"משה אוהב ישראל היה"

מתן תורה – סוד ההתכללות

ב' סיון תש"פ – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[א]

קיצור מהלך השיעור

חלקו השני של שיעור-הכנה לשבועות אשתקד עסק בסוד הפנימי העמוק של מתן תורה – "מעשה מרכבה". פרק א פותח בשלש הדמויות אליהן יש להתקשר בשבועות – משה רבינו, דוד המלך ורבי ישראל בעל שם טוב. פרק ב מתמקד במשה רבינו ופורס את הסוגיא בה נאמר "משה אוהב ישראל היה". פרק ג המבוסס על דברי ה"קדושת לוי" בביאור הסוגיא, מסביר כיצד סוד ההתכללות הוא הסוד העמוק של התורה לאמתתה – תורה שבכתב המבואר לפי התורה שבעל פה – והוא-הוא סוד "מעשה מרכבה" של חג השבועות.

א. שלשת צדיקי שבועות

משה, דוד והבעל שם טוב

ידוע שיש שלשה צדיקים שצריכים לזכור בשבועות, להתחבר ולהתקשר אליהם^[ב]: משה רבינו, דוד המלך וישראל בעל שם טוב. מתן תורה שייך למשה רבינו ("תורה צוה לנו משה"^[ג]), דוד המלך נולד ונפטר בשבועות^[ד] וזהו גם היארצייט של הבעל שם טוב.

הרבי מזכיר זאת מדי שנה בהקשר של התחזקות בחת"ת (חומש-תהלים-תניא): חמשה חומשי תורה הם "תורת משה". דוד הוא מלך אדיר ולוחם גדול, אבל הפנימיות אצלו היא עמוד התפלה – הוא נקרא "נעים זמִרות ישראל"^[ה], והוא מזמר ומתפלל לה' בספר תהלים^[ו] (כלשון הפסוק "כלו תפלות דוד בן ישי"^[ז]). גם בספר תהלים יש חלוקה לחמשה ספרים (כנ"ל) – כנגד חמשה חומשי תורה. הבעל שם טוב הוא תורת החסידות. הוא לא כתב ספר בעצמו, אבל אדמו"ר הזקן, נכדו הרוחני, כתב את תורתו – ספר התניא. צריכים לקבל את התורה עם שלשתם יחד.

תורה, שמחה ופנימיות

דברנו^[ח] על ברכת הרבי לשבועות – "קבלת התורה בשמחה ובפנימיות". הסברנו שתורה, שמחה ופנימיות הם כנגד חכמה, בינה ודעת. שלשת הדברים גם מקבילים לשלשת הצדיקים:

התורה שייכת למשה, כמובן, והוא החכמה^[ט].

בתהלים יש שמחה. אפשר לומר תהלים עם בכי, אבל אפשר לומר גם תהלים שמח. דוד המלך היה טיפוס מאד שמח. גם כשהוא בכה לה' – הוא היה שמח, הוא שר את פסוקי התהלים שלו בניגונים שמחים. כאשר דוד העלה את ארון הקדש לירושלים הוא רקד לפניו, לפני התורה, בשמחה – "ודוד מכרכר בכל עז לפני הוי'... המלך דוד מפזז ומכרכר לפני הוי'"^[י]. דוד המלך מקבל את התורה בשיא השמחה, ב"שמחה פורצת" כל גדר.

הבעל שם טוב – מייסד החסידות – הוא פנימיות, הדעת. הסברנו שהדעת היא הכח של קנין תורה, "אמת קנה ואל תמכר"^[יא]. לכן תורת הבעל שם טוב היא הקדמה והכנה קרובה לתורת מלך המשיח – שהכל יהיה קנין מובהק בנפש, "כי הם חיינו ואורך ימינו"^[יב], קנין פנימי אותו חיים בכל רמח ו-שסה (במודעות טבעית)^[יג].

יש רמז יפה: הרבי מאד אהב את המלה 'מיד' – שיבוא משיח תיכף ומיד ממש. מיד ראשי תבות משה-ישראל-דוד (לא לפי הסדר). כשעושים את החשבון שלהם יוצא מספר שלם – משה דוד ישראל = 900, 30 ברבוע. איני יודע אם יש לכולן כאן את הלב היהודי – ל מול ל, הכאה-כפל שלהן עולה 900, משה דוד ישראל, שלשת הצדיקים שמתקשרים אליהם בשבועות. כעת הסברנו שהם עצמם תורה, שמחה ופנימיות^[יד].

ארבעת תארי "תורת הוי'"

נוסיף עוד משהו על הקשר העצמי של התורה למשה:

ה' נתן לנו "תורת אמת" שהיא "תורת חסד" שהיא-היא "תורת חיים". "תורת אמת" כתוב בנביא על אהרן כהן-צדק – "תורת אמת היתה בפיהו ורבים השיב מעון"^[טו]; "תורת חסד" כתוב בכתובים, ב"אשת חיל" כנ"ל – שהנשים תזכורנה זאת; "תורת חיים" מופיעה בברכת "שים שלום", מטבע התפלה שטבעו חז"ל. מכאן נלמד ששלשת התארים הם לפי הסדר הזה – אמת-חסד-חיים. הרבה מוסבר בחסידות^[טז] על שלשת התארים העצמיים הללו של התורה.

מעל לשלשה אלה יש "זכרו תורת משה עבדי". הביטוי "תורת משה" מופיע שבע פעמים בתנ"ך^[יז] – "כל השביעין חביבין"^[יח] ומשה הוא השביעי לאברהם כנודע, שבתורתו מוריד את השכינה למטה כמבואר^[יט] על הפסוק "באתי לגני אחֹתי כלה"^[כ]. מסורה זו רמוזה ב-ז רבתי של "זכרו תורת משה עבדי" וכן בביטוי "תורת משה" יש ז אותיות והוא עולה 1351 שהוא כפולת ז – ז פעמים טפטפיה, שם המחשבה^[כא], בחינת משה, ממוצע כל אות. אפשר לפרש "תורת משה" לא רק כתורה של משה, שמשה נתן לנו את התורה, אלא כתואר ממש לתורה כמו "תורת אמת", תורה שהיא אמת והאוחז בה קונה את מדת האמת, "אמת קנה" כנ"ל. עד"ז "תורת משה" היא תורה שהיא משה כלומר שכולה ענוה ובטול, מדת משה רבינו, וממילא האוחז בתורה קונה ומגלה בנפשו את ניצוץ משה שבו, בטול במציאות לה', כמבואר בתניא^[כב]. "משה אמת ותורתו אמת" – "תורת משה" בחכמה-בטול-מה ו"תורת אמת" בבינה-אמא-תשובה, שרש אהרן שבמשה, "רבים השיב מעון"^[כג] היינו תשובה, הן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"^[כד], י-ה שבשם, "הנסתרֹת להוי' אלהינו"^[כה], "תורת הוי'" ו"תורת אלהינו". "תורת חסד" כוללת ו קצוות, "יומם יצוה הוי' חסדו"^[כו], "יומא דאזיל עם כולהו יומין"^[כז]. "תורת חיים", מטבע התפלה, "ואני תפלה"^[כח] דדוד מלכא משיחא חי וקים, היינו תורת המלכות, ה תתאה שבשם. נמצא שארבע ה"תורות" הן ב"סוד הוי' ליראיו", הכל "תורת הוי", וד"ל^[כט].

ולסיכום:

יתורת משה

התורת אמת

ותורת חסד

התורת חיים

ב. "משה אוהב ישראל"

"ממחרת השבת" – שבת בראשית או מחרת יום טוב?

דוד שוה אוהב, וממילא משה-דוד-ישראל עולה "משה אוהב ישראל". יש כזה ביטוי? כן, בדיוק מאמר חז"ל – "משה אוהב ישראל היה"^[ל]. הכל מתחיל ממשה רבינו, הוא התורה, ו"משה אוהב ישראל" הוא משה-דוד-ישראל, 900, סוד הלב היהודי. לכאורה, פשוט ומובן מאליו שמשה אוהב ישראל, אבל הביטוי מופיע בחז"ל בהקשר מסוים –משהו פלאי:

יש מחלוקת ידועה בין בעלי המסורה של התורה שבעל פה לבין החולקים על התורה שבעל פה (אז הם נקראו צדוקים או בייתוסים, וגם היום יש כאלה בשמות אחרים), הקשורה דווקא לתקופה שלנו, ימי ספירת העומר וחג השבועות – מה הפירוש של "ממחרת השבת... תספרו חמשים יום"^[לא]? הצדוקים והבייתוסים, שהאמינו בתורה שבכתב אבל לא בתורה שבעל פה, פירשו כל דבר לפי הפשט שהבינו, והם הבינו שהכוונה ב"[ממחרת] השבת" היא למה שנקרא "שבת בראשית", היום השביעי בשבוע – שמתחילים לספור את העומר אחרי שבת (שבפסח). אבל אנחנו, בעלי המסורה, שקבלנו "איש מפי איש עד משה רבינו", "הלכה למשה מסיני", את הפירושים האמתיים של התורה ("אמת קנה ואל תמכר") – קבלנו שבפסוק "ממחרת השבת" השבת היא יום טוב ראשון של פסח.

מעבר למשמעות באותו פסוק – שלמחרת יו"ט ראשון של פסח, ביום השני של פסח, קוצרים ומקריבים את העומר ומתחילים לספור את ימי ספירת העומר – עיקר ההשלכה הוא על שבועות. לפי דעת הצדוקים שבועות בכל שנה יוצא ביום ראשון בשבוע, כי אם סופרים חמשים יום – שבעה שבועות ועוד יום – ביום בו התחילו את הספירה נגמרים ה"חמשים יום". לכן, אם מפרשים ש"ממחרת השבת" היינו יום ראשון – גם חג שבועות יחול תמיד ביום ראשון. לפי חכמים היום בשבוע בו חל שבועות משתנה לפי הקביעות של פסח.

חג שבועות ביום החסד

לפני שנחזור לסוגיא, נרחיב בנקודה האחרונה: ידוע שיש לימי הפסח סימן של אתב"ש^[לב] – היום הראשון של פסח, א דפסח, הוא ת, תשעה באב. אחר כך ב-ש – יום ב דפסח הוא חג שבועות. כך דורשים גם הלאה, אבל לעניננו הסימן הוא ב-ש^[לג]. באיזה יום השנה היה פסח? יום חמישי – ליל הסדר עשינו ביום רביעי בלילה (קביעות כמו ביציאת מצרים). אם פסח הוא יום חמישי, מתי התחלנו לספור את העומר השנה? ביום ששי – יום ששי היה חסד שבחסד. שבועות, "תספרו חמשים יום", תמיד יוצא ביום החסד של כל שבוע בספירה.

זהו רמז חשוב: יש שבעה ימי חסד בשבועות הספירה – חסד שבחסד, חסד שבגבורה וכו', ושבועות הוא כבר החסד השמיני (שהוא עצם מדת החסד – ח-סד, ח ו-ח ברבוע דהיינו ח בתכלית ההתכללות, וכמו שיתבאר סוד ההתכללות). התורה, כמו שהיא "תורת אמת"^[לד], היא "תורת חסד"^[לה]. איפה כתוב "תורת חסד"? ב"אשת חיל" – "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה" (היינו האות פ של פרק "אשת חיל" שפסוקיו מסודרים לפי סדר אותיות הא-ב, רמז ברור לתורה שבעל פה, "פיה פתחה גו'" – "תורת אמך"^[לו], התורה הצומחת מתוך האומה). חג שבועות הוא תמיד ביום החסד, היום השני של חג הפסח.

חשוב להדגיש זאת גם בהקשר של הסוגיא שלנו: הצדוקים אומרים ששבועות תמיד חל ביום ראשון, יום החסד בשבעת ימי השבוע (שבעת ימי בראשית) – והם קושרים זאת למדת האהבה (פנימיות החסד) של משה, כפי שמיד נראה – אבל אליבא דאמת שבועות תמיד חל ביום החסד של ספירת העומר.

משה אוהב ישראל?!

שוב, לפי הצדוקים, הטועים, "ממחרת השבת" בו מתחילים לספור הוא תמיד יום ראשון וממילא תמיד יחול שבועות ביום ראשון בשבוע. בויכוח עם חכמי ישראל, הרבנים, היה זקן בייתוסי ש"פטפט" (זהו הביטוי בגמרא, יש זקנים שמפטפטים) כנגד רבן יוחנן בן זכאי – "משה אוהב ישראל היה" ורצה לקבוע תמיד שחג שבועות יהיה יום ראשון בשבוע, כדי שיהיו תמיד שני ימים רצופים של קדש, של מנוחה ושמחה, בשביל לענג את ישראל. בתורה שבועות הוא רק יום אחד, כמו כאן בארץ ישראל, אבל אם הוא חל ביום ראשון יש שני ימים קדושים רצופים (השנה גם 'יוצאים ידי חובה', יש שני ימים רצופים – לא שבת-ראשון אלא ששי-שבת).

אותו זקן בייתוסי טען שמשה רבינו אהב יהודים, הוא אוהב ישראל, ולכן רוצה לענג אותנו תמיד בשני ימי חג רצופים. מה ענה לו רבן יוחנן בן זכאי? כתוב "אחד עשר יום מחֹרב"^[לז], אם היינו זוכים היינו נכנסים מיד מחורב, מהר סיני, ליעד שלנו – ארץ ישראל. זו דרך של אחד עשר יום בלבד. אבל מה עשה משה רבינו? לקח אותנו ארבעים שנה במדבר! הכל כאן פולמוס – כשאתה מדבר נגד אויל, נגד טפש, מדברים בשפה שלו. הרי בכלל לא משה רבינו קבע מתי יחול חג שבועות – הקב"ה נתן את התורה והמצוות. אבל אם אתה אומר "משה רבינו אוהב ישראל היה" נענה לך שהוא היה יכול להכניס אותנו לארץ ב-יא יום אך במקום זה הוא השהה אותנו במדבר ארבעים שנה! זהו "אוהב ישראל"?!

עד כאן הסוגיא בה כתוב הביטוי "משה אוהב ישראל היה"^[לח], שהבייתוסים אמרו אותו בטענת-שקר, אבל אחר כך משתמשים בו בקדש – ביטוי נכון, שרומז למשה-דוד-ישראל כנ"ל.

ג. עבודת ההתכללות

עיקר התורה שבעל פה – סוד ההתכללות

בספר קדושת לוי לרבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל, שהוא ודאי דורש טוב לעם ישראל ורוצה לענג את עם ישראל, יש הסבר פנימי לסיפור הזה בגמרא. איך הוא מסביר? מה עיקר המחלוקת בין הצדוקים לרבנים, לתורה שבעל פה שקבלנו מסיני? הוא אומר^[לט] שהצדוקים, כמו שהזקן המפטפט מייצג אותם, לא האמינו בסוד ההתכללות^[מ]. אנחנו קבלנו את סוד ההתכללות, והוא עיקר התורה שלנו, עיקר ההבדל בין עולם התהו לעולם התיקון^[מא] (והרי "שני אלפים תורה" הם התיקון אחרי "שני אלפים תהו"^[מב]) – אנו מאמינים בו ומיישמים אותו בחיים שלנו.

מהי התכללות? בדיוק מה שאנחנו עושים בספירת העומר – ספירה בה כל מדה בנפש כלולה מכל המדות. השבוע הראשון של הספירה כולו חסד, אבל היום הראשון חסד שבחסד, היום השני גבורה שבחסד וכו'. כך השבוע השני כולו גבורה, אך בפרט תמיד מתחילים מחסד, חסד שבגבורה וכו'. התכללות היא יסוד חשוב בחסידות^[מג].

יש עוד שם למושג התכללות – הרכבה או "מעשה מרכבה". יש שני סודות בתורה, שני סודות במציאות שה' ברא – "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה"^[מד]. מה ההבדל ביניהם? בדיוק הענין הזה^[מה]: "מעשה בראשית" הוא מציאות נקודתית – כל דבר הוא נקודה בפני עצמה. לכן העולם הראשון שנברא, עולם התהו, נקרא "עולם הנקודים"^[מו]. בתהו כל כל דבר הוא נקודה, ובנקודות אין התכללות. מה המאפיין של עולם התיקון וגם של תיקון הנפש? שיש רוחב – שכל נקודה מתרחבת. זהו סוד נקודה-קו-שטח^[מז] – כל נקודה הופכת לקו קודם כל ואחר כך לשטח. כשיש שטח רחב גם השטחים מתחברים (השרש חבר הוא צירוף אותיות רחב), מזדווגים אחד עם השני, ואז יש תולדות – חיות וקיום, "חי וקים" (דהיינו עולם התיקון, לאפוקי עולם התהו שנשבר ומת).

מעשה מרכבה בחג השבועות

אם כן, ההתכללות שעושים בספירת העומר היא עשיית הרכבות. מתי קוראים בתורה על "מעשה מרכבה"? זהו בדיוק הנושא של חג שבועות. המרכבה בתנ"ך היא הפרק הראשון של ספר יחזקאל – הפטרת חג שבועות, שבו "מפטירין במרכבה". למה? כי זהו סיום כל שבעת השבועות בהם עשינו הרכבה.

כל התקופה הזו עשינו תיקון מדות בנפש – מהו תיקון מדות? הרכבה, התכללות המדות. שאדם לא נקודתי, לא קנאי רק לקצה אחד – הוא כלול, וממילא הוא רגוע, הכל אצלו בהתיישבות, בישוב הדעת (כח הקנין בנפש, כנ"ל). זו העבודה שלנו במשך שבעה שבועות – לחולל את ההתכללות בנפש. אז מגיעים לחג שבועות, שכל החויה שהיתה, "נזכרים ונעשים"^[מח], היא חויה של מעשה מרכבה.

בתיקון ליל שבועות קוראים כמה פרקי תהלים שקשורים למתן תורה, והפרק של דוד המלך שהכי קשור למתן תורה הוא פרק סח – חלק מהתיקון. הסימן של סח הוא חיים, "כי הם חיינו". קוראים גם את פרק קיט, הפרק של הרבי השנה, כי כולו מדבר על התורה. בכל אופן, בפרק חיים כתוב "רכב אלהים רבֹתים אלפי שנאן אדני בם סיני בקדש" – ה' בא עם המרכבה שלו לתת לנו את התורה.

כתוב^[מט] שבתוך התורה גופא הסיפור של מתן תורה, מעמד הר סיני, הוא ה"מעשה מרכבה" של התורה. יש מעשה בראשית, התחלת התורה, "בראשית ברא אלהים... אשר ברא אלהים לעשות"^[נ], וכשמגיעים לפרשת יתרו וקוראים על מתן תורה זהו מעשה מרכבה – הרכב של הוי' – בחמשה חומשי תורת משה (יש "רכב אלהים", הרכב שהופיע עם "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר"^[נא], כותרת-כללות עשרת הדברות, ויש גם רכב הוי', הרכב שהופיע עם "אנכי הוי' אלהיך וגו'"^[נב] ששמענו מפי הגבורה. רכב הוי' עולה רמח – על ידי רמח מצות עשה אנו נעשים רכב לשם הוי' ב"ה). שוב, מעמד הר סיני מקביל בנ"ך למרכבת יחזקאל, ולכן בה מפטירים בחג שבועות – תמיד מפטירים במה שדומה לקריאת התורה, בתורה קראנו עשרת הדברות ובנביא מעשה מרכבה. למה? כי זו בעצם היתה עבודתנו כל ימי הספירה – להרכיב, לעשות התכללות.

אוהבים תמיד – לא רק ביום ראשון!

רבי לוי יצחק מברדיטשוב ממשיך ואומר שהבייתוסים לא מאמינים בהתכללות – הם לא מאמינים ב"מעשה מרכבה" אלא רק ב"מעשה בראשית", הם מאמינים בדברים נקודתיים אבל לא בדברים מורכבים.

מהו יום ראשון? חוץ מהפשט, שהצדוקי אומר שמשה רבינו רצה לתת לנו שני ימים רצופים כדי לענג אותנו, הוא גם יודע שיום ראשון בשבוע הוא חסד – לכן הוא אומר "משה רבינו אוהב ישראל". הוא טוען שמשה, שיש לו אהבת ישראל, הוא טיפוס של יום ראשון – הוא אוהב את יום ראשון, יום של אהבה. אם אתה אוהב את יום ראשון – אין לך מה לעשות ביום שני, אפשר ללכת לישון עד יום ראשון הבא, אתה רק יום ראשון. זו ההשקפה של טיפוס נקודתי, השקפה בעייתית שיכולה להתדרדר עוד ועוד: מתוך השקפה זו יוצא כישוף – "מעונן"^[נג] שמחשב עונות, מתי יפה להתחיל מלאכה זו ומתי לחדול כו'. אם יש התכללות אז תמיד טוב, וכמו שיתבאר. ועוד, מתוך הקשר ליום ראשון של אותו צדוקי, שאינו מאמין בתורה שבעל פה, יוצאת הנצרות המקדשת את יום ראשון בשבוע, יום החסד, אבל ביום שני, יום הגבורה והדין אפשר לשפוך דם כו' (ליום שבת-קדש אין להם שום מושג וקשר כלל).

איך הוא מסביר את תשובת רבן יוחנן בן זכאי? התכללות אומרת שכל יום כולל הכל. אם אתה אוהב את יום ראשון – דע לך שיש יום ראשון בכל יום. כמו שיש שבת בכל יום – "יום ראשון בשבת", "יום שני בשבת" וכו' – כך כל יום נמצא בכל אחד מהימים. אם אפילו שבת קדש, שיש הבדל עצום בינה לבין כל יום אחר, נמצאת בכל יום – כל שכן שיש יום ראשון בכל יום, אהבה וחסד בכל יום. אם אתה איש של חסד, והתורה היא "תורת חסד", תמצא את החסד בכל מקום. אנחנו מאמינים שיש אהבה גם בתוך היראה, גם בתוך הבטחון, גם בתוך התמימות – בתוך כל מדות הנפש יש אהבה. אם אתה רוצה אהבה ועונג לא חייבים להסמיך את חג שבועות לשבת – בכל יום בשבוע יכולים להיות האהבה והעונג של שבת.

כך הוא מסביר את קושית הלא-מאמין בתורה שבעל פה ואת תשובת התורה שבעל פה – בסוד ההתכללות, בפרט בענין משה. הוא בהחלט מקבל ש"משה אוהב ישראל" – אדרבאג, הוא עוד יותר אוהב, בכל דבר שהוא עושה הוא אוהב. גם אם הוא עושה דבר שנראה לא אהבה – תדע לך שגם זו אהבה. כל מה שהוא עושה הוא אהבה, כמו הקב"ה. הכל אהבה – החסד הוא "יומם יצוה הוי' חסדו"^[נד], "יומא דאזיל עם כולהו יומין"^[נה], היום המתלווה לכל המדות-הימים. לפי הסבר זה, עיקר סוד המרכבה הוא לגלות דווקא את החסד הראשון בכל מקום – שנמצא בכל. ה' ברא את העולם מתוך חסד, "'בהבראם'^[נו]-באברהם"^[נז], ואותו חסד, האהבה, נמצא בכל יום של מעשה בראשית. זהו הגילוי לו זוכים דווקא במתן תורה, "תורת חסד", שהופכת את העולם למקום של התכללות ותיקון.

שנזכה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות!

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• בשבועות יש להתקשר למשה רבינו, לדוד המלך ולמורנו הבעש"ט.
• יש לקבל את התורה עם שלשתם על ידי התחזקות בלימוד החת"ת – חומש ("תורת משה"), תהלים (ספרו של דוד), תניא (ספר היסוד של החסידות, תורת הבעש"ט).
• קבלת התורה בשמחה ובפנימיות היא מכח משה (תורה), דוד (שמחה) והבעש"ט (פנימיות).
• חג השבועות חל תמיד ביום הראשון של ספירת העמר – יום החסד.
• עיקר התורה הוא סוד ההתכללות – המושג רק על ידי תורה שבעל-פה.
• דווקא התכללות מביאה ל"כלות הנפש".
• "מעשה מרכבה" הוא סוד ההתכללות – ההרכבה בין דברים שונים.
• תיקון הנפש הוא התכללות המדות המביאה לישוב הדעת.
• תפיסה נקודתית מביאה לכישוף ולעבודה זרה.
• בתפיסת ההתכללות כל יום כולל את כל הימים וכל זמן מסוגל לכל אחת ממדות הנפש.
• "משה אוהב ישראל" – לא רק ביום ראשון אלא בכל ימות השבוע.
• "תורת חסד" מגלה את החסד בכל ימי מעשה בראשית.