פלח הרימון – ד"ה ברוך שעשה נסים פרק ב (ח"ב)

כ"א כסלו תשמ"ג

סודו של נס יציאת מצרים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.    סוד המילויים של שם הוי'

מהותו של נס – סיכום

אנחנו אוחזים באות ב (עמוד קג למטה) במאמר ד"ה 'ברוך שעשה נסים'. אתמול הסברנו[ב] מהו נס. הסברנו שנס הוא התגלות שם הוי' בשם אלקים שהופכת את כל קכ צירופי אלקים לקדושה. הסברנו שבכל דבר יש צורה וחומר, ושהצורה שומרת שכאשר הדבר יתהפך הוא לא יתבטל לגמרי. הסברנו גם ששרש הצורה הוא מהחפץ של ה' וששרש החומר הוא מהדבור.

ב) ואחר שנתבאר ענין הנס שהוא על ידי התגלות שם הוי' בבחינת אלקים ולכן מהפך הצירופים כנ"ל. עתה יש להבין בפרט ענין ההפרש בין הנס דיציאת מצרים ובין הנס דחנוכה ופורים

עיקר השאלה היה מדוע בחנוכה ופורים מברכים את הברכה "ברוך שעשה נסים לאבותינו בימים ההם הזמן הזה", ואילו בפסח, לדוגמא, לא מברכים את הברכה הזאת למרות שהנסים שאירעו ביציאת מצרים היו נסים גדולים וגלויים, בשונה מנסי חנוכה ופורים שהיו בהסתר יותר. הנס של פורים היה נס נסתר לגמרי, אך גם נס חנוכה לא היה כל כך גלוי כמו נס יציאת מצרים. אם כן, למה דוקא בחנוכה ופורים מברכים "ברוך שעשה נסים" ובפסח לא מברכים?

אם כן, הסברנו אתמול את ענין הנס בכלל. אמרנו שבאופן כללי נס פועל על המציאות כמו שקיום התורה והמצוות פועלות – המשכת שם הוי' בשם אלקים, רק שפעולת ההמשכה על ידי קיום תורה ומצוות נעלמת בינתיים, בשונה מנס שההמשכה שלו גלויה. אם כן, הפעולה האמתית של כל מצוה היא בגדר נס – המשכת שם הוי' בשם אלקים – הפיכת המציאות הנפרדת מאחדות ה' לכלי ראוי לקבלת גילוי "הוי' אחד"[ג], "דירה בתחתונים"[ד]. לעומת זאת, נס מתרחש כאשר ה' מעורר זאת בעצמו. נס קורה כאשר ה' פועל מעצמו את מה שאנו פועלים על ידי תורה ומצוות – צמצום השפע על ידי העשיה שלנו. כשה' עושה זאת מעצמו – זהו נס.

מדרגות הנס השונות – מילויי שם הוי' השונים

כעת מסביר רבי הלל שגם בנס עצמו ישנן מדרגות:

כי הנה בשם הוי' יש כמה מדריגות

אמרנו שנס היינו גילוי שם הוי'. איך רואים שנס קשור דוקא לשם הוי'? אחרי מלחמת עמלק הראשונה בה יהושע החליש את עמלק, משה רבינו בנה מזבח וקרא לו "הוי' נסי"[ה]. מכאן רואים בפעם הראשונה בתורה שנס קשור לשם הוי' דוקא. אפילו המלה "נסי" עצמה מרמזת לסוד שרבי הלל הסביר כאן: כמה שוה נסי בגימטריא? 120. 120 מרמז לדרך בה שם הוי' מהפך את קכ (120) צירופי אלקים. שם הוי' הופך את ק" צירופי אלקים – כמספר "נסי" – לקדושה. כשאומרים שבנס יש כמה מדרגות, הכונה שיש מדרגות שונות של התגלות שם הוי'. איך אפשר להסביר שיש מדרגות שונות של התגלות שם הוי'?

כמו שם הוי' במלוי אלפי"ן ומלוי יודי"ן

יש מילויים שונים של שם הוי'. כאמור, המאמר הזה הוא מאמר חשוב – כמו שהוסבר בו אתמול ענין הצורה והחומר, חפץ ודבור, זהו גם המאמר העיקרי שמסביר את סוד המילויים. לשם הוי' יש ארבעה מילויים: מילוי ע"ב, מילוי ס"ג, מילוי מ"ה ומילוי ב"ן. במאמר זה מסביר רבי הלל את ההבדל בין שני המילויים העיקריים: שם ע"ב שכנגד ה-י של שם הוי' הכולל, ושם מ"ה שכנגד ה-ו של שם הוי' הכולל. בין ע"ב למ"ה ישנו ממוצע – שם ס"ג, ולבסוף ישנו מילוי שם ב"ן (בו אין חידוש כלל ואותיות השרש נכפלות בו). כתוב גם בקבלה[ו] שע"ב בחכמה, ס"ג בבינה ומ"ה בזעיר אנפין, במדות.

אם כן, שני השמות העיקריים שיש בהם חידוש הם שם ע"ב ושם מ"ה. ס"ג מהוה ממוצע בין ע"ב למ"ה כי הוא משולב גם ממילוי יודי"ן (אותיות ה ממולאות ב-י כמו של שם ע"ב) וגם ממילוי אלפי"ן (האות ו ממולאת ב-א כמו של מ"ה). שני המילויים העיקריים שצריך להבין הם ע"ב ומ"ה – מילוי יודי"ן ומילוי אלפי"ן. כמו שרבי הלל כתב במאמר, כל התגלות של שם הוי' היא נסית, אך בהמשך המאמר יסביר רבי הלל שההתגלות של נס יציאת מצרים, היא התגלות שם מ"ה (מילוי אלפי"ן), והתגלות של נס חנוכה ונס פורים היא התגלות שם ע"ב (מילוי יודי"ן). דבר זה עצמו מסביר (כמו שנראה בסוף המאמר) למה בחנוכה ופורים אומרים "ברוך שעשה נסים", וגם למה בחנוכה ופורים אין איסור מלאכה (שתי השאלות ששאלנו אתמול).

נס חנוכה, נס פורים ונס פסח במילויי שם הוי'

למרות שגם חנוכה וגם פורים נכללים במאמר בשם ע"ב, יש הבדל בין חנוכה לפורים, ואפשר לרמז (כפי שנראה בהמשך, אף על פי שרבי הלל לא אומר זאת בפירוש) שפורים ביחס לחנוכה הוא כמו שם ס"ג – ממוצע. לפי זה חנוכה יהיה ע"ב, פורים יהיה ס"ג ופסח יהיה מ"ה.

פורים הוא הממוצע בין חנוכה ופסח. מדוע? פורים הוא הסוף של חנוכה, האחרית של חנוכה. חנוכה נקרא "עומק ראשית" ופורים נקרא "עומק אחרית"[ז]. חנוכה ופורים הם כמו שמן ויין: חנוכה הוא חג השמן, ופורים הוא חג היין. שמן היינו חכמה – "עומק ראשית"; ויין היינו בינה – "עומק אחרית". לכן הסברנו פעם שכל הימים שבין חנוכה ופורים הם כמו עשרת ימי תשובה, כי חנוכה הוא כמו ראש השנה, ופורים הוא כמו יום כיפור. מדוע חנוכה הוא כמו ראש השנה ופורים כמו יום כיפור? לגבי פורים כתוב כתוב בזהר[ח] שיום כפורים הוא יום כ-פורים, כמו פורים; ולגבי חנוכה כתוב כתוב בחסידות[ט] שהוא התגלות אור השופר, שהתקיעה שתקענו בשופר ביום השנה מתחילה להתגלות בנר ראשון של חנוכה.

אם כן, חנוכה הוא ההתגלות של ראש השנה; פורים הוא ההתגלות יום כפור; וכל הימים שבאמצע, בין חנוכה לפורים, הם כמו עשרת ימי תשובה (לכן הם נקראים 'שובבי"ם' – זמן של תשובה). אפשר להסביר זאת בעמקות יותר, אבל אם נעשה את החשבון של מספר הימים שבין חנוכה לפורים נראה שהם שמונים יום. יוצא שכל יום בעשרת ימי תשובה שוה לשמונה ימים – שמונת ימי חנוכה. אם כן, הימים שמחנוכה עד פורים מהוים התרחבות והתפשטות של עשרת ימי תשובה.

איך פורים קשור לפסח? כתוב שאם ישנה שנת עיבור מעברים אותה דוקא באדר שני ל"מסמך גאולה לגאולה"[י]. גאולת פורים צריכה להיות סמוכה לגאולת פסח, כי גאולת פסח מקבלת מגאולת פורים. אם כן, כמו שאנו רואים, פורים מצד אחד מהוה הקדמה לפסח ומצד שני שייך לחנוכה. באמת, לפי סדר הזמן, ההתגלות של שלשת החגים הללו הפוכה: קודם היה פסח, אחר כך פורים ואחר כך חנוכה; רק במעגל השנה הסדר הוא חנוכה, פורים ופסח.

שוב, לפי מה שמוסבר כאן במאמר פסח היינו התגלות של שם מ"ה, וחנוכה ופורים שניהם התגלות של שם ע"ב, אבל אם נעמיק יותר יצא שפורים הוא כמו שם ס"ג – ממוצע בין ע"ב למ"ה. בינתיים כותב לנו רבי הלל שיש רק שני גילויים עיקריים של שם הוי': גילוי של מילוי יודי"ן – ע"ב, וגילוי שני של מילוי אלפי"ן – מ"ה. או שממלאים את האותיות ב-י, או שממלאים את האותיות ב-א.

אם כן, כל פעם שישנה התגלות של שם הוי' – קורה נס. כאמור, ישנו שם נוסף – שם ב"ן, שם ב"ן שייך למלכות עצמה, שם אלקים. אפשר לומר בדרך אפשר (הוא לא כותב זאת כאן), שהגילוי של שם ב"ן קשור עם עשיית המצוות, כלומר, שבקיום המצוות ממשיכים את שם הוי'. אפשר לומר שגילוי שם הוי' שעל ידי מעשה המצוות הוא גילוי שם ב"ן. הרי כל המצוות הן מצוות המלך, השם של המלכות הוא שם הוי' במילוי ב"ן.

לסיכום:

על כל פנים, בנס יציאת מצרים היה גילוי שם מ"ה (כמו שיוסבר) ובנס חנוכה – פח השמן הטהור החתום בחותמו של כהן גדול – היה גילוי שם ע"ב. אם נבין את ההבדל בין השמות הללו נוכל להבין את כל ההבדלים בין חנוכה ופסח.

ב.    סוד העיבור והלידה

דימוי גלות וגאולת מצרים לעיבור ולידה

לאחר ההקדמה, נקרא בפנים:

וביציאת מצרים היה הנס על ידי התגלות שם הוי' במלוי אלפי"ן ובחנוכה ופורים במלוי יודי"ן. [כאמור, רבי הלל לא כותב כאן את הממוצע – מילוי ס"ג הכולל מילוי יודי"ן ואלפי"ן יחד.] ויש להבין ענין הנס דיציאת מצרים מהו ענינו [לפני שנוכל להבין את מילוי היודי"ן של חנוכה צריך להבין את מילוי האלפי"ן, מדוע דוקא הוא קשור לגילוי של שם מ"ה.] כי הנה ידוע שגלות נמשל לעיבור וגאולה ללידה [הגלות נקראת 'עיבור'. מצרים נקראת "כור הברזל"[יא], רֶחֶם. אם כן, יציאת מצרים היא לידה.] כמו שכתוב בכתבי האריז"ל שבגלות מצרים היה זעיר אנפין בבחינת עיבור במעי אימא עילאה [זעיר אנפין היה בתוך הרחם – יסוד אמא עילאה] ולכן היה ביכולת פרעה שיונק מאחורי מול עורף [פרעה אותיות העֹרף] (זעיר אנפין [פרעה יונק מהאחוריים שמול העורף של זעיר אנפין]) לא להניח את בני ישראל שהם בני זעיר אנפין לצאת מתחת ידו. [כיון שעם ישראל – זעיר אנפין – נמצא בקטנות או בעיבור, פרעה יכול לעכב אותם, לשעבד אותם, לינוק את רוב ועיקר החיות שלהם ולא לתת להם לצאת מתחת ידו] ועל ידי הנס שנתגלו אורות עליונים דאבא ואמא [האורות העליונים הם אורות של אבא ואמא – חכמה ובינה. איך הם התגלו?] בכח זרועות דאריך המלובש בתוכם [זאת אומרת, הזרועות ימין ושמאל מלובשים בתוך אבא ואמא עילאין, ועל ידם] נעשה בחינת לידת זעיר אנפין מלמעלה [בעולם האצילות] וממילא יצאו בני ישראל מהגלות [כי אנו למטה הבנים של זעיר אנפין למעלה] כו'.

מה היה הנס בפסח, יציאת מצרים? כאן מוסבר הנס על פי כתבי האריז"ל[יב]: יציאת מצרים אירעה על ידי שתי זרועות – "היד הגדֹלה"[יג] ו"היד החזקה"[יד]. "היד הגדֹלה" ו"היד החזקה" נקראות על פי קבלה זרועות דאריך. הזרועות של אריך־אנפין (הכתר שלמעלה מהשכל לגמרי) התגלו ביתר שאת בתוך אבא ואמא. על פי קבלה, אבא מלביש את יד ימין של אריך – "היד הגדֹלה"; ואמא מלבישה את יד שמאל של אריך. כאשר הידיים של אריך מתגברות בהתגלותן, הן ממשיכות אורות עליונים לאבא ואמא עילאין, וממילא נמשך גם אור בזעיר אנפין שנמצא בעיבור בתוך אמא עילאה והאור הזה מוליד אותו. ברגע שהוא נולד על ידי תוספת האור הזאת, הוא יוצא בעצם מגלות לחירות.

עיבור ולידה בגשמיות ובעבודת ה'

ולהבין מהו ענין עיבור ולידה יובן מבשרי [מהו עיבור ומהי לידה? דרך החסידות היא להבין את הדברים "מבשרי"[טו], "מבשרי אחזה אלוה". אם כן, צריך להבין "מבשרי" מהו עיבור] כעובר במעי אימא שהוא מונח ראשו בין ברכיו [כתוב[טז] שראש העובר מונח בין הברכיים, זאת אומרת שרק הרגליים שלו – הנה"י (נצח־הוד־יסוד) – גלויות. באופן כללי, ענינו של פרצוף נה"י הוא עיבור – הראש (המוחין, חכמה־בינה־דעת) וכל שכן הגוף (המדות, חסד־גבורה־תפארת) מונחים בין הברכיים, בתוך הרגליים. למרות שלעובר יש שׂכל, השכל שלו נקרא 'מוחין דעיבור', רק הנה"י מתגלה כלפי חוץ] נמצא שהראש מוסתר ונעלם בברכיו וכשנולד נתגלה. [מה קורה כשהעובר נולד? ברגע שהוא נולד הוא מזדקף, כלומר, הראש מתגלה ויוצא מבין הברכיים] וכמו כן ברוחניות עיבור היינו כמו אצל המון עם שרובם אין להם השגה והתפעלות בבחינת אלקות רק כולם יש להם בחינת הודאה מרחוק

אומר רבי הלל: מצב של עיבור – גלות מצרים – הוא מצב הדור הזה ומצב כל דורות הגלות. כאשר 'המון עם' נמצא בגלות פירושו של דבר שכל יהודי נמצא במצב של עיבור. מהו מצב של עיבור? כשליהודי אין השגה והתפעלות באלקות ונשארות לו רק אמונה והודאה. הודאה נעשית מרחוק, אבל על ידה נעשה הסכם בלב לקיים את המצוות מתוך הודאה בלבד ולא מתוך השגה או התפעלות פנימית במה שהוא עושה. זהו מצב של עיבור. מהי פנימיות ההודאה? ספירת ההוד. הספירות נצח והוד הן כנגד הרגליים, הוד כנגד רגל שמאל. אם כן, מי שעובד את ה' כל חייו מתוך הודאה – עבודה זאת גופא מורה על כך שהוא נמצא בעיבור. גם למעלה ישנו מצב בו כל היחס לה' הוא של הודאה. כשם שבעולם הזה ישנו יחס של הודאה לגבי אור האין־סוף, הקב"ה – גם בעולם האצילות (עולם האצילות היינו הקב"ה בעצמו) ישנו פרצוף של עיבור.

מה זאת אומרת שבמצב של עיבור אין "השגה והתפעלות"? השגה היינו חב"ד – פרצוף דמוחין; והתפעלות היינו חג"ת – פרצוף דיניקה. גם כשאין את שני אלה – לכל יהודי ישנה הודאה. כל היהודים "מאמינים בני מאמינים"[יז], לכל יהודי יש פרצוף נה"י. לכל יהודי שלא נפגם או פוגם – שלא נקרא "תנוק שנשבה בין הנכרים"[יח] ולא הושפע לרעה – ישנה "הודאה מרחוק", פרצוף נה"י.

שמודה על האמת [מהי האמת?] דכולא קמיה כלא חשיב כו' [כל יהודי מודה ש"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" ו"אין עוד מלבדו"[יט] – "כולא קמיה כלא חשיב"[כ] – גם אם אין לו באמת השגה והתפעלות] וזהו נקרא שהמוחין נעלמים בנצח־הוד־יסוד כעיבור [כשם שבעיבור הראש של העובר נמצא בין הברכיים – כך המוחין נעלמים בנה"י, בהודאה]. מה שאין כן אותם שיש להם השגה ומוחין [בכל דור ישנם יחידי סגולה בעלי השגה באלקות] בבחינת התיישבות איך דכלא חשיב קמיה יתברך [מיושב אצלם מה שלפני הקב"ה "כולא קמיה כלא חשיב", יש להם בזה אור, גילוי והשגה, הם רואים את האַין של המציאות] ועל ידי זה נמשך אהבה ויראה בגילוי – זהו חב"ד וחג"ת ומזה נעשה הסכם חזק לסור מרע ועשה טוב כל היום

זאת אומרת, אם יש לו מוחין אמתיים וממילא התפעלות אמתית – ההסכם של ההודאה גם כן מתחזק. ולכן על ידי ההסכם שלו הוא יכול לעשות דברים מאד-מאד גדולים שהמון העם לא מסוגל לעשות אף פעם, בכח האמונה הפשוטה שלו. שוב, ההודאה עצמה נקראת 'הסכם', אבל ככל שישנה השגה גדולה יותר וממילא התפעלות גדולה יותר – נעשה הסכם חזק יותר, ועל ידי ההסכם החזק ביכולתו להפוך את העולם.

כמו שהסברנו לפני כמה ימים[כא], רבי נחמן מסביר[כב] את הנקודה הזאת בקשר לגבורה. גם גבורה היא הסכם והחלטה לעשות משהו. כח ההחלטה קשור גם עם ההוד – החלטה והסכמה בלב לעשות לפי ההבנה וההרגשה בלב. ככל שישנה יותר השגה והתפעלות – נעשה הסכם חזק יותר שמביא ממילא לידי תכלית הכונה. לכן המוחין חשובים בעיקר בשביל המעשה. אם כן, אלה אינם שני מסלולים, זה אותו מסלול, אותה מגמה – ככל שיש השגה והתפעלות גדולות יותר – נעשה הסכם חזק יותר בלב להיות "סור מרע ועשה טוב"[כג] כל היום.

וזהו נצח־הוד־יסוד [– ההסכם החזק, הנה"י –] זהו לידה [כשלאדם ישנה השגה, התפעלות ונה"י חזקים – זאת אומרת שהוא נולד ויצא מהעיבור] שהראש וגוף הם בהתגלות והרגלים למטה [ומוליכות אותו].

בלידה הקומה מזדקפת, רואים כבר שיש ראש, גוף ורגליים. כתוב שרק לאחר שתינוק נולד מתחילות הרגליים שלו אט-אט להתחזק. בעיבור, אף על פי שראו את הרגליים, הן חלשות. אפילו שהרגליים היו גלויות במהלך העיבור – הן לא הלכו בכלל למעשה. על פי כתבי האריז"ל[כד], עיקר התפקיד של חלב האם שהתינוק יונק במשך שנתיים הוא להמשיך כח ברגליים ללכת. עיקר ענין גידול התנוק הוא המשכת כח ברגליים. אי אפשר להתחיל להמשיך כח ברגליים בלי לגלות קודם את הראש והגוף. זאת אומרת, כל זמן שרק הרגליים גלויות – הן לא הולכות כמו שצריך, בשביל לחזק אותן צריך לגלות את הקומה הזקופה של ראש־גוף־רגליים, חב"ד־חג"ת־נה"י.

דרגת 'יחיד' – "למעלה מהיות אפילו מקור למקור לעולמות"

כל זה הסבר למושג עיבור "מבשרי", למטה. מהו ההסבר ב"אחזה אלוה", למעלה?

ועתה יובן עיבור ולידה בזעיר אנפין דאצילות. ויובן בהקדם ענין המסירות נפש שהוא באחד [כתוב[כה] שבאמירת המלה "אחד" ב"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" צריך למסור את הנפש. שאלה ראשונה: מהו ענין מסירות הנפש ב"אחד"? שאלה שניה:] ולמה אין אומרים יחיד, שיהיה המסירות נפש ביחיד שלמעלה מאחד.

כשאומרים שהקב"ה 'יחיד' מתכוונים ש"אין עוד מלבדו" לגמרי. כמו בתחילת המאמר, גם כאן צריך לומר ששתי הקושיות שמופיעות כאן יחד – תלויות אחת בשניה. כששתי קושיות מופיעות יחד – סימן שאחת תלויה בשניה. השאלה הראשונה היא מה הענין של מסירות הנפש ב"אחד", והשאלה השניה היא מדוע אומרים "אחד" ולא 'יחיד'. זאת אומרת שנצטרך להסביר מדוע מסירות הנפש שייכת דוקא ל"אחד" ולא ליחיד.

והענין הוא שבחינת יחיד הוא בחינת אור אין סוף כמו שהוא לעצמו למעלה מהיות אפילו מקור למקור לעולמות [דרגת יחיד הינה הדרגה שלפני התגלות הרצון בבריאת העולמות. לא רק שהיא קודמת לצמצום, היא קודמת אפילו לעליית הרצון לבריאת העולמות. היא אור אין סוף במדרגה בה אין בכלל גילוי של מקור למקור לעולמות. מקור בגימטריא רצון, כשאומרים שאין "מקור למקור לעולמות" מתכוונים שאין עדיין שום רצון לרצון לעולמות] שהוא לבדו ובלעדו הכל אין ואפס המוחלט

דרגת יחיד פירושה שאין מלבדו שום דבר. לא שהכל בטל, אלא שהכל ממש אין ואפס מוחלט.

גילוי דרגת 'יחיד' בחכמה ובינה דאצילות

כעת יסביר רבי הלל שהאמת שה' הוא יחיד מתגלה למטה מטה באבא ואמא עילאין. כלומר, בחינת יחיד מתגלה בחכמה ובינה של עולם האצילות, אפילו שעולם האצילות נאצל הרבה־הרבה אחרי הצמצום הראשון וכו'. הסוד של חכמה ובינה עילאין הוא ההתגלות שה' הוא יחיד – "הוא לבדו הוא"[כו] ו"אין עוד מלבדו". על אף שמדרגת יחיד קודמת בהרבה לצמצום – האמת שה' יחיד מתגלה דוקא באבא ואמא עילאין:

ובחינה זאת מתגלית בכלים דחכמה ובינה עילאין דאצילות הנקראים אבא ואמא עילאין בכתבי האריז"ל שנקרא חכים ולא בחכמה ידיעא מבין ולא בבינה ידיעא

פירושו של הביטוי "חכים ולא בחכמה ידיעא" שמופיע ב"פתח אליהו" הוא שהחכמה הזאת איננה מקור או שרש לאף חכמה תחתונה. כמו שיוסבר תיכף, אם החכמה הזאת היתה שייכת אפילו למדרגת "אחד", היו משתלשלות ממנה חכמות נוספות למטה מטה עד אין־סוף. אם כן, מדובר כאן על החכמה שמשיגה איך ה' הוא יחיד וממילא נקראת "חכים ולא בחכמה ידיעא, מבין ולא בבינה ידיעא" – לא משתלשל ממנה שום דבר, כי מה שמתגלה בה הוא רק איך ש"הוא לבדו הוא". לא יכולות להשתלשל מהן שום חכמה או בינה אחרות כי הן מחכימות ומבינות כיצד ה' למעלה מהיות מקור למקור.

שבחינת כלים דחכמה ובינה הם גם כן למעלה מהיות מקור לעולמות

הכלים הללו נמצאים למעלה מלהיות מקור לעולמות. המקור לעולמות נקרא בקבלה ישסו"ת – ישראל סבא ותבונה. אבא ואמא עילאין נמצאים באצילות גופא, למעלה לגמרי מלהיות מקור לעולמות. המדרגה הראשונה שאפשר לקרוא לה 'מקור לעולמות' היא ישסו"ת. ישסו"ת הם הפרצופים התחתונים של חכמה ובינה, ומהם נמשכים מוחין דזעיר אנפין ונוקבא דזעיר אנפין. ישסו"ת מהוים כבר מקור לעולמות משום שהם יורדים, אבל חכמה ובינה של אצילות שאינן יורדות וישנה בהן רק התגלות מדרגת יחיד – לא שייכים עדיין להיות מקור לעולמות.

ולכן גם אחר ההתלבשות דאור אין סוף בכלים אלו [גם לאחר שאור אין סוף מתלבש בכלים של אבא ואמא עילאין דאצילות –] נקרא גם כן בחינת יחיד [– ה' נקרא עדיין 'יחיד', כי הם לא מהוים מקור לעולמות עדיין] להיות שאין הגילוי רק עדיין לעצמו [אור אין סוף זה נקרא "אור המאיר [רק] לעצמו"[כז]] ואין מתגלה על ידו בעולמות ונקרא דעת עליון [היחוד הזה, התגלות ה'יחיד' בכלים של אבא ואמא עילאין באצילות, נקרא "דעת עליון"].

דרגת "אחד" – התאחדות דברים הנפרדים במקורם

אך המוחין מקור המדות [המוחין הם המקור למדות, והמדות הם המקור לעולמות – "מקור למקור" כנ"ל] שנקרא ישסו"ת בכתבי האריז"ל [כאמור, המוחין שמהוים מקור נקראים 'ישראל סבא ותבונה' בכתבי האריז"ל, אלו הפרצופים התחתונים של חכמה ובינה] נקרא אחד

כאמור, מה שמתגלה באבא ואמא עילאין הוא איך ה' יחיד והכל אין ואפס מוחלט. מדרגה זאת נקראת "חכים ולא בחכמה ידיעא, מבין ולא בבינה ידיעא" כי לא יכולות להשתלשל ממנה מדרגות אחרות משום שהיא מאירה רק לעצמה. לעומת זאת, המוחין שנמשכים במדות (זעיר אנפין) נקראים "אחד", מה שמתגלה בפרצוף זעיר אנפין הוא איך שה' אחד. מה שאין כן, המוחין שמתגלים בתוך זעיר אנפין (כל כתבי האריז"ל ענינם המשכת מוחין בזעיר אנפין) ממשיכים תודעה של "הוי' אחד", מדרגת "אחד".

שהוא [– "אחד" – מורה] בלשון הקדש [על] התאחדות דברים נפרדים [בתורה, "אחד" הוא דבר מאוחד. המשמעות של אחדות היא שהרבה דברים מתאחדים יחד. לכן תרגום המלה 'אחד' היא 'אחוז' (ז ו-א מתחלפות), כמו "ביה אחידא"[כח] – 'בו אני אחוז'. "אחד" פירושו שכל הדברים אחוזים יחד, כלומר, כל דבר נפרד בפני עצמו וההתאחדות פועלת שכולם יהיו "אחד"] והיינו כל פרטי התחלקות מדרגות העולמות שמתאחדים במקורם שהם המדות והמוחין השייכים למדות

בכל עולם ישנו שרש. השרשים של כל העולמות מתאחדים במקורם. המקור הראשון בו השרשים של כל העולמות מתאחדים הוא המוחין של ישסו"ת, במקור זה כל העולמות מאוחדים. במלים אחרות: מדוע המשכת המוחין של ישסו"ת פועלת הכרה שבמקור הכל אחד? בגלל שישסו"ת הם המקור בו כל השרשים מתאחדים לגמרי. המשכת המוחין של ישסו"ת בזעיר אנפין פירושה המשכת תודעה שעל ידה אפשר לראות את מציאות האחדות כמו שהיא במקורה.

מדרגת יחיד נמצאת למעלה מהמקור, היא איננה מהות למקור בכלל, כי בתודעה שלה הכל אין ואפס מוחלט. התודעה של אבא ואמא עילאין היא ש"אין עוד מלבדו". מה שאין כן, המשכת מוחין בזו"נ (זעיר אנפין ונוקבא) היינו המשכת תודעת "אחד", תודעה לראות את העולמות במקורם. כשמדברים על מקור העולמות, יש הרבה מדרגות שמהוות מקור, מדרגה למעלה ממדרגה. מדוע ישנן הרבה דרגות במקור לעולמות? כי התאחדות העולמות במקורם היא בסוד הבטול, כל מה שמאוחד במקורו – בטל, וישנן המון מדרגות בבטול. אפילו בעולם המלבוש שלפני הצמצום ישנה תודעה של בטול כמו בישסו"ת. זה נקרא 'אחד' במקור הרבה יותר גבוה.

אם כן, כל התודעה עליה למדנו במאמר הראשון לפיה משתדלים לראות את העולמות במקורם, גבוה מעל גבוה (וככל שעולים גבוה יותר ישנה יותר התאחדות), נקראת 'מוחין של ישסו"ת'. מדרגת מוחין דישסו"ת הינה התודעה של בטול העולמות במקורם, שכל השרשים מתאחדים. מה שאין כן, אבא ואמא עילאין נמצאים בדרגת יחיד – "אין עוד מלבדו", הכל אין ואפס המוחלט. נושא זה הינו יסוד כל תורת הנסתר והחסידות.

וזהו גם כן הציורים דאח"ד [כעת מסביר רבי הלל שתודעת התאחדות העולמות במקורם היא-היא סוד הכונה שצריך לכוון על פי הלכה[כט] כשקוראים את המלה "אחד". ה"ציורים" היינו האותיות, ההתבוננות על פי השלחן-ערוך נעשית בכל אות מאותיות המלה "אחד"] כי ח' ד' – ז' רקיעים וארץ [זו האות ח] וד' רוחות העולם [זו האות ד] שכולל כל ההשתלשלות עד רום המעלות [ומהי ה-א של "אחד"?] וא' הוא אלופו של עולם שזהו בחינת אור אין סוף המאיר במדות דאצילות הכולל ומייחד אותם כו' [ה-א של "אחד" היא אור אין סוף שמאיר ונמשך בזעיר אנפין דאצילות לאַחד את ח ו-ד לגמרי. אור אין סוף מאיר ומאחד את המדרגות ח ו-ד. "אלופו של עולם" עושה מהעולם א, עושה מהעולם "אחד"].

"ועד" – הלבשת והסתרת האחדות

לאחר שהסברנו את ההבדל בין 'יחיד' ל"אחד", נתרץ את הקושיות שלנו: מדוע אומרים "אחד" ולא 'יחיד' ומדוע על פי הזהר דוקא במלה "אחד" יש את ענין מסירות הנפש?

ולזה צריכה להיות המסירות נפש באחד דייקא [ולא ב'יחיד'] כמו שכתוב (זכריה י"ד) והיה ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד והקשו (ספ"ג דפסחים) אטו האידנא לאו אחד [הגמרא בפסחים מקשה: מה זאת אומרת ש"ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"? האם עכשיו ה' לא אחד?! תמיד ה' אחד!] והתירוץ דהאידנא אין הגילוי [עכשיו, בזמן הזה, אין גילוי של "אחד",] רק למעלה באצילות ששם איהו וחיוהי וגרמוהי חד (הקדמת ת"ז) [באצילות מתגלה האחדות בכל – "חיוהי וגרמוהי [האורות והכלים] חד"[ל], הכל אחד] ולכן הז' רקיעים וארץ דשם שהם בחינת ז' המדות הם בטלים בבחינת אור אין סוף בתכלית היחוד ["אחד" פירושו בטול במציאות. באצילות, הבטול הזה מתגלה – כל שבעת הרקיעים ו-ד רוחות הארץ בטלים במציאות באור אין סוף ("איהו") שמאיר בעולם האצילות. זאת אומרת, ה"חיוהי וגרמוהי" בטלים באמת ל"איהו" וממילא הכל אחד. אם כן, בזמן הזה גילוי ה"אחד" קיים רק למעלה באצילות], מה שאין כן למטה בבריאה־יצירה־עשיה אינו מתגלה בחינת אחד כמו למעלה ממש רק מלובש בלבוש דבחינת ועד וכמאמר (זח"ב דקל"ד ע"א) דועד בחילופי אתוון דאחד.

כשהאור יורד למטה, לעולמות בי"ע, ה"אחד" מסתתר ומתלבש בלבוש חיצוני שנקרא "ועד"[לא]. כתוב בזהר שהמלה "ועד" הינה חִלופי אותיות של המלה "אחד", ה"ועד" הוא הלבוש שמלביש את ה"אחד" למטה. איך הן חלופי אותיות? מוסבר בספרי הקבלה[לב] (גם הרבי שליט"א מביא זאת במקום אחד[לג]) ש-ו של "ועד" מתחלפת עם האות א באותיות אהו"י – אותיות אִמּוֹת הקריאה (vowel letters); ה-ע מתחלפת עם האות ח באותיות אחה"ע – האותיות הגרוניות; וה-ד נשארת אמנם ד, אבל היא איננה אותה ד, כי ה-ד של "אחד" היא ד רבתי (ד גדולה) ואילו ה-ד של "ועד" היא בינונית. אם כן, כל אותיות המלה "ועד" הינן חלופי אותיות שמלבישות ומסתירות את ה"אחד" למטה. אך למרות ההלבשה וההסתרה, ישנו איזשהו גילוי ב"ועד", הגילוי של "ועד" נקרא 'בטול היש' (לא 'בטול במציאות' כמו באצילות).

"הוי' אחד" – המשכת העתיד לבא להוה באמצעות מסירות נפש

אך לעתיד לבא יהיה הוי' אחד ושמו אחד [מה זאת אומרת "הוי' אחד ושמו אחד" לעתיד לבא?] שיהיה הגילוי למטה כמו למעלה

זהו הפירוש של "האידנא": אמנם עכשיו, בזמן הזה, ה' לא מתגלה כ"אחד" למטה, אלא רק בלבוש חיצוני שנקרא "ועד", אבל "ביום ההוא [לעתיד לבא] יהיה הוי' אחד ושמו אחד" למטה כמו למעלה, ה"ועד" יזדכך כל כך עד שהאור יתגלה בו לגמרי. לא שה"ועד" יתבטל לגמרי, ה"ועד" מִתקן ומזדכך עד שמתגלה האמת דרכו. אגב, זוהי הדרגה שמאירה ביום כיפור. ביום כיפור אומרים את הפסוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בקול רם[לד] מפני שהוא כבר הגיע לאמיתתו – הגילוי המוחלט של "אחד".

על ידי שיהפך לאור [הלבוש, ה"ועד", יתהפך להיות אור בעצמו] ויאיר שם הוי' למטה כמו למעלה ולזה צריך מסירות נפש באחד כו'.

מהו סוד מסירות הנפש ב"אחד"? מסירות הנפש פועלת את המשכת גילוי ה"אחד" למטה. כל העבודה היא להמשיך את הגילוי של "אחד" שמאיר עכשיו בעולם האצילות – למטה, "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". גם רש"י בפירושו על התורה[לה] – יינה של תורה – מביא, שהמלים "הוי' אחד" מדברות על העתיד לבא. רש"י מסביר ש"הוי' אלהינו" מדבר על המצב ההוה, וש"הוי' אחד" עצמו מדבר על הענין של "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" לעתיד לבא. אם כן, הפשט הוא ש"הוי' אחד" הולך על העתיד.

לשם מה צריך מסירות נפש? על מנת להמשיך את העתיד. ליהודי יש את הכח להוציא את העתיד מההוה. צריך למסור נפש על מנת להמשיך ולגלות את הענין של "הוי' אחד" – גילוי העתיד. להמשיך את העתיד מההוה. זהו הסוד של מסירות נפש בכל מקום – לעשות משהו שלא אפשרי לפי התנאים הנורמליים, וגילוי דבר שעל פי טבע לא היה מתגלה ולא היה נעשה מעצמו. הענין האמתי של מסירות נפש הוא גילוי העתיד, העתיד שלא מתחבר לגמרי להוה. לכן רק ליהודי ישנה מסירות נפש, כי רק הוא קשור לעתיד בעצם. על כך כתוב "ישראל עלו במחשבה"[לו] ו"סוף מעשה [עלה] במחשבה תחילה"[לז] – היהודי רואה את העתיד.

כמו שאמרנו פעם, ישנו ביטוי של רבי נחמן שהדבר הראשון בו צריך להזכר כשקמים בבוקר הוא העולם הבא[לח]. מה זאת אומרת 'להזכר בעולם הבא'? איך אפשר? הרי העולם הבא הוא עולם הבא, עתיד לבא, "עלמא דאתי"! אלא שהעולם הבא הוא השרש של היהודי, היהודי הוא ה"סוף מעשה [שעלה] במחשבה תחילה" ולכן ביכולתו לזכור את העתיד. אם זוכרים את העתיד יכולים במסירות נפש להמשיך ולגלות אותו. לכן צריך לזכור בבוקר מיד את העולם הבא – גילוי ה"אחד"; ואחר כך, בכל היום כולו, למסור את הנפש לגלות אותו. זוהי מסירות הנפש ב"אחד". מה שאין כן, בדרגת יחיד לא שייכת מסירות נפש, כי העובדה שה' יחיד לא משתנה. ביחיד אין שום הבדל בין העבר, ההוה והעתיד. מצד דרגת יחיד הכל אין ואפס המוחלט, אין מה לגלות בכלל כי זהו גילוי לעצמו ולא לזולת.

אם כן, מסירות הנפש – גילוי הכח העל-טבעי של הנפש להביא לגילוי העולם העתידי – שייכת ל"אחד". כל מסירות הנפש של היהודי נקראת 'מסירות נפש ב"אחד"'[לט], לגלות למטה כמו למעלה. זהו כלל גדול בתורה כולה. מה הוא הסביר כאן? שמסירות הנפש של יהודי מרגע שנולד עד הרגע האחרון נקראת 'מסירות נפש ב"אחד"', דוקא "אחד" ולא 'יחיד'.

בחינת עיבור – דרגת 'יחיד', אור המאיר לעצמו

וזהו עיבור [מהו עיבור?] היינו כאשר מאיר אור אין סוף במדות דאצילות בבחינת קטנות המוחין, והיינו האור הנמדד בתחילת הבריאה ובחינת אורות המוחין ומוחין דגדלות דזעיר אנפין כלולים ונעלמים במקורם בחינת יחיד היינו חכמה ובינה עילאין שנקרא בחינת יחיד.

איך הגענו לזה? קודם רבי הלל רצה להסביר לנו את הסוד של עיבור ולידה למעלה. כעת הוא כותב לנו משהו חדש: בתחילה המוחין של זעיר אנפין הנם גילוי בלבד של "אחד". המוחין הללו נקראים 'מוחין דזעיר אנפין' והם נמשכים מישסו"ת. כאשר המוחין מאירים בתחילה בזעיר אנפין, הם מספיקים בשביל גילוי ה"אחד" ולא בשביל המשכתו למטה, בעולמות תחתונים. זוהי המשמעות לכך שזעיר אנפין עצמו נמצא בעיבור – יש לו מספיק גילוי של "אחד" בשביל עצמו ולא בשביל המשכה למטה. לכן, כל זמן שזעיר אנפין נמצא בעיבור אפשר לינוק ממנו, כי כל זמן שהוא לא משפיע – הוא בבחינת נוקבא, חלש. כשעם ישראל נמצא בבחינת עיבור, פרעה יושב על הערף, יונק ממנו את החיות ולא נותן לו לצאת מתחת ידו.

שלב א' בבחינת הלידה: הארת 'יחיד' בז"א דאצילות

לעומת זאת, מהי לידה? לידה פירושה המשכת מוחין דגדלות שהיו נעלמים. בכתבי האריז"ל כתוב שאור האין־סוף הוא המוחין של זעיר אנפין, רק שבינתיים הוא נפקד אצל אבא ואמא עילאין. מאז ומתמיד המוחין שייכים כביכול לזעיר אנפין, אבל בינתיים הם נעלמים (כמו בפקדון) באבא ואמא עילאין.

מהם אבא ואמא עילאין? דרגת יחיד. בתוך דרגת יחיד ישנה דרגה עליונה של "אחד" – ה"אחד" שמאיר בו היחיד. בלשון ספר התניא[מ] הדרגה הזאת נקראת "אחד האמת". קודם הסברנו שישנן שתי מדרגות – יחיד ו"אחד", כעת מוסבר שישנה דרגה נוספת – "אחד" שמאירה בו דרגת היחיד. קודם מדרגת "אחד" היתה כלולה ביחיד – מוחין דגדלות של זעיר אנפין, וכאשר ממשיכים את המוחין דגדלות של זעיר אנפין – זוהי המשכה מספיק חזקה לפעול ש"יהיה הוי' אחד ושמו אחד" – גילוי מוחלט של "אחד" ב"ועד".

אם כן, הסוד של עיבור זעיר אנפין הוא שיש מספיק תודעה של "אחד" לעצמו ולא בשביל להמשיך אותו בעולמות בי"ע. זהו מצב של עיבור, שישנם באמת מוחין דגדלות שבינתיים נעלמים בתוך דרגת יחיד. "אחד האמת" של עצמו נעלם בתוך יחיד. כאשר ה-ה מתגלה – זאת אומרת שהיחיד מאיר בבחינת "אחד".

עכשיו נראה בפנים איך רבי הלל מסביר זאת:

מה שאין כן לידה היינו שנתגלו האורות ומוחין דגדלות מבחינת אבא ואמא [המוחין של עצמו שהיו נעלמים באבא ואמא דאצילות – מתגלים. זוהי דרגת יחיד, אבל לא לגמרי, המוחין שלו נקראים "אחד האמת", כלומר, רק מקבלים מדרגת יחיד. אם כן, לידה היא גילוי האור] שנקרא יחיד לבחינת המדות שנקרא זעיר אנפין ועל ידי זה נמשך גילוי אור אין סוף בזעיר אנפין כמו למעלה באבא ואמא שזהו ענין יהיה ב' פעמים י"ה

"אחד האמת" פירושו שדרגת יחיד מאירה בזעיר אנפין. ובכל זאת, זוהי רק הארה של יחיד ב"אחד" כמו שיוסבר תיכף. כאשר גם באצילות אור אין סוף מאיר בזעיר אנפין כמו באבא ואמא – זהו הסוד של המלה "יהיה". זאת אומרת, רבי הלל מסביר שהכונה ב"ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" היא שקודם צריך להוליד את זעיר אנפין על ידי גילוי המוחין העליונים שהיו נעלמים באבא ואמא עילאין; וכאשר זה נפעל, נעשה למטה כמו למעלה: המטה של עולם האצילות – זעיר אנפין ונוקבא, אותיות ו-ה בשם הוי' – נעשים כמו י־ה – המעלה, עולם האצילות. ברגע שנמשך גילוי האור בזעיר אנפין, נפעל "יהיה" – הו־ה מאירים כמו י־ה.

שלב ב' בבחינת הלידה: המשכת האור במלכות דאצילות ומשם לבי"ע

וממילא נמשך האור במלכות דאצילות ומשם למטה בבריאה־יצירה־עשיה [האור הזה כל כך חזק עד שכמו שהוא נמשך במלכות דאצילות הוא נמשך גם למטה בעולמות בי"ע] כמו למעלה בזעיר אנפין שזהו ענין הוי' אחד ושמו אחד.

שוב, ההמשכה כאן היא המשכה של "אחד" – "הוי' אחד ושמו אחד". אבל, אם קודם הוסבר שעל ידי הלידה נמשכת דרגת יחיד, משמע שמדובר כאן על "אחד" כמו שמאירה בו דרגת יחיד. דרגת יחיד של אבא ואמא עילאין מאירה בתוך ה"אחד" של זעיר אנפין, וממילא באפשרות ה"אחד" של זעיר אנפין להאיר בתוך ה"ועד" של בי"ע, ומתקבל ממילא ש"יהיה הוי' אחד ושמו אחד" – המטה והמעלה באצילות גופא משתווים, ועולמות בי"ע נהפכים להיות כמו אצילות (תיכף יוסברו הדברים עוד קצת).

גלות מצרים – סוד העיבור הנ"ל

 אמרנו שענין העיבור והלידה הוא גלות וגאולה. דרך אגב, ההסבר הפשוט שכתוב בכל הספרים[מא] (וגם הרבי שליט"א אמר זאת בזמן האחרון כמה פעמים[מב]) הוא שכל ההבדל בין גולה לגאולה היא האות א. גאולה היינו התגלות ה-א, וגאולה בגימטריא מה – שם מ"ה בו רבי הלל עוסק כאן. גאולת מצרים ענינה גילוי שם מ"ה (שנקרא 'שם האלפי"ן' כמו שיוסבר בהמשך) שמלמד על לידת זעיר אנפין – ה-א של המלה גאולה.

וזהו ענין גלות מצרים שהיתה בבחינת עיבור [גלות מצרים היתה בחינת עיבור] והיינו שהאורות ומוחין דזעיר אנפין היו כלולים ונעלמים במקורם בבחינת בינה [קודם הוא כתב בכלל "אבא ואמא עילאין", כעת הוא מפרט שמדובר בעיקר על אמא (בינה)]

ולכן אף שיש גילוי גדול למעלה שהוא בבחינת אבא ואמא שהוא בחינת יחיד [למעלה יש גילוי עצום של דרגת יחיד – "אין עוד מלבדו" ממש] מכל מקום אינו פועל למטה כלום [הגילוי הזה הוא גילוי לעצמו בלבד והמטה נשאר בגלות, לא נפעל דבר למטה] כי למטה הוא בחינת הסתר [דרגת יחיד לא יכולה להתגלות. כמו שהסברנו קודם בסוד "חכים ולא בחכמה ידיעא, מבין ולא בבינה ידיעא"[מג] – דרגת יחיד אינה מתגלה למטה בכלל. אם כן, האור שמאיר למטה נמצא בהסתר גמור, "אכן אתה אל מסתתר"[מד]]

ולכן ביכולת פרעה להסתיר האור להיות נראה עולם כמנהגו [פרעה רוצה לגלות רק את הטבע, שיהיה עולם כמנהגו נוהג] על פי טבע ולכן אמר (שמות ה') לא ידעתי את הוי' ולכן היה מושל על בני ישראל. [פרעה רוצה להסיר את הוי' (שרש הנס, כמו שאנחנו מסבירים) ולהישאר רק עם הטבע בגימטריא אלהים – ק"כ צירופי אלקים שהסברנו קודם]

יציאת מצרים – סוד הלידה ושינוי הטבע

מה שאין כן ביציאת מצרים היה הנס [מהו הנס?] שנתגלו אורות ומוחין דגדלות דזעיר אנפין שהיו נעלמים באבא ואמא [על ידי התלבשות הזרועות של אריך – "יד הגדֹלה" ו"יד החזקה" שהזכרנו קודם] ויצאו מהעלם לגילוי במדות [המוחין התגלו במדות של זעיר אנפין] שזהו גילוי אור דאחד [כאן הוא מסביר יותר את מה שהסברנו קודם: התגלות האורות פירושה שדרגת יחיד מאירה ב"אחד". כאמור, המוחין דגדלות של זעיר אנפין נקראים בתניא "אחד האמת". וממילא [כאשר זה מתגלה] נמשך התגלות ביטול בעולמות [ממילא נמשך האור להאיר במלכות וממלכות לבי"ע, וממילא נפעל בטול במציאות ממש בעולמות התחתונים –] איך דשם הוי' הוא המנהיג כל העולמות [ולא אלהים שבגימטריא הטבע, לא "עולם כמנהגו נוהג"] ולכן משנה הטבע לפעמים

כיון ששם הוי' מנהיג הכל והכל לפי רצונו, הוא רוצה בטבע, אבל לפעמים הוא משנה אותו כדי לגלות שהוא מנהיג אותו ולא הטבע מנהיג את עצמו. באמת, אם היה גלוי תמיד שהטבע מנוהל על ידי הקב"ה, אף פעם הוא לא היה משנה אותו. כתוב בחסידות שכיון שה' ברא את הטבע סימן שהוא מחבב אותו, הקב"ה לא היה בורא דבר שהוא לא אוהב. עם זאת, הקב"ה אוהב את הטבע רק כאשר אנו יודעים מיהו בעל הטבע. אם חושבים שהטבע הוא דבר בפני עצמו שמושל – אפילו שהוא מאד אוהב אותו ומאד קשה לו לשנות אותו בגלל שהוא אוהב אותו, קשה לעשות דבר נגד האהבה – הוא משנה אותו כדי שנכיר בכך שהוא לא דבר בפני עצמו חס ושלום.

אם כן, אמרנו שלפעמים הקב"ה צריך לשנות את הטבע –

ולכן נתבטל בחינת פרעה המסתיר אור שם הוי' [ברגע שזעיר אנפין נולד – פרעה מתבטל, לא ניתן להסתיר יותר על אור שם הוי'] וממילא יצאו בני ישראל מן הגלות כו'.

[בעקבות שאלה:] מה שהוא הסביר בתחילה – בגלל הצורה. לא ההתגלות של יחיד ממש, גילוי של יחיד ב"אחד". כשם שיש שרש של "אחד" בדרגת יחיד – כך יש שרש בעולמות שלפני המקור למקור לעולמות. מה זה "אחד האמת"? קודם אמרנו שבדרגת יחיד אין שום מקור לעולמות – "למעלה מהיות אפילו מקור למקור", "אחד האמת" פירושו שבאותו מקום שלמעלה מהיות מקור למקור – גם בו מאיר "אחד האמת", גם בו יש את שרש נשמות ישראל ושרש העולמות. וממילא העולמות לא מתבטלים, כי דרגת היחיד רק מתגלה ב"אחד". היחיד הוא מה שנקרא בחסידות "ה' הוא הכל", ו"אחד האמת" שמתגלה כאן הוא מה שנקרא "הכל הוא ה'"[מה]. ממילא שום דבר לא מתבטל. אם כן, באמת "אחד האמת" גבוה יותר מהיחיד בפני עצמו. מהיחיד – "יהיה" – מתגלה אחר כך "הוי' אחד ושמו אחד" שנעשה למטה כמו למעלה.

ג.     סוד מילוי האלפי"ן של שם מ"ה

פשר מילוי האלפי"ן בנס יציאת מצרים

וזהו הנזכר לעיל כו' שביציאת מצרים היה הנס על ידי שם הוי' במילוי אלפי"ן [כל זה הובא כדי להסביר שיציאת מצרים נקראת 'גילוי שם אלפי"ן' – שם מ"ה. עכשיו הוא מסביר את סוד המילוי (אחד הדברים החשובים ביותר בקבלה), מה ענין המילויים של שם הוי'] כי ענין המילוי מורה על התגלות [הדבר שמתגלה מהשם הוא הדבר שהיה נעלם בתוכו טרם הגילוי. כל התגלות באה לאחר העלם, המילוי הוא כח נעלם שמתגלה או עתיד להתגלות. אם כן, מילוי אלפי"ן פירושו שיש איזשהו כח נעלם בשם הוי' שנקרא א שמתגלה בסוד התגלות המילוי. אם מילוי האלפי"ן מתגלה, הכונה שהכח שהיה קודם נעלם ב-א מתגלה עכשיו]

כי זהו עצמו ענין המלוי [מהו הפשט של מילוי? מהו ענין המילוי בעצמו?] כמו אות א' כאשר מחשב אותו במחשבה אינו מחשב רק הא' בלבד [כשחושבים על א – ישנה רק א בודדה, אין את המילוי שלה. אבל –] וכאשר צריך לדבר אותו בדיבור מוכרח לפרש אותו אל"ף [אם כן, בדבור, המילוי מתגלה. המילוי כאן הוא התגלות הדבר חוצה] ולכן בחינת האלפי"ן שבמלוי דשם מ"ה מורים על כח פעולת שם מ"ה דהיינו שפעולתו הוא לגלות אור חכמה עילאה [יחיד] בחינת חכים ולא בחכמה ידיעא שיתגלה בבחינת המדות דזעיר אנפין [כלומר, ב"אחד"] שזהו ענין הגילוי דאחד [פה הוא מסביר טוב יותר את גילוי ה'יחיד' ב"אחד". זה מה שמרומז במילוי האות א] והכוונה שיתגלה בחינת יחיד בבחינת אחד ומשם יתגלה בבחינת המלכות הנקרא חכמה תתאה שזהו ענין הגילוי למטה כמו למעלה כבעת יציאת מצרים.

פשר ציור האות א – חכמה עילאה, מדות וחכמה תתאה

ועל זה מורה אות א

כעת הוא מסביר את האות א לפי הציור שלה. עד עכשיו הסברנו שהאות אל"ף מתגלה במילוי מ"ה, עכשיו צריך להבין את הציור של האות א עצמה. אם כן, דבר נוסף מיוחד במאמר הזה הוא שזהו המאמר העיקרי שמסביר את סוד ציור ה-א – הציור העיקרי מבין כל הציורים. רבי הלל רוצה לומר עכשיו שסוד ציור האות א (מה שמתגלה במילוי אלפי"ן) הינו התגלות היחיד ב"אחד". כיצד זה בא לידי לביטוי?

שהוא יו"ד למעלה ויו"ד למטה [כתוב ש-א מורכבת ממים עליונים, מים תחתונים ורקיע: י עליונה, י תחתונה ו-ו אמצעית – רקיע. אבל כאן, בסעיף זה, מסביר רבי הלל (בצורה הטובה ביותר בכל החסידות שראיתי) מהו סוד הציור של האות א] שזהו יו"ד בראש – חכמה עילאה ["חכים ולא בחכמה ידיעא"]; ויו"ד בסוף – חכמה תתאה דשם אדני [– המקור של "ועד" – התגלות האור בעולמות התחתונים, חכמה תתאה –] בחינת חכמה שבמלכות; וקו האלכסוני שהולך משמאל לימין הוא בחינת המדות [זעיר אנפין] המחברים חכמה עילאה בחכמה תתאה.

כשמשלבים את שם הוי' (י־הוה) ואת שם אדנות (א־דני) אחד בשני, יוצא השם י־אהדונהי. אם כן, בשילוב הזה ישנה י בראש ו-י בסוף. ה-י הראשונה היא ה-י של שם הוי' – "הוי' בחכמה"[מו]; וה-י האחרונה היא ה-י של שם אדנות – חכמה תתאה, מלכות. בין שני היו"דים ישנן ו אותיות: א־ה־ד־ו־נ־ה. ו האותיות האמצעיות כוללות את המדות שבין חכמה עילאה – י בראש, ובין חכמה תתאה – י בסוף. ה-ו מחברת את שני היו"דים. עד כאן הדברים פשוטים ומובאים גם במקומות אחרים. מה שלא מובא במקומות אחרים, הוא הסוד הכי חשוב שכעת יסביר: מדוע ה-ו נוטה משמאל לימין? מדוע הרקיע, ה-ו, נוטה באלכסון? עיקר הסוד של ציור ה-א הוא ה-ו האלכסונית, כי לכאורה אפשר לצייר צורות רבות שמרכיבות בתוכן את האותיות י־ו־י. הסוד האמתי של ציור ה-א נעוץ בשאלה מה מרמזת ה-ו האלכסונית, כי החיבור של שני היו"דים תלוי בה. הוא יכתוב זאת מיד בצורה הכי מפורשת.

נקרא בפנים:

דמתחילה מתגלין המוחין העצמיים דחכמה ובינה עילאין הנקרא מוחין דגדלות בבחינת המדות דזעיר אנפין וממדות דזעיר אנפין למלכות. [זאת אומרת, קודם המוחין של יחיד צריכים להתגלות ב"אחד" – במדות דזעיר אנפין, ואחר כך מהמדות דזעיר אנפין הם צריכים להתגלות במלכות – ההמשכה מה-ו האמצעית ב-י תתאה] ונמצא שהמדות המה ממוצעים לחבר חכמה עילאה בחכמה תתאה ועליהם מורה קו האלכסוני.

פשר נטיית האלכסון של האות א משמאל לימין

ומה שמתחיל להלוך משמאל [מדוע הקו האלכסוני מתחיל משמאל – עיקר מה שצריך להבין: היינו להיות שהכוונה שיאיר חכמה עילאה בגלוי בבחינת אור פנימי בחכמה תתאה שיתקבל בכלים דמלכות

זהו דבר מאד חשוב ועיקרי להבנה. כל אור יכול להיות או מקיף או פנימי. כונת ה' הפנימית היא שהאור של "אחד" יתגלה במלכות ואחר כך בכל העולמות בבחינת אור פנימי, שכל העולמות יהיו כלים ממש לקבל את האור בהתיישבות פנימית ולא בבחינת הפלאה – אור מקיף. זאת אומרת, המטרה היא שהאור עצמו יהפוך להיות טבע כמו בפסוק "הוי' נסי", שהנס – שם הוי' – יהפוך להיות פנימי ממש. כיצד האור נמשך להיות פנימי? על ידי צמצום. זאת אומרת, המדרגה הממוצעת שממשיכה את האור להיות בבחינת אור פנימי ולא אור מקיף חייבת להתחיל מצד שמאל, מהגבורה, מהצמצום. אם הכונה היתה להמשיך את האור כמות שהוא, בבחינת מקיף, קו ההמשכה היה מתחיל מימין. אבל כיון שהכונה היא להמשיך אותו בבחינת אור פנימי, לכן הקו הממוצע צריך להתחיל משמאל:

ומקור השפע דאור פנימי הוא על ידי הגבורה דייקא

זהו כלל גדול: הגבורה היא השרש של האור הפנימי. חסד הינו אור מקיף, כל המשכה מחסד היא אור מקיף, לעומת זאת, כל אור פנימי נמשך מגבורה. כיון שהקו האלכסוני מגלה את ה-י העליונה בתוך ה-י התחתונה, הוא צריך לקחת את הגילוי של ה-י העליונה ולהכניס אותה קודם כל במדת הגבורה על מנת לצמצם אותה, ורק אחר כך להמשיך אותה למטה ב-י תתאה בפנימיות – אור פנימי, לא מקיף.

כי הגם שעל ידי החסד נמשך האור [לכאורה היה צריך להיות הפוך, הרי חסד הוא המשכה, וגבורה היא בדרך כלל הסתלקות!] אבל נשאר בבחינת מקיף [כשהאור נמשך על ידי מדת החסד הוא נשאר בבחינת מקיף. איך יודעים שחסד ממשיך אור בבחינת מקיף?] כמו שכתוב וימינו תחבקני [חִבוק היינו אור מקיף] אבל שיתקבל בדרך אור פנימי [בשביל להמשיך בסוד אור פנימי] הוא על ידי הגבורות דייקא כמו שכתוב (שה"ש ב'[מז]) שמאלו תחת לראשי [– תחלת הפסוק. הפסוק המלא הוא "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני". אם כן, מהו הסוד של "שמאלו תחת לראשי", אין הכונה שהשמאל נמצא תחת הראש, הסוד בחסידות של "שמאלו תחת לראשי" הוא] שהגבורות מגביהים לראש כנסת ישראל והוא על ידי אור פנימי דייקא

ההבדל בין שמאל וימין גם כן מאד-מאד חשוב בחסידות. הסוד של "תחת לראשי" הוא שבכח הגבורה להמשיך אור פנימי בראש ועל ידי כך להגביה אותו. שוב, "שמאלו תחת לראשי" פירושו, שכיון שדוקא השמאל ממשיך אור פנימי – על ידי כך הוא מגביה את הראש. הענין של השמאל הוא לא לחבק, חיבוק הוא המשכת אור מקיף, הכונה שלו היא הגבהת הראש. כיצד הוא מגביה את הראש? על ידי המשכת אור פנימי. מה שאין כן, הימין רק מחבק – המשכת אור מקיף. מה זאת אומרת שהאור הפנימי מגביה את הראש? שהמוחין מזדככים דוקא על ידי אור פנימי, אור מקיף לא מזכך את המוחין. "תחת לראשי" פירושו, שהגבורות מגביהות את הראש של כנסת ישראל. איך מגביהים את הכלה של שיר השירים, כנסת ישראל? דוקא על על ידי אור פנימי. הגבהת הראש נעשית בגלל שאך ורק בכח כנסת ישראל להמשיך אור פנימי.

ולכן מתחיל משמאל [לכן הקו, הממוצע שמחבר בין י עילאה ו-י תתאה, מתחיל משמאל] שהגבורה הוא עיקר בהשפעה זאת דחיבור החכמה עילאה בחכמה תתאה והוא על ידי אור פנימי דייקא והוא הנס דיציאת מצרים:

 

לסיכום, מה הוא הסביר כאן? נס יציאת מצרים נעשה על ידי התגלות האות א של מילוי מ"ה. האות א הזאת הינה גם האות א של המלה גאולה שהופכת את הגולה לגאולה כמו שהוסבר קודם. התגלות ה-א רומזת על "יהיה הוי' אחד ושמו אחד", שהיחיד מאיר ב"אחד" וממילא נותן כח ל"אחד" להפוך את ה"ועד" שיהיה גם כן "אחד" – "הוי' אחד ושמו אחד". קודם "יהיה" – י־ה י־ה – הארת היחיד ב"אחד", ו־ה מאירות כמו י־ה; ואחר כך נפעל להיות ממילא "הוי' אחד ושמו אחד", שכמו שבאצילות מאיר המטה כמו המעלה – כך נעשה גם בבי"ע. זהו ענין מסירות הנפש ב"אחד". כל הסוד הזה הוא בגילוי שם מ"ה וזהו הנס של יציאת מצרים.

בעזרת ה' גם מחר נמשיך במאמר, אולי אפילו ביום חמישי כדי שנספיק לגמור אותו לפני חנוכה. בהמשך הוא צריך להסביר את סוד נס חנוכה.