הצדיק המחיה

י"ז כסלו תשפ"א – רשימת הרב

נועם אלימלך מקץ

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

כותב הנועם אלימלך:

ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם כו' ויאמר להם מרגלים כו' לכאורה אינו מדוייק וכי בשביל שזכר את החלומות יאמר להם מרגלים אתם וכי מה ענין ושייכות זה לזה.

ונראה דהנה השם יתברך נתן להצדיק מתנה שהצדיק יתן חיות לכל העולמות בכח חלק אלקי ממעל שיש בו. וזהו אתה ה' לבדך כו' ואתה מחיה את כולם דלכאורה הוה ליה לומר ומחיה את כולם שהרי קאי אדלעיל. אך נראה שזה קאי גם כן על הצדיק כלומר הצדיק נקרא ואתה שהוא חלק ממך וזה הוא וי"ו הפעולה ורוצה לומר שהצדיק בכח חלק אלקים מחיה את כל העולמות ועל ידי זה צבא השמים לך משתחוים פירוש כיון שהוא נותן חיות ושפע לעולמות העליונים על ידי זה גם הם משפיעים אליו לעולם הזה השפעות הגשמיות וזהו לך משתחוים הוא לשון הכנעה שהם מכניעים עצמם להשפיע לעולם.

וידוע דיוסף היה במדרגת צדיק ונתן חיות ושפע לעולמות העליונים ולכן חלם לו שהשמש והירח ואחד עשר כוכבים רמז לעולמות העליונים משתחוים לו להשפיע אליו לעולם הזה כנ"ל על ידי שהוא נתן להם חיות. ולכן כתיב ויזכור יוסף את החלומות כו' שאחד עשר כוכבים משתחוים לו. דהיינו שזכר שהם צריכין להשפיע אליו שהם רומזים לאחד עשר כוכבים והם משפיעים אליו מעילא לתתא. ולכן אמר מרגלים אתם מלשון רגלים שאתם צריכין להשפיע לרגלים דהיינו העולם הזה נקרא רגלים ע"ד שאמר הכתוב הארץ הדום רגלי ויאמר להם ערות הארץ באתם לראות פירוש שאתם באתם לראות צורך הגשמיות הנקרא ערות הארץ, כדי להשפיע להם.

"ויזכֹר יוסף"

הספר נועם אלימלך, המכונה "ספרן של צדיקים"[ב], עוסק כמעט בכל תורה בדמות הצדיק, כשבדרך כלל הוא מתייחס סוגים וגוונים שונים של צדיקים, ובעבודת הצדיק להמשיך שפע בעולם. לכן, אין פרשה יותר 'מתאימה' לו מהפרשה בה יוסף הצדיק – שהוא הדמות המובהקת של "צדיק יסוד עולם"[ג] בתורה – הופך להיות "המשביר לכל עם הארץ"[ד], צינור המשכת השפע לארץ מצרים ול"כל הארץ" הבאים לשבור בה בר, ובסופו דבר מתגלה כ"רֹעה אבן ישראל"[ה] הזן את כל בית ישראל.

כפי שמוסבר בחסידות[ו], יוסף הצדיק מתאפיין בכחו לשמור על דבקותו בעליונים תוך כדי פעילות מלאה ומצליחה בעולם הזה על כל טרדותיו. זהו הכח של ספירת היסוד, עליה נאמר "כי כל [בגימטריא יסוד] בשמים ובארץ"[ז], "דאחיד בשמיא ובארעא"[ח]. בתורה שלפנינו חושף הנועם אלימלך את עומק כחו של הצדיק, כח ש"ה' יתברך נתן להצדיק מתנה", להשפיע על כל העולמות, עליונים ותחתונים, ולגרום להשפעה מהעולמות העליונים לתחתונים. כך, הוא מסביר, זכרון יוסף את חלומותיו השמימיים מאפשר לו להמשיך שפע רב בעולמות התחתונים.

בכלל, היסוד, מדת יוסף, הוא סוד הזכרון – כח היסוד הוא כח ברית-ההתקשרות הנזכרת לדורי דורות (זכרון וברית הם צמד מושגים החוזר יחד עשרות פעמים בתנ"ך, וכלשון חתימת ברכת זכרונות בראש השנה "זוכר הברית"[ט]) והוא כח הזכר לזכור-לפקוד את אשתו. בפרט, מלות הפתיחה לדרוש, "ויזכֹר יוסף"[י], רומזות לעיקר החידוש כאן – ההתייחסות לכח האלקי של צדיק: המלה "ויזכֹר"[יא] חוזרת בתורה חמש פעמים – חוץ מ"ויזכֹר יוסף" שאר ארבע הפעמים הן בביטוי "ויזכֹר אלהים"[יב], ללמד כי כח הזכירה של יוסף, "איש אשר רוח אלהים בו"[יג], הוא כח אלקי המפעם בו (במושגי הקבלה, חמש הופעות "ויזכֹר" הן בסוד חמשת החסדים המתקבצים ביסוד[יד], כללות כח הזכרון, כנ"ל).

"ואתה מחיה את כלם"

החידוש העיקרי והמפתיע כאן הוא פירוש הפסוק "ואתה מחיה את כלם וצבא השמים לך משתחוים"[טו] על הצדיק:

"ואתה" רומז לצדיק "שהוא חלק ממך" ו"חלק אלקים שבו" מופיע בגלוי. ה"חלק אלוה ממעל"[טז], שקיים אצל כל יהודי[יז], מופיע בגלוי אצל הצדיק, המקיים את תאות ה' לדירה בתחתונים[יח] ("ואתה" אותיות תאוה, "תאות צדיקים אך טוב"[יט] ביסוד), והרמז – "חלק אלוה ממעל" עולה יוסף-צדיק ועולה שכם, מקום קבורת יוסף (ה"שכם אחד על אחיך"[כ] שקבל מאביו יעקב).

מכח אותו חלק אלקי שבו ("ואתה") הצדיק "מחיה את כֻלם"[כא] (כאשר ה-ו של "ואתה" אינה רק ו החיבור אלא "ויו הפעולה", ו של המשכת שפע וחיות בכל העולמות), משפיע גם לעולמות העליונים, ולכן "וצבא השמים לך משתחוים", מכניעים עצמם אליו ו'מתכופפים' להשפיע השפעות גשמיות לעולם התחתון. הצדיק, "דאחיד בשמיא ובארעא", נמצא בו-זמנית "אין וועלט – אויס וועלט"[כב] (בתוך העולם ומחוץ לעולם) – למעלה הוא משפיע לצבא השמים ועל כן הם משתחוים לו גם כפי שהוא למטה.

כשיוסף זוכר שהשמש והירח והכוכבים משתחוים לו, "וצבא השמים לך משתחוים", הוא מזכיר זאת לאחיו ואומר להם שתפקידם להיות "מרגלים" המשפיעים שפע לעולמות התחתונים (לרגלים) מתוך מודעות לחסרונותיהם ("ערות הארץ"[כג]). כלומר, הוא מחד מזכיר את מעלתו עליהם ותלותם בו (כמשפיע שפע) ומאידך הוא מרומם אותם ביחס אליו – הוא שקוע בארץ מצרים הגשמית ומצפה מהם, היורדים אליו, להשפיע רוב טובה למקומו שלו.

שלש מרכבות

על הפסוק המובא כאן יש ריבוי דרושי דא"ח[כד], כשנקודת הביאור מתייחסת לשלשת ה"אתה" שבפסוק והשוני ביניהם – "אתה הוא הוי' לבדך, אַתָ [חסר] עשית את השמים שמי השמים וכל צבאם, ואתה [מלא ובתוספת ו] מחיה את כֻלם...". "אתה" היינו אור אין סוף שלפני הצמצום, "אַתָ" חסר ה הוא בחינת הצמצום (על דרך בית שני שחסר ה דברים[כה], כולל גילוי שכינה) והרשימו שנותר אחריו ו"ואתה" הוא בחינת הקו (הרמוז בצורת ה-ו).

כידוע[כו], שלשת השלבים אוא"ס-צמצום-קו מכוונים כנד שלשת האבות – אברהם (חסד, אוא"ס שלפני הצמצום), יצחק (גבורה, צמצום ורשימו) ויעקב (סוד הקו הבוקע את חשך הצמצום, "אז יבקע כשחר אורך"[כז]). "האבות הם הם המרכבה"[כח], כשאת מרכבת האבות משלים כ"רגל רביעית" דוד המלך[כט], כמה דורות אחר כך. במרכבה המתוארת כאן, דוד המלך הוא סוד אדם קדמון (סוד אדם-דוד-משיח[ל]), שבאין ערוך למטה משלש המדרגות הקודמות[לא].

אכן, בין האבות לדוד עומד יוסף, נכלל גם הוא בסוד הקו ("ואתה מחיה את כֻלם", כעיקר החידוש כאן בנועם אלימלך). מילוי האות ו (הקו) מכפיל אותה, וו, ובקו יש שתי בחינות, בסוד הפסוק "קוה אל הוי'... וקוה אל הוי'[לב] (ביתר שאת ועז), כנגד יעקב ויוסף ("אלה תֹלדות יעקב יוסף"[לג]). פנימיות הקו (יעקב) היא כח ההתכללות שבקו וחיצוניות הקו (אכן) היא כח ההתחלקות שבו[לד]. אכן, דווקא בכח חיצוניות הקו ליצור ריבוי עולמות כרצון השי"ת בבריאת העולם ואף לזון ולפרנס אותם כל אחד ואחד כפי הנצרך לו ("לחם לפי הטף"[לה], במדידה הראויה "מביצי כנים ועד קרני ראמים"[לו]). על ידי שיוסף משביר ומכלכל את כל התחלקות העולמות הוא גם מחבר כל השפע שנשפע בחיצוניות אל הפנימיות, "דמות דיוקנו של אביו"[לז], כח ההתכללות (סוד "שמע ישראל [סבא, יעקב[לח]] הוי' אלהינו הוי' אחד"[לט] בכל הריבוי).

'מהדורה' נוספת של המרכבה היא בסוד העולמות עקודים-נקודים-ברודים (הנאצלים מא"ק), המכוונים גם הם כנגד אברהם יצחק יעקב[מ]. במרכבה זו מסתיימת בחינתו של יעקב (שמדתו תפארת) בתפארת דאצילות (עולם הברודים), יוסף מכוון כנגד היסוד דאצילות ודוד המלך, הרגל הרביעית, כנגד המלכות דאצילות.

המהדורה הבאה של המרכבה היא כבר בעולמות הנבראים, עולמות בי"ע: אברהם אותיות ברא מה[מא] (ואותיות "בהבראם"[מב]), סוד בריאה יש מאין. עולם הבריאה "מיעוטו רע"[מג], משום שמתחילה בו ההרגשה של 'יש ודבר נפרד בפני עצמו', והוא סוד "אברהם שיצא ממנו ישמעאל"^לח. עולם היצירה, ש"חציו טוב וחציו רע", הוא כנגד יצחק[מד], ממנו יצאו יעקב ועשו (כנגד שני היצרים). כשיעקב ועשו נמצאים 'בכח', בעולם היצירה, יש ביניהם איזון – אך כאשר יוצאים לפועל בעולם העשיה, "אף עשיתיו"[מה], הרי "רובו רע", הבכור-השולט הוא עשו הרשע ויעקב "הקטן"[מו] הוא ה"מיעוטו טוב" האוחז בעקבו ומנסה לתקנו. בתוך עולם העשיה כללות בית יעקב, "השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי", היינו עולם הגלגלים[מז] (שעדיין בגדר עולם העשיה הרוחני) המסתיים בגלגל הירח (הרומז בחלום לרחל-בלהה[מח]). למטה מגלגל הירח נמצאים ארבעת היסודות[מט] של העולם הזה – יוסף הצדיק (לו משתחוים השמש, הירח ו-יב גבולי אלכסון הכלולים בתפארת[נ]), היסוד של עולם העשיה, היינו שלשת היסודות אש-מים-רוח (המעניקים 'נפח' למציאות התחתונה[נא]). דוד המלך הוא יסוד העפר, הארץ עצמה, היינו עיקר עולם הזה הגשמי ממש.

שלש המרכבות הללו הן בסוד "תלת עלמין אית ליה לקודשא בריך הוא"[נב] – עולמות האין סוף (שלמעלה מאצילות); עולם האצילות (הכולל את כל עקודים-נקודים-ברודים הנאצלים מא"ק); העולמות התחתונים בי"ע[נג]. במושגי מורנו הבעל שם טוב, שלשת העולמות הם-הם סוד עולמות-נשמות-אלקות[נד]. העיקר הוא להתבונן כיצד בכל המדרגות עומד יוסף הצדיק כממוצע מחבר בין העליונים למדרגה התחתונה הרחוקה באין ערוך ומקיים בעצמו "ואתה מחיה את כֻלם" – מחיה את העליונים משום שרק באמצעותו מגיעה הבריאה לתכליתה ומחיה את התחתונים על ידי ש"צבא השמים לך משתחוים" וממשיכים דרכו ובזכותו שפע רב לתחתונים.

ולסיכום:

"טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו"

הנועם אלימלך מסיים בדרשה דומה (ומפתיעה באותה מדה) של הפסוק "טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו"[נה]:

וזהו טוב ה' לכל כו' פירוש טוב ה' הוא החלק אלקי שיש להצדיק. הוא לכל העולם שעל ידו נשפעים העולמות העליונים על ידי אתערותא דלתתא ומ"ן. ועל ידי זה נעשין מ"ד להשפיע לעולם העשייה. ורחמיו על כל מעשיו פירוש זה הרחמים של הבורא ברוך הוא כי אם היה השם יתברך בעצמו משפיע לא היה כח בעולם המעשה לקבל השפעה. אלא על ידי הצדיק נעשין מ"נ ונוכל לקבל השפעה.

כאן ה"חלק אלוה ממעל" שבצדיק מקבל כינוי נוסף, "טוב הוי'"[נו] – ב"ואתה" מודגש הכח של הצדיק לחולל יחוד של עליונים ותחתונים (ובפרט יחוד תפארת, ו, ומלכות, אתה[נז]) וה"טוב" היינו הפרי הטוב של היחוד, עליו נאמר "אמרו [כל העולמות] צדיק כי טוב כי פרי... יאכלו"[נח]. עיקר החידוש הוא שדווקא ההשפעה דרך הצדיק, ולא באופן ישיר, היא הביטוי לרחמיו של ה' – השפעת "רוב טובה"[נט] (שאין העולם יכול לעמוד בה) שייכת למדת החסד, שעיקרה השפעה לא מוגבלת (כשרש מדת אברהם, התפשטות אור אין סוף לפני הצמצום, כנ"ל), אך הרחמים הם רגישות לכלי המקבל[ס] ודאגה שיקבל את השפע בכי טוב[סא]. על רחמים אלה, הקשורים במיוחד למדת יוסף הצדיק, אומר יעקב לשאר השבטים לפני ירידתם השניה למצרים – "ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש [יוסף]"[סב].

השוואת יוסף ואחיו

בסיום הדרוש מביא הנועם אלימלך עוד פירוש, הנבנה על הפירוש הראשון, ומתייחס לתשובת האחים:

או יאמר ויאמר להם מרגלים אתם כו' לכאורה יש עוד לדקדק וכי יוסף הצדיק יאמר דבר שאינו מרגלים אתם. ונראה דהנה יוסף הצדיק היה במדרגה גדולה כנ"ל שהיה משפיע לעולמות עליונים ועל ידי זה בא השפעה לעולם התחתון וזה שראה בחלומו והנה אנחנו מאלמים אלומים והנה קמה אלומתי רמז להשפעות פרנסה. ואמר אליהם מרגלים אתם כלומר אתם אינכם במדרגה גדולה רק במדרגה קטנה מרגלים דהיינו מעולם התחתון לראות את ערות הארץ באתם פירוש שיש מדרגות בני אדם שבאים לעולם להוכיח את בני אדם על מעשיהם הרעים ח"ו וזהו לראות את ערות הארץ # ואמרו ועבדיך באו לשבור אוכל שאנחנו גם כן במדרגה גדולה שאנו משברים תאוויות הגשמיות לא היו עבדיך מרגלים. אין אנו מעולם התחתון. בני איש אחד נחנו במדרגה גדולה באחדות עליון וק"ל.

אם בפירוש הראשון התייחס יוסף לשרש של האחים, וטען שעליהם להשתחוות לו מהעולמות העליונים כדי להשפיע לעולמות התחתונים, כאן הטענה היא הפוכה – במדרגתכם התחתונה אינכם מסוגלים להשפיע לעולם (כמוני), אלא רק לבקר ולהוכיח את ה'עולם' על כל החסרונות (על דרך ה'מגידים' – בדברים קשים כגידים[סג] – שגדולי החסידות, החל מהבעש"ט, כה התנגדו להם). אכן, האחים טענו ש"כֻלנו בני איש אחד נחנו גו'"[סד]. כשם שהאחים אמרו ליעקב אביהם, הנשמה דאצילות, ש"כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד"^לח – "שמע ישראל [סבא] הוי' הוא אלהינו הוי' אחד" (כנ"ל) – הם טוענים גם כלפי יוסף שיש גם להם שייכות למדרגתו וחלק בעבודה של בירור העולמות והמשכת השפע (וכולם כאחד "מאלמים אלֻמים בתוך השדה"[סה]). אכן, מוסבר[סו] שהאחים מסוגלים לפעול רק בירור ראשון, ללקט את הניצוצות מתוך השדה-העולם – על ידי שבירת התאוה הגשמית, כמפורש כאן – אך בכח יוסף לחולל גם את הבירור השני, שמעלה את הכל ליחודא עילאה של האצילות (לא רק בפרישה-שבירה של התאוה המפרידה של העולם, אלא בגילוי האור האלקי, "תאות צדיקים אך טוב" הנ"ל)[סז].