סודות אסתר

ליל פורים תשפ"ד – כפ"ח

התוועדות ליל פורים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בהתוועדות המסורתית בליל פורים השנה דרש הרב רמזים של אסתר המלכה, תוך הרחבה במשמעויות הפנימיות בעבודתנו העולות מהרמזים הללו. בכל אחד מארבעת הפרקים רמז אחד (למחרת, בסעודת פורים, נוספו עוד ששה רמזים והושלם ה'מנין' של רמזי אסתר). פרק א סומך את מגלת פורים, מגלת אסתר, למגלת פסח, מגלת שיר השירים, לפי הרמז ש-אסתר עולה שושנה. פרק ב מעמיק בפתיחה למגלה של רבי שמואל בר נחמני, "תחת הנעצוץ יעלה ברוש וגו'", ומגיע לגימטריא ש-אסתר עולה "לא יכרת". פרק ג מסביר איך בפורים זוכים ל"לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה" לפי הרמז ש-אסתר שוה לאלתר. פרק ד, הפורימי מכל הפרקים, מגלה את אסתר בפסוק הראשון במגלה, תוך כדי שהוא מוציא ממנו אחשורוש ושוב מחזיר אותו אליו 'בגדול'. לימוד השיעור בשבת שאחרי פורים – בפרט לאור ההזמנה של אסתר להשאר אתנו לפחות שבוע (ראה פרק ד) – הוא הזדמנות להפנים את האורות הגדולים של החג הזה להמשך השנה.

א. אסתר – שושנת יעקב

החג של אסתר

לחיים לחיים, פורים שמח.

נשיר "שושנת יעקב".

לחיים לחיים, פורים שמח לכולם.

אסתר המלכה היא שושנה – "שושנת יעקב, צהלה ושמחה", כפי שאומרים אחרי קריאת המגלה. הרמז לכך הוא פשוט – אסתר בגימטריא שושנה (661, מספר מגן דוד[ב] שבא אחרי ישראל).

הערב נעבור על כמה גימטריאות יפהפיות של אסתר, היא עיקר החג. זהו חג גם של מרדכי, אבל המגלה נקראת על שמה, ואנחנו זוכים לחגוג כל שנה ושנה את פורים בזכותה – היא בקשה ותבעה מהחכמים שיכתבו ויקבעו אותה לדורות[ג].

כמו שיש "מלחמה להוי' בעמלק מדר דר"[ד], כפי שקראנו היום בפרשת זכור, ככה חג פורים הולך ומתגבר משנה לשנה, מדור לדור. הבעל שם טוב אומר[ה] שכל שנה הגאולה של חג פורים היא יותר, ולכן "הקורא את המגלה למפרע לא יצא ידי חובתו"[ו] – כל מי שחושב שזהו סיפור של העבר לא יצא ידי חובה. צריך לדעת שזה סיפור של ההוה, ולא רק (גם) של ההוה, אלא צריך לדעת שהוא כל שנה יותר יותר ויותר. במיוחד שכתוב בחסידות[ז] שפורים הוא "אתחלתא דגאולה" – אנחנו רוצים כבר משיח נאו, אז חג פורים צריך להיות ביתר שאת ויתר עוז מכל השנים הקודמות, עד השנה הזאת.

מגלת אסתר ומגלת שיר השירים

איפה כתוב שושנה? אין שושנה במגלת אסתר, אבל יש שושנה במגלה אחרת. כתוב שיש מצוה ל"מסמך גאולה לגאולה"[ח] – צריך להסמיך, לחבר ולקשר בין גאולת פורים, היום, לגאולת פסח. בפורים "אכתי עבדי דאחשורוש אנן"[ט], אנחנו עדיין בגלות, אבל ה' עושה נסים גדולים מאד – הגם ש"אכן אתה אל מסתתר", אבל אתה "אלהי ישראל מושיע"[י] גם בהסתר של הגלות, אבל התכל'ס היא לא להשאר בגלות, התכל'ס היא לצאת מהגלות ולהגיע לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, שזו כבר גאולת פסח, "בניסן נגאלו אבותינו ממצרים ובניסן עתידים להגאל"[יא]. כבר היום, מפורים – שלשים ימים לפני חג הפסח, לפני "אך ביום הראשון"[יב], י"ד בניסן – צריך להתכונן לגאולה האמתית. הגאולה של פורים היא "אתחלתא דגאולה", אבל מ"אתחלתא דגאולה", שהיא בחינת משיח בן יוסף, צריך להגיע לגאולה האמתית והשלמה, שהיא כבר משיח בן דוד. צריך לחשוב על זה ולהתכונן לזה ולזרז את זה.

אחד הענינים ב"מסמך גאולה לגאולה" הוא שבפורים קוראים את מגלת אסתר אבל בפסח יש גם מגלה – מגלת שיר השירים. אסתר מכונה שושנה, על שם הגימטריא שלה, אבל כמובן גם על שם הענין הפנימי שלה, שהיא שושנה – "אני חבצלת השרון שושנת העמקים". ככה מתחיל פרק ב של שיר השירים.

אז הווארט הראשון שאנחנו אומרים הערב ש"למסמך גאולה לגאולה" הוא בעצם להסמיך את מגלת אסתר למגלת שיר השירים. צריך לדעת שמרדכי היהודי ואסתר המלכה – שחז"ל אומרים שהם חתן וכלה, "ויהי אֹמן את הדסה היא אסתר... לקחה מרדכי לו לבת"[יג], "לבית"[יד] – הם גופא הדוד והרעיה של שיר השירים! זו התבוננות מאד יפה, חשובה ויפהפיה, היום – כש"חייב איניש לבסומי בפוריא"[טו] – צריך לעשות שבע ברכות, אמרו שיש פה בסוף הערב שבע ברכות בפועל, כאשר מרדכי היהודי הוא החתן ואסתר המלכה הכלה.

יש עוד רמז מובהק, אולי אפילו יותר מובהק: כשאני מחבר מרדכי היהודי (ששוה ש-די, שם היסוד, הוא הצדיק) ועוד אסתר המלכה (ששוה "לעיני כל ישראל"[טז], 761) הם שוים יחד 1075, שבדיוק שוה שיר השירים! זהו רמז יפהפה ומיוחד לכך שעל הזוג שלנו בחג פורים שלמה המלך כבר כתב שיר אהבה, ש"כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים"[יז] ו"כל הכתובים קדש ושיר השירים קדש קדשים"[יח]. שלמה המלך כבר הכין את הזיווג, את ה"מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"[יט], של מרדכי היהודי ואסתר המלכה. זהו משהו חשוב ביותר למי שמגיע מפרס. גם מי שצריך להיות רב של קהילה של פרסים בלוס אנג'לס – שיעביר להם את הרמז הזה. לחיים לחיים.

שיר של שושנים

המקום בו יש הכי הרבה שושנה בתנ"ך הוא שיר השירים. חוץ מהפעם הראשונה, שאמרנו, תחלת פרק ב, "אני חבצלת השרון שושנת העמקים", יש בהמשך "כשושנה בין החוחים"[כ]. הדבר הזה הוא כל כך חשוב, שרואים שספר הזהר הקדוש – "נשמתא דאורייתא" – פותח בפסוק הזה ומסביר את הסוד של השושנה. שושנה היא לשון שש – יש ששה עלים תחתונים – אבל יש לה שלשה עשר עלים פנימיים, כנגד יג מדות הרחמים. היו כמה שיעורים איך יג מדות הרחמים מתגלות דווקא בפורים. זהו סוד השושנה.

שוב, המקום שהשושנה מופיעה הכי הרבה פעמים, 8 פעמים, הוא שיר השירים – "אני לדודי ודודי לי הרֹעה בשושנים"[כא], "סוגה בשושנים"[כב] ועוד ועוד[כג]. יש הרבה שושנים – הכל בשיר השירים. אפשר לומר ששיר השירים הוא שיר של שושנים. השושנה, ב-ה הידיעה, היא אסתר – בגימטריא שושנה.

לפני שנמשיך עוד גימטריא, רק בשביל לקבוע את זה בתוך הראש שלנו, נשיר עוד פעם את "שושנת יעקב". לחיים לחיים.

ב. "לא יכרת"

פתיחת המגלה של רבי שמואל בר נחמני

אחד האמוראים של הדור השני, בארץ ישראל, הוא רבי שמואל בר נחמני, שנקרא בלשון חז"ל "בעל אגדה" – "שמעתי עליך שאתה בעל אגדה"[כד]. הוא תלמיד של רבי יהושע בן לוי[כה], שהיה במעבר בין התנאים לאמוראים. רבי יהושע בן לוי הוא ששואל את המשיח "אימתי קאתי מר?" והמשיח עונה לו "היום"[כו]. התלמיד המובהק שלו באגדה נקרא רבי שמואל בר נחמני. רק לכבודו נפתח עם הגימטריא שלו: רבי שמואל בר נחמני עולה 949, אהבה פעמים חכמה, אהבת ישראל ועוד הרבה דברים חשובים שהחבר'ה שלנו אמורים להכיר[כז]. זהו כבר משהו מיוחד באמורא הזה, שיהיה הגיבור שלנו הערב.

כשרבי שמואל בר נחמני היה פותח לדרוש את מגלת אסתר לפני התלמידים שלו, לפני הצבור הרחב שלו, הוא היה פותח בפסוק האחרון של פרק נה בספר ישעיהו[כח]. בהשגחה מופלאה – לפי התורה של הבעל שם טוב, שאם לומדים תורה לפי הסדר יש קשר למה שקורה בלוח העברי ובכלל – זהו בדיוק הפרק היומי של פורים לפי הסדר שלנו. היום הגענו לפרק נה בספר ישעיהו, והפסוק האחרון בו הוא "תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס והיה להוי' לשם לאות עולם לא יכרת"[כט].

נעצוץ, ברוש, סרפד והדס

איך הוא פתח את הדרשה שלו, את דברי האגדה שלו? נעצוץ וסרפד הם שני סוגי קוצים דוקרניים, אז הם משל לרשעים. הגם שנעצוץ וסרפד הם מלים מיוחדות מאד – אי אפשר סתם 'לעבור' על שתי מלים כאלה... – רבי שמואל בר נחמני דרש שנעצוץ הוא המן וסרפד הוא ושתי:

"'תחת הנעצוץ', תחת המן הרשע שעשה עצמו עבודה זרה, דכתיב 'ובכל הנעצוצים ובכל הנהלֻלים'[ל]". חז"ל מסבירים "נעצוצים" כפסלים, עבודה זרה, והמן הרשע עשה את עצמו עבודה זרה כשהוא גזר שכולם ישתחוו לו. "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה"[לא] בגלל העבודה-זרה של המן. "נעצוץ" נשמע כמו ניצוץ – כנראה יש איזה ניצוץ בתוך הנעצוץ הזה[לב], נעצוץ גם נע וגם צץ. המן הוא ה"נעצוץ" ו"תחת הנעצוץ יעלה ברוש" – "'יעלה ברוש' זה מרדכי, שנקרא ראש לכל הבשמים שנאמר 'ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור'[לג] ומתרגמינן 'מרי דכי'".

הפסוק ממשיך "תחת הסרפד יעלה הדס". הסרפד הוא ושתי והדס הוא אסתר המלכה. סרפד אותיות פרדס, אבל בצירוף אחר, פרדס הוא פשט-רמז-דרוש-סוד וסרפד – שהוא קוץ, קוץ דוקר – הוא פשוט מי שמתחיל עם הסוד ואחר כך הרמז ורק אז מגיע לפשט ולדרוש. יש הרבה כאלה – במיוחד בדור שלנו – שהם סרפדים ולא פרדסים... בתוך הסרפד-הפרדס יש את פרס, אבל הסרפדים מתחילים מהסוד ואחר כך הרמז, הכי קל, ואחר כך לאט לאט מגיעים לפשט ורק בסוף מגיעים לדרוש, מדרש הלכה של חז"ל, שלומדים בעיונא גם גמרא וגם שו"ע. את הסרפד הזה אנחנו לא שוללים – רק מציינים שיש פה סדר שונה מאשר הפרדס... בכל אופן, "תחת הסרפד יעלה הדס". פשוט שהדס הוא אסתר, שקוראים לה הדסה – "ויהי אמן את הדסה היא אסתר". זו הפעם הראשונה שאסתר המלכה מוזכרת במגלה.

"הדסה היא אסתר"

מהו הדס? ריח טוב. כתוב[לד] שברוש הוא עץ סרק והדס הוא עץ של ריח טוב. ברוש יכול להיות יפה. בשביל מה הוא טוב? המפרשים מסבירים שהוא טוב בשביל צל – הוא נותן צל יפה, אפשר לנוח תחתיו. אבל הדס הרבה יותר חשוב מהברוש כי הוא ריח. אפילו עץ שאין לו פרי – אם יש לו ריח, הוא חוש שמזין את הנשמה, שניזונה מהריח[לה] יותר מאוכל. ריח הוא חוש של משיח, עליו כתוב "והריחו ביראת הוי'"[לו], "מורח ודאין"[לז].

כתוב בחסידות[לח] שהדסה היא בעולם האצילות, אבל כשהיא יורדת לעולמות התחתונים ושם היא מסתתרת, "אכן אתה אל מסתתר", "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא"[לט], דווקא למטה קוראים לה אסתר, ובמציאות שלה למטה היא זוכה להיות מלכה ושם היא זוכה גם להיות האמא של דריוש, שהתיר את בנין בית המקדש השני[מ]. לגבי היחוס שלו, האם הוא באמת יהודי או לא, יש שאלה גדולה. אם היא האמא שלו ודאי שהוא יהודי, אבל יתכן שהיא שלחה את השדה שלה לאחשורוש, כמו שכתוב בקבלה[מא] – כלומר, שלחה רק את הנפש הבהמית שלה – ואז שאלה אם הוא אכן יהודי או לא[מב]. בכל אופן, הוא מצוין לשבח, כמו גם הסבא שלו, כורש, שמצוין לשבח. כורש התיר, אבל אחשורוש אסר[מג] – הוא הפסיק את בנין בית המקדש – לכן "ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש"[מד], ברשעתו מתחלתו ועד סופו[מה]. בא הבן שלו, דריוש, ושוב התיר, ובימיו אכן נבנה בית המקדש השני. זה היה מאמר מוסגר.

יש פסוק "והוא עֹמד בין ההדסים"[מו] – "הוא" היינו הקב"ה והוא עומד "בין ההדסים". כתוב שיש שלשה הדסים אצלנו, בעם ישראל, שנותנים ריח טוב – החוש של המשיח. מי הם הצדיקים שמפיצים את הריח הטוב של משיח? חנניה, מישאל ועזריה[מז], שלשת הצדיקים שמסרו את נפשם על קידוש ה', לא על מנת להנצל[מח]. הם הדוגמה העיקרית בתולדות עם ישראל של "ונקדשתי בתוך בני ישראל"[מט], לא על מנת שה' יעשה להם נס. הם בדור הקודם לאסתר המלכה, בדור של נבוכדנצר, ויש רמז מובהק שאסתר היא גם ההדסה שממשיכה את שלשת ההדסים. היא באה בעקבותיהם, אבל מיד הופכת להיות אסתר. הדסה היא עדיין הקשר שלה לחנניה, מישאל ועזריה ואחר כך "היא אסתר" היינו הקשר שלה למרדכי היהודי, במשך כל המגלה.

מרדכי ואסתר שוין בקומתן

יש בפסוק שלנו כתיב וקרי. הכתיב הוא "תחת הסרפד יעלה הדס" אבל הקרי הוא "ותחת הסרפד", בתוספת ו. הכתיב, שהוא הסוד, המדויק יותר, הוא בלי ו. למאי נפקא מינה? קודם כל, למספר האותיות בפסוק. לפי הכתיב, "תחת" בלי ו, יש בפסוק חן אותיות – מספר חשוב, במיוחד אצלנו, במיוחד בפורים. היות שבמספר סידורי – שמחשבים כל אות לפי המיקום שלה באלף-בית, מ-1 עד 22 – מרדכי שוה חן וגם אסתר שוה חן. זהו השויון ביניהם, הזיווג ביניהם, מה שדברנו קודם על הדוד והרעיה של פורים – "תשֻאות חן חן לה"[נ]. במספר סידורי הם שוים בקומתן לגמרי.

עוד יותר בצמצום, במספר קטן, הם גם שוים – גם מרדכי וגם אסתר שוה אהבה, 13, יג מדות הרחמים של השושנה. לא תמיד שתי הרמות האחרונות שוות אותו דבר, אבל כאן גם המספר הסידורי וגם המספר הקטן שוים – במספר סדורי הם חן-חן ובמספר הקטן אחד-אחד, אהבה-אהבה, ביחד שם הוי'.

איך הגענו לזה? שבפסוק הזה, "תחת הנעצוץ", יש חן אותיות לפי הכתיב.

"לא יכרת"

עוד פעם, נעצוץ הוא המן, ברוש הוא מרדכי, סרפד הוא ושתי והדס הוא אסתר. קודם כל, איך רש"י מסביר את פשט הפסוק? הוא לא כותב את הדרש של רבי שמואל בר נחמני, על מרדכי ואסתר, אבל כותב בפשט את אותו התוכן – שתחת ממשלת הרשעים ה' נותן את הממשלה שלהם לצדיקים. מאד מתאים בזמן שלנו. לא משנה אם זהו המן או מישהו אחר – אבל יש "נעצוץ" ויש "ברוש", והגאולה מתחילה כאשר ה' מחליף את ממשלת הרשעים, זו "אתחלתא דגאולה" של פורים. אנחנו אוהבים את כל היהודים, כאשר מדובר ביהודים, אבל בכל אופן כשקוראים בתורה יש רשעים ויש צדיקים – יש כל מיני יהודים, ותחת ממשלת הרשעים ה' נותן, מצמיח מתוכה, את ממשלת הצדיקים. זהו פשט הפסוק לפי רש"י.

אחר כך כתוב "והיה [לשון שמחה[נא], שמחת פורים] להוי' [גם 'והיה' אותיות הוי', בצירוף אחר, וה לפני י-ה] לשם לאות עולם לא יכרת". יש בפסוק רמז מובהק שקשור לאסתר, ויכול להיות שרבי שמואל בר נחמני אמר לתלמידים אבל לא רשמו בספרי האגדה שלנו...

קודם כל, איך הוא דורש את כל הפסוק? מתחיל בתחת המן יעלה מרדכי ותחת ושתי תעלה אסתר. אחר כך על "והיה להוי' לשם" הוא אומר ש"שם" הוא מקרא מגילה. הרי השם של ה' הוא התורה. כתוב "ליהודים היתה אורה"[נב], "'אורה' זו תורה"[נג], ומה התורה של חג פורים? מגלת אסתר[נד]. כך הוא אומר פה שהשם של ה' בחג פורים הוא מגלת אסתר. אחר כך כתוב "לאות עולם לא יכרת", שאלו ימי הפורים, שיהיה אות עולם ולא יכרת אף פעם, נצחי – "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם"[נה], כמו שקראנו היום בהפטרת זכור. מהם ימי הפורים? שמחת פורים, שחוגגים את פורים עם שמחה וששון ויקר מדי שנה בשנה, בכל משפחה ומשפחה וכו', כמו שכתוב במגלה[נו]. בכל אופן, יש שני דברים, כמו שכתוב "ליהודים היתה אורה ושמחה", "'אורה' זו תורה, 'שמחה' זה יום טוב". כך הוא דורש, שה"שם" הוא התורה של פורים, ועצם החגיגה של היום הזה, השמחה של היום הזה, נקרא "אות עולם לא יכרת". עד כאן הדרוש שלו.

אמרנו שמה שלא כתוב – מסתמא הוא אמר אבל לא כתבו, לא הרבו לכתוב גימטריאות... – ששתי המלים האחרונות, "לא יכרת", שוות בדיוק אסתר[נז]. אז יש פה עוד רמז מובהק, מתוך דברי חז"ל, שאסתר שוה "לא יכרת". רומז שימי הפורים האלה, שמזמן מרדכי ואסתר חוגגים בכל שנה ושנה, כפי שאסתר בעצמה קבעה, הם "לא יכרת".

להתחיל מהתקשרות לצדיק ולצדיקה

לפני שנעזוב את הרמז הזה נאמר שיש כאן י-ה-ו-ה, שגם אפשר ללמוד ממנו משהו מאד חשוב לגבי החג הזה. יש במאמר של רבי שמואל בר נחמני ארבעה דברים: קודם כל יש את מרדכי ואסתר, הזוג שלנו, ואחר כך שתי מצוות, מקרא מגלה ושמחת פורים – "ליהודים היתה אורה", "'אורה' זו תורה", התורה של פורים, ו"'שמחה' זה יום טוב", לעשות משתה ושמחה, "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" ("ארור המן" ו"ברוך מרדכי" הם אותה גימטריא). איזה סדר של י-ה-ו-ה יש כאן?

לפני שנאמר את הסדר, מה אפשר ללמוד מכאן בפשט? עוד לפני שקוראים את המגלה, פותחים "ויהי בימי אחשורוש" – שנראה שאסתר כבר רמוזה במלים הראשונות שלה, בע"ה – צריך התקשרות. עוד לפני שקוראים את המגלה אומרים בתפלה "על הנסים", שמתחיל "בימי מרדכי ואסתר בשושן הבירה". מאד משמעותי שהמגלה (התורה של פורים) מתחילה "ויהי בימי אחשורוש", אבל התפלה של פורים ("על הנסים") היא לא "בימי אחשורוש" אלא "בימי מרדכי ואסתר". תפלה היא התקשרות[נח] – לפני שפותחים את המגלה אני צריך להתקשר לזוג שלנו, מרדכי ואסתר. בלי התקשרות, בלי מרדכי ואסתר, אין מצוה – אין קריאת מגלה ואין סעודת פורים, אין שום דבר. הכל מתחיל מ"תחת הנעצוץ יעלה ברוש", צריך להרגיש את החידוש, את הצמיחה של הצדיק – שהוא המשה שבדור, המשיח שבדור – שנע וצץ, עולה מתוך הנעצוץ, מתוך ההמן של הדור, והופך להיות ברוש. אחר כך צריך להרגיש איך אסתר המלכה שלנו – שבמדה מסוימת, כמו שרמזנו קודם, עוד יותר חשובה ממרדכי, "הכל מן האשה"[נט] – גם עולה. על שניהם כתוב "יעלה" – "תחת הנעצוץ יעלה ברוש, תחת הסרפד יעלה הדס" – אם יש שני "יעלה" יש עילוי אחר עילוי, יותר ויותר.

שוב, הווארט כאן הוא שקודם צריך את ההתקשרות עם הצדיקים, ההזדהות עם הצדיקים, שאנחנו "עם מרדכי"[ס]. אם אני לא "עם מרדכי" – מה אני הולך בכלל לקרוא את המגלה?! אני "עם מרדכי", ששנה שלמה מחזיק במסירות נפש[סא], כשיש גזרה להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים – אני עומד בנסיון שנה שלמה. מה זה עַם? עִם, אני ביחד עם מרדכי, אני מקושר למרדכי[סב].

אני (עוד) לא יודע כמה אני מקושר לאסתר, כי היא לא הגידה את עמה ואת מולדתה, כי כן צוה עליה מרדכי[סג] – היא מסתירה את עמה ואת מולדתה (אסתר לשון הסתרה), עד הרגע הנכון שהיא מתגלה. אם כן, מרדכי היהודי ואסתר המלכה הם, במדה מסוימת, כמו יהושע בן נון וכלב בן יפונה[סד]. הזיהוי של יהושע ידוע וגלוי, שהוא שייך למשה רבינו ולא למרגלים, אבל כלב מסתיר את עצמו עד לרגע הגורלי שהוא מגלה את עצמו, מגלה למי הוא שייך[סה]. קצת אחרת, אבל יש פה איזה קו דומה, שאסתר מסתירה את עצמה עד הרגע האחרון. באמת קשה לה לגלות את עצמה, עד שמרדכי לא אומר לה "אם החרש תחרישי"[סו], כאילו מאיים עליה, כדי שתגלה גם את מסירות הנפש שלה[סז] – אבל בסופו של דבר "כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש"[סח], יותר גבוה מאור ישר, האור של מרדכי, וזו המעלה של אסתר.

בכל אופן, הווארט הוא שקודם כל צריך "תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס", ואצלנו הכוונה להזדהות, שאני שייך למרדכי ואסתר. הרבה פעמים שואלים מישהו 'למי אתה שייך?', לא צריך להתבייש – 'אני שייך למרדכי היהודי! אני שייך לאסתר המלכה!'. אחרי ההזדהות נותנים לך שתי מצוות – לקרוא את המגלה ולשמוח בחג פורים, "והיה להוי' לשם לאות עולם לא יכרת". זהו סדר הפסוק.

"שתו ושכרו דודים"

נסיים את הענין: מה הצירוף כאן? ההתקשרות לצדיק ולצדיקה, לבני הזוג – שהם זוג דודים, לא רֵעים. דודים הם וה – מרדכי ואסתר הם ה-וה בשם הוי'. קודם צריך את ה-וה. מהי מלחמת עמלק? להחזיר קודם כל את ה-וה[סט], שלעניננו היינו ההתקשרות לצדיק ולצדיקה. זהו גם משהו מיוחד לפורים: בשאר הזמנים אומרים שבכל דור יש צדיק אחד, משה רבינו[ע]. מה החידוש של פורים? שבכל דור יש צדיק ויש צדיקה, כפשוטו, איש ואשה, כאשר בסופו של דבר האשה עולה גם על האיש – היא המלכה והוא המשנה למלך.

דבר ראשון הוא התקשרות לברוש ולהדס, וה. אחר כך זוכים גם לחבר אותם עם האותיות י-ה. מקרא מגלה הוא ה-י ושמחת פורים היא ה עילאה[עא], "אורה ושמחה". אם כן, הצירוף כאן הוא "והיה", בדיוק כמו שכתוב בפסוק – "והיה", "והוי' להוי'", העיקר כאן הוא 'והיה', זהו הסדר שצריך להיות. "אין 'והיה' אלא שמחה" וגם "אין 'והיה' אלא מיד"[עב] – תיכף נגיע למיד. צריך גם לשמוח וגם צריך מיד, צריך מיד להתקשר למרדכי ואסתר ומיד לזכות למקרא מגלה.

בי"ט כסלו גם החסידים רצו לכתוב מגלה, אדמו"ר הזקן לא נתן להם, אבל כשיבוא משיח יתכן – אי אפשר לדעת בבירור, כי זה "עד דלא ידע" – שכן נזכה לעוד מגלה. אבל נזכה לעוד מגלה רק אם נתקשר כדבעי לצדיק של הדור ולצדיקה של הדור, ומה טוב ומה נעים שהצדיק והצדיקה של הדור הם בעצם זוג – זוג מן השמים, דודים, "שתו ושכרו [בפורים] דודים"[עג]. פורים הוא לא "אכלו רעים" – ה"אכלו" בפורים הוא בדרך אגב, "אכלו רעים", אבל העיקר הוא "חייב איניש לבסומי בפוריא", "שתו ושכרו דודים", אהבת מרדכי ואסתר, הדוד והרעיה של שיר השירים.

"מה יפית ומה נעמת"

מה הפסוק העיקרי בשיר השירים? חוץ מ"שיר השירים" ששוה מרדכי היהודי אסתר המלכה. הפסוק העיקרי, של שיא האהבה, הוא פרק ז פסוק ז – "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", השיא של שיר השירים. כמה שוה הפסוק הזה? יש לנו מאמר שלם על הפסוק[עד], שהוא בן זוג של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[עה]. "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" שוה 1750, ז"פ נר. כשמחברים לפסוק הזה הדסה-אסתר, שני השמות של המלכה שלנו, הכלה שלנו, מקבלים 70 במשולש. בכל אופן, לא רק שזו כפולה חשובה של שבע, שבע פעמים נר, אלא שאלה אותן ספרות של שיר השירים, 1075 ו-1750. זהו פסוק השיא.

אחד הפירושים הוא[עו] ש"יפית" כנגד ה-י, אבא שמקנן באצילות[עז] ו"נעמת" כנגד הבינה, אמא עילאה שמקננא בכורסיא[עח], שזהו הסוד של אסתר, "אסתיר", "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא". "פני" היינו המלכות דאצילות, שמוסתרת אפילו מ"ביום ההוא", כמו שכתוב "בהיום יום"[עט], ש"ביום ההוא" היינו בינה דמקננא בכורסיא, בינה בעלמא דכורסיא, עולם הבריאה. זו כבר הסתרת פנים, שהפנים, המלכות דאצילות, מוסתרים גם בדרגה הכי פנימית של עולם הבריאה. שם "מה נעמת", כי נעם היינו אמא[פ] – כמה שיש שם הסתר פנים יש שם גם "מה נעמת אהבה בתענוגים". לפי הפירוש הזה, "מה יפית" כנגד הדסה ו"מה נעמת" כנגד אסתר, "הדסה היא אסתר".

עד כאן היה לנו את הרמז השני של אסתר, עם כל הדרוש של "תחת הנעצוץ", ש"לא יכרת" שוה אסתר. הרמז הראשון היה הפשט, ש-אסתר בגימטריא שושנה, שלפיו נתקנה התפלה "שושנת יעקב" על אסתר. ממילא, אם אסתר היא שושנה אז היא השולמית של "שיר השירים". לפני כמה ימים הסברנו[פא] שהשולמית של שיר השירים היא אבישג השונמית – כתוב[פב] שהשולמית והשונמית הן אותו דבר. לפי זה, יש קשר בין אסתר המלכה לאבישג – זהו עוד ענין שקובע ברכה לעצמו, שיעור לעצמו על הקשר ביניהן. בכל אופן, עשינו עכשיו שני רמזים. לחיים לחיים. נשמע עכשיו עוד כמה ניגונים.

נגנו "פורים לנו" (והרב בהתלהבות זרז את השירה עוד ועוד).

עכשיו מישהו הזכיר את הרמז שנס פורים היינו ר"ת נעצוץ-סרפד – זהו נס פורים. לחיים לחיים.

ג. "לאלתר"

לאלתר מיד

הרמז הבא מאד קרוב ל"לא יכרת" של אסתר. בראש השנה תש"א, בתחלת שנות השואה, הכריז הרבי הקודם, הרבי הריי"צ, פעם ראשונה את המשפט המפורסם "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה"[פג] – שאם מיד נעשה תשובה מיד תבוא הגאולה. "לאלתר" היא מלה חשובה שכתובה בגמרא. מי אומר "לאלתר"? רבי יוחנן, בגימטריא פורים, לגבי ראש השנה. פורים הוא כמו יום כיפור[פד], ויום כיפור גופא הוא ראש השנה, כידוע בספר יחזקאל[פה]. "שלשה ספרים נפתחים בראש השנה... צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים"[פו] ורשעים לאלתר להיפך החיים. יש שם מאמר דומה, שיש שלש כתות אצל הקב"ה, כת של צדיקים וכת של רשעים וכת של בינונים, וגם כתוב שהכת של צדיקים נכתבים לאלתר לחיי-עולם או לחיי העולם הבא – יש עוד גרסה – ואילו הכת של רשעים נכתבים ונחתמים לאלתר לגיהנם.

אם כן, יש כאן מלה מאד יפה, לאלתר, מלה מיוחדת – לאלתר, כמעט אותיות אסתר. כמה שוה לאלתר? אסתר. סימן שאסתר היא לאלתר. אותיות אס של אסתר הן בעצם אותיות לאל, "לאלתר". איך אומרים בלשון הקדש "לאלתר"? מיד – מלה שהרבי הכי אהב, עם כל הרמזים שהרבי נתן לה. איפה יש מיד? בתוך מרדכי. הראש-תוך-סוף של מרדכי הם אותיות מדי. שתי אותיות של פרס נמצאות בתוך אסתר – היא שייכת כנראה לפרס – אבל מרדכי בפירוש שייך למדי. חוץ מאותיות מדי יש בו אותיות רך – "לעולם יהא אדם רך כקנה ולא קשה כארז"[פז]. הוא מדי רך. בכל אופן יש לו ראש-תוך-סוף מדי, אותיות מיד.

כמה עולה לאלתר ועוד מיד? לאלתר לשון תרגום ומיד לשון הקדש. יש מעלה בתרגום, תיקון האחוריים. ביחד עולה הכל פעמים אהבה. אם יש שני לאלתר, לאלתר לחיים ולאלתר להיפך החיים, אז יש גם פעמיים מיד. כמה עולה פעמיים לאלתר מיד? 1430, הכל פעמים הוי', אפשר תיכף לשיר "יחי אדוננו" – מי שאוהב את זה... אני דווקא אוהב את השיר – זו מנגינה מאד יפה, וגם התוכן מאד יפה... "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד" שוה 1430. אמרנו קודם שצריך לקשר את מגלת אסתר למגלת שיר השירים. אסתר שיר השירים ר"ת אשה, ושאר האותיות שוות 1430 – לאלתר-מיד-לאלתר-מיד, פעמיים, "כפלים לתושיה"[פח], הכל פעמים הוי', הכל מתחיל מאשה, אסתר-שיר-השירים. שאר אותיות אסתר עולות 660, שש פעמים נס, ושאר אותיות שיר השירים הן בדיוק 770, שבע פעמים נס. סה"כ שוה 1430.

לא לחשוב פעמיים

אז אסתר שוה "לאלתר", שהוא לאחד משני כיוונים – או "לאלתר לחיים" או להיפך, אבל "לאלתר", תיכף ומיד, בלי לחשוב פעמיים. יש דברים שלא צריך לחשוב פעמיים. יש הרבה דברים שצריך לחשוב, לשקול בדעת, לחשוב פעמיים, שלש פעמים, ארבע פעמים, הרבה פעמים, ויש דברים שלא צריך לחשוב פעמיים. מה שלא צריך לחשוב פעמיים נקרא "לאלתר", צריך לעשות מיד.

הדבר העיקרי שצריך להיות אצלנו "לאלתר" הוא משיח נאו, בלי חשבונות – הכל נגמר, הכפתורים צוחצחו[פט], עשינו תשובה[צ], הכל הסתיים, כל הבירורים התבררו[צא], כל ה-רפח ניצוצין נבררו[צב], ונשאר רק "לאלתר", שתבוא אסתר.

אמרנו חידוש, שבכל דור יש צדיק, משה רבינו שבדור, אבל בפורים צריך להיות זוג, שיר השירים – דווקא בפורים צריך שיר השירים בשביל להביא את הגאולה "לאלתר", מיד. החידוש הוא אסתר. "מרדכי בדורו כמשה בדורו"[צג] זה לא חידוש, אבל אסתר היא חידוש, ואסתר בגימטריא לאלתר. בכל אופן, גם מרדכי מתקשר, הוא קשור, הוא הדוד שלה, ויש בו אותיות מיד.

נחזור למטבע שקבע וטבע הרבי הקודם, "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה". הגם שהוא אמר זאת בראש השנה, וכתוב בשיחות קדש של ר"ה תש"א, אבל הזמן הכי טוב לקיים זאת הוא פורים. מיד, בלי לחכות, בלי לחשוב פעמיים, כי "עד דלא ידע", אין מה לחשוב. "לא מחשבותי מחשבותיכם"[צד] – פסוק שגם מופיע בפרק התנ"ך של היום – אין לי מה לחשוב כי מה שאני לא חושב הוא בלאו הכי לא המחשבות של ה', אז חבל על הזמן לחשוב... "לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי", לכן רק צריך לעשות תשובה למעלה מטעם ודעת. מהי תשובה? אמירת "לאלתר לתשובה" גופא, בלי לחשוב יותר מדי מה זה אומר. קודם כל אלו מלים יפות, נשמע טוב, "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה" – זה בעצמו שנשמע טוב כבר מספיק – כבר קיימנו את זה, "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה". חבל שאין לנו ניגון על המילים האלה... [בינתים.] כן, בינתים.

בכל אופן, זהו הרמז השלישי שלנו הערב, ש-אסתר בגימטריא לאלתר, בת הזוג של מרדכי, שהוא מיד, מיד-רך. הגאולה תבוא כנראה ברכות, לא בקשיחות. לחיים לחיים.

ניר, עדיין אל תלך.

[התחילו לשיר "יחי אדוננו" בניגון של הרב.] לאט לאט, כל דבר יפה בעתו – עוד לא הגיע הזמן. חוץ מזה, לא התכוונתי לניגון הזה.

ד. אסתר בראש המגלה

"ויהי בימי... הוא... המֹלך מהדו ועד כוש"

אחרון חביב – איך אסתר רמוזה על ההתחלה של המגלה? הרי זו מגלת אסתר, אז צריך להיות שם אסתר על ההתחלה. את הרמז הזה צריך לכתוב על הלוח, כי הוא קצת מורכב.

המגלה מתחילה "ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המֹלך מהדו ועד כוש" וסוף הפסוק "שבע ועשרים ומאה מדינה". "אחשורוש הוא אחשורוש" בטפשותו[צה], ברשעותו, מראשיתו ועד סופו. הגם שלפי האריז"ל הוא רומז גם לה', "מלך שאחרית וראשית שלו"[צו], אבל לפי חז"ל או שהוא טפש מתחלה ועד סוף או שהוא רשע מתחלה ועד סוף – כנראה שהיינו הך, הא בהא תליא. אם הוא רשע וטפש – כדאי לסלק אותו מהפסוק... הוא לא מענין אותנו. תיכף נחזיר אותו לתחיה, אבל בינתים אני הורג אותו...

אם כן, אני נשאר רק עם "ויהי... בימי... הוא המלך מהדו ועד כוש". "הוא" היינו אתכסיא, "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא". "ויהי בימי הוא" – יש כאן הימים, התקופה, של אותו "הוא" של "ועבד הלוי הוא"[צז], אותו "הוא" של "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו הגדול בלבד"[צח], ה"הוא" הזה הוא זה שמולך מהדו ועד כוש. כמה שוה "ויהי בימי... הוא... המלך מהדו עד כוש"? תראו פלא, פלאי פלאים, שהוא ודאי מכוון.

למה אדמו"ר הזקן אמר לא לכתוב מגלה? פשוט לא היה מישהו שמסוגל – כולל כל גדולי החסידים – לכתוב עם רוח הקדש. רוח הקדש היא גם כל רמז ורמז, להתחיל מהסוד ולהגיע לרמז – של הסרפד – עוד לפני הפשט. לא היה מישהו שיכול להכניס דברים מופלאים כמו הדבר שעכשיו אנחנו רואים בתוך המגלה, בתוך הכתוב.

כמה שוה "ויהי בימי... הוא... המלך מהדו ועד כוש"? מישהו עשה את החשבון? עדיין לא קיימנו "עד דלא ידע" אז אפשר לחשב – שוה בדיוק אסתר. זהו הרמז הרביעי שלנו. רצינו לעשות עשרה רמזים, אבל נסתפק בארבעה. איני זוכר אם פעם אמרנו אותו – מישהו זוכר? פלאי פלאים, צריך להוציא פשוט את אחשורוש, ואז רואים שהמגלה פותחת בסוד של אסתר.

הכל אחשורוש

מה קורה אם נחזיר את אחשורוש? פשוט נחבר ביניהם. בסוף אחשורוש גם נשוי, בנפש הבהמית על כל פנים, לאסתר המלכה. זו השדה שלה – מרדכי הוא ש-די – וגם השדה שלה היא משהו, הלואי עלינו השדה של אסתר... לחיים לחיים. לכן לא בכדי שאסתר ועוד אחשורוש – רק הזווג שלהם –עולה כפולה של שם הוי', הוי' פעמים נאו (אל הוי', מספר האותיות בפסוק הראשון של המגלה, מספר ברית ה-7). כבר מתחילים להחזיר אותו לתמונה. אבל קודם צריך להוציא אותו, בשביל לראות את הרמז.

נמשיך: הרי יש עוד ביטוי בפסוק הראשון, חוץ מ"ויהי בימי הוא המלך מהדו ועד כוש" כתוב "שבע ועשרים ומאה מדינה". רבי עקיבא עצמו דרש[צט] – איך אסתר זכתה ב"שבע ועשרים ומאה מדינה"? בגלל היותה בת של שרה אמנו שחיה 127 שנים. תבוא בתה[ק] של שרה – ותמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה, כנגד חיי שרה אמנו. אסתר היא השלמות של שרה. בתוך אסתר יש גם אותיות שרה – "נעוץ סופן בתחלתן"[קא], אסתר היא "סוף כל הנסים"[קב] וסוף כל רוח הקדש של כתבי הקדש[קג], כמו שאמרנו הרגע, שלכן גם אצל אדמו"ר הזקן לא היה שייך לכתוב מגלה.

ראינו איפה אסתר רמוזה בהתחלה, "ויהי בימי הוא המלך מהדו עד כוש". שמישהו יאמר לי, מה קורה כשמוסיפים את המלים "שבע ועשרים ומאה מדינה"? עדיין בלי אחשורוש, עוד לא החזרתי אותו לגמרי. "ויהי בימי הוא המלך מהדו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה" שוה 1820, המספר הכי חשוב בכל התורה, סוד פעמים הוי', מספר שמות הוי' בכל חמשה חומשי תורה, "נכנס יין יצא סוד"[קד], "עד דלא ידע", והסוד של הוי' הוא "ויהי בימי הוא המלך מהדו ועד כוש [עד כאן עולה אסתר] שבע ועשרים ומאה מדינה" עולה 1820. אבל מה אומר 1820? אם ה-1000 הוא א, יש מישהו ששוה למספר הזה בתנ"ך? הוא מתחיל עם א, ו-א במיוחד בתחלת תבה היא אלף. ההמשך של השם שלו שוה 820, אז ממילא הוא שוה 1820. מי זה? קוראים לו אחשורוש, זה השם שלו.

מה יוצא מהרמז המופלא ביותר הזה? שהפסוק הראשון בעצם הוא "בתלת זימני הוי חזקה"[קה] של אחשורוש. שני אחשורוש הסתרנו, שמנו בצד, ואחר כך ראינו שכל הפסוק שוה אחשורוש בגדול, 1820, מתחיל מאסתר אבל שוה אחשורוש. אם כן, כאשר מחזירים עוד שני "אחשורוש", יש לנו כבר שלשה אחשורוש. אם הוא ברשעותו והוא בטפשותו מתחלה ועד סוף כנראה יש עוד אחד שצומח בסוף, בסוף בסוף, אחרי כל הרשעות והטפשות שלו – ומי שצומח בסוף הוא הקב"ה ש"אחרית וראשית שלו", דווקא באחרית הוא פתאום מופיע, שאחרית וראשית שלו. אבל כל הפסוק הראשון יוצא ג"פ אחשורוש.

דעת אסתר

כעת נחזור רק לחלק של אסתר. רק החלק של אסתר "ויהי בימי הוא המלך מהדו ועד כוש". כמה אותיות יש בו? 25 אותיות. אז אפשר לצייר כרבוע:

ו  י  ה  י  ב

י  מ  י  ה  ו

א  ה  מ  ל  ך

מ  ה  ד  ו  ו

ע  ד  כ  ו  ש

הכל עולה אסתר. אני רוצה שנתבונן בשני אלכסוני הרבוע. יש כאן המון רמזים.

הפנות הן שבוע. פורים הוא רק יום אחד, אבל אם מקיימים את המצוה של "עד דלא ידע כדבעי" הוא לפחות שבוע... אסתר המלכה רוצה להיות נוכחת אצלנו לפחות שבוע. שבוע בגימטריא חשמל, המשולש של זך.

אבל לא בקשתי את הפנות אלא את שני האלכסונים – האלכסון מימין לשמאל הוא אותיות ו מ מ ו ש והאלכסון משמאל לימין הוא ב ה (את ה-מ כבר ספרנו) ה ע – שוים דעת. מצד אחד, צריך להגיע "עד דלא ידע", מצד שני הצילוב – שהוא השילוב הפנימי – של אסתר המלכה, מראה שיש לה דעת. היא ברת דעת. יש לאסתר הרבה דעת. אמרנו שבכל דור צריך צדיק וצדיקה, מפורים והלאה, מתש"א והלאה, "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה". האשה הזאת היא ברת דעת.

כתוב שבכלל אשה דעתה קלה[קו], אבל לא האשה הזאת. אם בין התנאים רבי מאיר הוא המשיח[קז], אז ברוריה היא המועמדת להיות האסתר, לכן הוא נסה אותה – אבל היא לא עמדה בנסיון והוא ברח מרוב בושה (לאסייא)[קח]. לכן לא זכינו למשיח בתקופת התנאים, כי לא זכינו לזוג של "תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס", ורק אז "והיה להוי' לשם לאות עולם לא יכרת".

"עד דלא ידע" – לצאת מהדעת-המחשבה שלי

כמו שהזכרנו, באותו פרק בישעיהו כתוב "לא מחשבותי מחשבותיכם" – מה הפשט? לכאורה צריך קודם את הסוד והרמז, אבל בכל אופן נדלג לפשט. רש"י כותב ש"מחשבותיכם" הם שמי שמודה בעבירה, מי שמודה בחטא, מתחייב. מה הן מחשבות ה', שהן "לא מחשבותי מחשבותיכם"? רש"י כותב ווארט מאד חזק ויפה, ש"מחשבותי" הן "מודה ועֹזב ירֻחם"[קט], ההיפך מ"מחשבותיכם" שמודה בחטא מתחייב. השכל האנושי הוא שאם אדם עשה משהו, וגם מודה שהוא עשה אותו – הוא חייב לשאת באחריות, לשאת בתוצאות המעשים שלו. אבל ה' חושב אחרת. כמו שה' חושב אחרת, "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח"[קי], כך ה' חושב אחרת, ש"מודה ועֹזב ירֻחם".

"מודה" היינו ספירת ההוד. צריך לעזוב בפועל – לא מספיק שמודה, צריך גם לעזוב – והכח לעזוב בפועל הוא הנצח. שוב, "מודה" הוא ההוד, מהוד באים לנצח, "ועֹזב", ואז "ירֻחם" בתפארת, שפנימיותה רחמים. איפה בכלל אדם חושב? בכליות שלו, שהן הנצח וההוד. המחשבה הסתמית של האדם היא שאם יודה שהוא חייב – הוא חייב. אבל ה' חושב אחרת, שאם הוא מודה שהוא חייב, וגם עוזב את החטא, אני מרחם עליו, סולח לו לגמרי. מתי הזמן לתשובה הזאת? זהו "לאלתר לתשובה" של פורים.

בענין הזה אנחנו נסיים, בשבילו צריך "עד דלא ידע". מה פירוש "עד דלא ידע"? לצאת מהמחשבה שלי, מה שנקרא היום לצאת מדפוס החשיבה. לא שאני צריך לגמרי לצאת מהדעת. צריך להיות "עד דלא ידע" – לצאת מה"ידע" שלי, אבל אסתר היא הפנימיות, הדעת שבתוך "ויהי בימי הוא המלך מהדו ועד כוש", והדעת שלה היא הדעת של ה', המחשבה של ה', שהיא פשוט "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה".

שיהיה "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה", שיהיה פורים שמח, שיהיה "לאלתר לגאולה"!

נגנו "ויהי בימי אחשורוש".