשים להם את הגימטריא ביום שהוא נתן כתר מלכות בראשה – 1482, כפולה של שם הוי' (רמז הוי' העיקרי בגמלה), 57 פעמים הוי', הוי' נאו, הוי' פעמים "אל הוי'", "ויאר לנו" מתוך החשך של "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא".], ולכן [מתוך הבנת ה"אסתיר" בבריאה וה"הסתר אסתיר פני" בעולמות התחתונים מובן כמה] גדולה ההבטחה דפני ילכו שבא לומר שבחינת אצילות ממש יתגלה למטה להיות ההנהגה [רוצים כאן את תיקון ההנהגה.] משם דוקא ולא יהיה מוסתר בעולם הבריאה כי אם יתגלה שם, ועל ידי דרך מעביר הבריאה [לא בדרך התלבשות אלא בדרך מעביר, כמשל ראית פני הרב שאמרנו.] יתגלה ממש למטה [שהכי רחוק יראה את הפנימיות.] דמאחר שיהיה בדרך מעביר אם כן הנה זה מה שיתגלה בעולם הבריאה לא יהיה בבחינת התלבשות בעולם הבריאה שזהו בבחינת עכבה [בא לפי הכלים שלו, לפי דפוסי החשיבה שלו, והוא גם מעכב. מאד חשוב, התלמיד שהכי טוב מבין את הרב במדה מסוימת הוא משמש "ממוצע המפסיק" בינו לתלמיד שבא אחריו. הוא תופס זאת, ואפילו בלי לרצות הוא תופס לעצמו ולא מעביר הלאה בכלל. כמה שהוא רוצה, שיש לו ענין לכתוב מאמרים של תורת רבו ולפרסם אותם, אבל יש בחינה מסוימת שהוא תופס וגם מפסיק, כי מתעכב אצלו (גם מתעכב למסור את המאמר שלו למערכת...). בכל אופן, יש עכבה מסוימת שהתלמיד תופס בעולם הבריאה.] שאז [על ידי העכבה, גם] משתנה ההמשכה [והיא לא האור העצמי.] אבל בדרך מעביר הרי הגילוי בעולם הבריאה הוא גם כן שלא בבחינת התלבשות ותפיסא והיינו דלא זו בלבד שהוא גילוי עליון יותר לגבי עולם הבריאה גופא הנה לבד זאת הרי על ידי הבריאה נמשך האור כמו שהוא ממש בבחינת גילוי למטה [אנחנו רוצים בדרך מעביר – שהאור עצמו כפי שהוא יתגלה למטה.],