1

ז' שבט ע"ט – כפר חב"ד

לימוד מגיד דבריו ליעקב

יארצייט מרת בריינה-מלכה ע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נגנו "שאמיל", "צמאה לך נפשי".

א. הילולת רבי דוד מלעלוב

היום ז' שבט, גם יום ההולדת וגם היארצייט של אמא שלי ע"ה – נולדה ונפטרה באותו יום – וגם הילולא של אחד מגדולי הצדיקים בין תלמידי הבעש"ט, רבי דוד מלעלוב, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. הוא היה צדיק שבראשית ימיו מאד הסתגף, לפני שהוא גילה את דרך החסידות – הוא היה צם הרבה. בחורף, כשהמים קפואים, הוא היה הולך לנהר, שובר את הקרח וטובל. פעם אחת הוא כמעט מת, עד שלמזלו – בהשגחה פרטית – בא איזה בחור פשוט וראה שיש שם בגדים וחור בקרח ואין בן אדם, אז הוא הושיט את היד לתוך הקרח ושלה אותו מן המים. הוא היה כאילו מת, אבל אחרי הרבה השתדלות הוא חזר לחיים. בהמשך דרכו הוא גילה את החסידות.

הוא צעיר בשנה מאדמו"ר הזקן – אדמו"ר הזקן נולד בתק"ה ורבי דוד מלעלוב בתק"ו – וגם נפטר שנה אחריו, אדה"ז בתקע"ג והוא בתקע"ד, אז מאד מקביל. בהנהגה, ההבדל הגדול ביניהם, כמו שנראה, היתה שאדמו"ר הזקן גילה תורה בשפע – גם נגלה וגם נסתר, כשמו, שני-אור, בשופי הכי גדול – ואילו רבי דוד מלעלוב כמעט לא אמר תורה בכלל, רק הצטיין בתפלתו בהתלהבות, החזיר הרבה-הרבה יהודים בתשובה ועשה הרבה מעשי חסד. הוא הצטיין באהבת ישראל ומעשי החסד שלו.

מספרים עליו שמאד אהב חיות, סוסים. כשהסוחרים באו ליום השוק הם עזבו את הסוסים בצד והלכו לעסוק במסחר. הוא בא וראה שהסוסים מסכנים, צמאים, אף אחד לא דואג להם – הוא היה בא ומשקה את סוסי הסוחרים ביום השוק. זה דבר אחד. עוד סיפור יפה מאד – הוא ראה מישהו שמרביץ חזק לסוס שלו, ואז הלך והוכיח אותו: דע לך שאחר מאה ועשרים שנה תבוא למעלה, והסוס יבוא ויתבע אותך לדון למה הכית אותי – איזו בושה תהיה לך שתצטרך לדון מול סוס!

לימוד תורה שלשים יום ברצף

הוא הביא את "היהודי הקדוש" לחוזה, וגם את רבי יצחק מוורקי ועוד כמה צדיקים גדולים ומפורסמים. אחר כך הוא היה ידיד נפש ממש של היהודי הקדוש, היו ביחד. אבל שוב, כמעט שהוא לא אמר תורה בעולם הזה. יש על כך סיפור חשוב, שרציתי לספר, כי קשור קצת גם ליארצייט שלנו:

אחרי שהוא הסתלק, ב-ז' שבט תקע"ד, מיד אחרי השלשים נסע בנו, רבי משה מלעלוב יחד עם רבי יצחק מוורקי (ממנו חסידות אמשינוב) לרבי מרדכי מטשרנוביל, בנו של בעל המאור עינים. אחר כך הוא עלה לארץ עם משפחתו, וכאן המשיכה השושלת בארץ – דבר יחודי. נציין שהרבי הקודם מלעלוב היה מאד קשור לרבי (אולי יותר מכל צדיקי פולין). אולי גם באו לתהות על קנקנו, ואיך שמסופר באו להתייעץ איתו למי כדאי לנסוע עכשיו – שניהם היו קשורים לרבי דוד, בנו וחברו. החליטו, לפני שהגיעו לטשרנוביל, שלא יגלו מי הם. טשרנוביל רחוקה מפולין, לא כל כך מכירים אחד את השני – אם היו נוסעים עוד קצת יותר רחוק היו מגיעים לליובאוויטש, אבל כנראה היה מדי רחוק (לא רק גיאוגרפית).

על כל פנים, הם נסעו לרבי מרדכי מטשרנוביל ולא הזדהו. הם נכנסו אליו והוא התחיל לספר להם סיפור. הוא אומר שלפני שאבא שלי, רבי נחום מטשרנוביל, הסתלק – הרבה שנים קודם – ישבתי ליד מטתו ומאד בכיתי. אבא שלי פנה אלי ושאל – למה אתה כל כך בוכה? לא צריך כל כך לבכות. אמרתי לו, הוא מספר, שאני בוכה כי כל זמן שאתה אתי אתה מלמד אותי תורה, מהינקות, ואם תעזוב אותי מי ילמד אותי?! אבא אמר לי – אל תדאג, גם אחרי שלא אהיה בעלמא דין אבוא אליך כל פעם ואמשיך ללמד אותך. הוא מספר שכך באמת היה, רבי נחום היה בקביעות בא לבנו רבי מרדכי ומלמדו תורה.

עכשיו, הוא המשיך, שלשים יום אבי לא הופיע – הייתי מאד מודאג, אולי פגמתי במשהו, שאחרי קביעות של שנים רבות אבי חדל לבוא, אבל היום בבקר הוא בא ב"ה. שאלתי מה קרה, למה שלשים יום לא היית פה – אף פעם לא היה כזה הפסק זמן – והוא אמר שבדיוק לפני שלשים יום הסתלק אחד מגדולי הצדיקים, שאינך מכיר, רבי דוד מלעלוב. היות שבעולם הזה הוא לא אמר תורה, כבדו אותו בגן עדן שבמשך כל השלשים – שלשים יום רצוף, נון-סטוף – יאמר תורה, וכל הצדיקים היו נוכחים. הייתי צריך להיות שם גם אני במשך שלשים ימים רצוף, ורק עכשיו נגמר ובאתי. כמובן שהוא כבר ידע מי שני אלה, ובכל אופן, אחרי הסיפור הזה רבי יצחק מוורקי פנה ואמר – זה הבן שלו ואני התלמיד שלו. [הם רצו לדעת למי ללכת...] הסוף לא כתוב שם. יודעים ששניהם הגיעו לרבי ר' בונים.

גלגולי חש-מל-מל

מה לומדים מהסיפור הזה? יש צדיקים שלא אומרים תורה בעולם הזה ויש צדיקים שאומרים בשופי – כמו אדמו"ר הזקן, למשל, כנ"ל – וכל ענינם לומר הרבה תורה, כמו משה רבינו, "תורה צוה לנו משה"[ב], ועד מלך המשיח שיגלה "תורה חדשה"[ג]. אבל, לאלה שלא אומרים יש פיצוי אחרי מאה ועשרים. לא שאין להם תורה – יש להם תורה, אבל בבחינה של אמירת תורה ברבים הם בגדר צדיק נסתר. מכאן אפשר ללמוד שאפשר להיות צדיק נסתר בענין אחד וצדיק גלוי בענין אחר. אבל אחר כך, בגן עדן, מכבדים אותו לומר תורה.

הדבר הזה קשור לסוד החשמל, שנראה בהמשך. חשמל הינו "עתים חשות עתים ממללות"[ד], וכמו שכתוב בספר קהלת "עת לחשות ועת לדבר"[ה]. על פי פשט כל כח העתים הן בעולם הזה – יש יום שצריך לשתוק ויש יום שצריך לדבר – אבל "עת" יכול להיות גם זמן ממושך, זמן גדול, עד כדי כך שאפשר לומר שיש "עת" שהוא גלגול שלם, חיים שלמים בעלמא דין. יש עת-גלגול שהצדיק בא לעולם הזה והוא ב"עת לחשות" – תוך כדי הוא עושה הרבה דברים טובים – והיות שקיים את ה"עת לחשות" חייב לבוא אחר כך "עת לדבר", בסוד החשמל. זה יכול להיות בגן עדן – שאותו עצמו יכבדו לדבר. אבל מתבקש גם לומר שה"עת לדבר" שלו לא מסתפק בגן עדן – זה מספיק פיצוי? חיים שלמים לא דיבר בעולם הזה, יש לו המון מה לומר ולא דבר, שלשים יום בגן עדן מספיקים?! סיפור כזה מזכיר הרבה סיפורי הבעש"ט – בגלגול הקודם לא דברת, יש לך הרבה מה לומר לעם ישראל, אז תחזור לעולם הזה שוב ובגלגול השני תדבר בשופי. אדרבא, כמו שמסבירים תמיד בסוד הצמצום – כמו סכר, שכאשר המים פורצים ה"ופרצת" הוא ביתר שאת ויתר עז, גדול וחזק מאד.

כלומר, יש זוג נשמות (שבעצם הן מאותו שרש, אותו אחד בגלגול) שבסוד חש-מל, הראשון חש והשני מל. אבל לפי הבעש"ט יש גם "מל" באמצע, "מל" מלשון ברית מילה – ממוצע בין "חש" השתיקה ל"מל" הדיבור – אז אפשר לפתח עוד, יתכן שישנם שלשה גלגולים. בגלגול הראשון הצדיק שותק, לגמרי צדיק נסתר. כמו שאמרנו, רבי דוד מלעלוב, היה נסתר רק בקטע הזה, אבל יש צדיקים נסתרים ו"חש"ים לגמרי, שלא מכירים אותם. בגלגול השני הוא בא בשביל "מל" לשון ברית מילה – כנראה אז הוא כמו יוסף הצדיק, שצריך לעמוד באיזה נסיון קשה של שמירת הברית ועומד בו. אחר כך הוא מתגלגל פעם שלישית, ואז מגיע התור של "מל" מלשון דבור. את תיקון הברית הוא כבר עשה, לשתוק הוא כבר עשה, ועכשיו הוא חפשי ופתוח רק בשביל לדבר, לשפוך בלי סוף מים חיים ואור החיים בעולם.

אם אמרנו שהמדרגה האמצעית היא כמו יוסף הצדיק, ש"מל" מלשון ברית מילה, והיות שדומה לסבא שלו, יתכן שהאב-טיפוס של השותק הוא יצחק (הוא גם עמד בנסיון, נסיון העקדה, אך בעמידה סבילה-פאסיבית – ה' אמר לך לשחוט אותי, בבקשה..., נסיון של שתיקה-חש. משא"כ אצל יוסף היה צריך פעולה אקטיבית, החל מאמירה של "לא!" בלב, "וינס ויצא החוצה". היינו "מל מל" – בעצם הם שתי אמירות, של "לא", כריתת הערלה, ושל "כן", בסוד "לא כן עבדי משה" כנודע). אברהם הולך ומפרסם אלקות בעולם. כתוב שיצחק יושב בבית, מייחד יחודים וחופר בארות – עושה דברים טובים. בחפירת הבארות הוא מעורר מיין נוקבין, מעורר אנשים לתשובה – מקרב אנשים מבלי שידעו מאין באה להם ההתעוררות – אבל לא שומעים ממנו כל כך דברי תורה. יתכן שיצחק חוזר ביוסף. אחר כך, יוסף גם צריך לחזור. אף על פי שבדרך כלל מבדילים בין יוסף לדוד – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, שתי בחינות – אבל יש לומר שבמדה מסוימת ה"מל"-הדבור של יוסף בא לידי ביטוי ב"נעים זמִרות ישראל"[ו].

לפי זה גם מובן למה דוד לא צריך לעמוד בנסיון – הוא כבר עשה זאת. הוא רק צריך להיות בעל תשובה. מלך המשיח, שיגלה "תורה חדשה", הוא עצמו בעל תשובה. עד כאן הקדמה אחת, לחיים לחיים. כמה שוה יצחק-יוסף-דוד? חשמל. כל זה היה סוד החשמל, תהליך שלם של שלשה שלבים מ"חש" ל"מל". אם נצרף את שמות הספירות שלהם (המשכה-ירידה מלמעלה למטה), גבורה-יסוד-מלכות נקבל 1170 = 26, שם הוי' ב"ה, פעמים 45, מילוי מה, תיקון האדם (רק יצחק-גבורה = משיח בן דוד, נסב"ת). וביחד עם חש-מל-מל = 1618, מספר היחס של חתך זהב (רק גבורה-יסוד-מלכות חש-מל-מל = 1240 = כתר-כתר, ה פעמים אברהם, אברהם ב"רצוא ושוב", שעולה 2.5 פעמים מלכות. רק יסוד-מל מלכות-מל = משיח משיח, בן יוסף ובן דוד). לחיים לחיים.

חש שתיקהיצחק

מלברית מילהיוסף

מלדבורדוד

ב. אוה"ח הקדוש על ירידת המן

"ימי שנותינו: בהם"

עוד קשר ליארצייט שלנו: אמא של רבי דוד מלעלוב נקראה מלכה, בדיוק כמו אמא שלי. היה לי אח קטן שנפטר בלידה שקראו לו דוד – עוד שני קשרים מובהקים.

יש עוד צדיק שקשור לענין – היארצייט שלו דווקא בקיץ, אבל – ידוע בקבלה[ז] שיש שלשה סוגי גילאים בסוד "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורֹת שמונים שנה"[ח], חוץ מהגילאים המפורשים, "שבעים שנה" ו"שמונים שנה" יש גם צדיקים מיוחדים (כך כתוב במפורש, צדיקים מיוחדים) שחיים בהם שנים, "ימי שנותינו בהם". מי הצדיקים שאנחנו מכירים שחיו בהם שנים? בחב"ד אומרים על הרבי מהר"ש, אף שקצת יותר, אבל יש צדיק שהוא בדיוק – אור החיים הקדוש, הוא הצדיק, ב-ה הידיעה, שחי בהם שנים. היות שאמא שלי חיה בהם שנים מיום ליום – כנראה שיש קשר גם לאור החיים הקדוש. לכן נפתח במשהו שלו.

אכילה לשם רפואה

אנחנו רוצים ללמוד משהו אודות ה"לחם מן השמים"[ט], המן, בפרשת שבוע. בכלל, ידוע שהחוש של חדש שבט הוא חוש האכילה – כמו שדברנו בראש חדש – ובפרשת בשלח, שקוראים תמיד בשבט, יש את מקור האכילה, פרשת המן. כעת אנחנו ברכנו "המוציא לחם מן הארץ", אבל המן הוא "[הנני ממטיר לכם] לחם מן השמים".

כשפותחים את הפרשה, רואים שכתוב גם "כי אני הוי' רפאך"[י]. אמנם הפסוק שייך לאייר ("אני הוי' רפאך" ראשי תבות איר[יא]), אבל כמו שנראה בדברי המגיד – כל אכילה שאוכלים, אם אוכלים נכון, היא לשם רפואה. לא צריך ללכת לבית מרקחת, רק צריך לאכול כמו שיהודי צריך לאכול ואז לא משנה מה אוכלים, בכל דבר "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני הוי' רפאך", גם בפרשת השבוע.

חילוק בין צדיקים לשאר העם

הפסוק הוא "ויאמר הוי' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא". אומר בעל אור החיים הקדוש:

ויאמר ה' אל משה הנני וגו' לא אמר הכתוב לאמר [כידוע, בעל אוה"ח הקדוש מדייק תמיד את ה"לאמר", שהכוונה לאמר למישהו אחר, וכאן דיוק קלאסי עבורו – אין כאן "לאמר", אין הרבה פסוקים כאלה.], גם התחיל לדבר נוכח ["ממטיר לכם".], וסיים נסתר, ויצא העם וגו' [פותח בשני הדיוקים האלה – למה אין "לאמר" ולמה משנה מנוכח לנסתר. מתחיל להסביר את הדיוק השני:], יתבאר על דרך אומרם ז"ל (יומא עה) כי המן היה יורד לצדיקים פתח אהלו של כל אחד, ולא היה צריך לצאת אחריו, ולשאר העם היה יורד במקום אחר, והיו יוצאים ללקוט [חז"ל אומרים שהיה חילוק בין הצדיקים ל"עמך", הלא-צדיקים, הבינונים – לצדיק המן ירד בפתח ביתו, בלי לטרוח, פותחים דלת וזה מונח, כמו שפעם החלבן היה מביא את החלב עד לדלת, כמו היום משלוח מהחנות. אבל לשאר העם לא היתה הנוחות הזו – ירד בשדה והיו צריכים לצאת לשדה ללקוט. בהמשך, בשבת כתוב "אכלֻהו היום כי שבת היום להוי' היום לא תמצאֻהו בשדה"[יב], אפשר היה לדייק שהיום לא תמצאוהו בשדה אלא על פתח הבית, אבל האמת שיותר מזה – היום לא תמצאוהו בשדה (בחוץ) כלל (בשבת כל פתח הבית הוא בחינת 'שדה') אלא בתוך הבית, כבר מוכן ומזומן מאתמול. בכל אופן, מההבדל בין הצדיקים לעם אפשר להבין את התירוץ לדיוק השני שלו:],

והוא אומרו הנני נותן לכם [הצדיקים] לחם וגו' [מכאן אפשר ללמוד שעם צדיקים, "ועמך כֻלם צדיקים"[יג], צריך לדבר לנוכח – לא לשון נסתר. לפי זה, כל אחד שאתה מדבר אתו בלשון נוכח, סימן שאתה מחזיק אותו צדיק (או לפחות דומה אליך, כמו שהצדיק דומה לה'). ה' מדבר עם הצדיקים בלשון נוכח. אבל כלפי כולם הוא מדבר, דרך משה, עליהם – בלשון נסתר, גוף שלישי.], פירוש באין צורך לצאת ללקוט, אבל העם יצאו וילקטו,

[למה החילוק הזה? למה ה' דווקא רוצה שהבינונים יצאו לשדה וילקטו? מגיע להם:] כנגד מה שלא בטחו וקדמו לשאול, ישיגוהו בטורח [הצדיקים לא התלוננו. כל הרקע של פרשת המן הוא שהעם התלונן שאין להם לחם, שהולכים למות ברעב – "כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב"[יד]. הצדיקים לא התלוננו, אבל מי שהתלונן צריך עונש-תיקון. יש נס עצום, שלא היה מעולם, ואף על פי כן בתוך הנס יש טפה עונש – שאתה צריך לצאת החוצה לשדה. מכאן רואים בכלל שכל פרשת המן – כידוע, זהו הפשט – היא פרשת הבטחון, "דבר יום ביומו". הם על ההתחלה לא בטחו, לכן צריכים לטרוח לצאת לשדה ללקוט (ובדרך צחות, על כן "ספר של בינונים" נקרא "לקוטי אמרים", ומבואר בהקדמה שעל הבינוני לכתת רגלים אל גדולי עירו כדי שיסבירו לו מה כתוב בספר).].

נבואה ספונטנית ונבואה מיושבת

[כעת עובר לדיוק הראשון:] וטעם שלא אמר בתחלת נבואה זו לאמר, לצד כי עדיין יצוהו פעם ב' כל הדברים בפרשה שאחר זו [באמת פרשה זו היא לא כדי להסביר את ענין המן והלכות המן. זה ווארט מאד חשוב. הוא אומר שבנבואה יש שתי דרגות – גם ע"ד חש-מל-מל, שני "מל". יש תגובה ספונטאנית, כמו שהעם באים ומתלוננים וצריך על המקום להשיב, ויש תשובה מיושבת – אחר כך.],

כאן, כמו שקראנו, זו תגובה ספונטאנית לתלונה שלהם – אי אפשר להשאיר אותם שניה עם הספק, שהוא כמו כפירה, קליפת עמלק[טו] (שבא להלחם אתם בהמשך הפרשה), עם הבעיה שלהם. צריך משהו מיד להגיב. התגובה הזו היא לא בשביל לומר – למישהו אחר – אלא פניה ישירה לצדיקים, ותוך כדי הוא אומר מה הדין, איך ילקטו הלא-צדיקים, אלה שהתלוננו.

אחר כך, כמה פסוקים אחרי זה, יש ציווי. פרשה זו נגמרת בפסוק "ויהי כדבר אהרן אל כל עדת בני ישראל ויפנו אל המדבר ויהי כבוד הוי' נראה בענן"[טז] – עד כאן פרשה פתוחה. אחר כך "וידבר הוי' אל משה לאמר. שמעתי את תלונות בני ישראל וגו'" – חוזר להתחלה – "דבר אליהם לאמר", כעת זו נבואה מיושבת, ובסופה הסיפור "ויהי בערב ותעל השלו"[יז] ואז "ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא"[יח]. הכל קשור למה שנלמד – שבעצם הראיה שאתה רואה את האוכל יש כבר איזה טעם, איזו חיות שאתה מקבל מעצם הראיה. אחרי שראו זאת משה רבינו אומר "זה הדבר אשר צוה הוי' וגו'"[יט], הנבואה המיוחדת של משה רבינו, ב"אספקלריא המאירה"[כ], גם קשור לראיה ברורה. כנראה נבואתו הברורה קשורה לראית המן ("לחם מן השמים" ע"ד "תורה מן השמים", "כעצם השמים לטהר" לשון בהירות. "זה הדבר אשר צוה הוי'" = לז, יחידה, פעמים חיה; משה = יה פעמים חיה, יחד = הוי' פעמים אלהי כאשר הכנף = 253, 11 פעמים חיה, 22 במשולש, "מוצא פי הוי'" הנאמר במן). אז משה רבינו כן אומר להם בלשון נוכח, "לקטו ממנו איש לפי אכלו וגו'".

אלא שהקדים הדברים למשה, למצוא בפיו מענה [ספונטאני. לא שייך פה "לאמר".], ותיכף ומיד השיבם, שהנבואה נאמרה לו כהרף עין [הכל קרה בהוה. כמו שרמזנו בשיעור לפני שבוע, המן שייך להוה, לכן צריך לקחת "דבר יום ביומו" ולבטוח בה'. בכלל, אחד מסודות המלה זמן הוא זה-מן[כא]. זה-מן עולה "מן הוא" אותיות אמונה (הערך הממוצע של שתי תבות "מן הוא" הוא אכל, "לחם מן השמים"! זמן אותיות מזון, ועל "מן [הוא]" מפרש רש"י "הכנת מזון").], ותיכף ומיד והנה כבוד ה' [סיום פרשה זו, כנ"ל. כלומר, כל מה שכתוב בפרשה הראשונה קרה תיכף ומיד, כהרף עין, רגע כמימרא. אחר כך יש את הפרשה הבאה, שהכל מיושב, עם הסיפור והצווי. סימן שאפילו נבואת משה רבינו, "זה הדבר", אינה חלק מהספונטניות אלא מהישוב, ה"לאמר". זהו ווארט שאפשר ללמוד ממנו הרבה דברים פנימיים.].

כאן מופיע הביטוי "לחם מן השמים". מה הגימטריא שלו? נביא רמז שאסמכתא למה שכותב כאן, שגם יהיה פתיחה טובה למה שנראה במגיד דבריו ליעקב. שוה 563. אותיות חש במלה חשמל הן גם לשון שתיקה וגם לשון מהירות, חיש מהר. תוציאו מ"לחם מן השמים" את אותיות חיש וישאר מהר – כלומר, "לחם מן השמים" הוא חיש מהר, רמז יפה. הוא מדגיש מאד בפירושו שתשובה זו היא חיש-מהר.

הטעם הפנימי שבאוכל

עיקר הווארט שנלמד במגיד דבריו ליעקב, הוא כמו שאמרנו קודם – שבכל אוכל יש כח רפואה, הפנימיות של האוכל, ולפי ההסבר של רבי הלל שנראה פנימיות האוכל באה מעולם העקודים, בחינת אברהם אבינו, שרץ מהר, גם להביא אוכל לאורחיו, המלאכים. הוא לא מביא כאן, אבל תמיד מביאים את ההגהה בתחלת אוצרות חיים[כב] שעקודים-נקודים-ברודים כנגד אברהם-יצחק-יעקב – אברהם הוא הכהן, "אתה כהן לעולם"[כג], המברך את העם, ו"עד מהרה ירוץ דברו"[כד]. בשביל להמשיך מעולם העקודים את האוכל הפנימי צריך "רגע כמימרא".

הוא גם מסביר בביאורו שכאשר אני אוכל משהו יש שני טעמים – יש טעם שאני טועם מיד כשאני שם בפה וטעם שני שאני צריך ללעוס כדי להרגיש. יש הרבה כוונות לעיסה באריז"ל[כה], עם לב שינים – יש מצוה ללעוס הרבה, כי על ידי הלעיסה מוציאים את ה-רפח ניצוצין. הטעם על ידי הלעיסה, על ידי 'עבודה', שייך לעולם הנקודים, עולם התהו, אבל הטעם הראשוני בא מעולם העקודים. בעולם הזה טעם דעקודים לא משביע, ורק לעתיד לבוא ישביע. זו, בקיצור, אחת הנקודות החשובות שנלמד כאן.

זאת אומרת שההמשכה מעולם העקודים, שהיא בעצם המשכת המן – "לחם מן השמים" (הוא מסביר ש"שמים" הם עולם העקודים) – והוא "חיש מהר". לכן אין פה "לאמר". זהו פירוש קצר יחסית של אור החיים, אבל למתבונן הוא מלא תוכן.

הגדרת הנסיון

הוא ממשיך:

למען אנסנו וגו' [מה הקשר להכתוב קודם? ממשיך במה שנוגע למה שנלמד מדברי המגיד.] – כי לחם מן השמים לא יצטרך שום תיקון [כי אין בו שום פסולת. נלמד מהמגיד שלכל אוכל פשוט, אוכל שלנו, "לחם מן הארץ", מן העולם הזה, יש פסולת. גם מהווארטים החשובים – אנשים כמונו רוצים דווקא פסולת יחד עם האוכל, לא רוצים אוכל נקי. אין לאנשים פשוטים טעם, אין געשמאק באוכל נקי-נקי, רק שתהיה קצת פסולת, "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה" כמה פסולת הוא אוהב... זה שייך לעולם הנקודים ולמטה, אבל בעולם העקודים, "לחם מן השמים", אין פסולת בכלל – לכן במן לא היתה פסולת. לכן גם חששו מהמן, לא אהבו אותו, כי אין בו פסולת. היות שאין פסולת לא צריך שום תיקון. למה ה' עשה כך? רצה את טובתם הנצחית – לא תצטרכו לבשל ולתקן כדי שתהיו פנוים כל היום להגות בתורה, "והגית בו יומם ולילה". לכן מוכן.],

מה אפשר ללמוד מכאן דרך אגב? למי בעל אור החיים כתב פירוש זה? לפי דעה אחת לבנות שלו, היו לו רק בנות. מי שזוכה למן פנוי ללמוד תורה, לא צריך לבשל – זו בשורה טובה לנשים, שייך להמהפכה השלישית. יש בשורה לאשה – אם יש מן אפשר לשחרר את האשה מהמטבח, מהממלכה שלה. מה היא תעשה אם אין לה את המטבח שלה? תשב ותלמד תורה, תלמד את בניה תורה.

ובזה יהיו פנוים מכל ואראה הילך וגו' [לפי זה מפרש מה הנסיון: אני מפנה אותם מכל ענין גשמי, נותן להם מן, אוכל זמין, ואז אוכל לדעת "הילך בתורתי אם לא". אני נותן להם הזדמנות להקדיש את כל חייהם לתורה, אך איני מכריח אותם – בכל אופן יש בחירה חפשית. אם ינצלו את הזמן יעמדו בנסיון. שייך לנסיון העושר, שכתבנו עליו ב"ואביטה" האחרון. לאחד נפלה ירושה – לא צריך לעבוד וכו', מה הנסיון? יש נסיון "שמנת עבית"[כו], אבל יש נסיון לשם מה ה' עשה שתהיה פנוי – עשה שתהיה פנוי כדי לאפשר לך להקדיש את החיים שלך לתורה. זה הנסיון – האם תעשה זאת או לא.].

[אומר פשט שני בנסיון:] עוד ירצה על זה הדרך טעם דבר יום ביומו למען אנסנו [ש"למען אנסנו" הולך על "דבר יום ביומו" – הפשט הפשוט הידוע:], כשיהיה צריך לו בכל יום למזונותיו [האם יבטח שגם מחר ירד מן. הנסיון שיבטח שמתי שצריך לו, מדי יום ביומו, ה' יתן לו את המן.].

עד כאן דברי בעל אוה"ח הקדוש ששייך ל-מז, בטול. אמרנו בשיעור האחרון[כז] שבטול שייך למגיד, אף שלא חי מז שנים. אמרנו שיש שלשה דברים שהם "נקודה אמצעית": אור-בטול-אמת – הבעש"ט-המגיד-אדה"ז. אור הוא אין, גילוי האין האלוקי הוא הבעש"ט, והקבלה של האין, התפיסה שלו, הוא הבטול. ההתיישבות לנצח היא האמת.

ג. תורת המגיד על אֹכֶל ומאכל

מכאן נעבור למגיד:

יש דבר שכאשר הייתי בחור בישיבה הוא היה מסתובב בסטנסיל, כמו הרבה 'כתבים פנימיים', שלא היו מודפסים – כמו ויכוח מינסק, שמעון הכופר ועוד. אחד הדברים האלה היו השו"ת של המגיד ואדמו"ר הזקן – אדמו"ר הזקן שאל והמגיד ענה. עכשיו, כמו כל הדברים האלה, מדפיסים – הופך להיות תורה כתובה, המהפכה הראשונה[כח]. בהוצאה הזו של מגיד דבריו ליעקב היינו הוספה קסג. הפלא הוא ששלשת הדברים הראשונים כאן, שמיוחסים כמשהו ישר ואישי בין המגיד לאדמו"ר הזקן, מופיעים בפרשתנו, בהשגחה פרטית, פרשת בשלח, פרשת האוכל (המן). הדבר הראשון שהוא מסר לו, הוא סודות האוכל – מופיע בדברות המגיד (מכת"י רבי לוי יצחק מברדיטשב, תלמיד הרב המגיד) כמעט מלה במלה, אבל בכמה מקומות בנוסח יותר טוב. כאן קשה להבין ובדברות המגיד יותר מובן. עיקר התגלית, שאחרי שלשת הדברים הראשונים יש כאן ביאור רחב ומופלא של רבי הלל מפאריטש, כדרכו בקדש. לפניכם יש את הנוסח ממגיד דבריו ליעקב בהוצאת קה"ת, ואני אקרא מדברות המגיד ונשווה.

היה עוד דיוק שלא אמרנו – כתוב "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים". הוא דייק את המלה "לכם" ואמר שמדובר בצדיקים – "לכם" עולה מן, עולה צ, האות של שבט. חוץ מזה, "לכם לחם" היינו לשון נופל על לשון. מה כל ההבדל? רק האות האמצעית? כ-ח. יש בניב כח, ו"לכם לחם" עולה ו פעמים כח, מספר השעות שיש בשבוע. באמצע יש כח והשאר עוד ה פעמים כח. אם "לכם" הולך על הצדיקים, ו"לשון נופל על לשון" עם "לחם", סימן שהצדיק עצמו בדרגת לחם – "לחם מן השמים".

הכל במגיד דבריו ליעקב ובדברות המגיד זהה, חוץ מקטע קצר בדברות המגיד בסוד הצלם – נגיע. ב"צלם" יש צ-ל-ם – צ עולה "לכם" ו-"לם" רומז גם ל"לכם" וגם ל"לחם" (ועוד יותר ל"לחם מן השמים". נמצא שצלם רומז ל"צדיק אכל לשבע נפשו" "לחם מן השמים". יש כאן שלש ל וארבע מ, מתאים להסבר האריז"ל שה-ל, סוד החיה, המקיף הקרוב, מקיפה לשלש בחינות, נר"נ, סוד ה-צ של הצלם, ואילו ה-ם, סוד היחידה, המקיף הרחוק, מקיפה לארבע בחינות, נרנ"ח. והיינו מה ש-ל במ"ק = 3 ו-מ במ"ק = 4, ודוק. הכל כלול בארבע ממין שהרי צלם = ממממ. חוץ מאותיות צלם, שאר האותיות של "צדיק אכל לשבע נפשו" "לחם מן השמים" = בטול, פנימיות החכמה, פעמים יחוד, פנימיות הדעת. הכל = 1656 = 8 פעמים אור, סוד שנת המבול, כמבואר במ"א).

אֹכֶל ומאכל – פנימיות וחיצוניות

נקרא בפנים:

כללים שמסר רבינו הה"מ ממעזריטש נ"ע לאדמו"ר הזקן נ"ע ושאלות ששאל אדמו"ר הזקן ממנו והתשובות שהשיב לו עליהם.

דע כי יש ב' מיני השפעות. חלק מאכל הפשוט [הייתי חושב שמופשט ורוחני, אבל כאן הכוונה מאכל שלנו, מאכל גשמי.] לחם מן הארץ וחלק אוכל לחם מן השמים [מה שנשאר לי בראש מהלימוד של זה כשהייתי בחור – לגבי דקדוק לשון הקדש. בדקדוק הפעלים יש שבעה בנינים, אבל בצורת השמות יש כמה מאות. הוא מלמד כאן כלל, שכל שם עם מ בהתחלה רומז לצורת הפועל 'מפעיל'. אֹכֶל הוא הפנימיות והמאכל הוא החיצוניות – החיצוניות היא כלי לפנימיות, והכלי משמש 'להאכיל' לך את האור. הכלי הוא בשביל להמציא לאחד, שגם מגושם כמו הכלי, את הפנימיות.].

זהו כלל גדול – שהמאכל מאכיל, כמו שמאכילים תינוק עם כפית, את האֹכֶל. המאכל הוא "לחם מן הארץ" והאֹכל הוא "לחם מן השמים" – כך בכל מה שאוכלים – ומי שזוכה לכך, כמו שיסביר בהמשך, זה מרפא אותו. לא צריך בית מרקחת כלל, רק לאכול את האוכל, "אני הוי' רפאך". בכך מתחיל את גילוי כל סודות התורה.

פעם, לפני שנים רבות, אמרנו שרמוז במסורה. המסורה היינו קבצי תופעות בתנ"ך – יש מה שרשום בתנ"ך מסביב, ויש רשימות של מסורות. יש רשימה עתיקה של מסורות התנ"ך שנקרא "אכלה ואכלה". הספר פותח ברשימת מלים שמופיעות פעמיים בתנ"ך – פעם בלי ו ופעם עם ו – והדוגמה הראשונה היא "אכלה" ("ותקם חנה אחרי אָכְלָה"[כט]) "ואכלה" ("קום נא שבה וְאָכְלָה מצידי"[ל]). מהדברים העתיקים אצלנו שלא סתם המסורה מתחילה ללמוד את סודות התנ"ך מ"אכלה ואכלה" (הרשימה מחולקת לפי א-ב, אבל בתוך כל אות אין סדר ברור[לא]), רק שיש משהו בשרש אכל שהוא השרש הראשון שצריך ללמוד בלשון הקדש ולדייק בו (הוא הא-כל[לב]). הדיוק הראשון הוא לדייק באוכל.

ממוצע בין השמים לארץ

אם יש "לחם מן השמים" ו"לחם מן הארץ", יש עוד משהו? צריך משהו באמצע. ["לחם אבירים"[לג]?] הוא "לחם מן השמים", רק לפני שהתגשם[לד]. "לחם מן הארץ" הוא מאכל, "אוכל פשוט", ו"לחם מן השמים" הוא אֹכל. מה יכול להיות באמצע? ["לחם הפנים"?] יפה. גם לו אין פסולת[לה], ועיקר התופעה שהוא "לחם חֹם ביום הלקחו"[לו] – שוהה שבוע שלם ונשאר חם. לכן לגלגו על לחם הפנים[לז], לא הבינו את הסוד שלו – שבוע שלם על השלחן, והוא נקרא "קדש".

מי אכל אותו בסוף, שלא כדין? דוד המלך, שאמרנו קודם שהוא הגלגול השלישי של שלשת גלגולי חש-מל-מל. דוד המלך – תכלית התיקון של רבי דוד מלעלוב. הוא אכל קדש, כי לא היה שם לחם אחר, רק לחם הפנים. כתוב שהוא היה "לחם חם ביום הלקחו". אין כזה דבר בגשמיות – יש פה נס. בכל אופן אפו אותו, לא היה מן שירד מן השמים. דווקא ב"לחם הפנים" האירה בחינה של מן. בודאי יש פה תופעה של מן, תופעה נסית לגמרי.

לחם-חם גם לשון נופל על לשון, אבל "חם" גם ראשי תבות חיש-מהר, בגימטריא "לחם מן השמים". כמה שוה "ביום הלקחו"? אור. הדבר הכי מהיר בעולם, חיש-מהר, הוא אור. יש הרבה סודות בביטוי "לחם חֹם ביום הלקחו". אם כן, יש "לחם מן השמים", "לחם מן הארץ" ו"לחם הפנים" שקשור לפנימיות. "לחם מן הארץ" הוא חיצוניות. הממוצע, "כי כל בשמים ובארץ"[לח], הצדיק שמאחד שמים וארץ, הוא תופעת "לחם הפנים" שמאחד "לחם מן השמים" ו"לחם מן הארץ" (אכן הערך הממוצע של "לחם מן השמים" "לחם הפנים" "לחם מן הארץ" הוא "צדיק יסוד עולם"!).

אמונה במציאות המן בזמן הזה

[נכנסה קבוצת נערים שלפני בר מצוה מבית ספר צייטלין בנתניה.] לחיים ילדים, שכולם ילמדו הרבה תורה בשמחה, בכיף, שכל ההכנות לבר מצוה תהיינה בשמחה, בכיף, שתזכו להיות יהודים חסידים, יראי שמים ולמדנים. אנחנו לומדים עכשיו על המן. בפרשת השבוע, בפרשת בשלח, מספרים על המן שירד מן השמים. אנחנו היום, לפני שאוכלים, נוטלים ידים ומברכים "המוציא לחם מן הארץ". איזו ברכה אמרו על המן במדבר? 'המוציא לחם מן השמים', כי כך כתוב בתורה, "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים". לומדים שאף על פי שהמן ירד רק במדבר, וכשהגיעו לארץ ישראל הוא הפסיק – אבל כל מה שאוכלים, אנחנו היהודים, יש בתוכו בפנימיות בחינה של מן, אור של מן. מי שאוכל נכון, כמו שיהודי צריך לאכול – אוכל לשם שמים, בשביל שילמד טוב, יתפלל ויעשה מצוות, יעזור לאנשים – בתוך האוכל שהוא אוכל יש גם טעם של מן. זה הצדיק, "ועמך כֻלם צדיקים". אם טועמים את טעם המן של פרשת השבוע, הוא נותן כח גם ללמוד המון תורה – כתוב ש"התורה נתנה לאוכלי המן"[לט].

גם אצלנו, לקבל את התורה בבר מצוה – כתוב שה' נותן תורה רק למי שאוכל מן, יש קשר ביניהם. אבל היום אי אפשר לאכול מן, אין לנו מן. צריך להסביר שבפנימיות – יש דברים שאני רואה בעין ויש דברים שאיני רואה. פעם ראשונה שהיהודים ראו את המן, לא ראו כזה דבר בחיים, מה הם אמרו – "מן הוא?". אפשר לעשות עוד מלה מהאותיות "מן הוא"? [אמונה.] יפה מאד, לחיים לחיים. "מן הוא" אותיות אמונה[מ]. מה מלמד הביטוי "מן הוא"? יש דברים שאני רואה, ויש דברים שאיני רואה אותם אבל יש לי אמונה שנמצאים. "מן הוא" אומר שתמיד יש מן, רק צריך להאמין שיש פה "לחם מן השמים". מי שמאמין וטועם את הפנימיות, את ה"מוצא פי הוי'" עליו יחיה האדם, מקבל הרבה חיות ללמוד הרבה תורה. שיהיה לכולנו מן – שנטעם את טעם המן, את ה"מוצא פי הוי'"[מא]. לחיים לחיים.

רחמי המשיח

נספר סיפור: קודם ספרנו סיפור על צדיק גדול שהיום היארצייט שלו – רבי דוד מלעלוב. הוא אהב יהודים מאד, היה מאד אוהב ישראל, וגם מסופר עליו שגם ריחם על החיות. כשהיה רואה סוס צמא – לא שלו, סתם סוס – הוא מיד רץ והביא לו מים לשתות. צריך ללמוד את מדת הרחמים על כל מה שה' ברא. כתוב שהמשיח הוא זה שמרחם על כולם – על האנשים פשוט שהוא מרחם, אבל אפילו על החיות הוא מרחם. כתוב "כי מרחמם ינהגם"[מב] – כל מי שמרחם ראוי להיות מנהיג. למה ה' בחר בדוד המלך להיות מנהיג של עם ישראל? בזכות מה? מה ה' ראה אצל דוד המלך שראוי להיות מנהיג? הוא ראה את מסירות הנפש שלו בטיפולו בצאן, את הרחמים שלו על הכבשים. גם יעקב אבינו אותו דבר. הוא ראה איך דוד המלך ריחם על הכבשים שלו – כמה סיפורים – ואמר שמי שריחם כך על הכבשים ראוי להיות מלך ומנהיג של עם ישראל. כל אחד צריך להיות מנהיג, אז צריך ללמוד ולהצטיין במדת הרחמים, גם לפני בר מצוה.

יודעים לעשות גימטריא? כמה שוה "כי"? [30.] "מרחמם"? [328, יחד 358, משיח.] סימן שמקבלים חינוך טוב... "כי מרחמם" שוה משיח – מי שמרחם ראוי להיות משיח. שכולם ירחמו, כל אחד על כולם, וגם על החיות, ואז ה' ירחם עלינו ויביא לנו את הגאולה. לחיים לחיים. גם לאכול מן וגם לרחם – שני דברים שכנראה תלויים זה בזה. לחיים. בהצלחה – תבואו לבקר עוד פעם.

עליה מיחוד "מאכל" ל"אֹכֶל"

נמשיך בלימוד התורה של המגיד:

הוא מדבר על ההפרש בין אֹכל – לחם מן השמים – למאכל, לחם מן הארץ. כאן יש קפיצה מכוונות האריז"ל. האריז"ל אומר ש-מאכל הוא הוי'-אדנ-י (91), יחודא עילאה ויחודא תתאה, לכאורה אין משהו יותר מזה. כאן הוא לוקח את המאכל, עם כוונת האריז"ל שבכל מאכל, ואומר שהוא רק הפן הגשמי, הכלי שמאכיל את הפנימיות. אי אפשר להאחז בפנימיות ישירות, רק על ידי הכלי – כמו שכתוב על שם הוי' ושם אלקים. בשביל מה צריך שם אלקים בכלל? אם אנחנו מאמינים בשם הוי', בשביל מה צריך את אלהים בגימטריא הטבע[מג]? כי אלהים (הטבע) הוא כלי-הוי'[מד] (86). איני יכול לגשת ישירות לאור הוי', וצריך איזה כלי – שם אלהים, הטבע, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", הוא כלי כדי להחדיר בי את הפנימיות האמתית, האור הפנימי של שם הוי'.

שוב, אם כוונות האריז"ל הן ל-מאכל, וכאן אומר שזה רק החיצוניות, שמאכיל את האוכל. אם כתוב אוכל, כמו כאן, לא על פי דקדוק – עולה זן, "אל הוי'"[מה], הכוונה של הרבי ל-נאו[מו]. איך קשור? כמו שהסברנו, כהרף עין, חיש מהר. אבל באמת כותבים בלי ו, אז שוה נא – "אנא הוי' הושיעה נא"[מז], יש הרבה כוונות למלה "נא" – אבל באופן פשוט קודם כל עולה ג פעמים (ממוצע כל אות) טוב. אֹכל הוא טוב-טוב-טוב. צדיק (204) עולה ד פעמים אכל = אכל "פנים ואחור" (אכל כל ל, א אכ אכל), "צדיק [= ד פעמים] אֹכל לשֹבע נפשו"[מח]. אכל = ג פעמים טוב = ג פעמים אהוה, "שם הטוב", של הבעש"ט. לפי זה כמה שגדולה כוונת מאכל, הוי'-א-דני, אכל יותר גדול, ג שמות טוב.

קביעת הטעם על ידי המחשבה

ואמנם ההפרש שביניהם כי לחם מן השמים מה שרצו שיהי' דהיינו שמחשבתם עשה טעם באוכל [אוכל פשוט הכוונה אוכל גשמי, אבל כאן רומז שהאוכל מן השמים מופשט, נטול גוון, ולפי המחשבה טעמו טעם. כלומר, מחשבת היהודים נעשתה כלי לפשיטות האוכל, לתת לו איזה טעם שרוצים.] כי בשביל [רומז כאן ל"בשביל חנינא בני" ש"די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת"[מט] – קב בגימטריא אמונה ו"קב חרובין" בגימטריא חשמל. הבעש"ט מסביר[נ] ש"בשביל חנינא בני" היינו בתוך השביל-צנור שלו, וכנראה גם רומז לכך כאן.] מח' נמשכו ויהי' המח' כלי להאוכל [קודם אמרנו שהמאכל הוא כלי לאֹכל, ורואים שיש כלי בתוך כלי – הכלי החיצוני הוא המאכל, האוכל הגשמי, אבל למן יש כלי, ודאי בדרגה אחרת לגמרי, של המחשבה שלי. את כלי המחשבה איני רואה – בניגוד למאכל – ואף על פי כן הוא כלי, שבשבילו נמשך טעם לעצם האוכל שאין לו כלי.]

(ושמעתי [מאדמו"ר, המגיד. לכאורה בדברות המגיד כותב זאת רבי לוי יצחק מברדיטשוב. במגיד דבריו ליעקב כותב זאת אדמו"ר הזקן, לכאורה, וכותב "ושמעתי ממנו". יתכן שרבי לוי יצחק קבל כתב היד של אדמו"ר הזקן – אם הסתובב אצלנו בישיבה, ק"ו אצל תלמידי המגיד...] שזהו טעמים התחתונים [כאן הגרסה טובה יותר מאשר בדברות המגיד. "טעמים תחתונים" הכוונה – כפי שמסביר רבי הלל – למה שמבואר בעץ חיים בשער טנת"א, שעולם העקודים שיוצא מפה דא"ק נעשה מהטעמים התחתונים של שם סג דא"ק. אי אפשר להבין זאת כלל בלי הביאור של רבי הלל.]) אמנם הטעם לא ניכר בתוך האוכל [בעולם הזה לא מכירים את הטעם באוכל הפנימי. למה? כי יש לו גוון אחד:] כי גוון א' הוא [הגוונים הם הטעמים באוכל הגשמי – לאוכל הרוחני אין גוון, אז אין לו טעם.] ומאכל הפשוט [שלנו] הגוון שבו בטעם המאכל [אני מסתכל על התפוח, וכבר טועם אותו בעינים – יש איזו תחושת טעם בתוך הראיה של האוכל. שוב, אלה דברים עמוקים שרבי הלל יסביר.]. אמנם באוכל מן השמים לא הי' שביעה כי לא ראו הטעם [אם לא רואים את הטעם לא שבעים ממנו.].

התכללות הנבראים באדם

וז"ש ואכלתם אכול [האוכל עצמו] ושבוע [מהאוכל עצמו. בעולם הזה אין לאוכל גוון, אין בו שובע, אבל לעתיד לבוא יהיה גם באוכל שובע –] שלע"ל שכולם יהיו צדיקים שאוכל יהי' משביע להם [חידוש, צריך להבין איך זה.] כי בעוה"ז רצו [הכוונה שכך אנו בנויים בעולם הזה, רוצים לאכול דווקא משהו עם פסולת, לא משהו נקי-נקי.] דוקא בדבר שיש בו פסולת כי האדם עולם קטן [ויש בו את כל הנבראים, את כל החיות. את החיה הזו לא הזכרנו בפני הילדים, כי לא מסתכלים עליה ואפילו לא מזכירים את שמה, אומרים 'דבר אחר'. כאן אומר, כדי שנבין:] ויש בו חלק מחזיר [אנחנו מתרחקים ממנו, מואסים בו, אבל צריך לדעת שיש חלק ממנו בתוכך. לכל אחד יש את החזיר שלו, וכתוב בחז"ל שהוא אוהב פסולת, אוהב צואה – זו אחת התכונות שלו.] וחזיר רוצה בצואה [הכיף הכי גדול שלו. מכאן אפשר להבין את עבודת פעור – לא מזכיר כאן, אבל קשור – עובדים את הצואה, את הפסולת. היות שלכל אחד יש חלק חזיר, והחזיר רוצה בצואה – רוצים מאכל עם פסולת. חז"ל אמרו שהחזיר עתיד לחזור בתשובה וליטהר – "נקיות מביאה לידי טהרה", "'ונקה' לשבים". י"ל שהזמן שהחזיר חוזר בתשובה הוא בחג הפסח, החל מהבהכנות-נקיונות של חג הפסח – פסח נוטריקון פסולת-חזיר, "את זה לעומת זה עשה האלהים"]

כבר יש פה משהו נחמד מאד. בעולם הזה, עולם העשיה בעצם, יש אוכל אך אין אוכל טהור – יש אוכל רק יחד עם פסולת. דווקא נפש האדם, שמעורבת גם מחזיר שאוהב את הפסולת, רוצה אוכל עם פסולת. איזה רמז יש כאן שאפשר להוסיף לרשימה הארוכה של "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"[נא] – "'אף' הפסיק הענין"[נב] – אף ראשי תבות אוכל-פסולת. בעולם העשיה, "עשיתיו", רוצים אוכל עם פסולת, לא אוכל בלי פסולת, כי כולנו חזירים באיזה מקום (גם תאות משגל מכונה אכילה, "את הלחם אשר הוא אוכל", ויש בה הרבה אהבת-פסולת שהרי האשה היא "חמת מלאה צואה" וכמבואר בתניא. וידוע הרמז ש"חמת מלאה צואה" ר"ת חמץ, וכנ"ל שהתיקון הוא בפסח).

([אם בכל אחד יש חזיר, הרי "מרובה מדת טובה ממדת פורענות"[נג] – כנראה יש עוד חיות בכל אחד, ואפשר להמשיך על ידן עוד דברים. איך נקרא האוכל הכי מופלא בעולם הזה, שהוא בעצם מעבר מהעולם הזה לעולם הבא? סעודת לויתן ושור הבר. הרבי מאד אהב אוכל, כמו יצחק אבינו, ה"חש" שהזכרנו – אהב מטעמים (יצחק ע"ה = מטעמים). אהב שלשה דברים, כפי שמוסבר במאמר "מב מסעות של אהבה"[נד] – אהב את רבקה, אהב את עשו, הפסולת, ואהב מטעמים. בו כתוב "ואֹכַל מכֹל", לומדים ממנו שטעם טעם עוה"ב באוכל שלו[נה] ("שלשה הטעימם הקב"ה מעין העוה"ב בעוה"ז, אברהם יצחק ויעקב, שנאמר בהם 'בכל' 'מכל' 'כל'". אך רק ביצחק אבינו ה'כל' שלו מודגש-עצמי ביותר, שהרי "ואכל מכל" הוא לשון נופל על לשון, א-כל מ-כל. שרש יצחק בחוה כנודע שהיא "אם כל" אותיות מאכל. "ואכל מכל" = 147, חיי יעקב. והנה, "ברך את אברהם בכל" דאברהם "ואכל מכל" דיצחק "יש לי כל" דיעקב = 1470 = 10 פעמים "ואכל מכל"! הכל כלול באכילת יצחק הרומזת לחיי יעקב בנו – נדמה שהוא אוכל את ציד בנו עשו אבל בעצם הוא אוכל את יעקב, הרי עשו הוא הפסולת כנ"ל ויעקב הוא האֹכל. ב"ואכל מכל" יש 7 אותיות, הערך הממוצע של כל אות הוא 21, שם אהיה שבבינה, סוד העולם הבא, "עמק אחרית", בחינת יצחק כנודע. והנה, "ואכל מכל" ובמילוי ובמילוי המילוי ובמספר קדמי, כנגד כחב"ד = 3213 = סג, ג"פ אהיה דבינה-עוה"ב, פעמים אכל. רק אותיות כל בארבע הרמות הנ"ל = 1173 = 23, חיה, פעמים אכל. ב"ואכל מכל" יש כל-כל, מאה שערים דיצחק, "מכלכל חיים [חיים = ד"פ טוב = אכל טוב]", ועוד ג אותיות ואמ אותיות אום מע"ב שמותיו יתברך שבפרשתנו, שבארבע הרמות הנ"ל = 867 = 3 פעמים טוב ברבוע = אכל פעמים טוב! "ואכל מכל" כל אות במשולש = 2192 = 16 פעמים 137, קבלה כו'. רק אכל בחשבון זה = 676 = הוי' ב"ה ברבוע. יצחק ועוד אכל = 259, 7 פעמים 37, הבל-יחידה, שרש יצחק, והוא הערך הממוצע של כל אות. יצחק ועוד אכל טוב בגימטריא חיים כנ"ל = 276, חיה במשולש = חיים נצחיים).

שוב, הסעודה לעתיד לבוא היא סעודת לויתן ושור הבר. הוא מזכיר את הלויתן ושור הבר, בלי לכתוב שהם הסעודה דלע"ל. יש עוד פלא, שהייתי צריך לומר בתחלה – הייתי מצפה שבכל התורות האלה יזכיר מה שאמרנו קודם לילדים. איך אני יודע שיש פנימיות בכל מה שאוכלים? מהפסוק הנאמר לגבי המן שכתוב דווקא בפרשת עקב – "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה אדם"[נו]. "לא על הלחם" מן הארץ, המאכל, "לבדו יחיה האדם", אלא על כל "מוצא פי הוי'", הוא ענין "לחם מן השמים", יחיה האדם. התורה נתנה לאוכלי המן דווקא – הכי מתאים ל"מוצא פי הוי'", תורה "מפי הגבורה [העצמות הנושאת הפכים, כמבואר בדא"ח בסוד 'אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים']".

עוד יותר פלא, שאפילו בביאור של רבי הלל לא מוזכר "מוצא פי הוי'". עיקר הביאור של רבי הלל הוא שהמן בא מעולם העקודים, ורק מזכיר שהוא סוד הטעמים התחתונים, ולא את הפשט – שהוא יוצא מהפה דא"ק. כלומר, הביטוי "מוצא פי הוי'" בדיוק מתלבש, הכי טוב שיכול להיות, על ההסבר הפנימי כאן – מה שיוצא מפה דא"ק, עולם העקודים. לא מוזכר "מוצא פי הוי'", וגם לא הלשון "סעודת לויתן", אף שעליו מדבר עכשיו. הוא אומר שאם לאדם יש חזיר שאוהב פסולת, אוהב צואה, יש לו עוד משהו, מן הקצה אצל הקצה:

רפואה על ידי מציאת בעל החיים בתוך האדם

ושמעתי [מאדמו"ר, כך בדברות המגיד.] כי זהו שהשיב השי"ת לאיוב [איוב תמה על היסורים שסובל, לכאורה בלי צדק בעיניו, וה' השיב לו בסוף[נז] בסיפור נפלאות הטבע. גם קשור למה שרצינו לומר לילדים עם החיות. לאיוב יש בעיה – הוא סובל נורא, בעל יסורים. בסוף ה' מספר לו את נפלאות הטבע, ובעיקר על הלויתן והבהמות, שור הבר. בסוף כתוב שהתרפא, חי עוד 140 שנה והיו לו בנים ובנות ועושר רב. למה מספר לו על לויתן ושור הבר? שוב, לא מספר שיעשו מהם סעודה. גם 'שאלה' על ספר איוב – הפרקים האחרונים מוקדשים ללויתן ושור הבר, אך לא כתוב שנאכל אותם.] מעשה לויתן ושור הבר אפס כי גם לויתן יש באדם [כמו שיש בו חזיר. הוא מסביר שהלויתן באדם בא ממקום של המן, עולם העקודים.] וכל העולמות

והשי"ת רוצה שבדיבורו יומשך עליו אברים חדשים שמרומז בעולם [בדברות המגיד אומר שה' כדי לרפא את איוב ספר לו על נפלאות הטבע – כאילו בסיפור האכיל אותו. מה זה מזכיר שאפשר להאכיל בסיפור? את רבי נחמן, שאומר 'העולם אומר שאי אפשר להרות מסיפורי מעשיות, אבל מסיפורי המעשיות שלי אפשר להרות בפועל'. כל שכן מסיפורי ה' עצמו. להרות היינו לפתוח פה עקרות ופה אלמים[נח], להאכיל, לתת משהו ממשי. בכך שה' ספר לו על הלויתן ושור הבר – שנמצאים בו בהעלם, וצריך לגלות אותם – הוא ריפא אותו, המשיך לו אברים חדשים שמרומזים בהם. זו הצדקה בבית ספר ללמוד הרבה נפלאות הטבע, כמו שיש בשיחות לנוער – מדור שהרבנית חיה מושקא ערכה – ומאד חשוב שילדים ילמדו זאת, כי הכל יש להם. לא מסבירים זאת. אנחנו מסבירים לילדים שלכל נברא יש שירה – צריך לבקר בגן חיות ולשיר את השיר של כל אחד. כאן כתוב שכל מה שיש בעולם יש בך, ואם יש לך איזו בעיה – סימן שיש איזו ג'ירפה שלא גילית בתוך עצמך. אם תגלה אותה בתוך עצמך תתרפא, תהיה אדם שלם שהוא עולם קטן.])

ד. תורת המגיד עם ביאור ר' הלל מפאריטש

שמים – עולם העקודים

יש כאן שלשה קטעים, ואחרי כל קטע ביאור רחב של רבי הלל[נט] – נלמד לסירוגין, קטע וביאור. הרבה נקודות אמרנו, כי בלי זה אי אפשר להבין. תוך כדי רבי הלל נקרא גרסה טפה אחרת:

מתורת קדשו של הה"מ נ"ע למדתי ג' דברים, א' דע כי יש שני מקורי השפעה [שמים וארץ ושני בחי' השפעה נמשך מהם] חלק המאכל הפשוט הוא לחם מן הארץ וחלק האוכל הנק' לחם מן השמים, וההפרש שביניהם הוא כי לחם מן השמים מה שרצו שיהי' דהיינו שמחשבתם עשו טעם באוכל כי בשביל מחשבתם נמשך (והי' המח' כלי להאוכל ושמעתי שזהו טעמים התחתונים) אמנם הטעם לא הוכר בתוך האוכל כי גוון א' הי' [נלע"ד ביאוה"ד כי נלע"ד ששמים הוא עולם העקודים [ההסבר ש"שמים" הם עולם העקודים הוא חידוש. בדרך כלל בקבלה שמים וארץ הם ז"א ונוקבא דאצילות, אבל פה יש פירוש אחר – "שמים" הם עולם העקודים, ולפי זה "ארץ" צריך להיות מה שמהמלכות דעקודים מתהווה עולם הנקודים, כפי שיסביר בהמשך. למה שמים הם עולם העקודים?] שמבואר בע"ח שבאור יש עשר בחי' והכלי הוא אחד ולכן נק' עקודים עשר אורות עקוד בכלי א', לכן נק' שמים שהוא ג"כ [נראה כך לעיני] עד"ז הכלי עיגול פשוט והאורות שבו הם הרבה כוכבים ומזלות שרשי' הרוחני' דפרטי דצח"ם [כל אחד הוא שרש למשהו פרטי בעולם.]

הוא מסביר שהשמים הם כלי אחד, עגול פשוט, וכל הכוכבים הם ריבוי אורות, שרשי הפרטים למטה. כל הכוכבים הם טעמים פרטיים, אבל אין לכל אחד מהם כלי בפני עצמו.

לכאורה יש כאן סתירה למקובל בפשט, גם ברמב"ם בהלכות יסודי התורה[ס] וגם בהרבה מאמרי חז"ל, שלכל כוכב יש מסלול-גלגל בפני עצמו, עד שיש מחלוקת בין חכמי ישראל לחכמי אומות העולם אם הכוכב סובב או הגלגל סובב[סא]. אם הכוכב בגלגל שלו – יש לו איזה כלי. התפיסה שלו כאן הרבה יותר כמו התפיסה שלנו היום – אולי לא חושב על זה – שאין 'גלגלים' בשמים, והכוכבים לא מסתובבים בתוך גלגלים. מה יש? רק שמים פשוטים, דבר אחד פשוט, ובאמת יש שם הרבה מאד כוכבים. איך הם התהוו ומה העתיד להם – אלה כל החקירות, חקירות-שוא או חקירות-אמת, של המדענים. אבל תפיסת המדע היום היא שבאמת יש שמים וכוכבים, בלי גלגלים (וכך בפשטות נראה לעין) – לכאורה זהו התיאור כאן. כל כוכב הוא ע"ד ספירה בעולם העקודים – הרבה ספירות בלי כלים לכל אחת.

אפשר להעמיק בזה עוד קצת, שכל תפיסת הקדמונים שלכל כוכב יש גלגל, היא הרבה יותר למטה בעולמות. כשאני עולה גבוה-גבוה, לפה א"ק, עולם העקודים, הציור הופך להיות יותר כמו שהיום נתפס. אפשר לעשות מזה בנין אב, שכל התפיסה של היום היא הרבה יותר גבוהה במקור מהתפיסה הקודמת, של ה'מדע' של פעם, של אריסטו וכו', שאומץ במדה מסוימת על ידי הרמב"ם וכו'. אפילו בחז"ל יש מחלוקת מי המסתובב. עד כאן מאמר מוסגר, לגבי שמים וכוכבים.

חלוקת הכלים-הגלגלים על ידי המחשבה

וזש"א שזהו טעמים התחתונים כי כן מבואר בע"ח שבחי' עולם העקודים הוא מטעמים התחתונים דשם ס"ג [כמו שאמרנו קודם, הדבר הכי פשוט הוא לא כותב – שעולם העקודים יוצא מפה דא"ק, וממילא אין משהו יותר מתאים לנושא של אוכל מסוד העקודים. אני אוכל בפה, וצדיק חושב בכל מה שעושה על השרש למעלה – אפשר לומר "מלכות פה, תורה שבעל פה"[סב] על מלכות דאצילות, או עוד יותר גבוה, "גבֹה מעל גבֹה"[סג]. צריך להגיע לפה הכי גבוה בקבלה, הפה דא"ק, ממנו יוצא עולם העקודים. שוב, הוא לא מזכיר את הפה דא"ק, ולא את הביטוי המפורש בתורה – "מוצא פי הוי'".],

והנה המן שרשו מעולם העקודים לכן נק' לחם מן השמים ולכן הגוון שבו הוא פשוט כעין הבדולח [על פי פשט בדולח הוא קריסטל, וקריסטל שקוף. פשוט אינו לבן – לבן הוא צבע – ו'גוון פשוט' הכוונה שקוף, קריסטל.] שהוא גוון פשוט אך הטעם שבו כלול מכל הטעמים שבמאכלים כי האורות רוחני' שבו הם הרבה כמו במקורו עולם העקודים כנ"ל ולכן ע"י מחשבתן פעלו כלים פנימי' לריבוי האורות [מה אמר הרוזי'נער לגבי מי מסתובב סביב מי, השמש סביב הארץ או הארץ סביב השמש? 'איך שהצדיקים רוצים'. פעם הצדיקים רצו שהשמש תסתובב סביב הארץ, היום הם רוצים שהארץ תסתובב סביב השמש. באמת יש שמים פשוטים, הרבה כוכבים, ואין כלים לכוכבים – כולם בשמים. אני עם המחשבה שלי, כמו אוכלי המן, עושה לו כלים-גלגלים. המחשבה שלי עושה לכוכב כלי, גלגל, עם גוון וטעם – לפי הכלי שלי אני טועם. הכל באתכסיא, במחשבה, איני יכול לראות זאת.] והלבישו הטעמים בתוך הכלי שהוא גשמי' המ"ן שהוא חומר הפשוט [כל פעם צריך להבין את הכוונה פשוט – כאן מופשט.] ולכן בחיך יטעם אוכל טעמו טעם הפנימי המלובש בחומר הפשוט שהוא בבחי' התחלקות דוקא [עושה טעם פרטי לכל כוכב, כל בחינה שכלולה בעקודים.]]

חוש הראיה וחוש הטעם

ומאכל הפשוט ["לחם מן הארץ"] הגוון שבה בטעם המאכל, אמנם באוכל מן השמים לא הי' שביעה כי לא ראו הטעם [נלע"ד ביאוה"ד כי בחי' ארץ הוא מל' דא"ק [בשיעור הקומה דא"ק המלכות היא או הפה דא"ק, "מלכות פה", אבל יכולה להיות גם סוף רגלי א"ק, שיורדת עד מטה-מטה בעשיה.] או [יותר מתקבל לפי המתבאר כאן:] מל' דעקודים שרש י"ס של עולם הנקודי' כמבואר בע"ח ואורות הנקודים [עולם התהו שנשבר.] הם [עוד לפני שנשבר.] מלובשים ביו"ד כלים מחולקים [לכל אור יש את המסלול שלו, הכלי שלו.] והכלים הם הגוונין לכן מאכל הפשוט שנק' לחם מן הארץ יש בו ג"כ רבוי גוונין כי כל פרי או אוכל מחולק בגון בפ"ע

[כעת משהו חדש:] ולהיות שאורות הנקודים הם הנמשכים דרך כלי העין [אף שבשרשם הם יותר נמוכים, עולם הנקודים, עולם התהו שנשבר, יוצא מעיני א"ק.] כידוע לכן למטה הגוונין העין שולטת בהם ולכן הטעמים דלחם מן הארץ מלובשים בגווני המאכל והגוונים נתפסים בראיית העין וזהו גורם השביעה במורגש [כשאני רואה תפוח אדום אני מתחיל לשבוע ממנו.] כי סומא אינו שבע [לעולם, כך כתוב בחז"ל[סד].] ואפי' כלי של העקודים [משא"כ האורות.] להיותה מקור לעולם הנקודים יש בו תפיסא קצת לכח הראי' דעין כי גם גוון הפשוט נתפס קצת בראי' העין [אני רואה את הקריסטל.] משא"כ אורות דעקודים הנתפסים בתוך הכלי הפשוטה אינם נתפסים בכח הראי' שבעין כי גם הכלים הפנימי' של האורות הנ"ל [המחשבות שלנו שנותנת טעם.] הם אותי' המח' כנ"ל והמח' היא בבחי' כסוי והעלם למעלה מבחי' ראי' דחכ' רק בחי' החיך שהוא מדרגה יותר עליונה בחכ' [כתוב – הוא לא מביא את הפסוק, המקור למה שכותב כאן – "טעמו וראו כי טוב הוי'"[סה]. חכמה היא חך-מה[סו], וכתוב[סז] שהחך שטועם יותר גבוה מ"איזהו חכם הרואה את הנולד"[סח]. בחכמה יש ראיה וטעם, והטעם שלו יותר פנימי. אדרבא, מתוך טעם החכמה באה הראיה.] מבחי' הראי' דעין יוכל לטעום אוכל הרוחני הנ"ל כנ"ל לכן הוא למעלה מבחי' שביעה במורגש כו' וד"ל [לכן במן, שהמחשבה הממציאה לו כלים אינה נראית לעין, אין שביעה.]]

עליונים למטה ותחתונים למעלה

וז"ש ואכלתם אכול שלע"ל שכולם יהיו צדיקים שאוכל יהי' משביע להם כי בעוה"ז רצו דוקא בדבר שיש בו פסולת כי האדם עולם קטן ויש בו חלק מחזיר וחזיר רוצה בצואה (ושמעתי כי זהו שהשיב השי"ת לאיוב מעשה לויתן ושור הבר אפס כי גם לויתן יש באדם וכל העולמות והשי"ת רוצה שבדבורו [של ה' לאיוב, שבסיפורו המשיך לו –] ימשיך עליו אברים חדשים שמרומז בעולם) [פי' הדברים נלע"ד [גם דברים עמוקים בקבלה:] כי בעוה"ז הוא עולם הפוך עליונים למטה [מה הפוך? שנקודים למטה מברודים. נקודים היינו עולם התהו וברודים עולם התיקון. עולם הברודים, עולם האצילות דעתה, הוא משם מה שלמטה משם סג דעולם הנקודים. אך על ידי שבירת הכלים של העולם העליון, נקודים, הוא נפל למטה, בעוד שהתחתון, ברודים, נשאר למעלה, והיינו "עולם הפוך".]

והיינו אורות ניצוצי' כלים [אנ"ך, ראה שער אנ"ך בע"ח.] דעולם התהו שהם אורות עליונים שנפלו למטה בבחי' ש' ב"ן עד שנתלבשו בקליפות שהוא בחי' פסולת כו' [אנחנו אוהבים פסולת, חזירים אוהבים פסולת, כי בפסולת ישנם ניצוצות שבשרש הם קדושים – ניצוצות של עולם התהו. בדרך כלל כתוב שהאורות הסתלקו – הכלים נשברו, האורות הסתלקו, והניצוצות נשארו בשברי הכלים[סט]. כאן כותב בפשטות שיש למטה את כל האנ"ך.] ותחתוני' [ברודים.] שהוא בחי' אורות דתיקון שהם למטה מבחי' אורות דתהו הם למעלה מלובשים בבחי' כלים דקדושה דאצי' או"ג [איהו וגרמוהי, גרמוהי היינו הכלים דאצילות.] חד והם בבחי' ש' מ"ה המברר לב"ן ["עליונים למטה" הם עולם התהו, שם סג שנפל בשם בן, ו"תחתונים למעלה" הם ברודים, בו יש שם מה, שמברר שם בן – העליון שהוא התחתון מברר את התחתון שהוא העליון.],

התכללות ארבע חיות באדם

והנה אדם הוא עולם קטן מצד נשמתו הוא כולל כל האורות דתיקון המלובשים בבחי' כלים דאצי' ומצד חומר גופו [כולל הנה"ב שלו.] כולל כל ד' בחי' דנוגה דאבי"ע ונוגה דאצי' הוא כנגד קליפות חזיר [פה גם חידוש מופלא, כי בדרך כלל מבדילים בין ק"נ לג"ק הטמאות לגמרי, וכל החיות הטמאות שייכות לג"ק הטמאות לגמרי, לא לק"נ[ע]. כאן הוא אומר שארבע החיות הטמאות לגמרי, שמנויות בפרשת שמיני לפי סדר אבי"ע ממטה למעלה, הם נוגה דאבי"ע.] (כנלע"ד בדא"פ לפי ס' המדריגו' המנויים בפ' שמיני ארנבת כו')

איך אפשר להסביר מה שכותב כאן? אפשר לומר שלכל הקליפות קורא נוגה, כי החלק הרע דנוגה מתכלל ב-ג קליפות הטמאות לגמרי. אבל הפירוש היותר פנימי, שהיות שלכל אחת מארבע החיות – גמל, שפן, ארנבת, חזיר – יש סימן אחד טהור וסימן אחד טמא, הן על דרך קליפת נוגה שחציה טוב וחציה רע (היינו שהם בחינת נוגה שבג' הקליפות טמאות, כמבואר במ"א). בשלשת הראשונים כתוב "מעלה גרה הם ופרסה לא הפריסו"[עא]. בחזיר הפוך, מפריס פרסה אך לא מעלה גרה. היות שבכל אחת מחיות אלה יש סימן אחד טהור ואחד טמא – רק שהחזיר מחולק מכולם – הם חלוקות מ-ג קליפות הטמאות, הם חצי טוב וחצי לא טוב. החזיר – כחלק מזה שהוא חזיר – אפילו פושט טלפיו ואומר תראו שטהור אני.

מהי העשיה, הכי נמוך? כתוב בזהר בכמה מקומות[עב] שהגמל מסמל את מלאך המות.

יש שתי חיות דומות, שפן וארנבת, כמו בסוד פרד"ס כנגד אבי"ע – לפעמים רמז למעלה מדרוש ולפעמים הפוך[עג], הם דומים[עד]. שפן כנגד היצירה – סימן ששם עושים הרבה ניסויים – והארנבת נגד הבריאה[עה].

הצד השוה בשלשת העולמות התחתונים, אותו סימן טומאה וסימן טהרה (גמל-שפן-ארנבת משלימים ל-1156, 34 ברבוע). אז עולים לאצילות, ובו החזיר מפריס פרסה (רמז לפרסא שבין אצילות לבי"ע) ולא מעלה גרה (חזיר הוא שלמות בפני עצמו – חזיר = 225 = 15 ברבוע. שני השרשים, 34 ו-15 משלימים ל-49, 7 ברבוע). הוא לא מעלה גרה ואומר שגם זה סימן שהוא בסדר – באצילות לא צריך בירור שני, אני לכתחילה עושה את כל הבירורים בפעם אחת.

אצילותחזירמפריס פרסה ואינו מעלה גרה

בריאהארנבתמעלה גרה ולא מפריסה פרסה

יצירהשפןמעלה גרה ולא מפריס פרסה

עשיהגמל מעלה גרה ולא מפריס פרסה

תכלית המשיכה לפסולת – "אורות דתהו בכלים דתקון"

ולכן יש בו רצון לפסולת [ווארט מאד חזק – אדם נמשך לפסולת בגלל החזיר שלו. (לכאורה עבר זאת בגיל שנתיים.) כן, "בן שנתים דומה לחזיר" בשבעת העולמות-הבלים של קהלת[עו]. כתוב שדומה לחזיר כי פושט את ידיו ללכלוך, לצואה. אבל זה נשאר אצלו לכל החיים. זו לכאורה סוגיה קלאסית בשביל פרויד – מה שנשאר בנפש מהינקות. אפילו אצל משה רבינו יש זאת. איפה כתוב? "פסל לך"[עז] – הפסלת תהיה שלך[עח]. מהי הפסולת שם? כסף. נראה ראש ישיבה אחד שלא נמשך לפסולת... רק לעתיד לבוא, כשהמעדנים מצויים כמו עפר (כלומר שיחשבו בעיני האדם כעפר, בטלים והפקר ללא שום משיכה אליהם), אז הכל יהיה בבחינת מן, אכל ללא פסולת.]

וזהו הי' המכוון להלביש הנשמה בגוף [משיכה לפסולת, כדי לברר אותה, כי בתוכה יש ניצוצות של עולם התהו, "עליונים למטה".] וראשית ההלבשה הוא בבחי' נוגה דאצי' [החזיר. ה' מלביש את הנשמה שלך בגוף, החל מלמעלה, והדבר הראשון הוא רצון לפסולת – ראשית הלבשת הנשמה בגוף. פלאי פלאים.] בכדי שיהי' בו רצון לפסולת ועי"ז יתלבש בהם [בכל מדרגות התהו שנפל מטה, בכל שם בן בגימטריא בהמה.] אך שלא ישאר ברצון זה [ה' לא רוצה שיתלבש בזה וישאר בזה – נותן לו רצון לפסולת, שיתלבש בה, על מנת שבסופו של דבר לא יעשה רק אתכפיא אלא אתהפכא.] רק יהפוך רצונו בכדי לבררם [רציתי את הפסולת, ואני צריך דווקא לקחת אותה ולבררה.] ולהפכם מיש לאין [זו תורה של המגיד[עט], שה' ברא את העולם יש מאין כדי שהצדיקים, "ועמך כֻלם צדיקים"[פ], יהפכו את היש לאין. יסביר באריכות בחלק השני שגדר אין הוא שאין בו פסולת וגדר יש הוא שיש בו פסולת. אַיִן – המלה של הבעל שם טוב שהופנם על ידי המגיד – כולה מן, בלי פסולת. קודם אמרנו שאכל הוא א-כל. הוא גם אין-כל בגימטריא אלף-פלא. בעצם, א-כל הוא קיצור של אלף-כל = נפלא, סוד שם קסא, אהיה דיודין, השם דלעתיד לבא] כו',

אמנם לע"ל [הכל כדי להסביר שאמנם לדור המדבר אין חלק ב"עולם הבא" – מה שנמשך מתהו לתיקון – אבל ב"לעתיד לבא" יש להם חלק, הם עיקר אוכלי המן.] יהי' עולם ברור והיינו שיהי' שלימות הבירור מכל הניצוצי' ואז יהיו עליונים למעלה כי יתעלו [כל] הניצוצות לשרשם ויעוררו אורות דתהו שלמעלה מבחי' התיקון שירדו ויתלבשו בבחי' רבוי הכלים וממילא [ימשיכו אורות ממדרגה יותר גבוהה דתהו.] יהיו בחי' ריבוי האורות מלובש בבחי' רבוי הכלים [מה שהרבי קורא[פא] אורות מרובים דתהו – כאשר התהו כבר למעלה – בכלים מרובים דתיקון.] וזהו שיהיו כולם צדיקים [מתי? לעתיד לבוא.] בלי שום תערובות רע דנוגה [הוא מתכוון לצדיק של התניא, שברר את הרע בפנים לגמרי, ונשאר "ולבי חלל בקרבי"[פב], ואף הפך את הרע לטוב, את החשך לאור ואת הטעם המר למתוק.] רק חומר גופם מרכבה לכלים דתיקון ובהם יהיו מלובשים אורות דתהו לחיות נשמתם,

שביעה באמצעות ראיה

אך מחמת חיבור זה דאורו' דתהו בכלים דתיקון יאיר בהם [משהו עוד יותר גבוה] אורות עליונים שלא היו בסדר השבירה והתיקון והם האורות דעקודים [עצם ענין האין-המן, האור של סוד אור-מים-רקיע, כמו שיתבאר.] או [אפילו יותר מזה,] אורות דעיגולים דא"ק כמ"ש [בחסידות[פג] על הפסוק שאומרים כל בקר.] בענין יהללו שמו במחול[פד] כו' ["מחול" היינו עיגולים, סוד המחול שיעשה הקב"ה לצדיקים לע"ל, ו"שמו" בחינת יושר, ו"יהללו" לשון אור, "יהל אור" – הארת העיגולים ביושר, כך מבואר בדא"ח.], וגם האורות אלו יתלבשו בכלים [הכלים דתיקון של הצדיקים, "ועמך כֻלם צדיקים".]

וממילא יהיו נתפסים בראיית העין ["עין בעין יראו בשוב הוי' ציון".] ויבואו בבחי' שביעה במורגש [רק בראיה כבר יש שובע.] וזהו שהאכול[פה] יהי' משביע להם, ועיקר הענין שהכלים שלהם יתרחבו עד שיקבלו כלים הפנימי' של האורות דעקודים [בתוך הכלים דתיקון.] שהם בחי' אותיות המח' [הבלתי נראית מצד עצמה.] כנ"ל ולכן יהיה האכול משביע כו' וזהו"ע לויתן [המחשבה שלנו, שעשתה שביל לאורות הפנימיים שבתוך העקודים, כנ"ל.] שהוא כלים הפנימי' דאורו' דעקודים, משא"כ שור הבר [משהו אחר לגמרי.] הוא הכלים דתהו ותיקון והאדם כלול מכולם אפי' מבחי' עולמות העליונים שלמעלה מבחי' התהו והקב"ה רוצה שיומשך אברים חדשים [לשון המגיד.] כלים הפנימי' דעקודים שהוא בחי' אותי' המח' [בהמשך יאמר שהיינו פרצוף לאה – סוד דור המדבר – בשרש כל השרשים. היינו הלויתן, שבים, עלמא דאתכסיא, המחשבה. עיקר הסעודה דלעתיד נקרא על שם הלויתן דווקא] ויתגלו בכלים הנגלים דתיקון ע"י הדיבור [שמתרחבים לקבל את אותיות המחשבה.] כו' וד"ל.

כ"ז נלע"ד בדא"פ [כל כך אצלו "נראה לפי עניות דעתי בדרך אפשר", שחוזר על זה כמה פעמים. בסוף – הכי יפה כאן, מסכם "וענין זה אינו מובן אצלי עדיין בשלמות עד יערה עלינו רוח ממרום כ"ז נלע"ד בדא"פ כו' וד"ל". איני זוכר כרגע כזה משפט אצל רבי הלל – אולי יש עוד. אחרי כל ההתבוננות, כל הידע, הדבר הזה – סוד אור-מים-רקיע כאן, עם הסבר מופלא – עדיין לא מתיישב אצלי בשלמות. בכל אופן, כותב מה שכותב, כותב מה שנראה לו הפירוש האמתי, ואומר ש"כל זה נלע"ד בדא"פ".]]:

שוב, יש פה את סוד הצלם, סוד אור-מים-רקיע, ועוד הרבה דברים מאד יסודיים.

ארבע בחינות באכילה

[אחרי ניגון:] בכל אופן, נקרא קטע עיקרי מהסוף – כוונה מעשית. זהו חדש של אכילה – צריך לכוון באכילה. יש כאן ארבע מדרגות של כוונה:

[פי' הדברים נלע"ד בדא"פ [כאן מסכם הכל.] שבמאכל הפשוט יש בחי' חיות הנמשך מעולם הנקודים כנ"ל, רק גם בזה יש ג' בחי' [שלש מדרגות נקודים – גם בניקוד, כמו בטעמים, ישנן שלש בחינות של עליון (חולם) תחתון (חיריק וכו') ואמצעי (שורוק) – ולמעלה מזה מדרגה של עקודים, שהיא המן האמתי.]

נקדים לומר בעל פה, כדי שירוץ בקריאה: בעולם התהו נשברו המדות, ומזה העבודה בעולם שלנו. כל סוד הבריאה שייך לאכילה – היינו באמצע להסביר שישנה מסורה עתיקה שמתחילה "אכלה ואכלה", שרש אכל הוא השרש הכי בסיסי. אכל היינו א-כל, אחד הוא הכל והכל אחד. העבודה שלנו כאן היא לברר – אוכלים, מבררים את רפח הניצוצין שנפלו במיתת המלכים, שבירת המדות (בסוד "מהאֹכֵל יצא מאכל" בגימטריא רפח, חידת שמשון לפלשתים. כל החידה: "מהאכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק" = 1058, הרבוע הכפול של 23 = תענוג תענוג, היינו התענוג שבמאכל החיצוני והתענוג שבאכל הפנימי, ודוק. הס"ת = 169, אחד-אהבה ברבוע = טעמים. יש בחידה 23, חיה-חדוה, אותיות, ערך הממוצע של כל אות = 23-23, אלהי. "[ומעז יצא] מתוק" = ו"פ "[מהאכל יצא] מאכל". חלק הקדמי של החידה = 3486 = 42 פעמים 83, 83 במשולש = "הלחם" = "יחיה האדם"). עולם התהו מתחיל במלך "בֶּלַע" – כבר רואים שעולם התהו קשור לאכילה, בליעה, יש תענוג של בליעה.

אבל מעל שבעת מלכי התהו, מעל שבע המדות, יש את החכמה והבינה של עולם התהו, שלא מתו, רק נפלו עד סוף האצילות – האחוריים שלהם נפלו עד סוף האצילות. ויש את הכתר דתהו, שרק נפגם באחוריים שלו – גם האחוריים לא נפלו. זהו כלל גדול באריז"ל[פו] לגבי עולם התהו: ה-ז תחתונות מתו, במוחין היה בטול ובכתר היה רק פגם. יש שבירה-בטול-פגם, או מיתה-בטול-פגם (= 625, 25 ברבוע, 5 בחזקת 4, אדם-מאד במילוי: אלף דלת מם).

מכל שלש התופעות יש משהו בתוך האוכל, שצריך לזהות כל פעם שאוכלים. יש בתוך האוכל חלק מת, הפסולת ממש, שירדה מהז"ת דנקודים. יש חלק שלא מת, הוא רק בבחינת אחוריים שנפלו, החכמה ובינה דתהו – יש לו בטול מהות. יש משהו באוכל שעדיין מאד קרוב לאין, אבל יש לו טפת פגם – מהכתר דתהו. למעלה משלשת הבחינות האלה, הכל באוכל, יש דבר שבא מעולם העקודים – המן, האין האמתי, האכל הפנימי.

ארבעת הדברים הללו מקבילים לי-ה-ו-ה: הפסולת ממש היא מה שהחזיר שבי רוצה. אם יש פרי שאבד את כל הטריות שלו, התייבש, הוא רק בחינת המיתה – אם אוכל אותו אני אוכל רק פסולת. יש בו חיות, יתכן שיחיה אותי – ניצוצות מז"ת דנקודים. כל זמן שמספיק טרי, שאני רואה את היפי של התפוח – יש ראיה, שביעה של ראיה, עוד לא התייבש ומת – השביעה של ראית הגוון המיוחד של האוכל הגשמי באה מחכמה ובינה דתהו. יש שתי בחינות של טעימה ממש (הטעם הוא למעלה מראיה כנ"ל) כנ"ל – הטעם שעל ידי הלעיסה בשינים, עדיין בירור, בא מהכתר דנקודים, והטעם הראשוני, בלי לעיסה, הוא מעולם העקודים. אלה ארבע המדרגות, שאפשר להקביל לי-ה-ו-ה – אף שלא מסביר כך – שני הטעמים הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[פז]. זו תמצית הביאור, כעת נקרא בפנים:

הא' בחי' החיות שנפל מז"מ דנקודים שחיות זה הוא מלובש בהפסולת ממש [בפסולת יש חיות.] ונק' מיתה ממש אבל החיות הנמשך מבחי' אחוריים דאו"א הוא מלובש ג"כ בכל הדברים דצח"ם כמבואר בע"ח שגם בהם הי' בחי' ביטול כו' והוא בחי' ב' וחיות זה ניכר לכח הראי' שבעין הדוגמה לזה יובן ממה שאנ"ר בכל פרי בתחלת חידושו יש בו חיות באופן אחר עד שהחיות שבו ניכר לראי' העין ולכן עיקר ברכת שהחיינו הוא דוקא על הראי' [אחר כך אוכלים, אבל ה"שהחיינו" – החיות – בעיקר על הראיה.] כו' וזה החיות הוא מבחי' אחוריים דאו"א המלובש בהם שאינו בבחי' מיתה כי [או"א לא נפלו לעולמות התחתונים, כמו המדות שנפלו לבי"ע ומתו, ואו"א] נשאר בעולם האצי' כמבו' בע"ח משא"כ כשמתיישן אינו ניכר בו שום חיות רק כמו מת ממש והיינו מחמת שנסתלק החיות זה והגם שמוכרח להיות בו חיות הוא רק חיות המדות שאינו ניכר כלל [לא רואים חיות, אלא רק חומר מת.] מצד שנתעלם ונתלבש בבחי' הפסולת ממש [אלה שתי הבחינות התחתונות, כנגד וה. מיתת המדות שייכת למלכות, ה תתאה שבשם, עליה נאמר "רגליה יורדות מות". נפילת-בטול אחורי המוחין שייכת למדות, ו שבשם, עליהן נאמר "שבע יפול גו'".],

אך בחי' ג' הוא הטעם הנרגש לחיך אחר הלעיסה בשיניים כנ"ל שהוא נמשך מבחי' אור הכתר דתהו שהי' בו פגם בעלמא כמבו' בע"ח וזה החיות גובר על הפסולת [נושא שעוד לא למדנו – אם יש טעם הוא גובר על הפסולת ומברר את הפסולת.] ודוחה אותו [את הפסולת שאי אפשר לברר] לחוץ והוא נכלל אחר הבירור מן הפסולת בנפהא"ד [בנפש האדם.] ומוסיף בו חיות כו' אך אעפ"י שהוא בבחי' האין [שתי המדרגות העליונות הן אין ושתי התחתונות יש – עוד ראיה שכנגד י-ה-ו-ה.] מ"מ גם לו יש קצת חיבור עם ישות המאכל ומתעלם בו ולכן אינו נרגש ונגלה רק אחר הבירור קצת שהוא הלעיסה בשיניים

אבל חיות שמעולם העקודים שבמאכל שנק' אוכל כנ"ל [אם כן, יש כאן מאכל-מאכל-מאכל-אכל. כמה שוה? 324, חי ברבוע. כל האוכל בשביל לחיות. ממוצע כל מלה הוא ט ברבוע, אנכי, טבע – הכל טבע-טבע-טבע-טבע.] אינו מלובש כלל בבחי' היש ואין לו חיבור עמו כלל רק הוא בבחי' אין בעצם ולכן נרגש תיכף לחיך בעת שמכניסו בפה [זהו סוד חיש-מהר שדברנו קודם מבעל אור החיים הק' – דבר שלא מורגש מיד הוא כי יש בו תערובת ישות, ולכן צריך שהות, ללעוס, לעכל וכו'. אין שאינו מעורב ביש בכלל – מורגש מיד. כל ענינו נאו, תיכף ומיד ממש.],

ולסיכום:

יאוכלחיות מעולם העקודיםלמעלה משבירה ותקון

המאכלכתר דנקודים – טעם המתגלה בלעיסהפגם

ומאכלחכמה ובינה דנקודים – טעם המתגלה בראיהבטול

המאכלמדות דנקודים – החיות שבפסולתמיתה

ה. אכילה לרפואה

אותיות התורה – אֹכֶל שבתוך המאכל

נמשיך לקרוא באות קסה את דברי המגיד עם ביאור ר' הלל[פח]:

ושמעתי ממנו כל האוכלין אוכל אדם לרפואה[פט] כי פעמים כתי' בפסוק [על מה שנח הכניס לתבה:] מכל מאכל אשר יאכל ולמה נק' מאכל [בפשטות היינו המאכל הגשמי. יש כאן הבדל בניסוח – רבי הלל השמיט את זה שאין טעם, והכוונה כאן שהטעם הוא מהרוחניות.] אמנם המאכל הפשוט אין בו טעם אפס שיש בתוכו דבר טוב דהיינו טעם ברוחני' מזה המאכל גנוז אוכל הרוחני וזה המאכל איננו שום מאכל כלל אפס שהוא כלי להאוכל הרוחני, ובזה שהוא אוכל מאכל פשוט הוא מתאכל הרוחני'. וזהו ל' מפעיל שהוא יוצא לשני. גם כאן דבר היוצא לשני שהוא מאכיל את האוכל הרוחני. אמנם הוא התורה האותי' כלי [כמו שהוסבר קודם שהמחשבה נותנת טעם.] כן בשרש האותי' דהיינו בשרש בש"ר בי"ת שי"ן רי"ש יש באלו האותי' טעם בשר וכן לח"ם למ"ד מ"ם חי"ת יש טעם לחם.

כאן יש בדברות המגיד קטע שבכלל אין במגיד דבריו ליעקב:

ושמעתי מאדמו"ר שזהו פירוש צ' דצלם, ל' דצלם, ם' דצלם, בפסוק כי בצלם אלהים עשה את האדם והחכם עיניו בראשו.

לא כל כך ברור הקשר, ואפשר לחשוב שבאמת לא שייך – אך נראה שכן שייך.

אמנם האותי' עצמן הן נק' אוכל שהם אותי' האוכל עצמו והיא התורה והתורה היא רפואה כי כן כתי' רפאות תהי לשריך וזהו כל האוכלין אוכל אדם לרפואה כלומר האוכל עצמו [דהיינו הפנימיות.] אוכל אדם לרפואה.

חיות מעולמות עקודים-נקודים-ברודים

נקרא ברבי הלל:

[פי' הדברים נלע"ד בדא"פ באופן זה היינו ע"ד המבו"ל שהמאכל הפשוט הוא בחי' לחם מן הארץ והחיות שבו הוא מעולם הנקודים בדרך נפילה כנ"ל [אחר כך יפרט לשלש בחינות, כמו שלמדנו קודם.] וגם חיות והארה מעולם התיקון, אבל לחם מן השמים החיות שבו הוא מעולם העקודים כנ"ל

[יש כאן חידוש:] אך אעפ"כ גם במאכל הפשוט מלובש החיות מעולם העקודים ג"כ ולכן גם במאכל הפשוט יש טעם הנרגש לחיך קודם שילעוס בשיניים הוא הטעם הרוחני שנמשך מעולם העקודים אבל הטעם הנרגש אחר הלעיסה בשיניים הוא חיות מעולם הנקודים [אחר כך יסביר שזה מהכתר דנקודים.] והוא פועל בחי' השביעה כנ"ל [קודם אמר שהראיה גורמת לשביעה, וכעת מוסיף עוד משהו:] וכמאמר דוק בככי ותשכח בנגרי כו' [הגמרא[צ] אומרת "דוק בככי ותשכח בניגרי", ומפרש רש"י: "אכול הרבה ותמצא האכילה בפסיעותיך, שיחזק כחך". כאן ר' הלל מפרש ששייך בפרט לפעולת הלעיסה.] וד"ל

עשרה מאמרות ועשרת הדברות – העלם וגלוי

ונק' המאכל הפשוט עם החיות המלובש בו בשם מאכל ל' מפעיל ע"ש שעל ידו מתאכל רוחני' החיות הנמשך מעולם העקודים והרוחני' של החיות שמעולם העקודים שמלובש בו נק' בשם אוכל אמנם החיות זה הרוחני שמעולם העקודים המלובש במאכלים היא בחי' התורה [כנ"ל.] כי גם התורה היא המשכה מבחי' עולם העקודים כמאמר תורה מן השמים [והסביר קודם ששמים היינו עקודים.] נתנה וידוע דבאורייתא ברא קוב"ה עלמא א"כ גם בשעת הבריאה ירד אור התו' ונתלבש בכללות העולמות בדצח"ם שבהם להוותם מאין ליש והצי"א [והצירופי אותיות.] של השמות של כל נברא כמו בשר או לחם הם כלים לאור התו' (ועי' בלק"א ח"ב [שער היחוד והאמונה.] ספ"א ז"ל שנשתלשל מעש"מ שבתו' שיש בהם כח וחיות לברוא יש מאין ולהחיותו לעולם דאוריי' וקוב"ה כולא חד עכ"ל כו' וד"ל [רוצה לחדש כאן שתורה אינה רק עשרת הדברות של מתן תורה, אלא גם עשרת המאמרות של מעשה בראשית.]) רק בשעת מ"ת נתגלו צי"א דעשה"ד שבהם מאיר אור התו' בגילוי [מה שאין כן במאמרות.] אבל גם בעש"מ עם כל החילופים ותמורות היוצאים מהם מלובש אור התורה בהעלם שלכן יש בהם כח להוות מאין ליש כנ"ל בשם הלק"א כו',

[יש כאן סוד של חש-מל, העלם וגילוי, שתיקה ודבור: כתוב "עשרה עשרה הכף בשקל הקדש"[צא] – גם ווארט שהמגיד מביא[צב] – עשרת הדברות ועשרה מאמרות (שבתחלה אור התורה גלוי בדברות ונעלם במאמרות) ששקולים ומכוונים זה כנגד זה, ומתחברים כאחד על ידי הארת הדברות במאמרות בסוד "וידבר [אלהים את כל הדברים האלה] לאמר", פסוק הכותרת של עשה"ד[צג]. "עשרה עשרה הכף" – האות כ = 20, "עשרה עשרה" (ורומז לשני הפרצופים שבכתר עליון, י"ס דעתיק כנגד עשרת הדברות וי"ס דאריך כנגד עשרה מאמרות); "כף" (מילוי האות כ) = 100, עשרה פעמים עשרה, ודוק. אם כן, לגבי גילוי אור התורה היחס בין הדברות למאמרות (כך בתחלה, וכן גם עתה כל עוד שאור הדברות לא מתגלה לגמרי במאמרות. בכל דור ודור פועלים צדיקי הדור יותר ויותר חיבור ואיחוד בין הדברות למאמרות על ידי איחוד התורה והמדע, כפי שמתגלים כ"א באותו דור) הוא חש-מל. מדגיש, כפשט התניא, שמציאות העולם גם היא תורה. ממילא, כמו שהרבי כותב בשיחות[צד], לא יתכן שהעולם יתנגד לתורה – כי כל המציאות שלו תורה, רק שבהעלם.]

אכילה מתוקנת – רפואה גשמית ורוחנית

והנה כל מיני קלקול שיכול להסתעף מחמת המאכל הן בגשמי' שיוכל ליפול בחולי ר"ל הן ברוחני' שמגשם אותו [כשאדם אוכל גראב, בגסות, כמו שכולם אוכלים – יכול להזיק לו, לקלקל גם בגשמיות, לבוא לידי חולי, וגם ברוחניות, שנעשה גראב. כך מפורש בתניא[צה], שמדי יום, מרוב אכילה, אדם הנעשה יותר מגושם.] הכל הוא מצד החיות שמעולם התהו המלובש בו שנפל בבחי' יש דנוגה שמזה נעשה בו תערובות פסולת והפסולת הוא המקלקל [היות שהחיות בתוך הפסולת – הפסולת גורמת לקלקול, גם בגשמיות וגם ברוחניות.]

אבל אם נזהר במאכלים לא למלאות תאוותו [לא לאכול כמו א גראבע-יונג] ר"ל כמ"ש צדיק אוכל לשובע נפשו [הפסוק של חדש שבט.] ובכוונה נקי' בכדי להמשיך אורות הרוחני' המלובש במאכלים מעולם העקודים בכדי להשביע נפשו האלקי' באורות אלו [יש הרבה כוונות האכילה באריז"ל, וכאן כוונה הכי טובה – שאין שם – תורף כל מה שלומדים. צריך קודם כל לא למלאות תאוותו, אבל הכוונה הפנימית צ"ל להמשיך מעולם העקודים, להמשיך מן.], אז נק' אכילה זו בשם עבודה אלקית בשעת מעשה אפי' קודם שלומד בכח האכילה ההיא ["בכל דרכיך דעהו"[צו], ולא רק "כל מעשיך יהיו לשם שמים"[צז], כמו שמחלקים תמיד בחסידות[צח]. "דעהו" במדרגה מאד יותר גבוהה, של עקודים.] כי כן נעשה שנמשך אורו' רוחני' שמעולם העקודים בנפשו בתוס' מוחין ומדות [מוסיף לו גם שכל וגם רגש.] כו' כמאמר חמרא וריחני פקחין ועד לא אכילנא [בשר של שור.] כו' דעתאי בהא שמעתא [כפי שגם מובא בתניא[צט].]

ואז [אם אוכל נכון] לא די שלא יקלקל ח"ו [זהו עיקר גילוי החסידות – קשור לרבי דוד מלעלוב, שבהתחלה סיגף עצמו, כמו הרבה צדיקים, והחסידות גלתה שאפשר ומוטב לעבוד את ה' לא  על ידי שבירת הגוף אלא באכילה עצמה.] אלא יכול להשלים החסרונות ולרפאות הקלקולים דמעבר [גם בגשמיות, ומתכוון כאן בעיקר ברוחניות.] וזהו כל האוכלים אוכל אדם היינו כאשר אוכלם כמו אדם [ולא כמו בהמה.] בבחי' הביטול דחכ' כח מ"ה [בגימטריא אדם.] בשעת מעשה ואז האוכל נעשה רפואה כו' וד"ל)]:

עד כאן קטע שני. שוב, השמיט לגמרי את הקטע של הצלם שיש בדברות המגיד.

מדרגת דור המדבר – "אין" שלמעלה מפסולת ה"יש"

נמשיך לקרוא (הרב הקריא מתוך דברות המגיד):

והנה אמרו דור המדבר אין להם חלק לעוה"ב כי עוה"ב הוא הבא תמיד [עולם הבא הוא תבונה, כמו שיתבאר – המשכת מוחין תמידית לז"א.] כנאמר בס' הבהיר[ק]. ולע"ל הוא דבר אשר איננו תמיד כ"א לע"ל [לעתיד לבא = "שמע בקלה"[קא], שרה אמנו היתה במדרגה זו. באמת, איך מסבירים בקבלה עולם הבא ולעתיד לבא? תבונה ואמא עילאה. אמא עילאה היא לעתיד לבא, בחינת שרה[קב], גימטריא מדויקת. תיכף נסביר שעולם העקודים הוא אברהם, יש כאן יחוד (בדרך כלל מוסבר שאברהם ושרה הם או"א עילאין. ואכן אבא עילאה הוא בחינת עקודים, בחינת אין), רק שהוא צריך לשמוע בקול שרה. יצחק ורבקה הם כבר תיקון עולם הנקודים (שביחס לאו"א עילאין היינו סוד ישסו"ת). יעקב ונשיו עולם הברודים.] והוא המאכל [כאן לכאורה היה צ"ל אוכל, אבל בכל זאת כותב מאכל שמתאים יותר לסגנון המשפט, "והוא המאכל של אוכלי המן" וברור כוונתו מההמשך, "במאכל הרוחני כו'".] של אוכלי המן במאכל הרוחני שאין בו שום פסולת

כי במאכל יש בו פסולת והפסולת אשר בו מקלקל הטעם. [יש כאן ווארט חשוב:] אמנם הטעם בעצמו גובר על הפסולת [איזה טעם? אם מדובר בטעם העליון של העקודים – אין כאן התייחסות לפסולת כלל. אבל מדובר במדרגה השניה של הטעם, הטעם שעל ידי לעיסה, הוא הגובר על הפסולת.] כי מלתא דעבידא לטעמא [בדברות המגיד מוסיף: אפילו באלף] לא בטיל כי כן בטעם לא היו ביטול [כאן כותב ממש מתוך האריז"ל. על פי פשט מדבר בטעם של האוכל, רק כשהזכיר את הטעמים התחתונים – של סג דא"ק – התייחס לטעמי המקרא. הרבה פעמים טעמים הם בכתר. לפעמים[קג] טנת"א הם י-ה-ו-ה, ולפי זה הם מכוונים לחכמה-בינה-ז"א-מלכות, אבל יש שהטעמים בכתר, הנקודות בחכמה, התגים בבינה והאותיות בז"ת[קד]. בכתר של התהו, שמשם הטעם שעל ידי לעיסה כנ"ל, לא היה בטול, אלא רק פגם.] והטעם הוא הרוחני' שבתוכו [כאן הוא כולל גם את הטעם העליון שמעולם העקודים.]

ובכל דבר ודבר יש בו פסולת אפי' באבנים יש בו המראה הירוק [הרבה פעמים ירוק הוא סימן של היפך החיים.] אשר הוא חלק מיתה [בהערות בדברות המגיד מביא גם גרסה של המותרות, אבל כנראה צ"ל מיתה.] שבתוכו כידוע לבוני אבנים [בדברות המגיד כתוב ל'מביני אבנים', נשמע יותר מסתבר, אבל אפשר ליישב שניהם. אם מביני אבנים, אולי אפילו הכוונה לאבנים טובות.] שכן המח' יש בו סיגים כנאמר [בישעיהו, קוראים בהפטרת שבת חזון.] כספך [הפשט שם על שחיתות, שערבו סיגים בכסף, אבל הוא דורש:] הוא המח' ל' כוסף שכוסף לשרשו [ה"רצוא" לאלקות.] הי' לסיגים [הסיגים הם הרגשת היש, מה שאנחנו קוראים מודעות עצמית, גם כשהוא חושב מחשבה של כוסף לה' – יש לו הרגשה של 'יש מי שאוהב'.].

ואמנם הרוחני' שהוא טעם האי"ן שבתוכו אין בו סיגים [כאן כבר ודאי מדבר על העקודים, לא מעולם התהו כלל, ללא שום סיגים.] כי כן דבר האי"ן אם הי' בו סיגים הי' נק' יש [על כך כותב במה שראינו שבאין של כתר דתהו יש קצת יש, יש סיגים.] כי כן דבר היש אשר הוא מחובר כבר בפסולת ואוכל [כל דבר יש הוא בבחינת "אף", אוכל-פסולת יחד, כנ"ל.] ודבר מחובר בוודאי יש בתוכו ישות [יתכן שמתכוון שכל שני דברים שמתחברים – חייבת להיות איזו ישות שמחברת אותם.]

התלבשות האור באש

וכן בכל דבר השרש הוא האין [כאן משהו חדש – עד כאן דובר על אוכל, ופתאום עובר לאור ואש:] כנאמר [בחבקוק[קה]] ונוגה לאש תהי' [כאן הוא מחבר יחד כמה פסוקים: הפסוק בחבקוק הוא "ונגה כאור תהיה" אך בישעיהו כתוב "ונגה אש להבה" ובמרכבת יחזקאל, "ונגה לאש"] שאש בעצמו איננו אור אפס שנמשך לתוכו אור. והאור עדיין איננו אש [יש אור פשוט שעדיין אינו אש.] (ושמעתי ממנו שזהו סוד יחוד אור מים רקיע [בדברות המגיד כתוב פחות טוב – מים אור רקיע – לא לפי הסדר.]) והוא [האור] עדיין אין [יש רמז יפה: יוצא כאן שאין-אור, לפני שמתלבש באש, הוא בחינת המן, לחם מן השמים. אין אור מן עולה משיח (נסדר את שלש המלים בסדר של מספרים עולים: אין מן אור (61 90 207). המספר הבא בסדרה הוא 412 = בית – עד כאן בית משיח = 770). אור-מן אותיות ארמון, אין-ארמון שוה משיח, בינתים... כנראה שאחר כך יהיה לו ארמון, כאשר נקדם את הסדרה הנ"ל מקום אחד ונקבל בית משיח. באמת, בעולם העקודים ("השמים שמים להוי'") ה"אין" האלוקי הוא הוא הארמון, על דרך דרשת מורנו הבעל שם טוב בכ"ד.]

ודור המדבר לכן שאלו היש ה' כו' כלומר אם יש בתוכו היש [תערובת, שבאה מעולם הנקודים.] או האין [מעולם העקודים.] כי י"ש שם בתוך האי"ן [בדברות המגיד כאן הלשון שהיש בא מהאין, והוא יותר נכון. יש כאן רמז לגימטריא המופיעה בכתבי ר"א אבולעפיא[קו] – ש-תהו (בחינת דור המדבר, "ימצאהו בארץ מדבר ובתהו ילל ישמן") בגימטריא יש מאין. כאן יוצא שאם כבר מעורב היש והאין זהו עולם התהו, עולם הנקודים.].

אמנם המרגלים מש"א וזה פריו [צ"ל "פריה"[קז]. הם רצו להוציא דבה על הארץ, אז למה מראים את הפרי היפה?] כי הפרי הי' קטן לפי דורם [הפרי הוא מאכל פשוט, והם בדרגת המן.] כי היו מעולם גבוה יותר [בדברות המגיד ממשיך: 'כי היה יש, והם מעולם יותר גבוה'. מכאן משמע שדור המדבר הם מעולם העקודים, לא מעולם נקודים, עולם התהו, כנ"ל. וצ"ל ששרשם האמתי בעקודים שהוא 'תהו יציב' כנודע אצלנו, אף בחטאם ירדו מעקודים לנקודים, תהו בלתי יציב, שביר, ומתו במדבר. המרגלים מתו מיד חוץ מיהושע וכלב שעלו לעקודים וחיו, ודוק.].

משה רבינו ודור המדבר

אמנם משה רצה לתקן זה ולא עלתה בידו [איך? רצה להמשיך מהעקודים לתוך הנקודים – להמשיך את הטעם העליון בתוך הגשם. לא הצליח כי לשם כך צריך דעת עליון, והיתה לו יחסית רק דעת תחתון, הדעה שלו, לא הדעה של ה':] כי השי"ת אמר שלח לך לדעתך [חידוש מאד גדול, תמיד חושבים שדעת משה רבינו היא דעת עליון – "דעת משה", "דעת המכריע", "אחדות פשוטה" וכו', כל הרמזים של 819 – אבל אם ה' אומר לו "לדעתך"[קח] ולא לדעתי ברור שזו דעת תחתון, שאינה מספיקה כדי לחבר ולהמשיך ממש את אור העקודים, האין בעצם, לתוך מציאות היש. לכן נשארים שני דברים נפרדים, ולכן הוציאו דבה על הארץ, כי הפרי לא היה לפי מדרגתם, שרשם האמתי.] אמנם ד"ע לא הי' בזה כ"א ד"ת והסכמה עליונה לא הי' [לא היתה דעת עליון, ששייכת ל"אל עליון" – הפשט שזו הדעת של ה', ובהרבה פסוקים "עליון" היינו ה'. דעת תחתון היינו הדעה של התחתון ודעת עליון הדעה של העליון. "דירה בתחתונים" היינו שדעת עליון תשרה בדעת תחתון, חבור העקודים והנקודים, חבור אברהם ויצחק בסוד העקדה ("עקדת יצחק" על שם עולם העקודים, עלית עולם הנקודים לדרגת העקודים, בסוד "מטי ולא מטי" שאינו נשבר, ואז אור העקודים, אור האין האלוקי, המן, "לחם מן השמים", יוכל לרדת לתוך העולם התחתון).] (וזהו סוד כי אל דעות הוי' [הפסוק שממנו לומדים שיש שתי דעות[קט]. לפי זה, המשך הפסוק "ולו נתכנו עלִלות"[קי] הולך על עלילת המרגלים, שחייבים מרגלים, שבהם יש עשרה, "עדה", חייביא, אך על פי שני עדים, יהושע וכלב, יקום דבר ה'.])

וזהו דור המדבר אין להם חלק לעוה"ב [תבונה]. אמנם בעולם היותר גבוה לע"ל [בינה עילאה] יש להם חלק. ואשר נכנסו לא"י [דור יותר נמוך. מתחיל עוד נושא חדש וחשוב – אין להם אור ויש להם חיים. על הדור שנכנסו לארץ.] נאמר ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם [לא מסביר כאן, רק רבי הלל יסביר – החיים של הדור השני למטה מהאור של הדור הראשון. שייך לאור החיים הקדוש, שמחבר אור וחיים – כבר תיקון שלם.]. אמנם לע"ל יתוקן [בדברות המגיד: ארץ ישראל. תוספת חשובה, שצריכים לתקן את הארץ כדי שדור המדבר יוכל להיכנס.] שגם דור המדבר יוכלו לכנוס בתוכה כנאמר ואכלתם אכול[קיא] שיאכלו האכול [הכוונה "האוכל", כמו שכתוב בדברות המגיד.] בעצמו ולא המאכל וישבעו והוא לחם המלאכים וזהו גורם ללמוד תורה כי לא נתנה אלא לאוכלי המן והללתם את שם ה' אלקיכם והם אמרו [במדבר.] בלתי אל המן עינינו דהיינו לחכמים [מתאים לפירוש האוה"ח, שמחלק בין ה"לכם", לשון נוכח, ל"ולקטו", לשון נסתר.] הנק' עיני העדה טוב המן ולא ליתר האנשים [התלונה היתה שהמן טוב לחכמים, אבל לא ל'עמך', כי אין בו טעם, אין בו פסולת.]. והנה האוכל הרוחני הוא האי"ן עליו נאמר למעני למעני אעשה [עוד חידוש, שצריך להסביר את כוונתו.].

אור-חיות-כח – עקודים ונקודים

את תחלת הביאור כבר למדנו, נמשיך את החלק הבא:

והנה עד"ז [יש את ארבע המדרגות הנ"ל לגבי האוכל:] גם ביסוד האש הפשוט [האש הטבעי, כמו המאכל הפשוט שהכוונה היא למאכל הגשמי] יש בו ג' בחי' כמו הנ"ל במאכלים [ג' הבחינות של תהו – מיתה-בטול-פגם. בכלל, מה הקשר בין אש ומאכלים? אש אוכלת – אכילה היא שריפה. מצינו הרבה פעמים בחז"ל[קיב] שלשרוף היינו לאכול. זהו גם הסבר יפה לתופעה הנ"ל מהמסורה שההתבוננות בלשה"ק מתחילה משרש אכילה – כמו שהיסוד הראשון בארבעת היסודות הוא יסוד האש. בחז"ל יש "אש אוכלת" ו"אש שותה", רמז מובהק שאש היא ר"ת אכילה שתיה, כמבואר אצלנו ב"סוד הוי' ליראיו" שער "שש אשות הן". נקרא בפנים:] ואפ"ל שזהו בחי' אור וחיות וכח [מכניס כאן עוד שלישיות עיקריות וחשובות בדא"ח. כאן ג הבחינות אור חיות כח כוללות את כל ארבע המדרגות הנ"ל הנ"ל בסוד האוכל, כי במלה חיות-חיים כולל גם את דרגת הבטול, השביעה מהראיה של האוכל, וגם את הפגם, הטעם שעל ידי לעיסת האוכל, גם המוחין דתהו וגם את הכתר דתהו, בעוד "אור" הוא עקודים ו"כח" המדות דתהו, המלכים שמתו.] שבכל הנבראים ובחי' כח הוא חיות המדות [דתהו] שמלובש בהם [הכח שלך הוא מה שמקבלים מהמלכים דתהו שמתו. כנראה גם "כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל"[קיג].] ובחי' חיות ["חיל" כולל גם כח וגם חיות, כמו "בן איש חי" (קרי)-"בן איש חיל" (כתיב)[קיד].] הוא שפע החו"ב וכתר [גם השביעה מהראיה וגם הטעם שעל ידי הלעיסה.] הנמשך בהם כו' מבחי' עולם העקודים ואור הוא חיות שמן עולם העקודים שבכל הנבראים כו' ובמאכלים הוא טעם הנרגש לחיך תומ"י כנ"ל

אורעקודיםטעם המורגש לחיך מיד

חיותכח"ב דנקודיםהשביעה מהראיה (חו"ב) וטעם המורגש בלעיסה (כתר)

כחז"ת דנקודיםכח שמקבלים מהמאכל

ההגהה הראשונה של רבי נתן שפירא לשער העקודים באוצרות חיים היא שעקודים-נקודים-ברודים הם כנגד אברהם-יצחק-יעקב, ובמאמר כאן עיקר הכוונה הוא להתקשר לעקודים, לאברהם. איך הוא פרסם אלקות? על ידי אוכל. יצחק אהב אוכל, שם הרגיש את העולם הבא שלו, "ואכל מכל", אבל אצל אברהם יותר מזה – המצוה המיוחדת שלו (ה"זהיר טפי" שלו) היתה הכנסת אורחים והאכלתם, דרך זה פרסם אלקות, "ויטע אשל"[קטו] ואחרי שאכלו ושתו אמר להם "וכי משלי אכלתם וכו'"[קטז], "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"קיד, "חסד אל"[קיז], "אל הוי' ויאר לנו"[קיח]. בכלל אברהם הוא אור – עד אליו העולם היה מגשש באפלה, ועליו נאמר "ויאמר אלהים ויהי אור ויהי אור"[קיט].

יתכן שהקבלת העולמות לאבות עשויה להסביר גם את הצ"ע שמשאיר בסוף. מסביר יפה את מה שהוא כותב – שהאור הוא מעולם העקודים, היינו שהאור הוא אברהם. עקודים רומז לעקדה, לעקדת יצחק, אבל הפשט הוא שאברהם מאמץ את מדת יצחק – "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה"[קכ] – הם מתחלפים וגם יצחק עולה בסוד העקודים במה שפשט את צווארו על גבי המזבח באהבה רבה ועצומה, מדת אברהם אביו. מתקשר גם לענין של "אלהי אברהם", שהוא העיקר, כפי שלמדנו במאמר השובבי"ם[קכא] – מסביר מאד יפה מה שכותב כאן.

[מוסיף חידוש:] והוא נמשך ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים שהוא המזלות שהם שרשים הרוחני' ואורו' הפנימי' המלובשים בבחי' כלי העקודים הנק' שמים כנ"ל וד"ל וזהו [הפסוק שמביא בפנים המאמר:] ונוגה לאש תהי' כנ"ל וד"ל.

עקודים-נקודים-ברודים – אור-מים-רקיע

וזהו ג"כ יחוד אמ"ר הנ"ל כי שרש כל הנשמות עבמחה"ק שהוא בחי' עולם העקודים או א"ק [בדרך כלל מחשבה הקדומה היא "מחשבה הקדומה דא"ק", אבל היות שעקודים במדה מסוימת נחשב מחובר לא"ק – נקודים כבר יצא מא"ק ועקודים הם "מטי ולא מטי"[קכב] (יוצא מהפה דא"ק ושוב נכנס בחזרה כו'). גם נקודה שלא דברנו – שכל הסוד של עקודים הוא "מטי ולא מטי", שייך לכאן, יוצא וחוזר פנימה, כל הזמן ב"רצוא ושוב" מלמעלה למטה. נקודת ה'אין' מתגלה ומתעלמת, כמו ברק, לכן גם נחשבת בדרגת המחשבה הקדומה דא"ק.] כנ"ל וכאשר נתעורר שרש זה לבוא לידי גילוי נק' אור וכאשר מתלבש בעולם הנקודים נק' מים [זהו חידוש, כי רוצה להסביר כאן סוד אור-מים-רקיע.] וכאשר מתלבש בעולם התיקון נק' רקיע [וכך ה' ברא את העולם בעשרה מאמרות, אור-מים-רקיע, הכל מרוכז בשני הימים הראשונים של מעשה בראשית.],

[חותם בסיום יחודי, כנ"ל:] וענין זה אינו מובן אצלי עדיין בשלימות עד יערה עלינו רוח ממרום כ"ז נלע"ד בדא"פ כו' וד"ל) [אולי לא ראה את ההגהה הנ"ל לאוצרות חיים שעקודים-נקודים-ברודים הם כנגד האבות. אם אברהם הוא האור, יצחק צריך להיות מים ויעקב רקיע. רקיע-יעקב מתחלפים ב-איק-בכר, חילוף של ב-ר.]

עקודיםאוראברהם

נקודיםמיםיצחק

ברודיםרקיעיעקב

יש ה אותיות מנצפ"ך כנגד חמש גאולות[קכג] – גאולת אברהם-יצחק-יעקב-מצרים-משיח. זהו נושא שלגמרי מתחבר כאן, בכמה וכמה אופנים. גאולת אברהם היא ך סופית – "לך לך"[קכד]. גאולת יצחק היא מם, "מצאנו מים"[קכה] (ועוד פסוקים[קכו]) – גאולה של מים. "הצילני נא"[קכז] – נן – היא גאולת יעקב. גאולת מצרים היא "פקד פקדתי"[קכח], כפי שלמדנו במאמר שובבי"ם. גאולת משיח היא "צמח צדיק"[קכט], ה-צ של שבט. צ עולה גם מים, סימן שיש קשר מיוחד בין גאולה ה"צמח צדיק" – צמח צדק, שעולה מנחם מענדל, מתחיל מ"מ – לגאולת יצחק.

ארבע אותיות סופיות הן ארוכות וה-ם היא היחידה הסתומה – סוד ה-ם של הצלם, שהוזכר בדברות המגיד, שתכף נחזור אליו. לפי זה, כל עולם התהו שנשבר הוא עולם של מים. איך יודעים? כי באמת בהתחלה היה "מים במים"[קל], "וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים"[קלא] – עוד לפני שיש תיקון, "והארץ היתה תהו ובהו", היה מים. יש משהו מאד תוהי במים – עושים למים תיקון בשלבים.

הוא עצמו – לא כותב בפירוש, אבל רוצה להקביל את שלישית אור-מים-רקיע לאור-חיות-כח (אך אין ההקבלה מכוונת לגמרי כמו שיתבאר). אור הוא אור, החיות הולכת יחד עם מים והכח יחד עם רקיע. חיות עם מים – "מים חיים". אבל חילק את החיות לשתי מדרגות – חו"ב דתהו וכתר דתהו – יחסית שתי בחינות מים, כמו "מים עליונים" ו"מים תחתונים", רק שבהתחלה הכל היה מים, עוד לא התחלק, לפני הרקיע (שמחלק את המים).

אמרנו שכל הפירושים כאן יותר גבוהים מהכתוב בדרך כלל בקבלה. בקבלה, אור-מים-רקיע היינו כתר-חכמה-בינה, המשכת הזרע. הזרע בכתר, ברצון, הוא אור פשוט. כשנמשך לאבא-חכמה הופך להיות מים, זרע האב. כשנכנס לאמא, לרחם האם, הופך להיות רקיע-העובר. כאן עושה מזה שלשה עולמות – כלומר שעקודים הוא כתר, נקודים חכמה וברודים בינה. המים בעצם כוללים כאן לא רק כתר וחו"ב דתהו, אלא את כל עולם התהו – לא מקביל בדיוק לאור-חיות-כח דלעיל. רקיע הוא עולם התיקון – יעקב, בעל עולם התיקון. כל התהו כאן הוא מים, כנגד יצחק. לפי הפירוש הפשוט המים היינו חכמה, אבל לפי המתפרש כאן הם עולם התהו, עולם הנקודים שנשבר. בז"ת דנקודים היתה מיתה ומה שכתוב "ימותו ולא בחכמה [מים, שכנגד עולם הנקודים]"[קלב] היינו שבכח"ב דנקודים לא היתה מיתה אלא בטול לפגם כנ"ל.

השאלה כאן היא איפה האין נמצא. יש "והחכמה מאין תמצא" שהיינו כתר-עליון, ויש אין שהוא הכתר של החכמה. בדרך כלל עולם הנקודים הוא שם סג, אמא, ו-עב הוא עקודים. מפורש בעץ חיים[קלג] שעקודים הוא עב, נקודים סג וברודים שם מה (שבא לתקן שם בן, אליו נפל סג). אבל אפשר גם לומר כנ"ל שהחכמה היא עולם הנקודים – כי ה-י של שם הוי' הוא נקודה – כמו שלפעמים הטעמים בחכמה והנקודות בבינה אבל לפעמים הטעמים בכתר והנקודות בחכמה כנ"ל (שער שלם בע"ח, ומוסבר אצלנו בחסדי דוד). אז עולם התיקון בבינה. כתוב "החכמה תחיה"[קלד] – גם בפסולת של מיתת המלכים יש חיות כנ"ל, חיות שנקראת מיתה. וממילא אפשר לפרש "ימותו ולא בחכמה" הנ"ל גם בז"ת דנקודים שמתו, שאף על פי שנשברו ומתו (וגם נקברו בעולמות התחתונים בי"ע כמבואר בע"ח) עדיין יש בהם חיות (סוד קיסטא דחיותא, הבל דגרמי), לא מתו לגמרי. אם מלכי התהו לא מתו לגמרי ק"ו שצדיקים לא מתים. ה'צדיקים' של עולם התהו (צ = מלך כנ"ל) מתים וחיים בו זמנית (היינו מה שעולם התהו = "וימלך וימת", בו זמנית). יתכן שזה הדבר שלא כל כך מובן לר' הלל, שמים, בחינת חיים, היינו יצחק, עולם הנקודים (הוא הסביר ששמים היינו עקודים, ואף על פי ששמים הם "שם מים", המים ירדו מהשמים, מעולם העקודים לעולם הנקודים, עולם התהו שנשבר. גם המן=מים ירד מן השמים – "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" – אך לא בדרך של נפילה ושבירה). מה שהסביר קודם שאפילו במיתה יש חיות יכול להיות מפתח ליישב.]]

דור המדבר

ודור המדבר לכן שאלו היש ה' בקרבינו אם אין כלומר אם יש בתוכו היש [שהוא החיות מעולם הנקודים כנ"ל] או האין [שהוא בחי' החיות מעולם העקודים כנ"ל], אמנם המרגלים מש"א וזה פריו כו' כי הפרי הי' קטן לפי דורם שהם מעולם יותר גבוה [אפ"ל ע"ד המבו' בכתבי החסידות שהיו מבחי' לאה [מזכיר זאת כאן לראשונה – כבר צטטנו קודם.] עולם המח' ואפשר לכן קיבלו החיות מעולם העקודים ולא רצו להשפיל א"ע לקבל חיות מלחם דא"י שהוא בחי' לחם מן הארץ], אמנם משה רצה לתקן זה ולא עלתה בידו כי השי"ת אמר שלח לך לדעתך אמנם דעה"ע לא הי' בזה כ"א דעה"ת והסכמה עליונה לא הי' (וזהו סוד כי אל דעות הוי') [נלע"ד כי אם הי' הסכמה מדעה עליונה בזה ושרש ד"ע הוא למעלה מהשתל' דעקודים נקודים [יש משהו יותר גבוה גם מאברהם ויצחק, השכינה שמעליהם, הרי "האבות הן הן המרכבה" לשכינה.] הי' פועל שיתגלה האור [של אברהם, של העקודים.] למטה בא"י [השייכת ליצחק, "גור בארץ"[קלה].] כמו למעלה בעקודים והי' מספיק להם החיות הנ"ל כו' וד"ל]

וזהו דוה"מ אין להם חלק לעוה"ב [שהוא בחי' תוס' אורות הנמשכים מעולם הנקודים לעולם התיקון שנק' עוה"ב מפני שנמשך תמיד] אמנם בעולם היותר גבוה לע"ל יש להם חלק [כי לע"ל הם אורות הנמשכים מעולם העקודים זה נמשך בהם כי היו מאוכלי מן כו' וד"ל] ואשר נכנסו לא"י נאמר ואתם הדבקי' בה"א חיים כולכם היום [משא"כ דוה"מ מקבלים בחי' אור ולא בחי' חיות כנ"ל [מדייק ההבדל שהוזכר קודם.]]

אמנם לע"ל יתוקן שגם דוהמ"ד יוכלו ליכנס לתוכה כנאמר ואכלתם אכול שיאכלו האכול בעצמו ולא המאכל [והיינו מפני שיתגלה ד"ע לפעול גילוי האורו' דעקודים בא"י הגשמי [כמו התוספת של דברות המגיד הנ"ל.] ולכן ישבעו במורגש כי האורות יהיו נמשכים בבחי' הראי' דחכ' כמאמר הנה אלקינו זה כ"א מראה באצבעו [ואומר 'זה'.] ולכן ישבעו במורגש כי הראי' תמשיך האור בתוך פנימי' הכלי כו' וד"ל [לעיל הסביר שהשביעה מראית המאכל הגשמי היא מחו"ב דתהו. כאן הראיה היא מחכמה דעקודים, וד"ל.]] והוא לחם של המלאכים וזהו גורם ללמוד תו' כי לא נתנה תו' אלא לאוכלי מן והללתם לה' אלקיכם והם אמרו בלתי אל המן עינינו דהיינו לחכמים הנק' עיני העדה טוב המן ולא ליתר האנשים,

ירידת הטל – קדימת האתערותא דלעילא

והנה אוכל הרוחני הוא האין עליו נאמר למעני למעני כו' [פי' הדברים נלע"ד בדא"פ כי הנה האורות הנמשכים מעולם העקודים הוא בחי' טל השמים [מושג חדש, שלא הזכיר עד כה.] והוא נגלה בבחי' אור פשוט בלתי התחלקות הגם שבפנימיות יש אורות מחולקים והיינו כמו במקורו כנ"ל, וכ"ה המן שנמשך מן הטל כידוע כו' [גימטריא מאד יפה: הוא אומר שהמן הוא אוכל שנמשך מן הטל – אכל-טל שוה מן, בדיוק כפי שכתוב כאן. ועוד גימטריא: טל-מן = 129, "הוי' הוא האלהים". למעלה ראינו ששלש הדרגות של לחם, "לחם מן השמים" "לחם הפנים" "לחם מן הארץ" = 1290, היינו י"פ טל-מן. לעתיד לבא, סוד המן כנ"ל, כאשר יתגלה לעין כל כי "הוי' הוא האלהים" ואין עוד אז כל דרגות הלחם תהיינה בבחינת טל-מן. הרי לחם = טל-טל = ג"פ הוי', שם בן יב אותיות היוצא מברכת כהנים: "יברכך הוי' וישמרך. יאר הוי' פניו אליך ויחנך. ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום".] ובחי' זאת מתגלית תמיד בלי מעה"ת כידוע דטל לא מעצר כו' [טל בחסידות הוא אתערותא דלעילא בלי אתערותא דלתתא – זהו ההבדל בין טל וגשם/מטר. גשם הוא ע"י אתערותא דלתתא וטל בלי. הוא אומר שמדרגת העקודים מתגלה תמיד, בלי התעוררות ממעשה התחתונים.]

וזהו למעני למעני מצד חפץ חסד הראשון הגם שאין אתדל"ת כמו בתחלת ההשתל' [המדרגה של "תחלת ההשתלשלות", שמתייחס בפשטות לממד הזמן, קיים תמיד בעולם העקודים, לכן כל הזמן יש המשכה ממנו. תמיד מסבירים פשט שאתערותא דלעילא בלי אתערותא דלתתא היה חד-פעמי ("כד סליק ברעותיה למברי עלמא"), ועכשיו באתערותא דלתתא תליא מילתא, "באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא". כאן אומר לא ככה – יש בגשמיות טל, ויש ודאי מקבילה ברוחניות. מה שהיה בתחלת הבריאה עדיין נמצא.] ולכן הוא ג"כ לחם המלאכים שאין להם אתדל"ת [הם נקראו "עומדים", עומדים במדרגה אחת ללא התקדמות אמתית שנעשה על ידי אתערותא דלתתא, סוד "משנה מקום [אתערותא דלתתא] משנה מזל [אתערותא דלעילא]".],

והנה בחי' טל הנ"ל נותן כח ועוז לעורר באתדל"ת שהוא לימוד התורה והמצות וזהו לא נתנה תורה אלא לאוכלי מן [תורה היא הכח לעורר מלמטה, על ידי לימוד תורה – כמו שכתוב במתן תורה שעליונים ירדו למטה ותחתונים עלו למעלה[קלו] – היכולת לחבר עליון ותחתון ע"י קיום מצוות. אבל קודם צריך להיות המשכה מלמעלה בלבד, טל.] שנמשך בהם ע"י המן כח ועוז לעורר באתדל"ת שהו"ע נתינת התו' כו' [קודם צריך מן ואחר כך נתינת התורה.] וד"ל ולכן גם אז [בתחלה, כשה' נתן תורה.] נאמר [בפרשת בשלח, קודם מתן תורה.] הנני ממטיר קודם מ"ת ואמר [שייך לתורה שלמדנו באור החיים:] למען אנסנו הילך בתורתי כו' וד"ל [כלומר, נתינת המן היא בשביל להמשיך את הכח והעוז לעורר באתערותא דלתתא, בחירה חפשית – כפי שהסברנו – שבכל אופן תלוי באדם. המן הוא הקדמה לתורה, ולכן הקדמה ל"אנסנו הילך בתורתי".]].

"למעני למעני אעשה"

כל הקטע הזה נגמר ב"למעני למעני אעשה". השאלה אם בכתב היד הזה יש באמת איזה סדר של אמירת המגיד. יפה שהקטע הראשון בפרשת בשלח בדברות המגיד על "למעני למעני אעשה", ומשמע הפוך:

מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו. פירוש כי השי"ת לפעמים עושה נס בשביל עצמו [לפרסם את עצמו.], למעני למעני אעשה [שקודם אמר שזו המשכה מעקודים.], ופעמים עושה בשביל צדיק [בזכותו.], והנה ישראל שבאותו הדור ידוע שאינן ראוים לאותו נס, שלא היה להם זכות [כמו שלמדנו בשובבי"ם, "רק רע כל היום"[קלז], יודעים את מצבנו.], וצעקו לה' שיעשה למענו למען פרסום גדולתו ואלהותו יתברך, ואמר השי"ת מה תצעק אלי, דהיינו צעקתך שהיא שאעשה למעני, דבר אל בני ישראל ויסעו, [אתם באמת 'על הפנים', "רק רע כל היום", אבל יש לכם זכות:] בזכות אברהם [פלא, אצלנו אמרנו שעקודים היינו אברהם, ומשם חסד חנם, ללא התעוררות מלמטה – אבל יחסית לה' עצמו זו זכות של ישראל, שיש לנו כזה אבא.] כמו שנאמר במדרש כי באברהם נאמר וישכם אברהם בבקר, וכאן נאמר לפנות בקר, אם כן אין להם אלא ליסע, כי הגם שאין להם זכות מפאת עצמן, יש להם זכות אברהם אביהם, ואינם צריכים לצעוק שאעשה למעני [זהו מדרש נחמד, כי לפעמים כתוב שזכות אבות תמה[קלח] אך ברית אבות לא תמה[קלט], או שלא נשאר כלום (הפשט) – אבל כאן כתוב שמספיק אברהם. מתחבר לכל מה שלמדנו בשובבי"ם – מאד כדאי להיות קשור לאברהם אבינו, "וישכם אברהם בבקר"[קמ].].

לכאורה סותר משהו אחר, שכתוב "מה תצעק אלי...", "הוי' ילחם לכם ואתם תחרִשון"[קמא], "בעתיקא תליא מילתא"[קמב] – זה לכאורה "למעני למעני אעשה"[קמג]. למה כותב כאן שזה אברהם (כפי המדרש)? איך הולך יחד עם הזהר? כי "עתיקא" בהחלט יכול להיות כמו שמסביר את עולם העקודים. אם האור של אור-מים-רקיע היינו הכתר, עתיקא. אברהם הוא בחינת עתיקא, האבא הראשון. "למעני למעני אעשה" עולה ביאת המשיח (776), כמבואר בשער "ביאת המשיח" בסוד ה' ליראיו. אברהם זכה לארבע מאות עלמין דכסופין (אתערותא דלעילא ללא אתערותא דלתתא), "ארבע מאות שקל כסף", סוד "למעני למעני [אעשה]".

"מה תצעק אלי" "הוי' ילחם לכם וגו'" נאמר לפני קריעת ים סוף, עוד לפני ירידת המן. הקשר של פרשת בשלח ללחם מתחיל מ"הוי' ילחם לכם ואתם תחרשון" – ה' יתן לכם לחם, מן, אבל אתם צריכים לחרוש, כווארט הידוע של רבי מאיר מפרימישלאן. כשאדם שותק הוא חורש חריצים במח שלו – שותק עם התבוננות. כמו האותיות שהסביר רבי הלל, מחשבות שעושות כלים לכוכבים. יש כאן "למעני" ולא "למעני", אברהם אבינו ורבי מאיר מפרימישלאן (אברהם אבינו רבי מאיר = 780, טל במשולש, י"פ לחם) – כולם יחד...

ו. פירושי המגיד ל"עזי וזמרת יה"

בהירות על ידי צמצום

נסיים בעוד משהו נחמד שכתוב בדברות המגיד פרשת בשלח:

עזי וזמרת י"ה ויהי לי לישועה. שבאותו זמן [של קרי"ס.] היינו כקטנים, ותחילת קטנות [ילד קטן, שלא יכול לדבר.] יש לו מום [הוא אלם] דאל"ם מאלהי"ם [מום עצמו הוא השם האחרון, סוד החותם של עב שמותיו יתברך שיוצאים משלשת הפסוקים "ויסע ויבא ויט" שלפני קרי"ס בפרשתנו, והוא בגימטריא אלהים, אבל כאן אומר שהוא מום בשם אלקים.] ואין לו דיבור, ואחר כך יש לו דיבור מכח שם י"ה מאלהים [כשהוא ילד קטן הוא אלם, ואחר כך נכנסים בו מוחין – דקטנות, אותיות יה – משם אלהים, ונותנים בו דיבור.], וזהו עזי וזמרת, דהיינו כח הדיבור [איך הוא מפרש? "עזי" הוא כח ו"זמרת" הוא דבור. כמו שמסופר על אדמו"ר הזקן, שעיקר דיבורו היה בניגון. "נעים זמִרות ישראל"[קמד], תכלית החש-מל-מל כנ"ל.], וזה מי"ה [אותיות יה נכנסות ל-אלם ועושות אותו אלהים. אפשר לדרוש זאת גם על "אני אמרתי אלהים אתם"[קמה] – היינו בקטנות, בחינת אלם, וכעת "עזי וזמרת יה".].

ויהי לי לישועה [מסביר את המשך הפסוק], פירוש שכל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צרה [לשון צער], והוא הצמצום [כל צער בחיים הוא סוד הצמצום, שתכליתו ישועה – המשכת אור הקו, אור, "אז יבקע כשחר אורך".], ומכח הצמצום היו אחר כך יכולין לקבל בהירותו [היו לנו שיעורים[קמו] שזו מלה מאד אהובה על רבי לוי יצחק – קבל אותה מהמגיד.], וזה לי לישועה [קודם צריכים לקבל מה' אותיות יה, כח הדבור, ואחר כך, מתוך הצער-הצרה, מקבלים את הבהירות. למה ישועה היא בהירות? כי היא רומזת ל-שע נהורין[קמז], גילוי אור הפנים, בהירות של רוח הקדש.].

הבנת האותיות באמצעות הטעמים והניקוד

ככה כתוב כאן, וגם במגיד דבריו ליעקב, אבל באור תורה של המגיד כתוב:

עזי וזמרת יה וגו' [יהיה קשור למה שלמדנו על הטעמים והנקודות, ואחר כך תגים ואותיות, התגים נכללים באותיות, ולכן הסימן הוא טנא, "ושמת [את האורות] בטנא [טנא = כלי]":]. כי האותיות אי אפשר להשיגם כי אם ע"י הטעמים והנקודות [הפשט צריך את הנקודות והסוד את הטעמים.]. וזהו [קודם הסביר "עזי וזמרת" ככח הדבור, כאן מסביר אחרת:] עזי הוא הנקודות, בחי' גבורה [צמצום.], וזמרת הוא הנגינה והטעמים, וטעמים ונקודות הם בחי' י"ה [לפי פשט טנת"א הם חכמה-בינה, אבל יש גם בחינה יותר גבוהה – כמו שאמרנו קודם, שיש סדר של טנת"א מכתר, שאז טעמים ונקודות הם – כתר וחכמה. כאן הסדר "עזי וזמרת" הוא נקודות-טעמים, הי – כמו בשם אלהים – אבל השם שכתוב בפסוק הוא "יה".], היה לי לישועה [מהי הישועה? רציתי להבין מה כתוב:] להבין האותיות כנזכר [יוצא ש"עזי" הוא המאכל ובחינות החיות שבו, ו"זמרת" הוא כבר האור, האין, עצם המן, בגימטריא משיח (ומה שהסברנו שה-ט של "טנא", טעמים, אינו האור אלא ראשית הכלי, היינו לפי ערכין, וכמו שהסביר רבי הלל שעיקר האור שיתגלה לעתיד הוא מעל לעקודים, והוא סוד הדעת עליון של השי"ת שיאחד את העקודים והנקודים, שאז יוכלו דור המדבר להיכנס לארץ ישראל).].

נקודה שלא אמרנו: השבירה בתהו היתה כי כל האורות נכנסו בכל ספירה (מהז"ת). הדוגמה הפשוטה בגשמיות – שנכנס בכח. כמו שאומרים שמישהו 'נכנס' בכח במישהו אחר – שובר אותו. כלל גדול בחינוך – לא להכנס בתלמיד בכח, שזה "עזי", עולם הנקודות. אם רוצים לעשות טוב צריך "זמרת", לשיר הרבה זמירות, כמו המלמדים שלנו בחדר, שכל היום שרים עם הילדים, לתת להם את הטעמים, את הטוב טעם ודעת. הראיה שייכת לנקודות, כי הנקודים יצאו  מעיני א"ק.

אם כן, יש לנו שני פירושים ל"עזי וזמרת", ושני פירושים שונים לישועה – הבהירות אחרי הצער, או הבנת האותיות. "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[קמח] – יהיה שם עם פעמיים י-ה[קמט], שני הפירושים כאן ל"עזי וזמרת יה", שני פירושים יפים משלימים. ידוע הרמז, וכאן דוגמה, שאף על פי ש"עזי" למטה מ"זמרת" (נקודות למטה מהטעמים), הסדר הוא שהמלה השניה יוצאת מהאות השניה של המלה הראשונה, "זמרת" מ"עזי". עזי ראשי תבות עזי-זמרת-יה, הכל נכלל ב"עזי".

סוד הצלם ואור-מים-רקיע

נשאר לנו רק להסביר את המשפט הנוסף על סוד הצלם, שלא מוזכר במגיד דבריו ליעקב:

ושמעתי...

הפירוש הכללי שצלם, היינו נר"נ-חיה-יחידה. צריך לומר שכנגד עקודים-נקודים-ברודים שמסביר רבי הלל. ה-צ – עולם התיקון, עולם ה"צדיק יסוד עולם"; ה-ל – עולם התהו; ה-ם – עולם העקודים, השמים, מקיף רחוק אחד לכל. יש גם עיגולא וגם רבועא – שניהם מקיפים. משיח, היחידה הכללית של נשמות ישראל, בא לסגור את הרוח הצפונית[קנ] – לסתום את ה-ם, "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ"[קנא]. למה ל היא הנקודים? היא גדולה, האות היחידה שעולה למעלה – כמו "אנא אמלוך"[קנב], המלכות נקנית ב-ל מעלות[קנג]. אותו ענין, ש-ל היא "מגדל הפורח באויר"[קנד] – פֹרח אותיות רפח, שרש הניצוצין. הבעיה של עולם הנקודים שלא היו בו שלשה קוים – המדות היו זו תחת זו[קנה]. במוחין כן היו שנים קוים, אבל לא במדות. למדנו בכתר שם טוב בכוונת המקוה[קנו] שכוונת שם אלד היא תיקון עולם התהו. א הכתר, ל שלשת הקוים, ד המלכות, "דלית לה מגרמה כלום"[קנז].

אם נתרגם ל-אמר – האור הוא ה-ם, ה-ל היא המים ('ל...' היינו תנועה, ב-ם הסתומה יש מנוחה. מצד אחד כתוב[קנח] על הצדיקים "ילכו מחיל אל חיל"[קנט] אבל כתוב בתניא[קס] שבסוף תהיה מנוחה – ה"אין להם מנוחה" היינו עולם הבא, ה-ל, שלדור המדבר אין בו חלק). עולם הבא היינו המשכה מתהו לתיקון, מ-ל ל-צ, לעשות להם צל. ה-ם היא עולם העקודים, שכאשר יתגלה יתחבר גם לארץ ישראל למטה. את כל השלישיות שהסביר אפשר לקצר לסוד הצלם שכתוב כאן.

םעקודיםאור

לנקודיםמים

צברודיםרקיע

אור מים רקיע; עקדים נקדים ברדים; צלם = 1521 = טל (הוי' אחד) ברבוע!

יתכן שבסיום "החכם עיניו בראשו"[קסא] רומז לחכמה שכנגד הנקודים, וכן החכמה-עילאה של העקודים כנ"ל, שיודעת לתקן את העינים בסוד הצלם.

עושה חשק ללמוד את תורות המגיד – תורות של תפיסת האין (אין שנתפס כבטול בנפש, כפי שהוסבר[קסב]). מסביר גם את התורות של פרי הארץ, גם בחינה כזו. אצל אדמו"ר הזקן זו כבר אמת. מכאן אפשר להבין למה הברדיטשובר היה נאמן לאדה"ז, היו מחותנים – שניהם קבלו הפנימיות של המגיד. כולם קבלו, אבל שניהם קבלו בכתב – רואים שהגה בזה מאד. את תורות הבעש"ט מסר בעל התולדות, "שמעתי ממורי". הוא לא ממלא המקום, וגם כאן הכל נמסר דרכו – כמה שצדיק גדול, אבל הוא לא הבא אחריו, אלא אדמו"ר הזקן. מענין שדווקא הדברים האלה, שבמסורת חב"ד נאמרו לאדמו"ר הזקן, מופיעים כאן.

גם חסר הגימטריא העיקרית (יתכן גם במאמר המקורי) - חזיר = ה פעמים אדם, ויברא אלהים את ה-אדם בצלמו גו', וביחד עם אדם = רע = ו צירופי אדם. אחד ר"ת אדם חזיר דב = ורע (עץ הדעת טוב ורע) = חיה במשולש (אדם = ט במשולש, חזיר דב = כא במשולש) = חיים נצחיים.