ד"ה "ונחה עליו" תשי"ד - סעודת משיח

מוצאי שש"פ ניסן תש"פ – הקלטה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. השראת "רוח הוי'"

אנחנו כבר באחרון של פסח תש"פ, מיד לאחר סעודת משיח כאן בארץ ישראל. נלמד מאמר של הרבי מאחרון של פסח תשי"ד, לפני 66 שנים:

"משפט צדק" על ידי רוח הקדש

ונחה עליו רוח הוי' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת הוי' גו' ושפט בצדק דלים גו'[1], דע"י שישרו עליו כל ענינים אלו (רוח הוי', רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה וגו'), עי"ז יהי' המשפט שלו משפט צדק[2].

ידוע ש"משפט צדק" בגימטריא רוח הקדש[ב] (623). בשביל לשפוט משפט צדק צריך רוח הקדש, ורוח הקדש של מלך המשיח היא מה שכתוב בפסוק – "ונחה עליו רוח הוי'". "רוח הוי'" הוא הכלל ו"רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי'" הם הפרטים. ההמשך הוא "והריחו ביראת הוי'"[ג], רוח וריח הם "לשון נופל על לשון" – "והריחו ביראת הוי'" היינו "מורח ודאין"[ד] של מלך המשיח, המשיח דן ומתקן את המציאות לפי חוש הריח שלו. חוש הריח שייך לספירת הכתר[ה] (מעל לשכל – "לא למראה עיניו [חכמה] ישפוט ולא למשמע אזניו [בינה] יוכיח"ג).

גילוי מעלת הגוף

משיח ועוד ריח (שניהם נגמרים יח-יח, "חי חי הוא יודך כמֹני היום"[ו], ו ברבוע, ועוד אותיות רשם = יה פעמים "חי חי") משלימים ל-576, 24 (בתי דין) ברבוע (שלמות ההתכללות והתיקון) העולה גם אמונה-דעת וכן יסוד-מלכות (כמבואר במ"א[ז]). בכל אחד משני הביטויים משפט צדק ו-רוח הקדש יש שבע אותיות והחשבון הוא 623 שמתחלק ב-7, ממוצע כל אות הוא גוף.

שוב, ז פעמים גוף (ז "גופין" – שרש הכלים שגבוה משרש האורות[ח], וד"ל) עולה משפט צדק ו-רוח הקדש. מלך המשיח זוכה (בנוסף לרזין דרזין דאורייתא) ל"גופא [נגלה] דאורייתא" לשפוט צדק, הוא בחינת גוף ("תפארת גופא... משפט-רחמי"[ט]) ביחס לקוב"ה והוא תמצית מציאות ישראל ("תפארת ישראל"[י]). כמו שנסביר, מה שכתוב ש"אין לו גוף ולא דמות גוף"[יא] זה בלי מציאות ישראל, אבל עִם ישראל מאיר-מתגלה הגוף של הקב"ה כביכול – הגוף של הקב"ה זה אנחנו (והיינו מה שהוא יתברך מחבק-מגפף אותנו תמיד). הקב"ה הוא הנשמה (כתיאור חז"ל[יב]) וישראל הגוף (כאשר העולם בכללותו הוא הלבוש החיצוני של הקב"ה, כמבואר בתניא[יג]). ???כמדומני שלא מספיק הוסבר בהמשך???

והנה, עיקר גילוי הגוף של הקב"ה, שהוא עם ישראל, הוא בשביעי של פסח כאשר עושים כאן, בארץ הקדש, סעודת משיח ושותים ארבע כוסות יין, כמו בליל הסדר. הרי כל המצה והיין של סעודת משיח הם המחשה. ידוע שמשיח אותיות המחשה, כמו בליל הסדר שכתוב "בעבור זה"[יד] – "יכול מראש חדש וכו'" וצריך להיות "'בעבור זה' בזמן שמצה ומרור מונחים לפניך"[טו]. בשביעי של פסח בסעודת משיח מצה וארבע כוסות יין מונחים לפניך, זאת אומרת שארבע הכוסות מעוררות רחמים רבים – זו בחינת גוף (תפארת-גופא כנ"ל).

הרבי אומר[טז] שכאשר אוכלים את המצה צריך לכוון משיח, שאוכלים משיח, וכאשר שותים את היין שותים משיח. מצה היא משפט צדק ומצה היא ר"ת משיח צדיק הדור – משיח הוא צדיק הדור[יז] (הצדיק-יסוד-עולם הוא האות-ברית-קדש, ה"הדורא דגופא"[יח], תמצית ה"תפארת ישראל" הנ"ל בסוד "גופא ובריתא חשבינן חד"[יט]). הענין של משפט צדק הוא רוח הקדש של משיח.

הרבי אומר בתחלת המאמר שעל ידי אלו דווקא, בזכות ששורים על מלך המשיח "רוח הוי', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי'", הוא זוכה ל"והריחו ביראת הוי'", הוא נעשה "מורח ודאין", שופט משפט צדק, "ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ".

חכמה ובינה מכח "רוח הוי'"

וצריך להבין, דלכאורה, השייכות דמשפט צדק לחכמה ובינה הוא דוקא במשפט ע"פ שכל,

חכמה ובינה הם שכל, אבל ריח הוא לא שכל, הוא למעלה מן השכל, ואם כן מה השייכות של "רוח חכמה ובינה" ל"והריחו"?

ומכיון שבמשיח כתיב[כ] והריחו ביראת הוי' דמורח ודאין, מה נוגע למשפט זה (שע"פ ריח) רוח חכמה ובינה.

חוש הריח הוא החוש של שבט מנשה בספר יצירה, מנשה אותיות נשמה – "כל הנשמה תהלל יה"[כא], החוש שהנשמה נהנית ממנו[כב], אין הגוף (של הקב"ה, ישראל, תפארת, משפט-רחמי) נהנה ממנו.

והענין הוא, דרוח הוי' הוא ענין כללי,

מה שכתוב "ונחה עליו רוח הוי'" הוא כללות הענין – מה "רוח הוי'" בא לרבות? בהמשך המאמר הרבי יסביר ש"רוח הוי'" הוא ענין היכולת של העצמות, מה שהעצמות יכולה להאיר ויכולה שלא להאיר, שהכל דבר אחד, הכל בחינת "יחיד" שלפני הצמצום. כך משיח יכול לגלות אור ויכול שלא לגלות אור (והוא סוד החש-מל, העלם וגילוי כאחד). היכולת היא דבר אחד ממש עם העצם. יכולת העצמות היא "רוח הוי'". בזמן האחרון דברנו הרבה על רוח[כג]. כאן במאמר מחדש הרבי ש"רוח הוי'" היא היכולת של העצמות.

נחזור, מה נוגע לריח חכמה ובינה? חכמה ובינה הם שכל ורוח הוא למעלה מהשכל. שוב, פשט הפסוק הוא ש"רוח הוי'" הוא כלל, ולכלל יש שלשה פרטים – ובכל אחד משלשת הפרטים יש נשיאת הפכים. הפרט הראשון הוא "רוח חכמה ובינה", שהן הפכים, הפרט השני "רוח עצה וגבורה" והפרט השלישי הוא "רוח דעת ויראת הוי'". על ידי ארבע הרוחות – הכלל ושלשת הפרטים – זוכה המשיח ל"והריחו ביראת הוי'... ושפט בצדק דלים". מכך מובן מה שכעת אין משפט צדק במדינה שלנו – אי אפשר שיהיה משפט צדק בלי רוח הקדש, בלי השראה של "רוח הוי', רוח חכמה ובינה". "רוח חכמה ובינה" היא פרט של "רוח הוי'" שאינו שכל – "רוח חכמה ובינה" היא אכן שכל, אבל שכל עם השראה של "רוח הוי'". כך מסביר כאן הרבי.

המשכת אלקות ["רוח הוי'" ממשיך אלקות בעולם, זהו גילוי אלקות. זהו הכלל – הכלל של עבודת הוי' של יהודים הוא להמשיך אלקות בעולם.], ורוח חכמה ובינה וגו' הם הפרטים הנמשכים מהכלל דרוח הוי'[כד] ["חכמה ובינה" "עצה וגבורה" "דעת ויראת הוי'" הם הפרטים שנמשכים מהכלל של "[רוח] הוי'", שהוא המשכת אלקות בעולם.].

וזוהי השייכות דרוח חכמה ובינה לושפט בצדק גו' [התנאי ל"ושפט בצדק".], כי החכמה והבינה [שהם שכל.], כשהם נמשכים מהכלל דרוח הוי', הם באופן נעלה יותר,

החכמה והבינה הם לא סתם שכל – השכל שנמשך מהכתר הוא דבר אחר, משהו אחר. בלשון המקובלים הראשונים הוא "שכל מופלא"[כה], הארה מהפלא העליון של הכתר להאיר, דרך צנורות ה"מזלות" של הדיקנא-קדישא, בחכמה ובינה, בסוד "נֹצר [נוצר אותיות צנור[כו]] חסד לאלפים"[כז] – "אאלפך חכמה אאלפך בינה"[כח] כאשר הפלא הופך לאלף, לכח מאלף.

ושייכים (לא רק למשפט שע"פ שכל אלא) גם למשפט שע"פ ריח, מורח ודאין [חכמה ובינה גופא כאשר הם נמשכים מ"רוח הוי'" הם שייכים למשפט על פי ריח – ל"מורח ודאין" של מלך המשיח.].

ב. כוס ראשונה: אי אפשר לפשוט את הגוף

שייכות "למעלה" ו"למטה" באין סוף

ב) ויובן זה בהקדים מה שארז"ל[כט] אור א"ס למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית.

האור שנמשך מהקב"ה לפני הצמצום הראשון הוא "למעלה מעלה עד אין קץ" ואילו ה"למטה מטה", האור שמאיר לאחר הצמצום, הוא "עד אין תכלית".

וידוע הדיוק בזה[ל], הרי הענין דמעלה ומטה (גם מעלה ומטה ברוחניות[לא]) הוא גבול, ואיך שייך לומר בא"ס (בל"ג) [לפני הצמצום הראשון.] שהוא למעלה כו' ולמטה כו'. ולכאורה הי' אפ"ל שענין מעלה ומטה הוא בעולמות (ולא בא"ס) והפירוש דאוא"ס למעלה כו' ולמטה כו' הוא שהוא נמצא (ומתפשט) בכל הדרגות שבכל העולמות, למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית. אבל עפ"ז הול"ל לית אתר פנוי מיני'[לב] (וכיו"ב) [שנמצא בכל מקום ומקום בשוה.], ולא למעלה כו' ולמטה כו'[לג], שמחלק לשני ענינים וכו'.

כוונת ארבע כוסות – ארבעה חילוקים בין אצילות לבי"ע

והנה אדמו"ר מהר"ש מבאר[לד],

ידוע שהרבי למד במיוחד מאמרים של הרבי מהר"ש. כשמישהו שאל 'רבי, איך ההתקשרות אליך?' הרבי ענה לו 'תלמד מה שאני לומד, ואני לומד מאמרים של הרבי מהר"ש'. בין אדמו"רי חב"ד הרבי מהר"ש הוא הרבי הרביעי, ולפי סדר הספירות בז"ת הוא הנצח והרבי הוא המלכות. תחלת תיקון המלכות הוא מהנצח[לה]. המאמר הזה, מהשנים הראשונות של נשיאות הרבי, הוא לפי הרבי מהר"ש. הרבי מהר"ש נקרא שמואל – ושמואל תיקן את ספירת הנצח[לו]. נצח בגימטריא פסח[לז] – יש שייכות מיוחדת של הרבי מהר"ש לפסח ולשביעי של פסח.

שבכדי להבין ענין זה (דאוא"ס למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית) יש להקדים תחלה ענין אצילות ובי"ע[לח].

עיקר הווארט של כל המאמר הוא שיש הבדל בין אצילות לבי"ע – אצילות הוא הענין של יהודים ובי"ע הענין של אומות העולם. בהבדלה אומרים "המבדיל... בין ישראל לעמים" – ה' מבדיל בין היהודים, שכולם "אצילי בני ישראל"[לט], לבי"ע שיש בהם מציאות יש ודבר בפני עצמו, זהו הענין של גוי, של אומות העולם.

במאמר כאן יש ארבעה הבדלים והבחנות בין אצילות לבי"ע – שאלו ההבחנות בין יהודים ולהבדיל גוים, אומות העולם. זו הכוונה בפרט ליושבים פה שצריכים לכוון בארבע כוסות של סעודת משיח. ומי שלא עשה זאת, יש עוד יום בארץ ישראל שאפשר לשתות בו ארבע כוסות – היום שבחוץ לארץ הוא אחרון של פסח, ובכך נשתתף עם אחינו שבחוץ לארץ. יש עוד יום למלא את כל הכוונות של ארבע הכוסות שהרבי הרש"ב תקן לשתות בתומכי תמימים, שהם חילי בית דוד – לשתות ארבע כוסות כמו בליל הסדר. השנה, תש"פ, הכוונה של ארבע כוסות היא ארבעת ההבדלים שמוסברים במאמר בין אצילות לבי"ע דהיינו "בין ישראל לעמים".

בין לבושי הגוף ללבושי הנפש

דהחילוק [הראשון] בין אצילות לבי"ע הוא כדאיתא בתקו"ז בהמאמר פתח אליהו[מ] וכמה גופין תקינת לון דאתקריאו גופין לגבי לבושין דמכסיין עליהון,

ההבדל, כפי שיסביר, הוא שאצילות נקראת "גופין" ועולמות בי"ע נקראים "לבושין". בעולמות בי"ע יש ישות, הרגשת היש להיות דבר נפרד בפני עצמו, הרגשה השייכת לגוי. בריאה הוא עולם השכל – שכל אנושי. לפעמים הוא משיג ענינים עמוקים, ענינים נוראים בטבע העולם, אבל זהו שכל של גוי בעולם הבריאה. עולם היצירה הוא עולם הרגש – יש גוים עם עולם רגש עשיר, שירה, יש מלחינים גוים של מוזיקה. עולם העשיה הוא עולם של עשיה ותיקון בעולם הזה – יש היום הרבה טכנולוגיה. לגוים יש חוש גדול בעולם העשיה, כל הטכנולוגיה היא גוי'שע זאכן – עם הרבה הרגשת יש ודבר נפרד בפני עצמו, אלו העולמות התחתונים בי"ע.

אבל אנחנו, בני ישראל, "אצילי בני ישראל", משהו אחר. הם לבושים ואנחנו גופים – אנחנו, עם בני ישראל, גוף להקב"ה. ביחס ל"גופין" אמרנו את הגימטריא שז"פ גוף עולה רוח הקדש.

שע"ס דאצילות [עשר ספירות דאצילות הן אלקות.] הם גופין, ובי"ע  ([לא רק ההיכלות והמלאכים והנשמות.] גם הע"ס דבי"ע[מא]) הם לבושים להע"ס דאצילות שמתלבשות ומתכסות בהם [כמו שהגוף מתלבש בלבושים, עולם האצילות מתכסה ומתלבש בלבוש של בי"ע.]. ומבאר אדמו"ר הזקן בד"ה פתח אליהו[מב], דהחילוק בין גופין ולבושין (אצילות ובי"ע) יובן מהחילוק שבין גוף ללבוש כמו שהוא באדם, מבשרי אחזה אלוקה[מג].

דגוף האדם, עם היותו רק לבוש לנפש [גם הגוף הוא רק לבוש.] (כמ"ש[מד] עור ובשר תלבישני),

כתוב בפסוק "עור ובשר". עור הוא החיצוניות, המלכות. יש ארבע מדרגות כפי שמפורט ביחזקאל[מה], בהפטרת שבת חול המועד פסח – עצמות, גידים, בשר, עור. עצמות וגידים הם יה – "הנסתרֹת", ובשר ועור וה – "והנגלֹת"[מו].

הוא מיוחד עם הנפש [העור ובשר (וכל שכן העצמות והגידים) מחוברים עם עצם הנשמה – הלבוש של הגוף מיוחד עם הנפש.], משא"כ הלבושים הם נפרדים מהאדם [גם אם אדם לובש שמונה לבושים (כמו כהן גדול) או ארבעה לבושים (כמו כהן הדיוט או כהן גדול ביום הקדוש כאשר נכנס לפני ולפנים), כל הלבושים הם חיצוניות – לא מיוחד עם נפש האדם.] (גם מגוף האדם).

והנה הענין דגוף ולבושים הוא גם בכחות הרוחניים שנמשכים מהנפש. דשכל ומדות [שהם הספירות – שכל הוא חב"ד והמדות הן ז"א ומלכות.] הם ה"גוף" של נפש האדם, ומחשבה דיבור ומעשה הם הלבושים של הנפש [והם כנגד בי"ע, כפי שיסביר.].

והיינו, דהנפש עצמה היא למעלה גם משכל ומדות [עד שהם בחינת 'גוף' ביחס אליה.], והשכל והמדות הם רק לבושים להנפש, שע"י התלבשותה בהם היא פועלת פעולות פרטיות (להשכיל [כשהנפש מתלבשת בשכל – הוא משכיל.], לאהוב [כשהנפש מתלבשת במדות – הוא אוהב. המדה העיקרית של מדות הלב היא האהבה, "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[מז], "יומם יצוה הוי' חסדו"[מח].] וכו'), אלא שהשכל והמדות הם מיוחדים עם הנפש, משא"כ המחשבה דיבור ומעשה הם לבושים נפרדים.

לבושים שאפשר לפשוט ולבושים שאי אפשר לפשוט

והביאור בזה (ששכל ומדות הם מיוחדים עם הנפש, ומחשבה דיבור ומעשה הם נפרדים), דהחילוק בין לבוש המיוחד ללבוש הנפרד הוא, דלבוש הנפרד אפשר לפושטו,

זהו החילוק הראשון – הכוונה של הכוס הראשונה בסעודה משיח: הלבוש הנפרד הוא כנגד בי"ע, הענין של אומות העולם, גוים, ואותו אפשר לפשוט.

משא"כ לבוש המיוחד (כמו הגוף) א"א לפושטו. וזהו שמחשבה דיבור ומעשה הם לבושים והשכל והמדות הם לבושים מיוחדים, כי הדיבור והמעשה אפשר לפושטם [אפשר לא לדבר ולא לעשות. דיבור ומעשה הם יצירה-עשיה, וה של שם הוי', ואפשר לפשוט אותם. כמו שכתוב ב-כח עתים בקהלת:], עת לדבר ועת לחשות מלדבר[מט] [בפסוק כתוב "עת לחשות ועת לדבר" – סדר של חש-מל. הרבי כאן כותב הפוך – העיקר הוא שיש לבוש, "עת לדבר", אבל אפשר לפשוט את הלבוש, "לחשות מלדבר", ולכן זהו הסדר.], וגם המחשבה שהיא בתמידות ["המחשבה משוטטת תמיד"[נ], אי אפשר לפשוט אותה. אם כן, למה זהו לבוש שאפשר לפושטו?], הרי אפשר להחליף המחשבה במחשבה אחרת בלי שום יגיעה.

אי אפשר לא לחשוב שום דבר, לא כל כך שייך. באמת במקום אחר כתוב שכן אפשר לשלול לגמרי את לבוש המחשבה – לא לחשוב בכלל, מי שזוכה בכך. זו זכות, על ידי עבודה, התבוננות כדי לבטל ולשלול את המחשבה בשלמות – כך מגיעים לגילוי של אין סוף ממש, גילוי של האין האמיתי. אבל כאן לא כתוב כך – בדרך כלל כתוב שאי אפשר לפשוט לגמרי את לבוש המחשבה, אבל אפשר להחליף מחשבה במחשבה, וזהו דבר קל.

משא"כ השכל והמדות [ג"ר וז"ת, אי אפשר לפשוט אותם, על פי טבע זה לא שייך.], להיותם מיוחדים עם הנפש, בכדי לשנות אותם, צריך ליגיעה[נא].

כאן הרבי לא מחלק בין שכל למדות. הסוגיא בדרך כלל בחסידות האם אדם יכול בכלל לשנות את המדות הטבעיות. הרבי מחלק כאן בין שני אופנים – יש דברים במדות הטבעיות שאפשר לשנות על ידי יגיעה, ואפילו לשנות את השכל הטבעי.

ויתירה מזו, דישנם ענינים בשכל ומדות שא"א לשנותם (גם ע"י יגיעה) [זהו עיקר הענין, ששכל ומדות המושרשים, הנטועים והמוטבעים בעצם הנפש – לא שייך לשנות.], כי הם כפי טבע נפשו[נב].

כוונת הכוס הראשונה: יהודי הוא לבוש המיוחד עם הקב"ה

כל החילוקים כאן בין אצילות לבי"ע הם חילוקים בין ישראל לאומות העולם, להבדיל. את אומות העולם אפשר לפשוט, אבל את היהודים אי אפשר לפשוט. זו הכוונה של כוס א' בשביעי של פסח. את הכוס הראשונה צריך לשתות מתוך כוונה וחיות, ברוך ה' שלא עשני גוי, שאני הגוף של הקב"ה – ואת הגוף אי אפשר לפשוט. אי אפשר לפשוט אותי – הקב"ה לא יכול לפשוט את הגוף שלו, שהוא אני, היהודי.

בסעודת משיח צריך לשתות משיח – זהו משיח. הכוונה הראשונה היא שאי אפשר לפשוט אותי. לפעמים עם הרבה יגיעה אפשר לפשוט ולהחליף את השכל ובפרט את המדות – אבל זהו לא לגבי עצם השכל והמדות, לא מה שהוא עצם הטבע של השכל והמדות שלי. עם הרבה יגיעה ה' יכול לשנות את המדות והשכל הנקנים, החיצוניים, של היהודים – הילדים שלו. בגלות המר אנחנו מושפעים מתרבות אומות העולם – מהשכל והמדות שלהם – והקב"ה עם הרבה יגיעה, בדרך שלו, יכול לפשוט את השכל ובפרט את המדות הקנויות לנו בחיצוניות מתרבות העמים שאנחנו נמצאים ביניהם, כי אינם טבע נפשו של היהודי. לא תמיד יהודי מרוצה מהמדות שלו, הוא רוצה מדות אחרות, עדינות – אבל לפעמים הוא בחור גס, א גראבער יונג. הגראבקייט של יהודי הוא לא תמיד טבע שנקנה מהחוץ, שעל ידי יגיעה רבה אפשר לפשוט ולשנות – לפעמים הגראבקייט של יהודי בשכל ובמדות הוא בעצם טבע נפשו, ואי אפשר לשנות. את עצם טבע נפשו אפילו הקב"ה עצמו כביכול לא יכול להחליף ולשנות – כך בשכל ומדות.

שוב, זו הכוונה של הכוס הראשונה בין ארבע הכוסות – שיהודי הוא הגוף של הקב"ה, יש לו יתברך גוף ויש לו דמות הגוף, ואפילו הקב"ה עצמו לא יכול לפשוט אותו. זו ההשגה הראשונה של משיח – הכוונה של הכוס הראשונה בסעודת משיח.

וזהו מה שע"ס דאצילות נק' גופין ובי"ע לבושים, כי ג' עולמות בי"ע הם דוגמת מחשבה דיבור ומעשה [בריאה מחשבה, יצירה דיבור, ועשי' מעשה] שהם לבושים נפרדים, משא"כ ע"ס דאצילות, עם היות שהם באין ערוך לגבי אוא"ס ב"ה, הם מיוחדים עם אוא"ס שמתלבש בהם, איהו וגרמוהי חד[נג], ולכן נק' בשם גופין, להיותם כמו הגוף שעם היותו באין ערוך לגבי הנפש מ"מ הוא מיוחד עם הנפש [והנפש לא יכולה לפשוט אותו.].

ג. כוס שניה: אין לגוף משמעות בלי הנפש

ג) וביאור הענין (שע"ס דאצילות נק' גופין ובי"ע לבושים) בעומק יותר [כאן הרבי מסביר את הכוונה של הכוס השניה בסעודת משיח.], יובן בהקדים דהחילוק שבין לבוש המיוחד ללבוש הנפרד הוא לא רק אם אפשר לפושטו או לאו [הכוונה הראשונה היתה שאי אפשר לפשוט את הגוף – את הלבוש אפשר, אבל לא את הגוף.], אלא ועיקר שהם חלוקים בענינם. דפירוש לבוש המיוחד הוא שאינו ענין לעצמו [הגוף – האצילות – אינו ענין בפני עצמו, אלא בטל למתלבש בו, לעצם הנפש ולקב"ה. כל הענין של "אצילי בני ישראל" הוא הבטול שלהם – אינם מציאות לעצמם כלל.]. דכאשר יש לו ענין לעצמו, הנה גם כשמצד סיבות שונות א"א לפושטו [אבל יש לו מציאות לעצמו.], הרי זה גופא שיש לו ענין לעצמו הוא נפרד,

בפסוק "ונהר יצא מעדן... ומשם יפרד"[נד] – הפירוד הוא לא אצילות, "ומשם יפרד" היינו בי"ע[נה]. והוא סוד הפרדת ה-פרד מהסוד בפרד"ס התורה. "סוד הוי' ליראיו"[נו] קאי על נשמות ישראל[נז] דווקא.

ופירוש (לבוש ה)מיוחד [אצילות.] הוא שכל ענינו הוא להיות לבוש וכלי לזה שמתלבש בו[נח] [אין לו שום ענין, שום מציאות לעצמו, חוץ מכך שענינו להיות לבוש וכלי למי שמתלבש בו – זו 'מרכבה'. יהודים הם מרכבה לקב"ה – אין להם שום ענין חוץ מאשר לשמש כגוף את ה'.].

וזהו עיקר החילוק שבין גוף האדם להלבושים שלו, דהלבושים הם מציאות לעצמם, ולכן הם מכסים ומעלימים על גוף האדם המלובש בתוכם, משא"כ הגוף כל ענינו הוא להיות לבוש וכלי להנפש שמלובשת בו, ולכן אינו מעלים על חיות הנפש המלובש בו, דבהגוף ניכר שהוא חי[נט].

מכיון שכל ענינו של הגוף להיות לבוש לנפש שמלובשת בו – הוא אינו מעלים[ס], וניכר שהוא חי וזו חיות הנפש. הלבושים אינם חיים, כי הם מציאות בפני עצמם ואינם בטלים למתלבש בהם.

וזהו גם הטעם על זה שאברי הגוף נשמעים ממילא לרצון הנפש [כשאדם בריא – בריאות הגוף שהוא נשמע לנפש ומתנהג בדרך ממילא כרצון הנפש.], דכשעולה ברצון הנפש שתהי' איזו פעולה דאברי הגוף אין הרצון צריך לצַוות על האברים שיעשו כן אלא שנעשה בהם כן ממילא[סא], כי מכיון שכל ענינו של הגוף הוא להיות כלי להנפש (כנ"ל), לכן פעולת (רצון) הנפש בהגוף היא באופן דממילא[סב].

ועד"ז הוא בהחילוק שבין שכל ומדות למחשבה דיבור ומעשה, דעיקר החילוק שביניהם הוא [לא שאי אפשר לפשוט את השכל והמדות, הכוונה של הכוס הראשונה, אלא], שמחשבה דיבור ומעשה הם מציאות לעצמם (והתלבשות השכל והמדות שבהם היא דבר נוסף על מציאותם), ולכן הם מעלימים על השכל והמדות שמלובשים בהם, משא"כ השכל והמדות ענינם הוא שהם כלים להנפש שמתלבשת בהם [מהו הפשט של כלים? כלים הם בטול – ענין של מרכבה[סג].], ונרגש בהם בגילוי שהנפש פועלת על ידם (שהנפש משכלת ע"י כח השכל, מתחסדת ע"י כח החסד וכו').

ועפ"ז יובן בעומק יותר מה שע"ס דאצילות נק' גופין ובי"ע לבושים, כי בי"ע (גם הכלים דע"ס דבי"ע) הם יש [הגוים, שהם בי"ע, הם יש.], משא"כ ע"ס דאצילות (גם הכלים) הם אלקות.

כאן נשלמו הכוונות של שתי הכוסות הראשונות של שביעי של פסח, "והנגלֹת", "והוצאתי.. והצלתי"[סד] – שהקב"ה לא יכול לפשוט את הגוף, ושלגוף, שהוא לבוש המיוחד של הנפש, אין מציאות עצמית נפרדת. שוב, הכוונה של הכוס הראשונה שהיא בחינת משיח, הנפש של משיח, היא שה' לא יכול בלעדינו. ה' לא יכול בלי הגוף שלו, הגופין, שהוא אנחנו – "אצילי בני ישראל". הכוונה של הכוס השניה שאנחנו בעצם בטלים לקב"ה – אין לנו שום ענין ושום מציאות בפני עצמנו, חוץ מלשרת, להיות מרכבה לקב"ה. אלה שתי הבחינות הראשונות של גילוי משיח שלנו.

ד. כוס שלישית: בין "אור" ל"כח"

ממשיך הרבי עוד ענין – הכוונה של הכוס השלישית:

אצילות-ישראל – אור, בי"ע-אומות העולם – כח

ד) והנה חילוק הנ"ל שבין אצילות לבי"ע, שאצילות הוא אלקות ובי"ע הם נפרדים, הוא גם מצד שרש התהוותם [עוד ענין: הבדל בשרש ההתהוות של בי"ע, לבושים, ושל אצילות, גופין.]. דהתהוות האצילות היא מבחי' אור והתהוות בי"ע היא מבחי' כח.

הרבי מחלק כאן בין שני מושגים עיקריים בתורת הדא"ח – אור וכח. אצילות היא אור ובי"ע כח, יהודים הם אור, "אור ישראל"[סה], וגוים להבדיל הם כח, "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים"[סו] דהיינו ירושת "הידים ידי עשו"[סז], כח המעשה, על ידי יעקב.

החילוק בין "אור" ל"שפע"

כעת הרבי מקדים ענין כללי:

והענין הוא[סח], דהנה ידוע שבספרי המחקר [אצל הפילוסופים האלקיים – הרמב"ם וכו'] נק' המשכת אלקות [ההמשכה מה' לעולם.] בשם שפע (דלשון שפע נופל הן על דבר גשמי כמו [שכתוב בפסוק:] שפעת מים[סט], וגם על דבר רוחני כמו השפעת שכל), [כך בספרי המחקר, אבל] ובספרי הקבלה נאמר לשון אור [ומכך משמע שה' עצמו הוא מאור.].

דטעמם של החוקרים שכינו להמשכת אלקות בלשון שפע הוא מפני שהשם שפע אינו מתאר את הדבר הנשפע [ממנו – השפע לא מתאר מהו המשפיע. החוקרים לא רוצים לתאר את עצם האלקות, שהרי "אין לו גוף ואין לו דמות הגוף". לכן קוראים למה שנמשך מאלקות בשם שפע, שאינו מתאר את הקב"ה עצמו.], ולכן כינו להמשכת אלקות בשם שפע בכדי שלא לתאר בו ית' ציור מוגבל.

ומהטעמים[ע] על זה שהמקובלים [אין להם פחד, מורא, מהמשמעות שיש לקב"ה גוף – עשר הספירות דאצילות. צריך להזהר מההגשמה בספרי הקבלה, אם לא מבינים נכון – לכן גם הבעש"ט הזהיר מלמוד קבלה, בו אפשר ליפול בהגשמת האלקות. אכן, המקובלים האמתיים לא חוששים מסכנת ההגשמה, ולכן] קראו להמשכת אלקות בשם אור, אף שאור הוא תואר [בניגוד לשפע. במלה תואר יש אותיות אור.], כי אור הוא דבוק תמיד במקורו[עא] [המקובלים בחרו בתואר אור כי האור תמיד דבוק במאור, בעצמות.] וכשנפרד בטל (משא"כ שפע יש לו קיום גם אחרי שנפרד ממקורו, כמו שפע מים שהמים שנשפעו יש להם קיום גם לאחרי שנפרדו מהמעין, וכמו"כ הוא בשפע שכל, דהשכל הנשפע להתלמיד [מהרב.] יש לו קיום [בשכל התלמיד] גם לאחרי שנפרד מהרב), ולכן קראו [המקובלים] להמשכת אלקות בשם אור [קבלה היא אצילות[עב] – מלכות דאצילות – וחקירה היא בריאה[עג]. באצילות אין חשש שיהיה משמע שיש תיאור של אלקות, משא"כ בבי"ע.] להורות שההמשכה דבוקה תמיד בו ית'.

בריאת השמים והארץ ב"כח"

אך לפ"ז צריך להבין מ"ש אתה עשית את השמים ואת הארץ בכחך הגדול[עד] [הפסוק נשמע יותר כמו החוקרים, לא כמו המקובלים.], והרי גם כח יכול להתקיים (מעט) זמן גם כשנפרד ממקורו, וכמו כח הזריקה, שהכח שנמשך בהאבן ונושאו הוא נפרד מכח היד [מעצם האדם הזורק את האבן.], ומכיון שהחיות האלקי שמהווה ומחי' את הנבראים הוא דבוק תמיד במקורו [באמת, הקבלה היא חכמת האמת – והאור באמת לא נפרד מהמקור.], מהו אומרו בכחך הגדול.

והביאור בזה, דבכדי שהנבראים (השמים והארץ) יהיו בבחי' יש ודבר נפרד [כך ה' רוצה.], הי' צריך להיות צמצום בהאור האלקי שמהווה אותם, [זהו אור, אך צריך] שיהי' באופן של כח, שהוא נבדל ממקורו. דהגם שבאמת גם הכח שמהווה את הנבראים הוא דבוק תמיד במקורו [לא רק באצילות.] [שהרי אפילו הנבראים אינם מציאות לעצמם ומתחדשים תמיד מהכח האלקי שמהווה אותם[עה] [לא רק הכח דבוק תמיד, אלא גם המציאות עצמה – השלחן – מתהווה בכל רגע מה', "המחדש בטובו בכל יום תמיד". אם רגע אחד ה' יפסיק להוות את השלחן הוא יחזור להיות אין ואפס ממש, כמו קודם ששת ימי בראשית.], [הנברא עצמו הוא גארנישט,] ומכ"ש שהכח האלקי שמהווה אותם הוא דבוק תמיד במקורו[עו] [אינו דבר נפרד בפני עצמו, כפי שהנבראים מרגישים יש ודבר נפרד.]], מ"מ, לגבי הנבראים הוא נראה שהוא נבדל ממקורו[עז], ועי"ז הם נעשים ליש ודבר נפרד].

התהוות אצילות בבחינת "אור" והתהוות בי"ע בבחינת "כח"

ונמצא שהחילוק [הנוסף, המתבאר בפרק זה.] שבין אצילות לבי"ע (שבי"ע הם יש ודבר נפרד ואצילות הוא עולם האחדות) הוא מצד שרש התהוותם, לפי שההתהוות דבי"ע היא מבחי' כח, והתהוות האצילות היא מבחי' אור.

זו הכוונה של הכוס השלישית בסעודת משיח – שאנחנו, היהודים, מאצילות שהיא בחינת אור, והאור דבוק במאור כך שאינו מרגיש עצמו נפרד ונבדל מהמאור, אבל בי"ע, המציאות של הגוים, של מחשבה דבור ומעשה, לבושי הנפש, כן מורגשת כדבר נפרד מהמקור. הוא מכח – "כח הפועל בנפעל", ביטוי שלא מוזכר במאמר – כמו כח הזריקה, שאינו אחד עם המקור. ההתבוננות של הגוי היא התבוננות ב"כח הפועל בנפעל".

עד כאן היו שלשה חילוקים בין אצילות לבריאה, כנגד שלש הכוסות הראשונות. החילוק שכאן הוא כנגד הכוס השלישית, שכנגד "וגאלתי"סד. ארבע הכוסות בליל הסדר הם כנגד ארבעה לשונות של גאולה. שתי הכוסות הראשונות הם "והוצאתי... והצלתי", עדיין לא ממש גאולה, אבל הכוס השלישית היא כבר לשון גאולה ממש – "וגאלתי".

ה. כוס רביעית: בטול לעומת ישות

הרגשת הבטול באור לגבי המאור

הכוס הרביעית היא אחרי יציאת מצרים, אחרי שביעי של פסח – "ולקחתי"[עח], "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי על תעזֹבו"[עט] – התכלית של יציאת מצרים, "תעבדון את האלהים על ההר הזה"[פ]. הכוס הרביעית של סעודת משיח, החילוק הרביעי שהרבי יסביר יוצא בדרך ממילא מהחילוק השלישי. שתי הכוסות האחרונות, "וגאלתי... ולקחתי...", הן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[פא]. בעצם יש כאן שלשה דברים, אבל מהחילוק השלישי יוצא בדרך ממילא עוד חילוק – ההרגשה של יחודא עילאה:

ה) והנה ידוע[פב] שבאצילות הוא הביטול דיחודא עילאה, ביטול דכלא חשיב[פג]. והיינו דביטול הנאצלים להמאציל הוא לא רק שאינם מציאות לעצמם (כהנבראים דבי"ע שהם יש ודבר נפרד) [החילוק השני, הכוס השניה, שהם רק עבור המתלבש בתוכם.], אלא יתירה מזו, שאינם תופסים מקום לגבי המאציל, כלא חשיב [הם גארנישט – "כלא חשיב ממש".].

ויובן זה בהקדים הידוע[פד] החילוק בין אור לשפע [החילוק בין לשון המקובלים ללשון החוקרים.], דשפע הוא מהות דבר, ולכן המשכת השפע פועל שינוי בהמשפיע [כאשר הרב מלמד תלמיד, משפיע לתלמיד, יש שינוי בו עצמו.], משא"כ אור הוא הארה בלבד שבאין ערוך להמאור [האור הוא גארנישט ביחס למאור. זו התבוננות בחסידות, שצריך להתבונן שהאור הוא באין ערוך להמאור – הארה בלבד, גארנישט.], ולכן אין האור פועל שינוי בהמאור [האור של השמש שיוצא ממנו לא פועל שינוי בשמש. מכיון שהאור הוא גארנישט ביחס למאור הוא לא פועל שינוי.].

ומהטעמים על זה שהמקובלים קראו להמשכת אלקות בשם אור [ולא שפע.] הוא בכדי להדגיש דזה שהוא ית' מהווה ומחי' את כל העולמות אין זה פועל שינוי בו ית' ["אני הוי' לא שניתי"[פה], "אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם"[פו] בלי שום שינוי כלל. כל ההתהוות היא לא יותר מאשר אור.], כי החיות דכל העולמות הוא הארה בלבד שבאין ערוך אליו כלל.

וענין זה (שהאור הוא באין ערוך לגבי המאור) נרגש גם בהאור [זהו עיקר החידוש – כבר הכוונה של הכוס הרביעית. האור מרגיש ש'איך בין גארנישט' – "כולא קמיה כלא חשיב".]. דמכיון שהאור דבוק במקורו ונרגש בו מקורו [הוא גם הארה בלבד, אבל גם דבוק – אור אמתי אינו מסיח דעת לרגע מהמקור שלו.], הרי זה שהוא באין ערוך ואין לו תפיסת מקום לגבי המקור, נרגש זה גם בהאור[פז].

הנאצלים אינם תופסים מקום

ועפ"ז יובן מה שביטול הנאצלים להמאציל הוא (לא רק שאינם מציאות לעצמם [הכוונה השניה.] אלא גם) שאינם תופסים מקום כלל, דמכיון שהתהוות האצילות היא מבחי' אור [החילוק השלישי, הכוונה של הכוס השלישית.] (כנ"ל סעיף ד) שמצד דביקותו בהמאור נרגש בו (כנ"ל) שאינו תופס מקום [הדבר הרביעי יוצא בדרך ממילא מהשלישי.], לכן גם בהנאצלים [אצלנו, אצילי בני ישראל.] מאיר גילוי דעת עליון

נקודה זו היא כמו שאדמו"ר האמצעי אומר בקונטרס ההתפעלות שעל כך אביו, אדמו"ר הזקן, מסר את הנפש – שלכל היהודים, כל החסידים, תהיה הארה וטעם מדעת עליון. שירגיש "כולא קמיה כלא חשיב". זו כבר אצילות שבאצילות, ה-י בארבע לשונות של גאולה – בחינת משיח שבנו, ההרגשה שאנו "כולא קמיה כלא חשיב".

שעצמות אוא"ס [הקב"ה עצמו] הוא יש האמיתי והכל [כולל אנו עצמנו.] הוא אין [גארנישט.] לגבי'[פח].

אם כן, הוא מסביר ש"מעלה ומטה" היינו גופין ביחס ללבושים, שזהו היחס גם בין ישראל ואומות העולם, ומכך יוצאת כוונה חדשה בארבע כוסות בסעודת משיח.

מי שלא כוון – היות שאנו בארץ ישראל ומחר בחו"ל עדיין יו"ט, אפשר מתוך הזדהות (כמו שצריכה להיות תמיד, כמו שרואים בהלכה גם בענין אמירת פרקי אבות שמחכים לאנשי חו"ל) להשלים מחר, אחרון של פסח עיקר יום של סעודת משיח. לא צריך שוב סעודת משיח, ובלי כל ההלכות והמנהגים, בלי שיעור – אפשר רק קצת, וגם לא בזמן מיוחד, יש יממה שלמה, להשלים שוב ארבע כוסות ולכוון את הכוונה שהסברנו במעלת הגופים לעומת הלבושים.

ולסיכום ארבע הכוסות:

י"ולקחתי"אצילות היא "אור" (שמורגש בו הבטול) ובי"ע הם "כח"

ה"וגאלתי"אצילות היא "אור" (שדבוק במאור) ובי"ע הם "כח" (שנפרד ממקורו)

ו"והצלתי"אצילות היא "גוף" (שאין לו משמעות בפ"ע) ובי"ע הם לבושים

ה"והוצאתי"אצילות היא "גוף" (שאי אפשר לפשטו) ובי"ע הם לבושים

ו. "למעלה" – אצילות, "למטה" – בי"ע

אחרי הסבר ארבעת החילוקים, שהם כוונת ארבע הכוסות שלנו בסעודת משיח, ממשיך הרבי:

ו) וזהו אור א"ס למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית, מעלה ומטה הם אצילות ובי"ע,

כשאדמו"ר הזקן אמר 'למעלה' הוא התכוון לאצילות[פט]. כל מה שאדמו"ר הזקן כתב בתניא הוא היה שם בפועל ממש. לכן כשהוא כתב אצילות הוא לא הצליח לסיים את המלה אצילותפט – כתוב תמיד אצי'[צ] – כי הרגיש ממש את המעלה, את האצילות, ולא יכול היה לגמור את המלה. בכלל, כאשר אדה"ז אמר "אויבען" (למעלה) הכוונה היתה אצילות. למעלה היינו אצילות ולמטה בי"ע.

ושרש התהוותם היא משני הענינים דאור [הדבוק במאור.] וכח [שיכול להתקיים בנפרד לפחות לזמן קצר, "כח הפועל בנפעל".] שבא"ס, שגם הם בדוגמת מעלה ומטה.

דענין הכח שבא"ס הו"ע הירידה למטה,

שייך לנושא שאנחנו מדברים הרבה בזמן האחרון[צא], "ירידה צורך עליה"[צב]. אומר הרבי שהענין של ירידה בכלל – ירידה לבי"ע, ירידה לתוך מציאות היש ודבר נפרד בפני עצמו – הוא בחינת כח, הכח של ה' וממילא גם הכח של האדם לרדת. יש 'כח סוס' – הכח הוא כח של סוס, והסוס יכול לרדת למקום כזה נמוך שהאדם לא יכול להגיע אליו בכחות עצמו בכלל. זהו הכח שבאין סוף. לפי זה, "ירידה צורך עליה" היינו כח לצורך אור – קודם צריך כח לרדת בשביל האור לעלות. אז כל תכלית ירידת הנשמה לתוך הגוף היינו כח לצורך אור.

מה שבכח הא"ס להתפשט ולירד למטה להיות בבחי' כח נבדל להוות יש ודבר נפרד[צג],

המלה "נבדל" היא ממוצע בין אחדות לבין נפרד. הכח הנבדל מן העצם – שיכול להתקיים קצת זמן בלי העצם – מהווה יש ודבר נפרד. כמובן, הכל משל – דהיינו הרגשת התחתון, שהרי בעצם הכח לא יכול להתקיים אפילו כהרף עין בלי המאור, כ"ש וק"ו מעצם מציאות היש שלא יכול להתקיים בכלל בלי הכח המהווה אותו.

וענין האור שבו (ההרגש שכל הענינים הם כלא חשיב [הכוונה של הכוס הרביעית.]) הו"ע העלי' למעלה [מי שמרגיש ש'איך בין גארנישט' וכך כל הנבראים וגם הנאצלים, האצילות, וגם נקודים ועקודים וגם א"ק וכו' – כך הוא עולה למעלה, שואף לאור אין סוף שלפני הצמצום.].

וזהו אור א"ס למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית[צד], שהעילוי והשלימות דאור א"ס הוא בשני הענינים. א' [ענין אחד בשלמות של אור אין סוף.], שהוא נמשך למטה להוות ולהחיות הנבראים דבי"ע, ובזה גופא – למטה מטה עד אין תכלית, שהוא נמשך לא רק בבריאה ויצירה אלא גם בעשי' ["אף עשיתיו". "כל הנקרא בשמי ולכבודי [למעלה, אצילות] בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"[צה], אפילו בעשיה.], ובעשי' גופא – בעולם הזה הגשמי שאין תחתון למטה ממנו [הכל כח הירידה של ה', למטה מטה עד אין תכלית.]. וב' [הדבר השני באור ה'.], שגם עולמות העליונים, אצילות ולמעלה מאצילות [א"ק ועקודים ונקודים.], למעלה מעלה עד אין קץ, הם באין ערוך וכלא חשיב לגבי' ית' [זו הכוונה של הכוס הרביעית, כמו שהסברנו.].

ז. "מעלה" ו"מטה" – גם באצילות וגם בבי"ע

ז) ויש להוסיף, דזה שנת"ל שמעלה ומטה הם אצילות ובי"ע הוא בכללות [בכללות אצילות היא עליה ובי"ע ירידה, וירידה צורך עליה.], אבל בפרטיות, הענין דמעלה ומטה הוא הן באצילות [ולמעלה מאצילות, א"ק ועקודים ונקודים, כפי שמוסיף בסמוך.] והן בבי"ע [יש את שני הענינים.].

מה ההסבר?

דגם באצילות ולמעלה מאצילות יש הענין דמטה, וכן לאידך, שגם בבי"ע יש [התכללות] הענין דמעלה. והענין הוא, דאמיתית הענין דאין ערוך (שכל העולמות הם באין ערוך לגבי' ית') [כל העולמות, גם אצילות וגם בי"ע – שהם יהודים ולהבדיל גוים. הבחינה, ההתבוננות, היא שכל העולמות, "כל באי העולם הזה", הכל באין ערוך לגביו יתברך, אוא"ס ב"ה. מה זאת אומרת?] הוא שאצילות (וגם למעלה מאצילות) ועשי' [א"ק ועולם העשיה התחתון, "אף עשיתיו",] הם בשוה ממש.

זהו דבר חשוב. בזמננו כולם אוהבים לומר שכולם "בשוה ממש", גם יהודים ולהבדיל גוים, וכאן רואים שיש בחינה כזו. יש יותר מזה, כמובן, אבל יש בחינה שיש שויון – מדינת כל אזרחיה.

וענין זה [שכולם בשוה ממש] הוא דוקא לגבי אוא"ס שלפני הצמצום. דבהמדריגות שלאחרי הצמצום, מכיון שכל המדריגות [גם א"ק, עקודים, נקודים, ברודים ובי"ע.] הם בדרך השתלשלות עילה ועלול, הרי בהכרח שהעילה היא למעלה מהעלול [העלול היה כלול בתוך העילה והוא משתלשל ונולד, כמו עובר שנולד מרחם האם.].

וגם לגבי אור הקו [הגילוי הראשון, לאחר הצמצום, של אור אין סוף שלפני הצמצום.], יש להעולמות איזה ערך.

כמו שיסביר שהקו מהווה את העולמות. אור הקו הוא ממש אלקות, עד שכתוב במקום אחד[צו] שאפשר להתפלל לאור הקו – שה' עצמו הוא אור הקו – ואף על פי כן יש ערך. למה?

דמכיון שהתהוות [כל] העולמות מהקו היא ע"י גילוי הקו [איך הוא מהווה? הקו מתגלה בהם ובכך מהווה אותם. לפי המשל של רב ותלמידים – כאשר הרב מתגלה בתוך הכתה שלו כך הוא מהווה ממש את מציאות תלמידיו, וד"ל.]

(דכל פעולה היא ע"י התגלות הפועל),

זהו כלל בחסידות – בשביל לפעול צריך שהפועל יתגלה. גם בשביל "כח הפועל בנפעל" – התהוות בי"ע – צריך התגלות הפועל. גם בקו יש התגלות הקו כדי להוות את העולמות. ומה שכתוב "אכן אתה אל מסתתר"[צז] שהוא ענין העלם והסתר הבורא מן הנברא, הרי מבואר בשער היחוד והאמונה שזה מכח שם אלהים, משא"כ עצם ההתהוות שעל ידי שם הוי' ב"ה שהוא בחינת חסד וגילוי, הכל בסוד "שמש ומגן הוי' אלהים"[צח] כמבואר שם[צט], ובאמת אי אפשר להשיג בשכלנו המוגבל את נשיאת הפכים זו של גילוי והעלם כאחד, סוד החש-מל – "לית כל מוחא סביל דא" .

בהכרח שיש להם איזה ערך לגבי הקו[ק] [יש איזה ערך בין הנפעל לפועל, בין העולמות לקו.].

משא"כ לגבי אוא"ס שלפני הצמצום, מכיון שמצד הגילוי דאוא"ס [לפני הצמצום] לא הי' אפשר להיות התהוות העולמות [כך ה' רצה. העולמות הם מוגבלים ואוא"ס הוא בלי-גבול. אם הבלי-גבול מתגלה לא יתכן שמתוך גילוי הבלי-גבול יתהווה הגבול.], שלכן הוצרך להיות סילוק האור שעי"ז דוקא נעשה חלל ומקום פנוי לעמידת העולמות[קא] [החלל ומקום פנוי הוא גופא ענין התגלות כח הגבול שהיה נעלם ונסתר בתוך כח הבלי גבול.], ולכן, לגבי אוא"ס שלפני הצמצום, העולמות הם באין ערוך לגמריק [אז אי אפשר לומר שיש איזה ערך של העולמות לגבי אוא"ס שלפני הצמצום.], באופן שאצילות ועשי' הם בשוה ממש[קב] [ביחס לאוא"ס שלפני הצמצום אפשר לומר שאצילות ועשיה, יהודים וגוים, הם בשוה ממש.].

ומכיון שאור הסובב שמאיר בהעולמות בבחי' מקיף עכ"פ הוא הגילוי דאוא"ס שלפני הצמצום[קג] [גם אחרי הצמצום יש גילוי כזה, אבל הוא מקיף – לא מושג בפנימיות.]. לכן, ע"י אור הסובב, נרגש בהם (בבחי' מקיף עכ"פ) שהם באין ערוך [אפשר להרגיש שאנו גארנישט ביחס אליו, וממילא אצילות ועשיה שוים ביחס לבחינה זו.]. וזהו שגם באצילות ולמעלה מאצילות [א"ק וכו'.] יש מעלה ומטה, דזה שהם בסדר והדרגה דעילה ועלול (היינו שיש להם ערך, כנ"ל), הוא המטה שבהם [בעולמות העליונים.], וזה שנרגש בהם (ע"י אור הסובב) שהם באין ערוך וכלא חשיב [שהם גארנישט.], הוא המעלה שבהם.

ועד"ז לאידך, שגם בבי"ע יש הענין דמעלה. כי אור הסובב, הוא סובב ומקיף את כל העולמות, גם עולמות בי"ע [אור הסובב באמת לא מחלק בין אצילות לבי"ע – מקיף את כל העולמות. גם בבי"ע יש גילוי במקיף של הסובב.], ולכן (מצד אור הסובב שישנו בהם במקיף ובהעלם), גם בנבראים יש הרצוא והביטול במציאות, שהוא המעלה שבהם.

זו נקודה שהרבי רש"ב מדגיש בהרבה מאמרים – שאין לך דבר בעולם, לא שולחן ולא כסא ולא כוס ולא כלום, שאין בו נקודה-ניצוץ של בטול במציאות לה', בחינת אצילות ממש. קשור כמובן למאמר הידוע של הרב המגיד "אצילות איז אויך דא" – אצילות היא בטול, חכמה, "נקודה דנעיץ"[קד], ו"אויך דא" גם בעולמות התחתונים, עד לעולם התחתון שאין תחתון למטה הימנו, "אף עשיתיו". יש בכל דבר ודבר ניצוץ של בטול לאלקות.

ועפ"ז יובן כפל הלשון למעלה מעלה כו' ולמטה מטה כו', כי המעלה ומטה שבעולמות הוא בשתים. א' – שאצילות הוא מעלה ובי"ע הם מטה [בדרך כלל.], וב' – הביטול והרצוא (מעלה) שישנו גם בבי"ע [מצד הארת הסובב כל עלמין יש ניצוץ של בטול במציאות, בחינת 'מעלה', גם בבי"ע.], והמציאות (מטה) [השתלשלות עילה ועלול.] שישנו גם באצילות ולמעלה מאצילות [מא"ק, "קֹרא הדֹרות מראש"[קה] – השתלשלות שכולה יוצאת מהראש, המחשבה הקדומה דא"ק[קו].].

ח. שרש ה"מעלה" ו"מטה" באוא"ס לפנה"צ

"אור המאיר לעצמו" ו"אור המאיר לזולתו"

ח) והנה ידוע[קז] דאור הקו [שאחרי הצמצום.] יש לו שרש גם בהאור שלפני הצמצום [בתפארת הנעלם, עוד לפני עלית הרצון לברוא את העולמות. לקו שרש מאד גבוה, וכמו שאמרנו קודם, במקום אחד כתוב שהוא בגדר גילוי ה' אחד יחיד ומיוחד – אפשר להתפלל אליו.].

דבאור שלפני הצמצום יש (בכללות) ב' מדריגות. כמו שהוא קודם שעלה ברצונו להאציל ולברוא [לפני "כד סליק ברעותיה למברי עלמא", כלשון הזהר[קח].], דאז הי' למעלה משייכות לעולמות, וכמו שהוא לאחרי שעלה ברצונו להאציל ולברוא, שעי"ז נעשה בגדר שייכות לעולמות.

ברגע שהוא חושב כביכול, עולה ברצונו להאציל ולברוא את העולמות כבר שייך אליהם – "במקום מחשבתו של אדם", גם אדם העליון, "שם הוא נמצא ממש"[קט]. אם הוא חושב לברוא את העולמות הוא שם – שייך לעולמות. שתי המדרגות האלה הן "אור המאיר לעצמו" ו"אור המאיר לזולתו" – שתיהן "אור המאיר", ולא עצמות, אבל זהו אור לפני הצמצום.

שרש הסובב והממלא לפני הצמצום

וב' מדריגות אלו הם השרש דאור הסובב ודאור הממלא שלאחרי הצמצום [שאחרי הצמצום תהיה הארת אור סובב, על ידה פועל התכללות של מעלה במטה, אור בכח. ויש שם אחרי הצמצום את אור הממלא כל עלמין, שיחסית לסובב הוא בחינת כח (כח הפועל בנפעל), בחינת מטה. לשניהם יש שרש לפני הצמצום – אור המאיר לעצמו ואור המאיר לזולתו, שרשי הסובב והממלא.]. דאור הסובב שרשו הוא באור שקודם עלות הרצון, ואור הממלא (אור הקו [כאן לא מתיחס לשרשו בתפארת הנעלם שעוד לפני האור המאיר לזולתו.]) [כאן כותב לפי פשט, ש]שרשו [של הקו] הוא בהאור דעלות הרצון [האור שמכוון להאיר לזולתו.].

וזהו אור א"ס למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית, דשני הענינים (דלמעלה מעלה כו' ולמטה מטה כו') הם באור א"ס עצמו.

עכשיו הרבי העלה את שתי הבחינות מאצילות ובי"ע לפני הצמצום. התחיל בזה שמעלה היינו אצילות (ולמעלה מאצילות), "אויבען" אצל אדמו"ר הזקן, ומטה היינו בי"ע – גופין לעומת לבושין, יהודים לעומת גוים להבדיל. כעת הוא אומר שיש גם בחינת מעלה ומטה אפילו באור אין סוף שלפני הצמצום – אור שלפני עלית הרצון ואור שאחרי עלית הרצון.

ט. שרש ה"מעלה" ו"מטה" בעצמות

התכללות ההעלם והגילוי ב"יכולת"

ט) והנה ידוע[קי] דהאור [שלפני הצמצום, שכולל את שתי המדרגות, אור המאיר לעצמו לפני עלית הרצון ואור המאיר לזולתו אחרי עלית הרצון.] (קודם שנתגלה) הי' כלול בעצמות המאור ממש. אלא שבהיותו כלול בהמאור, אינו בבחי' אור כלל ורק מה שביכלתו להאיר.

בלשון הרבי הרש"ב, התכללות האור במאור נקראת – "העלם העצמי של אור בעצמות המאור"[קיא]. זה גם לא אור המאיר לעצמו, לא שעשועים עצמיים. אז מהו כן? יכולת. מהמושגים הכי עמוקים בחסידות. כח הוא העלם שישנו במציאות ויכולת היא העלם שאינו במציאות. יכולת הכוונה שיכול להאיר, אך אין שום מציאות של אור.

כל המאמר כאן הוא בסוד עתיק – להעתיק. מה בין אריך לעתיק? אריך היינו למצוא את כל המדרגות שאחר הצמצום גם לפני הצמצום. בחינת עתיק היינו למצוא את כל המדרגות בבחינת "יחיד", שאין שם אור גלוי – עתיק היינו להעתיק את כל הענינים לעצמות ממש, שהרי העצמות היא ודאי המקור האמתי של הכל. שם שתי הבחינות הן יכולת פשוטה – רק שיכול להאיר ויכול לא להאיר. אותו יכול, לא שני יכול – דבר אחד שיכול להאיר ודבר אחר שיכול לא להאיר – בעצמות יש רק יכולת אחת, הכל, כל יכול. היכולת להאיר היא השרש בעצמות של אור המאיר לזולתו – אף שיכול להיות אור המאיר לעצמו, בכללות הוא שרש כל הגילויים הן לעצמו והן לזולתו, אך בפרט עיקר החידוש שלו הוא יכולתו להאיר מחוץ לעצמו, למשהו או מישהו שאינו העצם, ולכן בפרט הוא שרש האור המאיר לזולתו. אבל באותה מדה ממש שה' יכול להאיר כך הוא יכול לא להאיר – היינו לא להאיר לזולתו, שרש הממלא, וגם לא להאיר לעצמו, שרש הסובב.

בכל אופן, יש כאן שתי מדרגות – שכאן הן אחת ממש – בעצמותו יתברך, ביכולת פשוטה. להשתלשל.

ועפ"ז צריך לומר, דשתי המדריגות הנ"ל בהאור שבבחי' גילוי (שלפני הצמצום), יש להם שרש גם באור הכלול [העלם העצמי של אור בעצמות המאור.].

ונקודת הביאור בזה, דזה שהעצמות ביכלתו להאיר, אין זה ענין פרטי ח"ו (מקור לאור), כי אם, זה שהוא ית' כל יכול, דמזה מובן, דבהיכולת להאיר (כמו שהוא בהעצמות) יש גם היכולת שלא להאיר. ושניהם (זה שביכלתו להאיר וזה שביכלתו שלא להאיר) הם ענין אחד[קיב] [ממש.].

ומכיון שהאור הכלול בעצמותו הוא זה שהעצמות ביכלתו להאיר (כנ"ל), דביכולת זו יש גם היכולת שלא להאיר, לכן, גם כמו שהאור נמשך בגילוי, יש בו שני הענינים דהעלם וגילוי [יכול להאיר לעצמו ולזולתו, אבל הגילוי לעצמו הוא העלם – נעלם מזולתו. לגמרי גילוי היינו מה שמתגלה גם לזולתו.], למעלה משייכות לעולמות ושייכות לעולמות, שהם השרש דסובב וממלא שלאחרי הצמצום, שמהם נעשה המעלה ומטה שבעולמות.

י. ענינו של המשיח – יחוד ה"מעלה" וה"מטה"

כעת חוזר לתחלת המאמר ומסיים-מסכם:

יו"ד) וזהו ונחה עליו רוח הוי' גו', דהנה ידוע שהחידוש דמשיח הוא שעל ידו יתאחדו ב' הענינים דמעלה ומטה [שלא תהיינה שתי בחינות שונות – כל הרמות שהסברנו הכל היה כדי לאחד מעלה ומטה, שזהו ענין מלך המשיח.]. והתחלת החיבור דמעלה ומטה הי' בעת קריעת ים סוף [שייך לשביעי של פסח. אז המעלה, האצילות, התגלה למטה בבי"ע, כי המסך בין אצילות לבי"ע נקרע – קריעת ים סוף – וגם העולמות התחתונים בי"ע עלו לאצילות. התחיל מה שהושלם אחר כך במתן תורה.], אלא שאז הי' זה רק לפי שעה, וזה הי' הכנה למתן תורה, עליונים ירדו למטה ותחתונים יעלו למעלה[קיג].

כבר היה חיבור כזה, מעין הדבר הזה בקריעת ים סוף ואחר כך עוד יותר במתן תורה, אבל עדיין לא היה בקביעות וגילוי לגמרי – לא היה טבע המציאות לגמרי, לכן לא היה "אמיתית החיבור".

ואמיתית החיבור דמעלה ומטה יהי' בימות המשיח. וכדאיתא במדרש תהלים עה"פ[קיד] מי יתן מציון גו', את מוצא שני פעמים כתוב בספר תהלים מי יתן מציון, אחד בספר ראשוןקיד [בפרק יד.] ואחד בספר שני[קטו] [בפרק נג.], הרב [הקב"ה] אמר אחד והתלמיד [משה רבינו.] אמר אחד, הרב אמר מי יתן והי' לבבם זה להם [תמיד ליראה את הוי'.][קטז] והתלמיד אמר ומי יתן כל עם ה' נביאים[קיז], לא דברי הרב ולא דברי התלמיד מתקיימין בעולם הזה [היה רק חד-פעמי – היראה של כולם במתן תורה ואחר כך הפסיקה ו"כל עם ה' נביאים" התקיים אצל אלדד ומידד, באותו מעמד, אבל לא התקיים אצל כולם וודאי לא התקיים לתמיד.], אבל לעולם הבא שניהם מתקיימין, דברי הרב [בקשת ה' "מי יתן והיה לבבם זה להם" תתקיים בטבע לתמיד.] מנין שנאמר[קיח] ונתתי לכם לב חדש, דברי התלמיד [גם בטבע תמידי.] מנין שנאמר[קיט] והי' אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר.

דזה שלב האדם הגשמי יהי' ליראה אותי גו' כל הימיםקטז [בקשת ה'.] הוא שהמטה יתחבר עם המעלה, וזה שאשפוך את רוחי על כל בשר [בקשת משה.] הוא שהמעלה יתחבר עם המטה.

וזה שלע"ל יהי' החיבור דמעלה ומטה [בשני האופנים, שהמטה יתעלה למעלה ושהמעלה יומשך למטה] הוא כי אז יהיו שניהם (המעלה והמטה) כמו שהם מצד יכולת העצמות, שביכלתו להאיר וביכלתו שלא להאיר.

זו התכל'ס – להגיע ליכולת, עיקר הגילוי, סוד שער ה-נ בגימטריא "כל" שהוא ענין "כל יכול" "כי כל בשמים ובארץ"[קכ], חיבור המעלה ומטה כאחד ממש, כמבואר במ"א. כל ההשכלה במאמר, שהעתיק – סוד עתיק – את הכל עד ליכולת בעצמות, זהו בדיוק הגילוי של מלך המשיח.

ומכיון שהיכולת להאיר והיכולת שלא להאיר הם ענין אחד (כנ"ל סעיף ט), לכן, גם המעלה ומטה (כשיתגלה בהם שרשם הראשון, כמו שהם בהיכולת), יתחברו ויתאחדו כאחד [זהו הענין של משיח].

"[כל] יכול" = בן דוד; משיח ועוד "כל יכול" ("חן חן") = דעת, היינו היחוד האמיתי של דעת עליון ודעת תחתון, "אל דעות הוי'"[קכא], שיתגלה על ידי מלך המשיח.

וזהו ונחה עליו רוח הוי', רוח הוא אור א"ס כמו שהוא כלול בעצמות המאור, שהוא יכולת העצמות.

זהו חידוש. בזמן האחרון דברנו הרבה על הרוח של המשיח, ארבע רוחות שכתובות בו וכו', ודברנו אפילו על שמונה רוחות. עיקר הביטוי של המשיח הוא רוח – "רוח הוי'". הוא כותב כאן כלל, שהוא חידוש גדול, שרוח היא לא סתם אור. הייתי חושב ש"אור הוי'" יותר מ"רוח הוי'" – אך לא. "אור הוי'" הוא אמנם אור אין סוף שלפני הצמצום, מדרגה מאד גדולה, אך הרוח יותר – אור הוא גילוי ולעצמות המאור לא קוראים אור אלא רוח. נמצא שרוח הוא עצם ולא אור, הגם שהערך הממוצע של עצם-רוח הוא אור, היינו העלם העצמי של אור בעצמות האור, וד"ל.

וע"י הגילוי דרוח הוי' שיהי' במשיח, תהי' התאחדות גם בהענינים הפרטיים [יש את הכללים, ואחר כך את הפרטים בהמשך שיתאחדו בזכותו.]. וזהו שממשיך בכתוב רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת הוי', דחכמה ובינה הם שני ענינים הפכיים [אין ויש, אור וחשך, ועוד כמה ענינים הפכיים שמזוהים עמם בקבלה וחסידות.], ואעפ"כ [בשל ה"רוח הוי'"] יתאחדו כאחד [שלכן נכללים ברוח אחד, רוח חכמה ובינה], כי בהחכמה ובינה דמשיח יהי' ניכר בגילוי שהם נמשכים משרשם רוח הוי' ([שהוא הוא] רוח חכמה ובינה), ולכן יתאחדו כאחד[קכב]. [ועד"ז הוא בנוגע לעצה וגבורה, דעת ויראה, שעם היותם הפכיים, יתאחדו כאחד[קכג].]

וזהו גם הקשר דרוח חכמה ובינה עם ושפט בצדק דלים,

חוזר לווארט הראשון, מאד חשוב, שאי אפשר שיהיה "משפט צדק" אם אין "רוח הוי'". "רוח הוי'" היא כלל, והפרט הראשון הוא "רוח חכמה ובינה" – השכל שיוצא מתוך הכתר, התפשטות מה"רוח הוי'" – ורק אז יתכן "ושפט בצדק דלים". הרבי מסכם:

אף שהמשפט דמשיח יהי' ע"פ הריח [לשון נופל על לשון, אך עכ"פ ריח למעלה מטעם ודעת – מקיף, כתר.], דריח הוא מקיף[קכד], כי במשיח, המקיף (ריח) והפנימי (חכמה ובינה) יתאחדו כאחד [דוגמה להתאחדות מעלה ומטה אצלו – הכל כי "רוח חכמה ובינה" היינו פרט היוצא מהכלל של "רוח הוי'", אור כמו שהוא כלול בעצמות המאור.]. וזהו [אותו יחוד, אם ישנו.] גם מה שממשיך[קכה] וגר זאב עם כבש וגו', שהחיבור דמעלה ומטה יהי' לא רק במשיח עצמו, אלא שע"י משיח יהי' (דוגמת) ענין זה גם בכל העולם [יתפשט לכל המציאות. זהו גם סימן שהוא משיח – שהמדרגה של עצמו תתפשט לכל העולם.], עד וגר זאב עם כבש וגו', ועד בסוג הדומם, וכמו שממשיך בכתוב[קכו] כי מלאה הארץ דיעה את הוי', שגם הארץ הגשמיית (דומם) תהי' מלאה דיעה את הוי', בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

סיכום ארבע דרגות ה"מעלה" וה"מטה"

כל החלק השני של המאמר של הרבי הוא בסוד "אור אין סוף למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית". יש בחינה אחת של אצילות, שהיא "מעלה", לעומת עולמות בי"ע, שהם "מטה"; הבחינה השניה היא של אוא"ס שלפני הצמצום לעומת הקו; בחינה שלישית היא "אור המאיר לעצמו" ו"אור המאיר לזולתו" לפני הצמצום (לפני עלית הרצון ואחרי עלית הרצון), והם מה שעתיד להיות הסובב כל עלמין ומה שעתיד להיות הממלא כל עלמין; המדרגה הרביעית, שהיא התכל'ס – הענין של משיח ממש, בשבילו צריך להגיע למדרגה הרביעית, כוס רביעית – שהיכולת להאיר והיכולת לא להאיר, מעלה ומטה, הם דבר אחד ממש.

גם אלה ארבע מדרגות – ארבע לשונות של גאולה ממטה למעלה. זו כוונה חשובה וכללית ביותר. עיקר הדגש הוא על הכוונה הראשונה (שיוצאת מהחלק הראשון של המאמר) אבל אפשר בפשטות להקביל את שתי הכוונות, כאשר ישראל הם בחינת ה"מעלה" בארבע הדרגות:

אי אפשר לפשוט אותנו באצילות; איננו מציאות בפני עצמנו אלא רק מרכבה לה' בעיגול הגדול (ששם הגוף היינו בחינת קדמון, מה ש"שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"); אנו בחינת אור המאיר לעצמו, שעשועים עצמיים, "שעשועי המלך בעצמותו" שייך למה שכל ישראל מלכים; אנו גארנישט ממש בבחינת היכולת לא להאיר (הכוס הרביעית, שמכאן והלאה אפשר לשתות כמה שרוצים...).

ולסיכום:

"ולקחתי"מעלה – יכולת לא להאיר, מטה – יכולת להאיר

"וגאלתי"מעלה – "אור המאיר לעצמו", מטה – "אור המאיר לזולתו"

"והצלתי"מעלה – אוא"ס לפנה"צ, מטה – אור הקו

"והוצאתי"מעלה – אצילות, מטה – בי"ע

שיהיה לנו המשך שביעי של פסח, אחרון של פסח, ושיהיה לנו קיץ בריא וחזק ושמח בכל הענינים. שנזכה להפיץ תורה ונזכה לביאת משיח צדקנו בפועל ממש, תיכף ומיד ממש.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• מכך שלגבי המשיח כתוב "ונחה עליו רוח הוי'... ושפט בצדק דלים" עולה ש"משפט צדק" דורש רוח הקדש.
• משפט צדק עולה גם ז פעמים גוף, שהוא דבר מוחשי, על דרך ענינו של המשיח להמחיש את הענינים האלוקיים בגשמיות, על דרך כללות ענין ישראל שהם כגוף לקב"ה. כוונה זו שייכת לסעודת משיח, בה מכוונים ש'אוכלים משיח' ו'שותים משיח' – המשיח הוא דבר מוחשי ממש.
• השייכות של "רוח חכמה ובינה" ל"והריחו ביראת הוי'" (שלכאורה אין להם קשר, שכן ריח אינו שכל) היא שהחכמה והבינה מושפעים מ"רוח הוי'", ועל כן הם נעלים משכל אנושי רגיל.
• ההתקשרות לרבי מליובאוויטש – כדבריו – היא על ידי לימוד מאמרי הרבי המהר"ש, אותם היה לומד.
• היחס בין אצילות לבי"ע הוא כיחס שבין הגוף (לבוש הנשמה) ללבושים (וכך גם ביחס ללבושים הפנימיים – שכל ומדות שהם בחינת "גוף" לעצם הנשמה, לעומת מחשבה, דבור ומעשה שהם "לבושי הנפש"), שהחילוקים ביניהם: א. גוף אי אפשר לפשוט, לעומת בגדים; ב. לגוף אין משמעות ללא הנשמה, לעומת בגדים.
• עוד שני ענינים שבין אצילות לבי"ע: א. מקור התהוות אצילות ומקור התהוות בי"ע שונים בכך שאצילות היא מבחינת "אור" ואילו בי"ע בחינת "כח"; ב. לכן אצילות היא בחינת בטול (כאור הבטל למאור) ובי"ע בחינת פירוד (ככח העומד בפני עצמו, לפי שעה).
• ארבעת הענינים הם כנגד ארבע לשונות הגאולה וכנגד ארבע כוסות של שביעי של פסח. היחס בין אצילות לבי"ע הוא בין ישראל לאומות העולם, וממילא ארבעת החילוקים בין אצילות לבי"ע מבארים ארבעה חילוקים בין ישראל לעמים: אי אפשר לפשוט את עם ישראל מהקב"ה; אין לעם ישראל משמעות בלי הקב"ה; עם ישראל הוא בחינת אור ("אור ישראל"); עם ישראל בטל בטבע לקב"ה.
• ירידת האוא"ס "למטה מטה עד אין תכלית" היא מה שהוא מהוה יש גשמי ונפרד והעליה "למעלה מעלה עד אין סוף" היא שהכל (כולל אצילות וא"ק וכו') בטל לגמרי לפניו.
• העליה "מעלה מעלה" היא גם בגשמיות, שבכל דבר במציאות ישנה נקודת בטול לקב"ה והירידה "מטה מטה" היא גם באצילות, שגם שם יש יחס של עילה ועלול.
• "מעלה" ו"מטה" לפני הצמצום היינו לפני שעלה ברצונו יתברך לברוא את העולם (שאז היה אוא"ס "אור המאיר לעצמו") ואחרי שעלה ברצונו (שאז הפך להיות "אור המאיר לזולתו"), שזהו שרש אור הסובב ואור הממלא (וביחס של ישראל לעמים – ישראל הם "אור המאיר לעצמו").
• שרש ה"מעלה" ו"מטה" ב"העלם העצמי של אור בעצמות המאור" הוא ביכולת הפשוטה שבעצמות להאיר ושלא להאיר (ושרש ישראל הוא ביכולת שלא להאיר).
• אצל המשיח תתגלה היכולת הפשוטה שבעצמות, שבה מתכללים ה"מעלה" וה"מטה", וזהו "ונחה עליו רוח הוי'", ועל ידי זה יתכללו ההפכים ויתחברו לגמרי ה"מעלה" וה"מטה".