פרשת המלך

ב. פרשת המלך

כעת נעיין בפרשת המלך[ו]:

כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוי' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר הוי' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא. רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַהוי' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד. וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד. וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת הוי' אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל.

סימן פרשת המלך – מצבה מלים

גם בפרשת המלך, כמו בפרשת "הקהל" יש שבעה פסוקים, אך יש שלש מלים פחות – יש בפרשה 137 מלים (המספר הכי חשוב בפיזיקה המודרנית, הקוונטית, סימן שהמלך הוא כנראה פיזיקאי גדול מאד...). אין בפרשת המלך מלה ששוה 137, אבל כתובה מלה כזו בפרשיה הקודמת – בתחלת שופטים – מצבה. בדרך כלל אומרים שזה קבלה (סימן שהמלך גם לומד הרבה קבלה), אבל אם רוצים לחפש מלה בפרשה או סמוך לה כ"סימן" למספר המלים, אז סימן פרשת המלך הוא מצבה. אסור להקים מצבה במקום המקדש ובכלל – זה דבר שהיה אהוב בימי האבות וכעת שנוא כי הגוים עשו ממנו ע"ז. אבל כנראה שבכל אופן יש בכך מעלה, כמו שיעקב אומר "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה תהיה בית אלהים".

מצות מלך – השטח שלאחר הקו

מבואר אצלנו במ"א[ז] שאבן-מצבה-בית הן כנגד נקודה-קו-שטח, והיות שהקו בין הנקודה לשטח הוא בסכנת שבירה, לכן המצבה שהיתה אהובה בזמן האבות נעשית שנואה בזמן הבנים, אחרי מתן תורה.

בכל אופן, המלך עצמו הוא תקון התהו, תקון "וימלך... וימת", תקון הקו – לכן הוא תקון המצבה. אני מקוה שזוכרים את התורה של נקודה-קו-שטח[ח] – שאיתה מסבירים את כל מה שאירע כאן במאה השנים האחרונות, את הציונות – ואולי השרש הכי מובהק לזה בתורה הוא אבן-מצבה-בית. געגועי עם ישראל לציון זה נקודה, כשנעים לקראת היעד זה קו, והקו הוא תהו ("קו תהו", כלשון בישעיהו), זה מסוכן, או שמגיע ליעד או שנשבר באמצע. על זה יש המון דבורים והסברים בחסידות. משיח הוא שטח. בכל אופן, היסוד של זה בתורה – מקרה שגם הצליח, ולא נשבר באמצע – זה אבן-מצבה-בית. זה רק היה לתת סימן, שיש מצבה מלים בפרשת המלך ויש הקהל מלים בפרשת "הקהל" (לקמן נדרוש את הקשר בין הפרשיות הללו, ולפי זה ניתן לחפש רמז וסימן למספר המלים בפרשת המלך גם בפרשת "הקהל": המלה העשירית בפרשת "הקהל" – "העשירי יהיה קדש" – היא "ואמץ" = 137, מספר המלים בפרשת המלך. באמת, התכונה העיקרית של מלך היא אומץ הלב שלו).

משפט צדק על ידי המלך

מצבה מתחילה באותיות מצ – ר"ת משפט צדק, תכלית הכל הוא משפט צדק (זו פרשת שופטים), ולפי זה בה יכול להיות בית המקדש. כמו שכותב הרמב"ם בסוף היד החזקה שמלך שופט צדק בונה מקדש. תכלית המלך הוא "ושפטנו מלכנו" ויש פסוק חשוב מאד – "מלך שופט באמת דלים כסאו לעד יכון". למה פסקנו "מלך שופט באמת" (בלי להוסיף את ה"דלים")? כי "מלך שופט באמת" = תורה חדשה (= "וישכם אברהם בבקר"), בחינת "תורה חדשה מאתי תצא" ("מלך שופט באמת דלים כסאו לעד יכון": ר"ת משבדכלי = ופרסין = משולש 28; ס"ת כטתםודנ = 529 = 23 ברבוע = תענוג; אמצעי וסופי תבות = ה"פ אור = ג"פ משה = משולש אדם). התורה החדשה, משפט הצדק של המלך בזכות ספר התורה המיוחד שיש לו – "וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר". אם כן, מצבה היינו שמתוך משפט צדק מגיעים לבית המקדש. זו הקמת המצבה של המלך של הקדושה.

השלמת פרשת המלך בשמואל את פרשת המלך בתורה לרבוע

עוד ענין בקשר למספר המלים: לטוביה וכסלר ע"ה (מנחלים) היה רעיון שהוא חקר וגילה בו הרבה תופעות, והרעיון שלו – שהוא מוכח, בגלל שיש כ"כ הרבה דוגמאות יפהפיות שזה נראה משהו אמתי – שפרשיות משלימות בתורה, אם מחברים אותן יחד, יוצא מספר רבוע של מלים או של אותיות (הוא רק ידע מרבועים, לא ממשולשים ועוד צורות). אם יוצא מרובע, סימן שה' רוצה לחבר הפרשיות – דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר. אי אפשר לכתוב הכל בסמיכות, אז אחד מסימני הצטרפות הוא רבוע. אחד הדברים הכי יפים (שלא זוכר אם אמר, כמדומני שלא) זה פרשת המלך בתורה ופרשת משפט המלך של שמואל. בפרשת המלך יש 137 מלים ובמשפט המלך בשמואל (הפרשיה הזהה בכל תנ"ך, אם כי זה לא לעכובא) יש 119 מלים – סה"כ זה 256 מלים (אהרן), 16 ברבוע, שזה 4 בחזקת 4, 2 בחזקת 8 – הרבוע הכי מרובע שיכול להיות (עד מספר זה).

רמזי רבוע המלים

עוד נקודה לחזק את זה: שרש הרבוע הוא 16, אז נבדוק מה המלה ה-16 מהתחלה (פינת הרבוע) – בפרשת המלך זו "מלך" הראשון בפרשה, רמז מאד מחזק. המלה האחרונה בשמואל היא "הוי'" – הפינה התחתונה. המלה הראשונה היא "כי". הפנה התחתונה מימין – "ושפטנו". הפינות: כי מלך ושפטנו הוי' (רואים שעיקר תפקיד המלך לשפוט). אלכסון משמאל לימין: מלך ושפטנו = ישראל. מלך ושפטנו הוי' = שניאור (לכבוד בעל ההילולא היום) = ז"פ אנכי. כי מלך ושפטנו הוי' = 597 = רם ונשא (הרמז הכי פשוט לענין המלכות, המלך יושב על כסא רם ונשא) = רק חזק ואמץ מאד (יש כמה ואריאציות בתנ"ך לבטוי "חזק ואמץ" – בתחלת פרשת "הקהל" זה ההופעה הראשונה של ענין זה, והשיא של זה הוא "רק חזק ואמץ מאד" בספר יהושע; רק מאד = משה = ג"פ חזק).

כלל ברבוע של מספר זוגי

אם יש רבוע של מספר זוגי, אז יש רבוע קטן של ארבע באמצע (בלא זוגי רק מלה אחת באמצע) – רום לבבו בקרב ישראל (הכל מהפסוק האחרון של פרשת המלך). הפינות בחוץ עם הפנים זה 1728 = 12 בחזקת 3. בדרך כלל הכלל המתמטי הוא שכל רבוע הוא המשולש של אותו מספר עם משולש המספר שלפניו. 16 ברבוע = משולש 16 (136) ועוד משולש 15 (120). כאן הפרשיות מתחלקות 137 ו-119 – אפשר לומר חבל שזה פספס באחד, אבל עכשיו נגלה משהו שלא גילינו עד היום הזה: זה לא פספוס, אלא מכוון מאד. דוקא בגלל שיש פה סטיה של אחד יוצא שהרבוע הפנימי נגמר במלה האחרונה של הפרשיה הראשונה, וזה יהיה כלל בכל רבוע של מספר זוגי. לדוגמה: 10 ברבוע זה 100, 55 ועוד 45, אבל הרבוע האמצעי שלו יסתיים במלה ה-56. במספר זוגי, המשולש הראשון הוא חצי הרבוע ועוד חצי השורה הבאה, אבל היות שהרבוע הפנימי הוא אחד יותר מחצי השורה הבאה, אז אם אני רוצה שהפרשיה הראשונה תסתיים בסוף הרבוע הקטן חייב להיות אחד יותר. זו התופעה כאן של שתי הפרשיות.

איזון בין 'רום לבבו בקרב ישראל' ל"לבלתי רום לבבו מאחיו"

מה פירוש המשפט 'רום לבבו בקרב ישראל' שברבוע הפנימי? לכאורה זה היפך הכוונה שכתובה בפסוק השלם. אבל מה זה המלך האמתי, שיש לו ס"ת שלוקח לכל מקום ומכניס את התורה למלחמה (עיקר החידוש, כדלקמן), ובזה מגלה "והיה הוי' למלך על כל הארץ וגו'"? זה "ויגבה לבו בדרכי הוי'". הויסות והאיזון של הספר הזה, שמחד "לבלתי רום לבבו" שאז "יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל", ומצד שני צריך בדיוק להיפך, "ויגבה לבו בדרכי הוי'" לגמרי (נאמר על יהושפט המלך, מבית דוד, עליהם כתוב "הוי' אלהיו"). צריך איזון בין שפלות פנימית להתנשאות ורוממות חיצונית. זה מסביר איך מפרשת המלך, שנגמר "לבלתי רום לבבו", למשפט המלך שזה רום לבבו לגמרי – שעושה מה שהוא רוצה. אפשר לומר שמשפט המלך בגלל פגם העם, אבל זה לא כך כי הרמב"ם פוסק זאת להלכה. אם רוצים לתרץ זאת – זה רק להראות לאנשים את הרבוע הזה, "רום לבבו בקרב ישראל".

[(ישראל הזכיר שיעור על רבי חנינא בן תרדיון שנשרף וספר תורה עמו). אחד הדברים שכתוב במלך "לא יתנאה" ויש גרסא "לא יתגאה". הפירוש ב"לא יתנאה" שלא יאמר את השמות, ורבי חנניה בן תרדיון הגה השם באותיותיו. לא יתנאה בספר תורה של אבותיו, אבל כן בשלו – שם יכול להגות (בבחינת "ובתורתו [בספר התורה שלו] יהגה יומם ובלילה", כדלקמן). יתנאה-יתגאה הוא חילוף גן – פרצוף הבינה באלב"ם. נאה-גאה = אדנ-י (זה באמת שם ה', האזכרות שלא יתנאה-יתגאה בהם). "אשירה להוי' כי גאה גאה" = כתר, זה הכתר מלכות.]

הקבלת שבעת פסוקי פרשת המלך לשבע המדות

יש בפרשת המלך שבעה פסוקים, כנגד ז"ת. איך רואים את זה? הפסוק הראשון הוא הפסוק הבעיתי, כמו שהיתה לשמואל בעיה (שחשב שהעם חטא ומלך זה לא טוב): "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוי' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי". איך רואים כאן חסד? שה' פתוח לבקשות שלנו, עובר למעשה, זה חסד חנם (אין כאן סיבה מוצדקת ש'נזכה' למלך ככל הגוים) – זה 'חאפ'.

אחר כך דינים – "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ [שיהיה מוראו עליך] אֲשֶׁר יִבְחַר הוי' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא" – יראת המלך, והדינים שמגדירים את המלך, זה גבורה.

אחר כך יש "רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַהוי' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד" ו"וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד". היות שזה דומה הייתי חושב שהפסוקים הללו כנגד נצח והוד – סוסים הם בטחון עצמי מופרז, ונשים זה "איהי בהוד" וכן כסף-כלכלה בהוד. אבל אז מה עם תפארת? אם רוצים ללכת לפי סדר הספירות סוסים זה בתפארת – אם המלך מרבה סוסים הוא מתפאר. מי שהוא גביר היום לא רוצה שידעו כמה כסף יש לו, אבל מי שרוצה להסתיר את חשבון הבנק שלו ובכל זאת להתפאר קונה הרבה רכבים מפוארים.

לפי זה נשים וכסף עוברים לנצח – איך זה? זה מה שנותן למלך בטחון עצמי מופרז, אפילו יותר מסוסים. זה יותר פנימי. אם לאדם יש כסף בלי סוף ודאי יש לו בטחון עצמי שיכול לעשות מה שהוא רוצה – תחלת בנין המוחין-התודעה של המלכות היא בנצח של ז"א. זה שחושב שאני מלך ויכול לעשות מה שבא לי בא מהכסף, ולא מההתפארות.

למה כתוב סוסים לפני נשים? הייתי חושב שסדר הגיוני זה נשים-סוסים-כסף או כסף-סוסים-נשים. על פי פשט כי לסוסים יש ענין בפ"ע, לא לרדת למצרים, ולכן מקבל פסוק בפני עצמו. נשים נותנות בטחון עצמי מופרז, בקליפה. בקדושה מותרות למלך עד חי נשים. גם בכסף – לא להרבות יותר מדי, אבל צריך בשביל לשלם משכורות, ואם את זה יש לו זה בטחון עצמי טוב. האשה נותנת בטחון – "בטח בה לב בעלה". וגם כסף וזהב נותן בטחון. אנשים שלא מבינים עד כמה בטחון אפשר לקבל מהאשה הולכים רק על כסף, אבל אחד שמעריך את האשה לא צריך כל כך הרבה כסף – מקבל בטחונו מהאשה.

אז כשיש לו את כל זה – כסא המלכות בהוד: "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם". עניני ספר התורה של המלך הם מפסוק ההוד עד פסוק המלכות, להראות שיש משהו 'הודי' בקיום מצוה זו על ידי המלך, הבא אחרי התישבותו כראוי על כסא מלכותו (על פי הלכה "והיה כשבתו" היינו שחייב לכתוב ספר זה אחרי שהוא מלך – אפילו שכבר נבחר לפני שנכנס לתפקיד), ככתוב בשלמה המלך כאשר ישב על כסא ממלכתו – "ויתן עליו הוד מלכות". הפסוק הששי זה צדקתו, "צדיק יסוד עולם" – "וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת הוי' אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם". והסוף זה המלכות-השפלות וקיום המלכות: "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל".

זו הדרך הישרה, אבל אם רוצים סוסים ונשים-כסף בנו"ה, צריך לומר שיש בפסוק הקודם גם גבורה (מוראו עליך) וגם (לאחר מכן) תפארת (מקרב אחיך). אחר כך יש שלשה פסוקים בסוף לשתי ספירות, לכן צריך להוסיף עטרת היסוד. בכוונת הכתיבה באריז"ל כתוב שהקולמוס הוא יסוד, הדיו טפת זרע, והקלף מלכות. אחר כך צדקת המלך היא עטרת היסוד, והפסוק האחרון הוא המלכות כפשוט. השטה הראשונה יותר חלקה, לפי הסדר, ואחר כך יש חידושים על התפארת והנצח. עד כאן ההקבלה.

חסד "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוי' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי"		גבורה "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר הוי' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא"
	תפארת "רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַהוי' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד"
נצח "וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד"		הוד "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם"
	יסוד "וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת הוי' אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם"
	מלכות "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל"

האות ל בפרשת המלך

בפסוק האחרון – פסוק המלכות – "לבלתי רום לבבו וגו'" יש בפסוק "לב יהודי", מתחיל ב-ל ונגמר ב-ל ("לבלתי... ישראל"), זו תופעה נדירה. בכל הפסוק יש 10 פעמים ל = ש. ל נקראת "מגדל הפורח באויר" ויש בה 300 הלכות. ל היא אות הלב בכל מקום (באותיות דר"ע ובעוד מקומות בחז"ל), ומה שהיא פורחת באויר זה "ויגבה לבו". זה רמז מובהק שיחד עם ה"לבלתי רום לבבו" בגאוה שלילית זה מתחיל עם "ויגבה לבו" ונגמר בזה ויש כאן י"פ בפסוק – הכל מגדל הפורח באויר. מלך צריך הרבה מגדל הפורח באויר.

בכלל, בכל הפרשה יש ריבוי אותיות ל. חוץ מזה שזו האות המרכזית של המלה מלך (והערך הממוצע של שלש אותיותיה), אפשר לומר שכל הפרשה היא של אותיות ל. בפסוק הראשון 6, בשני 10, בשלישי 7, 6, 6, 9, 10. סה"כ יש בפרשה דן אותיות ל. יהודה = ל, ל מעלות המלך, ל כלים של מלכות דאצילות, ויש "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל [שקאי על שבט יהודה, כמפורש ברש"י]". [אם חוזרים לפרשת "הקהל" גם שם יש חשיבות ל-ל – הסברנו שהקהל זה לקחת את ה-ק היורדת ולהפוך אותה ל-ל שעולה. האות המשותפת בין מלך והקהל היא ל. בפרשת "הקהל" יש מב אותיות ל. בשתי הפרשיות יחד יש 96 אותיות ל (צו). שאר כל האותיות זה 949. הסימן – סוד הוי' אותיות ל ו-אהבת ישראל אותיות אחרות.]