שיעור להילולת הרבי ר' שמחה בונם
אור לי"ב אלול תש"פ – שיעור טלפוני
רמתים צופים אות א – לעילוי נשמת אריה נחייסי ע"ה
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]
א. תנא דבי אליהו
שני סדרי תנא דבי אליהו – אהבה ויראה
בהקדמה לתנא דבי אליהו יש קטע מהגמרא בכתובות:
רב ענן אייתי ליה ההוא גברא כנתא דגילדני דבי גילי [דגים קטנים] אמר ליה מאי עבידתיך [מה הענין שלך?] אמר ליה דינא אית לי לא קביל מיניה אמר ליה פסילנא לך לדינא [לא קבל ממנו ואמר שפסול לדון.] אמר ליה דינא דמר לא בעינא קבולי לקביל מר דלא למנען מר מאקרובי בכורים דתניא ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים עשרים לחם שעורים וכרמל בצקלונו וכי אלישע אוכל בכורים הוה [הרי לא היה כהן, כהסבר רש"י.] אלא לומר לך כל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו מקריב בכורים אמר ליה קבולי לא בעינן דאיקביל השתא דאמרת לי טעמא מקבילנא [הסכים לקבל, אך עדיין פסול לדון. לכן שלח אותו לאחר:] שדריה לקמיה דרב נחמן שלח ליה נידייניה מר להאי גברא דאנא ענן פסילנא ליה לדינא אמר מדשלח לי הכי שמע מינה קריביה הוא הוה קאים דינא דיתמי קמיה אמר האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף סלקיה לדינא דיתמי ואחתיה לדיניה כיון דחזא בעל דיניה יקרא דקא עביד ליה איסתתם טענתיה. [הסיפור היה בשוגג, אך מכיון שגרם לכך:] רב ענן הוה רגיל אליהו דאתי גביה דהוה מתני ליה סדר דאליהו כיון דעבד הכי איסתלק יתיב בתעניתא ובעא רחמי ואתא
עד כאן הרב הסביר בעל פה. נקרא רק את השורות האחרונות, החשובות לעניננו:
כי אתא [כאשר חזר אליהו.] הוה מבעית ליה בעותי [אליהו היה מפחיד עבורו. מה הוא עשה?] ועבד תיבותא ויתיב קמיה [עשה לו תיבה סגורה וישב בתוכה, כדי ללמוד בלי לראות אותו.] עד דאפיק ליה סידריה והיינו דאמרי סדר דאליהו רבה [שלמד קודם, מחוץ לתיבה.] סדר אליהו זוטא [מה שלמד אחרי הסיפור, בתוך התיבה.].
רש"י רק כותב ש"סדר אליהו רבה" הוא מה "שלמד חוץ לתיבה" ו"סדר אליהו זוטא" מה "שלמד בתוך התיבה". תוספות מסבירים שמכיון שהיה הפסק, לחלק הראשון, הגדול פי ארבע בכמותו מהשני, קרא "סדר אליהו רבה", ולחלק השני קרא "סדר אליהו זוטא". זהו הרקע של המדרש תנא דבי אליהו.
נאמר כאן כמה רמזים יפים ומאלפים. רב ענן הוא בדור השני של האמוראים בבבל, תלמיד מובהק של שמואל. הוא מביא הרבה מאמרים בשם שמואל, וגם מאמרים בשם רב. יש סיפור – שכמדומני למדנו פעם בפנים – שרב ענן שלח לרב הונא, שהיה גדול הדור, "חבראי", והוא הקפיד עליו. בכל אופן, שמו מאד מענין – למה נקרא "רב ענן"? איזה "ענן" – רמז לענני הכבוד (שבזכות אהרן), וגם למשיח שנקרא "עֲנָנִי"[2] (כי אם זוכים הוא בא על ענן, "וארו עם ענני שמיא"[3]). אליהו הנביא התפלל לה' "ענני הוי' ענני" וירדה אש מן השמים כו', רמז לרב ענן. כמובן, הכי מיוחד הוא שמכל החכמים – גם תנאים וגם אמוראים – אליהו הנביא מלמד אותו אישית והוא רושם את דבריו עלי ספר, משהו יחודי שלא מסופר על אף אחד אחר.
אך יש לציין שגם לרבי יהושע בן לוי (שחי שני דורות לפני רב ענן) היה קשר מיוחד לאליהו הנביא ולמשיח. לשאלתו של ריב"ל אימתי קאתי מר ענה לו משיח "היום", ולתמיהתו כאשר משיח לא בא באותו יום נמק לו אליהו (ששלח אותו למשיח) שכוונת המשיח היתה לפסוק "היום, אם בקֹלו תשמעו". אך משיח לא לימד לריב"ל מדרש שלם כמו שלימד את רב ענן. על רבי יהושע בן לוי כתבו הגאונים ש"הלכה כמותו בכל מקום" כמו שנאמר על דוד מלך ישראל חי וקים (שרש משיח בן דוד), כפי שלמדו חז"ל מהפסוק "והוי' עמו". וי"ל שרב ענן הוא מעין יורשו הרוחני של רבי יהושע בן לוי. בכתבי האריז"ל מובא שרבי יהושע בן לוי הוא משרש זיהרא עילאה דאדה"ר, סוד אדם-דוד-משיח. והוא גלגול קהת בן לוי (קהת בן לוי יהושע בן לוי = 1092 = מב פעמים הוי', סוד מצות תפילין שבהם מב אזכרות, ו"פ יעקב, ז"פ יוסף ובגימטריא "ומי עמך כישראל גוי אחד בארץ" שבתפילין של מרי עלמא. ב"פ בן לוי = 196 = דוד ברבוע = "ענן הוי'", רמז לרב ענן).
עיקר הקשר של רב ענן לאליהו, כפי שמשתמע מהסיפור הנ"ל בגמרא, הוא מה שאותו אדם שהביא לרב ענן מנחה ("לחם בכורים") דימה אותו לנביא אלישע (שאף על פי שאינו כהן ראוי לקבל 'בכורים' בהיותו תלמיד חכם), תלמידו המובהק של אליהו הנביא (ומי שזכה לקבל "פי שנים ברוחך" מרבו). כך רב ענן, כאלישע, הנו תלמיד מובהק של אליהו הנביא (שייך בעצם לשרש אלישע). בזה מתורץ דיוק עדין ועמוק בסיפור הנ"ל, מה שאף על פי שאותו אדם בתחלה בקש שרב ענן ידון אותו ורב ענן פסל את עצמו מלדון אותו מפני ה'שחד' שהוא הציע לו, כאשר הוא הסביר לו שמלדון אותו הוא 'יורד' (מ"[אלישע] בן שפט" הוא יורד – מדין אמת = בן שפט הוא יורד ונשאר עם אלישע, מ"מאין ליש", המשכה מלמעלה למטה, הוא יורד ונשאר עם "יש מאין", העלאה מלמטה למעלה, וד"ל) אך רק מבקש ממנו שיקבל את המנחה שהביא לו בתור 'בכורים' לת"ח כמו שקבל אלישע, רב ענן מיד חזר בו והסכים. הרי כתוב "שונא מתנות יחיה", ובפרט לאחר שהוא סרב משום 'שחד', והנה הוא מיד מתרצה לקבל את המתנה (דווקא מאלישע, בניגוד לשמואל הרמתי, לומדים חז"ל – אביי ואיתימא רבי יצחק, ראה לקמן – ש"הרוצה להנות יהנה כאלישע"). וצריך לומר שכאשר רב ענן שמע את הדימוי בינו לבין אלישע תלמיד אליהו הוא מיד הזדהה עם זה וראה בכך רוח הקדש פורתא של אותו אדם והשגחה פרטית מלמעלה האומרת לו לקבל את המתנה. נמצא שאותו אדם הוא באמת 'קרוב' שלו, מי שמרגיש את ענינו, ולא בכדי היה נדמה לרב נחמן שרב ענן פסל את עצמו לדון אותו מפני שהוא קרוב שלו!
היות ש"הכל הולך אחר הפתיחה", אם רוצים להבין את סוד השם ענן יש להתבונן בפעם הראשונה שמופיעה המלה ענן בתורה. והוא בברית הקשת שה' כרת עם נח לאחר המבול: "את קשתי נתתי בענן... והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן... והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכר ברית עולם...". בפרשת ברית הקשת יש שלש פעמים "קשת", חמש פעמים "ענן" ושבע פעמים "ברית", סוד מבנה התבות של שלשת פסוקי ברכת כהנים שכנגד שלשת אבותינו הקדושים. נמצא ש"ענן" הוא כנגד יצחק אבינו (ה פעמים ענן כנגד ה גבורות, ראה רש"י על "והיה בענני ענן על הארץ") וי"ל שיצחק אבינו (שהערך הממוצע של ארבע אותיותיו = אליהו) שמשרש נח הנו השרש של רב ענן (אדם-נח-אברהם הם כנגד אברהם-יצחק-יעקב למפרע. וכן, הברכה השניה של ברכת כהנים שכנגד יצחק אחבינו היא "יאר הוי' פניו אליך ויחנך" – "ויחנך" לשון חן, רמז ל"ונח מצא חן בעיני הוי'", כאשר "בעיני הוי'" רומז לרב ענן. יצחק-ענן סוד "עין החשמל".).
אך עיקר הקשר של רב ענן לנח, לפי הסיפור הנ"ל בגמרא, הוא ששניהם – נח ורב ענן – עשו תבה! נח עשה תבה מפני פחד מי המבול ורב ענן עשה תבה מפני פחד אליהו (מבול = ג"פ הוי', אליהו = ב"פ הוי', ביחד = עין, ה"פ הוי', סוד רב ענן לשון "ענני" ועין. וביחד עם ענן = 300 = "פחד יצחק". נח רב ענן = 430 = ה"פ אלהים המתמתקים ע"י ה"פ הוי'. נח יצחק רב ענן = אברהם יצחק יעקב, ודוק).
והנה, רב ענן ועוד אליהו עולה משיח בן דוד – רב ענן עולה משיח-דוד ו-אליהו עולה בן. כנראה מכל הסיפור, "תנא דבי אליהו" הוא מדרש מאד משיחי. אם בבית פשיסחא אהבו במיוחד את המדרש הזה, וגם בעוד מקומות בחסידות – אומר "דרשני". אומר שמדרש זה כשמו כן הוא, שייך לבשורת הגאולה של אליהו הנביא – כמו שלמדנו בשיעור האחרון. כנראה שאם לומדים את התנא דבי אליהו כדבעי יש בזה בשורת הגאולה, אליהו כבר בא, ולא צריך שיבוא יום קודם. הוא בא עם רב ענן – "וארו עם ענני שמיא"[4].
מה שעלינו להבין בפנימיות הוא ההבדל בין לפני המעשה ואחריו. לפני המעשה רב ענן הוא צדיק גמור ואחריו בעל תשובה – אף שהיה שוגג, ואדרבא, עשה מתוך צדקות כי הוא לא יכול לדון. מה זאת אומרת שאליהו בא בסוף ומפחיד אותו? מהו הפחד שלו? אליהו הוא משהו מפחיד? כתוב בחז"ל "אשרי מי שראה פניו בחלום"[5] וכו' – התדמית שלו היא לכאורה הכי אהוב והכי נחמד שיכול להיות, ופתאום אליהו בא כמישהו מפחיד. וצריך לומר שזה בחינת הקנאות של אליהו – "קנא קנאתי להוי' אלהי צבאות" (בחינת "פינחס זה אליהו", פינחס = יצחק = ד"פ אליהו, ממוצע כל אות, "פחד יצחק"). לכן נראה לפרש שזהו גם ההבדל בין "רבה" ל"זוטא" – יש בתוך אליהו שתי בחינות, שני אליהו. לא סתם זהו "סדר אליהו רבה" וזה "סדר אליהו זוטא" – לא רק ענין כמותי, כמו שתוספות אומרים. אמנם זה מתבטא-משתקף בכמות, אבל אין זה עיקר החילוק הפנימי בין שני הסדרים. אליהו לפני הפגם של רב ענן הוא "אליהו רבה", ומתאים גם לרש"י – שלמד חוץ לתיבה, ברחבות, בלי צמצום וכיווץ. ויש לומר ש"אליהו רבה" הוא מדת האהבה (אהבה רבה) של אליהו ו"אליהו זוטא" הוא מדת היראה שלו – רבה כמו "חד אריך", אהבה וחסד, וזוטא כמו "חד קציר"[6], יראה וגבורה, שתי בחינות של אליהו.
אם מקשרים כל זה לגאולה, יש גאולה – כמו עכשיו בחדש אלול, שהמלך בשדה ומראה לכולם פנים צהובות, פנים שוחקות[7] – שהיא בבחינת "אליהו רבה". ויש ש"מעמיד עליהם מלך קשה כהמן" [8]וחוזרים בתשובה – בחינה של "אליהו זוטא". יש ביאת משיח מתוך אהבה וקירוב והרחבה ויש "אליהו זוטא" מתוך כיווץ ויראה – וגם זו גאולה. כך אפשר לדרוש את "סדר אליהו רבה" ו"סדר אליהו זוטא".
כל אחד נקרא "סדר" – בדיוק מתאים למה שאמרנו, שכל הענין של אליהו עצמו הוא סדר. שני ה"אליהו" הם "סדר". משיח, שהוא למעלה מאליהו, הוא "לא בסדר" (אני לא בסדר = משיח כנודע). ב"סדר" בעצמו יש רבה וזוטא – מתוך אהבה ומתוך יראה. אליהו של היראה הוא באמת דמות מפחידה, שרב ענן לא היה רגיל אליה (והיה צריך לצמצם את עצמו בתוך תיבה על מנת לקבל ממנו). אכן, מסופר על גדולי הצדיקים שהיו מתחבאים מתחת למטה וכיוצא בזה מפני פחד ה'.
והנה, יש שכתוב "אליהו רבה" עם ה ויש שכתוב "אליהו רבא" עם א (בתנא דבי אליהו עם הפירוש "רמתים צופים" כתוב לאורך כל הספר "סדר אליהו רבא", וכן בנוסח הגמרא המודפס שם בתחלת הספר, וכן בהרבה ספרים). לכל גרסה ישנם רמזים חשובים:
רבה = אור = ט"פ זוטא = זיו, כידוע שבכל אור יש ט בחינות של זיו. לפי זה, רבה, היינו הארת והמשכת עצם האור בט"ס עליונות, מכתר עד יסוד, וזוטא היינו ההארה-זיו שבמלכות, סוד "זיו השכינה" בגימטריא אלישבע אשת אהרן כהנא רבא, "אשה יראת הוי'" אשת איש אהבה רבה (שתי בחינות של אליהו).
רבא ועוד אהבה = יראה, ללמד שיש קשר והתכללות בין שתי המדות[9], וכידוע בסוד עב שמותיו הקדושים של הקב"ה שבהם חסד-אהבה תבות-שמות וגבורה-יראה אותיות.
אצל רב ענן התקיים, למעליותא, "מאן דאיהו רב איהו זעיר", "רזי לי רזי לי" – רבא זוטא (מבחינה לשונית, רבא מצטרף לזוטא).
והוא סוד מחלוקת אביי (= זוטא) ורבא בכל מקום (לפי הגרסה רבה, היינו רמז לרבה רבם של אביי ורבא). הלכה כאביי ביע"ל קג"ם (אביי יע"ל קג"ם = 276 = אביי-זוטא במשולש!) אך בשאר כל המקומות, רובא דרובא, הלכה כרבא (בחינת דוד ש"הלכה כמותו בכל מקום" = 770 = הכל פעמים דוד, כאשר "אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל"). "אדמגרמיתו גרמי [יראה, 'עצם מעצמי', יראה היא נקודה עצמית. עצם-יראה = יצחק-יצחק, 'פחד יצחק'] בי אביי תו אכלו בישרא שמינא [אהבה, 'בשר מבשרי' – 'והיו לבשר אחד'. בשר = 'שכינה ביניהם'. 'בשר אחד' = בשר-אהבה = יצחק-רבקה, הפיכת הפחד לצחוק על ידי אהבה כאש וכמים-תענוגים גם יחד, 'והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו'. והוא ענין בשורת הגאולה, ביאת המשיח, על ידי אליהו הנביא] בי רבא"[10]. "גרמי" = יע"ל קג"ם!
רב ענן אליהו רבא אליהו זוטא = שבת – סגולה ללמוד תנא דבי אליהו (עם פירוש חסידי, כמו "רמתים צופים") בשבת! "אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד הן נגאלין" – שבת אחת כנגד סדר אליהו רבא ושבת אחת כנגד סדר אליהו זוטא (כאשר שתי השבתות נכללו בשבת אחת, כמבואר בדא"ח). בכלל, שבת היא בחינת אהבה (לעומת ימות החול, בחינת יראה) – שבת = נד (חי חי חי) פעמים אהבה – עבודת ה' יתברך מתוך אהבה רבה בתענוגים – "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". אך ידוע שפתיחת התורה ב"בראשית" רומזת ל"ירא שבת" – בשבת זוכים ליראה עילאה, שהיא בטול במציאות ממש. והיינו שרש ה"זוטא" שמעל ל"רבא" (סוד מוחין דאביי, מוחין דמורנו הבעל שם טוב כנודע). והנה, באהבה עצמה יש שתי אהבות ("שתים שהן ארבע", כאשר השתים מתכללות זב"ז, סוד אליהו = ד פעמים אהבה = אהבה ב"רצוא ושוב": א אה אהב אהבה הבה בה ה), אהבה זוטא, "אהבת עולם", ו"אהבה רבה", אהבת אברהם אבינו, "אברהם אהבי", ואהבת אהרן כהנא רבא, כאשר בשרש "אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד ['חסד לאברהם']" היא מעל לאהבה רבה, בהיות "אהבת עולם" אהבה נצחית, בחינת "אני הוי' לא שניתי", בחינת קדמון כאשר "כל קדמון נצחי" – "קדמון נצחי" בגימטריא משיח כנודע. קדמון נצחי ר"ת קן, יחס של "שלם וחצי", סוד "קן צפור", היכל משיח, כאשר שאר אותיות קדמון נצחי = יצחק, "כי אתה אבינו" לעתיד לבוא, "צחק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי". והיינו סוד "מאן דאיהו זעיר איהו רב" בלי גבול ממש, והיינו מה שבשבת זוכים ל"נחלה בלי מצרים".
עד כאן לכבוד רב ענן.
ב. סוד הגירושין
רבי שמחה בונם – שמחת הבינה
נתחיל לקרוא את המדרש:
ויגרש את האדם (בראשית ג) מלמד שנתן לו הקדוש ברוך הוא גירושין כאשה
עד כאן המשפט הראשון של סדר אליהו רבא, אליהו של אהבה. מתחיל הרמתים צופים:
[א] דיבר על מדריגת אדם הראשון. וכפי ששמעתי בשם כ"ק אדמו"ר הקדוש מו"ה שמחה בונם מפרשיסחא זי"ע
ידוע הווארט של החוזה, ש"שמו שמחה והוא ימשיך שמחה לעולם". בונם אפשר לדרוש פשוט מלשון בינה, "אם הבנים שמחה"[11]. היחס בין היהודי הקדוש לרבי ר' בונם, שמחה, הוא "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[12]. הייד – ה-יוד של שם הוי' – הוא החכמה, הנקודה, ושמחה בונם הוא ההתפשטות, השמחה. קוראים לו שמחה והוא ימשיך שמחה לעולם, "נתתה שמחה בלבי".
אף על פי שהיא "אם הבנים שמחה", על ספירת הבינה כתוב ש"מינה דינין מתערין"[13] – מחיצוניות הבינה יש איזו התעוררות דינים. לכן צריך להעלות את כל הדינים ולהמתיק אותם בשרשם, שרש החסד, שהוא פנימיות הבינה – השמחה. הוא יביא בהמשך מבעל הרוקח, שלכל מחבר יש מצוה לרמוז את שמו בתחלת הספר שלו. הוא מביא כמה דוגמאות, והדוגמה הראשונה והעיקרית שתנא דבי אליהו מתחיל מ"ויגרש", ששוה בדיוק תנא דבי אליהו. כתוב "ויגרש את האדם", והווארט של רבי בונם הוא על המלה "האדם" – יסביר ש"האדם" כמו אשה, וגירושיו מגן עדן כמו גירושי אשה. שתי המלים הבאות, "את האדם", שוות בדיוק שמחה בונם – רמז יפהפה לתחלת הפירוש כאן.
שמירת השמות גם לאחר החטא
מה הווארט שלו?
הפירוש שגם אחר החטא קראו אדם [שם המעלה.]
יש ארבעה שמות לאדם[14] – אדם, איש, גבר, אנוש – והייתי חושב שאחרי החטא ראוי לקרוא לו "אנוש", להחליף לו שם, שינוי המהות. כמו שלמדנו לאחרונה[15] שלפני החטא היתה קומת אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו ואחריו התמעט לגמרי ועמד רק על מאה אמה[16] – בחינה אחרת לגמרי. כמו שלמדנו, לפני החטא כולל גם את לפני הצמצום, ואחרי החטא רק אחרי הצמצום – לכאורה היה צריך להתבטא בשינוי השם. אבל, אומר הרבי ר' בונם, ששמו – שהוא מהותו – נשאר. כפי שאדם נתן שמות לכל החיות והבהמות ה' נתן לו שם, "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"[17], השם הכי מעולה של מעשה בראשית – הוא נשאר לו.
כמו האשה שאף אחר הגירושין נקראת אשה.
את זה צריך להסביר. מכאן משמע שיש הוה אמינא שאחרי גירושין היא צריכה להקרא בשם אחר, לא 'אשה'. כפי שיסביר, משמע ש'אשה' היא נשואה – "כי מאיש לֻקחה זאת"[18], אשת איש.
רמזי אדם ו-אשה
יש כאן קשר בין המלים אדם ו-אשה, שיש ביניהן גם קשר חשוב בחכמת החשבון: אדם הוא שם מה, השם של עולם התיקון. לכן גם פלא שאחרי החטא, שהיה צריך לרדת לכאורה משם מה לשם בן, אבל נשאר עם שם מה – יש לו עדיין בחינת בטול, "ונחנו מה"[19], גם אחרי החטא. אדם הוא משולש 9, שבספירות היינו מכתר עד יסוד, עד "צדיק יסוד עולם"[20]. אשה היא היהלם של טוב – "מצא אשה מצא טוב"[21] – טוב פעמים חי ("ראה חיים עם אשה"[22]). הייתי חושב שאשה בת זוג של איש, לשון נופל על לשון, "מאיש לקחה זאת", אבל בתורה אדם הראשון לא נקרא איש אלא אדם. הוא אמנם אומר "כי מאיש לקחה זאת", על עצמו, אבל זהו לא שמו. לפני שהיא מקבלת את השם חוה היא נקראת אשה והיא האשה של אדם – סימן ששתי המלים האלה הולכות יחד.
אשה (יהלום טוב) ועוד אדם (משולש ט, לשון טוב, כמאמר הזהר על האות ט – "טוביה גניז בגוויה"[23]) עולה 351, הוי' במשולש. כלומר, אשה מעלה את משולש 9 למשולש 26 – היא לא רק היהלם של 17 (הוי' במספר קטן, שם אהוה, שם הטוב), אלא סכום כל המספרים מ-10 (המלכות, אחרי היסוד, שייך לאשה) עד 26, 17 מספרים (טוב מספרים, "מצא אשה מצא טוב"). רמז מאד יפה בחשבון לקשר בין אדם לאשה.
כאן הקשר שלכאורה אחרי החטא והגירושין השם אמור להשתנות – אבל לא משתנה. לכאורה המקור לווארט של הרבי ר' בונם – שלא מופיע כאן – הוא "חטא ישראל"[24], "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא"[25], הוא לא יורד משם המעלה ישראל לשם יעקב, כפי שהיה צפוי, אלא נשאר ישראל.
"חטא ישראל" כתוב אצל עכן, שמעל בחרם, ואף על פי כן הוא עדיין ישראל. זהו יסוד היסודות של החסידות. קשור לפסוק "כי לא ידח ממנו נדח"[26] שיביא כאן – נקודת ישראל נשארת. "אתם קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם"[27] – יש קשר בין ישראל לאדם, ובשניהם השם נשאר אותו דבר.
הווארט כאן הוא שהעובדה שהשם נשאר אותו דבר היא הכח לחזור למעמד המקורי – בדיוק מה שלמדנו במאמר של רבי הלל, הסוד של "ירידה צורך עליה"[28], שהחידוש שהעליה בסוף תכלול גם את הארץ, את הירידה. חידוש גדול. כאן הווארט יהיה שבסוף האדם יזכה להיות "אין וועלט אויס וועלט"[29]. שייך בדיוק לטענת הנחש, כפי שלמדנו, שהאדם רק "אויס וועלט" ורצה להמשיך אותו לתוך העולם – הוא הצליח (כנראה שלא הזכרנו זאת – תכלית העליה היא לחזור להיכן שהיה, בלי להפסיד את ה"אין וועלט". "אין וועלט – אויס וועלט" היינו כל חסידות הבעל שם טוב במשפט אחד (אין-אויס = "אין מזל" – לישראל, בעל שם טוב. "אין וועלט אויס וועלט" לישראל = "שמע ישראל [הוי' אלהינו הוי' אחד"). מתבטא בכך שהשם נשאר אותו דבר גם אחרי החטא.
גירושי אשה לצורך תקון
ולהבין הדברים לעניות דעתי נראה דהנה עיקר הגירושין היא לטובת האשה ולתקנתה [הוא כותב כאן שהבעל שנאלץ לגרש את אשתו על פי תורה הוא בעצם מוציא אותה לחרות. כך הוא סוד הגלות – ה' מגרש את עם ישראל מארצו ("מפני חטאינו גלינו מארצנו") אך בכך הוא בעצם משחרר אותנו מעול חיצוני (כך הרגשנו את עול התורה והמצות בהיותנו בארצנו, מה שהביא אותנו לבגוד בה' ולפרוק את עול תורתו), מוציא אותנו לחרות, מעבדות לחרות (תוך כדי ויתור על כמות המצות המעשיות על מנת לאפשר התעצמות עם האיכות הפנימית של אמונתנו, להגיע לדבקות אמיתית בה' ולעבדו במסירות נפש). דווקא בגלות אפשר לזכות לעבוד את ה' באמת לאמתו (שלא על מנת לקבל פרס), בחרות אמיתית מכל יצר הרע של לגרמיה (כפי שלימד אותנו מורנו הבעל שם טוב, שכדי לעשות טובה ליהודי היה מוכן תמיד לותר על כל העוה"ב שלו...)! כי האיש יכול לישא כמה נשים ומגרשה בגט בעל כרחה ואין אנו משגיחין כלל בדעתה אפילו מדרבנן רק מחמת חרם דרבינו גרשום כידוע [והגזרה שלו, היתה רק עד סוף האלף החמישי – רק שמנהג ישראל שנמשך הלאה – ומוגבל רק לאשכנזים, לא תופס לפי שו"ע לעדות המזרח ותימן[30]. בכל אופן, מנהג ישראל היום שפחות או יותר כולם שומרים.].
ידוע הווארט המפורסם של העולם[31], שגם הרבי מביא[32], שרבינו גרשום נקרא "מאור הגולה" – כינוי שאין לאף אחד אחר – כי מאיר את הגולה בשתי הגזרות שלו, שלא מגרשים אשה בעל כרחה ולא נושאים יותר מאשה אחת[33], ורומז לקב"ה וכנסת ישראל. מה שגוזרים למטה הקב"ה צריך לקיים מלמעלה. כל יהודי בנקודה הפנימית שלו "לא רוצה ולא יכול להיות נפרד מאלקות"[34], ולכן בפנימיות אף יהודי לא מסכים להתגרש מהקב"ה – לכן מה שלא יהיה, באיזה מצב שלא נגיע אליו, מטה-מטה, הקב"ה לא יכול לגרש אותנו בעל כרחנו. ואם תאמר שטוב, אתחתן עם מישהי אחרת, הוא גם לא יכול – כי אסור לו לקחת עוד אשה על אשתו הראשונה, אנחנו, עם ישראל. זה מה שמקיים אותנו בגולה, עד ביאת גואל צדק, במהרה בימינו.
חוץ ממחמת חרם דרבינו גרשום, אין בתורה – לא מדאורייתא ולא מדרבנן – שצריך את דעת האשה על מנת לגרשה. למה?
ולכאורה היא נגד הסברא [כמו שהאשה מתחתנת לדעתה דווקא לכאורה היא צריכה להתגרש גם לדעתה.]. ועל כרחך שהגירושין היא לתיקון נפשה וגופה [לטובתה.]
המחבר כאן נקרא ר' שמואל משינווא, והפירוש נקרא "רמתים צופים" – רמז לשמואל הרמתי. חוץ מהפתיחה במשהו מרגש וטוב, שבדיוק מתאים לדור שלנו – שויון האשה, אהבת האשה ותיקון האשה – בכלל, הוא מביא כאן מגוון הכי רחב של צדיקים. החל מהרבי רבי בונם, שהוא העיקר, ועוד הרבה צדיקים – או שהיו ממש רביים שלו, או שאר צדיקי החסידות. גם את אדמו"ר הזקן הוא מביא כאן – רבי זלמן מלאדי. שוב, אומר שחייבים לומר שהגירושין הם לטובת האשה.
כי אם שהיא אינה מבינה זאת [כאשר הגירושין הם בעל כרחה. אכן היא לא מבינה – אבל באמת הגירושין הם לטובתה, הבעל שמגרש אותה מזכה אותה באמת.]. והקב"ה חשב לבלתי ידח וכו' [לכן אישר-כתב מצות גירושין בתורה.].
חיות האשה – מהאיש
כי האשה אין לה חיות הן בגוף והן בנפש רק מבעלה [כעת אומר כלל, שלאורו לכאורה לא היה צריך לאפשר גירושין בכלל. באותיות של קבלה, בעל ואשה הם יחוד ז"א ונוקבא, והפרדת הנוקבא מהז"א היינו קיצוץ בנטיעות – כמו אלישע אחר – ואזי "רגליה יֹרדות מות"[35], היפך החיים. חייב להיות שהמלכות תהיה מחוברת בז"א.]. ואי נדחית מבעלה מחמת איזהו סיבה מתדבקת בסיטרא דמותא [ולכן המלכות נקראת "אילנא דמותא"[36], כי אם לא מחוברת לז"א "רגליה ירדות מות".].
כותב כאן דבר מאד יפה:
ועל כן צריך לאהוב את אשתו כגופו [הבעל לא סתם אוהב את האשה, אלא שאהבת הבעל לאשתו היא ההטבה הכי גדולה, גמילות החסד – לכן אהבה היא פנימיות החסד – החסד הכי גדול שעושה איתה:] כדי לקשרה בסיטרא דחיים [לאור זאת נפרש "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" – אם אתה אוהב את האשה אתה ממשיך לה חיים. חיים עולה ד"פ טוב – ממוצע כל אות – "מצא אשה מצא טוב".]
התקשרות האשה בחכמה עילאה
ולזאת אינה נפרדת ממנו אלא בגט שנקרא ספר.
כעת אפשר להבין למה התורה נותנת כזו מצוה. אם חס ושלום הבעל מפסיק לאהוב אותה, רוצה להפרד ממנו, יכול להיות רק באמצעות ספר. לפני מתן תורה לא היה כך, כמו שהרמב"ם כותב לגבי קידושין[37] – הכל רק אחרי מתן תורה. לפני מתן תורה היה בלי תנאים – לא הכניסה הביתה ולא היציאה מהבית. הגט נקרא "ספר כריתות" ("וכתב לה ספר כריתת" = 1833 = ג"פ תורה שעולה יג פעמים מצוה).
ובכמה דברים דומה למתן תורה ממש [הבעל נותן לאשה גט – והנתינה הזו דומה למתן תורה.] ובזה היא נקשרת בתורה בחכמה עילאה בשכל הכולל [אם לרגע תפרד ממקור החיים שלה היא מיד תפול לסטרא דמותא, אבל אם הוא מוציא אותה בגט – ספר – אין רגע שהיא נפרדת. כי באותו רגע שמפסיקה להיות אשתו היא נעשית מקושרת לתורה, מקבלת תורה. מתן הגט הוא מתן תורה והיא נקשרת לתורה, שהיא חכמה עילאה, "אורייתא מחכמה נפקת"[38], והיא "שכל הכולל"[39]. "שכל הכולל" בגימטריא אמת – זו נקודת האמת, "אין אמת אלא תורה"[40], "משה אמת ותורתו אמת"[41]. ברגע שהיא מתגרשת היא נישאת לשכל הכולל של חכמה עילאה של התורה.] ומשם תיקונה שתוכל להנשא ולהתקשר בזיווגה האמת [התורה מתקנת אותה שתוכל למצוא גם בעולם התחתון, העולם הזה, את הנשמה המתאימה לה – אמת גם אותיות תאֹם, "תמתי"[42]-"תאומתי"[43]. הבעל הראשון שגרש לא היה התאום שלה – לא היתה התאמה ביניהם, כמו שאומרים היום. התאמה אמתית היא אמת – "בראשית ברא אלהים" סופי תבות תאם, אמת בצירוף תאם.]. כי הוא בודאי אינו זיווגה כיון שרוצה לגרשה ולא דיברה תורה במתים חס ושלום שמגרש מצד יצר הרע שמוטל עליו חס ושלום [שאז הבעל היה נקרא מת.].
ומה שאמרו חז"ל בגיטין (צ'.) אפילו לא מצא בה ערות דבר אלא שמצא אחרת וכו' הוא על דרך שפירש בספר אור החיים פרשת תצא בענין יפת תואר [שהולך על שרש הנשמה, כמו שמוסבר באריכות בלקו"ת בפנימיות – לא תאוה גשמית.]. ובכל זאת אמרו חז"ל (שם צ' ע"ב) [גם על מי שאינו רשע-מת, ומגרש את אשתו ראשונה] שמזבח מוריד עליו דמעות כנ"ל [כי יש כאן את הפירוד בין הדבקים. אבל, בסופו של דבר, עושה לה תיקון.]. ובודאי כמו שזיווגה מן השמים כן הוא הגירושין [כמו שהקב"ה מזווג זיווגים, בקידושין הראשונים לבעל הראשון, כך גם הגירושין. למה באמת ההשגחה סובבה שהיא תתחתן עם אחד שבסופו של דבר יוודע שאינו הזיווג האמתי שלה? כנראה עושה איזה תיקון פרטי. כמו שכתוב שאפילו שידוך שלא יוצא בסוף עושה תיקון – כל שידוך הוא הצעה של מלאך, והבעל שהתחתנה עמו זה ממש מה', ונעשה איזה תיקון אף שאינו הזיווג האמתי שלה. לכן ההשגחה עשתה זאת.].
ולכך הוא ממש תיקונה לחיים עוד [הגירושין הם התיקון שלה לחיים.] לקשרה בתורה [רואים שהקשר לתורה הוא ממוצע – מיד בגירושין עוברת לקשר לתורה, בלי הפסק של רגע, והוא כדי שתתחתן עם הזיווג האמתי שלה. הקשר שלה לתורה הוא אין בין יש ליש – "החכמה מאין תמצא"[44], בשביל שיהיה "יש מאין", שתמצא את ה'יש' האמתי שלה, את הזיווג האמתי שלה.] שמשם יצא כל הפרטים [מה"שכל הכולל" יוצאים כל הפרטים, כמו שאמר קודם. יש משהו בכולל שהוא אין, כי הפרט עוד לא מזוהה בתוכו. בסוף יצא הפרט המתאים לה.]. ועל כן [צריכה להתגרש] דוקא בספר כריתות ["ספר כריתֻת" = 1370, ובמ"ס = 137, ה'קבוע' היסודי והחשוב ביותר במדע, הcoupling constant של הכח האלקטרומגנטי, המספר הכורת ברית בין חלקיקים תרתי משמע. 1 פחות, 1369 = 37 ברבוע = "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", "זה רוחו של מלך המשיח". וביחד, 1370 ועוד 1369 = 2739 = 3 פעמים 913 = בראשית, וד"ל. במספר קדמי, "ספר כריתת" = 5370 – 1370 ועוד 4000 = יה פעמים משיח, יש כאן ספור משיחי, סוד משיח בן יוסף, וד"ל.]. ולכך אמרו חז"ל (קידושין ה'.) מקיש הויה ליציאה ["ויצאה... והיתה"[45]. כמו שאמרנו, יכול לקחת זמן עד שתמצא את השידוך השני, אבל בלשון התורה משמע שזה קורה תיכף ומיד. מה קורה תיכף ומיד? מיד מתקשרת לתורה על ידי הספר –] דוקא ברגע היציאה קונה ההויה בעת שנכללה [בשכל הכולל.] ונתקשרה בתורה ובחכמה עילאה.
גיטי נשים ושחרורי עבדים
ולדעתי שרמזו חז"ל בזה שאמרו (גיטין ט'.) בשלושה דברים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים וכו' והוא מן התימא כמו שכתבו התוספות דיבור המתחיל ששוו גיטי נשים דהוה ליה למימר [הפוך] שוו שחרורי עבדים לגיטי נשים [כי את הדינים אנו יודעים מגיטי נשים ולומדים לשחרורי עבדים:] כי עיקר דין מוליך ומביא [בו מדובר שם.] נשנית בגיטי נשים כמבואר בגיטין שם (דף ב'.) ולדברי הנ"ל ניחא כי שיחרורי עבדים בודאי הוא כנ"ל כי מקשרו בכלל ישראל ופורש ממות לחיים ממש [היה עבד ומשתחרר, ועבד הוא מות יחסית לחיים ממש של ישראל.]. ועל כן [העבד] צריך לכל הדיני גט שכך גזרה חכמתו יתברך [כדי להוציאו ממות לחיים.]. אך שרמזו גם לגט אשה הגם שהיא כבר ישראלית כשירה ממש. בכל זאת כאשר נפרדת מבעלה כנ"ל צריכה להתקשר בקדושת כנסת ישראל בשכל הכולל [להכלל בכלל.] ומשם תיקונה למצוא זיווגה באמת [הבעל שמגרש את אשתו דומה לפרעה מלך מצרים ששולח את בני ישראל מלהיות עבדים שלו כדי שיוכלו להתחתן עם זיווגם האמתי, הקב"ה, במתן תורה.]. ולזה בכוון כתבו המשנה בהיפוך כדי להבין הרמז דעיקר ענין הגט שהיא לתיקון גדול וקדוש להשיב נפשה לבלתי ידח כנ"ל.
ג. החטא והגירוש מגן עדן
ועל פי זה יש להבין דברי אדמו"ר הרה"ק איש אלהים וכו' רבינו שמחה בונם זלה"ה שאמר הפירוש בזה שהיה קשה לו שקראו אדם כמו קודם החטא. ולזה פירש כמו שהאשה נקראת אשה אף לאחר הגירושין עד כאן [אחרי כל ההקדמה שלו – אפשר להבין את הווארט של הרבי ר' בונם.].
חטא עץ הדעת – מודעות עצמית
ובזה מובן הדבר כי באמת כשהיה בגן עדן [לפני החטא] היה לו התגלות אלהות עד שהיה בטל במציאות [סוד אדם בגימטריא מה, כנ"ל.] והיה במדריגת אין וכמו ששמעתי בשמו [של הרבי ר' בונם. יש כאן כמה ווארטים ממנו בתוך הפירוש.] פירוש הכתוב (בראשית ג', כ"ב) הן היה האדם וגו' ממנו דייקא שנתוודע לו מדריגתו [יסוד היסודות אצלנו, שגם מופיע אצל אדמו"ר הזקן כמה פעמים, שחטא עץ הדעת הוא מודעות עצמית. לפני החטא אדם לא היה מודע לעצמו כלל, והחטא גרם שעתה יודע מעצמו – "שנתוודע לו מדריגתו".] ומקודם החטא היה נקרא אדם לשון מחשבה כמו שנאמר (ישעיה י"ד, י"ד) אדמה לעליון וגו' וכל זה היה בלי הפסק [כל הזמן היתה לו רק מודעות אלקית, כפי שאנחנו קוראים.]. ואם כן לא היה יודע מעצמו כלל [לא היתה לו שום מודעות עצמית.] כי כל חושיו וחיותו ונפשו היה בעיון הזה וזהו היה חיותו כמו אשה שחיות גופה ונפשה בקדושה הוא מדביקות בעלה והיא בטילה אצלו כמו שאמרו חז"ל (תנא דבי אליהו פרק ט') איזהו אשה כשירה כל שעושה רצון בעלה [כלומר שהיא בטלה וגם כלולה בו (מלה שלא משתמש בה). כמו שבתניא יש הרבה פעמים[46] "ליבטל וליכלל", או הפוך (כמו שלמדנו כמה פעמים, גם דיוק של רבי לוי'ק[47]).].
ואחר החטא נפרד מהדביקות הנ"ל (מכח) שנתוודע לו וזהו הסימן כמבואר בספרים הקדושים [שידיעת עצמו היא סימן החטא.]. והיה פירוד [מהמודעות האלקית שהיתה לו.] כמו האשה כנ"ל ועל כן [ברגע שלא רק דבוק בה' –] לא היה אפשר להיות בגן עדן ולעבוד שם עבודתו [שאפשרי רק מתוך בטול, וכעת לא יכול.] כמו שנאמר (בראשית ב', ט"ו) לעבדה ולשמרה. כי שם היה מקיים התרי"ג מצוות ברוחניות [זו היתה מדרגת רשב"י במערה.]. שבגן עדן היה מצוייר כל התורה כולה [העצים שם – הם בעצם כל תריג המצוות, שנקראו עצות, תריג עיטין דאורייתא.]. ועיין בספר זרע בירך פרשת דברים ובילקוט ראובני פרשת בראשית דיבור המתחיל לעבדה ולשמרה עיין שם בשם המדרש. וכתב שם ונתן לו [לאדם הראשון בגן עדן.] ספר רפואתו היא התורה שנתן לנו על ידי משה רבינו ע"ה [הכל ברוחניות.] וכיון שנפרד [אכל מעץ הדעת והכיר את עצמו.] היה צריך לתיקון לקיים המצוות בגשמיות ממש [וזו היתה עצת הנחש, כמו שלמדנו.] כיון שנתגשם [וירד ממדרגתו הנעלה שהיתה "מסוף העולם ועד סופו".]
כאן מתחיל לומר את הווארט שהקדמנו, שגם אחרי שהתגשם בחטא ונפל, התשובה שלו מביאה אותו לתנועת עליה, לחזור מ"אין וועלט" ל"אויס וועלט". זהו בדיוק המצב של רב ענן – לכן רציתי שנקרא את ההקדמה. אחרי החטא הדק שבדק שלו – אליהו הנביא מפחיד אותו. חויה של אחרי הצמצום, הוא מכווץ – אך בכל אופן הוא בעליה (על ידי הלימוד המסודר מפי אליהו של "סדר אליהו זוטא"). לעתיד לבוא יחזור לגמרי, ותהיה ממש "ירידה צורך עליה" לגמרי. גם עכשיו הוא קשור לשרש, והיות שקשור לשרשו – "דע מאין באת"[48] – שמו לא משתנה. זהו כל הווארט של הרבי ר' בונם. איך אומר זאת?
הגם שהיה בעליה גדולה באמת ולא בגשמיות חס ושלום כמי שעולה בדעת אנושי [יתכן רומז גם לכך שלפי הדעת האנושית היה ראוי לקרוא לו כעת אנוש – שם הנכד שלו[49] – ולא אדם.].
רק שלא היה בתמידיות ולכך נתוודע לו [העליה שלו אינה בתמידיות, ולכן לא יכול להיות בגן עדן. בגן עדן אין לו מודעות עצמית, והוא שואף ועולה כל פעם למודעות אלקית. לעתיד לבוא, כאשר העליה תהיה בתמידיות, יגיע האדם למה שאנחנו קוראים "מודעות טבעית" – זו ה"ירידה צורך עליה", כפי שהסברנו בשיחת הרבי הרש"ב[50]. צריך לחבר למאמר "לדוד ה' אורי וישעי" של רבי הלל שלמדנו.].
ולכך היה התיקון שעל ידי שיקיים התורה והמצוות בגשמיות ממש [אין וועלט.] על ידי זה דוקא יבוא לבחינתו הראשונה [אויס וועלט.]. ויותר מזה כיון שיהיה לו יצר הרע המסית ומדיח בארץ הגשמי וכל עשיותיו בגשמיות ואף על פי כן יגביר כוחות נפשו וידבק למעלה למעלה וזהו כבוד ה' לעולם וישמח [הוי' במעשיו] וגו' [בחסידות[51] כתוב ש"ישמח הוי' במעשיו"[52] היינו גילוי השעשועים העצמיים – אור המאיר לעצמו גם לפני הצמצום. בזכות הצמצום, וירידת הנשמה העצומה, בסוף יתגלו השעשועים העצמיים גם למטה. "יהי כבוד הוי' לעולם" מוסבר כממלא כל עלמין, "אור המאיר לזולתו", אבל "ישמח הוי' במעשיו" היינו השעשועים העצמיים. "ישמח וגו'" אותיות משיח רומז גם לרבי שמחה בונם.]. וזה עבודת כל הצדיקים שישיגו בעולם הזה מעין הדביקות הזאת, ואבות העולם ומשה רבינו ע"ה ודוד המלך ע"ה וכיוצא בהם היו במדריגה זאת. נמצא שעל ידי היציאה מגן עדן כנ"ל הוא עיקר תיקונו ביתר שאת ויתר עוז [לתת ישר כח גדול לנחש הקדמוני... לא אמרנו – קוראים לו "נחש הקדמוני" כי בזכותו חוזרים ל"קדמון", ולא סתם לקדמון ש"שער בעצמו בכח"[53], "מסוף העולם", אלא ל"קדמון לכל הקדומים"[54].].
וזהו שאמר שנתן לו גירושין כאשה. כמו שהאשה עיקר תיקונה הם הגירושין כמו כן באדם כנ"ל. כי עיקר שם אשה היא כי מאיש לוקחה זאת [כנ"ל.] כמאמרם ז"ל (סוטה י"ז.) יו"ד באיש וכו' [ואז "שכינה ביניהם"[55].] כמו שאמרו חז"ל (מנחות כ"ט ע"ב) עולם הזה נברא בה"א והעולם הבא ביו"ד. ועולם הבא היינו השכל והנשמה וידוע שהאשה היא עיקר העזר בעולם הבא [לכאורה טעות דפוס וצ"ל "בעולם הזה" (כך מתקנים במהדורות החדשות).] כמו שאמרו חז"ל (ביבמות ס"ג. ובכתובות נ"ט ע"ב) חיטין כוסס. וכל המלאכות שאשה עושה לבעלה וכו' ומולדת בנים בעולם הזה [וצריך "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים"[56] – "בטחו" לשון דבקות[57], לחבר את שני העולמות.] כי עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים ולכך היא במדריגת עולם הזה [מצוות בגשמיות, בעולם הזה. בזכות החיבור נעשה "אין וועלט אויס וועלט" – "אין וועלט" היינו הקשר שלו לאשתו, בגשמיות.].
וידוע בכל הספרים הקדושים שהוא במדריגת צורה והאשה חומר ודעתה קלה [כך בכוונה מכוונת – זה בדיוק הענין, שצריך לתקן ולחבר את "דעתה קלה" של העולם הזה לעולם הבא.] ואם הוא הולך במדריגתו ומהפך החומר לצורה גם היא נתעלית באמת מאוד כידוע [כמאמר חז"ל – אליו רומז, אך לא מביא בפירוש – "עולה עמו ואינה יורדת עמו"[58]. בפשט, הכוונה שאם הוא עשיר גם היא עשירה. בפנימיות, לפי מה שכותב כאן, אם הוא בעליה גם היא עולה עמו "באמת מאד". לכאורה אם יורד היא כן יורדת עמו, אבל לא – היא נשארת במקום שלה. אבל לא מספיק שהיא תשאר במקום שלה, היא צריכה לעלות – דווקא כשהוא עולה, הופך את החומר לצורה.]. ואם כן כיון שנפרדת מבעלה ואין לה דביקות שהיה לה. בודאי נופלת ממדריגתה והיא ענין מיתה כידוע [ללא הספר כריתות.]. ואם כן למה נקראת אשה בה"א אחר שאין לה דביקות ביו"ד [של האיש.] היינו חכמה עילאה כנ"ל.
ועל כרחך שבזה שנפטרת בגט כדת משה וישראל והיא נקשרת בכלל התורה ושם הכל באחדות גמור בלי שום פגם ובזה יש לה הקדושה והחיות מחדש [ברגע הגירושין מתחתנת עם התורה, עד שתמצא את בן זוגה מחדש.] כמו כל פנויה שלא נישאת [אפשר ללמוד מכאן יסוד של המהפכה השלישית – שלימוד תורה לבנות הוא בחינת נישואין. פעם הבנות היו מתחתנות בנערות ממש, לפני ההתבגרות, בגיל 12. עכשיו יש בנות בוגרות – חייבת להיות נשואה, ועד שתמצא את בן-זוגה בעוה"ז עליה להיות נשואה לתורה. לכן בנות בוגרות זקוקות להרבה-הרבה תורה – זהו הקשר של האשה לחיים, "תורת חיים" (לשון התפלה, בחינת אשה), "כי הם חיינו וארך ימינו".] ועל ידי הגט יש לה בחירה להנשא לאיזהו שתרצה [חוזרת להיות בחורה – לשון בחירה. יש בחורה בתולה ויש בחורה לא בתולה – כבר בעולה, אבל בגירושין היא מקבלת בחירה, חוזרת להיות בחורה.]. ואם תזכה מזמין לה ה' יתברך זיווגה הראוי לה.
וכן היה באדם הראשון [לא לחשוב שנפל לפומא דתהומא רבה, כנ"ל, אלא מיד] שנקשר בקשר אמיץ [תיאור הדעת בתניא[59] – מח האחור. הוא בנפילה, אבל דווקא באחור שלו מתקשר בקשר אמיץ] בקדושה עילאה בחיי החיים וזכה לבחירה ורצון [שב מהמקום שלו, "ובקשתם משם" – ויש בכך מעלה של "אין וועלט, אויס וועלט".].
קושר כאן את שני המושגים בחירה ורצון. יש לנו[60] רבוע קסם ידוע של בחר-חפץ-רצה, שלשה שרשים שכנגד ג רישין שבכתר, אמונה-תענוג-רצון. מהדברים הכי יפהפיים:
ב ח ר
ח פ ץ
ר צ ה
לא מזכיר כאן את החפץ, פנימיות הרצון. תוך כדי הגירושין האדם מתעצם עם הבחירה והרצון.
כי זה [שיש לאדם בחירה ורצון] עיקר האלהות ואין לשום נברא כח בה [ודווקא לישראל, "אתם קרויים אדם". לכן בית המקדש נקרא בית הבחירה – שם מתעצמים עוד יותר עם הבחירה והרצון בה'. הבחירה בה' היא "אנא נסיב מלכא"[61]. רק לישראל יש את היכולת לבחור בעצם האלקות.]
שייך לציטוט מאדמו"ר הזקן בשיח שרפי קדש[62] מהם מדרגות – ה', נשמה, אמונה. הוא אומר שה' היינו דבר שבבירור נמצא – ושום דבר אחר בעולם לא נמצא בבירור. במלים אחרות, זהו ביטוי לכך ש"אלקות בפשיטות" וכל השאר בהתחדשות – שמא וברי, ה' הוא ברי וכל השאר שמא. נשמה היינו מה שמתלהב מהמחשבה שיש דבר אחד שודאי נמצא (וכל השאר לא בברור נמצא). מהי אמונה? המשיכה הטבעית – האיסטנקטיבית, למעלה מטעם ודעת – של החלק אל הכל. כמו אחד שקשור לצדיק, שהוא חלק מנשמת הצדיק – כך אנחנו "חלק אלוק ממעל". שוב, הנשמה היא ה"קאך זיך" בכך שיש אחד ברור ("ריין קלאר פראן") וכל השאר לא ברור – "מחויב המציאות" לעומת "אפשרי המציאות" בלשון הרמב"ם.
ונדבה גדולה היא כמו שנאמר (תהלים קמ"ה, ט"ז) פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון [ה' נותן לך את עצם הרצון.]. היינו לכל חי דוקא הוא האדם ש[רק הוא ]נקרא כל חי שנכלל בתוכו כל החיות [האלקית של כל העולמות.] וזהו שאומרים נשמת כל חי [והיינו נשמת האדם.]. ומרומז בזה סודות עמוקים.
ולכך נדחו [המלאכים שנדחו ונפלו מהשמים] עזא ועזאל כנ"ל שאין להם תיקון אחר שהיו מלאכים שאין להם בחירה [אדם, גם כאשר נדחה, הוא אדם ויכול לעלות ולשוב, "שבע יפול צדיק וקם". אבל למלאך אין בחירה – ולכן כשנופל הוא נופל לגמרי, לא יכול להתבונן ולקום מהנפילה שלו.]. ולכן האשה אחר הגט [שהוא ספר, עדיין] נקראת אשה בה"א כי בודאי יש לה זיווג ודביקות בהקדושה הכוללת בהיו"ד ששייך לה [עדיין נשואה – למי? לה' דרך התורה.]. וכן האדם [הראשון] כאשר נתן לו דוקא במתנה גמורה ובאהבה רבה הגירושין [פירוש נפלא, שכל העונשים של ה' הם "מתנה גמורה ובאהבה רבה". מקביל לאגרת "להשכילך בינה" – בינה סוד שמחה בונם כנ"ל – שלמדנו השנה באריכות, מתאים לסיום השנה.] כדי שעל ידי זה יהיה לו תיקון גדול. ומהו המתנה כאשה כנ"ל שנאמר בה (דברים כ"ד, א') ונתן בידה [מלשון זו יודעים שהגט הוא מתנה ו"כל הנותן בעין יפה הוא נותן".].
ולכאורה קשה לפי מאי דקיימא לן בגיטין (ע"ה.) נתינה בעל כרחה לא שמה נתינה. וכיון שהאשה אינה רוצה במתנה זו למה תתגרש. ולהנ"ל ניחא שבאמת היא לה מתנה גדולה שהוא נותן לה חיותה בנפש וגוף כשהיא על פי דעת תורתינו הקדושה. רק שהיא אינה מבחנת בזה. לכך הדין שיתן לה בעל כרחה כי אילו היתה יודעת טוב הדבר היתה מרוצה לכך [כדין הרמב"ם שכל כפיה על פי תורה היא גילוי הרצון הפנימי. הוא מדבר על "כופין עד שיאמר רוצה אני"[63], וכאן לא צריך שתאמר – הרצון נמצא בכח ובהעלם.]. וכמו הכופה לבנו החולה לקבל רפואתו כמו שמצינו במתן תורה כמבואר בשבת (פ"ח.) כפה עליהם ההר כגיגית כנ"ל [כפיה לטובת האדם. והוא נאמר דווקא במתן תורה, בחינת ספר כנ"ל]. [ועיין בהקדמת ההפלאה והמקנה מזה]
הפשט הוא הסוד
ומרגלא בפומיה דמרן [רבי שמחה בונם] ז"ל [גם ווארט מאד מאפיין שלו:] כי הפשט הוא עיקר הסוד.
אם רוצים להבחין בדרך עבודת ה' של פרשיסחא, מהיהודי הקדוש והלאה, שזו עבודת ה' של שכל. לכן היתה כל כך הרבה התנגדות מזקני צדיקי הדור, שחשדו שעזבו את דרך החסידות המקורית של אמונה פשוטה וכו' – יותר מדי שכלתני. חלקו גם על חב"ד אותו דבר – על חסידות של שכל. מה ההבדל? שבחב"ד באמת יש ענין לומר את הסודות ולהשתמש גם בלשון האר"י, לשון הקבלה, ולהפשיט מגשמיות – להתבונן לעומק. ובפרשיסחא – הפשט הוא הסוד. זהו החידוד והיסוד של פרשיסחא. כידוע, פשט-סוד = בעל שם טוב (459). הבעל שם טוב הוא הפשט שהוא סוד – "אבא יסד ברתא" (בסוד פרד"ס הפשט הוא ה תתאה שבשם, ברתא, והסוד הוא י שבשם, אבא).
ואין מקרא יוצא מידי פשוטו [צריך לבדוק אם פרשיסחא אהבו את האבן עזרא. יש שאמרו לא ללמוד אותו, כמו רבי נחמן, אבל מי שאוהב את הפשט ויודע שהסוד הוא הפשט והפשט הוא הסוד – מכל המפרשים הכי יאהב את האבן עזרא.]. היינו שהפשט הוא הסוד באמת וכל שיחתו ותורתו [של הרבי ר' בונם, בעל ההילולא של היום, יב אלול, בגימטריא דעה.] היה בדרך הזה כמו התורה הקדושה בעצמה שמדברת בדברים פשוטים וכוללת כל הסודות והרזין עד אין סוף כידוע.
כעת חוזר לדברי התנא דבי אליהו כאן:
ואפשר שלכן התחיל אליהו זכור לטוב לדרוש בפסוק זה אחרי שהיה במדריגת אדם שקודם החטא.
אליהו עלה לשמים לגמרי, כשהיה למטה. הוא, יותר מכולם, זכה מהמטה לחזור למעלה – לעלות מ"אין וועלט" ל"אויס וועלט". החידוש שלו הוא שהוא לא עזב לגמרי את המטה, את ה"אין וועלט" – הוא עדיין מסתובב כאן בעולם. גם ב"אין וועלט, אויס וועלט" יש מדרגות. יש אחד שהוא "אין וועלט, אויס וועלט", אבל לא כל הזמן רואים אותו "אין וועלט" – רק לפעמים, אשרי מי שאליהו מתגלה אליו "אין וועלט". הוא נמצא, אבל עיקר ההתגלות שלו וגם הגוף שלו הוא רוחני, "אויס וועלט" – רק לפעמים מתגלה ומתלבש למטה. אך יש אחד, דרגת הבעל שם טוב – כך אפשר להסביר את הווארט שאחד משלשת הדברים שצריך להאמין על הבעש"ט הוא שאליהו הנביא לא זז מארבע אמותיו[64], ועמד לפניו "כעבדא קמיה מריה"[65] – שאצלו העיקר ה"אין וועלט". לכן לא רצה לעלות השמימה כאליהו הנביא, אלא לקיים "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", להמשיך את ה"אויס וועלט" שלו בעצם (כולו היה דבוק בעצם האלקות, תמיד כל הימים) "אין וועלט" ממש. בכל אופן, גם אליהו הנביא היה, בבחינה שלו, "אין וועלט, אויס וועלט".
והרוקח שחיברו ר' אליעזר מגרמיזא כתב שהוא ["ויגרש"] בגימטריא תנא דבי אליהו [כנ"ל.]. הוא גם כן על דרך הלז שהיה הוא במדריגה הלז כפי ספרו ממש ונתקיים בו כוונת הבריאה שהוא למעלה ולמטה בזה העולם ממש ["אין וועלט, אויס וועלט", פעם ראשונה שאומר זאת בפירוש.]. והוא נאה דורש ללמד גם כן לאדם לזכותו לזה אחרי שיראה שהיה אדם בעולם הזה הגשמי וזכה לזה ולזו הכוונה רשם שמו. ולכך פתח במילת ויגרש [ומשמעותה.]. ויתקיים על ידו הכל [כשיבשר את הגאולה, ועל ידו תחית המתים, כמאמר רבי פינחס בן יאיר[66].] בתחיית המתים ובביאת המשיח יבוא גם כן. כי כן יהיה בודאי בריאת אורו של משיח. כידוע שהמיתה נתקיים ונקנסה כנ"ל היא לזכות לזה כל ישראל [גם הקנס של היפך-החיים הוא בשביל "הקיצו ורננו... וארץ רפאים תפיל"[67] מלמטה למעלה, כמו שנפלו מלמעלה למטה.] ולכך הוא נאה לו לדרוש המאמר הזה בודאי ולימד דעת שכל אדם יראה להשתדל בעבודתו הקדושה וילך מעלה מעלה וממנו [מאליהו הנביא] יקח מופת חותך. ולכך הוא נשאר בחיים בעולם הזה המגושם גם כן ו[עיקר ]מעונו בשמים [כנ"ל, בחינה אחת של "אין וועלט אויס וועלט".] כמו שהיה אדם הראשון קודם החטא.
עד כאן העיקר.
עכשיו יש כאן עוד כמה רמזים ותוספות:
ויש לרמוז עוד במילת ויגרש היינו וי גרש. שמגרש את הרע וי כנ"ל.
ועוד וי"ו הוא החיבור [ו החיבור.] כמאמר בווין תתקטר היינו ווי העמודים שמחברין היריעות שלוש עשרה מדות של רחמים וזהו כלליות התורה. וזהו שאמר הנביא (ישעיה נ"ז, כ') [הרשעים כים נגרש] ויגרשו וגו' רפש וטיט וגו' [כלומר, שתכלית הגירושין דווקא להוציא את הפסולת, כמו וי-גרש.] שבודאי הם [הרשעים.] מהפכים מדת הרחמים למדת הדין ומים טהורים נעשה אצלם מים עכורים כנ"ל. והצינורים נסתמין כמו במבול עד שגרמו כנ"ל. אבל הצדיקים עולין עדי מרום ומביאין כל ההשפעות טובות לכל ישראל ולכל העולמות.
עד כאן הפירוש היפהפה הראשון.
ד. דרשות ההמשך
אחר כך מביא עוד שלשה ווארטים על המשך המדרש:
וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים מלמד שהכרובים קדמו לכל מעשה בראשית. ואת להט החרב המתהפכת זו גיהנם. לשמור את דרך זו דרך ארץ, עץ החיים מלמד שדרך ארץ קדמה לעץ החיים. ואין עץ החיים אלא תורה שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג).
כנראה האות ב כאן גם צריכה להיות על "האדם":
[ב] היינו שאף על פי שהיה גלוי לפניו שיחטא מכל מקום קראו אדם בשמו לרמוז על המעלה שבאמת נשאר לו המעלה זו כנ"ל [היינו כנ"ל באריכות שגם לחר החטא והגירושין מגן עדן נשאר האדם "אדם", שם המעלה כו'.].
[ג] דרך ארץ [בפשט.] היא עולם העשיה שאנחנו בו. וענין דרך ארץ הוא תיקון השבע מדות [חסד-אהבה, גבורה-יראה, תפארת-רחמים וכו'.] שלא יהיה כמו בהמה בכולן רק הכל במדה ומשקל [בחינת "אדם". אדם-מדה ומשקל = "נעשה אדם [בצלמנו כדמותנו]"]. וזהו שאמר [שהכרובים] קדמו לכל מעשה בראשית היינו בשני שנאמר בהם לשון עשיה וביום הראשון לא נאמר בו עשיה [פירוש חדש, ש"מעשה בראשית" רומז ליום השני, שבו יש לראשונה לשון מעשה, "ויעש אלהים את הרקיע" (תחלת פסוק ז בתורה. "את הרקיע" ז אותיות, כנגד ז רקיעים שבהם המלאכים, כמבואר בפרק "אין דורשין").] ובאמת כל המלאכים נבראו בשני ובודאי המלאכים קדמו [בודאי קדמו לאדם. "שני" שייך למלאכים בעצם – ב"יום אחד" יש רק גילוי של "הוי' אחד" ללא מודעות של מלאך כו', "אחד ואין שני". מיעוט "מלאכים" שנים, והם מיכאל וגבריאל, שר של מים ושר של אש, שני קוים ימין ושמאל, חסד וגבורה, אהבה ויראה, שני גדפין כו'. האדם נברא ביום ששי, ספירת היסוד, "וצדיק יסוד עולם", "כי כל בשמים ובארץ", מדת "כל", "כל חי" כנ"ל, כללות כל הו"ק, "דאחיד בשמיא וארעא", בחינת "אין וועלט אויס וועלט" כנ"ל. נמצא שאלהים-מלאכים-אדם סוד 6-2-1, תחלת סדרת ה'עצרת' של מעשה בראשית – "שתי אבנים בונות שני בתים, שלש אבנים בונות ששה בתים כו'" – "יום אחד" "יום שני" "יום הששי" = 1156 = 34, טוב-טוב ברבוע. אלהים-מלאכים-אדם = 272 = 16 פעמים טוב = כרֻבים. וביחד, 1156 ועוד 272 = 1428 = 7 פעמים צדיק שעולה יב פעמים טוב, "ותרא אתו כי טוב הוא", "אמרו צדיק כי טוב".].
[ד] כי תיקון השבע מדות בודאי קודם לתורה. כי כאשר אם לא תיקן המדות [כל הווארט הראשון היה תיקון המדה הראשונה והעיקרית, מדת האהבה – לאהוב את אשתו כגופו.] נאמר בו לא זכה שלא הזדכך חומריותו שהוא כבהמה. ואזי חס ושלום התורה נעשית לו סם המות וזה גופא היא גיהנום באמת [אז הוא מאשים, כמו אדם הראשון שהאשים את האשה – מאשים את האשה והופך אותה לגיהנם ורוצה להתגרש. אם הוא כך – כנראה הגירושין טובים, כמו שהסביר.] ואינו רואה דברי התורה לאמיתו כידוע.
וזהו כל תלמיד חכם שאין בו דעת [שהיא "מפתחא דכליל שית"[68].] וכו' (ויקרא רבה א', ט"ו) בו דייקא ברמ"ח איבריו כהנ"ל [דעת היא מח האחור[69]. צריך שלא יהיה בהמה – שימשיך דעת, תיקון המדות, סוד אמירת "לחיים ולברכה" אותיות "לב-רכה"[70], לרכך ולתקן את הטבע הראשון ולהפוך אותו לטבע שני בגימטריא אמת, סוד קדימת תהו לתיקון, "ברישא חשוכא והדר נהורא".]. ודעת הוא לשון התחברות והתקשרות [כמו שכתוב בתניא[71].] כידוע. וכל זה היה קודם בריאת אדם [כל הסיפור של הכרובים וכו' קדם לכל מעשה בראשית, בתחלת יום שני כנ"ל.]. ועיין באור המאיר (פרשת קרח).
עד כאן התחלת התנא דבי אליהו – זכותם של הרבי רבי שמחה בונם והמחבר יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.