"הקהל", פרשת המלך ומצות כתיבת ספר תורה[א]

י. כתב העתיד להשתנות

השתנות התורה מול יציבותה הבלתי משתנית

כפי שנזכר, אחת הדעות – והעליונה שבהן, לפי מה שנתבאר לעיל – היא ש"משנה התורה" נקרא כך על שם שינוי שעתידה התורה להשתנות. כפי שהוסבר לעיל, זהו הכח המיוחד של ספרו המיוחד של המלך – כח השינוי והחידוש במציאות. והנה, לקמן יתבאר – על פי דברי אדמו"ר הזקן – שיש משהו בספר תורה של המלך שהוא בבל ישונה, ש"כתב אשר נכתב בשם המלך" אינו יכול להשתנות. איך זה עולה בקנה אחד עם כך ש"משנה התורה" של המלך עתיד להשתנות? יש משהו במלך ש"בל ישונה" ומשהו שדוקא משתנה. זה על דרך "כח המניע הבלתי מתנועע" – הספר הזה הוא המשנה, אבל יש בו איזה עצם הלוז, עצם התוקף של המלך, שהוא לא משתנה ומכח זה שולט על כל השינויים במציאות.

"עתידה להשתנות", "ראויה להשתנות", "עשויה להשתנות"

בנוסח דעה זו, בספרי הלשון היא "שעתידה להשתנות" (מה שמבליט כי "משנה התורה" של המלך הוא תורת העתיד, כנ"ל), בגמרא "שראויה להשתנות" ובתוספתא "שעשויה להשתנות". יש מי שכותב שגרסת הספרי היא העיקר, ולפי יש לשנות גם במקורות האחרים, אך פשוט שכל הגרסאות הן קדש והן בדיוק. לפי זה, מה שעתיד להיות (תורת העתיד) הוא גם ראוי להיות (זה דבר חיובי מצד הגברא) וגם עשוי להיות (היינו שכך מתאים שיקרה מצד החפצא, ולכן בכל מקרה "כך עשוי להיות" וכך יהיה בסוף). בשביל שהשינוי יהיה משהו חיובי ואפילו משיחי זה צריך להיות עתיד וראוי ועשוי.

שלש הגירסאות כנגד חב"ד

את שלש הגרסאות עתיד-ראוי-עשוי אפשר לכוון גם כנגד חב"ד:

במאמר על תפלין בספר אשא עיני הבאנו שלפעמים עתיד הוא מוחין דאבא דוקא (כתוב באר"י שתפלין דרש"י הם מוחין דאמא, עולם הזה, ותפלין דר"ת הם מוחין דאבא, עוה"ב), אף שבדרך כלל נאמר שמוחין דאבא הם "עומק ראשית" ומוחין דאמא "עומק אחרית", בבינה יש "לעתיד לבא" שזה אמא עילאה הכלולה באבא ו"עולם הבא" תמיד שזה תבונה, המוחין הבאים לז"א.

לכן "עתיד" יכול להיות חכמה או בינה – כמו בשם הוי' שנתבאר לעיל, של ארבעת פירושי "משנה התורה", ששמנו גם י וגם ה לשונות של "עתיד ל..." – אבל כאן נשים את זה דוקא בדעת (כלול באותיות עתיד). המוחין האלה שהדבר עתיד להשתנות יש בהם איזה תוקף של דעת וחידוש של דעת – אני יודע שהדבר הזה עתיד להשתנות. ראוי להשתנות – כל ראוי הוא בחכמה. עשוי בבינה – "עשיה לעילא" (אפילו "כֻלם בחכמה עשית" זה עשית – בבינה). עתיד יכול להיות גם חכמה וגם בינה, אבל יחסית לראוי ועשוי זה דעת, וכן כאן הכוונה שאני יודע שזה עתיד לקרות – עתיד הוא "מוכן" (כמו בפסוק "להיות עתדים ליום הזה"[כט]), ובמובן הזה הוא יותר הוה מאשר ראוי או עשוי, ולכן מתאים כאן לתקיעת הדעת בעובדה שהדבר עתיד להשתנות. זה הדעת של המלך.

השתנות התורה – הכתב של התורה שבכתב

מהו השינוי בספר התורה? בפשטות מדובר על שינוי הכתב מכתב עברי לכתב אשורי בימי עזרא (לפי אפשרויות שונות: שהתורה נתנה בכתב עברי ונשתנתה לאשורי בימי עזרא; שהתורה נתנה בכתב עברי אבל את ספר העזרה כתב משה באשורית, ומימי עזרא כל הספרים נכתבו באשורית; שהתורה נתנה בכתב אשורי, שנשתנה לעברית, וחזר לכתב אשורי בימי עזרא; כמובן, ישנה דעה נוספת – והיא זו שנפסקה להלכה – שהכתב לא השתנה מעולם, אך גם לפי דעה זו יש להתבונן במשמעות הפירוש של "שעתידה להשתנות" ביחס ל"משנה התורה", וכדלקמן).

שינוי הכתב הוא כה חשוב ומהותי, עד שבהקשר זה מופיעה השוואה בין משה רבינו לעזרא הסופר: "ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל אילמלא קדמו משה... ואף על פי שלא ניתנה תורה על ידו נשתנה על ידו הכתב". חשיבות הכתב מודגשת בכך שתורת משה נקראת בשם "תורה שבכתב" (וידוע הרמז שתורה = בכתב בעל פה, שתי תורות שהן בעצם תורה אחת, ודוק) – העיקר שבה הוא ענין הכתב (העתיד להשתנות) והכתיבה על ספר (כתיבה סוד כתב יה, "הנסתרות להוי' אלהינו", ראה לקמן, כתיבה = חיה פעמים חוה, וד"ל).

עזרא נקרא גם "עזרא הסופר" וגם "עזרא הכהן" – יש לו שתי מעלות. מה שמקשר אותו בפשט למשה, שנקרא בלשון חז"ל "ספרא רבא דישראל". זה ספר, קשור לכתב, כמו שנראה בהמשך. יש משהו 'כתבי' מאד גם אצל משה וגם אצל עזרא (בפרשת "הקהל" יש "ויכתב משה את התורה הזאת [רמז ל'כתב זאת זכרון בספר' כנ"ל]").

שוב, כל תורת משה נקראת "תורה שבכתב" (תורה שבכתב = 1335 = יה פעמים טף – "אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה", לזמן היחוד של נשמות משה ועזרא בכח התורה שבכתב, שאזי טל תורה מחייהו, וד"ל) – כמה שה' נותן לו קול והוא התגבר על המום שלו, שהוא כבד פה וכבד לשון, אבל זה לא עד כדי כך שהוא יהיה תורה שבעל פה. הכל זה תורה שבכתב – שיכול לכתוב גם מי שהוא כבד פה (= אלף) וכבד לשון (= בית). ורמזים: עזרא הכהן = משיח. משה עזרא = רוח הקדש = משפט צדק (עזרא = אור הגנוז).

מחלוקת רבי יוחנן ורבי אליעזר בן יעקב בענין השתנות הכתב

[ודיוק בענין שינוי הכתב בימי עזרא: בהגהות מצפה איתן כתב:

שם חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית. נראה דהיינו דאמר ר' אליעזר בן יעקב בזבחים (דף סב.) ג' נביאים עלו מן הגולה וכו', אחד העיד על התורה שתכתב אשורית. ועי' מש"כ הרדב"ז.

יש לעיין בגמרא בזבחים ופרש"י שם, אך בקצרה: שלשת הנביאים בזבחים הם חגי זכריה ומלאכי (שלישיה חשובה, עם הרבה רמזים, החל מ: חגי זכריה מלאכי = 364 = יעקב יעקב = יד [דוד] פעמים הוי' ב"ה = אחד פעמים כח – הערך הממוצע של יג אותיותיהם = כח, המשולש של ז, ראש-תוך-סוף יג האותיות – חיי, אותיות יחי = כח, פנות צורת ההשראה – יחכם = ג פעמים הוי', ושאר האותיות = חג פעמים הוי').

חשוב להדגיש שחז"ל אומרים שמלאכי הוא עזרא עצמו (עזרא מלאכי = סנהדרין, ואין מלך בלא עם זו). שם בזבחים קודם נאמרה מימרא (של רבי יוחנן) ואחר כך מובאת ברייתא (של רבי אליעזר בן יעקב). רבי יוחנן אומר שהנביא הראשון העיד על המזבח (שאפשר להגדיל אותו), השני על מקום המזבח, והשלישי שמקריבים קרבנות גם כשאין הבית בנוי. הברייתא אומרת שהראשון העיד גם על המזבח וגם על מקומו, השני שמקריבים קרבנות גם כשאין בית, והשלישי (אם לפי הסדר זה מלאכי-עזרא, סיום הנבואה בעם ישראל) על הכתב שעתיד להשתנות לאשורית (על ידי עזרא, שכאמור הוא מלאכי בעצמו – הכתב עתיד להשתנות על ידי).

יש שם רק רש"י, שאומר על זה שכמו בסנהדרין, שהתורה נתנה בכתב עברי ובזמן בית שני זה נשתנה לאשורי. במפורש כותב כדעת רבי יוסי ומר עוקבא, שזה לא דבר פשוט – רש"י ודאי יודע שיש דעות הפוכות. צריך לומר משהו מאד פשוט – ולעיין בכך בפירושים על קדשים – שיש מחלוקת בין רבי יוחנן לבין ר"א בן יעקב (אף שהוא אמורא והוא תנא). לפי רבי יוחנן אין עדות על הכתב שעתיד להשתנות. צריך לומר שהיא-היא המחלוקת בסנהדרין – שמה שרש"י מביא בדעת רבי אליעזר בן יעקב זה אכן דעת רבי יוסי ומר עוקבא, ורבי יוחנן לא קבל את זה (וקצת צריך לדחוק שמחלק את העדות על המזבח לשנים) כי סובר שהכתב לא השתנה. זה פשט בסוגיא. לכן כל מה שהמצפה איתן מביא אסמכתא משם זה רק למ"ד שאין הלכה כמותו כאן[ל].

רמזי השרש כתב

ועוד כמה ענינים בנוגע לחשיבות ומשמעות מושג הכתב (ענין "תורה שבכתב" כנ"ל):

עיקר שרש המלה כתב הוא כב (הרי ה-ת היא מאותיות האמנתיו, הנופלות מהשרש) – כב אותיות התורה – כאשר האות ת שבאמצע השרש היא האות החותמת את האלף-בית, האות ה-כב, שבמספר סדורי עולה כב, וגם פירוש המלה "תו" הוא רושם או סימן שבא בכתב. הפעם הראשונה ששרש חשוב זה מופיע בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה" – היא "כתב זאת זכרון בספר" בהקשר למלחמת עמלק מדר דר, מצוה המוטלת על המלך ("ושים באזני יהושע") "יוצא למלחמה [מלחמת עמלק] והיא עמו" (במצות כתיבת ספר תורה של כל אחד נאמר "שימה בפיהם", ודרשו חז"ל מלשון "סימנים עשֵה" – רומז לדעות, ביחס לספר תורה של מלך, שכותב קיצור כו' – וגם כאן "ושים באזני יהושע" את תמצית נקודת הענין שיקלוט את זה היטב, ודוק).

רק במגילת אסתר, הרמוזה ב"כתב זאת זכרון בספר", השרש כתב מופיע כב פעמים! בכל חמשה חומשי תורה השרש כתב מופיע מ פעמים, כנגד מ ימים שהיה משה רבינו בהר לקבל את התורה שבכתב, מ פעמים כתב סוד מכתב, "והמכתב מכתב אלהים הוא" (מכתב = היהלום של אהיה, סוד נתיב, רלא שערים פנים ואחור, שרש התורה שבכתב במלבוש העליון).

ורמזים: "מלבוש" השרש כתב – לאש באתב"ש אלי באכב"י ותכמ באלב"ם – עולה 832 = לב, כבוד פעמים הוי' ב"ה = ארץ ישראל וכו', נמצא שהכתב מתלבש בארץ ישראל דוקא, כאשר השרש כתב בתוך מלבושו עולה 1254 = 22, כב אותיות הכתב פעמים 57, "אל הוי' [ויאר לנו]", וד"ל. "זה ספר תולדת אדם" – "[כתב זאת] זכרון בספר" = 625 = 25 ברבוע = אדם מלא: אלף דלת מם."כתב זאת זכרון בספר" = 1455 = הפסוק הראשון של חומש ויקרא, בו מתחילים את הלימוד בתורה עם תינוקות של בית רבן: "ויקרא אל משה וידבר הוי' אליו מאהל מועד לאמר" = יה פעמים מהיטבאל (כלומר שהערך הממוצע של יה אותיות "כתב זאת זכרון בספר" הוא מהיטבאל), כאשר בדילוג תבות כתב זכרון = יה פעמים מהיטבאל וזאת בספר = יה פעמים מהיטבאל, ובדילוג אותיות כתב זאת זכרון בספר = יה פעמים מהיטבאל וכתב זאת זכרון בספר = יה פעמים מהיטבאל, חלוקת מהיטבאל לאני לאה, וכן במשולש הנבנה מ-יה אותיות "כתב זאת זכרון בספר" הפנות = יה פעמים מהיטבאל ושאר האותיות = יה פעמים מהיטבאל, הכל בסוד "והיתה [תקון הנוקבא, ה'זאת'] עמו וגו'".

ארבע פעמים "ויכתב משה" כנגד אותיות שם הוי'

ועוד דבר חשוב בענין השרש כתב בתורה: בתחילת פרשת מסעי נאמר "ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם", פסוק שנדרש לעומק בלקוטי תורה לאדמו"ר הזקן, ש"מוצאיהם" היינו שרש הנשמה בעולם העליון ו"מסעיהם" היינו ירידת הנשמה לעולם הזה להתלבש בגוף גשמי ולמלא את שליחותה עלי ארץ, והיינו ממש כנגד שני ספרי התורה שכותב המלך – כל ישראל מלכים – אחד מונח בבית גנזיו ואחד יוצא ונכנס עמו, ודוק. ארבע פעמים מופיע הבטוי "ויכתב משה" בתורה, פעמיים האחרונות בפרשת וילך, בפרשת "הקהל" ובכתיבת השירה, פעם ראשונה בשמות שכתב את כל דברי הוי' לפני מתן תורה ופעם שניה "ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם" הנ"ל, וי"ל שהן כנגד י-ה-ו-ה, וד"ל. "ויכתב משה את כל דברי הוי' ['הוי' בחכמה' ואורייתא מחכמה נפקת]" "ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם [ישראל עלה במחשבה דאמא עילאה ומשם מקבלת את שליחותה לעוה"ז]" "ויכתב משה את התורה הזאת [עמודא דאמצעיתא, שם נמצאת התורה הזאת ושם נמצא קהל ישראל]" "ויכתב משה את השירה הזאת [המעידה על הקורות לעם ישראל במשך הדורות]" = 2701, המשולש של חכמה = "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", ראשית ופתיחת התורה שבכתב, עם תוספת ארבע פעמים "את" יעלה הכל ה פעמים בית המקדש, המשולש של אם, וד"ל).]

כתב משונה – השתנות האותיות זו מזו

מה המשמעות של שינוי הכתב? מה מעלתו ויחודו של הכתב האשורי על הכתב העברי? הרמב"ם בפיה"מ למסכת ידים פ"ד מ"ה כתב:

והוא אמרם אשורי שהוא מאושר שבכתב, לפי שאין אותותיו מתחלפות ולא יארעו בו ספקות כלל מפני שאין אותותיו דומות, ואין אות מתחברת לחברתה במשפט כתיבתו, ואין כן שאר מיני הכתב.

לפי זה, "כתב הנשתון" (= 1233 = 9 פעמים 137, ובהיות כאן 9 אותיות נמצא שהערך הממוצע של כל אות = 137, קבלה, מצבה כנ"ל, מספר התבות בפרשת המלך; במספר קדמי, כתב הנשתון = 4589 = אהבה פעמים שמחה [סוד הוי' ליראיו], סוד הכתב האשורי, וד"ל) הוא לא רק כתב שמשתנה, אלא כתב שמשונה בעצם – כל אות משונה מחברתה. לכן זה כתב יהודי מובהק, כי על יהודים כתוב שכשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה כך אין דעותיהם דומות זו לזו. לכן כל יהודי צריך אות בספר תורה, דוקא בכתב אשורי, שיוכל לומר על האות שלו "באשרי כי אשרוני בנות" כי יש לו יחודיות (אשר הוא הבן השמיני של יעקב, הוא נתברך בשמן, המיוחד בייחודיותו, שצף על פני כל המשקים ואינו מתערב כלל, לרוב חשיבותו, וכך כל יהודי – "ויקחו [כל אחד ואחד מעם ישראל] אליך שמן זית זך וגו'", וד"ל). אפשר לומר שיש משהו בתוך המלה "באשרי" שזה יחודי – משונה למעליותא[לא].

כתב אשורי – רבוע, כתב עברי – עגול

גם מהתבוננות במובא על הדעה האחרונה, שלכאורה היא ההלכה – "רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אליעזר בן פרטא שאמר משום רבי אלעזר המודעי, כתב זה לא נשתנה כל עיקר, שנאמר 'ווי העמודים', מה עמודים לא נשתנו אף ווים לא נשתנו. ואומר 'ואל היהודים ככתבם וכלשונם', מה לשונם לא נשתנה אף כתבם לא נשתנה" (ראיה ממגילת אסתר, שם מופיע השרש כתב כב פעמים כנ"ל, בסוד "כתב זאת [רמז לאסתר המלכה; מילוי כתב: כף תו בית = אשה אשה אשה, אסתר אמרה לחכמים "כתבוני לדורות" = ג"פ חשמל שבמעשה מרכבה, ודוק, כל אשה = ג"פ אמונה וזאת = ד"פ אמונה, ודוק] זכרון בספר"; וראה במגילה ז, א שדוקא רבי אלעזר המודעי, שסובר כאן בסנהדרין שהכתב לא נשתנה כל עיקר ומביא ראיה ממגילת אסתר, הוא זה שמפרש שם ש"[כתב זאת זכרון] בספר" קאי על מגילת אסתר!) – ניתן להוסיף הבנה ביחס בין שני סוגי הכתב: המפרשים שואלים למה מוכיח רק מ"ווי העמודים" ולא מזה שבלוחות ם ו-ס היו עומדים בנס. אם זה היה כתב עברי היה צריך להיות כתוב שהאות ע עמדה בלוחות בנס כי היא סגורה (ויש מי שמוסיף שבכתב עברי ה-ע היא משולשת).

בכריכת הספר אמונה ומודעות מצויר (על פי קבלת עמק המלך) עיגול בתוך רבוע וקו שיורד – הרבוע הוא המלבוש והעיגול הוא הטהירו תתאה ויש שם קו – הרבוע הוא ם סתומה, העגול הוא ס והקו הוא ו. ם סתומה היא בגימטריא 600, אז סה"כ זה 666 (המשולש של 36, שהוא המשולש של 8, עם כל שאר הרמזים שבזה). זה הופך את כל הענין של הכתב לצורות גיאומטריות פשוטות. לפי זה, הכתב האשורי בנוי על הרבוע והעיגול והקו. בגמרא לא הזכירו את הלוחות כי הגמרא היא פנימיות, לקחו רק את הקו, האור הפנימי – והלוחות הן נס, "אין סומכין על הנס".

יש לנו משהו מאד יפהפה לפי ההסבר שלנו. לפי הפירוש הזה, שבכתב עברי ה-ע נכתבת בצורת משולש – מוסבר אצלנו שמשולש הוא השתלשלות (לשון משולש) ורבוע הוא התלבשות (רבע לשון זיווג, בחינת התלבשות שני פרצופים זה בזה). התורה פועלת הבדלה – זה לא שייך להשתלשלות אלא בעיקר שייך לרבועים (תורה לשון הריון על ידי זיווג).

זה משהו יפהפה, שכתב עברי מבוסס על משולש, וכתב אשורי הוא כתב מרובע. מה שיפה שהעיגול, ה-ס, הולך ביחד עם הרבוע, ה-ם, ולא ביחד עם המשולש. אם כי אפשר לצייר עיגול בתוך משולש (או משולש בתוך עיגול), אבל בתפיסה המופשטת של השכל – לשון הסתכלות – את העיגול רואים בתוך הרבוע או סביבו, "עגולא גו רבועא" או "רבועא גו עגולא", ואז הקו שהוא הפנימיות ממש בוקע פנימה. בפרה הסטוריה, העולם הקדמוני-הכנעני, הכל בנוי על המשולש.

השתנות התורה – הוספת ממד חדש בחלק קיים

הריטב"א בריש מגילה כותב שהשינוי המדובר אינו רק החלפת כתב, אלא גם תוספת של האותיות הסופיות מנצפ"ך (הרומזות לכל הגאולות, כמבוא בחז"ל ורמוז בפסוק "מכנף הארץ זמרות שמענו צבי לצדיק"). כנראה שבכתב עברי אין אותיות סופיות.

גם זה דבר שצריך להדגיש ביחס לכח "משנה התורה" של המלך: מלך לא רק משנה את הקודם-הקיים, אלא שתוך כדי זה הוא מוסיף ממד חדש ודברים חדשים (דברים "סופיים", הרי המלכות היא "סיפא דכל דרגין" ויורדת להתלבש בסוף כל סדר ההשתלשלות, בסוף עולם העשיה הגשמי, להביא גאולה לאלו הנמצאים בסוף, להאיר את האין סוף בסוף דוקא – אין סוף סוף = שמחה = סוד הוי' ליראיו וכו').

לעניננו, בלמוד תורה, לשנות את הקיים זה שיטה מקורית של הסבר – שאף אחד לא הסביר ככה את הסוגיות. אבל לחדש זה פשוט לחדש דברים שלא שמעתם אזן בכלל – מעולם אחר לגמרי. [ובהקשר זה: המהרש"א שואל שאין נביא רשאי לחדש, אז איך אפשר לחדש כתב אחר? ומתרץ שבזה שכתוב "משנה התורה" התורה עצמה מלמדת שיהיה חידוש. ככה 'מכשירים' חדושים שלא שמעתם אוזן – להוציא מדעת אלו האומרים שחדש אסור מן התורה.]

מהרש"ל: השתנות התורה – כתיבה דקה וזעירה

אמנם, מושג השינוי הוא רחב יותר. יש דעה בגמרא – שלכאורה היא ההלכה, אף שהרמב"ם לא מביא זאת (כנ"ל) – כי הס"ת כתוב כקמיע הנמצא על ימינו של המלך (ממול לתפלין בשמאלו). המהרש"ל שואל איך כותבים ס"ת גדול כקמיע על יד ימין, ואומר שזה לפי הדעה שהתורה עתידה להשתנות, ומסביר כי כנראה זה כתב אשורי מאד דק. כמו, במושגים של היום, כתיבת ס"ת במיקרופילם, ואז בכיף אפשר לעשות מזה קמיע.

לפי זה, הראשון שחשב על המיקרופילם הוא המהרש"ל. על האותיות הדקות האלה כתוב שעתיד להשתנות. בקבלה ובחסידות אותיות דקות יש בחכמה. בבינה יש כבר אושר, התגלות עתיקא באמא, אבל בחכמה זה אותיות דקות או אותיות קצרות. זה בזרע – ממש מיקרופילם. אותיות קצרות במח החכמה, לכן לפעמים כתוב שאין שם בכלל אותיות. בחכמה יש "מיא דניידי" שיכול כל הזמן להשתנות. באותו מקום יש גם את כל האפשרויות, זה גמיש לגמרי.

קושית המהרש"א על המהרש"ל

המהרש"א 'קוטל' את המהרש"ל ואומר שזה "דברי נביאות" (רואים שיש משהו בספר התורה של המלך שמפרה בראש סברות של "דברי נביאות", שעל זה כתוב "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל", דברי נביאות = 685, מספר ההשראה של 19, 5 פעמים 137, מספר התבות של פרשת המלך כנ"ל).

עיקר תמיהת המהרש"א היא על כך שהמהרש"ל דן בדעה שמפרשת "משנה התורה" כספר שני, בניגוד לדעה שיש כאן לימוד שהכתב עתיד להשתנות, אך 'מלביש' על זה את הדעה של "ראוי להשתנות" ומפרש את זה בדרך מחודשת שלא מוזכרת בשום מקום.

השתנות התורה לא בהקשר של הכתב

והנה, עוד לפני העיון בדברי המהרש"ל הסברנו, על פי השערה, כי ה"עתיד להשתנות" היא מסורת שהיתה לגבי התורה ש"משנה" היא לשון שינוי, עוד בטרם שמסורת זו הוסברה לגבי הכתב. דברי המהרש"ל – שמרחיבים את השינוי קצת מעבר לפשט הגמרא – הם קצת אסמכתא לכך שמשמעות שינוי נמצאת גם בלי שמדברים על שינוי הכתב. כלומר, גם למ"ד שלא לומד כאן שינוי – יש בכל זאת איזה "רשימו" של שינוי, היינו מה שרצינו לומר שהמלך הוא בעצם "עולמות בהתחדשות" והשתנות. [אפשר לצרף לכך גם את פירוש הרד"ק ביהושע ח, לב (שהוזכר לעיל) כי "משנה תורת משה" בא מלשון "ושננתם" והוא "לשון התורה" – פירוש זה מתאים לכאורה לשיטה השניה ב"משנה התורה", "שהיא עתידה להשתנן", אך אפשר לדייק ממנו שמה שקבוע בתורה הוא הלשון דוקא, ואילו הכתב עשוי להשתנות (כלומר, שגם כאן משמעות השינוי 'מובלעת' גם בדעות שלא לומדות אותה בפירוש), ודוק.]

רא"ש: בזמן הזה פטורים ממצות כתיבת ס"ת כי לא לומדים בו

אם הדבר הזה ש"עתיד להשתנות" כולל יותר מאשר הפשט של שינוי הכתב מעברי לאשורי, כמו שרמוז במהרש"ל, נלך עוד שלב. זה עכשיו הלכה חמורה מאד – דבר שעוד לא הזכרנו, ולא כתוב כאן במ"מ שהבאנו (רק בתוך התשובה השלישית של השאגת אריה):

לגבי כתיבת ס"ת יש שיטת הרא"ש[לב], מרחיקת לכת לגמרי (עד שכל האחרונים לא מבינים איך מעיז לכתוב כך), שבימינו אין כזו מצוה – אלא מצוה לכתוב ולרכוש ספרי תלמוד וכו'. הרא"ש הכי חשוב בהלכה בין עמודי השו"ע, ואיך יכול לומר כזה דבר – שיש מצוה בתורה שהפשט שלה התבטל?! צריך לקרוא את הט"ז שצועק על זה[לג], איך יתכן שמצוה בטלה? לכן יש כל מיני תירוצים, שיש עדיין מצוה אבל מקיימים זאת גם בספרים אחרים וכו'. עושים כל מיני 'מריחות' בשביל להתמודד עם זה. אם אמרנו שיש משהו ב"משנה תורה" של המלך שזה לשון שינוי, אז אין לך שינוי יותר מזה – שינוי בעצם המצוה של כתיבת ס"ת (אולי משנה תורה של המלך זה במקום ס"ת ספרי גל עיני...).

שו"ת שאגת אריה: פטורים כי לא בקיאים בחסרות ויתרות

בא השאגת אריה[לד], מביא את הרא"ש ואת פליאת הט"ז עליו ושואל איך זה מסתדר. יש לו דרך להסביר (וכאן אני לא כ"כ מסכים איתו, וכמו שהקפיץ גם את המנחת חינוך) – שבגלל שהיום לא בקיאים בחסרות ויתרות אין אפשרות של כתיבת ס"ת מדאורייתא, והיות שאין אפשרות לכן החליפו את זה בספרים אחרים.

חילוק המנחת חינוך: שני סוגים של חסרות ויתרות

המנחת חינוך אומר על זה שומו שמים, אבל בכל אופן לא בקיאים – איך מסתדר עם זה? הוא מחדש – חידוש עצמי לחלוטין, לגמרי דברי נביאות – ואומר שיש שני סוגי חסר ומלא. יש חסר ומלא שמשנה את המשמעות וחסר ומלא שלא משנה את המשמעות. הוא כותב שאם יש לס"ת חסר ומלא שמשנה משמעות זה פסול דאורייתא, אבל אם לא משנה משמעות זה כשר דאורייתא, וכל מה שאמרנו שאנחנו לא בקיאים זה רק חסר ומלא שאינו משנה את המשמעות, אבל במה שלעכובא אנחנו כן בקיאים (ישראל: זה די דומה לרא"ש, בגלל שגם כאן הדגש על העברת המשמעות).

האריז"ל: הנוסח המקובל כשר מדאורייתא

חוץ מזה שהחילוק הזה הוא דברי נביאות, אני לא צריך לחפש רחוק כי יש לי את האריז"ל – ולפלא זה שלא זה ולא זה מביאים את דעת האריז"ל – שאומר שאפשר לסמוך דאורייתא על ספר התורה היום, שהמסורה של בעלי המסורה מאה אחוז נכונה. כלומר שהאריז"ל, ב"ה, הוריד 'תיק' אחד מהמשיח – בלי האריז"ל היה למשיח תיק כבד לתקן את ספר התורה שיהיה מדויק. כך הקומארנר מדגיש בכל מקום שמה שיש אצלנו מאה אחוז מדויק בעולם העשיה (כלומר, לפיו הס"ת היום הוא של המלך, ואם יש גרסאות אחרות כך היה כתוב בעולמות העליונים).

חסר-שלם-מלא

נסיים רק עם זה שעיקר הבעיה היא האם כאשר לא בקיאים בכתיב חסר ומלא המצוה לכתוב ס"ת היא מדאורייתא או לא: הסברנו פעם שחשמל הוא ר"ת חסר-שלם-מלא – שלם הוא הכלי, "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום [שלם]", ומלא הוא התוכן והאור בתוכו, "מלא ברכת הוי'". חסר זה שהכלי שבור, שיש איזה חסרון בכלי לכאורה, או יתכן גם שהכלי שלם אבל הוא חסר – אין בו כלום. חסר ומלא = משה (זה הלשון, האם בקיאים בחסר ומלא או לא).

אמרנו קודם שהמלך הוא מאוזן (ס"ת מימין ותפלין משמאל). כנראה שהספר תורה של המלך שלם באופן מיוחד (שלם הוא הממוצע בין חסר ומלא). צריך לפעמים גם חסר – צריך להרגיש את ה"כלי ריקן מחזיק כלי מלא אינו מחזיק". בספר תורה יש "הקֹל קול יעקב" – קול ראשון חסר ושני מלא, ויש סיבה שלפעמים צריך חסר ולפעמים צריך מלא.

עיקר פירוש היכל הברכה בנוי על שיטות שונות בחסר ומלא, אבל הכלל הגדול הוא שחסר הוא אור חוזר – חסר לו, אז הוא עולה, זה קול תפלה – ומלא הוא אור ישר, קול תורה. מי שהוא שלם הוא בעצם שלם בחסר ומלא, מתי שצריך להיות חסר ולעלות הוא עולה ומתי שצריך להיות מלא ולרדת הוא מתמלא.

יא. מנא מנא תקל ופרסין

רביעיית החכמים: רב, שמואל, רבי יוחנן, רב אשי

הסוגיא בענין שינוי הכתב מסתמכת על המושג "כתב הנשתון"[לה] בו נכתב "מנא מנא תקל ופרסין" (= "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"). לפי מי שאומר שהכתב נשתנה לכן לא יכלו לקרוא, אבל לפי מי שאומר שהכתב לא השתנה למה לא יכלו לקרוא? יש ארבע דעות – רב, שמואל, רבי יוחנן, רב אשי (זה בכלל פנינה, צריך לחפש אם יש עוד רביעיות של החכמים האלה בש"ס, בסדר הזה. רב, שמואל ורבי יוחנן הם שלישיה – כמו רש"י רמב"ם ר"ת לפי האריז"ל, כנגד חג"ת [שלשת האבות] – רב אשי הוא חותם הש"ס, הוא הרביעי-המלכות [דוד]. העובדה שיש כאן רביעיה, מרכבה שלמה – לפי המ"ד שהכתב לא השתנה – היא כבר פנינה, עוד לפני הסבר השיטות. הסדר כמובן הוא לפי סדר הדורות – רב תנא ופליג, שמואל יותר צעיר, רבי יוחנן צעיר משניהם ורב אשי כמובן בסוף – וזה סוד המרכבה של ארבעה אלה).

הקטנת השינוי מדור לדור

קודם כל נשים לב לנקודה עיקרית – כאן טמון מושג השינוי אליבא דאותו מ"ד שהכתב לא נשתנה כל עיקר, למי שאומר שאין שינוי. הרי אין שינוי גדול מזה שכותבים משפט באתב"ש. אך הוא רק שינוי לשעה, ורק במקרה הזה לבד של כתב יד המלאך על הכותל "מנא מנא תקל ופרסין" (וכפי שנראה שמשך הדורות השינוי הזה גופא הולך ופוחת, ודוק). ובכל זאת שינוי זה זכה לבטוי "כתב הנשתון" (= ט פעמים קבלה וכו' כנ"ל).

הנה, רב אומר שהיה כתוב בגימטריא – אתב"ש (ה-י ב"א[י]דך", כפי שמופיע בגמרא שלנו ["יטת יטת אדך פוגחמט"], הוא טעות). שמואל אומר שזה איזו צורה (צריך להבין למה הראשונים לא מסבירים מתמטיקה כמו היום – צריך לומר שקרה משהו בחשיבה). היום הכי פשוט לומר שעשה מלבן של 3 על 5, ובמקום לקרוא ישר קרא את זה מלמעלה למטה, כמו סינית. זו שיטת שמואל, סימן שהוא חושב בצורות. רבי יוחנן אומר שכל מילה היתה הפוכה. רב אשי אומר שבשביל לבלבל את האנשים מספיק להפוך את שתי האותיות הראשונות. רואים בארבע השיטות ירידת הדורות – שאפשר לבלבל את הראש גם כשאתה בקושי משנה את הענין. כל אחד אומר – לא צריך כל כך לשנות, מספיק קצת פחות. שמואל אומר לרב שאולי אצלך צריך אתב"ש, בשבילי מספיק כך בשביל לא להבין, ורבי יוחנן אומר שגם את זה לא צריך ומספיק להפוך, ורב אשי אומר שמספיק להפוך שתי אותיות ראשונות.

ההבדל המהותי בין רב לשאר החכמים – שינוי הגימטריא

מה ההבדל בין הראשון, שהוא "תנא ופליג", לבין הבאים אחריו? שלפיו הגימטריא משתנה (עוד בחינה של כתב העתיד להשתנות כנ"ל, אחת התכונות העצמיות של הכתב, הכתיב בכל מקום בתנ"ך, הוא חשבון הגימטריא של אותיותיו), ולפי כל האחרים נשארת אותה גימטריא. אני אומר ש"כל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר". הוא תנא, תקופה שבשביל לבלבל את הראש צריך לעשות אתב"ש. יש ארבע רמות של מספרים, כנגד אבי"ע[לו]: מספר הכרחי, מספר סדורי, מספר קטן (עד כאן מספר מיוחד לכל אות), ומספר קטן מספרי (שאז מאבדים את המקור – את האותיות מהן זה בא, בעולם העשיה השרש נעלם).

בגמרא זה שעתיד להשתנות הולך על הכתב, אבל לכל הדעות הלשון אף פעם לא השתנתה. רק היות שדברו ארמי נתנו ברירה שהלשון תהיה ארמית, אבל ברור שניתן בלשה"ק (ולמעשה נשאר בלשה"ק על פי בחירת בני ישראל קדושים, לפי אותו מ"ד בגמרא, ודוק), אבל הכתב כן השתנה (לדעת אותו מ"ד).

שיטת רב – הארת האצילות בעשיה

אמרנו שדוקא בתורת העשיה יש הארת האצילות. אסמכתא לזה מאבולעפיא. הוא מחלק לשלש רמות – מחשבה דבור ומעשה (אם כי לא נוקט בשמות העולמות) – ואומר שבעשיה זה ה"מכתב" (הכתב, זה הכי נמוך, מה שנתפס דוקא בחוש הראיה, התופס בגשמיות דוקא), המבטא זה הדבור (שנקלט בשמיעה, חוויה יותר רוחנית מאשר הראיה בגשם), זה בעולם היצירה, וה"נחשב" זה עולם הבריאה, הגימטריא של האותיות וכו' (מובא ומוסבר בספר על האלף-בית). מדגיש שמה שמשתנה זה רק הכתב, לא הלשון (אולי הסתמך על הגמרא הזאת) – יכול להשתנות כי "אף" מפסיק את הענין, ובעולם הכתב יתכן שינוי. זה ווארט יפה בפני עצמו. נאמץ את זה לגבי גימטריא – רב אומר שהאותיות השתנו, אתב"ש, אז אף שהוא בא מהמקום הכי גבוה יורד הכי נמוך, לעשיה.

ארבע הדעות כנגד ארבעת העולמות

גם באבות, כתוב שאברהם יורד לתקן עשיה, יצחק יצירה ויעקב את הבריאה (זו שיטה אחת בקבלה). רב, שהוא חסד – הכי גבוה, וגם תנא – יורד לעולם העשיה, שם משתנות האותיות לגמרי באתב"ש. בא שמואל ואומר שצריך רק לבנות את זה בצורה מסוימת, ואז במקום לקרוא מאוזן לקרוא אנכי – שינוי צורה הוא בעולם היצירה, עולם הצורות.

השכל – עולם הבריאה – הוא פשוט לכתוב הפוך. ה עילאה היא השכל ו-ה תתאה היא המלכות – יש משהו דומה, כי גם אתב"ש זה צורה של היפוך, הסתכלות בראי, בסדר אותיות האלף-בית. השכל הופך כמו העין – באישון בת עין רואים איש אחד קטן הפוך, והשכל הופך את זה. יש כח בשכל, לטוב או למוטב, שהופך. לכן אומרים שאם מישהו חכם (שלא נזכיר מי הוא) אמר לך לעשות משהו צריך לעשות הפוך – כי לשכל יש נטיה להפוך (על דרך הנאמר ביחס לדעת בעלי בתים שהיא הפוכה מדעת תורה). אם אני כותב ישר זה ודאי אור האצילות.

צריך לומר שדעת רב אשי היא לא ממש אצילות, אלא כמו חיצוניות האצילות או אפילו קליפת האצילות – שמספיק רק לשנות את שתי האותיות הראשונות. מה הכוונה? כששיניתי את שתי האותיות הראשונות לקחתי את השני ושמתי אותו בראש. כמו שיש ראש ממשלה ויש הסגן, מה אם נחליט שנעשה מהסגן ראש ממשלה? כתוב בחסידות שהאות הראשונה במלה היא הגוברת (לשון בעל ההילולא בשער היחוד והאמונה[לז]). לכן אם פתאום לא ניחא לי שהראשון יגבר, ורוצה שהשני יגבר, הפתרון הוא להחליף.

ולסיכום:

אצילות (קליפה/חיצוניות)	רב אשי – החלפת אותיות ראשונות
בריאה	רבי יוחנן – היפוך מלים
יצירה	שמואל – צורה מיוחדת (3 על 5 שורות)
עשיה	רב – אתב"ש

החלפת המלך במשנה למלך

יש כמה דוגמאות למלך ומשנה למלך – יש פרעה ויוסף ויש אחשורוש ומרדכי. אם כי לפעמים בינינו לבין עצמנו אנחנו בוכים שלא זכינו להיות המלך, רק המשנה למלך, ופעם נזכה להיות המלך ממש – אבל יש בהחלט משהו שלפעמים המשנה למלך הוא הראשון, הוא מנהל הענינים.

ה'חאפ' הזה בא מאצילות, שמספיק בשביל לעשות שינוי מהותי – להפוך את המציאות – רק לעשות את הסגן למלך. איפה רואים זאת לגבי בריאת העולם, לגבי מלך מלכי המלכים הקב"ה? "עם המלך במלאכתו" (כמו "והיתה עמו"), "במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים". כתוב בספרים כי עם ישראל הוא מאז ומתמיד משנה למלך והמלך מתייעץ עמו ועושה לפי עצתו – בדיוק כמו אצל יוסף (משנה אותיות נשמה, נמצא ש"משנה התורה הזאת" היא תורה נשמתית באופן מיוחד, תורה השייכת ומתאימה במיוחד לנשמת המלך שכתבה). ביחס למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, מלך ישראל הוא בחינת משנה למלך, ודוק.

בהחלט שבכח המשנה למלך, לפי עצותיו הטובות המתקבלות על לב המלך, לשנות את גזרות המלך, מה שאין כן לגבי השליש, שעיקר ענין השלשה-השלישי הוא לחזק את דבר האחד, את דבר המלך, הרי ענין השלוש הוא ענין החזקה והקיום, השליש הוא סך הכל פקיד שמופקד על ביצוע דבר המלך ודתו להעשות, ודוק היטב. זה שאני מקדים את השני לראשון זה "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" – זה באמת נשמה דאצילות (לשון אצל וסמוך – "יושב בדין [לדון בעניני המלכות] והיא אצלו". מי שנמצא אצל המלך ומסתופף בצלו תמיד, מסוגל להטות את דעת המלך לדעתו, צל לשון הטיה כנודע) – וזה לשנות את שתי האותיות הראשונות. זה שינוי מהותי דוקא בדרגת האצילות, אם כי כאן הדור האחרון – המלכות. יש כאן תופעה של חותם (המלך) המתהפך.

כפולות שם הוי' ב"כתב הנשתון"

אמרנו שמנא מנא תקל ופרסין עולה 1118 ("שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד") – שעולה גדול פעמים הוי', אלהים פעמים אחד (הוא המספר הראשון שמתחלק גם בשם הוי' וגם בשם אלהים, בסוד "הוי' הוא האלהים"). את "שמע ישראל" אי אפשר לחלק לשני חלקים שכל אחד מתחלק בשם הוי', משא"כ ב"מנא מנא תקל ופרסין" – מנא עולה 91, יג פעמים ז (המשולש של יג), יוצא ש"מנא מנא" עולה ז"פ הוי' (יעקב) ו"תקל ופרסין" עולה 36 (לאה) פעמים הוי'. יש כאן יחוד של יעקב-לאה. זה שייך באופן מיוחד לשמע ישראל בחו"ל, שכתוב ששם לאה היא השולטת, בעוד בא"י רחל היא השולטת.

השתנות הכתב והמלכות

צריך להסביר את הקשר העמוק – למה הכתב נשתנה דוקא בסיטואציה הזאת? מה זה קשור למלך? הפשט מאד פשוט ומאד חזק. משמעות המשפט היא שה' מנא את מלכותך והיא נשלמה ואחר נשקלת במאזנים ונמצאת חסר, ואז פריסת מלכותך ויהיבת למדי ופרס (שתי משמעויות של פרס). הפשט הוא שהכתב משתנה כי המלכות עתידה להשתנות.

מלך צריך תורה עתידית כי כל הענין שלו לשנות את המלכות, לגמור עם המלכות הקודמת של אומות העולם. אם הוא מלך של קדושה ענינו שכל המלכויות יגמרו ויקוים "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". [בסוף "ופרסין" – הכל נמסר לפרס, אותיות ספר, בגימטריא שם (כדלקמן). החלפת השלטון המפורש כאן היא מבבל לפרס. בבל = 34. פרס = 340, בדיוק עשר פעמים בבל. בשביל להחליף שלטון צריך להכפיל את ענינו וכחו פי עשר. בבל פרס = אחישנה (טוב פעמים טובה). דניאל ראה את המלכויות בצלם – בבל בראש ופרס בגוף. החלפת המלכויות היא כמו המעבר ממח ללב (כמו מאדם לחוה). שינוי ומעבר בין שכל לרגש[לח].]

יב. מאמר אדמו"ר הזקן – "כי כתב אשר נכתב בשם המלך"

מאמר אדמו"ר הזקן

אמרנו שנלמד משהו קצר מבעל ההילולא של היום על כתיבה:

כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב [פסוק לקראת סוף מגלת אסתר. זה סוף הפסוק, ותחלת הפסוק "ואתם כתבו אל היהודים כטוב בעיניכם בשם המלך וחתמו בטבעת המלך" – יש פה דמיון למצות "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת".]. פי' כתיבה וחתימה הוא בצירופי' אותיות שנמשכים מדבר ה' ורוח פיו ית' בבחי' התגלות מאין ליש ולכן המל' נק' חותם כמו החותם המגביל שלא ישונה כו', וקודם החתימה יכול להיות שינויים כו' [כמו בימים נוראים, שלפני החתימה יכולים להיות שינויים.] כמו"כ בעולם המח' ומכש"כ בהגבוהים מעל גבוהים כמו חכ' ומדות העליונות [המחשבה היא לבוש, ומעליה יש מדות ומעליהן מוחין.] יכול להיות שינויים רבים שישנו הצירופים כמו אדם קודם שמדבר יכול לשנות בשכלו כו' ומפני שינוי העלאו' מ"ן ["כי לא אדם הוא להנחם", אבל אדם כל הזמן מתנחם, וזה כתגובה למה שקורה בחוץ – זה נקרא "העלאת מ"ן". לפי שינויים במה שעושים הוא משנה את דעתו איך להגיב. גם מעשי ה' הם בתגובה למעשינו, שהם "העלאת מ"נ". עשינו משהו וה' החליט במחשבה שמגיב באופן מסוים, ומחר עושים אחרת וה' מגיב אחרת – כל זמן שלא אמר מה לעשות הוא יכול לשנות, הכל לפי העלאת מ"נ] שגורמים המדה בהיפך מכמו שהי' כו', אבל דבר המלך שכבר נתגלה [בדבור, המלכות, בחותם.] אין ליש גמור לא יהי' שינוי עוד כו'. ולכן כל הקיצים כלו כי לבא לפומא לא גליא [כל קץ הוא שמישהו הרגיש קץ שהיה בלב, במחשבה, אבל לא יצא לגילוי. איזה צדיק גדול – אפילו רשב"י – אמר קץ כי הרגיש זאת. הרמב"ם – גם אם לא ידע את ההסבר של אדמו"ר  הזקן – הרגיש ש'חבל על הזמן' שזה אפילו אסור לחשב קיצים, ובכל זאת היו צדיקים שחשבו קצים (וגם הרמב"ם בעצמו...). מה זה שצדיק יכול לומר קץ וזה לא מתקיים? כי הרגיש הו"א שלשעתו היתה ברורה, שעלה במחשבת ה' כתגובה למציאות איזה קץ, ואיזה צדיק תפס את זה, אך היות שלא יצא ל"דבר מלך" זה לא נחתם ויכול להשתנות. רק "כתב אשר נכתב וגו'" זה "אין להשיב"; מכאן יוצא עיקר ההבדל בין התורה שבכתב לבין התורה שבעל פה, שמעיקר הדין אסור להיכתב כדי לאפשר לו להשתנות, ודוק.] שלא בא להתגלות דיבור העליון בפי נביא כו' אלא נשאר בחכ' ומדות כו' ולכן אף שרשב"י ראה בהשגת ח"ע זמן הקץ מ"מ נשתנה במח' וח"ע לא נתהווה הצירופים בהתגלות שיהי' הקץ בת"ח [זה אחד הקצים, בסוף היה שם משהו הפוך.] אבל הנביא שיצא מכל חושי גופו ויהי' הדיבור בו דבר אלקי' עצמו כו' [כמו אצל משה רבינו.], והרי כל אשר נחתם בטבעת המלך אין להשיב ולא הי' חוזר ריקם חלילה מאחר שהכל נהי' בדברו כו' אפי' חוט השערה כו'. ודניאל מפני שלא הי' נביא בא זמן הקץ בדברי' סתומים ברמז [זה גם חידוש יפה, בזכות זה שלא היה נביא היה יכול לומר קצים ברמז, וזה כל כך אמתי שזה כתוב בתנ"ך. אחר כך ה' אמר לו – אתה תנוח, ותעמוד לגורלך לקץ הימים. הכל טוב ויפה, אבל בינתיים תנוח לך, "לך לקץ וגו'". גם לא ברור כאן מה בדיוק הכוונה שלו, אבל היות שזה במחשבה ולא יצא לגמרי לדיבור לא נדייק בזה.] וד"ל.

בין חתימת ההדיוט לחתימת המלך

רצינו לצרף את התורה הזאת ללימוד שלנו: אפשר ללמוד מכאן שהספר של המלך כבר קובע מציאות – הוא ספר מלכותי, ספר בגדר של "כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב". וכביכול, אף שספר של כל הדיוט הוא גם ספר של מלך מלכי המלכים הקב"ה, אבל לגבי נושאים אקטואליים זה לא סוף פסוק – עדיין יש איזו גמישות – אבל המלך העובד את "הוי' אלהיו" קובע מציאות (לאחר ששינה מציאות קודמת) מתוך הספר שלו. זה ווארט שצריך הרבה לפתח, ולראות איך הוא מופיע כאן בסוגיא.

קדושת חוק פרס

לפני שנעזוב את הפסוק הזה, באיזה חוק יש "כתב אשר נכתב בשם המלך וגו'"? זה חוק של פרס ומדי, ולא מחוקי ישראל. יש מי שאומר שזה חוק מטופש לגמרי, אבל ככה זה. אם זה חוק של פרס וחוק מטופש, מה אדמו"ר הזקן דורש כאן? ברור מאדמו"ר הזקן שמתייחס לזה בשיא הרצינות, זה לא תורה של פורים (נוטריקון פרס מדי). חוק של פרס הוא משהו באמת גרוע? יכול להיות שחוק של פרס הוא חוק של ספר התורה השני של המלך.

מעלת פרס בזכות ההיתר לבנות את בית המקדש

למדנו לפני כמה ימים בשם המלבי"ם על ארבע חיות המרכבה העליונה, שהוא אומר שהן כנגד ארבע המלכויות – אריה הוא אשור ובבל (אגב, מה שהמלבי"ם אומר שאשור ובבל הם אותו דבר – שלכאורה זה חידוש – יוצא מפורש מהגמרא בסוגיא שלמדנו, שכתב אשורי נקרא כך כי עלה מאשור, אבל עלה מבבל, סימן שקוראים לבבל אשור; אשור בבל = ישראל), השור הוא יון (כתבו לכם על קרן השור), הנשר הוא רומי (הסמל שלהם), ואדם הוא פרס (הכי מכובד). איך פרס זכו לזה? בגלל שכורש (שנקרא "משיח הוי'") נתן רשות ליהודים לחזור לציון ולבנות את בית המקדש. את כל זה כותב המלבי"ם.

"הוי' אלהיו" אצל עזרא והשוואת עזרא למשה רבינו

קודם דברנו על "הוי' אלהיו". ה"הוי' אלהיו" האחרון בתנ"ך הוא המשפט שחותם את כל התנ"ך – "הוי' אלהיו עמו ויעל". אלו דברי כורש – "מי בכם מכל עמו הוי' אלהיו עמו ויעל". לא כולם עלו מבבל, הציוני האמתי הוא מי שיש לו חוש במלכות – שואף למלכות (ותוך כדי זה בונה את בית המקדש), מי ש"הוי' אלהיו עמו" אז "ויעל".

בגמרא שלנו כתוב, לפי התנאים הראשונים, שהתורה היתה ראויה להנתן בידי עזרא, לולי שמשה רבינו קדם, ולומדים זאת מה"ויעל". על משה כתוב "ומשה עלה אל האלהים" לקבל את התורה, ועל עזרא כתוב "הוא עזרא עלה מבבל". יש מפרשים שתמהים על השואה זאת – איך עושים כזאת השואה בין "עלה אל האלהים" ל"עלה מבבל"? חז"ל מבינים שזו השואה רצינית. המשך הפסוק – "הוא עזרא עלה מבבל והוא סֹפר מהיר בתורת משה אשר נתן הוי' אלהי ישראל ויתן לו המלך כיד הוי' אלהיו עליו [אותיות ויעל = חן חן] כל בקשתו". אין הרבה "הוי' אלהיו" בתנ"ך, ובאותו פסוק יש על עזרא – דורשים על העליה, וגם ב"ויעל" בחותם התנ"ך נאמר גם "הוי' אלהיו" (עזרא קיים זאת).

החכמה והטפשות בחוק האגרות של פרס

שוב, איזה מין חוק זה שאי אפשר להשיב את משפט המלך? מה קורה במגלה – אחשורוש אומר שבגלל שאי אפשר להשיב את האגרות יוציא עוד אגרות. זה הדבר הטפשי. אבל יש גם משהו מאד מלכותי בפרס (אותיות ספר, משהו מיוחד). זה שיש כזה חוק שכאשר יוצא מהמלך אין להשיב זה חוק מלכותי אלקי – זה שאדמו"ר הזקן כותב כאן. הטפשות כאן היא שאם אי אפשר להשיב את הראשון מה אתה אומר כלאחר יד שתעשו אגרת כמו שאתם רוצים, משהו הפוך או סותר. הוא לא מתייחס ברצינות למה שאמר קודם שיש כזה חוק. יש חוק במדינה, ובשביל לעקוף את החוק תעשו מה שאתם רוצים, ואז לכל אחד תהיה הברירה. מי שרוצה לקיים את החוק הראשון ילחם ביהודים ומי שרוצה לקיים את השני יהרוג את הגוים – יהיה בלאגן.

הוא טפש כי לא מתייחס ברצינות לחוק, וצופה שמה שיצא בסוף בלאגן עצום, ולא אכפת לו. העיקר ש"כתבו אל היהודים כטוב בעיניכם וחתמו בטבעת המלך". יהיה שמח – שמחת פורים, קיים "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד".

הסבר האבן עזרא לאגרת השניה של אחשורוש

האבן עזרא אומר שמרדכי הוא חכם מחוכם – אי אפשר לשנות את החוק, והחוק אומר שכתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב, אז איך תכתוב מכתב הפוך? זה מערער את כל המלכות, עושה מהמדינה חוכא ואטלולא. זה מה שאחשורוש רצה? צריך כל כך חכם שתוכל לכתוב במכתב השני מעין התנצלות מיניה וביה למה המכתב הראשון הפוך.

כך אומר האבן עזרא, שמרדכי כותב במכתב השני: דעו לכם במאה עשרים ושבע מדינות שלפני כך וכך זמן היה למלך אחשורוש משנה למלך שקראו לו המן, והוא צוה עליו שב-יג אדר היהודים יעשו בשונאיהם כרצונם ויהרגו אותם, רק שהמן שונא היהודים שינה (בחינת כתב העשוי להשתנות דלעומת זה), מעל במלך ושינה וכתב הפוך, שהגוים יהרגו את היהודים היל"ת, והראיה שזה אמת – שאחשורוש תלה אותו על העץ, בגלל שהוא שינה. הוא מעל בתפקיד ואחשורוש הרג אותו. לכן, המכתב הראשון היה שהיהודים יהרגו את הגוים. האבן עזרא כותב שזו חכמה גדולה לנסח כך, ורק כך מתקבל על הדעת, ועל כך נאמר "ונהפוך הוא" – אתהפכא מיניה וביה, וזה כל הנס של פורים, בגלל חכמת מרדכי איך להפוך מיניה וביה את המכתב הראשון.

תחכום מרדכי – שרש התורה שבעל פה

נחזור, אם רוצים להעלות את זה למעלה עדיין יצא מוקשה מאד. איך אני עכשיו לוקח כזה ווארט ומאמץ אותו כלפי שמיא? הדבר יצא מפי המלך, מפי הנביא. הרמב"ם פוסק שנבואה טובה לא חוזרת ונבואה רעה יכולה לחזור. אפשר לומר שהתחכום הזה כלפי שמיא תקף רק כלפי נבואה רעה.

מהי כל התורה שבעל פה (אנחנו כאילו גולשים, אבל זה לא לגלוש – זו התורה השניה של המלך)? אנחנו לא צדוקים ח"ו ולא קראים. מה ההבדל? שהצדוקים צמודים לתורה שבכתב, ולא יכולים לזוז כהוא-זה מאיך שמפרשים את הפשט. אצלנו אם כתוב "ממחרת השבת" אנחנו אומרים שהכוונה לא לשבת אלא ליו"ט ראשון של פסח, וכך הלאה וכך הלאה בלי סוף. על "לא תרצח" כתוב בזהר שצריך להוסיף עוד מלה – "ישראל", כדי לפרש נכון.

כל התורה שבעל פה – וכתוב שמרדכי הוא השרש של תורה שבעל פה, "כל הנביאים בטלים לעתיד לבוא חוץ ממגלת אסתר והלכות" ואדמו"ר הזקן מסביר ש"מגלת אסתר" זה אסתר ו"הלכות" זה מרדכי – זה בעצם התחכום הזה של מרדכי, עליו כותב האבן עזרא. זה לא שאני משנה, אלא אני אומר מה היתה הכוונה, וזה לא כמו הפשט שמבינים – זה מליון פעמים כך, בעצם זה כל התורה שבעל פה. כך "חכם עדיף מנביא" – יכול לקחת נבואה שהיא "כתב אשר נכתב בשם המלך וגו' אין להשיב" ואף על פי כן יכול לפרש את זה.

[ישראל: למה השיטה של מרדכי יותר רצינית מכל פעם להחליף אגרת? תשובה: כי זה כל פעם לחפור יותר עמוק, זה לא להחליף במשהו אחר. לכן זו תורת העתיד – אני מקיים את ה"אין להשיב", אלא רק מפרש הפוך; אין להשיב = זאת – "וכתב לו את משנה התורה הזאת", "תקרא את התורה הזאת" וכו' כנ"ל, "בזאת יבא אהרן את הקדש", וד"ל.]

ועוד כמה רמזים: "כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב" = 3328 = 13 פעמים "[בזאת יבא] אהרן" (שהוא גם אהבה בהקטנת האותיות). אם מוציאים ר"ת וס"ת ואמצעי תבות (בהן מספר לא זוגי) = 2210 = פה פעמים הוי' = אהבה פעמים נעים. השאר = 1118 = "מנא מנא תקל ופרסין" = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

יש ניגון של אדמו"ר הזקן (לא יודע אם מכירים – לא בטוח אם הוא אחד מה'עשרה ניגונים' שחיבר אדמו"ר הזקן, אבל הוא מיוחס אליו). זה ניגון התוועדות – מהניגונים שנוהגים לשיר בהתוועדויות.