שויון יוסף ויהודה

בע"ה

עשרה בטבת תשפ"א – תל השומר

התכללות יוסף ויהודה בעבודת האדם

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

לפני שנה בדיוק, בתקופה בה היה הרב מאושפז, הוא מסר מבית הרפואה שיעור קצר במאמר לפרשת ויגש. השיעור נוגע בנקודות-יסוד בחסידות ביחס בין יוסף ויהודה: הוא פותח בכך שתכלית ה'מתח' בין יוסף ויהודה, וכל מה שהם מייצגים, הוא להגיע לשויון אמתי – שויון בו ניכרות מעלותיו של כל אחד ביחס לזולתו וגם ההזדקקות שלו ביחס אליו – ודווקא זהו המפתח לאהבת חנם שתביא את הגאולה. ההמשך הוא עיון עמוק ויפהפה בהסברי החסידות למדרגות יוסף ויהודה בעבודת ה', החושף התכללות בין יוסף ליהודה ועולה ממנו התבוננות נפלאה על תשובה, ידיעה ובחירה.

השיעור מבוסס על מאמר של הרבי מליובאוויטש – ד"ה "ויגש אליו יהודה" תשל"ו – ורבות מההערות מתייחסות לפרטיו.

 

תיקון שנאת חנם – שויון אמתי

המפגש בין יוסף ויהודה הוא מפגש עיקרי בין שתי דמויות שמייצגות שתי הנהגות של עם ישראל ("כי הנה המלכים נועדו"[ב]) ושתי דרכים בעבודת ה'. בדרושי החסידות[ג] סוגיא עיקרית ביחס למפגש הזה היא השאלה מי גבוה ממי – יוסף או יהודה. ה'מתח' הזה, עליו נסובים הרבה מדרושי החסידות, בולט כשמשווים בין הפרשה לבין ההפטרה: בפרשת השבוע, על פי פשט, יוסף גבוה מיהודה – הוא המשנה למלך שיהודה נגש להתחנן אליו על בנימין. אך בהפטרה[ד] היחס מתהפך, כאשר מתחברים יחד "עץ יוסף" ו"עץ יהודה" וה"מלך אחד" שעליהם הוא משבט יהודה – "ודוד עבדי נשיא להם לעולם". במדה מסוימת, אפשר לומר שבהוה יוסף הוא העיקר ובעתיד (עליו מנבאת ההפטרה) יהודה הוא העיקר, אך המבט הפנימי מתאמץ לחשוף איך שתי הבחינות קיימות ו'מתמודדות' גם בהוה.

כתוב[ה] שסופי התיבות של "ויגש אליו יהודה" הם שוה. ההשוואה בין יוסף ליהודה היא כמו המחלוקת[ו] של בית שמאי ובית הלל האם "שמים קדמו" (דהיינו 'יוסף קדם') או "ארץ קדמה" (דהיינו 'יהודה קדם'), כאשר באים חכמים ומכריעים ש"יעמדו יחדו"[ז]. גם ביחס בין יוסף ויהודה – יש בחינה שהם שוים, וחשוב להדגיש אותה.

הסברנו לפני כמה שנים[ח] שהדור שלנו הוא דור של "'ונקה' לשבים"[ט] – דור של תשובה – שאפשר לדרוש עליו, קצת בדרך מליצה, גם שהוא דור של "'ונקה' לשוים", דור בו יש להדגיש את השויון בין כל היהודים. כל ההקשר כאן של "ויגש אליו יהודה" הוא כפרה על חטא מכירת יוסף – חטא כללי בתורה, שבעצם הוא החטא הכללי הראשון של עם ישראל (אחרי חטאים כלליים של האנושות, חטא עץ הדעת וחטאי דור המבול ודור הפלגה)[י]. במובן מסוים, כל הצרות עד היום באות לכפר על החטא הזה[יא], חטא של שנאת חנם בתוך בית ישראל – בעטיו חרב בית שני[יב] "ועדיין הוא מרקד בינינו"[יג]. התיקון לשנאת חנם הוא אהבת חנם, אליה מגיעים מתוך ההכרה שלכל יהודי יש נפש אלקית, "חלק אלוק ממעל ממש"[יד], וכולנו שוים לטובה.

חשוב להדגיש ששויון אין פירושו שכולם זהים, כמובן, ואפילו לא שאין לאחד מעלות על זולתו. השויון האמור כאן, השויון האמתי וה'שמח' ביותר, הוא התגלית שכל אחד גדול מזולתו בבחינה אחת ופחוּת ממנו בבחינה אחרת. יתר על כן, גם בבחינה שבה האחד גדול מזולתו הוא גם נצרך לו. כלומר, גם בבחינה בה יהודה פחוּת מיוסף ונגש אליו מלמטה – דווקא הוא 'מקפיץ' את יוסף למעלה ממדרגתו הראשונה לכשעצמו[טו]; וגם בבחינה בה יוסף פחוּת מיהודה, ויהודה הוא העיקר וה"מלך אחד" – דווקא יוסף מגלה את מעלותיו של יהודה והופך אותן לפועלות בעולם[טז]. כלומר, יש כאן שני כיוונים הפוכים שפועלים יחד – כמו שידוע בפיזיקה, שלכל תנועה יש תנועה נגדית והפוכה – ודווקא הם יוצרים את השויון המתוקן והשלם.

גאולה ותפלה; תלמוד ומעשה

בהשוואה בין יוסף ליהודה יש שני זוגות מושגים עיקריים בעבודת האדם:

הזהר[יז] משווה את הגשת יהודה ליוסף לסמיכת גאולה לתפלה, כשבחסידותג מרחיבים לקשר בין הגאולה ליסוד (מדת יוסף, בו נאמר "יוסף בן שבע עשרה שנה"[יח], בסוד "אם יגאלך טוב יגאל"[יט], ובסוד "אמרו צדיק ['וצדיק יסוד עולם'[כ]] כי טוב"[כא]) ובין התפלה למלכות (מדת יהודה, הנקרא על שם "הפעם אודה את הוי'"[כב], וממנו בא דוד המלך שאמר על עצמו "ואני תפלה"[כג])[כד]. בסמיכת גאולה לתפלה ברור שהתפלה היא העיקר-הקבוע והגאולה היא הנסמכת, לכן מובן למה ההשוואה הזו לא מופיעה בנגלה שבתורה – בה יוסף הוא העיקר-הקבוע ויהודה ניגש אליו – אלא דווקא בפנימיות התורה, בספר הזהר (שחושף כיצד גם בזמן הזה יש מעלה מיוחדת דווקא ביהודה, כנ"ל).

השוואה עיקרית נוספת בדרושי החסידותג ליחסי יוסף-יהודה היא היחס בין תלמוד (תורה) למעשה (מצוות) – יוסף הוא בחינת תלמוד ויהודה בחינת מעשה. חז"ל נחלקו[כה] האם "תלמוד גדול" (מעלת יוסף על יהודה) או "מעשה גדול" (מעלת יהודה על יוסף), כשההכרעה היא "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה" – שוב סוג של שויון, של "יעמדו יחדו", שמדגיש את התלות ההדדית ואת המעלות של כל מדרגה לגבי השניה.

משני זוגות המושגים עולה כי יוסף הוא בבחינת גאולה ובבחינת תלמוד ואילו יהודה הוא בבחינת תפלה ובבחינת מעשה. קל יחסית להסביר את הקשר בין גאולה לתורה בסוד ה"טוב" של יוסף הצדיק – "אין טוב אלא תורה"[כו], "תורה אור"[כז] עליו נאמר "האור כי טוב"[כח]. לעומת זאת, הקשר בין תפלה לבין מעשה המצוות קצת פחות מובן.

קונספירציית התשובה

נבין זאת לאור הקדמה חשובה, מבנה יסודי של ארבעת הדברים העיקריים בעבודת ה' כנגד י-ה-ו-ה, שלמדנו לפני כמה ימים[כט]: תורה כנגד ה-י (חכמה, "אורייתא מחכמה נפקת"[ל]), תשובה כנגד ה עילאה (בינה, "ולבבו יבין ושב"[לא], וכפשוט בכל ספר הזהר[לב]), מצוות כנגד ו (מדות הלב, כאשר שתי המדות העיקריות, אהבה ויראה, הן מקור למצוות עשה ומצוות לא-תעשה[לג], והמצוות הן "אברין דמלכא [כינוי לז"א]"[לד]) ותפלה כנגד ה תתאה (מלכות, בה נאמר "ואני תפלה", כנ"ל, והיא נאמרת מתוך שפלות עצומה, "תחנונים ידבר רש"[לה], "ממעמקים קראתיך הוי'"[לו])[לז]. לפי המבנה הזה, המעשה והתפלה הולכים ביחד בסוד "והנגלֹת לנו ולבנינו"[לח] – הם יחוד וה (יחוד קוב"ה ושכינתיה) שבשם.

אך גם יוצא כאן חידוש גדול – שיחד עם התלמוד יש גם תשובה, הזוג של "הנסתרֹת להוי' אלהינו". לכאורה, תמיד מוסבר[לט] שיוסף הוא הצדיק ויהודה הוא בעל תשובה, "יהודה הודה ולא בוש"[מ] (וכמותו דוד המלך, ש"לא היה ראוי לאותו מעשה אלא כדי להורות תשובה ליחיד"[מא], ללמד שכל אחד בכל מצב יכול לעשות תשובה), אך כאן מתברר שדווקא ליוסף יש זיקה לתשובה. ידוע שיש קשר בין יוסף לאמא-בינה – יוסף (שהוא יתום מאמו) הוא "יפה תאר ויפה מראה"[מב] כפי שאמו "יפת תאר ויפת מראה"[מג] ושרש משיח בן יוסף הוא באמא[מד] (וכן הוא סוד "שאול [המלך הששי במלכי התהו, כנגד היסוד] מרחֹבות הנהר [כינוי הבינה]"[מה]) – אך מה הוא הקשר של יוסף הצדיק לתשובה?

על יוסף כתב אדמו"ר הזקן "ולכן נקרא בן פור"ת אותיות פות"ר ותופ"ר שמחבר כו'. ולכן היה פותר חלומות"[מו], אבל בפרשות מקץ-ויגש יוסף הצדיק לא תופר רק פתרון חלומות, אלא תופר עלילה שלמה – עומק ההבנה של יוסף הוא איך עושים תשובה ואיך מכפרים על החטא, והוא תופר סיפור שלם כדי להביא את אחיו לתשובה וכפרה. אמא עילאה היא בחינת סִבות שה' מסובב[מז] – ה' מסובב את כל הסבות כדי שאדם יחזור בתשובה, ובסיפור כאן יוסף הוא בא-כוחו של הקב"ה לסובב את הסבות. יוסף שייך כאן ל"הנסתרֹת להוי' אלהינו", ולכן הוא פועל כנסתר, מפעיל קונספירציה[מח] מאחורי הקלעים, מעבר לדברים הגלויים לעין, וגורם למי שמתפקד במציאות הגלויה להיות בדריכות ולנסות להבין מה קורה, עד שהקונספירציה שלו גורמת ליהודה להודות, לעמוד במבחן ולעשות תשובה במסירות נפש על מכירת יוסף (יהודה, לשון הודיה, הוא כאן נציג כל אחיו – "כי שם עלו שבטים שבטי יה [בגימטריא הוד] עדות לישראל להֹדות"[מט]). התשובה מתקשרת כאן להגדרה של יוסף כ"גאולה" – "אין ישראל נגאלין אלא בתשובה", אבל זו תשובה שמובטחת מצד מסובב כל הסבות "וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין"[נ] (ואם יש צורך ב'קונספירציה' בדוגמת יוסף ואחיו "הקב"ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב"[נא]).

המבנה השלם כאן חושף שיש התכללות, כמו בכל מפגש אמתי בקדושה, המתחלקת ליחוד י-ה ("הנסתרֹת") של יוסף ויחוד וה ("והנגלֹת") של יהודה ואחיו: יוסף כתלמוד (תורה) הוא יוסף שביוסף, אבל יהודה (והשבטים) שביוסף הוא התשובה שמתגלה אצלו; יהודה כתפלה (שכולה תחנונים ושפלות) היינו יהודה שביהודה (עצם המלכות), אבל יוסף שביהודה הוא המצוות שכנגד ה-ו (שהרי יוסף, שמדתו יסוד, הוא החותם של ו מדות הלב), הביטוי המעשי של התורה בחיי האדם. ולסיכום:

יתורה (תלמוד)יוסף שביוסף

התשובה (גאולה)יהודה שביוסף

ומצוות (מעשה)יוסף שביהודה

התפלהיהודה שביהודה

מפגש הידיעה והבחירה

אפשר להעמיק עוד בשני היחודים שכאן:

לפני שנה למדנו[נב] על סוד הידיעה והבחירה. הסברנו שיחסית התורה היא בגדר ידיעה – גילוי המבט האלקי של ה' על המציאות (שה' משתף אותנו בו, כשאנו זוכים לקיים את מצות ידיעת התורה) – ואילו התפלה היא בגדר בחירה, ביטוי ההשקפה והרצון שלנו על המציאות (שאנו משתפים בו את ה', אליו אנו פונים בתפלה). משם יצא שיש קשר ברור בין תפלה למעשה – התפלה מבטאת את הבחירה שלנו בדבור ונותנת לנו כח לפעול לפי בחירתנו במעשה. אם כן, מתאים להסביר שגם התורה והתשובה כאן הם זוג של 'ידיעה'.

כמובן, כבר התיאור של 'חוש התשובה' של יוסף כמתבטא בכך שהוא מסובב סבות באופן נסתר כדי להביא את השבטים לתשובה מתאים לסוד הידיעה האלקית, אבל אפשר להעמיק ולהסביר כך גם את התשובה עצמה – תשובה בסגנון ההסברה של בעל מי השילוח (שיום ההילולא שלו, ז' טבת, חל בדרך כלל בסמיכות לפרשת ויגש), שלאחריה מתגלה כי גם חטאיו של האדם היו בידיעה והשגחה אלקית, כדברי יוסף לאחיו "ועתה לא אתם שלחתם אֹתי הנה כי האלהים"[נג] (ולפי בעל מי השילוח זו גם הגאולה עצמה – כנ"ל בסוד הגאולה-התשובה – כאשר ברגע אחד מתברר שה' הוא העומד מאחורי כל המאורעות, כפי שהתברר לאחים שיוסף הוא העומד מולם, ו"כל ישראל יראו שהישועה היתה נגד פנינו, רק מצדנו נסתר זאת"[נד]).

חשוב להדגיש שהתשובה מהסוג הזה אינה 'הכרעה' לצד הידיעה, אלא חשיפה של עומק הבחירה (שהרי בסופו של דבר, לעתיד לבוא, תתגלה מעלת יהודה דווקא). ובקיצור: את היחס בין הידיעה הנסתרת לבחירה הגלויה ניתן להסביר גם במושגים של הצמצום – לפני הצמצום ידיעת ה' ממלאת את הכל והצמצום יוצר חלל פנוי שמאפשר בחירה. אכן, הצמצום אינו כפשוטו, וה' יודע גם את בחירות האדם. בדרך כלל מוסבר[נה] שהידיעה הזו נותרת כ'מקיף' נסתר, כזה שאינו משפיע על בחירת האדם (ה'פנימי') בפועל, אך עומק הגילוי שהצמצום אינו כפשוטו הוא ש"המאור נכנס במקום האור", היינו שבחירת ה' מצטמצמת-מתרכזת לחדור לבחירת האדם ולהתאחד עמו (כלומר, שבחירתנו שלנו היא-היא בחירתו של ה' יתברך[נו], שהוא ודאי אחד עם ידיעתו ו"אין עוד מלבדו"[נז] באמת).

אם נדמה את המפגש בין הידיעה של ה' לבחירה שלנו למפגש בין איש ואשה[נח] – יחוד יוסף ויהודה (יסוד ומלכות) – אזי כניסת עצמות המאור במקום האור היינו ידיעת האיש את אשתו[נט] (דווקא בכח עצמות האיש, שהיא-היא השרש המשותף לאיש ולאשתו), להפרות אותה-אותנו, כך שדווקא אנחנו נלד בבחירתנו מציאות חדשה, מציאות של גאולה.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• תיקון שנאת חנם הוא הגילוי שכל היהודים שוים לטובה.
• שויון אמתי מכיר במעלות של כל אחד ובהזדקקות ההדדית של כולם.
• יוסף הוא 'קונספירטור' ה'תופר' עלילות ומסובב סבות כדי להשיב את אחיו בתשובה.
• תורה ותשובה משקפות את ידיעת ה'; תפלה ועשיה משקפות את הבחירה שלנו.
• תשובה מגלה שכל החטאים נעשו לפי התכנית האלקית.
• יחוד הידיעה והבחירה הוא הגילוי שבחירתנו שלנו היא-היא בחירת עצמות ה'.