הדרך לשמחה

בע"ה

כ' שבט תשפ"א – כפ"ח

ברית לוי-אהוביה שי' ויסבלום

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

אנו נכנסים לחדש אדר בו "מרבין בשמחה" ובימים אלה לומדים את יחידת הפרקים החשובה ביותר בספר התניא – היחידה העוסקת בעבודת השמחה. בשיעור המיוחד שלפנינו ישנם עיוני-יסוד בפרקים אלה בתניא. פרק א מבהיר את חשיבות יחידת הפרקים האלה, לוז העבודה החב"דית נושאת-ההפכים, תוך המלצה להתחיל בדורנו את הלימוד דווקא ממנה. בפרק גם סקירה של המושג "כלל גדול" בתניא, וגם שלשה פירושים לעבודת ה' "בשמחה ובטוב לבב מרב כל". פרק ב מסביר את היחס בין שתי מחלות הנפש, עצבות ואדישות, והסימפטומים שלהן, עצלות וכבדות, ומרחיב על הזריזות המנצחת שהיא הסימפטום של שמחה, פתיחת הלב וטהרתו. בפרק יש המחשה לדרך הפנימית של לימוד התניא, המנתחת שלישיות מושגים כנגד חב"ד. פרק ג מסביר את הדרך לעבור מהעצבות לשמחה, שמוסברת בפרק לא בתניא, תוך 'פירוק פעולות' שמוסיף על ממוצע-המרירות המוזכר בתניא עוד שני ממוצעים, שפלות וענוה, שהופכים את הדרך הזו למוחשית ומתיישבת יותר.

לחיים לחיים, מזל טוב מזל טוב, תזכו לגדל את לוי אהוביה שי' לתורה לחופה ולמעשים טובים, בשמחה ובהרחבה ובהצלחה בכל הענינים!

[אלימלך: רצינו לוי-יצחק, כי נולד בהילולא של רבי לוי יצחק מברדיטשוב, אבל השם יצחק כבר 'תפוס' אצלנו צל אח גדול יותר. בכל זאת, רצינו שם שני, לא רק לוי, ולא יכולנו להחליט. עד שאשתי הזכירה לי את הסיפור על רבי לוי-יצחק 'מרק אני אוהב?! את ה' אני אוהב!' – אוהב רק את ה'. אז הכל הסתדר לי.]

בטחון ושמחה

נתחיל מגימטריא של השם: לוי-אהוביה – 46 (לוי) ועוד 29 (אהוביה), סה"כ 75. 75 בגימטריא בטחון – שיזכה לבטחון בה' הגומר בעדינו (כמבואר בהקדמה לתניא). אלימלך ואילה שוה אמונה ובטחון [אלימלך: וגם גן עדן, הגימטריא הראשונה שאהבתי...] אתם יחד אמונה-בטחון והילד הזה הוא הבטחון (בפרט, היינו הבטחון הפעיל של הנצח – "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"[ב]). לחיים – סבא לחיים, מזל טוב, שיהיה הרבה נחת מהילד הזה ומכל הצאצאים!

כתוב שבטחון ושמחה הולכים יחד – "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו"[ג]. אם לוי אהוביה שי' הוא בטחון אז הוא יהיה תמיד שמח, יהיה חסיד שמח, ויתקיים אצלו ואצל כל בני המשפחה "שמחו צדיקים בהוי'"[ד]. אהוביה, כמו שאוהב רק את ה', הוא שמח בה' – ה' כולל את הכל, אז הוא תמיד שמח, בוטח בה' ושמח בה'.

א. מאיפה מתחילים ללמוד תניא?

היחידה העיקרית בעבודת הנפש

בהשגחה פרטית הברית חכתה להיום, כ' שבט. בחת"ת של היום מתחילים פרק כו בתניא[ה]. כידוע, אנו ממליצים-מציעים להתחיל ללמוד תניא קדישא מפרק כו, בו אדמו"ר הזקן מתחיל לדבר על שמחה. בפשטות, אפשר ללמוד את ספר התניא על הסדר, כמו שעושים בחת"ת, אבל כשרוצים להתחיל ללמוד יותר בהעמקה, אליבא דנפשיה, או כאשר מתחילים לימוד עם תלמיד-מקורב חדש שעוד לא לומדים אתו על הסדר, יש כמה שיטות מאיפה להתחיל ללמוד תניא:

יש שיטה, שגם הרבי מזכיר[ו], להתחיל מלימוד אגרת התשובה. כמאמר מוסגר נציין שכדאי לומר לחתנים שחתן צריך ללמוד ביום החתונה את כל אגרת התשובה (כמו שהכלה אומרת את כל התהלים[ז]). יש אפילו מקום[ח] בו הרבי אומר לחתן ללמוד שלש פעמים את אגרת התשובה ביום החתונה.

יש שיטה ששמעתי בעצמי מהמשפיע ר' שלמה-חיים קסלמן ע"ה, שאולי היה הכי גדול בדור האחרון בחב"ד. הרבי הרש"ב אמר שמי שיחזיק בבגד שלו 'קדוש יאמר לו'. הוא אמר להתחיל תניא מ"קטנתי" – אגרת הקדש ב (אותה כתב אדמו"ר הזקן אחרי חג הגאולה שלו, כשהשתחרר מהמאסר בפטרבורג).

אך השיטה שלנו, שמי שרוצה לדעת מה הספר הזה אומר לו בעבודת הנפש הפנימית יתחיל ביחידה של פרקים כו-לד. ביחידה הזו בא התירוץ לשאלה במשפט הראשון של התניא:

תניא [בספ"ג דנדה] משביעים אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפי' כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע וצריך להבין דהא תנן [אבות פ"ב] ואל תהי רשע בפני עצמך וגם אם יהיה בעיניו כרשע ירע לבבו ויהיה עצב ולא יוכל לעבו' ה' בשמחה ובטוב לבב ואם לא ירע לבבו כלל מזה יכול לבוא לידי קלות ח"ו.

בפרקים האלה אדמו"ר הזקן מסביר איך אפשר להיות גם שמח וגם בוכה באותו זמן, איך אפשר להיות גם בשמחה וגם ברצינות, גם "היה בעיניך כרשע"[ט] וגם "עבדו את הוי' בשמחה"[י]. התירוץ ממש הוא בסוף פרק לד, שם הוא מביא את דברי הזהר "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא"[יא], אך הענין מתחיל מפרק כו, בו מבוארת החשיבות של "עבדו את הוי' בשמחה" והיחס הנכון לעצבות (בהמשך הפרק הוא מתחיל להסביר כיצד יש להתמודד עם עצבות שנובעת ממילי דעלמא או ממילא דשמיא).

פנימיות הדעת – איזון העצבות והשמחה

עבודת ה' של החסידות מתייחדת ב"עבדו את הוי' בשמחה". זהו אחד החידושים הכי עיקריים של הבעל שם טוב[יב] – עד אליו עבודת ה' היתה מרה שחורה אחת גדולה והוא בא לרענן את עבודת ה'. כשמחפשים את הנקודה הזו בתניא צריך ללמוד את היחידה שמתחילה מפרק כו. שוב, הנושא הזה הוא מה שהכי נוגע לכל אחד ב'עבודה'.

אדמו"ר הזקן רוצה להסביר כאן בעיקר איך להתייחס ל'רצינות'. לא מדובר בדיוק בעצבות, כשרוצים לומר על רבי שאינו שמח אומרים שהוא 'רציני'. אם הרבי מדי רציני צריך לעשות משהו שיבדח את דעתו. כתוב[יג] שכאשר המלך רציני צריך להצחיק אותו עם איזה פלא כמו "צפור מדברת" (כנראה שאפילו יותר טוב ממשקה...). בכל זאת, יש גם לרצינות את הערך שלה, כפי שנלמד מהפסוק שמביא אדמו"ר הזקן בהמשך הפרק – "בכל עצב יהיה מותר"[יד].

זהו הנושא כאן, לב לבו של ספר התניא והשכל של כל החסידות – איך לווסת נכון את הרצינות והשמחה. דווקא במח יש נשיאת הפכים – זהו הענין של חב"ד. חסידות אחרת לא מסוגלת לשאת הפכים, או לפחות לא להסביר את נשיאת ההפכים בטוב טעם ודעת. לכן החסידות הכללית יכולה רק לומר להיות תמיד בשמחה, דבר מצוין, אבל הסבר היחס הנכון, שיווי המשקל בין דברים שנראים הפוכים, הוא החידוש המיוחד של חב"ד – זו פנימיות הדעת. כל ספר התניא נועד להסביר את הוויסות הזה בעבודת ה'.

בתחלת הפרק יש רמז יפהפה לענין. הפרק מתחיל:

ברם כגון דא צריך לאודעי כלל גדול

הביטוי "ברם כגון דא צריך לאודועי" (שמופיע כאן פעם יחידה בתניא, ובכלל לא מצוי בספרי החסידות) אומר שיש כאן נושא חדש. ברם רומז לאברהם אבינו, היהודי הראשון – תחלת היהדות. והנה, "ברם כגון דא צריך לאודעי כלל גדול" עולה בדיוק לשון הפסוק העיקרי שיסביר בהמשך – "בכל עצב יהיה מותר"!

שלשה כללים גדולים בספר התניא

הביטוי "כלל גדול", שמעיד על חשיבות תוכנו של הפרק, דווקא כן מופיע קודם בתניא – פעמיים (ורמז: "כלל גדול" בגימטריא ענג[טו], כך שעל הכללים הגדולים של התניא ניתן להמליץ "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"[טז]).

פרק טז[יז] פותח במלים:

וזה כלל גדול בעבודת ה' לבינונים העיקר הוא למשול ולשלוט על הטבע שבחלל השמאלי ע"י אור ה' המאיר לנפש האלהית שבמוחו לשלוט על הלב כשמתבונן במוחו בגדולת א"ס ב"ה להוליד מבינתו רוח דעת ויראת ה' במוחו להיות סור מרע דאורייתא ודרבנן ואפילו איסור קל של דבריהם ח"ו ואהבת ה' בלבו בחלל הימני בחשיקה וחפיצה לדבקה בו בקיום המצות דאורייתא ודרבנן ות"ת שכנגד כולן.

ומיד ממשיך שם אדמו"ר הזקן:

ויתר על כן צריך לידע כלל גדול בעבודה לבינונים שגם אם אין יד שכלו ורוח בינתו משגת להוליד אהבת ה' בהתגלו' לבו שיהיה לבו בוער כרשפי אש וחפץ בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלב לדבקה בו רק האהבה מסותרת במוחו ותעלומות לבו... כשמעמיק בענין זה בתעלומות תבונות לבו ומוחו ופיו ולבו שוין שמקיים כן בפיו כפי אשר נגמר בתבונת לבו ומוחו דהיינו להיות בתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה בפיו וכן הידים ושאר אברים מקיימים המצות כפי מה שנגמר בתבונת לבו ומוחו הרי תבונה זו מתלבשת במעשה דבור ומחשבת התורה ומצותיה להיות להם בחי' מוחין וחיות וגדפין לפרחא לעילא כאלו עסק בהם בדחילו ורחימו ממש אשר בהתגלות לבו

שלשת הכללים הגדולים של ספר התניא – "כלל גדול בעבודת הוי' [לבינונים]", "כלל גדול בעבודה [לבינונים]" ו"כלל גדול"[יח] – ספר היסוד של חב"ד, מכוונים בעצמם כנגד חכמה-בינה-דעת (שבתוך הבינה בכלל, מקום עבודת הבינונים):

הראשון הוא "כלל גדול בעבודת הוי' [לבינונים]", בסוד "הוי' בחכמה"[יט], והוא מתייחס לכח גילוי האלקות שבמח ("חכמה מוחא"[כ]), "אור ה' המאיר לנפש האלהית" ("ראשית הגילוי"[כא] שבחכמה) לשלוט על הלב.

השני הוא "כלל גדול בעבודה [לבינונים]", כנגד הבינה, מקור עמוד העבודה, עליה נאמר "ועבד הלוי הוא"[כב] – כלל המתייחס למי שהאהבה והיראה טמונות-מעוברות אצלו בשרשן בבינה ("מפני היות המוחין שלו ונר"נ שלו מבחינת עיבור והעלם תוך התבונה...", כלשון ההגהה שם).

שני הכללים הללו מופיעים בסמוך, באותו פרק וברצף אחד, כתכונת החכמה והבינה – "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[כג].

השלישי, בפרק שלנו, הוא "כלל גדול" סתם (הכלל הכי גדול, הנוגע לכל אחד) – הכלל המלמד כיצד לזכות לזריזות בעבודת ה'. תכונה עיקרית של הדעת דקדושה, כפי שמלמד מורנו הבעל שם טוב, היא "זריזות במתינות"[כד]. כפי שעוד נראה, גם בתוך הפרק שלנו יש דגש מיוחד על תכונת הדעת שמולידה את הזריזות.

שמחה "מרב כל"

היום לומדים בשיעור היומי בתניא את תחלת פרק כו, עד המילים "'עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל'[כה] כפי פירוש האריז"ל". האריז"ל אומר[כו] שהשמחה בעבודת ה' צריכה להיות יותר "מרב כל", יותר מכל התענוגים שיש בכל העולמות, כל הטוב והיקר, גם בגשמיות וגם ברוחניות – השמחה בעבודת ה' עולה על כולנה. פשט הפסוק[כז] הוא אחר, שלא עבדת את ה' בהיותך במצב של "רֹב כל", אבל האריז"ל מפרש שהשמחה צריכה להיות יותר מ"רב כל", מכל התענוגים, מכל הגן עדן ועוה"ב כו'.

"שבעים פנים לתורה"[כח], כעת נפרש עוד פירוש – שמקור השמחה הזו בעבודת ה' הוא "כל". ברית מילה היא בחינת "כל"[כט]. מקור כל השמחה בחיים הוא ענין שמירת הברית של היהודי ובכלל כריתת הברית שלו עם ה'. על מצות ברית מילה אומרים[ל] "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב"[לא], הברית היא ה"שלל רב", ה"רב כל"[לב], ומתוך ה"רב כל" הזה זוכים לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב יותר מכל דבר אחר. [קשור לכניסת הנפש האלקית לגוף בברית המילה[לג].] כן, הנשמה נכנסת לגוף והיא מחוברת למקורה, לשרש שלה, הרי היא "חלק אלוק ממעל ממש"[לד]. בכלל, תכלית מצות "פרו ורבו"[לה] היא "להרבות את הדמות"[לו], וברית מילה היא גילוי הקשר הזה עם ה', שלא ינתק – דבר הבא לידי ביטוי במסירות נפש, גם מתוך שמחה.

פרק כו, פרק השמחה, הוא פרק הוי' – "שמחו צדיקים בהוי'"[לז]. "ועמך כֻלם צדיקים"[לח] – הברית היא הצדיק[לט], וכולם שמחים בהוי', בפרק כו בתניא. כל הצדיקים-היהודים צריכים ללמוד קודם כל את הפרק הזה ("בינה-שמחה עד הוד אתפשטת"[מ]).

ב. זריזות מתוך שמחה

נצחון המלחמה מתוך שמחה

אדמו"ר הזקן מיד מקשר את השמחה עם נצחון ומלחמה – יש מלחמת היצר, ואי אפשר לנצח בה אם אתה בעצבות או טמטום הלב כאבן או עצלות או כבדות (כל הדברים הלא-טובים, שתכף נסביר). צריך להיות שמח. נצחון הוא נצח, הנושא של "באתי לגני" השנה[מא], ופנימיות הנצח היא הבטחון – הבטחון הפעיל, לכתחילה אריבער, בכל הענינים, לשם שמים. מיד מתגלה הקשר של "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו"[מב] – לנצח את המלחמה מתוך שמחה.

נקרא בפנים:

כי כמו שנצחון לנצח דבר גשמי כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה. הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול גם אם הוא גבור יותר מחבירו ככה ממש בנצחון היצר אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן כ"א בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם.

בתורה הנאבקים הם יעקב עם שרו של עשו – והם מתאמצים להפיל זה את זה. גם הצדיק נופל – "שבע יפול צדיק וקם"[מג]. סופי התיבות של "שבע יפול צדיק וקם" הם עמלק, תמצית הרע של עשו[מד]. איך עמלק מתאבק? הוא מכניס לנו אבק של ספק באמונה. לא כל כך מרגישים את האבק, עד שהוא מתעבה, וכך הוא מתאבק עמנו ומפיל אותנו. הצדיק נופל – אך בסוף הוא קם.

הכלל הוא שהכל תלוי בזריזות – הזריז מנצח גם את הגיבור. עשו (וכמוהו שרו של עשו) יותר גיבור ושרירי מיעקב, אז איך יעקב יכול לנצח אותו? איך דוד יכול לנצח את גלית? גלית יותר גיבור, אבל הוא כבד – יש לו כל מיני שריון וכלי נשק – ודוד מנצח אותו בקלות ובזריזות שלו[מה]. במודע או שלא במודע, גלית הוא טיפוס עצוב, ודוד מלך ישראל הוא טיפוס שמח, הוא "בדחנא דמלכא"[מו]. כך, יעקב מנצח את עשו רק בזכות הזריזות. בתמצית חיי עשו-עמלק יש עצבות. אם סוחטים אותו עד הטפה האחרונה יוצא אצלו "על חרבך תחיה"[מז]. הרוצח, בסופו של דבר, עצוב מבפנים ובודאי שלבו מטומטם כאבן – לרצוח יכול רק מי שמחוסר לחלוטין כל רגישות, מישהו עצוב השרוי בטמטום הלב כאבן. כל כמה שהוא חזק ומצליח (הצלחות שה' נותן לו, משום מה) – אם יבוא מישהו הרבה פחות חזק, אבל הרבה יותר קל וזריז, הוא ינצח.

שני אבות ושני תולדות

אדמו"ר הצמח-צדק מסביר בביאוריו לתניא[מח] שבלא-טוב כאן, "עצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב", יש שני אבות ושני תולדות, שני שרשים למחלה ושני סימפטומים, כשבפועל, תכל'ס, התולדות הכי מזיקות: קודם כל יש "עצבות וטמטום הלב כאבן" ומהן נמשכות "עצלות וכבדות". סימפטום העצלות נמשך מעצבות – אפילו אם היא לא-מודעת. למה קשה למישהו לקום בבקר? כי הוא בדיפרסיה, במודע או שלא. עצלות היא סימפטום של עצבות, שהיא יסוד העפר[מט], וכבדות היא סימפטום של טמטום הלב כאבן, אבן היא כבדה. זהו פשט טוב במילים כאן.

מסבירים שהמלה השניה בכל אחד יותר חמורה, יותר קשה, מהראשונה. יש עצבות, ואם העצבות גוברת היא הופכת להיות טמטום הלב כאבן. מתוך העצבות יש תולדה שהיא העצלות. מהי עצלות? שקשה לי, לא מתחשק לי, לא בא לי, אין לי כח. אבל כבדות היא שגם כשאני רוצה – אני לא יכול, כבד לי, אני לא יכול לקום. כבדות באה מטמטום הלב כאבן, שיותר חמור, ועצלות מהעצבות.

יותר בעומק: מה ההבדל בין עצבות לבין טמטום הלב כאבן? טמטום הלב כאבן לא אומר שהאדם מרגיש עצוב – להיפך, הוא אדיש. יש דכאון ויש אדישות. למשל, במדינה אפשר לתאר את שרש המחלה כאדישות – טמטום הלב כאבן. הסימפטום הוא כבדות – אין כח ואין מוטיבציה לשנות דברים, לעשות מהפך ושינוי אמיתי בממשל. בעצלות יתכן שהייתי רוצה לעשות ואין לי כח להתאמץ, אבל בכבדות הצומחת מטמטום הלב אין שום רצון. טמטום הוא חוסר רגישות. אבן היא דומם, חומר מת, וטמטום הלב כאבן אומר שמשהו מת בתוך הלב. בעצבות הוא עוד לא מת, רק שהעצב-הדכאון גורם להתעצל מלקום, אף שהיה רוצה. אבל טמטום הלב כאבן גורם לכבדות. הסימן הוא שאפילו הדיבור על שינוי לא נופל על אזנים קשובות. זהו פלא – אנשים לא מבינים שיש דברים רעים פה?! יש גם דברים טובים ב"ה, אך יש בממסד גם הרבה דברים רעים – אנשים לא מבינים שצריך לשנות?! זו מדינה דמוקרטית, אפשר לשנות, אבל כבד לאנשים – הכבדות באה מטמטום הלב כאבן, הרגישות מתה, זו אדישות. הוא לא מדבר כאן על טמטום המח, יתכן שבמח האדם מבין ומרגיש ששינוי במציאות יהיה יותר טוב – אבל הלב אדיש, מת לו הרגש. את העצלות והכבדות שבאות מהעצבות ומטמטום הלב כאבן צריך להפוך.

הזריזות ושרשיה

הניגוד של העצלות והכבדות הוא זריזות. כאן אדמו"ר הזקן לא מדבר על "זריזות במתינות" כי הוא רוצה לשלול לחלוטין את העצבות. מדת הזריזות חוזרת בתניא כמדת אברהם אבינו (הרמוז בתחלת הפרק, "ברם", כנ"ל), היהודי הראשון – עיקר עמידת אברהם בנסיון העקידה היא "זריזותיה דאברהם"[נ] ש"היא העומדת לנו ולבנינו עד עולם"[נא]. אברהם, היהודי הראשון, אינו עצוב ואינו אדיש – לכן יכול להתקיים אצלו "מי יתן טהור מטמא"[נב]. אם אברהם היה קצת עצוב מאיך שהעולם נראה, מהאפלה שרואים מהחלון, הוא היה מתעצל מלקום ולשנות. אצל אברהם אבינו אפלת העולם היתה פי מליון מאצלנו, "עד אברהם היה העולם משמש באפלה"[נג]. מי שלא חש באפלה הוא אדיש ומי שחש בה לכאורה עצוב ועצל. איך אברהם התגבר על כך והתחיל להיות היהודי הראשון? רק על ידי זריזות, "זריזותיה דאברהם" שהגיעה לשיא בעקידה.

נשים לב שבסט"א היו שתי מחלות ושני סימפטומים, ואילו בצד של הקדושה יש סימפטום אחד ושלש סיבות. המספר הכולל נשאר אותו דבר, אבל החלוקה שונה. בקדושה רואים רק זריזות (עליה כותב לשון יחיד, "הנמשכת"), אבל היא באה משלשה דברים: (א) שמחה, (ב) פתיחת הלב (ג) טהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם. שני השרשים הראשונים הם הניגוד של שתי המחלות – שמחה היא הלעומת-זה של העצבות ופתיחת הלב היא הלעומת-זה של טמטום הלב. החידוש הנוסף כאן, רק בצד של הקדושה, הוא טהרת הלב – נצטרך להסביר את השינוי הזה.

אנחנו תמיד מחפשים בפירוש התניא שלישיות – שלשת המושגים בכל שלישיה הם כנגד חב"ד, והסדר בו אדמו"ר הזקן כותב את שלשת המושגים מוליד אחת משש המדות בלב, לפי חכמת הצירוף של הקבלה. זהו החוט המחבר את כל התניא[נד] – אדמו"ר הזקן אוהב להשתמש בשלשה ביטויים ביחד. כאן יש דוגמה שלא ראיתי אף אחד מהמפרשים שמתייחס ומפרש. לרבי לוי'ק (כשם הילד), אבא של הרבי, שמפרש לעומק, מתאים להתייחס לתופעות כאלו – אבל כאן לא כותב.

חב"ד שבבינה

כל הביטויים האלה שייכים לבינה, אמא:

"שמחה" היינו "אם הבנים שמחה"[נה], בחינת אמא בקבלה. "בינה לבא"[נו] בכלל – כתוב כאן במפרשים – ושם "פתיחת הלב".

"פתיחת הלב" היא שהלב לא סגור – שאתה לא חי בסגר (בחינת "ויריחו סגרת ומסגרת... אין יוצא ואין בא"[נז] – בסגר אין יותר צבא, יוצא ובא[נח], השם הקדוש צבאות נמצא בהעלם). טמטום הלב הוא סגר ופתיחת הלב היא שהכל פתוח – גם בינה ("בינה לבא"), אבל בחינה אחרת.

"טהרתו" היינו טהרת הלב – עוד פעם הולך על הלב, ובכלל טהרה לעומת קדושה היא בינה לעומת חכמה (סוד "שמן המשחה קדש ואת קטרת הסמים טהור"[נט]), כידוע[ס]. אם כן, יש כאן שלשה ביטויים של בינה שמולידה זריזות, והזריזות היא המנצחת במלחמה.

אם הכל בינה, כנראה יש כאן חב"ד דאמא, לפי סדר מסוים:

מהו עיקר האמא כאן (גם קשור לאמא של הרך הנולד והנימול זה עתה)? נאמר שהיינו השמחה, בינה שבבינה (היינו פנימיות נקודת הבינה).

המושג פתיחה, פתיחת הסגר, הוא בחכמה – לה שייך הניקוד פתח[סא]. "פתח רבי שמעון" היינו חכמה – היא הכח הפותח, "ראשית הגילוי". אם כן, "פתיחת הלב" היא החכמה של הבינה (רבי שמעון פותח את גילוי ספר הזהר מ"זיהרא דאמא עילאה"[סב], "חכם בבינה"[סג]).

טהרה, הגם שהיא בינה בכלל, כנ"ל, אבל בפרט הטהרה במוחין היא "מי הדעת הטהורים"[סד] ("'ודעת' זה סדר טהרות"[סה], ועוד, קטרת – "קטרת הסמים טהור" – היא בחינת דעת והתקשרות). הטהרה כאן היא רוח טהורה, שהיא טהרת הדעת. בקבלה יש קשר בין דעת למושג "טהירו" – "טהירו עילאה" ו"טהירו תתאה" קשורים ל"דעת עליון" ו"דעת תחתון"[סו]. רבי נחמן מסביר[סז] שהטהרה היא הממוצע בין הקדושה (שלפני הצמצום) לטומאה ובה נמצאת נקודת הבחירה – כח הבחירה בנפש הוא כח הדעת[סח]. אם כן, "טהרתו" היינו הדעת שבבינה. זהו ההסבר למה אין מושג מקביל לטהרת הלב בקליפה, בשונה מהמושגים שמחה ופתיחת הלב (שכנגד בינה וחכמה) – "אל אחר איסתריס"[סט] ואין בלעומת-זה את כח הדעת.

אם יש לך שמחה, פתיחת הלב וטהרתו, אתה זוכה לזריזות – "זריזותיה דאברהם אבינו" – וכך אתה מנצח.

צירוף ההוד

הצירוף הוא בינה-חכמה-דעת (היו) – "שמחה [בינה שבבינה] ופתיחת הלב [חכמה שבבינה] וטהרתו [דעת שבבינה]" – הצירוף המוליד את מדת ההוד בלב. הכל כאן מוחין דאמא, ו"בינה עד הוד אתפשטת".

נעיר שמי ששם לב לשיעורים שלנו בתניא[ע] יודע שזהו הצירוף הכי אהוב (אהוביה) אצל אדמו"ר הזקן (כנראה שהוא הצירוף השייך ביותר לעבודת הבינוני, סוד מח הבינוני, מח הבינה, כנודע). יש בתניא ריבוי מופלג של הופעות צירוף בינה-חכמה-דעת, הצירוף המוליד את ההוד.

איך הדבר שייך לעניננו? נצחון נובע מספירת הנצח. בשם צבאות יש נצח והוד, צריך את שניהם, "תרין פלגי גופא"[עא]. הנצח בא מהזריזות, מהחסד. מהו ההוד? על הוד כתוב "הודי נהפך עלי למשחית"[עב] – אם ההוד לא מתוקן הוא מניק את המחלות, את העצבות ואת הדכאון. אבל הוד הוא גם לשון יפי, כמו "הוד והדר"[עג], ההוד הוא הספירה של רגל שמאל, השולטת על חוש ההילוך[עד] – בשביל ללכת מהר צריך לתקן את ההוד, את רגל שמאל. זריזות, מדת היהודי הראשון, נמשכת מתיקון ההוד בשמחה-פתיחת הלב-טהרתו.

ההוד כאן הוא נקיות מכל הדברים השליליים בהם פתח אדמו"ר הזקן. מהו "הודי נהפך"? כשהלב מטומטם, בעצלות ועצבות וכו' כנ"ל, ההוד נהפך למשחית, לא טוב, ונאמר בו "כל היום דוה"[עה]. זו תופעה של נדה, לה שייך נדנוד דאגה ועצב. צריך לסלק ולהשפיל לחלוטין כל נדנוד דאגה ועצב, "דאגה בלב איש ישׂיחנה"[עו] לחלוטין מדעתו. מי שלא יכול להסיח כל הדאגות מלבו הוא עצוב (המלך עצוב-רציני כי הוא טרוד בטרדותיו-דאגותיו). אם יש לך שמחה, פתיחת הלב וטהרתו – אור השמחה מגיע להוד והופך אותו חזרה, מוציא אותך "מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם".

"שלא עשני גוי"

יש הרבה תורות וסיפורים בחסידות איך גם מי שמרגיש שאין לו במה לשמוח יכול לשמוח בעצם היהדות שלו. הבסיס של השמחה היא שמחת היהודי הפשוט, שמחה שלמעלה מטעם ודעת ששייכת להוד. השמחה הזו היא חלק מברכות השחר בכל יום (קצת אחרי "מודה אני", בו היהודי פותח את היום) – ברכת "שלא עשני גוי". כך מסופר שפעם הגיע רבי לוי יצחק מברדיטשוב לבית כנסת ודילג על ברכה זו בברכות השחר (שמנהג פולין לומר אותן בבית כנסת, אנחנו נוהגים לומר אותן מיד כשקמים, עוד לפני שיוצאים מהבית). כששאלו אותו מדוע, הוא אמר שהרגיש בבקר שהוא צריך לשמח את עצמו, וכשהתחיל לחשוב על כך שהוא יהודי ברך "שלא עשני גוי" ופצח בריקוד.

הסדר כאן הוא "שמחה, ופתיחת הלב, וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם". הייתי יכול לחשוב שאולי הסדר ההגיוני הוא הפוך – אולי צריך קודם לטהר את הלב, אחר אפשר לפתוח אותו ורק אז תופיע בו השמחה. אכן, אפשר להקביל את הסדר כנגד שלש הברכות הסמוכות – "שלא עשני גוי", "שלא עשני עבד" ו"שלא עשני אשה": עצם השמחה היא שאני יהודי – "שלא עשני גוי"! פתיחת הלב היא פתיחות וחירות מכל סגירה-מסגר – שמחת "שלא עשני עבד", משועבד ללב סגור ומטומטם כאבן. ברכת "שלא עשני אשה" היא על "טהרת הלב מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם" – האשה, שנתקללה "הרבה ארבה עצבונך והרֹנך בעצב תלדי בנים"[עז], נטמאת מדי חדש בטומאת נדה, "נדנוד דאגה ועצב" (על כך שלא הרתה) וטהרתה היא רק לפרקים (אכן, גם כשהיא סובלת מ"נדנוד דאגה ועצב" יש בה דעת, "יוסיף דעת יוסיף מכאוב"[עח], היא יהודיה לכל דבר, מה שאין כן כלל בקליפה, כנ"ל).

ג. מעצבות לשמחה

"יתרון האור מן החשך"

יש עוד ווארט יפה, שקשור פה בהשגחה פרטית לפרשת השבוע, פרשת יתרו, לשון יתרון: אדמו"ר הזקן כותב כאן שהשמחה לעומת העצבות היא "כיתרון האור מן החשך"[עט] – האור הוא השמחה והחשך העצבות. כך הוא מסביר את הפסוק "בכל עצב יהיה מותר" – כמה שעצבות היא מדה רעה שהאריז"ל הכי הרחיק (כמו שכותב אדה"ז באגרת הקדש יא), בכל אופן העצב הוא חושך שמתוכו אפשר להגיע לאור, "יתרון האור מן החשך".

איך עושים את היתרון הזה? יתרו, שהיה כומר לכל עבודה זרה בעולם[פ], כנראה היה מאד עצוב – סיפור עצוב. כשהוא זכה להתדבק בעם ישראל הוא הפך להיות שמח. בחת"ת של היום כתוב "וילך לו אל ארצו"[פא], "לגייר בני משפחתו", כפי שכותב רש"י – להביא להם קצת שמחה, שמחת חיים, מהחויה שלו במדבר.

עצבות-מרירות-שמחה

איך הופכים עצבות לשמחה? זהו ממש מהפך מן הקצה אל הקצה! איך מגיירים את העצב להיות גר צדק, הופכים את החשך של העצב כך שיצא ממנו "יתרון האור מן החשך" של השמחה, "שמחו צדיקים בהוי'" (משיח אותיות ישמח[פב])? לפי מה שכתוב בהמשך היחידה הזו בתניא[פג], קודם כל יש ממוצע בין העצבות לשמחה, ובזכות הממוצע אפשר להפוך את העצב לשמחה. לממוצע קוראים מרירות[פד].

מה ההבדל בין עצבות למרירות? עצבות חויה היא בלי חיות, עומק עצבות הוא טמטום הלב כאבן, אבל מרירות היא עם חיות – מר לי עזבי את ה' ("רע ומר עזבך את הוי' אלהיך"[פה]). מעצבות צריך להגיע למרירות והמרירות כבר יכולה להתהפך לשמחה – הרבה שמחת חיים.

הסימן כאן הוא "שמע ישראל" – "שמע" היא בינה – שמחה-מרירות-עצבות. ע רבתי היא עצב (סוד "בכל עצב יהיה מותר") וכנראה ה-ד רבתי היא הדאגה[פו]. את העצב צריך להפוך לשמחה, להוציא ממנו את ה"מותר", "כיתרון האור מן החשך, ואת הדאגה צריך להפוך ל"אחד" (על ידי דברי אגדה המושכים את הלב[פז] לעבודת ה' יתברך, סודות התורה בהם נאמר "אין מגלין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו"[פח], עד לסוד הגאולה הנמסר למי שיש לו "דאגה בלב איש"[פט], בגימטריא משיח). עצב-דאגה עולה 175[צ], מספר שני חיי אברהם אבינו, שבטל את העצב והדאגה וזכה ל"זריזותיה דאברהם", כנ"ל בארוכה.

עצבות-שפלות-מרירות-ענוה-שמחה

יש מפרשים[צא] שמפרטים את התהליך אפילו יותר, אומרים שצריכים עוד שני ממוצעים כדי להשלים אותו. הרי המעבר מעצבות למרירות הוא ממש מעין תחית המתים, ממת לחי – אלו עצמם שני הפכים שחייב להיות ביניהם ממוצע המחבר. כיוצא בכך, צריך גם עוד משהו בין המרירות לשמחה, שהן גם שני הפכים. יוצא משהו יפהפה, שהממוצעים הם שפלות וענוה:

מעצבות תגיע לשפלות – להכרה שאתה גארנישט, אתה לא שוה כלום. בעצם העצבות שלך אתה רחוק בתכלית מהשי"ת, כמו שכתב האריז"ל – שיש להרחיב בתכלית את העצבות. מבואר אצלנו (ב"פרק בעבודת ה'"[צב]) שהעצבות היא בעצם גאוה, הצד השני של אותו מטבע – כשהמציאות סותרת את התדמית הגאוותנית שבנה האדם לעצמו הוא עצוב (במקום להכיר בשקר ובזיוף של הגאוה, הוא מתוסכל מכך שגאוותו לא באה לידי מימוש). זהו יסוד-היסודות אצל ר' אשר פריינד זצ"ל. ממילא, כדי לצאת מעצבות צריך להגיע לשפלות. שפלות היא כבר מדה טובה – אם יש שפלות אמתית כבר בטוח שבסוף תגיע לשמחה (כידוע הרמז ששפלות שוה שמחת חיים), כמו שמוסבר ב"מאמר השפלות והשמחה"[צג].

השפלות הופכת את העצבות למרירות. כמו שמוסבר ב"פרק בעבודת ה'", השפלות האמתית היא דווקא "לפני הוי'"[צד], לנוכח מדת הרחמים של ה'. רק מתוך מודעות לרחמי ה' אפשר להגיע למרירות אמיתית (כמבואר גם בסוף הפרק שלנו בתניא).

שוב, שפלות היא הרגשת עצם הריחוק שלי מה' כנ"ל – "עזבי את ה'" – וממילא הכי מר לי, המרירות, אך אז "מרחוק הוי' נראה לי"[צה], וזה מעניק לי חיים. ממרירות באים לענוה – להכרה שאף על פי שאני רחוק מה', ה' מקרב אותי ומזכה אותי באפשרות לקיים את רצונו ובכך להתחבר אליו יתברך. מהו ההבדל בין שפלות לענוה[צו]? ענוה היא גם באחד ש"לעי באורייתא תדיר" – ש"לא מחזיק טיבותא לנפשיה"[צז]. כלומר, שאת כל הטוב שאני עושה איני זוקף לזכותי בכלל – רק לה', כל ההצלחה שלי בחיים. הענוה היא מדת משה רבינו, שענו בפני כל יהודי פשוט – כשרואה את היהודים הפשוטים של עקבתא דמשיחא, הדור שלנו, שיש להם אמונה ומסירות נפש והוא מתבטל בפניהם. הענוה הופכת את המרירות לשמחה. הפסוק אומר בפירוש שענוה מביאה לשמחה – "ויספו ענוים בהוי' שמחה"[צח] (שמחה של מצוה ועד ל"שמחה בטהרתה", כמו שמבאר הרבי[צט]).

התכל'ס הוא שהילד שלנו, הרך הנימול שי', יהיה יהודי חסיד שמח שיביא משיח.

[אחר כך:]

שני רמזים מובהקים שזהו ילד של אמא – לוי בגימטריא אילה וראשי וסופי תיבות של לוי-אהוביה בגימטריא אילה (וממילא אמצעי התיבות שוים אהוביה).

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• לחתן ביום חופתו מומלץ ללמוד את אגרת התשובה.
• בדורנו לימוד תניא אליבא דנפשיה מתחיל מפרקים כו-לד.
• החידוש של חסידות חב"ד הוא הסבר נשיאת הפכים – ויסות השמחה והרצינות – בטוב טעם ודעת.
• מקור עבודת ה' "בשמחה ובטוב לבב" הוא הברית עם ה' ושמירתה – "מרב כל".
• השמח הוא זריז והזריז מנצח.
• דוד השמח והזריז מנצח את גלית העצוב והכבד.
• תמצית הנקודה של עשו היא רצח – ורוצח הוא עצוב ואדיש.
• כל עצלות נובעת מעצבות-דכאון וכל כבדות מאדישות (טמטום הלב כאבן).
• הכבדות מלחולל שינויים במדינה נובעת מאדישות-אטימות הלב.
• המדה היהודית הראשונה היא זריזות – "זריזותיה דאברהם".
• אברהם לא היה אדיש לאפלה ולא התעצב ממנה – ורק כך היה מסוגל לשנות.
• סגר גורם לסגירות-טמטום הלב.
• השמחה מתקנת את פגם ההוד – ואזי ההוד מנהיג את ההליכה בזריזות.
• עיקר השמחה הוא "שלא עשני גוי".
• "יתרון האור מן החשך" הוא גיור יתרו – הפיכתו מכומר עצוב ליהודי שמח.
• תיקון העצבות – שאינה אלא גאוה מתוסכלת – הוא בהפיכתה לשפלות.
• הכרת שפלותי מובילה למרירות על ריחוקי מה'.
• המרירות היא "לפני הוי'" ומתוך הכרת רחמיו – ואזי "מרחוק הוי' נראה לי".
• ה' מקרב אותי למרות ריחוקי – לכן עלי לקבל את הקירובים באהבה.
• מתוך הענוה באה השמחה – "ויספו ענוים בהוי' שמחה".