1

בע"ה

התוועדות י שבט

י שבט ס"ח – היכלי השמחה, ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ערב טוב כולם, היום י' שבט, ההילולא של הרבי הריי"צ ויום הנשיאות של הרבי. נתחיל עם ניגון הגאולה של הרבי הריי"צ, בעל ההילולא של היום.

ב-י' שבט תש"י, יום ההסתלקות של הרבי הקודם, וממילא תחלת הנשיאות של הרבי. אם כי הרבי קבל את הנשיאות בפועל רק כעבור שנה, אך ברור שהמשיחה הרוחנית שלו מלמעלה היתה בו זמנית, באותו רגע ממש של הסתלקות הרבי הקודם. לא נוגעת מלכות בחברתה כמלוא נימה, אבל יש חפיפה, ולא סתם חפיפה אלא כמו שהרבי עצמו רמז אותה נשמה, אותה מלכות, התלבשה בנשיא הדור החדש. זה קרה לפני חן שנים – יש בזה רמז מיוחד, כידוע שאנו וכל עם ישראל מאד אוהבים את המלה והענין של חן, היום זה שנת ה-חן. ידוע גם שהרבי היה נוהג מדי שנה, משנת תשי"א, לחזור על אות אחת מהמשך "באתי לגני" – המשך של ארבעה מאמרים שיש בו עשרים פרקים, וכל שנה אחת הרבי הקדיש עצמו ללמוד ולהתעמק בפרק מסוים לפי הסדר. המחזור לוקח עשרים שנה, ואכן הרבי סיים את המחזור הראשון בשנת תש"ל – כל שנה הרבי דרש בעומק על אחד הפרקים של המאמר המקורי – ומשנת תשל"א התחיל המחזור השני, הרבי חזר מהתחלה, כפי מנהג ישראל שכאשר מסיימים מתחילים שוב מהתחלה, "נעוץ סופן בתחילתן". שוב הרבי דרש כל שנה פרק אחד ו"פנים חדשות באו לכאן" – לא אותו ענין שהרבי גילה במחזור הראשון כענין שגילה במחזור השני. הוא הגיע לפרק יח – תשמ"ח, בדיוק לפני עשרים שנה – וכמנהגו דרש פרק ח"י במאמר המקורי, ויש על כך מאמר ארוך ועמוק, ובזה הוא הפסיק. משום מה – אפשר לשער למה, אבל זה לא כל כך פשוט – מהשנה ההיא והלאה הרבי לא דרש יותר ב-י' שבט. כלומר, בפעם השניה הוא הגיע לפרק חי וזהו. לפי הסדר, אנו בפרק חי בפעם השלישית – מחד זו שנת ה-חן, אבל היות שיש כאן מחזוריות של עשרים שנה אנו בפעם השלישית חי, חי חי חי. היות שהרבי ראה לנכון לסיים את המאמרים בפרק הזה, יש איזה שיא בפרק הזה, אז זה מה שאנו קודם כל צריכים להתעמק בו היום, שזה מהוה את שיא הענין של "באתי לגני אחתי כלה", תכלית הכוונה של הקב"ה במעשה בראשית "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים", "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". קודם היו שבעה דורות שסלקו את השכינה ואחר כך מאברהם שבעה דורות שהורידו את השכינה עד לארץ, למשכן ולבית המקדש, וכל הנושאים שמדוברים במאמר. מודגש שם ענין "שטות דקדושה", לקיחת השטות שלמטה מטעם ודעת, שטות בהמית, ובזה גופא לאחוז ולהפוך את זה לשטות דקדושה, בסוד ה"עצי שטים" של המשכן. זה נושא חשוב ועיקרי במאמר, ומקשר זאת לשמחת חתן וכלה, שצריך לשמח אותם בעשית שטות – ריקוד וגלגול וכו' – זה דוגמה של שטות דקדושה. אך בכלל, כל ההתנהגות כדי לתקן את המציאות הירודה ביותר של עולמנו, ש"חשך יכסה ארץ" וצריך להפוך את החשך לאור, זה על ידי שאוחזים בחשך עצמו והופכים ומעלים את זה לאור גדול, כלשון הפסוק "העם ההולכים בחשך ראו אור גדול" – רואים אור מתוך החשך, "כיתרון האור מן החשך". אחר כך ממשיכים נושאי ההמשך, וככל שהמאמר הזה מתקדם הוא נעשה יותר ויותר 'צבאי' – מדבר על צבאות ה', שזה בעצם הנושא של יציאת מצרים, שדווקא בה אנו מתוארים בתורה "צבאות הוי'", צבא שיוצא ממצרים. צבא צריך לנצח, ובשביל לנצח המלך – שהצבא שלו – לוקח את האוצרות שלו, מה שהוא אצר ומה שאצרו אבותיו מדורי דורות, ומוכן לבזבז את הכל כדי לנצח את המלחמה. כלומר, הכל הכל שוה – מסירות העצם לגמרי, "בכל מאדך" ממש – כדי לנצח את המלחמה. המלחמה שלנו היום, כאז – לזה הרבי התכוון, וזה עדיין על הפרק, כל יום יותר אקטואלי – זה להביא גאולה לעם ישראל, על ידי משיח צדקנו. צריך בשביל זה חילים מסורים, שבראש שלהם שחייבים לנצח, וגם יודעים שיש שפע שנותנים לך – שפע של רוחניות וגם גשמיות – וצריך רק לפתוח ידים ולקבל זאת, הכל בשביל לנצח את המלחמה. כמובן, עיקר השפע שנותנים לך זה דברי אלהים חיים – חסידות, קבלת הבעל שם טוב, החסידות של הבעל שם טוב ושל כל הרביים – שזה הכח, המטען, החשמל, שמסוגל לנצח במלחמה וכמובן להביא בטוב טעם ודעת את הנעם העליון. המלה "נעם" מאד אהובה בחסידות, ותרגומה באידיש זה געשמאק, וצריך להביא ולהטעים את זה לכל אחד ואחת מעם ישראל – וכך מנצחים את המלחמה.

כשמגיעים לפרק חי, שאנו כעת בו בפעם השלישית, הנושא זה פסוק ששמואל הנביא אומר אחרי שה' מואס במלכות שאול וה' רוצה להעביר את כתר המלוכה לדוד מלך ישראל חי וקים. שאול לא עמד במשימתו להכרית את זרע עמלק לגמרי, הוא השאיר את אגג מלך עמלק נגד רצון, נגד הציווי המפורש בתורה ושאמר לו שמואל הנביא, "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים". עמלק זה הספק ברוחניות, ואנו מצווים למחות זאת לגמרי. שאול לא עשה זאת, והוא התנצל שפחד מהעם וכו', אך מי שקובע מדיניות לפי דעת הקהל ומפחד ממנה לא יכול להיות מלך – הוא לא יכול ללכת עד הסוף, "בכל מאדך", לנצח את המלחמה – זה מה שה' אומר לו, ולכן מואס במלכותו. אז שמואל פונה אליו, אחרי שאמר לו שהוא 'גמר', ואומר לו "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם". התרגום אומר ש"נצח ישראל" זה מלכות בית דוד, וה' בוחר בדוד והוא לא יינחם אף פעם ביחס לדוד מלך ישראל חי וקים, ויהי מה. הבחירה בדוד היא בחירה עצמית, למעלה מטעם ודעת. זה כמו שטות דקדושה של הקב"ה. שהרי, גם על שאול ה' אמר לשמואל למשוח אותו, וגם דוד מאד מכבד את שאול וקורא לו תמיד "משיח הוי'" – הוא משוח – ואף על פי כן ביחס לשאול ה' כן נמלך ומתנחם (משנה את דעתו). יום אחד הוא ממליך אותו ויום שני, כאשר הוא לא נוהג כדבעי, הוא לוקח ממנו את המלכות. אבל לגבי דוד זה לא יהיה ככה אף פעם, ויהי מה, לא משנה מה יעשה – זה ברית, נישואין גמורים. "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" – לפי פסוק זה מוגדר בחסידות ש"אדם" זה בעל מדות משתנות, שיכול להשתנות ממדה למדה, וה' הוא לא אדם. גם השרש של דוד המלך זה "לא אדם", וזה הנושא של פרק זה. כנראה, כמו שאמרנו קודם, היות שהרבי ראה לנכון להפסיק אחרי שגמר לדרוש פרק זה פעם שניה, שזה השיא.

הרבי מאריך בפירושו על פרק זה, איך יתכן שאצל שאול ה' באמת מתנחם ואילו אצל דוד הוא נשבע "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"? מה ההבדל? הרבי אומר שההבדל הוא בשרשי הנשמה שלהם. קודם כל נאמר באותיות פשוטות של קבלה וחסידות: שרשו של כל מלך אמיתי – וגם שאול הוא מלך אמיתי – זה בכתר. המלך הוא מלכות, אבל "כתר עליון איהו כתר מלכות", ומי שהוא מלך סימן שיש לו שרש בכתר עליון (נעוץ תחלתן בסופן). רק מה? שרש שאול הוא ברצון שבכתר, חיצוניות הכתר, פרצוף אריך אנפין בלשון הקבלה. אריך זה גם מלשון מלך, ריכא בארמית. שאול הוא "משכמו ומעלה גבוה מכל העם" מכל העם – הוא למעלה, אבל שכם זה אחוריים, וגם בכתר השרש שלו זה באריך אנפין. ובאריך אנפין, ברצון, יכול להיות שינוי.

אמרנו ש"אדם" כן מתנחם ו"לא אדם" לא מתנחם. מי זה האדם שמתנחם? יש מדות, רגש. למעלה ממדות יש מוחין, שכל. למעלה משכל יש רצון. עד כאן, מוסבר בחסידות, הכל נתון לשינוי. פשוט שיום אחד אדם יכול לאהוב במדותיו מישהו או משהו, ויום שני זה יכול להתהפך אצלו – שבמקום לאהוב הוא שונא או פוחד. במדות הכי מובהק שיכול להיות שינוי מן הקצה אל הקצה. גם בשכל יכולה להיות סברא חדשה – אף על פי שאדם חושב משהו אפשר להפריך זאת, להציע סברא אחרת, והוא עצמו יכול לעיין ושיבריק לו משהו חדש. הסברות משתנות, כך רואים, למשל, בתחלת פרק "הזהב" שבילדותו של רבי סבר כך ובזקנותו סבר אחרת – כשמתבגר ומקבל גדלות מוחין השכל משתנה. אם כן, גם השכל לא קבוע. עוד יותר גבוה משכל זה רצון, ורצון זה למעלה מטעם ודעת (רצון לפי שכל זה רצון תחתון, אבל כאן מדברים על רצון עליון), אז הייתי חושב שזה משהו עצמי שלא משתנה (על דרך "אני הוי' לא שניתי"). אבל לא, אנו מתפללים גם לה' "יהי רצון" חדש, וגם אצל אדם יכול להיות היפוך ושינוי והתחלפות גם ברצון שלו. אם כן, גם הרצון נכלל בתוך התאר של אדם שיכול להתנחם ולהשתנות.

הרצון זה חיצוניות הכתר, אריך אנפין, אבל יש פנימיות הכתר – "עתיק יומין", נעתק ונבדל בעצם מכל מה שלמטה ממנו. הוא מתלבש ומחיה מה שלמטה ממנו, אבל מצד עצמו הוא עצמי, נעתק מכל דבר שיכול להשתנות, והוא באמת קבוע. לכן לספירות בפרצוף זה קוראים כחות קבועים ונטועים וטבועים – זה דבר קבוע ונטוע וטבוע בעצם הנפש, וזה לא משתנה אף פעם. השרש של דוד המלך זה שם, ולכן ה' אומר בפיו של שמואל הנביא על מלכות בית דוד "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם".

נמשיך את זה עוד קצת: הרי שמואל משח את שני המלכים, גם את שאול וגם את דוד. שמואל נולד בנס – אמו, חנה, היתה עקרה, אבל היא שפכה את לבה לפני ה' במקדש בשילה. את רוב הלכות תפלה לומדים מתפלתה, "ותתפלל על הוי'" – היא התפללה יותר גבוה מאותיות שם הוי', שהן חכמה-בינה-מדות-מלכות, והגיע לכתר עליון. יש שני פסוקים של "על הוי'" – "אז תתענג על הוי'", שזה פסוק של שבת קדש, שגם בענג שבת עולים למעלה משם הוי', ויש "ותתפלל חנה על הוי'". כתוב בחסידות ש"ותתפלל חנה על הוי'" זה אפילו יותר עמוק מ"אז תתענג על הוי'". "אז תתענג על הוי'" נקרא בקבלה "עמק רום", "אין בטובה למעלה מענג", זה הכי גבוה בנפש, אבל "ותתפלל חנה על הוי'" זה בא מ"עמק תחת", ועומק השפלות של חנה כעקרה שלא ילדה, העומק של "ממעמקים קראתיך הוי'", עולה יותר גבוה מ"עמק רום". לכן כתוב ש"ותתפלל על הוי'" זה יותר מ"אז תתענג על הוי'". בזכות התפלה שלה זכתה לבן כזה שמושח את מלך המשיח. הסיבה למעלה מהמסובב – תפלתה למעלה במעלה ממשיחת המשיח. בזכות התפלה היא זוכה לבן ששקול כשנים, משה ואהרן. אחרי שחנה גמלה את בנה והביאה אותו למקדש היא מתפללת שוב, "שירת חנה", וזה פותח "עלץ לבי בהוי' רמה קרני בהוי'". חז"ל אומרים "'רמה קרני' ולא 'פכי'" – היא ברוח הקדש שלה רואה שבמשיחת שאול יש "ויקח שמואל את פך השמן", ובו משח את שאול המלך, אבל אצל דוד כתוב "ויקח שמואל את קרן השמן", והוא משח את דוד בקרן. לכן חנה אומרת "רמה קרני" ולא פכי – היא יודעת שהבן הזה, שמואל, ימשך את שאול בפך, ואת זה היא לא מזכירה, אבל משיחת דוד היא העיקר, ועליו כתוב "וגם נצח ישראל לא ישקר", ואתו צריך למשוח בקרן ולא בפך. מה ההבדל? פך השמן גם בא ממקום מאד גבוה, קשור לעצם מהותו של שאול המלך שהוא "משכמו ומעלה גבוה מכל העם", אבל כפי שאמרנו קודם – הגובה שלו מגיע עד אריך אנפין, עד חיצוניות הכתר, ולכן צריך להבין שגם פך השמן שייך לאותו שרש ולכן מתאים למשוח אותו משם. אבל קרן השמן של דוד מלך ישראל חי וקים זה להגיע עד לפנימיות הכתר, עד ל"עצמי".

קודם כל הרמז הכי פשוט: מה ההבדל בין פך לשמן? פך זה כלי שעושים מחומר אחר, אבל קרן זה עצם. זה שבתוך הקרן יש שמן זה כי עושים בה חלל, אבל הקרן זה עצם. אם מושחים את דוד עם קרן השמן זה סימן שהוא עצמי, ולכן עליו נאמר "וגם נצח לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". פך זה לשון הפכפך – לשון אתהפכא. זה דרגה מאד גבוהה בחסידות, אבל מי שנמשך משם יכול להתהפך. זה לא סתם רמז, אלא מפורש בתנ"ך – אחרי ששמואל מושח את שאול הוא מנבא לו שכעת תצא מכאן, ויקרו לך כל מיני דברים משונים לגמרי, והם הסימן והאות שהנבואה קיימת (הוא היה זקוק, כנראה, לכל הסימנים – מי ששרשו מחיצוניות הכתר צריך כל מיני השגחות מוזרות כדי להשתכנע שאכן אמת ונכון הדבר), ואז "ונהפכת לאיש אחר" וגם תשרה עליך רוח נבואה. כל הדברים ששמואל נבאו התקיימו, וגם ה"ונהפכת", ואחרי כל הדברים כתוב "ויהפוך לו אלהים לב אחר". יש ג פעמים פך באותו המשך – "חזקה" של התהפכות – "ויקח שמואל את פך השמן", "ונהפכת לאיש אחר", "ויהפֹך לו אלהים לב אחר... ותצלח עליו רוח אלהים".

גם אצל דוד כתוב, בלי עוד אירועים בדרך, "ותצלח רוח אלהים אל דוד מהיום ההוא ומעלה". פעמיים בתנ"ך כתוב "מהיום ההוא ומעלה" – זו הפעם הראשונה, והפעם השניה כאשר דוד חלק את השלל בין היוצאים למלחמה לבין היושבים על הכלים, "ויהי מהיום ההוא ומעלה וישמה לחק ולמשפט לישראל עד היום הזה". מענין שרק בפעם השניה חז"ל דורשים לשון זאת, ומסבירים שזה לא "מהיום ההוא והלאה" אלא "מהיום ההוא ומעלה" כי זה כבר מהתורה, ממנהג אברהם אבינו, שחלק את השלל בין הנלחמים במלחמת סדום לבין אשכול ענר וממרא שישבו על הכלים. כלומר, זה כאילו חק חדש שדוד מחוקק עכשיו, אבל זה משהו עתיק יומין "מהיום ההוא ומעלה". זה פלא שלא דורשים את זה על הפעם הראשונה – "ותצלח רוח הוי' אל דוד מהיום ההוא ומעלה". זה עוד יותר מתבקש שהיה צריך לומר "והלאה", מה זה "ומעלה"? צריך לומר שרוח ה' אצל דוד היא אחרת מרוח ה' אצל שאול. מה כתוב בפסוק הבא? אחרי "ותצלח רוח הוי' אל דוד מהיום ההוא ומעלה"? מיד אחר כך "ורוח הוי' סרה מעם שאול ובעתתו רוח רעה מאת הוי'". זו תופעה לא-מקומית, זה קורה בשני מקומות באותו רגע בלי שום שהות. אפשר לחשוב שדוד לקח משאול את רוח ה', אבל האמת – כמו שאנו מסבירים עכשיו – שרוח ה' של דוד וכל מדרגת דוד היא אחרת מרוח ה' אצל שאול. כל מה שאצל שאול זה ניתן לשינוי. יש בן אדם שהוא "אדם", שניתן לשינוי, ויש מלך שאצלו זה בלתי משתנה. דוד לא יודע – כמו שמשיח לא יודע – שהוא עתיד להיות מלך, אבל כאשר זה מתגלה מתברר שזה היה תמיד. יש דבר שמתגלה ברגע מסוים בחיים, אבל באותה רגע זה לא חידוש אלא מתגלה כעובדה קיימת מאז ומתמיד. אם השרש זה בחיצוניות הכתר אז מה שקורה – הדברים הטובים, וגם להבדיל ההיפך – זה חידוש. בלשון החסידות זה "עצם והתפשטות". אבל אצל המלך האמיתי, שנמשך בקרן, ש"נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם", מה שקורה מתגלה כמשהו שהיה תמיד. כמו שאמרנו שב-י שבט לפני חן שנים, שבאותה שניה של הסתלקות הרבי הריי"צ הנשיאות עברה, וגם נשמת הרבי הקודם עברה, ונכנסה ממש לתוך הרבי. אז מה מתגלה? מתגלה שגם הרבי תמיד היה רבי, גם לפני כן. אצל רבי אמיתי, מלכות בית דוד, כל מה שמתרחש ומתגלה זה "מהיום ההוא ומעלה". לכן זה אחר כך בא ומתבטא בפעם השניה בחוק שדוד מחוקק – החוקה שלו, שאצל מישהו אחר זה יכול להראות חידושים שהוא מחדש, אבל הכל זה "מהיום ההוא ומעלה", וזה בגלל ש"ותצלח רוח הוי' אל דוד מהיום ההוא ומעלה". זה הכל כדי להסביר שדוד הוא עצמי, הוא "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם", ושאול הוא לא עצמי – ולכן הוא מתהפך.

רק נסיים את קטע השיחה הזה במה שזה אומר לנו תכל'ס: יש שתי גישות איך לגשת לציבור כשמדברים על חידוש מלכות ישראל. קודם כל, אפשר לדבר על חידוש – שצריך פה לחדש משהו אצל עם ישראל, דבר שלא היה. אולי יש אנשים שחושבים שאצלי זה קיים, ואני רק צריך להביא את זה לציבור. מי שחושב ככה חושב במונחים ומנטליות של עצם והתפשטות, שזה חיצוניות הכתר לכל היותר. אבל יש מי שמבין שבעצם נקודת משיח נמצאת, "דוד מלך ישראל חי וקים", כבר בתוך הלב של כל יהודי. זה רק מכוסה, וצריך לקלף את הקליפות, את הכיסוי, ואז זה יתגלה – אז הכל יתגלה בו זמנית, באותו רגע, כי הכל זה תופעה אחת עולמית לא-מקומית. זה מי שחושב רק במושגים של התגלות. בעם ישראל מקובל לדבר על ביאת משיח, ואז אפשר לחשוב שמשיח צריך לבוא מאיזה מקום רחוק – מקן ציפור או משער של רומי – ומנסים לייבא אותו. אבל האמת היא לא ככה, ולכן הרבי והחסידים משתמשים במונח התגלות – משיח נמצא, גם בתוך כל אחד מאתנו, והוא רק צריך להתגלות. כמובן ש"ביאת משיח" זה מושג אמיתי, ולכן שגור בעם ישראל – הוא צריך לבוא לנו כמו זיווג של חתן וכלה, כמו ביאה, אבל בעצם מציאותו נמצאת והוא רק צריך להתגלות. זה ראש של העלם וגילוי, ראש של פנימיות הכתר, ראש של דוד שאצלו הכל "מהיום ההוא ומעלה". נאמר רמז מאד יפה לדבר הזה. שוב, אצל דוד ברגע שנמשך צלחה עליו רוח ה' מהיום ההוא והלאה, ואילו אצל שאול זה תהליך – הכל מתואר כהתהפכות, החל מהמשיכה בפח שמן. קודם כל, ידוע שהכל מהאשה לעתיד – "ותצלח רוח הוי'" = בת שבע, זו אשתו לעתיד (שראויה לו מששת ימי בראשית, רק שחטא בכך שאכלה פגה, אבל היא ראויה לו וממנה מלך המשיח, דרך שלמה המלך, כידוע – וזה רמוז בגימטריא של "ותצלח רוח הוי'"). "ותצלח רוח הוי' אל דוד" = דוד מלך ישראל חי וקים! אז מיד כתוב "מהיום ההוא ומעלה" ורוח ה' סרה משאול.

מה זה אומר היום? יש אנשים שחושבים שבשביל לקרב יהודים לתורה ומצוות צריך להפוך להם את הראש. יש כזה ביטוי – להפוך את הראש. יש הרבה ארגונים שפועלים בראש של "להפוך את הראש", וכל מי שפועל כך – גם אם יצליח – הוא לכל היותר צאצא רוחני, בא כח רוחני, של שאול המלך. הכל אצלו זה להפוך – מ"פך השמן" דרך "ונהפכת לאיש אחר" ודרך "ויהפך לו אלהים לב אחר". אבל דוד מלך ישראל חי וקים משדר אחרת – לא בא להפוך לך את הראש, אלא רק לגלות בך את העצמי, את ה"קרן", הקרן קיימת שבתוכך. הקרן זה גם האין, כתוב שזה כמו "קרן זוית" – משל ל"אין" בחסידות. בין כיוון לכיוון יש קרן זוית, כמו בין השמשות, בחינת אין. אבל אותו אין הוא העצמי, הוא האני האמיתי, ובשביל לגלות אותו לא צריך להפוך בך שום דבר. זו המשימה של הבעל שם טוב, של אדמו"ר הזקן ושל כל הנשיאים, שהענין שלהם זה להביא את משיח תיכף ומיד ממש (וכל יום שעובר זה יותר ויותר "עד מתי", יותר ויותר הגיע הזמן מזמן, כלו כל הקצין). לכן, כך צריך לפעול – גם אצל עצמי וגם כלפי הזולת – שהענין זה לגלות, לפקוח עינים, לראות את האמת (כמו שנסביר יותר). לא צריך לעשות משהו חדש, אלא לגלות משהו עתיק יומין, שתמיד היה ותמיד הוה ותמיד יהיה. זה "אנכי הוי' אלהיך" (כמו שנקרא בשבוע הבא, בעשרת הדברות) – אנכי מי שאנכי זה הטבע שלך, היה הוה ויהיה בלי שום הבדל כלל וכלל. על זה אומרת חנה בתחלת שירתה "רמה קרני בהוי'" וחז"ל דורשים "קרני ולא פכי". כך צריך לפעול אצל עצמנו ואצל הזולת – אם כי מלכות שאול צריכה לבוא לפני מלכות דוד, אבל במדה מסוימת זה כדי להבליט יותר את עיקר הענין של דוד, את העצמיות שלו.

לחיים לחיים, רמה קרני בהוי'! זו היתה קצת שיחת חימום. יש חברים, תלמידים, שפועלים בענין עבודה עברית – נושא חשוב מאד (על זה החוברת) – ויש גם תלמידים שפועלים בענין אסירי ציון בציון, ובקשו ניגון שקשור לנושא זה (כמו שיש ניגון שקשור לנושא על עבודה עברית). בהתוועדות הקודמת כאן בירושלים, ב-יט כסלו, התחלנו את הנושא של ה' מתיר אסורים. צריך להמשיך נושא זה ולקשר אותו ל"גם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". היות שזה ניגון חדש, נלמד את זה כולנו יחד – המלים זה מפרק קמ"ו בתהלים, שאומרים כל בקר בשחרית אחרי "אשרי", "הוי' מתיר אסורים, הוי' פקח עורים, הוי' זקף כפופים, הוי' אהב צדיקים". יש שם עשרה סוגי אנשים ברצף אחד, אבל זו יחידה של ארבעה שהולכת יחד (גם בדרושי החסידות). כל הסוגים האלה, אסורים-עורים-כפופים-צדיקים, זה אנחנו. הרפואה של כל המחלות הללו אמורה להיות, כפי שאמרנו, רפואה בדרך של "גילוי העצמי". אז, באותו רגע שנגלה את הקרן קיימת לישראל, שקיימת כל הזמן – "ה' פקח עורים", רק צריך לפקוח את העינים ולראות ש"הנה הנה משיח בא", כפי שאומר הרבי – ואז מיד ה' מתיר את האסורים, פוקח את העורים, וזוקף את הכפופים. הכל קורא בזכות ועל ידי זה שה' אוהב צדיקים – צריך להסביר באריכות, אבל זה בקיצור.

למדו את הניגון.

כעת נדבר קצת על המלים של הניגון הזה. כידוע יש סידור עם דא"ח, של אדמו"ר הזקן, ונתחיל עם ההסבר שלו שם. הוא מסביר שהסוגים האלה, האסורים והעורים והכפופים, שצריך שה' יבוא ויתיר את האסורים ויפקח את העורים ויזקוף את הכפופים זה הקליפות (ובפרטיות ק"נ) שב-ג העולמות בי"ע. כלומר, אסורים הם ק"נ של עולם הבריאה, עורים הם ק"נ של עולם היצירה והכפופים זה ק"נ של עולם העשיה. כולם זקוקים לרפואה שלמה במהרה. איך נעשית הרפואה השלמה של כל הסוגים האלה, של כל מי שהוא שבוי בידי הקליפות? הכל מתחיל מזה ש"הוי' אהב צדיקים". מי זה הצדיקים? כפי שמסביר שם זה צדיק וצדק, יסוד ומלכות (או ז"א ומלכות) שבאצילות, ועל ידי שה' אוהב אותם ומאהיב אותם אחד על השני, עושה זיווג בין הצדק מלכותא קדישא לצדיק יסוד עולם (שזה הכוונה בכך שאוהב אותם), ואז נמשך אור גדול ששורה על העולמות התחתונים בי"ע, שיש בהם הרגשת היש (וזה מקור כל המחלות הרוחניות וכל הצרות שיש בעולמות התחתונים), ועל ידי האור הגדול והשראת הזיווג שה' מחולל נעשים כל התיקונים של מתיר אסורים ופוקח עורים וזוקף כפופים.

זה ההסבר בכללות, וצריך להסביר יותר לעומק – למה אסורים זה בבריאה ומה ענינם שם, למה עורים ביצירה וכפופים בעשיה. הוא מסביר שהאסורים זה נשמות שיש להן השגה באלקות, ולכן הן בעולם הבריאה – עולם של השגה באלקות – אבל הם אסורים בכך שיש להם טמטום הלב, והם לא מסוגלים להביא את ההשגה שיש להם בשכל אל הלב, לא מסוגלים לעורר את התפעלות המדות בלב, לעורר רגש חיובי של אהבת ה' ויראתו, אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל. זה מישהו שיש לו ראש מלא דברים טובים אבל זה לא יוצא מהראש, לא יורד לתוך הלב ומעורר אותו, הוא אסור בתוך הראש שלו. אם כן, הוא מנותק. כל הבעיות זה בעיות של ניתוק נפשי, כל אחד באזור אחר בנפש. אם הניתוק הוא בין הראש לבין הלב, הוא מסביר, זה נקרא "אסור" שצריך להתירו.

לפני שנתקדם נאמר שבתוך הסידור עצמו, במקום אחר, אותו מחבר מסביר על "סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים" שזה גם כנגד עולמות בי"ע, מלמעלה למטה, אבל שם האסירים בעשיה והנופלים בבריאה. מה שמתקשר – שכן מקביל – זה החולים ביצירה, כי כתוב שהחולי הכי קשה זה עורון. שם זה הפוך – נפילה שצריך לסמוך זה הכי גבוה והתרת אסורים זה הכי נמוך. ויש מקום נוסף שמזכירים התרת אסורים עם שנים דומים לו – פוקח עורים, מתיר אסורים, זוקף כפופים (זה בסידור מהרי"ד, ומשם עוד נקודות גם בביאור הפרק שלנו ושמו"ע – לצטט). שם יש את אותם דברים שכתובים בתהלים, אבל בסדר אחר. חז"ל לקחו אותה מטבע לשון, אבל שינו את הסדר – למה? זה פלא. התירוץ על פי פשט שזה סדר החויה בבקר כשאדם קם מהמטה בבקר – קודם פוקח עינים, אחר כך יוצא מהמטה, ואז מזדקף. גם זה סדר משמעותי, ושם יוצא שפוקח עורים בבריאה, מתיר אסורים ביצירה וזוקף כפופים בעשיה (כמו בפסוק). בשמו"ע אין זוקף כפופים (כנגד זה סומך נופלים) ופוקח עורים (וכנגד זה רופא חולים), אך על כל פנים יש שלשה דברים שחוזרים כל פעם בסדר אחר. זה שמטייל בכל המקומות זה רק "מתיר אסורים" – בתהלים הוא בבריאה, בברכות השחר הוא ביצירה, ובשמו"ע הוא בעשיה. צריך להסביר את זה, אבל מתברר שהמנטליות של אסיר בכלא יכולה להיות או בבריאה, או ביצירה או בעשיה. כלומר, המכנה הכי משותף של כל הבעיות, של כל הקליפות שאוחזות בנשמות בעולמות התחתונים בי"ע, זה אסור, וצריך להתיר את האסורים. בכל מקום המשמעות היא אחרת, כמו שננסה להסביר בהמשך.

נחזור לענין כאן, בתהלים, שהסדר הוא "מתיר אסורים" בבריאה ו"פקח עורים" ביצירה ו"זקף כפופים" בעשיה. אז כאן ההסבר של "מתיר אסורים" זה שהאסיר אסור בהשגותיו, לא מסוגל להוריד אותן למעלה, ללב, וכל שכן שלא ל"מעשה הוא העיקר". גרוע מכך זה העורים שצריך לפקוח – העור זה אחד שרואה דברים מרחוק ברוחניות, בעין שכלו הרוחנית. עור זה בלשון חז"ל "סגי נהור" – יש לו הרבה אור, ואין לו כלים להכיל זאת. זה סוג אחר של ניתוק – הוא רואה דברים מרחוק, ולא מסוגל להביא את זה אפילו להשגה. ה"מתיר אסורים" זה ביחס למי שמבין טוב, אבל ההשגה מנותקת מהלב, כאן זה יותר גרוע – מה שלמעלה מההשגה, "עין החכמה" בחיצוניות (חוש של ראיה רוחנית מרחוק), מנותק מהתפיסה וההשגה. הוא רואה משהו מרחוק, אבל לא יכול לשייך זאת להשגה ששייכת למציאות בכלל – יש לו משהו בפנים הוא מנותק מהישום שלו בהשגה, איך לתפוס את זה בקשר למשהו מציאותי וממשי. נסביר זאת באופן אקטואלי, יהיה הרבה יותר מובן – יש אנשים שיש להם חזון, אבל אין להם שום כלים איך לשייך את החזון למציאות. לא רק שאין להם כלים איך לעשות זאת, אלא אין להם כלים אפילו איך להבין איך עושים זאת. אז הם חיים בדמיונות. מחד, יש להם חזון שיש בו משהו אמיתי, אבל כשמנסים להבין זאת ביחס למציאות זה מנותק לגמרי, חיים בדמיונות, וזה יותר גרוע ממי שיש לו השגה ורק יש ניתוק בין ההשגה לבין הלב. מי זה הכפוף? הוא אומר שהכפוף זה עוד יותר גרוע, זה אחד שאפילו חזון מרחוק אין לו. יש מי שיש לו חזון, ואף שכאשר שואלים איך ליישם זה מתלבש אצלו בדמיונות שוא, כי אין לו כלים, אבל בכל אופן יש לו ראיה מרחוק. כפוף זה מצב של עיבור, "תלת גו תלת" – הראש שלו, ג"ר, זה כמו עובר ברחם, שזה בין הברכים – אין לו שום השגה בכלל, הוא רק מבין בגשמיות העולם הזה, בלי חזון ובלי כל השגה. הוא כפוף, כמו בהמה שהולכת על ארבע ומסתכלת רק כלפי מטה. צריך לזקוף אותו – אדם הוא זקוף קומה, יכול גם להרים עינים ולהסתכל למעלה, אבל יש אחד שכפוף כבהמה ואין לו שום ראיה כלפי מעלה כלל וכלל. אותו אחד הוא בקליפה הכי נמוכה, בעשיה, וצריך לזקוף אותו. איך מתירים את האסורים, פוקחים את העורים וזוקפים את הכפופים? הכל על ידי שה' מעורר זיווג בעולם האצילות, והשראת האהבה בין הצדיק לבין הצדק זה מה שפועל את גילוי ההעלם, גילוי העצם, שהוא "הוי' מתיר אסורים, הוי' פקח עורים, הוי' מתיר אסורים".

עד כאן בקיצור דברי אדמו"ר הזקן (ובנו, אדמו"ר האמצעי) בסידור עם דא"ח. רק נוסיף שבסוף הוא אומר פרט לא מובן, ואולי יובן לאור דברינו קודם. הוא אומר שעל ידי "הוי' אהב צדיקים" כל המדרגות עולות ומתכללות בתוך האסורים בעולם הבריאה, ושמה, במכה אחת, הוא מתיר אותם. זה ווארט שצריך הרבה הרבה להעמיק בו. שוב, הוא אומר שה' לא פועל שלש פעולות – שבהן בא לרפא את כל תחלואי הנפש – זה לא שאור האהבה יורד לבריאה ומתיר אסורים, יורד ליצירה ופוקח עורים, ובסוף יורד לעשיה וזוקף כפופים. תמיד השראה אמיתית מרוממת את המציאות, ומה שקורה שהתחתונים ביותר – הכפופים בעשיה והעורים ביצירה – עולים להכלל באסורים, ומה שנשאר בסוף, רגע אחד לפני הרפואה, שכולם הופכים להיות אסורים, ואז ה' מתיר אותם. מתיר זה פעולה בן רגע, פשוט להתיר. בשביל לפקוח עינים צריך ללכת לרופא עינים, ומי יודע איזה טיפול צריך – אולי צריך ניתוח או טיפול קשה, לא פשוט לפקוח עורים. גם לזקוף כפופים דורש פעולה. אבל להתיר זה בן רגע, לא צריך פעולה – רק אומרים לך שאתה חפשי. ברגע שמבשרים שאתה חפשי, עוד לפני שיוצא מהתא, הוא בחוץ – הוא כבר לא אסור, הוא מותר. להתיר זה גילוי ההעלם בן רגע. ככה הוא כותב בסידור, שהכפופים והעורים והפקחים עולים לבריאה, ושם כולם נעשים אסורים, ואז מתוך השראת זיווג צדיק וצדק ה' מתיר אותם. זה פירוש פלאי, יפהפה, ולהבין את זה קצת קשור למה שאמרנו קודם שמצאנו בסדר התפלה שהאסורים זה בעצם בכל מקום – בשמו"ע הם בעשיה, בברכות השחר הם ביצירה, וכאן הם בבריאה. סימן שלכל אחד, בכל עולם, יש לכתחילה זיקה לאסורים. "ארבעה צריכים להודות" וסימנם "חיים" – ה-י זה יסורים, מי שאסור בבית האסורים. לומדים מזה שיסורים סתם, כל סוגי היסורים, זה נקרא אסור. לכן צריך קודם כל שכולם יבינו שאנו אסורים – לא משנה איזו בעיה יש לך, כולם אסורים. כאשר כולם אסורים ויש אהבת צדיקים למעלה, אז בן רגע מתירים את כל האסורים במחי כף.

עד כאן הנושאים שהוא מסביר, וצריך להבין קצת מה זאת אומרת גם היום, בעולם המעשה שלנו.

יש מקום אחר בחסידות שמוסבר מה זה ה"מתיר אסורים" בעולם הבריאה – לפי הסדר של הפסוק בתהלים – ומוסבר שמה מה זה אסור. קודם הסברנו שאסור זה מי שיש לו השגה אבל הראש שלו מנותק מהלב. איך זה בא לידי ביטוי? זה אדם שאומר 'מה אני יכול לעשות? ככה נבראתי'. זה אדם שיש לו השגות, למדן, יודע הכל – למד את קונטרס ההתפעלות של אדמו"ר האמצעי, את קונטרס העבודה של הרבי רש"ב – ויודע שזה הכל רחוק מהמציאות שלו (הוא לא רמאי, כל התניא זה "אל תהי רמאי"). הוא מאד נהנה ללמוד זאת, אבל תוך כדי כך יודע שזה רחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב. אז הוא טוען לה' – מה אני יכול לעשות? ככה בראת אותי. הוא קצת מצטדק כך, וההצטדקות זה גרוע מאד. זה שאדם מתייאש ממה שהוא מבין, ואסור להתייאש. אחד שהוא ככה, שמבין משהו ויחד עם זה שמבין אומר שזה דברים נפלאים אבל אני לא יכול ליישם את זה על עצמי כי ככה אני וזהו. זה נקרא אסור – ככה מוסבר במקום אחד בחסידות.

מה זה עור? עור זה אחד שהוא בעולם היצירה, שם יש מדות, יש לב – עולם היצירה זה עולם של לב. זה יהודי שהוא טוב לב, אבל הוא מסתפק בכך. זה כלל גדול, כל קליפה שבעולם מלווה בהסתפקות מסוימת. אדם שלא מצטדק זה המדרגה של דוד המלך, שמרים ידיו ואומר "חטאתי להוי'" – "אשר נשיא יחטא", "אשרי הדור שהנשיא נותן לב להודות שטעה". שרש כל הקליפות, כל הישות של עולמות בי"ע, זה הצטדקות. בעולם הבריאה זה אחד שמשיג דברים ומצטדק שאיני יכול יותר מזה, כך נבראתי. בעולם היצירה זה אדם שמצטדק בכך ש"רחמנא לבא בעי" – אני יהודי טוב בלב, מאמין בה', מחבב תלמידי חכמים, וגם אם אני חוטא אני נשאר ביהדותי. בלב הכל בסדר, ומה זה משנה הדקדוק שלי במצוות? רחמנא לבא בעי! מי שמצטדק בכך שאני יהודי טוב בלב, ובכלל לא דורשים ממני יותר. בבריאה יודע שדורשים יותר, אבל מצטדק שלא יכול. ביצירה זה יותר למטה – הוא אומר שה' מסתפק בכך, "רחמנא לבא בעי", וכל החטאים לא פוגמים, אני נשאר יהודי טוב בלב. יש יהודים שאומרים שאני הולך לצבא, אצלי ודאי הכל בסדר (שאלה רק אצל אלה שלא הולכים) – זה סוג של עור.

מה זה הכפוף? שאתה כפוף לגמרי למנטליות של המסגרת המגושמת – אתה לא מדבר על ה' בכלל. היום העשיה, "אף עשיתיו" – אף הפסיק הענין – זה הקליפה של "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", שכל מה שנעשה אני עשיתי. הכפוף הוא גם אסור, במובן של מכור – הוא מכור למנטליות של המערכת. כל כך כפוף, תלת גו תלת, שאם המערכת חושבת "כחי ועצם ידי" גם הוא חושב כך. אם הייתי יכול להתיר אותו אולי היה מתעורר. באמת כתוב במאמרי דא"ח שזקיפת כפופים זה בשתי דרגות, שני שלבים – זקף קטן וזקף גדול, שני טעמי המקרא. זקף קטן זה לבטוח בה', אבל עדיין בטחון סביל. מי שאומר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" תקונו הוא "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל". יש כאן שני דברים – "הוא" ו"לך". זקף קטן זה להכיר ב"הוא", שזה לא כחי ועוצם ידי אלא "הוא הנֹתן". זקף גדול זה זקף שזוקף את היהודי לשרש הנשמה שלפני הצמצום, מה שישראל עלו במחשבה, ושמה זה שרש הבטחון הפעיל, מצד ה"נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" – בחינת דוד שחייב לנצח, בכח שלו, הכח שה' נותן לו. זקף קטן זה להזדקף ולקבל השראה אלקית שאחרי הצמצום, השראה שהכל בא מה' – הוא נותן הכל, "כי הוא הנֹתן", זה מצוי, זה אמונה. אבל ברגע שמוסיפים "הנֹתן לך כח לעשות חיל" – שאתה מתגייס לצבאות ה' ונלחם במסירות נפש, בבטחון גמור שה' איתי, ביזמה שלי, זה זקף גדול, זה בטחון. כלומר, "כפופים" לגמרי לממסד צריכים להזדקף בשני שלבים – קודם זקף קטן ואז זקף גדול.

מי שהוא אסור בקליפה של עולם הבריאה, כמו שהסברנו קודם, יש לו השגה נכונה – תופס הכל בדיוק, קורא נכון את המפה, תופס את הבעיה, רק לא מסוגל לעשות תיקון. לגבי המציאות האקטואלית שלנו בארץ, נאמר זאת בסגנון פשוט (סימנים עשה): מי שמבין נכון ש"זה לא זה" (דאס איז ניט דאס), המסגרת – המדינה, הממשלה – זה לא זה. איני יכול לעשות כלום, אבל ברור לי לגמרי שזה לא זה, זה אסור בעולם הבריאה. בעולם היצירה הוא עור – זה אחד שיש לו "זה", יש לו בראש איך צריך להראות, ציור יפה של גאולה, עם ישראל בארץ ישראל באופן מתוקן, והבעיה שלו שנדמה לו ש"זה – זה", או, יותר נכון, נדמה לו ש"זה יהיה זה". יש לו ניתוק בין החזון למציאות. אם הוא קצת בר דעת הוא לא מדמה שזה כבר זה – זה יותר גרוע, זה בעשיה – אבל הוא מקשר בדמיון בין ה"זה" של החזון ל"זה" של המציאות. אין לו מספיק שכל בשביל להבין ש"זה לא זה", אז נכנס לדמיונות שיהיה זה. זה הכל דרגות בגלות. מה זה הגלות בעולם העשיה? זה הכפוף, שמאה אחוז כפוף למנטליות הרווחת במסגרת, זה אחד שיאמר בבטחה גמורה "זהו זה", זה מה יש וזה בדיוק מה שצריך להיות. לזה חכיתי ולזה ציפיתי ובשביל זה סבלנו אלפים שנות גלות ועברנו את השואה, ר"ל – זה נקרא כפוף בעולם העשיה. הסוג העליון, שיודע ש"זה לא זה", הוא מצד אחד הכי מסכן – הניתוק אצלו הכי מורגש, יודע שזה לא זה ואין לאל ידיו לעשות כלום. אחר כך יש אחד שמקשר בדמיון בין הזה לזה – בין החזון למציאות – ואחד הכי נמוך שאצלו "זהו זה".

מה התיקון? זה מתחיל מ"אהב צדיקים", שצריך להסביר, אבל על ידי זה קודם כל צריך שכולם יגיעו לפחות להכרה הבסיסית ש"זה לא זה", ואז צריך להתיר את האיסור ולומר שאתה כן יכול לפתור את הבעיה, להביא את הגאולה, ו"הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל". קודם צריך להביא את הציבור כולו להיות אסור, ואז אפשר ברגע כמימרא להתיר את האסורים.

לפני שנסיים את השיחה רק צריך להבין יותר טוב מה זה "הוי' אהב צדיקים", שזה מפתח הגאולה. צריך לומר שעל ידי שאני אוהב צדיקים, באתערותא דלתתא, זה מעורר את ה' לאהוב צדיקים וזה מפתח הגאולה. יש מצוה מן התורה לאהוב ישראל, ויש עוד מצוה לאהוב גרים. מדרש שוחר טוב על הפסוק שלנו אומר שהחידוש הוא שאפילו גוי יכול לבוא להיות צדיק, יכול להתגייר – להמשיך ל"הוי' שמר את גרים". זה פירוש שונה מהחסידות, לשון המדרש, "אפילו היה גוי יכול להיות צדיק", ברגע שרוצה להתקרב, ואז ה' כבר אוהב אותו ומתקיים הפסוק הבא "ה' שומר את גרים". לפי פירוש זה הצדיקים זה יותר נמוך מכפופים, כי הכפופים זה יהודים והצדיקים זה גוים. רק שהצדיקים הם בתנועת עליה, בעוד שאסורים-עורים-כפופים הם בתנועה של ירידה. אבל נחזור לפירוש החסידות, שיותר מתאים לפשט (מי שקורא את הפסוק לא מעלה על דעתו שהצדיקים כאן זה גוים). אמרנו שעל ידי שאני אוהב צדיקים אני גם, באתערותא דלתתא, פועל שה' אוהב צדיקים. מה זה הדבר המיוחד של אהבת צדיקים? הרי יש מצוה לאהוב כל יהודי, "ועמך כֻלם צדיקים". באהבת צדיקים יש הכנעה מיוחדת, שאני גם אוהב צדיק שהוא לא הרבי שלי. זה שאני מצווה לאהוב את כל היהודים בעולם זה יחסית לא קשה, לפחות בנקודה זאת שאין כל תחרות על האהבה. אבל ברגע שאומרים שצריך לאהוב צדיקים, כל אחד צריך צדיק, כל אחד צריך את הרבי שלו, ובסוף יתגלה בבירור ובהחלט מי הרבי – מי הצדיק שבדור. בינתיים זה לא התברר, והראיה שיש מי שמחזיק מצדיק זה ויש מי שמחזיק מצדיק אחר. כשזה יתברר יהיה יותר קל לאהוב את כולם, אבל במצב האפשרי זה קשה – הצדיק השני מתחרה ברבי שלי. יש חסיד שבקטנות מוחין לחלוטין, שמרגיש שאם רק אכיר צדיק אחר ואביט בספרו, באהבה, זה יפגום בהתקשרות שלו לרבי. אין קטנות מוחין יותר מזה, כמבואר כמה פעמים, וצריך קצת לגדול – לפחות עכשיו. אצל מי שמאד בקטנות זה יכול לפגום ללמוד מכולם, כמו שחז"ל אומרים שגירסא – ראשית הלימוד – זה מרב אחד, אבל סברות צריך מכולם. יש לו הרב שלו, והוא אוהב אותו ואוהב לחזור על דבריו וחייב לשנות בלשונו, אבל יש עוד סברות. רוצים לומר ש"אהב צדיקים" זה אוהב את כולם. גם אצל ה', הוא אוהב צדיק שבבחינת יסוד וצדיק שבבחינת מלכות – אוהב משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, השרשים מתגלים בצדיקים שונים. בשביל שה' יאהב את שניהם צריך גם העלאת מ"נ של אהבת צדיקים. איך אוהבים צדיקים? למשל, כשבא יארצייט של אותו צדיק מספרים עליו. לפני שבוע, למשל, היה יארצייט של רבי זושא – מצוה לספר עליו סיפורים. אני חב"דניק, הרבי שלי זה לא רבי זושא, אבל – חוץ מזה שהיה חבר הכי טוב של אדמו"ר הזקן – אני אוהב אותו מאד. אם מזכירים, רבי פינחס מקוריץ אמר שאני אוהב את כל היהודים מאד, אפילו רשעים, ומכולם אני הכי אוהב את רבי זושא, אבל הקב"ה אוהב כל יהודי יותר ממה שאני אוהב את רבי זושא. בכל אופן, צריך לאהוב צדיקים. אהבת צדיקים דורשת קצת גדלות מוחין, וזה מעורר מ"נ מלמטה שה' יאהב צדיקים. חוץ מגדלות מוחין, זה דורש גם הכנעה בנפש. אצל מי שאומר שאם אפתח ספר של צדיק אחר זה יפגום בהתקשרות שלי לרבי, אם אינו תינוק גמור אומר זאת מתוך ישות. זה לא יפגע לו בהתקשרות – זה ישות. הרבי שלנו אומר שישות זה תדמית אישית – בונה לעצמו תדמית של חב"דניק, או ברסלבר, וצריך להראות כך או כך. זה לא פוגם בהתקשרות לרבי אלא בתדמית האישית שבנה לעצמו, וזה ישות וגאוה. בשביל אהבת צדיקים צריך לשבור את התדמית ה'ישית' הזאת, ולזה קוראים הכנעה. בשביל אהבת צדיקים צריך הכנעה וגם צריך שכל. אם יש אהבת צדיקים באמת, בתמימות, זה מעורר מה שה' אוהב צדיקים.

כשה' אוהב צדיקים, מה קורה? לא רק שהוא אוהב אותם, אלא מאהיב אחד על השני, פועל שהצדיקים בינם לבין עצמם יאהבו אחד את השני. זה בעצם מה שאני הייתי רוצה אם הייתי יכול. יש את הרבי שלי ויש צדיק אחר, וכמובן שאני רוצה שכולם יאהבו את הרבי שלי, ואני משער שהרבי שלי רוצה לאהוב את כולם (אחרת לא הייתי בוחר בו כרבי). אני לא בטוח שכולם רוצים לאהוב אותו, אבל אני מאד רוצה שיאהבו אותו. אם זה קורה, יש אתערותא דלתתא ומול זה אתערותא דלעילא. אני אוהב את הצדיקים, ותוך כדי זה יש לי תפלה חרישית שה' יעשה שלום ואהבה בין הצדיקים. יש מי שאומר שאם רק היה שלום בין הרבנים היה בא משיח. זה דוגמה של משהו שאני מבין היטב, אבל מה אני יכול לעשות? יש תמימים שמנסים, אבל אני מבין שאפשר רק להתפלל.

יש עוד פירוש בחסידות, מדהים, שמסביר למה כוללים את הצדיקים בין שאר המסכנים? בחסידות חב"ד מובא פירוש מופלא, שצדיק הוא הכי מסכן. לצדיק אמיתי יש דחף פנימי נפשי להשמיע את דברו לכל עם ישראל, ובכך להשפיע אהבה ויראה, ובנתיים הוא מתוסכל. התסכול הכי גדול זה אצל צדיק אמיתי, ואם ה' אוהב אותו אז הוא מאפשר לו – נותן לו את הכלים, שזה לגמרי מתנה מן השמים, נס גלוי – להשמיע את דברו לכל עם ישראל, ובכך לעורר אהבה ויראה אצל כל היהודים, והדברים יגיעו גם לאומות העולם, ובא לציון גואל באותו רגע. זה פירוש מופלא ל"הוי' אהב צדיקים" – שאהבת צדיקים היינו שמחולל לו את הנס הזה, להשמיע את דברו. מי שבאמת צריך להשמיע את דברו לכל עם ישראל בכל העולם זה אותו צדיק, אחד יחיד ומיוחד. כל הצדיקים, ובכלל כל אחד, רוצים להשמיע את דבריהם (בנתיים התקשורת מלאה מכל מי שרוצה להשמיע את עצמו), אבל הכי מסכן זה החד-בדרא שמאד רוצה להשמיע את דברו ולא מסוגל.

בנינו כאן תהליך מאד חשוב של "ה' אהב צדיקים" בשלשה שלבים, הכנעה-הבדלה-המתקה לפי הדגם הידוע של הבעל שם טוב: קודם צריך עבודה מלמטה של "אהב צדיקים". צריך פתיחות-הזדהות-התכללות, לחפש צדיק בפתיחות, אז להזדהות עם צדיק אחד ולמסור לו כל הנרנח"י, ואז צריך התכללות. זה תהליך של גדילה, אך בכללותו הכנעה, ואז האדם צריך לאהוב את כל הצדיקים מתוך הכנעה. זה שעל ידי אהבת צדיקים מלמטה, הכנעה, ה' עונה ומזווג צדיקים בשרשם – מאהיב אותם בשרשם – זה הבדלה, למעלה. אחר כך, מתוך זה, ה' מאפשר לצדיק להשמיע את דברו לכולם – זה המתקה. זה ציור של גאולה, שמתוך האהבה "קמה אלומתי וגם נצבה" – כל האחים מזהים צדיק אחד. כל עוד שאין אהבה בין הצדיקים אי אפשר להגיע שכולם יסכימו על אחד, שכל האחים – צדיקי הדור – יבינו במודע שיש אחד ש"הנה קמה אלומתי וגם נצבה" (ואז "ותשתחוינה וגו'"). זה גופא, אם האדם אומר לפני הזמן "אני זה", במקום לפעול אהבה הוא פועל שנאה וקנאה, בדיוק כמו שקרה אצל אחי יוסף, שלא מוכנים להודות לחלום שלו. הבעיה היתה שספר זאת – צריך היה לא לספר זאת, אפילו לעצמו (להיות בעל סוד המדחיק אותו במודע). כשיש באמת אהבה בין הצדיקים, אוטומטית מתגלה מי זה ה"זה", ה"הנה קמה אלומתי וגם נצבה", ואז כולם נותנים לו את הכח להשמיע דבריו – יש לו גיבוי של כולם, של הציבור, של "גדולי הדור" – אומרים שזה המנהיג. בין צדיקי הדור יש ביטוי שיש כך וכך צדיקי הדור ויש אחד שהוא מנהיג הדור – לא רק צדיק אלא גם מנהיג. אם יש אהבה בין הצדיקים מתברר בין כולם מי המנהיג, ולו מגיע המיקרופון להשמיע דברו לכל העולם. זה המתקה, דיבור, "מי ימלל גבורות הוי'" וימתיק אותן בדיבורו. מאד חשוב להבין: קודם צריך הכנעה מלמטה, לאהוב את הצדיקים בטוב טעם, וזה בכלל בכלל לא פוגע בהתקשרות לרבי שלך (ואדרבה, מחזק זאת). אחר כך, אם יש מספיק העלאת מ"נ מלמטה יש אהבת צדיקים שה' עושה באצילות, מזווג את שרשם – אם זה צדיקים אמיתיים שרש כולם באצילות, יש בחינות זכר ויש בחינות נקבה, צדיק וצדק. אחר כך, מתוך הזיווג למעלה, קם המנהיג האמיתי בהכרה מלאה של כולם, בגיבוי מלא של כולם, באהבה גמורה של כולם, ואז בא הפירוש האחרון – המנהיג שהיה הכי מתוסכל מקבל את היכולת לומר כולם לכל העם, ואז בכך הוא מתיר אסורים. וזה גילוי העצם, מספיק לומר לאסור שהוא חפשי. מה המסר של הצדיק? מאד פשוט – אתה חפשי לגמרי. יש מנהג ירושלים לאחר מאה ועשרים שנה שלפני הקבורה עושים לאדם התרת נדרים – אתה חפשי מכל הנדרים, מכל הקשרים, מכל מה שעשית בעולם הזה, מותר לך. כך הצדיק משמיע בחיים, עם ישראל חי וקים, וברגע אחד מתיר כל הנדרים והאיסורים והקישורים. הכל מותר בשניה אחת, ובאותו רגע שאתה מותר אתה גם מקבל את הכח ליישם את מה שאתה מבין בשכל. בדרגת הבריאה אתה מבין ש"זה לא זה", ומאד ברור לך מה צריך להיות, אבל קודם לא יכולת לעשות כי היית אסור. באותה שניה שהצדיק משמיע, עם כל תוקף הגיבוי, שאתה חפשי – אתה מקבל כח, יכול לצאת החוצה ולחולל פלאים, להביא את המשיח בפועל ממש.

אחרי כל זה, נשיר את הניגון עוד הפעם. לחיים לחיים.

שירו ונגנו ורקדו באריכות.

נתיישב וננגן ניגון של בעל ההילולא – ניגון הבינוני.

כעת ניגון שאמיל – של הרבי.

הניגון הזה, שהוא הניגון של הרבי – יש עשרה ניגונים שהרבי לימד, אבל זה הכי חשוב – זה ניגון של מתיר אסורים. הסיפור שמאחורי הניגון הזה שראש קוזקים שנתפס יושב בתא ומסתכל החוצה על החופש. הניגון של הרבי, ב-ה הידיעה, זה געגועים לחפש – אסיר שיושב סגור, על מנעול ובריח, בבית האסורים.

נאמר עוד קצת לגבי ה"מתיר אסורים" וכו'. אמרנו שכתוב בדא"ח שהאסור בפסוק שלנו הוא זה שיש לו השגה אבל הוא לא יכול להוריד את זה ללב, יש לו טמטום הלב. אז הסברנו שזה שהוא עור בעולם היצירה יש לו רגש, יש לו אפילו חזון לעתיד, אבל הוא גם מצטדק ואומר ש"רחמנא לבא בעי".כמה שהוא רואה, הוא לא רואה את הנולד – מה תהיינה התוצאות מכך שלא מקיים את התורה והמצוות מאה אחוז כדבעי, לכן הוא מרשה לעצמו להקל, "מתיר איסורים" שלא על פי תורתנו, מתוך זה שהוא עור בעולם היצירה. זה שהוא כפוף למוסכמות, 'הנחות העולם', בעולם העשיה, איך זה מתבטא גם יותר בפנימיות, בקדושה? בעולם הבריאה יש לו שכל, השגה אלקית, בעולם היצירה יש לו רגש, חויה, אז אפשר להסביר שמי שנמצא בעשיה יש לו 'פרומקייט טבעית' (בז'רגון של החסידות). שומר ומקיים מצוות בלי שכל ובלי רגש, זה יכול להיות "מצות אנשים מלומדה" – הכי נמוך – אבל יכול להיות גם מתוך הרגשה שזה חשוב ומחמיר ומהדר וכו'. אז במה מתבטאת הכפיפות? הוא מסכים, כפוף לכתחילה, שהתורה והמצוות שהוא מקיים – פחות או יותר, מצות אנשים מלומדה, מתוך הרגל – לא צריכים לפרוץ, לעשות שינוי, לעשות "קער וועלט היינט". עם קרן, לא עם פך, אבל הביטוי זה "הפוך את העולם היום". כתוב ב"היום יום" שיהודי לא צריך לעשות מהפכות אלא לראות את העצמיות והחשיבות של כל פרט. איך זה מתיישב עם "הפוך את העולם היום"? אחד ההסברים הוא זה, שזה להפוך עם קרן ולא עם פך, לגלות את העצם. אגב, פך השמן קרן השמן = כתר כתר, רמז לזה שהיינו ב בחינות בכתר, חיצוניות ופנימיות, כנ"ל. בכל אופן, הכפוף הוא במצרים דקדושה, כפוף למנטליות של מצרים של שומרי תורה ומצוות. בכלל בכלל לא בא לו, ואם מישהו יציע לו כזה דבר הוא ידחה אותו על הסף, שמתוך קיום התורה והמצוות צריך להביא משיח לעולם, צריך מלכות ישראל בארץ ישראל. זה מחוץ למסגרת שלו, מחוץ לכפיפה שלו. עד כאן תוספת חשובה להבין מה זה הכפוף בעולם העשיה – חסרה לו זקיפת קומה. הוא מקיים הכל, אבל הכל כפוף – אין לו שום זקיפת קומה של "ויגבה לבו בדרכי ה'" המאפיין מלך (ואם מישהו יאמר לו שצריך את זה הוא ידחה אותו – מה פתאום, צריך רק לשמור מסגרת של תורה ומצוות, ולא יודע שהמצוה הכי חשובה כשעם ישראל נכנס לארץ זה – להעמיד מלך, למחות עמלק, לבנות מקדש – להביא משיח, אצלו זה "הלכתא למשיחא" שלא שייך לו). הוא הכי זקוק לזקיפה, להצל. זה תוספת למה שדובר לעיל.

עכשיו עוד ענין:

כשנזכה בע"ה תיכף לגילוי העצמי, "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם", נתחיל לבכות – "בבכי יבואו". למה לבכות? מרוב שמחה, מהתפעלות, "לאו כל מוחא סביל דא". כשרבי אליעזר הגדול גילה לרבי עקיבא את הרזין דאורייתא שבשיר השירים זלגו עיניו דמעות, כי לית כל מוחא סביל דא, ומתוך זה ודאי שמח בדברים השמחים כנתינתם מסיני. הבכי זה תגובה לגילוי העצמי, לכן מדברים עליו. אבל בכי זה גם תגובה למשהו אחר, וזה גם הקדמה – יש הרבה בחינות של בכי, ויש בכי טוב ובכי לא טוב. יש שכתוב שדמעות מקלקלות את חוש הראות – כשאדם בוכה זה מזיק לו לראיה. עד כדי כך שאם הדמעות מאד מזיקות לו הוא יכול להתעוור, ח"ו, מרוב בכי. מרוב בכי וחיבוקים של חילים מפנים תושבים מגוש קטיף אפשר להתעוור (ותיכף נסביר את זה יותר לעומק). יש בכי כמו שאמיל – כמו חסיד שמנגן ניגון געגועים. החסיד הוא בעולם הבריאה, יש לו השגה, רק שהוא בתוך התא – הוא רואה את החופש מהחלון ומשתוקק אליו, אז הוא בוכה מתוך געגועים. בכי מתוך געגועים של אסיר זה טוב, בזכות זה בקרוב ממש יזכה ל"בבכי תבואו" עם משיח שיתגלה בקרוב ממש, גם במציאות החיצונית וגם בתוך עצמו (גילוי ה"קרן קימת"). מה שמסבירים כאן שבכי בעולם הבריאה זה טוב, אבל בכי בעולם היצירה זה לא טוב. מהבכי בעולם היצירה, מקום העורים, כמה שהוא בוכה כך הוא פחות רואה – הבכי מקלקל לו את חוש הראיה, והוא נעשה עוד יותר עור. כלומר, זה מסלק את החזון שלו עוד יותר רחוק – הוא מוכן להשלים עם "קמעא קמעא" הרבה יותר רחוק ממה שהוא שער בהתחלה. בהתחלה הוא חשב שזה דור, דור וחצי, אבל כעת כשבוכה שעוד לא הגיעה הוא דוחה את זה יותר רחוק – מתעוור יותר ויותר. יש כאלה שלא בוכים בכלל,אז נשארים עם הדמיון באופן חזק – "כי אתה נמצא בחשך חזק". השיר "תתעורר" שייך לעולם היצירה, "פוקח עורים".

ניתן דוגמה אקטואלית. כל מה שאנו עכשיו אומרים בסוף זה עם מגמה, ואנו מתקדמים לקראת המגמה. רוצים לדבר על חילים בצבא ועל גיוס נכון לתנאים ולמציאות של היום, לאור כל מה שדובר עד עכשיו. כמו שאמרנו קודם, היו חילים שהשתתפו – ל"ע – בפינוי, ובכו. מציינים את זה כמה גדול שכאשר הוא פנה יהודים מבתיהם והרס אותם זה נגע ללב והוא בכה. יש בזה גופא שתי בחינות, שתיהן לא טובות, אבל שתי מדרגות: יש אחד שבכה מתוך שהוא הבין בשכל שעושה משהו לא טוב, אבל הוא אסור למסגרת, אסור לפרנסה שלו, הוא יודע שזה לא טוב ומרים ידים ואומר לה' שזה נסיון שאיני מסוגל להתגבר עליו, אני חייב לשתף פעולה עם המסגרת, עם הממסד, ומתוך זה הוא גם בוכה. זה בכי יותר טוב מאשר שלא היה בוכה. בעולם היצירה הוא חושב שמה שהוא עושה זה טוב – הוא ממושמע לחזון, לחלום, אבל הוא מזדהה עם היהודי שהוא צריך לפנות אותו עכשיו. ביצירה יש לו לב, אז כואב לו הלב שהוא צריך לפגוע ולהזיק למשפחה שלמה, אבל מה לעשות – יש פקודה. הוא לא תמיד מבין, הוא איש של חזון עם דמיונות. אז הוא בוכה – זה יכול להיות חיל שמפנה את המשפחה של עצמו, את ההורים שלו, אז יש לו רגש חם ובוכה שככה צריך לעשות. זה לא כמו מי שבעולם הבריאה ויודע שזה עול מכל הבחינות, שזה נגד התורה ונגד האנושות, אבל הוא אסור בעולם הבריאה. הכפוף בעולם העשיה, לענין זה, לא בוכה בכלל. הוא יודע ש"זהו זה" – יתכן שרואה שזה קשה, וחבל לו, אבל הוא מתגבר. הוא חיל, מקיים פקודות, ומה שהממשלה החליטה לעשות זה הכי טוב גם אם אני לא מבין – צריך לקיים את הפקודה. יש כאן שלש מדרגות בדימוי של חיל שצריך לפנות.

מה אנחנו רוצים? כמו בפעם הקודמת, שזה לא תפס כמו שראוי, אלא רק מעט מאד – רוצים שהחילים יסרבו פקודה. בשביל לסרב פקודה צריך קצת "מתיר אסורים" במדרגה הגבוהה. כל הדברים האלה זה קליפת נגה, לכן מדברים על הצבא – בזמן ה"התנתקות" במרכאות הסברנו שהצבא זה קליפת נגה, יש בזה טוב ויש בזה רע. כמו שאמרנו קודם, בחסידות מוסבר שכל המדרגות האלה הן קליפת נגה – הכל מנטליות של איש בצבא. יש אחד שאסור בצבא, יש אחד שעור בצבא, ויש אחד שכפוף בצבא – זה שלשת העולמות, הכל קליפת נגה. יש מקום בחסידות שמוסבר שלקליפת נגה קוראים חולה – כי הקדושה נקראת "חי" וג"ק הטמאות שאין לחלוחית של קדושה נקראות "מת", וביניהן עומדת ק"נ, "חולה". כשאדם מתחייל הוא בסכנת חולי. כמו שמוסבר אצלנו באריכות במ"א, לשער חל יש הרבה מובנים בלשון התורה – זה גם חיל וגם חולה. ניתנה רשות וחובה לרופא לרפא, ועיקר הטיפול כאן במסגרת-במדינה זה טיפול בחולה. כל המדרגות זה מחלות – להיות אסור זה מחלת ניתוק בין הראש ללב. עור זה גם מחלה, כמובן, וגם כפוף זה מחלה – הוא גבן. הכל זה חולי שהוא ממוצע ביןחי לבין מת. מי שהוא חי צריך לרפאות ולמשוך את האדם החולה – לעניננו, את מסגרת הצבא – אל החי. ידוע שיש ביטוי – "בן איש חי". בניהו בן יהוידע הוא נשמה משיחית, ועליו כתוב פעם אחת בתנ"ך "בן איש חי" ופעם "בן איש חיל" – הוא היה איש חיל, ו"חי" זה קיצור של חיל. כשמרפאים את החיל לגמרי הוא נעשה חי, וכשנעשה עצמי הוא נעשה חי בחיים נצחיים (שזה היעוד של הדור שלנו). צריך "בן איש חיל" שהוא עצמו יהיה "בן איש חי".

בכל אופן, כמו שאמרנו, לפני שנתיים בתקופה של ה"התנתקות" היל"ת דברנו על זה הרבה. גם בימית, לפני יותר מעשרים שנה, דברנו על זה – מאז צמחה הקריאה הנרגשת לחילים שיסרבו פקודה. בשביל לסרב פקודה צריך לצאת מבית האסורים. יש קשר מאד עמוק בין מתיר אסורים ליכולת הנפשית לסרב פקודה. צריך גם זקיפת קומה, צריך ראיה מה אתה עושה, וצריך שכל פעיל ולא אסור.

יש בתורה שני נאמנים למשה – יהושע וכלב. קודם ננסה לומר את הכלל, בקיצור יחסית. הכלל הוא שכל בחור ששוקל אם להתחייל או לא – ויש סכנת חולי בהתחיילות – צריך לדעת קודם כל שיש רק מפקד אחד, הקב"ה, ואנחנו צבאות ה'. הקב"ה ממנה מפקדים, שאלו צדיקי הדור, ויש גם רמטכ"ל – הצדיק הגדול של הדור. כשאתה מתגייס, גם לצבא – מה שקוראים צה"ל (אולי אין כאן הרבה, אבל יש כאן גם כאלה, וכמובן הדברים צריכים להגיע גם מחוץ לחדר הזה) – צריך לדעת בלב שהוא מתגייס אך ורק למפקד האמיתי. צריך לקבל גם פקודות מהמפקד הלא-אמיתי, אבל בלב צריך לדעת שמתגייס רק לה'. הרבי אמר בשנים עברו – לא ברור מה היה אומר היום, אבל אפשר לשער – שאם בחור יושב ולומד תורה זה מגן יותר על הארץ מאשר להתגייס, אבל אם הוא מחוץ לכתלי הישיבה אז "מה חזית?", למה אתה מתחמק מהגיוס? אתה חושב שהדם שלך יותר אדום מהדם של יהודי אחר? כך נקט הרבי אז, כאשר לחם נגד אויבים, לא נגד בני עמנו. אז הכלל הראשון הוא שמתגייסים אך ורק לצבאות ה'. אבל אחרי זה, אתה – הבחור שחושב אם להתגייס או לא – צריך לעשות חושבים לאיזה שרש אתה שייך, לשרש של יהושע או לשרש של כלב? תיכף נסביר שיהושע שייך לעולם הבריאה וכלב שייך לעולם היצירה וגם העשיה. אם אתה משרש יהושע אז אתה במוצהר איש של משה רבינו, ואם מה שהולך כאן במסגרת של הצבא – שאז זה היה המרגלים, שהיו אנשים חשובים שייצגו את כל עם ישראל – לא לפי משה, אתה לא יכול להשתתף איתם בכלל. כולם יודעים מלכתחילה שאין שום סיכוי שזה ישתתף איתנו. מה זאת אומרת היום? שאם אתה משרש יהושע אתה לא מתגייס, כל עוד הצבא לא לוחם אך ורק נגד אויבים. צריך לומר שעדיין יש פעולות, לכן הבחורים הטובים שרוצים להתגייס זה לא ח"ו בשביל לפנות את אחיהם, אלא בשביל לפעול בתוך שכם, ועושים את זה קצת (לא כמו שצריך, אבל עושים). הבחור חושב שרוצה להתגייס בשביל זה, בשביל ללחום נגד אויבים, אך היות שיש כאן קליפת נגה – שיש בה טוב ורע – ועלול יותר ויותר לשקוע ברע, החולה עלול להיות יותר ויותר גוסס ר"ל (להתחייל זה מלשון חולה ולהתגייס זה מלשון גוסס). כל זמן שהממוצע הזה, ק"נ, יורד יותר ויותר – עדיין יש לו דברים טובים, ובע"ה נציל אותו (צריך לחשוב איך), הוא חולה ולא מת (אם יפסיק לפעול נגד האויבים יהיה מת, אבל כל עוד קצת פועל נגד אויבים יש לו קצת חיות) – אז אם אתה משרש יהושע בן נון אתה כל כך מזוהה במוצהר עם משה רבינו, עם הטוב והצדק והנכון והתורה, שאתה לא יכול להתגייס היום בכלל. אבל, אם אתה משרש כלב, זה אחרת. רואים בסיפור של המרגלים שהתורה, במדה מסוימת, משבחת ומהללת את כלב אפילו יותר מיהושע, כי במדה מסוימת מה שהוא עשה יותר קשה. יהושע לא התגייס מלכתחילה, וכולם ידעו, אבל כלב כן הראה פנים שהוא משתף פעולה עם כולם. בגלל זה שהיה לו הרבה גדלות מוחין הוא היה יכול להשתיק את כולם ולהשמיע קבל עם ועדה את דברו – "עלה נעלה" בכח משה רבינו, ו"טובה הארץ מאד מאד". כלומר, בין המרגלים, כלב הוא מרגל בתוך המרגלים. מי שמשרש כלב, וצריך "ידע איניש בנפשיה" כי זה נסיון קשה מאד, מתגייס באמת לעשות פעולות חיוביות – להכנס לשכם ולפעול שם ערב ערב – אבל מאד מאד עם יד על הדופק של מה שקורה, וביום פקודה, ברגע מסוים, הוא יצטרך לסרב פקודה. בכך גופא יש שני אופנים: יש סירוב פקודה רק בשעת מעשה, ואפשר להרחיב את הדיבור בכמה מעגלים מדובר (וכמובן ופשוט לדעתנו כל המעגלים, מעגל שלישי או מעגל מליון, צריכים לסרב פקודה בשעת מעשה בפועל, כי נותן גיבוי לאלה שעושים את העול בפועל). אבל יש משהו אחר – רעיון שאנו מנסים לגבש, לנסח נכון ולהפיץ בין החילים. והוא, היות שכל הכלבים הם בלב מזוהים במודע גמור עם משה רבינו, ולא עם המפקד שנותן את הפקודות, אז ברגע שהממשלה מכריזה על פינוי היל"ת – בשבוע הבא יהיה פנוי היל"ת – אז מכח נאמנות לרמטכ"ל ולקב"ה שמעליו, אז ברגע שהצבא שם את כל כובד המשקל שלו על המבצע הזה (כידוע מה שהיה בזמן ה"התנתקות" שעזבו הכל, חדשים מראש, להכין את החילים לפינוי), אז ברגע שזה מגיע למצב כזה, גם אם אתה קצין בצבא – וכמה שזה יהיה ברוב עם, וגם ביחד כפעולת מחאה מתוך נאמנות לקדש, זה יעשה רושם – אז כולם הולכים הביתה.

צריך להאריך בניתוח שאמרנו עכשיו, אבל רק נאמר בקיצור: יש כאן שלש אפשרויות, והן מתחילות להיות רפואת הק"נ שדברנו עליה הערב. מי שבעולם הבריאה הוא כמו יהושע, ולאור המצב היום – גם אם קודם בחור כזה כן היה מתגייס, צמח במשפחה שהבנים הולכים לצבא והיה מתגאה בזה (וגם הרבי היה מתגאה בזה, גם הצדיקים האמיתיים היו גאים שהולכים לצבא), אבל היום, גם עם הוריו תמהים למה לא מתגייס – אם הוא בעולם הבריאה ורוצה להתיר אסורים הוא לא יתגייס. אמרנו שבצבא האסור זה אחד שיודע שזה עול גמור, נגד עם ישראל, נזק אולי בלתי הפיך בדרך הטבע, ואף על פי כן הוא אסור ומוכרח לעשות זאת. כדי להתיר את האסורים האלה צריך פשוט לומר – אני לא הולך, לא מתגייס. מצד אחד זה קיצוני, ומצד שני זה יותר קל כי אתה לא מתגייס. במקום זה לך לישיבה – חשוב מאד – ואם אינך מסוגל ללמוד יום שלם תלמד חצי יום ותעבוד חצי יום, תעסוק בהפצות. כלומר, תמיד אתה מגויס, ותקבל הוראות מהמפקד האמיתי מה לעשות. אם אתה בעולם היצירה, זה הכלב שמראש בונה תכנית שבאותו רגע שיש הצהרה ברורה מטעם הממשלה לפגיעה בעם ישראל בארץ ישראל, אני קם והולך הביתה – בלי לחכות. זה נאמנות אמיתית לעם ישראל. למה אני בכלל נמצא פה? בשביל לפעול בשכם. אבל ברגע שמוציאים את החילים משכם בשביל פינוי – אין לי פה מקום, אני הולך הביתה היום. אנחנו מציעים שכולם ינהגו ככה. זה שמסוגל ללכת הביתה זה שיש לו פקיחת עינים – זה אחד שרואה את הנולד ופועל בעוד מועד. לעניננו ה"פוקח עורים" זה שברגע שרואה מה הולך לקרות קם והולך הביתה. הוא מתחיל עבודה של "פקח עורים". אבל יש אחד שלא מסוגל לנהוג ככה, כלב פחות מזה, אבל כן מסוגל בשעת מעשה להזדקף ולא לקבל פקודה – בזה יש לו לפחות "זקף קטן", יוצא מהמערכת. אפילו שממציא תירוץ שהוא חולה – באמת כל המסגרת חולה, אבל הוא חולה ולכן לא יכול לבוא היום לתפקיד – זה טיפת זקיפה כפוף. כך לקחנו את כל הנושא הזה עליו דברנו הערב ועשינו הקבלה וקשר לנושא חשוב מאד ואקטואלי. ה' יעזור, יעשה לנו נסים, הכל בזכות "אהב צדיקים" – שאנו נאהב את הצדיקים, והצדיקים יאהבו אחד את השני, ואז הצדיק האמיתי יקום וכולם ידעו שהוא הרמטכ"ל וידעו שממנו צריך לקבל פקודה. שכל האסירים – בעשיה, יצירה או בריאה – יצאו מהכלא. כולם אסורים, בעשיה – במקרה הטוב – חושב שרק צריכים לעשות מצוה, ואין ענין שזה יעשה שינוי, גילוי עצמי, במציאות הנכונה, שהעור יראה שזה לא זה, וזה שאסור בעולם הבריאה שה' יפתח לו בשניה אחת, בשעתא חדא וברגעא חדא, ויאמר לו שהוא חפשי. אז הבכי שלו, שהתחיל מגעגועים, יהפוך לשמחה. כששאמיל בוכה בתאו זה סוג של "לית כל מוחא סביל דא" – בוכה לה', מתוך זה שעצור ולא מבין מה עושה כאן. אבל כשכולם יעלו לדרגה הזאת זה יתהפך. בריאה זה בינה – אמא עילאה מקננא בכורסיא. בינה זה תשובה ושמחה – שם "לבבו יבין ושב ורפא לו", התשובה בבריאה, ב"מתיר אסורים", ושם גם מקום השמחה. שם הבכי יתהפך לבכי של שמחה, "בבכי יבואו", בכי טוב שרוחץ את העין. בכי רע, שמקלקל את הראות, לא רוחץ את העינים אלא מטשטש אותן, ויש בכי טוב שרוחץ את העינים. רוחץ אותם כדי שנגיע בקרוב ממש לסיום כל התורה, "אשר עשה [לשון תיקון] משה לעיני כל ישראל", תיקן את העינים של כולם, התיר את האסורים לגמרי.

בזה נסיים, שנזכה להתגלות מלך המשיח תיכף ומיד ממש, מתוך "אוהב צדיקים" יהיו כל המדרגות וכל הרפואות, שהחולה יצטרף לחי, שהכל יהיה חי, "דוד מלך ישראל חי וקים".

השלמות (נסיעה לנצרת, י"ז שבט):

א. בגלל הציבור השיחה העיקרית לא נאמרה – המשך של "מתיר איסורים" של י"ט כסלו.

בתהלים שוח"ט קמו:

מתיר אסורים. מהו, מתיר אסורים. יש אומרים, כל הבהמה שנטמאת בעולם הזה, מטהר אותה הקב"ה לעתיד לבוא. וכן הוא אומר, (קהלת א, ט) מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה. טהורים היו מקודם לבני נח. וכן הוא אומר להן, (בראשית ט, ג) כירק עשב נתתי לכם את כל. מה ירק עשב נתתי לכל, אף החיה והבהמה לכל מתחלה. ולמה אסר אותה, לראות מי שמקבל דבריו ומי אינו מקבל. ולעתיד לבוא הוא מתיר את כל מה שאסר. ויש אומרים, אינו מתירן לעתיד לבוא שכן הוא אומר, (ישעיה סו, יז) אוכלי בשר החזיר וגו'. ומה אם למי שהיה אוכלת הוא מכרית ומאביד, הבהמה לא כל שכן. ומהו מתיר אסורים, אין איסור גדול מן הנדה, שהאשה רואה דם ואסרה הקב"ה לבעלה. ולעתיד לבוא הוא מתירה. (זכריה יג, ב) וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. ואין טומאה אלא נדה, שנאמר (ויקרא יח, יט) ואל אשה בנדת טומאתה. ויש אומרים, אף תשמיש המטה היא אסורה לעתיד לבוא. תדע לך שכן הוא, שביום שנגלה הקב"ה על סיני ליתן התורה לישראל, אסר תשמיש המטה שלשה ימים. שנאמר (שמות יט, יא) היו נכונים וגו'. ומה כשנגלה עליהם יום א', אסרן מתשמיש המטה שלשת ימים. לעתיד לבוא שהשכינה ביניהם, אינם אסורין. ומהו מתיר אסורים, אסורי מות ואסורי שאול:

יש במדרש שלש דעות – "יש אומרים... ויש אומרים... ויש אומרים" (די נדיר) = ג"פ תורה.

שני ה"ויש אומרים" החדשים סותרים את הקודמים.

ביל"ש לא מביא זאת, אלא רק מדרשים אחרים שאין בהם התרת איסורים. זה מדרש 'קיצוני' שלא רצו לצטט. היל"ש מביא ב'הדרגה' קודם איסורי אכילה ואז איסורי עריות. יש דעות של "מה שאסרתי לכם התרתי לכם" ו"תחת מה שאסרתי לך התרתי לך". כל השלוש דעות האלה (שהיה עליהן שיעור ב-ח' ניסן תשנ"ז/ח) זה עדיין פחות מהמדרש תהלים – זה לא להתיר את האסור בעצמו.

הפירוש ה'מטופש' לשוח"ט אומר שהתרת הבהמות האסורות זה על ידי שיוולדו בהם סימני טהרה, ולגבי נדה אומר שלא תראה דם. מי לחש לו? הכי קרוב במדרשים האחרים זה לא לגבי היתר נדה אלא לגבי החזיר שעתיד לחזור. עוד דבר שאותו פירוש מעוות, שהדעה השניה במדרש תהלים אומרת שבהמה טמאה לא תותר אלא רק נדה, ומסביר שהכוונה שיהיו בהמות טמאות והוא לא יתיר אותן. אבל זה ודאי לא נכון, כי מביא פסוק שאומר שאם אוכלי החזיר יסופו כ"ש שהבהמה תסוף וממילא לא שיהיו וה' לא יתיר אלא שפשוט לא תהיה מציאות כזו. "מראה כהן" לשוח"ט מפרש זאת נכון. לפי זה אפשר להבין את ה"ויש אומרים" השלישי, שאסור נדה הוא לא יתיר כי התשמיש יהיה אסור – אם זה אותו מהלך היה צריך להשמיד את כל הנשים, אך היות שזה לא שייך 'משמיד' את הבעיה-הצורך של תשמיש (כלומר, שהאשה כבר לא אובייקט מיני – לא הופכים אותה לחפצא של תשמיש – ולפי זה 'תקוות הנשים' להגיע ל"ויש אומרים" השלישי). כמו שנסביר, זה שחזיר עתיד להטהר זה עדיין בגדר "הנגלֹת", יש מוחא סביל דא.

אגב, האסמכתא כאן להיתר הנדה היא "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" – אסמכתא מפורשת לתורת חיים שצטטנו בי"ט כסלו. גם בסידור מהרי"ד בפירוש "מתיר אסורים" בברכת השחר הוא מביא רק את ה"ויש אומרים" האמצעי – שמתיר נדה, שזה עיקר המתיר אסורים, עיקר החדוש של המדרש. היות שבסדור עם דא"ח שם "מתיר אסורים" בעולם הבריאה זה יסתדר תיכף עם הסברת כל המהלך כאן.

המהלך הוא של סוד הוי':

המדרשים האחרים של "מה שאסרתי לך התרתי לך וכו'" זה מלכות. זה בעיקר נאמר ל"ילתא" – אשה, בחינת מלכות, והיא אשה מלכותית. אשה מלכותית רוצה לטעום טעם חזיר, וכל שאר הדברים, ובמלכות חייב להיות תחליף לכל דבר. מלכות זה מי שאוסר דברים, ומלכות חסד זה לדרוש מהממשלה שכנגד כל מה שאתה אוסר יהיה משהו מותר – אתה לא יכול בעצם להחסיר משהו מהנתינים שלך. היא רוצה שלפחות המלכות דאצילות תאיר למטה, ואם היא לא מאירה למטה זה סתם "עבד עולם" שאסור ועור וכפוף בבי"ע. ברגע שאתה מאיר לו ומטעים לו כל דבר שאסרת, אם כי זה לא אותו הדבר אבל זה אותו טעם, זה נקרא שהמלכות דאצילות מאירה למטה, שיש למטה "מתיר אסורים, פוקח עורים, זוקף כפופים". באמת, שלש המדרגות שיש בילקוט זה יכול להיות הארת המלכות דאצילות בעולמות התחתונים בי"ע (במקביל לאסורים-עורים-כפופים). כל המדרגות הללו הן המתקת האתכפיא (שהמלך שדורש אתכפייא חייב לעשות), ועדיין אין אתהפכא. יש הרבה מדרשים על זה בתושב"ע – מלכות – זה העסיק אותם מאד.

שלש הרמות במדרש שלנו זה שלש הרמות שמעל, וזה לעתיד לבוא (המלכות זה בעולם הזה).

ה"יש אומרים" הראשון – בהמות טמאות – זה כנגד המדות. בהמות זה כנגד המדות, ולהתיר אותם לאו דווקא להפוך זאבים לכבשים (כפירוש הלא-נכון), אבל הווארט שזה ישאר זאב, אריה וכו' – כמו חיות המרכבה, שהן המדות (2 מתוך ה-3 טמאים בעולם הזה) – אבל כל ה"אורות דתהו" יטהר. הבעיה של המתנגד שלא מבין את מעלת האורות דתהו, ולכן רוצה להפוך אותן לחיות טהורות. התהו גרם לשבירת הכלים ולכן נעשו טמאים, אבל על ידי בירור רפח יהיו כלים לאורות דתהו. הרחבת הכלים דתיקון זה כמו רבי מאיר שהיה מטהר את השרץ ב-קנ טעמים – הוא כנראה הכין כלים עתידיים שבאמת יהיה אפשר לטהר את השרץ. זה פירוש חדש לכלים – סברות תורניות, כשהופכות את ההלכה זה כלים לאורות דתהו ("תורה חדשה מאתי תצא"). היות שאנשים שמעו שהחזיר עתיד להטהר זה פחות תמוה מהיתר נדה, שזה עיקר חידוש המדרש לפי דא"ח. לכן היתר הבהמות זה עדיין בגדר "והנגלֹת" – לא עלמא דאתגלייא ממש, שזה מלכות-נפש, אבל זה מדרגת הרוח שעדיין ב"והנגלת".

ה"ויש אומרים" הבא אומר שה' ישמיד את החיות ק"ו מ"יסופו אוכלי החזיר" – זה שיש גיהנם, יש "מינה דינין מתערין" של אמא (בניגוד לדעה הבאה). אבל ה"נדה" – הבעיה של אמא, שלא אוהבת נדה – זה יותר, כי "את רוח הטמאה אעביר מן הארץ". זה עיקר הטומאה בתורה, ושרש טהור-טמא זה באמא. בהמות טמאות זה טמא רק בשם המושאל (זה שייך יותר לאסור-מותר, "הללו מתירין והללו אוסרין" זה חו"ג – מדות). אשה נדה = שסה, זה כללות כל מצוות ל"ת של התורה. אם מתירים אשה נדה זה יותר גרוע מהיתר בהמה טמאה – זה לא סתם איסור, אלא "אין איסור גדול מן הנדה". הרמב"ם אומר שע"ז זה כללות כל התורה, וכאן, לפי סדר הפסוק וההסבר שלו, אחרי שגומרים את הע"ז עדיין צריך לגמור עם איסור נדה. ע"ז זה "שדין נוכראין" לחלוטין, ואילו אשה נדה זה גם אסור – נכרי – אבל היות שיש גם זמן היתר זה "נכרי שביהודי" (ע"ז אסור גם לגוי ואשה נדה לא אסורה לגוי). שסה = יוסף הצדיק (יוסף הדר). אשה נדה במספר קדמי  = 1331 = 11 בחזקת 3 = משיח במספר קדמי. בהכאה פרטית – א פעמים נ, ש פעמים ד, ה פעמים ה = 1275 = 50 במשולש. מחד זה נ (= טמא) שערי בינה, רוצים לשייך הכל לבינה-אמא. כאשר את רוח הטומאה אעביר מן הארץ מותרת אשה נדה. אם אשה נדה זה שס"ה  אז רמח זה גבר גדול (אברהם הוא האדם הגדול בענקים, הוא אבר מה – אבר הברית, יש לו "כח גברא" גדול, "כחא דהיתרא עדיף", היתר אשה נדה). כל זה מאמר מוסגר, אבל הענין כאן שב"ויש אומרים" זה אין כבר את המציאות של ה"יש אומרים" הקודם – אין בהמות טמאות. זה כמו שכתוב בחסידות שגם כל ה-רפח ניצוצין שעלו בסוף יפלו ו"אין לזרים איתך". ההסבר הכי טוב של אדמו"ר האמצעי ב"שערי תשובה" (הרבה פרקים רק על זה) – כמה כל הטומאה תעלה ותעלה ובסוף היא תפול ותתבטל, ותשאר רק עצם הקדושה. זה אותו ראש כאן, שמשהו מותר – עולה – ואחר כך, לפי ה"יש אומרים" הבא (שזה השלב הבא), הוא נופל לגמרי ומתגלה ראש חדש.

בסוף אין יותר את התשמיש, שכנראה שרשו גם באמא. באבא "החכמה תחיה" אין מות ואין שאול. אפילו בעולם הזה השאול, גיהנם, זה תיקון מצד אמא, בעוד שמצד אבא יש גלגולים (וודאי שאין שם מות).

אם כן, שלוש רמות אלו מאד מכוונות. זה נקרא "יום שכולו שבת". זה העולם הבא, כמו במאמר שלנו על תפלין של רש"י ושל ר"ת מבואר שרש"י זה עוה"ז ור"ת זה עוה"ב. אף שזה חו"ב, ובדרך כלל עוה"ב זה בינה, כאן זה חכמה (ואולי בינה עילאה כפי שהיא כלולה בחכמה).

הראש המלכותי מתחיל מלמטה וחותר כלפי מעלה. כל זה מסביר גם את זה שמ"מתיר אסורים" חזרנו לבית שמאי – כל עליה שוללת את ההסבר הקודם לגמרי, אוסרת-מבטלת את המציאות הקודמת. גם בעליה מהמלכות למדות זה לומר שכל מה שיש במלכות זה תיאורטי – אוסרים דם בתולים בפועל, לא אוכלים כחל, לא נושאים בת אחות , קשה להשיג שבוטא וכיו"ב. זה פירוש חדש בזה שהלכה כב"ש לע"ל. תמיד מסבירים שבית הלל מסכימים לבית שמאי, אבל כאן זה שיתוף פעולה כשתי כנפיים – בית הלל, כנף ימין, לא יכולים לעלות להיתרים יותר גבוהים בלי בית שמאי. ברגע שאין בהמות טמאות זה לא רק בטול החפצא, אלא גם היצר יתבטל – הסובייקט הוא פונקציה של האובייקט. מה זה יעזור שתשמיש אסור? הכוונה שזה בטול היצר לחלוטין. כל היצרים זה מהיצירות – כל מה שה' יצר וצייר מעורר יצר, של משיכה או של דחיה. כדי שיהיו הרבה יצרים ה' ברא הרבה דברים.

[כמאמר מוסגר: בביולוגיה מסבירים שכל יום נכחד איזה מין מהמציאות, ולא רואים שנולדים כל כך מינים חדשים. אפשר לתרום מליארדי דולרים כדי לשמר את הזאבים במדינת ניו-יורק וכיו"ב, אבל האמת שהכחדת המינים זה גם תהליך משיחי. כמו "ראיתי צדיקים והם מועטים" – זה ה-י בו נברא העולם הבא, שיש רק מיעוט.]

זה מדרש פליאה, וצריך לחבר לשיעור ההוא על שלש הקומות במדרש.

ב. קרני ולא פכי = ג"פ יג בריבוע = חי חולה מת (חולה לבד הוא ז בריבוע).

ג. בלשונות "מהיום ההוא ומעלה": אצל דוד זה גילוי העלם קיים, כמו שרבי תמיד היה רבי. אצל שאול כתוב "משכמו ומעלה", אבל ה"ומעלה" זה רק "משכמו" – זה הראש של אריך, בגלל שזרועות אריך הן בתוך הפרצופים שאחריו ורק הראש שלו הוא למעלה. זה שכם, אחוריים, ביחס לעתיק יומין. אצל דוד כתוב דווקא "מהיום ההוא ומעלה" – בחינת יומין, כמו "עתיק יומין". ברגע ששמואל משח את דוד "ותצלח רוח ה' על דוד מהיום ההוא ומעלה" ואילו אצל שאול זה היה תהליך כפי שנאמר. הפסוק אומר "והיה כהפנותו שכמו ללכת מעם שמואל ויהפוך לו אלהים לב אחר" – הגילוי שלו, זה שה' הופך לו את הלב, זה דווקא כשהוא הופך את שכמו, הוא מקבל את ההשראה, מצד האחור (מאותו שכם שממנו ומעלה הוא גבוה מכל העם). יש אצל הבעל שם טוב שהרבה פעמים הגילויים הם אחרי הכל, כשהולכים הביתה (כמו אצל רבי נחמן מהורדונקא כשהולך מלוית הבעש"ט). אפשר לומר שזה בחינת שאול, ואילו התלמיד המובהק שבבחינת "פי שנים ברוחך אלי" מקבל את זה ישר, בלי שהיה, כמו שהאריז"ל ראה את עמוד האש על מטת הרמ"ק. ב"ויהפך לו אלהים לב אחר" יש לו-לב, הלולב לגבי שאר המינים, שגבוה משכמו ומעלה מכולם. כתוב שדוד הוא האתרוג. קודם כל זה יפה, לזכות שאול המלך, שלוקחים אותו כל שנה וגם מברכים עליו. זה היסוד, המשפיע. יש בחינה ששאול הוא בחינת משפיע לגבי דוד. האתרוג זה "אל תבואני רגל גאוה ויד", שקופה של שרצים מונחת מאחוריו (זה ה'קוף' מאחוריו – "קרני ולא פכי"). כמו שכל מלך צריך נביא, צריך גם חכם – אחד שיש לו "כח דהיתרא עדיף" (חכם עדיף מנביא) שמטהר את השרץ ב-קנ טעמים. נביא ראה דברים ברורים, אז יכול רק לאסור, אבל חכם שלא רואה יכול גם להתיר.

במאמר "באתי לגני תשמ"ח" עיקר הווארט שרוצה להחזיר את ה"לא אדם" ל"אדם" – לא להפריד ביניהם. זה כמו "אגודה אחת" של לולב ואתרוג. מאמר מאד יפה, שכל המדרגות של "לא אדם" הן גם בשרש האדם. אדם לא אדם = 11 בריבוע, משלימים זה את זה (11 זה בכלל "חד ולא בחושבן" – משם בא היחוד שלהם, אם "לא אדם" זה עתיק ו"אדם" זה אריך אז החיבור שלהם זה רדל"א ממש). אדם לא אדם = ויהפך.

אצל שאול יש פך השמן, "ונהפכת" ו"ויהפך". עיקר הווארט היה שלא צריך להפוך לאנשים את הראש. זה שהפכו לשאול את האישיות גרם לו תסכול, ובסוף התהפך חזרה. כשמתהפכים חזרה זה מאד גרוע, זה כבר רוח רעה מאת ה'. בכל אופן "אתהפכא" זה היפוך. "ונהפכת לאיש אחר" = 1111 = אשה במספר קדמי. האשה זה האחור של האדם, "אחור וקדם צרתני", זה הלא-מודע של האדם. כשחושפים את הלא-מודע האדם נהפך לאיש אחר, על ידי האשה, אבל זה עוד לא השותף השלישי ש"לא שניתי". אשה במספר קדמי רומז לאשה הקדומה שלו.

קודם "ונהפכת לאיש אחר" ואחר כך "ויהפך לו אלהים לב אחר". איש אחר לב אחר (כמו מאחז"ל "כאיש אחד בלב אחד") = לעיני כל ישראל = 20 בהשראה ("אשר עשה משה איש אחר לב אחר", כן הפך לאנשים את הראש, אבל עדיין מחכים למשיח שיגלה את העצם). "לעיני כל ישראל" זה תיקון התהו, כל עוד עסוקים בתיקון עולם התהו, תיקון אורות העינים דא"ק, אז כל העבודה זה להפוך את האישיות (את האיש ואת הלב), עבודת הבירורים. עבודת היחודים שלעתיד לבא זה גילוי העצם – "איש אחד" ו"לב אחד" (וכבר היה לעולמים במתן תורה, עוד הפעם מתן תורה לא יהיה).

אצל לשאול כתוב שהיה "בחור וטוב" – הביטוי בחור טוב בא משאול. כששמואל ראה אותו, חוץ מזה שהוא משכמו ומעלה, ראה שהוא בחור טוב. אצל דוד ראה שהוא "אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי". אצל שאול הוא ראה בחור טוב שהוא בן לקיש, שהיה גבור חיל. שניהם יוצאים מבנימין זאב יטרף. יש כאן שושלת מזאב יטרף לבן חיל לבחור וטוב. עוד משהו לגבי שאול שהוא "נחבא אל הכלים". כל הזמן הסברנו שדוד ושאול זה עתיק ואריך, אבל לפי "נחבא אל הכלים" אפשר להגביה הרבה ולומר שכלים כאן זה רדל"א, שרש הכלים שלמעלה משרש האורות – לא רצה להתגלות אלא להתחבא – ו"נחבא אל הכלים" זה חביון עז העצמות המאיר ברדל"א, אבל כל זה עדיין רק הארה של מלכות דא"ק, ואילו מלכות בית דוד זה מלכות א"ק ששרשו במלכות דא"ס לפנה"צ (מלכות דא"ק – דוד, מלכות דא"ס – משיח בן דוד). אדם קדמון זה אדם-לא-אדם (וכנ"ל בענין המאמר האחרון של הרבי). ברדל"א יש תופעת התהפכות כל פעם, מספק לספק – סוג אחר של התהפכות. אבל מלכות דא"ק זה למעלה מחמשה ספקות. בית שאול גם צנוע (לכן מיכל בזתה את דוד) – זה בא מה"נחבא אל הכלים". הצניעות זה צניעותא, רדל"א בכל מקום. זה מה שאמרנו ש"ונהפכת לאיש אחר" עולה אשה – אשה צנועה. אם רוצים לסכם את שניהם בקדושה – שאול זה צניעות ודוד זה שפלות. השפלות יכולה להגיע לנשיאת הפכים של אדם ולא אדם ביחד. זה גם בשביל הבנות הלוחמות, שיש גם משהו יותר גבוה מצניעות – שזה שפלות. שם אפשר להיות גם צנועה וגם גלויה, "עם האמהות". מיכל רק העבירה בקורת על דוד שלא נהג בצניעות הראויה למלך ישראל, ולא על האמהות שודאי השתוללו שם מאד כדי לחטוף אשישה ואשפר (אפשר להקים תנועת "אמהות דוד").

[המשך בחזרה מנצרת]

"הנה הוא נחבא אל הכלים" (בשאול) = "מהיום ההוא ומעלה" (בדוד). נחבא אל הכלים = מיכל מהיטבאל. ר"ת נאה וס"ת אלם, בסוד "פתח פיך לאלם" ס"ת חכם – הבן שאינו יודע לשאול שסופו להיותו חכם, כידוע. בנימין קיש שאול ר"ת בקש (כתוב שקיש זה לשון בקשה, וגם הר"ת של כולם זה בקש) – "בקש שלום [במקומו] ורדפהו [במקום אחר]". צריך לומר ששאול זה בחינת "בקש שלם" ודוד זה "ורדפהו" במקום אחר. דוד הוא "רדפהו" ושאול הוא "מבקש". בני בנימין היו בקיאים בלוחמת הקשת, "בקש", "בחרבי ובקשתי" שמתורגם בצלותי ובבעותי.  זאב יטרף איש חיל בחור וטוב = ג"פ "מהיום ההוא והלאה".

ד. בנביא הדרגה הכי גבוהה של אדם – דימוי אלקי של אדם – זה "דמות כמראה אדם" במרכבת יחזקאל. "דמות כמראה אדם" גם עולה "לעיני כל ישראל". לפי"ז "אשר עשה משה לעיני כל ישראל" היינו שגילה להם מעשה מרכבה, שזה שיאו (הדבר הכי גבוה שנתגלה בו). אם מחברים לזה אדם – אדם דמות כמראה אדם – עולה "לעשות", המלה האחרונה של מעשה בראשית והסוף של כל התורה (אל פעמים הוי', דמות כמראה אדם אדם). אם מצרפים לזה "לא אדם" זה אמת אמת (ריבוע כפול של 21).

ה. בשיחה של יהושע וכלב – שני סוגי המתגייסים/לא-מתגיימים. אצל כלב כתוב "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי". רצינו לקרוא למבצע הזה "מי להוי' אלי" ר"ת מלא – "וימלא אחרי". כל מי שעונה לקריאה שלי "מי להוי' אלי" זה "וימלא אחרי". זה בשעת מבחן. היחס ביניהם זה זכר ונקבה – כלב הוא בגימטריא שם בן, בנין המלכות מהגבורות, ויהושע הוא היסוד עפ"י פשט, גלגול של יוסף, שבט אפרים, וכלב עפ"י פשט הוא שבט יהודה.

יהושע וכלב זה גם שני העמודים שבמקדש. צבא זה צבאות, נצח והוד. מי ששייך בגלוי למשה הוא בנצח, וכלב זה הוד (שיש בו גם מעלה על נצח). יהושע הוא יכין (יהושע יכין = 13 פעמים 37, מספר השראה) וכלב הוא בעז (שהוא סבא רבא של דוד). יכין זה לשון כנות – הוא מאה אחוז כן, לא מעמיד פנים, תוכו כברו. כלב משחק, אבל בשעת מבחן הוא נאמן – הוא פתאום מזדקף ומגלה את הקלפים האמיתיים שלו. זה נקרא "בעז" – זה יותר קשה, דורש יותר עוז. השרש האמיתי שלו זה ב-עז – ב פעמים מזל, מזל עליון ומזל תחתון, נוצר ונקה. צריך לומר לפי זה ש"יכין" הוא מתיקון "ואמת" ו"בעז" זה מזיווג המזלות, השרש הכי עליון בכתר. "משה אמת ותורתו אמת" – מי שקשור לאמת זה איש משה מובהק. העיקר: בעז = גיוס, הוא מתגייס. יכין = אי גיוס. בדור של דוד אי אפשר היה לגלות את הסוד הזה, אבל בדור של שלמה, שהיה כבר צבא פסיבי, בלי מלחמות, היה יכול להעמיד את יכין ובעז. ה' גלה את זה דרכו, בבית המקדש. בזה הוא באמת נתן פתח לירבעם למרוד נגדו. לכן, מי שרוצה לשחק כלב חייב להיות מגויס לרבי האמיתי, ולא שהוא יהיה הרבי – זו היתה הבעיה של ירבעם, שהוא רוצה להיות בראש, מה שאין כן כלב הוא בסדר.