1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (80)

ד"ה "ביום השמיני עצרת" (7)

ד' אדר ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

אתמול מתוך הדברים עלו שני פסוקים, אליהם הגענו בהשגחה. דברנו על גימטריא קצת מוזרה, שצריך להסביר – למה משה שוה מקרה ושוה אלהים אחרים? הזכירו שלפני יציאת מצרים יש פסוק אחד, בפרשת שמות, שה' אומר למשה לגשת לפרעה ולומר "אלהי העברים נקרה עלינו", ואחר כך יש תיאור של הביצוע של משה, עם כמה שינויים. השינוי העיקרי שבפעם הראשונה כתוב "נקרה" ב-ה, לשון מקרה לכל הדעות, ובפעם השניה כתוב "נקרא" ב-א. האבן עזרא כותב שעל פי פשט אותו דבר – לא משנה אם ה או א – וכך אמרנו אתמול, לפי פירושו. בכל אופן, יש כאן שינוי בתורה שצריכים לשים אליו לב ולהסביר אותו. יש עוד שני שינויים חשובים שלא הזכרנו אתמול. בפעם הראשונה כתוב "הוי' אלהי העבריים", בשתי יודין, וגם קוראים כך, העבריִים, ובפעם השניה כתוב "העברים". שינוי שלישי, שמובן מההקשר, שה' אומר למשה "הוי' אלהי העבריים נקרא עלינו", עם שם הוי', ובפעם השניה – בהמשך לדברי פרעה למשה "לא ידעתי את הוי' [וגם את בני ישראל לא אשלח]", לכן משה לא חוזר על שם הוי', ורק אומר – "אלהי העברים נקרא עלינו", בלי שם הוי'. אם כן, יש כאן שלשה שינויים – נקרה-נקרא, העבריים-העברים (שינוי בשלש אותיות, איה) ושבפעם הראשונה יש שם הוי' ובפעם השניה אין שם הוי'.

היות שעלה ומענין – בפרט השינוי של נקרה-נקרא – הסתכלתי במפרשים. הגם שהאבן עזרא אומר שאותה משמעות, תרגום אונקלוס מתרגם שונה. יש פלא בתרגום שלו, ההעמק דבר אומר שלכאורה היה צריך לתרגם הפוך. בפעם הראשונה, "נקרה", הוא מתרגם "אתקרי לנא" – לשון קריאה – ובפעם השניה, "נקרא", הוא מתרגם "אתגלי", נגלה עלינו. מוזר למה הוא משנה ביניהם, ואם כבר – לכאורה היה צריך להיות הפוך, שה"נקרה" הוא לשון התגלות וה"נקרא" הוא לשון קריאה. ההעמק דבר משאיר בקושיא. בכל אופן, רואים שהתרגום התייחס לכך שיש כאן שינוי – לא מתרגם אותו הדבר.

מה שאמרנו אתמול שכל הדבור כאן הוא דיפולמטי מול פרעה, שצריכים להתחשב בראש שלו – אומרים בפירוש כמה וכמה מפרשים. לדוגמה, בעל אור החיים הקדוש אומר שה' אומר לומר "נקרה", לשון מקרה, בא להרגיע את פרעה – אל תדאג, זה משהו מקרי, חד-פעמי, לא סדר קבוע שיתחיל כעת. לפי כמה מפרשים יוצא – וכך אפשר להסביר את גם השינוי בתרגום אונקלוס – דבר שממש מתאים למה שלמדנו אתמול על "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", שלא יהיה שום דבר שמסתיר על הפנימיות ("פני"), ושאפילו "אלהים קדושים" הוא צמצום שיכול להסתיר על הפנימיות. יוצא כאן מכמה מפרשים שכל "נקרא" – גם "נקרה" וגם "נקרא" (שיותר גבוה) – מסתיר על איזה פנימיות. אם זו הכוונה של ת"א אפשר להסביר אותו בצורה נפלאה. הרבה פעמים כתוב שהתרגום בא לגלות ולחשוף את הפנים הנסתרות. הדוגמה הכי מפורשת בתורה, שכל פעם שכתוב שם אלקים בתורה – במעשה בראשית ובעוד מקומות – התרגום מתרגם הוי', התרגום מגלה מה יש בתוך המלה. גם כאן, את "נקרה" הוא מתרגם "אתקרי" – את הפנימיות, שהיא "נקרא". את "נקרא" הוא מתרגם "אתגלי", שהמפרשים אומרים שפירושו "נראה" – הפנימיות של "נקרא" (שמשה אומר לפרעה, בשפה שלו) היא שה' נראה אלינו. כך מוסברים בצורה יפהפיה דברי התרגום ומתורצת קושית ההעמק דבר.

עד כאן השינויים. הווארט – שאמרנו אתמול, והרבה אומרים אותו – שיש כאן דוגמה שמשה רבינו מדבר לראש של פרעה, עם המקריות וכו'. הכי מופלא הוא כשעושים את החשבון של שני הביטויים יחד. דוגמה לכלל גדול בתורה, שיש שני פסוקים מקבילים עם שינויים קלים, שבין היתר מבקשים מאתנו לחבר ולראות את הגימטריא. וכאן, "הוי' אלהי העבריים נקרה עלינו" ועוד "אלהי העברים נקרא עלינו", יוצא חשבון נפלא ביותר – שלדעת מקצת הוא המספר הכי חשוב בתורה – 1820 בדיוק, מספר שמות הוי' בתורה, סוד פעמים הוי', עליו אומר פרעה "לא ידעתי את הוי'" בפסוק הקודם. אם הולכים לפי סדר המלים, כל ההבדל מתחיל מכך שבפעם הראשונה כתוב שם הוי' ובפעם השניה הוא לא כתוב. אחר כך שינוי האותיות המיוחדות הוא איה – כמו "איה מקום כבודו". הוי' ועוד איה עולה מב – גם שם קדוש בקבלה – אך עיקר הפלא בחבור שני הביטויים יחד.

[מה עם השינוי הרביעי, שמשה מוסיף משפט של הפחדה?] האבן עזרא אומר שבפעם הראשונה לא צריך לפרש זאת, כי כל מקרה בתורה הוא לשון פגיעה – כלול בלשון "נקרה". אם יש מקריות – זו פגיעה.

שוב, יש מגוון מאד יפה של פירושים, כמו בכל דבר – אבל כאן במיוחד. אם תסתכלו במפרשים על שני הפסוקים האלה יש דברים יפים.

בכל אופן, כפי שאמרנו אתמול, משה הוא הלעו"ז של מקרה וגם הלעו"ז של "אלהים אחרים", כמו שמשיח הוא הלעו"ז של נחש. הדבר שהכי מנגד למשה הוא מקריות, שהיא "אלהים אחרים". אצל משה אין מקרה – אני משה. אמרנו עוד רמז, שמשה בעצם מחבר בין אני ל-אתה – הוא ההפרש ביניהם. כדי לצאת מ'אני' ולהגיע ל'אתה' – "צאינה וראינה" – צריכים לדעת שלא במקרה שפגשתי אותך עכשיו, שאני מסתכל עליך. מי שאומר שהמפגש שלנו לא במקרה אלא בהשגחה פרטית, ולכן אני יכול לפנות אליך 'אתה', הוא משה – אני ועוד משה שוה אתה. עיקר ה"אין מקרה" הוא המפגש – "הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו" – שנים שהולכים יחד הם עיקר ההשגחה הפרטית של ה'. הפסוק בנביא ששוה בדיוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". יש פסוק אחד בתורה, פסוק אחד בנביא ובפסוק אחד בכתובים ששוים אותו מספר – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", "הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו" (פסוק בעמוס הנביא), "הוי' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו" (בתהלים, גם פסוק עם קריאה ב-א).

ב"נקרה" הראשון רש"י אומר שכמו "ויקר אלהים", לשון מקרה ממש. המפרשים שואלים – המזרחי ועוד – שהרי ב"ויקר אלהים" רש"י אומר שלשון עראי וטומאה (מקרה לילה, קרי). כמו שהלעו"ז של משה הוא חטא פעור, שבעקבותיו גם הסתלק, לאחר נקמת מדין, כך חוץ מהתנגדותו למקריות הוא מתנגד לטומאת הקרי. אז למה כאן לשון מקרה? יש מפרשים שאומרים שצריך לשים לב שמקריות לשון עראי ומקריות לשון טומאה הן שתי דרגות של מקרה. כאן, ב"נקרה עלינו", לא חייבים לפרש לשון טומאה, על אף שרש"י מביא את "ויקר" שבו מפרש לשון טומאה. כאן אפשר להסתפק רק בפירוש של עראי, משהו מקרי וחד-פעמי, כלשון בעל אור החיים. בכל אופן, היות שאותה מלה יש כאן ודאי גם משמעות של טומאה. אפשר עוד יותר להבין כמה שזו הקליפה שמנגדת למשה רבינו, ובפרט כשהולך יחד עם לילה – "דברה תורה כלשון בני אדם", שמקרה לילה קורה בדרך כלל בלילה, בחשך, ההיפך מ"תורה אור". משה רבינו בא להאיר את העולם, אבל אם יש לילה יש מקרה – מקרה קורה בלילה.

[למה בכלל צריכים את כל התחבולה הזו מול פרעה, שיוצאים חד-פעמי ורק לשלשה ימים?] רש"י שואל למה צריכים את כל עשר המכות, ולא לשלוח ברק ולשרוף את מצרים? הכל כדי ש"ידעו מצרים כי אני הוי'", כפי שחוזר שוב ושוב. מצרים צריכים לדעת ולהודות, צריכים להכניע אותם. כתוב שיש עדיין ניצוצות קדושים בתוך מצרים. אפילו פרעה, שיצא אחרי קריעת ים סוף בנס, כתוב שהלך ונעשה מלך נינוה – מלך אשור, מרוסיה-מצרים הוא הגיע לאמריקה-אשור (כפי שלמדנו על "ובאו האובדים מארץ אשור והנדחים מארץ מצרים"). פרעה נעשה מערבי – הלך לאמריקה ונעשה שם פריזדנט. אחר כך, כשבא יונה הנביא, הוא כבר האמין לו – היה לו נסיון מהפעם הקודמת. כך אומרים חז"ל. ה' רוצה שיהיו גוים ושהם יודו בו – קידוש ה' הכי גדול. זה קשור למבצע שלנו כעת, שצריכים להפיץ אור לגוים – כי ה' רוצה להפיץ אור לעמים. [אבל לא עדיף שפרעה ישחרר בעל כרחו לתמיד?] רואים שהכל כאן פוליטיקה, הכל שקר. רק בסוף, אחרי כל עשר המכות יוצאים "בריש גלי". זו שאלה טובה מאד, כמובן. הכל כאן בשלבים, כמו משחק – שאתה מכה אותו ותוך כדי כך שומר אותו, שלא ישבר לגמרי. אתה צריך אותו בסוף – הוא חלק מהמשחק, אתה צריך אותו שפוי עד כמה שיכול להיות, לא למוטט לו את העצבים לגמרי. גם מכת בכורות – שישאר. אחרי תשע מכות, כשהורגים אותם, הוא נשאר מספיק שפוי כדי לדעת מה קורה. אחרי כמה ימים הוא רודף שוב אחרי עם ישראל על הים. זה סיפור – יציאת מצרים. "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – צריכים ללמוד מאז מה יהיה עכשיו, שהקליפות לא ישברו בבת אחת. [שהמשחק לא יגמר.] שעד שהוא יגמר – הוא לא יגמר.

עד כאן המשך השיחה שלנו אתמול.

הגענו לכך שבאצילות הכל הוא פנים, אין שם אחיזת החיצונים, כמ"ש "לא יגורך רע", ורק בבי"ע יש יניקה – הסברנו קצת ענין היניקה – אבל כשיהיה גילוי הפנים אין שום ממשלה לסט"א. משה מבקש "הודיעני נא את דרכיך" וה' אומר "פני ילכו", ואם הפנים – מלכות דאצילות, בחינת פנים – אין שום ממשלה לסטרא אחרא. אמרנו אתמול שאם רוצים לבטל כאן בארץ את ממשלת הסט"א תלוי בגילוי הפנים – גילוי המלכות דאצילות, מלכות ישראל האמתית.

ובעומק הענין יש לבאר הענין דפני ילכו כפי שביאר רבינו נ"ע בד"ה יביאו לבוש מלכות מהא דארז"ל אסתר מן התורה מנין ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא שהשכינה שהיא מלכות דאצילות מסתתרת בגלות [בעולם הבריאה.] בבחינת ביום ההוא בחינת עלמין סתימין דלא אתגליין, דהנה לעתיד כתיב ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה כו' שמורה על הגילוי משא"כ בחינת אסתר [בהשגחה פרטית מגיעים למשהו שקשור לפורים, אף שהמאמר הוא שמיני עצרת – יש כאן פרק שלם שקשור לפורים, שמסביר את בחינת אסתר לפי הפסוק "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא".] שהוא בחינת הסתר אסתיר פני ביום ההוא שאפילו בבחינת ביום ההוא הוא בבחינת הסתר והעלם לפי ששרשה [של המלכות דאצילות.] מבחינת סתימו דכל סתימין [שבאין ערוך מ"עלמין סתימין דלא אתגליין", הבריאה. עד כאן לשון אדמו"ר הזקן על "יביאו לבוש מלכות".] ובהביאור שם אבל מג"א הוא בחינת הסתר אסתיר פני ביום ההוא דהיינו בחינת מלכות שמסתתרת בראש הבריאה ונעשה עתיק דבריאה [המלכות דאצילות יורדת, מסתתרת בראש הבריאה, ונעשית עתיק דבריאה – היא לא מתגלה בעולם הבריאה אלא רק עומדת בראש הבריאה, למעלה מהבריאה, בבחינת עתיק דבריאה. עתיק לשון נעתק ונבדל – מצד אחד היא יורדת לעמוד בראש הבריאה, אבל היא עדיין בבחינת עתיק.], והיינו בחינת פני הוא בחינת כתר מלכות [מחדש ביחס למה שאמר קודם – קודם אמר ש"פני" היינו מלכות דאצילות בכלל וכעת אומר שהיא בחינת "כתר מלכות". הביטוי "כתר מלכות" מופיע בכל התנ"ך אך ורק במגלת אסתר – שלש פעמים, "בתלת זימני הוי' חזקה". כתוב ששתי המלים הראשונות של התורה, "בראשית ברא", שוות כתר מלכות – בכך מתחילה כל התורה, הראש והסוף של הספירות – אבל הביטוי המפורש הוא רק במגלת אסתר. זה אחד היחודים של מגלת אסתר, בנוסף לכך שכל שמות הספירות – למעט נצח – נזכרות במגלת אסתר, הריכוז הכי גדול של מושגי קבלה. בכלל, מגלת אסתר היא המקור של המלה קבלה במובן של לקבל – "וקבל היהודים", "קימו וקבלו היהודים". בתורה שרש קבל הוא רק לשון הקבלה – "מקבילות הלולאות". במובן של קבלה יש עוד כמה פעמים בנ"ך, אבל העיקר הוא במגלת אסתר. במגלת אסתר אין בכלל את שם הוי', היא בחינת חשך – "קבל לילה", כפי שמתורגמת מכת חשך, המכה התשיעית שלפני מכת בכורות. אחד מפירושי קבל הוא חשך – החשך של מגלת אסתר, "הסתר אסתיר פני", שאין גילוי אור. הכל קורה בלילה, קשור למה שאמרנו קודם – נראה כמו "מקרה לילה". אבל משה רבינו נמצא שם – "מרדכי בדורו כמשה בדורו" – וזה הנס של פורים. שוב, שם ריכוז שמות הספירות הכי גדול בתנ"ך, ורק שם יש "כתר מלכות". כעת מסביר ש"פני ילכו" היינו כתר מלכות, אבל על אסתר כתוב "הסתר אסתיר פני ביום ההוא".] וכתר מלכות מקבלת ממלכות שבכתר [כמו שיסביר גם בהמשך שכל ספירות המלכות – "לית לה מגרמה כלום". כל ספירה פרטית של המלכות היא מקבלת מההרכב המשלים-ההפוך מהספירות העליונות – את כתר המלכות היא מקבלת מהמלכות של הכתר, חכמה שבמלכות היא מקבלת מהמלכות של החכמה וכו'. כלומר, עשר ספירות המלכות הן מעשר מלכויות הספירות שלפניה – כל מלכות נעשית ספירה בפרצוף המלכות העיקרי.] והיא בחינת פני וזו היא המסתתרת בראש הבריאה ונעשית עתיק, ולכן אפילו לעתיד שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה שבחינת ביום ההוא יהיה בבחינת זה גילוי [ש"ביום ההוא" עצמו – עולם הבריאה, שהוא "אור המאיר לעצמו", שבינו בין עצמו הוא יום, אבל כלפינו הוא כמו המחשבה שאינה נכרת לזולת, היא חשך – יתגלה ויהפוך ל"זה". גם כש"ביום ההוא" יתגלה – עתיק, "פני", לא יתגלה:] מכל מקום בחינת אסתר שהוא בחינת עתיק סדכ"ס [ישאר אסתר, לשון הסתרה.] זוהי נוסחא א [בביאור מאמר "יביאו לבוש מלכות".], ויש עוד נוסחא ב' והוא דהנה בחינת ביום ההוא הוא בחינת בינה אימא עילאה המקננת בבריאה בכורסיא [חידוש שרמזנו בסוף השיעור אתמול, ש"ביום ההוא" אינו רק עולם הבריאה בכללותו, אלא מה שיש הארה מבינה – אמא דאצילות – שמאירה ומקננת בכללות עולם הבריאה, מהווה ומקיימת את עולם הבריאה שנקרא כורסיא, עולם הבריאה. הבינה דאצילות הרבה יותר גבוהה מהמלכות, והיא מקננת בעולם הבריאה, ואילו המלכות דאצילות – שלכאורה הרבה פחות – היא עתיק בעולם הבריאה, והיא נסתרת גם ביחס לבינה שמקננת בבריאה. פלא, היפוך יוצרות לגמרי. כפי שכותב:] אכן מלכות דאצילות נעשה עתיק לבריאה שנעתק וגבוה מבריאה ואינה באה בהתגלות בעולם הבריאה שאפילו מבחינת ביום ההוא [בינה דאצילות שמקננת בבריאה לפי נוסחא הב'. למה? כי מה שבא מבינה דאצילות לקנן בבריא הוא רק הארה, עם הפסק – לא עצמות אמא עילאה מאירה בבריאה. לכן יתכן שמה שהמלכות דאצילות עצמה יורדת להיות עתיק למעלה מהארת הבינה.] הוא בבבחינת העלם והסתר, ומה שנאמר אסתיר פני שכן נקראת מלכות דאצילות [שינוי הנוסחא שכאן "פני" לא רק כתר מלכות אלא כל מלכות דאצילות. למה היא נקראת "פני"?] לפי שמקבלת מכל הי"ס ממלכות דכתר דאצילות נעשה כתר מלכות וממלכות שבחכמה נעשה חכמה שבמלכות כו' עכ"ל [עד כאן הנוסחא השניה.] והיינו כמ"ש בזהר אמור דצ"ג ע"ב פני אילין עטרא מלכא שהם הע"ס [המלכות מקבלת את מלכויות כל העשר ספירות, מכך היא נבנית.], וא"כ המלכות שמקבלת מכולם נקראת גם כן פני, ולפמ"ש בנוסחא הא' זהו לפי שהמלכות מקבלת מבחינת הכתר ["פני" היינו דווקא מה שהיא מקבלת מהכתר,] והוא בחינת כתר מלכות [ולפי הנוסח השני היינו מי שהיא מקבלת מכל עשר הספירות.], והיינו דכללות הענין הוא כמשנת"ל דפני הוא בחינת הפנימיות שלמעלה מהתלבשות בעולמות [העולמות הם אחרי הצמצום והאצילות למעלה מהצמצום.] והיינו בחינת אוא"ס שלמעלה מהשתלשלות ונתבאר דאצילות הוא בחי' למעלה מהשתלשלות לגבי בי"ע ועיקר הבחי' שלמעלה מהשתלשלות הוא הא"ס [אצילות דכללות, אדם דאצילות.] שלמעלה מ[עולם ה]אצילות [ובכל זאת יחסית עולם האצילות הוא אין סוף ביחס לבי"ע, וגם האין סוף שלמעלה מאצילות הוא בחינת אצילות – אדם דאצילות.], וזהו דבחי' הע"ס דאצילו נק' פני ועיקר בחי' פני הוא בחי' הכתר [כמו הנוסחה הראשונה.] וזהו ג"כ שהמלכות נק' פני בב' מדריגות הנ"ל והן בחינת ע"ס דמלכות ובחינת כתר מלכות, ועמ"ש בע"ח שמ"ז פ"א דבחינת מל' שנעשה עתיק לבריאה היא בחינת נקודה השרשית דבחינת מלכות [כפי שאמרנו, יש כאן ריבוי ציטוטים מספרי הקבלה. כעת מביא עוד משהו מעץ חיים, שהמלכות נאצלה רק כנקודה שרשית אחת. הז"א נאצל לכתחילה עם ו"ק וכתר (עתיק ואריך) ואבא ואמא נאצלו לכתחילה כל אחד עם עשר ספירות. בכח"ב היו שלשים ספירות סה"כ, בז"א שש ספירות ובמלכות ספירה אחת. זה אחד מסודות המספר החשוב בקבלה, 37 – מספר הספירות שנאצלו בתחלה. האצלת ז"א עם ו"ק ברורה – מחסד עד יסוד – אבל לא ברור מהי הנקודה השרשית של המלכות, כתר שבה או שמלכות שבה. כשתי הדעות שמביא כאן.], ובפ"ע בשער העמידה פי"ט בכוונת ברכת ולמלשינים איתא דנקודה השרשית היא בחינת כתר שבה, ושם דמ"ש במ"א שהיא בחינת מלכות היינו בחינת מלכות שבכתר שלה [כך מיישב שם את שתי הדעות יחד – הנקודה היא כתר שבמלכות, אבל אם מפרטים למאה ספירות הנקודה (אחת ממאה) היא המלכות שבכתר שבמלכות. על הנקודה השרשית הזו כתוב "פני ילכו והנחותי לך". (זה הכלל לגבי הנקודה השרשית בכל פרצוף?) לא, משהו מיוחד למלכות. נאמר באותיות של חסידות – השאלה היא מה נקודת המלכות. אנחנו מדברים על הקמת מלכות ישראל – מה השרש של המלכות? מאיפה היא צומחת. יש השגה ראשונה, שהענין של המלכות הוא כתר – "אין כתר אלא למלך". מלכות היא כל המלכות, כל הממסד, אבל הכתר שייך למלך. כלומר, אם אומרים שהנקודה השרשית של המלכות היא כתר – כבר אמרנו שהנקודה של המלכות היא המלך עצמו. אם יש מלך – "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא", אם הראש של העם מתוקן כל העם מתוקן ואם הראש לא מתוקן אף אחד לא מתוקן. אבל הוא אומר שיש פעם שכתוב אחרת – שהנקודה של המלכות היא מלכות דמלכות, הממסד, הרוחב, לא רק המלך. כעת עושים פשרה ואומרים שנקודת המלכות היא המלכות של הכתר של המלכות. הכתר הוא הרצון, ואם יש עשר ספירות בתוך הכתר הן רצון לכל אחת מעשר הספירות. המלכות של הכתר היא הרצון של המלך שתהיה מלכות – הרצון שלו בעם. אפשר לומר שהמלכות של הכתר היא על דרך "אין מלך בלא עם" – הנקודה של הקשר, שהוא והעם הא בהא תליא, שהוא רוצה בעם. כמו שהעם רוצה בו – הוא רוצה בם. זו נקודת המלכות, המלכות של הכתר של המלכות – זו הנקודה השרשית ומכאן כל הספירות.], וזהו שכתוב בתו"א וזוהי המסתתרת בראש הבריאה ונעשית עתיק.

קיצור. יבאר דההרגש בעצמות א"ס הוא מצד הדעת וההכרה דנשמה בעצמות שממנו לוקח וכמאמר יהבין ליה הוי' בשלימות דאתוון אדם מאד בל"ג, חכמה ואצילות נק' פנים, אצילות אדם אדמה לעליון, יבאר מאמר רבינו בעין ולא יהיה לך אלקים אחרים על פני, צווי והבטחה, דקאי על הצמצום, והיינו דפני ילכו בלא צמצום, ויבאר ב' נוסחאות במאמר רבינו בענין אסתיר פני.