1

מוצש"ק בשלח, אור לי"ד שבט ע"ט – כפר חב"ד

"עצי שטים עֹמדים" – סוד העמידה

מלוה מלכה לתורמי י"ט כסלו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. עמוד צדיק

שני עמודים

שבוע טוב. אנחנו נמצאים בחדש שבט, ראשי תבות שנתבשר בשורות טובות.

היום קראנו את שירת הים, שבת שירה. לפני קריעת ים סוף כתוב שה' מלווה אותנו ביציאת מצרים עם שני עמודים, עמוד ענן יומם ועמוד אש לילה.

המושג "עמוד" גם קשור למאמר "באתי לגני" של הרבי הקודם. יש במאמר עשרים פרקים, עשרים אותיות, והחל משנת תשי"א – שנת קבלת הנשיאות של הרבי – הרבי ביאר בכל שנה אות אחת, בשני מחזורים. באות השייכת להשנה, אות ט, הוא מדבר על "עצי שטים עֹמדים"[ב]. הוא מסביר שצריך גם "עצי שטים", שטות דקדושה, וגם "עֹמדים", עמידה חזקה, כעמוד המחבר את התקרה לרצפה-למציאות, וגם עמידה חזקה חזק כנגד כל המניעות והעיכובים בעבודת ה'.

גם בפרשה יש שני עמודים, כנ"ל – יהודי צריך להיות כל הזמן עם שני עמודים, עמוד ענן ועמוד אש. מענין שדווקא ב"יומם" – בימים, באור – צריך עמוד ענן, שקצת מעמעם את האור. בלילה, בחשך, צריך עמוד אש להאיר את הלילה. בעצם אלה שני עמודי אור, הרמוזים באור הכפול בפסוק בריאת האור – "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור". והנה, ענן אש במילוי: עין נון נון אלף שין = "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור"!

כל הספירות – עמודים

בספר הפרדס[ג] כתוב ששני העמודים האלה במלכות – כשהיא מקבלת מהחסד היא נקראת עמוד ענן וכשהיא מקבלת מהגבורה היא נקראת עמוד אש, אבל על פי פשט, שני העמודים הם חסד וגבורה עצמם – שתי הזרועות. יש שני עמודים שהם נצח והוד, כמו שני העמודים במקדש שלמה המלך[ד] – יכין ובעז[ה]. כתובג שסתם עמודים בבנין הם כמו הרגלים שמחזיקות את הגוף, נצח והוד, אבל למעלה מהן, בימין ושמאל, יש את החסד והגבורה – שגם הם עמודים, עמוד גמילות חסדים (חסד) ועמוד העבודה (גבורה).

הערב נסביר שכל הספירות הן עמודים. "אתם נצבים היום"[ו] – כולנו עומדים נצבים. בסוף הפרשה אומר ה' למשה רבינו  "הנני עֹמד לפניך שם על הצור והכית בצור"[ז], ובהמשך, במלחמת עמלק, כתוב שמשה "נצב על ראש הגבעה"[ח]. קודם ה' עומד על הצור ואחר כך משה רבינו נצב על ראש הגבעה. 'עומד' ו'נצב' הם שני שרשים נרדפים, כדלקמן.

בכל אופן, יש בפרשה הרבה עמידה, וגם הרבה ענינים שרומזים לחדש שלנו, שבט, וגם לנושא של פרק ט ב"באתי לגני", "עצי שטים עֹמדים".

תיקון הושט בשבט

כידוע, לחדש שבט שייך חוש האכילה[ט]. חז"ל[י] אומרים שכל "אכילה" בקהלת "אכילה" פירושה תורה וכל "שתיה" פירושה מעשים טובים. צריך גם לאכול טוב, כפשט. לפרעה מלך מצרים, עמו אנו מתמודדים בפרשיות יציאת מצרים, יש את שר האופים ושר המשקים, שהיו עם יוסף בבור. כתוב בקבלה[יא] ששר האופים הוא הושט ושר המשקים הוא הקנה – הושט הוא האכילה והקנה הוא השתיה. יוסף דואג להחיות את שר המשקים – אמירת 'לחיים' היא דבר חיוני – ו'מחסל' את שר האופים, האכילה-הושט.

ושט היא כמו שבט, כמו שטים – ו-ב מתחלפות באותיות בומף מן השפתים, כך ש'ושט' כמו 'בשט', אותיות שבט. העיקר הוא שער שט. קראנו היום על המן. בירידת המן בפרשת בהעלֹתך כתוב "שטו העם ולקטו"[יב] – לשון סיבוב – כך ש"עצי שִטים עֹמדים" פירושו שטים-מסתובבים. צירוף ראשי תבות שבט הראשון בתורה הוא דווקא בשירת הים – "שלשיו טבעו בים"[יג]. לא פשוט למצוא את אותיות שבט סמוכות זו לזו – אותיות יחסית נדירות, לא הולכות יחד.

בכל אופן, שבט הוא חדש של ושט. כנראה בדורנו צריך לתקן את שר האופים, את הושט, את האכילה – שיקום לתחיה. בכל אופן, צריך לומר 'לחיים' לכבוד שר המשקים. עוד פעם, שר המשקים הוא חיוני – הוא הקנה. אבל כתוב, גם בפרק שלנו ב"באתי לגני" שצריך לתקן את הקנה – "גער חית קנה"[יד] – "חית קנה" היא הדבר-אחר, מלכות רומי. "קנה וסוף קמלו"[טו] – שייך לים סוף.

העמוד – מחכמה ליסוד

מיהו העמוד, "עמוד החזק", "עמוד הימני"? הצדיק. כתוב בזהר[טז] שהעולם עומד על עמוד אחד "וצדיק שמו". יש כמה עמודים, שבעה, אבל בסוף יש עמוד-צדיק אחד שמעמיד הכל, "וצדיק יסוד עולם"[יז]. הרמב"ם פותח את היד החזקה בביטוי חשוב – "יסוד היסודות ועמוד החכמות". הוא מתחיל מספירת היסוד. על פי פשט, ה"צדיק יסוד עולם" הוא עמוד, אבל כשהרמב"ם מוסיף "עמוד" הוא מחבר אותו לחכמה ("החכמות").

אם רוצים לפרש על פי קבלה, היינו "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א"[יח] – העמוד מתחיל בחכמה, אבל תכליתו התלבשות ביסוד ז"א המחזיק את כל הבנין, "עמוד אחד וצדיק שמו". יוסף, ה"צדיק יסוד עולם", הוא חכם גדול – החזקת הבנין דורשת הרבה חכמה, אבל הכל "לידע שיש שם מצוי ראשון".

רמזי עמוד-צדיק

יש הרבה נושאים מסביב לעמוד. רוצים לעשות פרצוף, כדרכנו, משרש עמד – שרש חשוב בלשון הקדש – לראות עמוד ועמידה בכל הספירות. נתחיל מדברי הזהר שעמוד הוא הצדיק, היסוד. קודם כל נראה כמה הולך טוב יחד:

עמוד

צדיק

עמוד צדיק ר"ת עץ, עץ החיים, שייך לט"ו בשבט, ראש השנה לאילן, אילנא דחיי (עץ = צלם, נוטריקון "צדיק יסוד עולם" כנודע). עמוד-צדיק משלימים ל-חי ברבוע – "חי חי הוא יודך כמוני היום"[יט], כפי שאומר חזקיה כאשר ה' מוסיף לו 15 שנות חיים (פסוק שאומרים בתפלות ימים נוראים). הצדיק נקרא "צדיק חי עלמין"[כ], גם העמוד חי. היסוד צריך להיות חי, כדברי הבעש"ט[כא] שצריכים לעבוד את ה' ב"אבר חי" – בחיות של היסוד, ההתקשרות. זו העמידה שלו – אם הוא לא חי הוא שוכב, הוא מת.

ערך אותיות המילוי – עין מם ואו דלת צדיק דלת יוד קוף – הוא מח במשולש, "יסוד היסודות ועמוד החכמות", פתיחת הרמב"ם כנ"ל! חלק המילוי הוא החלק הנסתר, החלק שנמצא בכח, בעיבור. עם השרש – עמוד-צדיק במילוי – עולה 1500, מספר עגול, א'שר. אנחנו בחדש של אשר, ואם מחשבים א כ-1000 הוא שוה 1500. 1500 הוא הערך הגבוה ביותר של מלה בתורה, "תשתרר"[כב], 1500 וגם שם הוי' בהכאת אותיות (י פעמים ה פעמים ו פעמים ה[כג]).

עוד תרגיל: עמוד-צדיק במספר קדמי (צריך לדעת בעל פה ערך כל אות במספר קדמי) – 325, 145, 21, 10, 495, 10, 55, 595 – עולה 1656. מה קרה בשנת 1656 לבריאת העולם? כל אחד צריך לדעת – שנת המבול[כד], ללמד שהצדיק יסוד עולם, הצדיק-עמוד, בא לתקן את המבול ומביא למבול העתידי, של משיח, "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"[כה]. הערך הממוצע של כל אות כאן הוא אור. ב"באתי לגני" כתוב שכל עמוד הוא עמוד אור. "תרך עמודי אור"[כו] עמודי אור שייכים ל-כתר אותיות עשרת הדברות, שנקרא בפרשה הבאה (גם בחדש שבט).

נוסחת עמוד ו-צדיק

רמז אחרון חביב, קצת יותר מתוחכם בחכמת החשבון: האם יש יחס בין 120 (עמוד) ל-204 (צדיק)? צריך מישהו שמכיר במספרים צורניים, שהם אולי לב חכמת המספר. 204 (צדיק) הוא הפירמידה של 8 – סכום כל הרבועים מ-1 עד 8. אנחנו תמיד אומרים שפירמידה היא כנראה הגימטריא הכי מתוחכמת בזהר, בו מפורש[כז] ש-שכינה, המלכות, היא כל הרבועים מ-1 עד 10. צדיק קשור לברית, "ביום השמיני ימול בשר ערלתו"[כח] – פירמידה של 8. ידוע[כט] גם ש-8 הוא מעל הטבע. הצדיק הוא הפירמידה של 8. מה לגבי עמוד? [משולש 15.] בין היתר, אבל משולש הוא דו-ממדי, ורוצים משהו דומה לפירמידה תלת-ממדית. חוץ מזה ש-120 הוא כל המספרים מ-1 עד 15, הוא כל המשולשים מ-1 עד 8, פירמידה על בסיס משולש (ארבעון, טטראדר).

אם כן, יש כאן קשר מובהק בין צדיק ל-עמוד, שאפשר גם לפשט אותו – פונקציה של טטראדר n פלוס פירמידה n. אם n שוה 8 יהיה יחוד עמוד-צדיק, שעולה חי ברבוע. יש כאן שאלה-אתגר למי שעוסק במתמטיקה – האם יש עוד דוגמה בסדרה שיוצאת רבוע (לכאורה אין כל הכרח)? [אם n הוא 2.] יפה, זו הדוגמה הקודמת – הארבעון הוא 4 והפירמידה היא 5 וביחד עולה 9, 3 ברבוע – וביניהן אין עוד רבוע. נחפש עוד דוגמה בהמשך הסדרה. מה משותף ל-2 ו-8 (שני ערכי n שנותנים 9 ו-324)? שניהם רבועים כפולים (של 1 ושל 2). מה יהיה לגבי הרבוע הכפול הבא – 18? הטטראדר של 18 = 1140, הפירמידה של 18 = 2109, יחד = 3249 = 57 ברבוע! כנראה שעלינו על הכלל. כל הצבת רבוע כפול כ-n בפונקציה הנ"ל תתן מספר רבוע. הרבוע הבא (אחרי רבוע 57) יהיה רבוע 132, כאשר n = 32. סדרת הרבועים הכפולים חשובה מאד בהבנת הטבלה המחזורית של יסודות הטבע, כמבואר באריכות במ"א.

נראה עוד תופעה מעניינת, חבור שרשי הרבועים שקבלנו נותן סדרת משולשים: 3 = משולש 2; 3 ועוד 18 = 21, משולש 6; 3 ועוד 18 ועוד 57 = 78, משולש 12; 3 ועוד 18 ועד 57 ועוד 132 = 210, משולש 20. והנה, שרשי המשולשים – 2 6 12 20... – הם סדרת מספרי יהלום (משולש כפול). מרבוע כפול הגענו למשולש כפול...

[נגנו "צדיק כתמר".] יש תמר לכולם? "צדיק כתמר" עולה ג"פ רפח ("יפרח") – הרבוע הכפול של זה (בסיס סדרת שרשי הרבועים הנ"ל). כאשר n יהיה 288 נקבל לפי הנוסחה הנ"ל 3468 ברבוע (12027024). 3468 = ג"פ טוב-טוב ברבוע, סוד שלשת פסוקי אור בתורה-נביאים-כתובים בעלי המבנה הזהה (6 תבות, 23 אותיות): "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" "בית יעקב לכו ונלכה באור הוי'"[ל] "אור זרע לצדיק ולישרי לב שמחה"[לא]!

ב. סודות איוב בשירת הים

שלשה 'איוב' בשירת הים

קצת מפתיע שבכתבי האריז"ל[לב] על שירת הים מוצאים שלש פעמים רמז מובהק לאיוב. מה שייכות קריעת ים סוף ופרשת בשלח לאיוב? לפי חז"ל[לג] אשת איוב, שגם הוכיחה אותו, היא דינה בת יעקב אבינו. האריז"ל אומר שאיוב ודינה הם גלגול הורי אברהם אבינו, תרח ואמתלאי בת כרנבו. איוב בא לתקן את תרח ודינה אשתו באה לתקן את אמתלאי אם אברהם אבינו. כתוב[לד] שאברהם אבינו טרח (ב-ט) כל חייו לתקן את תרח (ב-ת), והתיקון התרחש היום, בפרשת בשלח, בקריעת ים סוף ושירת הים.

חז"ל[לה] אומרים שאיוב פנה ביסוריו לקב"ה ואמר לו 'רבונו של עולם, אולי התבלבלת – אולי חשבת שקוראים לי אויב במקום איוב'. האריז"ל אומר שאין הכי נמי, כל פעם שכתוב "אויב" באמת יש רמז לאיוב. בשירת הים כתוב "אויב" כמה פעמים. האריז"ל אומר ש"ימינך הוי' תרעץ אויב"[לו] רומז ל'צרעת איוב'. האריז"ל אומר שהשחין בו לקה איוב הוא סוג צרעת, ועליו נאמר "ימינך הוי' תרעץ אויב" מלמד ה' רחם עליו ועשה אתו חסד שלא הרג אותו, אלא רק ייסר אותו בצרעת איוב, אבל שמר עליו, ובסוף הכפיל את ימיו ואת טובתו. בהשגחה פרטית שייך להשנה, סימן לשנת תשע"ט – שנת "תרעץ אויב". זו כוונה מיוחדת (נכוון לפי הפשט – ימין ה' תרעץ את אויבינו).

הרמז הנוסף באריז"ל לאיוב הוא בפסוק שלפני השירה – "וייראו העם את הוי' ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו"[לז], פסוק טוב מאד. "את הוי' ויאמינו בהוי'" ראשי תבות איוב לפי הסדר – כוונה בכתבי האריז"ל. לא יכול להיות משהו יותר יפה, בפסוק ממנו מתחיל הכל.

לפני השירה איוב מופיע בגילוי האמונה בה' ובמשה עבדו. בתוך השירה הוא כבר הופך לאויב, "תרעץ אויב". איפה הוא מופיע עוד? בהמשך כתוב "אמר אויב ארדֹף אשיג אחלק שלל"[לח]. איך מפרש האריז"ל? איוב היה אחד מיועצי מלך מצרים, חבר טוב של פרעה, שיעץ לו לשלוט בגופם ובממונם, ולא להמיתם – אמר איוב האויב "ארדֹף אשיג אחלק שלל", רק כסף, ולא להמית. היות שהוא רחם על היהודים, שאמר לפרעה לא להרוג אותם, ה' רחם עליו ושלט רק בגופו וממונו – אבד את כל רכושו וגם ייסר את גופו – אבל שמר אותו בחיים. בסוף הוא הכפיל לו הכל – הכפיל את הרכוש, הכפיל את החיים, אתהפכא גמורה.

משפחת רם – תיקון אברהם

שוב, איוב ודינה הם תיקון הורי אברהם, אבל בעצם הם גם תיקון אברהם ושרה עצמם. שלשת רעי איוב לא הצליחו להוכיח אותו כדבעי וה' כעס עליהם, אמר להם שצריכים להביא קרבן, לפצות את איוב ולבקש שיתפלל עליהם. אבל בסוף הספר מופיע אחד שהוכיח אותו טוב. כל הספר, כשכולם דברו, הוא שתק ("חש"), כי היה צעיר מהם, אבל בסוף לא יכול היה לשתוק ודבר נכון. מה שמו? "אליהוא בן ברכאל [בגימטריא משיח] הבוזי [מיוחס לבוז] ממשפחת רם"[לט], משפחת אברהם. גם "בן ברכאל" רומז לאברהם אבינו, "והיה ברכה"[מ].

איוב נמצא "בארץ עוץ" – מיהו עוץ? בן נחור. עוץ ובוז הם שני אחים, קרובי אברהם אבינו[מא], נכדים של תרח, הכל קשור לתיקון תרח. כתוב[מב] שעוץ מת בלי ילדים ובוז ייבם את אשתו (שהיא-היא "ארץ עוץ") ונולד להם איוב. זהו יחוס איוב – הוא חוזר בגלגול. בוז הוא גם מאבותיו של אליהוא בן ברכאל הבוזי. הכל בתוך המשפחה שלנו, משפחת אברהם[מג].

גם יבום אם איוב הוא סיפור מענין. כתוב שכל החיים אברהם ניסה לתקן את אביו ובסוף הצליח. על "ואתה תבוא אל אבֹתיך בשלום תקבר בשיבה טובה"[מד] מפרש רש"י שבסוף אביו, תרח, חזר בתשובה. כל חייו, מאז שעמד על דעתו ושבר את פסלי אביו – כמו היום בעל תשובה, שדבר ראשון כאילו נלחם באביו, שובר את פסלי העבודה-זרה שלו – מענין את אברהם רק איך מתקנים את אביו. בסוף מצליח לו, אך התיקון לא נגמר, לכן הוא צריך לעבור לאיוב ואשתו. בעצם זהו תיקון אברהם, שנולד מאיסור נדה. חוץ מהע"ז של תרח – שהתפרנס מחנות פסלים – הוא בא על אשתו נדה, ומכך נולד אברהם אבינו, מטפה פסולה. כשהוא מתקן את אביו הוא גם מתקן את עצמו. "'מי יתן טהור מטמא לא אחד'[מה] כגון אברהם מתרח"[מו] – "אחד היה אברהם"[מז], "כי אחד קראתיו"[מח].

ההקדמה נועדה לומר שבעצם איוב ודינה אשתו הם בדוגמת אברהם ושרה. מה היחס המיוחד ביניהם? כתוב "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה"[מט], שרה גדולה מאברהם בנביאות. גם אצל איוב – דינה מבינה טוב ממנו. יש רמז שאיוב צריך לשמוע לה? נראה בהמשך. כתוב[נ] גם ש-דינה אותיות נידה[נא], קשור לתיקון חטא תרח. לא די בכך שתרח בא על אשתו נדה, הוא גם אנס אותה – היא לא הסכימה. אף על פי כן, היא היתה נידה, והטומאה עברה לדינה. כאשר שכם אנס אותה "ותהי נדתה עליו"[נב], טומאת הנדה של אמתלאי עברה לשכם והיא נשארה טהורה. פלאי פלאים, אונסים בת, הטומאה שהיתה לה עוברת לאנס והיא נטהרת. כך מסביר האריז"ל לגבי דינה. עכשיו דינה היא כמו שרה ואיוב כמו אברהם, אבל לא באותה מדרגה – אלא כמו הורי אברהם, שעדיין לא מתוקנים לגמרי.

אליהוא בן ברכאל – בלעם או יצחק?

אגב, מיהו אליהוא בן ברכאל? יש בחז"ל דעות מן הקצה אל הקצה. בילקוט[נג] מובא שזו מחלוקת בין רבי עקיבא ורבי אליעזר רבו – משהו פלאי. רבי עקיבא אומר שאליהוא בן ברכאל הוא בלעם, לא פחות ולא יותר, ורבי אליעזר אומר שהוא יצחק אבינו. האריז"ל מביא רק את דעת רבי אליעזר הגדול – נחמד שנכנס בו יצחק בן אברהם, כשמדברים על הורי אברהם. שוב, האריז"ל כותב שאברהם טרח לתקן את תרח (בלי לומר שלשון נופל על לשון, פשוט) – רח בגמטריא יצחק.

בכל אופן, כנראה יש באליהוא שנים, איזו אישיות מפוצלת – או שהוא בלעם, רשע מרושע, או שהוא יצחק, "כי אתה אבינו"[נד], האבא הראשי לעתיד לבוא[נה]. האם גם בלעם קשור למשיח? כתוב – הכל באריז"ל בפרשת בשלח – שבלעם הוא הסניגור העיקרי על אומות העולם. משהו חשוב לדעת – יש אחד שמלמד זכות על יהודים, יצחק אבינו (כדרשת "כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו ויעקב לא יכירנו" – אברהם ויעקב לא יודעים ללמד זכות על ישראל, אלא רק יצחק[נו]) ויש אחד שהוא המלמד-זכות (ב-ה הידיעה) על גוים. כנראה שמשיח צריך את שניהם, במיוחד אם רוצים לקיים את המהפכה הרביעית, צריך מי שילמד זכות על הגוים – שהם שוים משהו, שלא שמים אותם באדמה.

רמזי אברהם-שרה ואיוב-דינה

נראה איך כל מה שאמרנו הרגע הולך יחד. נתבונן בשני הזוגות:

איוב דינה

אברהם שרה

סופי התיבות, לפי סדר זה, הם בהמה, שם בן, תיקון המציאות. רק אברהם-שרה סופי תבות מה, אדם, וסופי תבות איוב דינה משלימים ל-בן – "אדם ובהמה תושיע הוי'"[נז]. ראשי התבות בגימטריא אשה. רוס"ת הם בן-אשה, בגימטריא משיח, בגימטריא אליהוא בן ברכאל.

הסימן שהזוגות איוב-דינה-אברהם-שרה באמת משלימים ליחידה הוא שהם עולים יחד 841, 29 ברבוע, שהוא גם מספר השראה של 21 (דברנו על הנוסחה לפני כמה ימים[נח]). 20 ברבוע ועוד 21 ברבוע שוה 29 ברבוע – שלישיה פיתגוראית. חישוב השלישיה הבאה יותר קל מהתרגיל הקודם (מתוחכם ביותר, אבל יותר קל). אחרי השלישיה 3-4-5 בא 20-21-29, אחר כך 119-120-169 וכו'. דברנו בשיעור קודם על השלישיה הבאה. כל השלישיות האלה, עד סבת כל הסבות (985), שוות 2868 – סכום כל עשר הספירות מכתר עד מלכות, "עשרת הדברים" במילוי. רמז חשוב לפרשת יתרו. המספרים שהם גם רבוע וגם השראה הם המושלמים ביותר שיכול להיות. המספר 841 הוא המספר הבא אחרי 25 (רבוע של 5 שהוא השראה של 4).

ג. פרצוף העמידה

"עמֹד והתבונן נפלאות אל" – רמזי אברהם ושרה

בכל מה שאמרנו כעת חתרנו להגיע לפסוק שאליהוא אומר לאיוב (הם בני משפחה) – אחד הפסוקים הכי אהובים אצלנו, מאז עמדנו על דעתנו (כמו שנסביר בהמשך מהי עמידה על הדעת): "האזינה זאת איוב עמֹד והתבונן נפלאות אל"[נט]. זהו אולי הדבר הכי חשוב שאמרנו עד כה. כל המספרים היו רק לבלבל את המח... אך יש המשך טוב לבלבול הזה (כנראה בזכותו, גם הוא טוב, "פטטיא דאורייתא טבין"[ס]). הפועל בפסוק הוא עמד. הרבי אומר בפרק של השנה ב"באתי לגני" שצריך להיות "עֹמדים", עמודים – בשביל מה? זו אחת העמידות העיקריות בתנ"ך – צריך לעמוד בשביל להתבונן ב"נפלאות אל".

נתחיל ברמזי הפסוק: אליהוא פותח "האזינה זאת איוב", בגימטריא שרה, על דרך "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה". למה הוא אומר "האזינה זאת איוב"? מי היא "זאת"? "לזאת יקרא אשה"[סא] – כל "זאת" היא אשה. כמו שאברהם צריך לשמוע בקול שרה, איוב צריך לשמוע בקול דינה אשתו – בעצם אותו הדבר[סב].

כמה שוה "עמֹד והתבונן נפלאות אל"? לפחות נצא מכאן ונזכור את הפסוק הזה... החלק השני שוה 1231, "עשרת הדברים" (שבפרשת יתרו, אליה נכנסים). מה אומר רבי אברהם אבולעפיא[סג] על מספר זה? "כתר תורה" שבגימטריא "עשרים וששה" – מהגימטריאות הראשונות שלו. יש בעשרת הדברות כתר אותיות, כתר שוה "עשרים" ו-תורה שוה "וששה". נראה שהרמז מכוון: ראשי וסופי התבות "עמד והתבונן נפלאות אל" עולים תורה ואמצעי התבות עולים כתר – חלוקה מובהקת בתוך הביטוי.

כל הפסוק – שרה ועוד כתר תורה – עולה 1736, ז פעמים (ממוצע כל מלה) אברהם. פלאי פלאים. הערך הממוצע של כל מלה הוא אברהם וההתחלה היא שרה. כמה אותיות יש בפסוק? אל, המלה האחרונה. הכל עולה ז פעמים אברהם, שעולה ח פעמים אל, כך שיש ערך ממוצע לכל אות בפסוק – 56, יום. פסוק מופלא ביותר.

"עמֹד והתבונן" בחכמה ובינה

מכאן נעבור לעמידות, הפועל העיקרי (שהוא גם המלה האמצעית) בפסוק. התבוננות היא ספירת הבינה – כנראה ש"עמֹד והתבונן" היינו עמידת הבינה. מה הכוונה? צריך להתבונן באריכות, בהעמקת הדעת – לעמוד הרבה על ההתבוננות, עד שמשיגים את תוכנה. זו עבודה חב"דית לגמרי – לעמוד ולהתבונן.

הייתי יכול גם לפרש אחרת, ולומר שה"עמֹד" כאן הוא החכמה לפני הבינה – קודם "עמֹד" ואחר כך "התבונן". על חכמה כתוב "סיג לחכמה שתיקה"[סד]. אחד מפירושי עמידה הוא שתיקה – עמוד דום, שתוק, "חש", הפסק כל עיסוק ורוקן את המחשבה. רק אחרי ה"עמֹד" תוכל להתבונן – אי אפשר להתבונן בלי לעמוד. אם נפרש כך יש כאן יחוד אבא ואמא, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[סה].

כשאדם עומד ומתבונן מתגלה אצלו הפלא, "נפלאות אל". איך מפרשים בקבלה את שם א-ל (חוץ מ"חסד אל כל היום"[סו], מדת אברהם)? על "השמים מספרים כבוד אל"[סז] (ע"ד "עמד והתבונן נפלאות אל") כתוב[סח] ששם א-ל בחכמה, ה"כבוד" שם הוא לב נתיבות חכמה, כבוד עילאה. האם יש גם שם א-ל בבינה? א-ל הוא שם מאד כללי[סט]. השם הפנימי של שם סג, שבבינה, הוא ייאי (יוד הי ואו הי) בגימטריא אל, שמופיע הרבה בכוונות האריז"ל[ע]. יש גם "אל" של יג מדות הרחמים, "אל רחום וחנון"[עא] – הכל "נפלאות אל", גם בכתר, גם בחכמה וגם בבינה.

מרכבת המצבים (עמידה בגבורה)

נחזור להתחלה וננסה להתבונן יחד בעמידה בכל אחת מהספירות. זו עבודתנו השנה – "עצי שטים עֹמדים".

נתחיל מלמטה: מה העמידה של המלכות? בדרך כלל אני חושב שמלכות היא ישיבה – המלך "יֹשב על כסא רם ונשא"[עב]. האם המלך גם עומד, הולך או שוכב? יש ארבע תנועות-תנודות – "בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך, ובקומך"[עג]. העמידה היא הסוף, "ובקומך", שרומזת לתחית המתים – "'בשכבך' בקבר, 'ובקומך' בתחית המתים"[עד]. יש כאן 'מרכבת מצבים'. כמו שיש מרכבה של אברהם-יצחק-יעקב-דוד, יש מרכבה של הליכה-קימה (עמידה)-ישיבה-שכיבה. כל פעם שאתה עושה אחד מהדברים האלה, כדאי שתכוון איפה אתה עכשיו, עם מי אתה מזדהה.

כשאדם הולך – מי אתה במרכבה? אברהם, "לך לך מארצך"[עה]. איך ה' נותן לו את הארץ? "התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה"[עו] (גם "לך לך"). לפעמים הרבה יותר חשוב ללכת מלעמוד, הנשמות נקראות "מַהְלְכִים בין העֹמדים האלה"[עז]. המלאכים הם העומדים, ואנחנו, נשמות ישראל, אמורים להיות "מהלכים", כאברהם אבינו, "הלוך ונסוע הנגבה"[עח], כל הזמן מתקדם בחיים. כעת אנחנו יושבים, וברגע שנקום נלך – זהו אברהם אבינו.

אם כן, מהו יצחק? כדי להגיע מהליכה לישיבה עלי לעמוד. מי עמד? כפי שדברנו[עט], כתוב ביהושע "וידם השמש וירח עמד"[פ] – ברגע שמשהו מפסיק ללכת, "שמש בגבעון דום"[פא], הוא עומד. יש קשר בין עמידה לדום.

במאמר מוסגר: יש גם קשר חשוב בין עמידה לדם. אחת המצוות בתורה עם שרש עמד היא "לא תעמֹד על דם רעך"[פב]. "על דם" אותיות לעמֹד, אבל ל היא גם קיצור המלה 'לא!' – לשון נופל על לשון, "לא תעמד על דם". יש הרבה פירושי עמידה, ושם הפירוש "לא תעמד" מן הצד. זו עמידה שלילית – מישהו רואה את חברו טובע בים ולא קופץ להצילו, עומד מנגד, והתורה מזהירה: "לא תעמֹד!".

נחזור, הפסקת הליכה היא עמידה – עמידת דום, כמו השמש והירח. אולי הכי חשוב בתורה אצל לאה אמנו – "ותעמֹד מלדת"[פג]. היא לא עמדה, היא שכבה, או שעשתה מה שעשתה, אבל הפסיקה ללדת – זהו הפשט. גם בפסוק "ויעמֹד השמן"[פד] באלישע הפשט שהפסיק (אבל דורשים שעמד-קם, כמו קם לתחיה, "עמידה היתה לו"). הפסקה היא סוג של צמצום, כח לגבור על תאוצת ההליכה ולהפסיק. עמידה-הפסקה היא גבורה, מדת יצחק.

אחרי שההולך נעמד הוא יכול לשבת. הסברנו[פה] שעיקר ה"וישב" הוא יעקב – "וישב יעקב בארץ מגורי אביו"[פו]. יצחק לא רק עמד אלא גם נסוג, נרתע לאחור מרוב פחד, ויעקב הגיע להתיישבות בתוך מגורי אביו (מגורי לשון יראה, "מגור מסביב"[פז]). זו מדת שב-יראת, אחד מצירופי בראשית – שב-יראת, שב ביראת ה' כמו שכתוב בתיקוני הזהר ומבואר בדא"ח. מי מקיים זאת? יעקב אבינו – הוא הישיבה. לכן הוא שלח את יהודה גשנה לפניו להורות לו הדרך[פח] – להקים ישיבה. כתוב שלא פסקה ישיבה מאבותינו[פט] – כל האבות ישבו בישיבה – אך עיקר מי שישב בישיבה, ישיבה-בוחער בעצמו מעודו, הוא "יעקב איש תם יֹשב אהלים"[צ]. בישיבה מזדהים עם ה"בחיר שבאבות"[צא] – יעקב.

אם כן, נשארה רק השכיבה – השכינה דשכיבת עד עפרא, השכינה היא השוכבת, במיוחד בגלות, כשהמלכות יורדת למטה ושוכבת בעפר. עלינו להקים אותה – קומי, לעורר את השכינה. בכל אופן, שכיבה היא תנוחה שקשורה למלכות.

זהו מאמר מוסגר בהסבר ארבע התנוחות הללו – מרכבה שלמה של אברהם-יצחק-יעקב-דוד. אם כן, הצירוף בפסוק שאומרים פעמיים בכל יום, "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך", הוא יעקב-אברהם-דוד-יצחק, צירוף ו-י-ה-ה, הצירוף התשיעי, של חדש כסלו. בכל קריאת שמע עושים כאן את הצירוף התשיעי של שם הוי'. התכל'ס היא "ובקומך", ה עילאה, לעתיד לבוא, בחינת יצחק אבינו, יצחק אותיות קץ חי, כנ"ל.

מלכות: עמידת המלך ועמידה בתפלה

שאלנו – איזו עמידה יש אצל מלך? מלך יושב על כסא לשפוט. מתי הוא עומד? הוא עומד בקשרי המלחמה. מי העמיד עצמו במלחמה, אף שהיה פצוע, כדי לא להחליש את המערכה? אחאב[צב]. איזה עוד מלך עומד? "ויקם מלך חדש במצרים"[צג], פרעה חדש, וכתוב בו "והנה עמד על היאֹר"[צד]. "והנה עמד על היאֹר" בגימטריא מלכות – כנראה יש משהו 'עצמי' למלכות ב"עמד על היאֹר", מקור השפע. "היאר" אותיות יראה, יראת מלכות, "בנין המלכות מן הגבורות" (היינו שעמידת המלך היא על היאר). מתי עוד עומד המלך? כשהוא מפרנס את העם, דואג לחוק הקצוב. [כשהוא מחלק דולרים...] בדיוק, הרבי לא מחלק דולרים בישיבה או בהליכה – הוא עומד, יש לו סטנדר, והוא מחלק דולרים. זהו משהו אופייני למלך, כל מלך צריך לנהוג כך – סימן של מלכות.

מה יש עוד במלכות? איך דוד מגדיר את עצמו? "ואני תפלה"[צה]. מתפללים בעמידה, העיקר הוא תפלת עמידה. מתפללים לפני העמוד. יש אחד ש'תופס את העמוד' – הולך להיות חזן נגד כולם. כל אחד כאן צריך ללמוד איך תופסים את העמוד... המלכות תופסת את היסוד – המלכות עומדת להתפלל, אבל צריך לתפוס את העמוד, להיות בעל תפלה לכולם, צדיק. מי תפסו את העמוד? רבי לוי יצחק מברדיטשוב ועוד צדיקים, כי ידעו שתפלתם היא שפע ברכה לכולם. עמוד הוא הצדיק, כמו שהתחלנו – הוא מתפלל ותופס את העמוד.

נו"ה: "עמודי שש", נצחיות והכנעה

חוץ מיכין ובעז, שני עמודי שלמה המלך, באיזה פסוק נוסף הרגליים הן עמודים? "שוקיו עמודי שש"[צו], אלה העמודים העיקריים. חז"ל דורשים "זה העולם שה' השתוקק לבוראו בששה ימים"[צז].

מה הפשט על פי קבלה? למה נצח והוד הם עמודי שש? כי בכל אחד מהם יש שלשה פרקים[צח]. בכל אבר יש שלשה פרקים – כמו ביד. שלשת פרקי הנו"ה הם ביעין-כליות-רגלים, או שלשה פרקים ברגל עצמה. פירוש נוסף[צט], גם פשט, הוא שכל ו הקצוות – שש מדות הלב – עומדים על נצח והוד, הם ה"תמכין", ולכן כל ה-ו קצוות נקרא על שמם. זהו פשט שמתאים לחז"ל, שמדובר בששה ימים בהם נברא העולם – שהם עצמם ה-ו קצוות.

לפני שנעבור לתפארת נוסיף משהו: אחד מפירושי עמוד הוא עמידה לעולם. בהרבה פסוקים בתנ"ך עמידה היא קיום לאורך ימים ושנים. לפי המלבי"ם[ק], היות שה-מ היא מאותיות האמנתיו, הנוטות ליפול מהשרש, השער של שרש עמד – שתי האותיות העיקריות – הוא עד. לכן יש בעמידה משמעות של עמידה לעד, כמו "בטחו בהוי' עדי עד"[קא]. בטחון הוא נצח והוד, אבל העמידה לעולמי עד (נוטריקון עמד, בדילוג שוה) היא מצד הנצח-הנצחיות.

מהי עמידה מצד ההוד? כתוב "איהי בהוד"[קב] – "איהי" היינו תפלה. איך אדם עומד בתפלה? "כעבדא קמי מריה"[קג]. איך העבד עומד לפני האדון? בהכנעה – מדת ההוד. יש בעמידה משמעות של עמידה בהכנעה בפני מי שמבקשים ממנו.

תפארת: "מי עמד בסוד הוי'"

תפארת היא "עמודא דאמצעיתא", עמוד התורה. בימינו בדרך כלל לומדים תורה בישיבה[קד], אבל יש לימוד בעמידה? כתוב על גדולי ישראל שלמדו בעמידה – על סטנדר. גם הצמח צדק, גם אדמו"ר הזקן – עבר על כל הש"ס בעמידה. הוא רצה לנסוע לארץ והעמידו אותו – דום, אל תסע. מה אני עושה? אני לומד את כל הש"ס בפעם ה‑18. הצמח צדק עבר על כל הש"ס, ראשונים ואחרונים, בעמידה בלילה. כנראה יש משהו מיוחד בלימוד בעמידה[קה].

בעל סדר הדורות מביא מדרש שכל מסירה מדור לדור – "משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים וכו'" – היא בעמידה. חז"ל אפילו מביאים פסוק בענין. עוד פעם, אם אני רוצה להסמיך אותך – מסתמא אני עומד וסומך, ומסתמא גם אתה עומד, לא יושב. אבל לא רק להסמיך אלא למסור, שושלת הקבלה של מסירת התורה מדור לדור, נעשית בעמידה – לא בישיבה. רוצים שה' ימסור לנו את התורה – צריכים גם אנחנו לעמוד וגם ה' עומד.

כתוב "מי עמד בסוד הוי'"[קו] – עומדים בסוד. יש לנו ספר "סוד הוי' ליראיו" – צריך לעמוד בסוד ה', כטוב לקרוא אותו בעמידה. אולי אם יעמדו יותר בסוד ה' יגמרו עוד כמה כרכים של הביאור – בינתים יושבים ולא מתקדם... זו לא בדיחה. למה הצמח צדק ואדמו"ר הזקן עמדו? מה הם רצו? טוב שבחור ישיבה יעמוד? אם יש הספק – הרבה לימוד בזמן קצוב, צריך ללמוד טוב ולהבין, לא ללמוד 'חפיף', אבל גם לעמוד באיזה קצב – אני עומד כאן עד שאני גומר את כל הש"ס... אם מישהו קבל על עצמו לסיים, כדאי לו לשבת או לעמוד? בישיבה יקח הרבה זמן. למי שרוצה לגמור את הש"ס יותר כדאי לעמוד, זו סגולה לזריזות. אפילו כתוב שאחת המשמעויות של עמידה היא זירוז[קז]. זריזות שייכת לאברהם אבינו, "זריזותיה דאברהם"[קח]. בכל אופן, עמוד האמצעי הוא עמוד התורה, התפארת. פנימיות התפארת היא רחמים. אמרנו שהמלך מחלק דולרים בעמידה. כנראה גם מרחמים על נצרכים בעמידה, לא בישיבה – "כי מרחמם ינהגם"[קט].

חסד: עמידה על האורחים

ראינו שעמידה-הפסקה, עמידה דום, היא גבורה-צמצום. אבל יש שני עמודים, עמוד הענן ועמוד האש, חסד וגבורה. המצוה העיקרית של אברהם היא הכנסת אורחים, חסד, המתוארת בתורה "והוא עֹמד עליהם תחת העץ [עץ החיים] ויאכלו"[קי]. צריך מישהו שיעמוד ויאכיל אותנו, איזה אברהם אבינו. חדש שבט, חדש האכילה. בהכנסת אורחים מישהו עומד ומחלק (כמו שבמלכות המלך החסיד עומד ומחלק דולרים לכולם, כנ"ל). זו עמידה בדאגה לחסד, שכל אחד יקבל את מנתו, כמה שיותר – "כל המרבה הרי זה משובח".

אצל אברהם אבינו יש הרבה עמידות. הוא עומד על האורחים להאכילם וגם עומד בתפלה. אגב, חוץ מעמוד הענן ועמוד האש, יומם ולילה, יש כל יום עמוד – "עמוד השחר", תחלת הזריחה. גם הוא שייך לאברהם, שתקן תפלת שחרית. כנראה עמוד השחר מבשר חסד. כל "בקר דאברהם"[קיא] הוא בשורת חסד – "חסד אל כל היום"סו. כל היום יש חסד, אותו מבשר עמוד השחר, עמוד של אברהם אבינו – העומד ומתכונן לעשות חסד. בעמידה יש התכוננות – מושג שעוד לא הסברנו. באברהם גם כתוב "עודנו עֹמד לפני הוי'"[קיב]. רואים כאן ש"עומד" לשון "עוד" ("עודנו").

אם כן, עברנו על כל מדות הלב.

דעת: עמידה בנסיון, התבגרות והתעקשות

בדעת, מקור המדות, יש הרבה פירושי עמידה:

ישנה עמידה בנסיון[קיג] – "כי מנסה הוי' אלהיכם אתכם לדעת"[קיד], הנסיון הוא בשביל הדעת[קטו] וכדי לעמוד בו צריך דעת. אברהם אבינו, היהודי הראשון, עמד בעשרה נסיונות[קטז]. בכך הוא גם תיקן את אביו – אברהם, שטרח לתקן את תרח אביו, הצליח בעיקר בעקדה. חושבים שהעקדה רק מחברת את אברהם ויצחק, אבל האריז"ל אומר שבה הוא תקן את אביו (ה-רח של תרח הוא יצחק, כנ"ל).

הזכרנו את הבטוי 'מיום שעמדתי על דעתי' – עמידה על דעת היא התבגרות, גדלות מוחין. אבל לעמידה על הדעת יש עוד מובן – יש מי שעומד על דעתו ויש מי שעומד על מדותיו, במובן של התעקשות. עמידה על דעתך ועמידה על מדותיך היא עקשנות – לאדם יש דעה והוא לא זז ממנה, אפילו כשמוכיחים אותו ואין לו מה לענות (כמו "שתיק רב"[קיז]). מח הדעת נקרא מח האחור, ויש בו תכונת "עם קשה ערף"[קיח] – סגולה שלנו, עם ישראל.

שני מובני העמידה על הדעת – התבגרות והתעקשות (גם עמידה על המדות נקראת התעקשות) – הם תרין עטרין שבדעת. החסדים הם גדילה – התבגרות היא כח הגדילה, שאני עומד על דעתי, הייתי קטן ועכשיו אני גדול, מצד עטרא דחסדים שבדעת. מצד עטרא דגבורות שבדעת יש התעקשות, ודווקא שם יש גם עמידה בנסיון – התעקשות למעלה מטעם ודעת, שמתגלה במח האחור.

בינה וחכמה: התבוננות ובטול

כפי שראינו, הבינה היא "עמד והתבונן נפלאות אל" – השתהות ואריכות ההתבוננות עד להשגת התובנה.

בחכמה עמידה היא שתיקה, ואפילו יותר: מה פירוש "בעמדם תרפינה כנפיהן"[קיט] במרכבת יחזקאל? דווקא כשהשרפים עומדים "תרפינה כנפיהן" – "בעמדם" היינו בטול, ואז מתרפות-בטול הכנפים, האהבה והיראה. כשאדם בבטול ה'יש מי שאוהב' וה'יש מי שירא' יורדים – עכשיו הוא בעמידה, הוא 'אויס', בבטול כלפי גילוי האור העליון.

כתר: תשוקה והמתנה

מעשה מרכבה בישעיהו מתחיל מעמידה אחרת – "שרפים עֹמדים ממעל לו"[קכ], פסוק שהזהר[קכא] מקשר ל"עצי שטים עֹמדים". השרפים בעולם הבריאה עומדים ממעל לשכינה שבעולם האצילות – איך יתכן?! מכאן לומד הבעל שם טוב[קכב] אחד מיסודות החסידות – "במקום רצונו של אדם שם הוא נמצא ממש"[קכג]. היות שהם בתשוקה לאין סוף, אף שהם בעולם הבריאה, הם עומדים למעלה באצילות. בעמידה יש כח רצון להביא אותך לאן שאתה רוצה ממש – זו כבר עמידה של כתר, רצון.

כתוב ש"פנימיות אבא פנימיות עתיק"[קכד] – "פנימיות עתיק" היא רדל"א, אמונה. כתוב[קכה] שבכתר יש שלשה פירושים: כתר לשון כיתור-סבוב; כתר לשון עטרה (הפשט של כתר על הראש); וכתר לשון המתנה, "כתר לי זעיר ואחוך כי עוד לאלוה מלים"[קכו] (מאמר אליהוא בן ברכאל). יש תורה של רבי נחמן[קכז] שה"כתר לי" הוא בעל תשובה, שצריך כח המתנה. כח ההמתנה הוא גם עמידה – "כתר לי זעיר ואחוך". זהו שרש הבטול בכתר – פירוש מאד יפה ל"פנימיות אבא פנימיות עתיק". "פנימיות אבא" היינו "בעמדם תרפינה כנפיהן" שהוא-הוא "פנימיות עתיק", "כתר לי זעיר ואחוך", סוד התשובה, "סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין"[קכח]. המתנו כבר זעיר, והרבה יותר מזעיר – מספיק – וכעת צריך את הגילוי, "ואחוך" (צריכים גם את גילוי אברהם, ה"עֹמד לפני הוי'", כנ"ל).

עמוד השדרה

עברנו בקיצור על סוד העמידה בכל הספירות. יש עוד הרבה פסוקים ודברים, אבל עשינו שלד טוב, שלד ראשוני, של ענין עמידה בכל ספירה. יש עוד משהו שעומד בגוף, קשור לדעת – עמידה על דעתך. איזה עמוד יש בגוף? אמרנו שבזמן יש "עמוד השחר", ובגוף יש "עמוד השדרה" (יש גם קשר מלולי בין שחר ל-שדר). עמוד השדרה יוצא ממח הדעת, והוא הכח לעמוד חזק על דעתך ולעמוד חזק על מדותיך.

עמוד השדרה מחבר בין המוחין לבין הברית, ל"זרעא חייא וקיימא". לפי הקבלה, זרע הקדש נמשך מהמוחין – במיוחד ממח הדעת – דרך חוט השדרה עד לאברי ההולדה. בפרצוף כל הצדיקים וכל החסידיות – הבעש"ט הוא הלב, המגיד הפה, רבי נחמן הריאות וכו' – עמוד השדרה יוצא מחב"ד. אם שלשת הראשונים (אדה"ז אדה"א הצ"צ) הם חב"ד, הרביים אחר כך הם מערכת זו – שייך למערכת הפיזיולוגית של חב"ד, חוט השדרה, עמוד. צריך לעמוד זקוף, כמו בן אדם, לא כמו בהמה שהולכת על ארבע ופניה כלפי מטה.

ולסיכום הנקודות העיקריות:

	כתר שאיפה והמתנה
חכמה בטול		בינה התבוננות
	דעת עמידה בנסיון, התבגרות ועקשנות
חסד עמידה על האורחים		גבורה עמידה-עצירה
	תפארת לימוד בעמידה
נצח נצחיות		הוד הכנעה
	יסוד "צדיק אחד ועמוד שמו"
	מלכות עמידת המלך (במלחמה ובהשפעה); תפלה

"גער חית קנה"

נסיים בעוד פסוק שהרבי הקודם מביא במאמר, ולמדנו בפרק של השנה – "גער חית קנה"[קכט]. הזכרנו ש"חית קנה" היא הדבר-אחר, סמל מלכות רומי, ובתרבות שלנו סמל הדת שיצאה מרומי – וצריך לגעור בה. האותיות האמצעיות של "גער חית קנה" – שלש מלים בנות שלש אותיות – הן עין. מה משמעות הרמז? אמנם, גוערים בפה, אבל יש כאן גם עין – צריך לגעור גם בעין, לא רק בפה. איך גוערים בעין? כמו שכתוב על החכמים הגדולים – ובמיוחד רשב"י, מרא דנשמתא דאורייתא – "נתן בו עיניו ועשהו גל של עצמות"[קל]. צריך כח מאד חזק בעין כדי לגעור בחית קנה.

יש עוד פירוש – שעין לשון עיון. כלומר, צריך לעיין ב"חית קנה" – הדבר-אחר עם תרבותו דתו – כי יש בו ניצוצות שעלינו לגאול. למה יצחק אבינו, שהוא אליהוא בן ברכאל, אהב את עשו? "כי ציד בפיו"[קלא] – יש בו ניצוצות[קלב]. זו עבודה גם של פה וגם של עין: בכח העין מזהים את הניצוצות. צריך עין חזקה לראות את הניצוצות ולהוציא אותם, לאכול אותם. בפה עושים שני דברים – גם גוערים וגם אוכלים – אבל צריך גם עין.

חוץ מה-עין שבאמצעי התיבות, הרוס"ת של "גער חית קנה"[קלג] עולים משיח-משיח. אפשר לומר ששני המשיחים הם משיח ליהודים ומשיח לגוים – אולי מדובר באותו אדם, אבל יש בו שני ממדים. לכן יש שני פירושים מיהו "אליהוא בן ברכאל", בגימטריא משיח – יצחק או בלעם. יצחק מבין את בלעם, שמלמד זכות על גוים, כי גם הוא מלמד זכות על עשו. בכל אופן, זו כוונה חשובה לסיום ב"גער חית קנה" – עין בתוך שני משיחים. בדרך כלל שני משיחים הם משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, וכעת הסברנו עוד פירוש – אולי אפשר לחבר ביניהם.

הרבי מסביר במאמר שעבודת "גער חית קנה" היא לעשות מה-ח ה וגם מה-ק ה. אז "קנה" הופך להיות "הנה אלהינו זה קוינו לו"[קלד], וה"חית" הופך ל-ה, גילוי אלקות, גילוי של משיח. זהו עוד פירוש במשיח-משיח. כתוב ש"קנה" הוא זכר הקליפה ו"חית" הנוקבא דקליפה. כנראה שגם במשיח יש את שני אלה. שואלים אם משיח הוא זכר או נקבה, איש או אשה, כנראה יש שנים. צריך לחשוב מי המשיח של היהודים ומי של הגוים. בכל אופן, יש שתי בחינות. היום אפילו שואלים אם ה' הוא זכר או נקבה[קלה] – גם כולל את שניהם, לכן יש שני משיחים.

שה' יעזור שיתקיים "גער חית קנה" עם כל הפירושים השמחים – שכולם יצאו שמחים בסוף, גם מבולבלים וגם שמחים. לחיים לחיים.