התוועדות הכנה למתן תורה

ב' סיון תש"פ – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. קבלת התורה בשמחה ובפנימיות

קבלת התורה בשמחה ובפנימיות – בשנת תש"פ

שלום לכולם. אנחנו מתכוננים עכשיו לחג שבועות, "זמן מתן תורתנו". עוד שעה קלה כבר מתחילים "שלשת ימי הגבלה". הברכה המסורתית שהרבי תמיד היה מברך לפני שבועות את כולם היא "קבלת התורה בשמחה ובפנימיות". הרבה פעמים דברנו על הביטוי והסברנו מהי שמחה ומהי פנימיות, אבל ראוי כל שנה לחשוב מחדש. בעצם, גם הרבי הקודם היה מברך כך – שנזכה לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות.

כמו שנראה, יש רמז מאד יפה ששייך במיוחד לשנה שלנו – תש"פ. תש"פ ראשי תבות תורה-שמחה-פנימיות – קבלת התורה בשמחה ובפנימיות. זהו כבר רמז יפהפה, אבל לא רק זה – אם עושים את החשבון, יש חשבון מפורסם של המלה תורה, 611, בחלוקה למרכיבים הראשוניים, 13 פעמים 47, אהבה פעמים בטול. בטול הוא פנימיות החכמה[ב], "אורייתא מחכמה נפקת"[ג]. כשמחברים את המלים שמחה-פנימיות הן עולות 949 – גם כפולת אהבה, אהבה פעמים חכמה, בגימטריא אהבת ישראל. כמו שלפני התפלה כל אחד מקבל על עצמו את מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך"[ד] – הכלי להתפלל בשם כל ישראל, שהקרבן שלי (תפלה במקום קרבן[ה]) יהיה "תמים יהיה לרצון"[ו] – כך גם הכלי לקבל את התורה תורה הוא אהבת ישראל. שייך גם לראש חדש סיון שהיה אתמול, "ויחן שם ישראל נגד ההר"[ז] – "כאיש אחד בלב אחד"[ח]. בשביל לקבל את התורה צריך לחנות – גם "ויחן" מלשון חן, שכל אחד ימצא חן בעיני השני – "כאיש אחד בלב אחד".

שוב, שתי המלים שמחה-פנימיות עולות יחד אהבת ישראל, שהוא 73 פעמים אהבה. 73 היינו חכמה.

נראה פה את היפי: חכמה היא שם הספירה, הכח בנפש, ופנימיות החכמה היא בטול, כפי שיודעים ולומדים כל הזמן. משה רבינו, נשמת החכמה של עם ישראל ("מן המים משיתהו"[ט], מי החכמה[י]), חי 120 שנה – חכמה ועוד בטול, שם הספירה עם התכונה הפנימית שלה (כאשר ההפרש ביניהם הוא שם הוי' ב"ה – "הוי' בחכמה"[יא], הוי' בטול = חכמה). שוב, תורה היא אהבה פעמים בטול ושמחה-פנימיות עולה אהבה פעמים חכמה – ממש זוג מן השמים. חכמה פעמים אהבה היא יחסית הכלי לקבל את ה-בטול פעמים אהבה, האור של התורה – "תורה אור"[יב].

כעת נחבר יחד: אמרנו ש-חכמה ו-בטול עולות 120. אם כן, השנה שלנו היא – תש"פ, תורה-שמחה-פנימיות – 120 פעמים אהבה. ראשי התבות, תש"פ, עולים 780 – גם כפולת אהבה, כפולה של שם הוי', 60 פעמים אהבה. אז כמה יהיה שוה כל השאר (בלי ראשי התבות)? בדיוק אותו מספר – תש"פ![יג] משהו פלאי לגמרי, "נפלאות מתורתך", שהשנה שלנו היא-היא השנה לקבל את התורה, ו"תורה חדשה מאתי תצא"[יד], תורת משיח, בשמחה ובפנימיות. תש"פ היינו משולש טל, "הוי' אחד", כך שאפשר לומר שראשי התבות הם מ-1 עד 39 וכל שאר האותיות מ-39 עד 1, זו צורת היהלום של טל. טל שייך לתורה – "טל תורה מחייהו"[טו]. על כל דבור ודבור ששמענו "פרחה נשמתם" והקב"ה החזירה בטל של התורה[טז] – "טל אורֹת טלֶךָ"[יז].

זו הקדמה יפה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

תורה-שמחה-פנימיות – חכמה-בינה-דעת

חוץ מהרמז, צריך להבין פשט – מהי שמחה ומהי פנימיות? למה התורה צריכה להתקבל בנפש דווקא בכלי שמורכב משתי התכונות האלה יחד, שמחה ופנימיות?

הרגע אמרנו שהתורה היא החכמה של ה' – "אורייתא מחכמה נפקת" בלשון הזהר, התורה יוצאת וניתנת-מתגלה לנו מהחכמה של ה'. מהי שמחה? בינה[יח]. חכמה היא אבא בקבלה, זו התורה, ושמחה היא אמא, "אם הבנים שמחה"[יט]. אני כבר מתחיל להבין שבשביל לקבל את התורה-החכמה אני צריך את בת הזוג, אי אפשר אבא בלי אמא. כתוב שחכמה ובינה הן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[כ] – שני חברים שלעולם לא נפרדים, תמיד יחד.

מהי פנימיות לפי זה? אם תורה היא חכמה ושמחה היא בינה, אמא, "אם הבנים שמחה", מהי פנימיות? פנימיות היא דעת, הכח השלישי של המוחין. מוחין אינם רק שכל. כתוב בקבלה וחסידות שמוחין הם חיות. יש ביטוי רווח בקבלה – המשכת מוחין. צריך להמשיך מוחין ללב. מהי המשכת מוחין? לא שכל – מוחין הם חיות, "כי הם חיינו ואורך ימינו", התורה היא החיים שלנו, "ובהם נהגה יומם ולילה"[כא]. במוחין-בחיות יש את שלשת הכחות הידועים – חב"ד. אבל הבינה ודעת תלויות זו בזו – "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"[כב]. כך כתוב בפרקי אבות – הן הולכות יחד (והסימן: דעת-בינה = ישראל[כג]). החכמה הולכת יחד עם יראה – "אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה". כלומר, יחסית למוחין חב"ד החכמה קובעת ברכה לעצמה – החכמה היא יחסית האור (יראה אותיות ראיה, וכמו שנראה שחכמה היא חוש הראיה[כד]), והכלי לקבל את החכמה הוא הבינה והדעת יחד. הבינה והדעת הן השמחה והפנימיות. זהו ההסבר הפנימי, והיות שכל כך שייך לשנה שלנו – תש"פ – מאד ראוי לחשוב על כך, לקבל בנפש את החכמה האלקית, אבא, על ידי היחוד בנפש של השמחה-הבינה עם הפנימיות-הדעת.

דעת – פנימיות הכוללת את כל הספירות

פשוט שתורה היא חכמה ושמחה היא בינה. את הדבר השלישי, הווארט שפנימיות היא דעת, צריך להבין יותר. כתוב "דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת מה קנית"[כה] – העיקר בנפש הוא דעת. כתוב "גם בלא דעת נפש לא טוב"[כו]. טוב הוא דעת – שהנפש תהיה "טוב" (כידוע הרמז שנפש באתב"ש אותיות טוב לפי הסדר[כז]. טוב רומז לשם הדעת – אהוה ראשי תבות "את השמים ואת הארץ"[כח], יחוד שמים וארץ, רוחניות וגשמיות – שעל שמו נקרא הבעל שם טוב, הוא הבעל של השם העולה טוב[כט]). מכך יוצא ש'פנימיות קנית מה חסרת, פנימיות חסרת מה קנית'. מי שמכיר בחסידות, בפרט בחסידות חב"ד, מונח לו כך בפשטות – שהעיקר הוא פנימיות, להיות 'פנימי' ולא להיות 'חיצון'. זו דעת.

יש על כך גם רמז מאד יפה, שנבין יותר טוב שפנימיות – להיות פנימי – היינו להיות בר דעת, ועל כך כתוב "גם בלא דעת נפש לא טוב" ועם דעת הנפש היא טוב, כל הנפש, כל כחות הנפש (הדעת היא "מפתחא דכליל שית"[ל], היא כוללת את כל שש מדות הלב, ובהיותה כח היחוד ליחד את כללות הג"ר והז"ת, היא כולל את כל "עשר ספירות בלימה" שכנגד עשרת כוחות הנפש[לא]).

ב. קנין תורה – "אמת קנה"

קנין התורה בפנימיות

יש ביטוי במשלי – "אמת קנה ואל תמכֹר"[לב]. פסוק שמאד מתאים לחג שבועות, כי "אין אמת אלא תורה"[לג] והפסוק אומר שצריך לקנות את האמת. איך קונים? עם דעת, עם פנימיות, כמו שנסביר. יש מושג בהלכה שצריכים בקנין "דעת קונה" ו"דעת מקנה". קנין הוא תמיד פעולה בין שנים, אחד קונה ואחד מקנה, וכדי שהקנין יפעל, יחול, צריך שכל אחד מהשנים יעשה זאת בדעת – חייבת להיות דעת המקנה וחייבת להיות דעת הקונה. כל מושג הקנין – "קנין תורה", הפרק האחרון של פרקי אבות שקראנו בשבת, שייך לשבועות ותמיד קוראים אותו לפני שבועות – הוא מושג של דעת דווקא.

אם עושים את הגימטריא של שתי המלים "אמת קנה" החשבון הוא 596, בדיוק פנימיות! זהו רמז מאד מכוון שפנימיות היא דעת. מה הדעת-הפנימיות? המגמה הנפשית של "אמת קנה ואל תמכר". חג שבועות הוא הזדמנות לקנות את האמת – אבל לשם כך צריך דעת. הדעת שלנו לקנות את התורה היא אמירת "נעשה ונשמע" – זו ה"דעת קונה" שלנו (דעת קונה בגימטריא סופי תבות "אמת קנה ואל תמכר"). ה' נתן לנו את התורה עם הדעת שלו, "דעת עליון". כתוב "אל דעות הוי' ולו נתכנו עלִלות"[לד] – יש דעת עליון ויש דעת תחתון. יש הרבה פירושים מה הן דעת עליון ודעת תחתון, ולעניננו דעת עליון היינו דעת הקב"ה שמקנה לנו את התורה ודעת תחתון היינו הדעת שלנו שקונים את התורה. הדעת שלי שאני הולך על האמת, "אמת קנה", אני רוצה רק אמת. כאן מורגש שלקבלת התורה צריך פנימיות, אבל עוד לפני האמת צריכים שמחה – "בשמחה ובפנימיות".

קנה חכמה, קנה בינה

יש הרבה צורות של שרש קנה, אבל המלה "קְנֵה" – בלשון ציווי – כתובה בספר משלי חמש פעמים. הפסוק שאמרנו הרגע, "אמת קנה ואל תמכר", הוא הפעם החמישית, האחרונה, שכתוב "קנה". בקבלה יש הרבה כונות למלה "קנה" ולמספר שלה. קשור לכך שבמתן תורה קבלנו כתר מצוות – תריג מצוות דאורייתא ו-ז מצוות דרבנן. קוראים בתורה – ענין שנזכיר שכל אחד ואחת, גם תינוקות קטנים בעריסה, ישמעו בשבועות את – עשרת הדברות, בהן יש כתר אותיות, כנגד תריג מצוות התורה ועוד ז מצוות דרבנן (שבע האותיות האחרונות, "אשר לרעך" – רומזות למצוות דרבנן, "רעך"[לה]).

בכל אופן, בתוך הכתר יש שני פרצופים – זו הלשון. בדרך כלל הציור שלהם הוא שאחד מתלבש בתוך השני, או לפחות חלק ממנו מתלבש בשני, אבל בעולם הראשון שה' ברא הם אחד למעלה מהשני. אם נחלק כתר חצי-חצי – החלק העליון הוא עתיק יומין, תענוג בנפש, והחלק התחתון הוא אריך אנפין, רצון בנפש – כל חצי יקבל יש[לו]. הכתר הוא ישׁישׁ, יש-יש, "להנחיל אֹהבי יש"[לז] – יש עליון ו-יש תחתון, כך כתוב בקבלה. ה-יש התחתון שוב מתחלק חצי-חצי, יוצאים ממנו שני צינורות – החלק התחתון של הכתר הוא הרצון בנפש, וחצי ממנו הולך לחכמה-אבא, שהסברנו כתורה, וחצי הולך לאמא-בינה[לח], ואם יש בינה יש גם דעת, כנ"ל, אם יש שמחה יש גם פנימיות.

כמה מה-יש כל אחד מקבל? עוד פעם, הכל מתחיל מ-כתר, שיש בו יש עליון ו-יש תחתון, וחצי ה-יש התחתון הולך לאבא-תורה וחצי לשמחה ולפנימיות – כל אחד מקבל 155, קנה (מאה-חמשים-חמש, בדיוק לפי הסדר). כל זה כתוב בקבלה, אבל המקור הוא פסוק מפורש – עוד פסוק במשלי – "קנה חכמה קנה בינה"[לט]. רמז מכוון ופלאי. "קנה" בעצם הוא דעת, כמו שהסברנו, אבל בפעולת הדעת – יש דעת שמקנה את אור הכתר לחכמה ויש דעת שמקנה את הכתר לבינה, "קנה חכמה קנה בינה".

עד כאן כתוב בפירוש – יש כתר (תרך עמודי אור[מ], כל מצוה היא אור, אורות = 613[מא]) שמתחלק ל-יש ו-יש, וה-יש של הרצון של הכתר מתחלק ל-קנה ו-קנה, אחד הולך לחכמה ואחד הולך לבינה. זהו הפסוק הראשון שכתוב בו "קנה", לשון ציווי, במשלי. אבל שני פסוקים הלאה יש עוד פסוק בו כתובים אותם ביטויים, אבל עם תוספת מלים – "ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קנינך קנה בינה". כל הפסוקים האלה נקראים "קנין תורה" – חשוב מאד שנזכור אותם. כעת אמרנו את חמש הופעות ה"קְנֵה" בספר משלי: קודם "קנה חכמה קנה בינה", ביטוי בפני עצמו; אחר כך פסוק שלם, "ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קנינך קנה בינה"; ובסוף הפסוק שלנו, בו התחלנו, "אמת קנה ואל תמכר".

בינה ותבונה, אבא עילאה וישראל סבא

למה צריך לומר פעמיים "קנה חכמה קנה בינה"? ההסבר – על פי הקבלה[מב] – הוא שבכל אחד מכחות הנפש, חכמה ובינה, יש שתי קומות בנפש. יש שתי קומות של חכמה ושתי קומות של בינה. לשתי קומות הבינה יש אפילו שם נפרד בלשון הקדש – לקומה העליונה קוראים בינה ולקומה התחתונה קוראים תבונה, כמו בפסוק "מים עמֻקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה"[מג].

בחסידות מסבירים מה ההבדל בין בינה, הפרצוף העליון, לתבונה, הפרצוף התחתון – בכללות לשתיהן קוראים בינה, אבל אם רוצים לחלק היינו בינה-תבונה. בתורה כדמויות בינה היא שרה אמנו ותבונה היא רבקה אמנו[מד]. בנפש מסבירים שבינה היא כח התפיסה – אדם מקבל הברקה בנפש, צריך כח לתפוס אותה, שלא תתעלם. תפיסה היא עוד לא הפנמה גמורה, היא רק ההתחלה – רק תפיסה. אחר כך העיכול, ההפנמה וההחדרה ללב הם תבונה.

כמו שיש בינה ותבונה, ששתיהן בינה – שתי בחינות-קומות של בינה – כך גם בחכמה, יש שתי דרגות של חכמה. בינה ותבונה הן שתי מלים מהתורה, אך לגבי חכמה אין שתי מלים מן התורה אלא ביטוי מהקבלה – החלק העליון של החכמה, חכמה עילאה, היא אבא עילאה והחלק התחתון של החכמה נקרא ישראל-סבא. ישראל סבא הוא כינוי של יעקב אבינו, אבל לא כבן של יצחק אבינו ונכד של אברהם אבינו, אלא כאבי השבטים. חז"ל אומרים שהשבטים אמרו "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[מה] – פנו לישראל סבא[מו]. אף שנקרא סבא, זו התייחסות הבנים לאבא. כלומר, הבנים קרובים לחלק התחתון של החכמה, לכן קבל את הכינוי ישראל סבא (לאפוקי מישראל זוטא או ישראל סתם שהוא פרצוף זעיר אנפין, פרצוף מדות הלב הנולדות מהזיווג של ישראל סבא ותבונה). אנחנו מכירים את הביטוי "ברוח ישראל סבא" – רוח התורה, רוח היהדות, היא רוח ישראל סבא. כל החינוך שלנו צריך להיות ברוח ישראל סבא.

שוב, ישראל סבא הוא ביטוי חשוב – בן זוג של תבונה. ישראל סבא ותבונה הם זוג – אם תבונה היא רבקה אמנו אז ישראל סבא הוא יצחק אבינו (ולפי זה, על שתי קומות החכמה נאמר "ואלה תולדֹת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק"[מז]) – והזוג העליון הוא אבא עילאה, אברהם, ואמא עילאה (שנקראת בינה סתם), שרה.

על היחוד העליון הזה, של אבא ואמא עילאין, אומרים "הבן בחכמה"[מח] – תוך כדי החכמה-ההברקה תבין, תתפוס את ההברקה. על היחוד התחתון של ישראל סבא ותבונה אומרים "חכם בבינה" – תחכם, או תרגיש את נקודת האור, בתוך התבונה. שבתוך המרחב היחסי של ההבנה וההשגה – תהיה חויה של אור, רושם של נקודת הברקה. זהו בקבלה יחוד ישראל סבא ותבונה כמבואר ענינם בחסידות. שוב, היחוד העליון של אבא ואמא עילאין נקרא "הבן בחכמה".

"רואים את הנשמע ושומעים את הנראה"

למה זה קשור? לחויה של מתן תורה. צריכים להתכונן לכך – כשמתכוננים לקבל את התורה צריך לזכור מה היה, "והימים האלה נזכרים ונעשים"[מט], לזכור מה היתה החויה שלנו במעמד הר סיני בשעה ששמענו את "אנכי וגו'" מפי הגבורה. בגדול כתוב "מה להלן באימה ביראה ברתת ובזיע אף כאן באימה ביראה ברתת ובזיע"[נ]. יראה הולכת עם חכמה, כנ"ל – "אם אין חכמה אין יראה וכו'"[נא]. אבל יש את החויה שמתוארת בתורה, מיד אחרי "וכל אשר לרעך" – "וכל העם רֹאים את הקולֹת"[נב]. רואים קולות? אני שומע קולות, לא רואה. חז"ל אומרים שהיה פה נס – "רואים את הנשמע"[נג], חושי הנפש התאחדו, התכללו זה בזה. שני החושים של ראיה ושמיעה – "רואים את הנשמע". היתה חויה שגם היא חויה של דעת עליון – ראיה ושמיעה הן חכמה ובינה, והכח שמחבר אותן הוא דעת. היתה פה דעת שמחברת בין ראיה ושמיעה עד שראו את הקולות.

בתורה מפורש שראו את הקולות – מה לגבי הכיוון השני? זו תוספת של חז"ל[נד]. בתורה שבעל פה יש מאן דאמר שכמו שראו את הנשמע כך שמעו את הנראה. התורה אומרת שראינו את הקול, אבל אם כבר יש התכללות של חושים – מוסיפים שכמו שראינו את הקול כך שמענו את האור. מה ההבדל? כל אחד כאן הוא יחוד. כתוב שראית הנשמע – שוב, ראיה היא חכמה ושמיעה היא בינה – היא "חכם בבינה". העיקר הוא ה"נשמע", אובייקטיבית היה פה קול, אבל ראינו את הקול – זו בדיוק החויה שתארנו קודם של תחושת אור בתוך הנשמע. כך צריך לקבל את התורה – כאשר אני שומע משהו אני רואה אור, רואה את האור של המלים, של האותיות המרכיבות את המלים. כל אות מופיעה כאות ומופת, ואות הוא גם מלשון "אתא בקר"[נה], הופעת אור – "הבקר אור"[נו] (הבקר אותיות רבקה, תבונה, ו"הבקר אור" היינו אור החכמה המאירה בתבונה – "חכם בבינה"). זהו יחוד ישראל סבא ותבונה – "חכם בבינה".

חז"ל מוסיפים את הקומה העליונה של ראיה ושמיעה, חכמה ובינה, שגם שמענו את האור – כמו שראינו את הקול, "חכם בבינה", גם שמענו-תפסנו את עצם האור, את עצם ההברקה של התורה כאור, "תורה אור", עוד לפני מלים של שמע. אם כן, כל זה מאד שייך למה שצריכים להרגיש – לזכור ובזכות ה"נזכרים" "נעשים" מחדש בחג שבועות[נז], כששומעים את עשרת הדברות – לראות את הקול ולשמוע את אור התורה.

הפשט של "רואים את הנשמע" הוא "רֹאים את הקולֹת" כנ"ל. יש לכך עוד רמז יפה בחסידות – איפה כתוב "נשמע"? בתורה כתוב "הקולת", אבל חז"ל מסבירים שרואים את ה"נשמע". למה זה יכול לרמוז, חוץ מראית הקול? שהדעת שלנו לקבל-לקנות את התורה היא מה שאמרנו – לפני קבלת התורה, כבר הכנו את הכלי לקנות את התורה – "נעשה ונשמע"[נח]. מה פירוש? קודם "נעשה", אנחנו מתחייבים מאה אחוז לקבל ולעשות, ואחר כך "נשמע" את הפנימיות, אבל קודם כל "קבלת עול מלכות שמים". אם כן, "נעשה ונשמע" היינו על דרך "'היום לעשותם'[נט] ומחר לקבל שכרם"[ס]. ההפנמה, השכלית וגם הרגשית, של מתן תורה היא יעד – עתיד. אבל "היום לעשותם". אם כן, איך אפשר לפרש "רֹאים את הקולֹת", "רואים את הנשמע"? שאף על פי שעיקר הכלי הוא ההתחייבות לקיים גם ללא הבנה והפנמה, קבלת עול מלכות שמים של "נעשה", בכל זאת אני כבר רואה-חש את ה"נשמע", יש לי כבר תחושה של מה שאני עתיד לשמוע, לקבל ולהפנים זאת בפנימיות נפשי, לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות.

לפני שנעזוב את הנושא הזה נחזור לחמשת ה"קנה" של ספר משלי[סא] – "קנה חכמה קנה בינה", "ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קנינך קנה בינה", "אמת קנה ואל תמכר". כל "קנה" הוא דעת, פנימיות, הפועל בנפש את התכללות החושים – הראיה והשמיעה, ובנפש התכללות הבטול והשמחה על ידי כח הקנין, הפנימיות[סב].

כמה מלים יש בשלשת הפסוקים האלה? "קנה חכמה קנה בינה" – קנה שהולך לחכמה מדעת עליון וקנה שהולך לבינה – 4 מלים. אחר כך 8 מלים (לחכמה לבד 4 מלים ולבינה לבד 4 מלים), ובסוף עוד 4 מלים. סך הכל 16 מלים – 4 ברבוע. מתחיל 4 ונגמר 4 ובאמצע פעמיים 4.

ריבוע מסודר ומדויק:

קנה	חכמה	קנה	בינה
ראשית	חכמה	קנה	חכמה
ובכל	קנינך	קנה	בינה
אמת	קנה	ואל	תמכר

כשמתבוננים בצורת רבוע כזה צריך להתבונן בשני דברים במיוחד – הפנות והרבוע האמצעי. ארבע הפנות כאן הן – קנה בינה אמת תמכר – בגימטריא אמת-אמת-אמת. בזכות ה"תמכר" בסוף יוצאת גימטריא יפה, 'חזקה' של אמת – "אין אמת אלא תורה"[סג]. זהו רמז יפה שיוצא מפנות הרבוע.

עוד רמז יפהפה בחשבון ארבע המלים שבאמצע, הרבוע הפנימי – חכמה קנה קנינך קנה – בגימטריא תריג, בדיוק מנין המצוות (בלי ה-ז דרבנן, העיקר שיש בתורה תריג מצוות) שהוא גם הגימטריא של משה רבינו שעליו נאמר "משה אמת ותורתו אמת"[סד].

תריג ו-אמת הם גם זוג בפני עצמו, שאין כאן המקום להסביר. שוב, הפנות של הרבוע הן שלש פעמים אמת (אמת מפורש ועוד פעמיים אמת בגימטריא) וה'לב' של הרבוע הוא בדיוק תריג. והם גם משלימים זה את זה (בציור היינו חיבור שני האלכסונים) – ג"פ אמת ועוד תריג = 1936 = 44 ברבוע (מ-21 ברבוע, אמת, עלינו ל-44 ברבוע – 21 הוא שם אהיה ואילו 44 היינו אחורי שם אהיה – א אה אהי אהיה, סוד הדם, כמבואר בכתבי האריז"ל[סה], ודוק).

והנה, חשבון כל 16 תבות הרבוע הנ"ל = 3465 = 55 פעמים 63, הכל פעמים סג[סו] שעולה מה פעמים עז (סוד "אשרי אדם עז לו בך"[סז]), יחוד סג-מה, "אורות דתהו [סג] בכלים דתיקון [מה]" (3465 = 11 פעמים 315, המספר הראשון שהוא כפולת מה ו-סג והוא עולה "הכל סר" כנ"ל). אמת = ז"פ שם סג כמבואר באר"י[סח] ואילו תריג בתוספת סג = 676 = שם הוי' ב"ה ברבוע. כל זה באמת פנינה יפהפיה.

ג. שלשת צדיקי שבועות

ידוע שיש שלשה צדיקים שצריכים לזכור בשבועות, להתחבר ולהתקשר אליהם, כפי שהרבי מזכיר מדי שנה – משה רבינו, דוד המלך וישראל בעל שם טוב. זהו היום של משה רבינו – "תורה צוה לנו משה"[סט]. דוד המלך נולד ונפטר בשבועות. זהו גם היארצייט של הבעל שם טוב – ביום הראשון של שבועות.

דוד המלך הוא גם לוחם גדול וגם מלך אדיר, אבל הפנימיות אצלו היא התפלה – עמוד התפלה. הוא נקרא "נעים זמִרות ישראל"[ע] – "כלו תפלות דוד בן ישי"[עא]. דוד מתפלל, הוא מזמר לה'. ספר תהלים הוא הספר של דוד המלך[עב]. חמשה חומשי תורה הם משה רבינו. גם בספר תהלים יש חלוקה לחמשה ספרים (כנ"ל) – כנגד חמשה חומשי תורה. הבעל שם טוב הוא החסידות. הוא בעצמו לא כתב ספר, אבל אדמו"ר הזקן, נכדו הרוחני, כתב את תורתו – ספר התניא. לכן, אומר הרבי, הזמן להתחזק בחת"ת הוא שבועות. צריכים לקבל את התורה עם שלשתם יחד. התורה היא התורה. ב"נעים זמרות ישראל" – בתהלים – יש שמחה. אפשר לומר תהלים עם בכי, אבל אפשר לומר גם תהלים שמח. דוד המלך היה טיפוס מאד שמח. גם כשהוא בכה לה' – הוא היה שמח בתהלים שלו. הוא שר את פסוקי התהלים שלו בניגונים שמחים. מהי חסידות, תניא, הבעל שם טוב? הוא פנימיות.

משה הוא חכמה, דוד המלך הוא שמחה – הוא רקד לפני הארון, לפני התורה, בשמחה. איך דוד המלך קבל את התורה והעלה את ארון הקדש לירושלים עיר הקדש? בשמחה ובריקודים, "ודוד מכרכר בכל עז לפני הוי'... המלך דוד מפזז ומכרכר לפני הוי'"[עג]. דוד המלך מקבל את התורה בשיא השמחה, ב"שמחה פורצת" כל גדר. ומהו ישראל בעל שם טוב? הדעת, הפנימיות, "אמת קנה ואל תמכר" – כל המושג קנין. לכן תורת הבעל שם טוב היא הקדמה והכנה קרובה לתורת מלך המשיח – שהכל יהיה קנין מובהק בנפש, "כי הם חיינו ואורך ימינו", שקונים זאת וחיים זאת בכל רמח ושסה (במודעות טבעית).

יש רמז יפה: הרבי מאד אהב את המלה 'מיד' – שיבוא משיח תיכף ומיד ממש. מיד ר"ת משה-ישראל-דוד (לא לפי הסדר). כשעושים את החשבון שלהם יוצא מספר שלם – משה דוד ישראל = 900, 30 ברבוע. איני יודע אם יש לכולן כאן את הלב היהודי – ל מול ל, הכאה-כפל שלהן עולה 900, משה דוד ישראל, שלשת הצדיקים שמתקשרים אליהם בשבועות. כעת הסברנו שהם עצמם תורה, שמחה ופנימיות (יש כאן שתי שלישיות – תורה-שמחה-פנימיות משה-דוד-ישראל. בכלל, חג שבועות הוא חג של שלישיות – "בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאי"[עד]. והנה, הערך הממוצע של שתי השלישיות תורה-שמחה-פנימיות משה-דוד-ישראל = "קדוש קדוש קדוש"!).

ה. אהבת משה לעומת שנאת בלעם

יש מדרש פליאה[עה], שכתוב שמשה אוהב ישראל היה – לכן המשיל אותנו בתורה לכוכבים, "הוי' אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרב"[עו]. בלעם שונא ישראל היה – לכן המשיל אותם לעפר, "מי מנה עפר יעקב"[עז]. והושע – הושע בן בארי הנביא, הנביא הראשון של תרי-עשר – בינוני היה, לכן המשיל אותנו לחול, "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר וגו'"[עח] (פתיחת ההפטרה של פרשת במדבר שקוראים תמיד לפני חג שבועות, זמן מתן תורתנו). פלא איך נבין את המדרש הזה.

זהו מדרש ששייך לחג שבועות, בו צריכים להתבונן דווקא ש"משה אוהב ישראל", ואצלנו החסידים מתרגמים זאת למשה-דוד-ישראל, שלשת הצדיקים שמתקשרים אליהם בחג שבועות. הביטוי בחז"ל הוא "משה אוהב ישראל". ה' נתן לנו "תורת אמת" שהיא "תורת חסד" שהיא-היא "תורת חיים". הרבה מוסבר בחסידות[עט] על שלשת התארים העצמיים של התורה – אמת, חסד, חיים.

"תורת אמת" כתוב בנביא על אהרן כהן-צדק – "תורת אמת היתה בפיהו ורבים השיב מעון"[פ]; "תורת חסד" כתוב בכתובים, ב"אשת חיל" כנ"ל – שהנשים תזכורנה זאת; "תורת חיים" מופיעה בברכת "שים שלום", מטבע התפלה שטבעו חז"ל. מכאן נלמד ששלשת התארים הם לפי הסדר הזה – אמת-חסד-חיים.

מעל לשלשה אלה יש "זכרו תורת משה עבדי". הביטוי "תורת משה" מופיע שבע פעמים בתנ"ך[פא] – "כל השביעין חביבין"[פב] ומשה הוא השביעי לאברהם כנודע, שבתורתו מוריד את השכינה למטה כמבואר[פג] על הפסוק "באתי לגני אחֹתי כלה"[פד]. מסורה זו רמוזה ב-ז רבתי של "זכרו תורת משה עבדי" וכן בביטוי "תורת משה" יש ז אותיות והוא עולה 1351 שהוא כפולת ז – ז פעמים טפטפיה, שם המחשבה[פה], בחינת משה, ממוצע כל אות. אפשר לפרש "תורת משה" לא רק כתורה של משה, שמשה נתן לנו את התורה, אלא כתואר ממש לתורה כמו "תורת אמת", תורה שהיא אמת והאוחז בה קונה את מדת האמת, "אמת קנה" כנ"ל. עד"ז "תורת משה" היא תורה שהיא משה כלומר שכולה ענוה ובטול, מדת משה רבינו, וממילא האוחז בתורה קונה ומגלה בנפשו את ניצוץ משה שבו, בטול במציאות לה', כמבואר בתניא[פו]. "משה אמת ותורתו אמת" – "תורת משה" בחכמה-בטול-מה ו"תורת אמת" בבינה-אמא-תשובה, שרש אהרן שבמשה, "רבים השיב מעון"[פז] היינו תשובה, הן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[פח], י-ה שבשם, "הנסתרֹת להוי' אלהינו"[פט], "תורת הוי'" ו"תורת אלהינו". "תורת חסד" כוללת ו קצוות, "יומם יצוה הוי' חסדו"[צ], "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[צא]. "תורת חיים", מטבע התפלה, "ואני תפלה"[צב] דדוד מלכא משיחא חי וקים, היינו תורת המלכות, ה תתאה שבשם. נמצא שארבע ה"תורות" הן ב"סוד הוי' ליראיו", הכל "תורת הוי", וד"ל[צג].

ולסיכום:

יתורת משה

התורת אמת

ותורת חסד

התורת חיים

הגדרת היהודי – לפי נקודת המוצא

מהמדרש הזה משמע שמשה הוא אוהב ישראל, הצדיק; בלעם הוא הרשע, שונא ישראל; ויש מישהו באמצע – הושע, נביא בעם ישראל – שהוא בינוני. איך יתכן שהושע הנביא הוא (רק) בינוני?!

הרבה שואלים זאת, והפרי צדיק – מגדולי החסידות, רבי צדוק מלובלין – שואל ומתרץ מאד יפה. הוא מסביר בספר שלו[צד], בקיצור, לימוד מאד חשוב שלנו. ישראל בחת"ת הוא התניא, שמתחיל במושגים צדיק-רשע-בינוני. אנחנו יודעים שיש צדיקים, וכתוב גם הרבה על רשעים – יש בתורה הרבה צדיק-רשע – אבל לא כתוב הרבה על המושג השלישי, הבינוני. והנה, מאמר חז"ל מפורש – רוצים לדעת מיהו בינוני? הושע. למה? כי הוא ממשיל אותנו לחול. מי שממשיל אותנו לעפר – כנראה גם רוצה לדרוך עלינו – הוא בלעם הרשע. מי שממשיל אותנו לכוכבים – מעלה אותנו לשמים, עד מרום – הוא משה רבינו.

איך מסביר רבי צדוק? הוא מסביר שמשה רבינו רואה את כל היהודים רק צדיקים. זהו נושא שדברנו עליו לאחרונה[צה] – שאין בעם ישראל רשעים בכלל, וגם לא בינונים – כולם צדיקים. בדיוק כמו שהפסוק אומר – "ועמך כֻלם צדיקים"[צו] – פסוק שאומרים לפני פרקי אבות כל שבוע. "ועמך כלם צדיקים" פשוטו כמשמעו. זו אהבת ישראל, שמחה-פנימיות כנ"ל – צריך להתעצם עם זה כדי לקבל את התורה. כולם צדיקים – לפני מתן תורה כולם התרפאו, כולם בריאים ושלמים ב-רמח ו-שסה שלהם, בשביל לקבל רמח ו-שסה.

ככה כולם צדיקים, וכך משה רבינו רואה אותנו תמיד – לכן הוא זכה לתת לנו תורה, בהיותו אוהב ישראל אמתי, אוהב ישראל בתכלית. כולם צדיקים – לכן כולנו כוכבים. יש מי שרוצה להיות כוכב – כולנו כוכבים, כל אחד כאן הוא כוכב. זהו המבט של מי שרואה את כל היהודים אך ורק צדיקים.

בלעם הרשע הוא גוי – רואים שהרשע הוא גוי (כפי שהוסבר בשיעור הקודם). בתניא כשכתוב שיש צדיקים-בינונים-רשעים הרשע יכול להיות גם יהודי, אבל כאן השונא-ישראל הוא בלעם – לכן, במונחים של התניא, הוא "רשע ורע לו", שונא ישראל – והוא רואה את כל היהודים עם הפוטנציאל, הנטיה, לרשע. מהי אנטישמיות? לראות את כל היהודים רשעים. יש אנשים כאלה, בודאי גוים, שרואים כל יהודי כרשע – ורוצים להשפילו ולבטל את מציאותו כעפרא דארעא. לכן אפילו כשהוא מוכרח לברך אותנו, בעל כרחו יענה אמן, הוא ממשיל אותנו לעפר – שונא אותנו. הוא רואה את כל היהודים רשעים – זהו רשע. הכל תלוי איך אתה מסתכל על עם ישראל, על נשמות ישראל.

מיהו הושע? עיקר התמיהה של רבי צדוק בפירושו הוא איך יכול להיות שנביא בישראל – שעל פי תניא הוא ודאי צדיק גמור – נקרא בפי חז"ל בינוני. הוא מסביר פשוט שבינוני הכוונה שהוא בין שמים וארץ – הכוונה איך הוא מסתכל. גם אדמו"ר הזקן, לגבי מצות אהבת ישראל – יש שיחה שלמה בענין[צז] – ראה שבתוך עם ישראל יש את כל הסוגים השונים. מי שרואה בעם ישראל גם את הצדיקים וגם הרשעים – הוא אמתי, אולי לא אמת לאמתו אבל קודם צריך להיות אמתי – הוא בינוני. רואה שיש בעם ישראל צדיקים, בינונים ורשעים. בעצם כתיבת הפרק הראשון של התניא – שמחלק לחמש מדרגות, צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו, בינוני, רשע וטוב לו, רשע ורע לו – היא ניתוח עם ישראל במבט של הבינוני עצמו. בינוני הוא אחד שרואה את הצדיקים כצדיקים ואת הרשעים כרשעים – כל אחד לפי מה שהוא, היינו מבט של בינוני. הסימן שלו שהוא ממשיל את עם ישראל לחול (לשון חולין אבל יש גם "חולין שנעשו על טהרת הקדש" ממש, היינו הצדיקים בעם ישראל). אם כן, הרווחנו עוד משהו מה"משה אוהב ישראל" ששוה משה-דוד-ישראל.

"קרוב אליך הדבר"!

נרויח עוד משהו, מעוד ספר חסידות: יש ספר חסידות שנקרא ייטב לב[צח]. הוא אומר ווארט מאד יפה, שגם קשור לספר התניא. הרגע אמרנו שספר התניא הוא לא סתם "ספר של בינונים" – שעד הרגע הבנתי שהכוונה שענינו להבין את מהות הבינוני ולומר לעצמי "הלואי בינוני", אני צריך לשאוף להיות בינוני, אך כעת אני מבין יותר לעומק לפי רבי צדוק – אלא שהוא משקף השקפת עולם של בינוני. כך הבינוני רואה את העולם – כל מה שכתוב בספר, מהתחלה עד הסוף. אבל בשער הספר הוא מביא את הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשֹׂתו"[צט]. "הדבר הזה" – שתיכף נסביר מה הוא – מאד קרוב לכל אחד ואחד. "הדבר" הוא ודאי הדבר הכי רצוי להיות, והוא עושה את "הדבר הזה" "קרוב אליך... מאד בפיך ובלבבך לעשֹׂתו".

יש מאמר חז"ל על הפסוק הזה – גם על "משה אוהב ישראל" ו"בלעם [הלעומת זה שלו] שונא ישראל" – שבלעם אמר "אשורנו ולא קרוב"[ק], הרחיק את אחרית הימים, משיח. צריך לדבר על משיח – בחג שבועות צריך הרבה לחשוב על משיח, רוצים לקבל את ה"תורה חדשה" מפי מלך המשיח – ובלעם, שונא ישראל, אומר "אשורנו ולא קרוב". אני רואה זאת, אבל 'תשכח מזה' – לא בחיים שלך, "לא קרוב". הוא מרחיק כי הוא שונא ישראל. אז מהו אוהב ישראל? עכשיו אפשר להרגיש טוב-טוב את משה רבינו שבדור – הרבי הוא משה רבינו שבדור, וכל ענינו לקרב את הקץ, לקרב את הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו. כמו שענינו לקרב יהודים לאידישקייט, "וימינו תחבקני"[קא] היינו לקרב כל יהודי לאידישקייט, גם ענינו לקרב את הקץ – "הנה הנה זה בא"[קב] ו"כבר בא", אני רואה זאת קרוב.

זו ראית משה רבינו שבדור, בהיותו אוהב ישראל. בלעם, שונא ישראל, אומר "אשורנו ולא קרוב". משה רבינו אוהב ישראל – מצרף לעצמו את נשמת דוד המלך ונשמת הבעש"ט – והוא מקרב, אומר "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו". לפי זה, "הדבר" היינו קץ הגאולה, גילוי אלקות, "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון"[קג].

יש לנו כאן חידוש יפהפה למה אדמו"ר הזקן בוחר בפסוק זה ככתר-כותרת של כל התניא, כל תורת החסידות.

הייטב-לב נותן עוד גוון למדרש הזה[קד]. הוא מביא מקור בחז"ל שלפעמים "קרוב" הוא לשון קרבן. קודם דברנו על קרבנות. גם לפני מתן תורה הקרבנו קרבן – כולנו התגיירנו כדי לקבל תורה. זו כוונה חשובה מאד – כדי לקבל את התורה (מחדש) צריך להתגייר, להיות יהודי. מילה עשינו ביציאת מצרים. טבילה עשינו – כולנו, גברים ונשים – לפני מתן תורה. וגם הבאנו קרבן. גר צריך מילה, טבילה וקרבן (הרצאת דמים). קרבן לשון קירוב. כמו שדברנו על דעת קונה ודעת מקנה, ה' מקרב אותנו ואם אני רוצה להתקרב לה' צריך לעשות משהו, איזה סימן שאני רוצה באמת להתקרב. הסימן הזה בתורה הוא קרבן. קרבן מלמטה הוא קירוב המטה אל המעלה.

בלעם שונא ישראל, ורואה את כולם רשעים, כנ"ל. לכן הוא רואה שבית המקדש ייחרב ושאי-אפשר יהיה להביא קרבן, ואם אי אפשר להביא קרבן אי אפשר להתקרב לה', ואז עם ישראל רק ישקע יותר ויותר מטה-מטה, עד שבסוף יתבטל – רחמנא ליצלן, היֹה לא תהיה – כך הוא אומר, "אשורנו ולא קרוב". יהיה זמן – שהוא בעצם הזמן שלנו, עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו – שלא יהיו קרבנות. כך הוא מפרש את "אשורנו ולא קרוב" – יגיע הזמן שבגלל חטאינו אי אפשר יהיה להביא קרבנות. אם אי אפשר להביא קרבן – אי אפשר להתקרב לה'. אז גמרנו, אנחנו רחוקים.

מה אומר משה רבינו? משה רבינו טוען כנגד זה – "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשֹׂתו". יש פסוק "ונשלמה פרים שפתינו"[קה] – "כל העוסק בקרבן עולה מעלה עליו הכתוב כאילו [ממש] הקריב עולה"[קו]. "בפיך" היינו ללמוד, לקרוא את פרשיות הקרבנות בתורה, ואת "ובלבבך" הוא מסביר שתוך כדי הלימוד – או קריאת הקרבנות בסידור, בתפלה – אני מתגעגע בלב מתי אוכל לקיים בפועל ממש. אני גם מקבל החלטה להקריב – אדם חטא והתחייב קרבן חטאת, אז הוא מקבל על עצמו להקריב חטאת כשיבנה המקדש, משתוקק שיהיה. האמירה היא "בפיך" וצריך תוך כדי להשתוקק, "ובלבבך" – ה"לעשותו" הוא גם הרצון לעשות בפועל, וגם שה' מחשיב את ה"בפיך ובלבבך" כ"לעשותו" ממש, הבאתי קרבן בפועל.

זהו הביטוי של "משה אוהב ישראל", משה-דוד-ישראל, שכל יום אני מתקרב להקריב את הקרבן – אפילו שאיני יכול להקריב בפועל, אני יכול בלימוד התורה שלי ובעיקר בכוונת הלב שלי, ואז נחשב שהבאתי את הקרבן ממש (כל זה שייך לסוד ההתכללות הנ"ל, העשיה כלולה בקריאה ובכוונת הלב ממש). קרבן אינו הבהמה, אלא אות וסימן – הרמב"ן[קז] מסביר באריכות שקרבן הבהמה הוא במקומי, אני רוצה להיות הקרבן על המזבח, כמו יצחק אבינו "שפשט צווארו על גבי המזבח", אני רוצה לתת לה' את כולי בכלות הנפש (בגימטריא התכללות כנ"ל, היינו להיכלל בה' עצמו, "לאשתאבא בגופא דמלכא"[קח]) – וכל יום וכל רגע אפשר להביא קרבן זה לה', להתקרב לקב"ה ולהתגייר ממש, כמו אחד שלא היה יהודי עד כה וכעת הפך להיות יהודי. זה מה שקורה במתן תורה.

זהו סימן מובהק של "משה רבינו אוהב ישראל היה" – הוא גם רואה את כולנו צדיקים, וגם מבין שבכל עת ובכל מצב, גם כשאנו בעומק תהום, בדיוטא התחתונה, כי באמת "מפני חטאינו" הבית נחרב ו"גלינו מארצנו", אבל בכל עת ובכל רגע אפשר להתקרב לעצמותו יתברך – אפשר לתת את עצמי לה', להקריב את עצמי לה'. "כי קרוב אליך הדבר מאד" – הקרבן נמצא קרוב – "בפיך" ובעיקר "בלבבך", וזהו "לעשֹׂתו" ממש. לפי זה, "הדבר" היינו עבודת הקרבנות, הביטוי המעשי של עבודת התשובה (הפסוק "כי קרוב גו'" כתוב בפרשת נצבים בפרשת התשובה).