1

בע"ה

סעודת משיח

שביעי של פסח ה'תשס"ב – כפר חב"ד

שיחה א: פרק קא

[ממשה לדוד:] עוברים לפרק קא – "אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחת". התחלה חדשה שלא בערך. מסיימים י"א פרקים שכתב משה רבינו וחוזרים "לדוד" (כמלה הפותחת את מזמור קא). משיח זה נשמת משה רעיא מהימנא בגוף דוד, והתכלית שגוף דוד יהיה כל כך זך, שקוף כזכוכית, שנשמת משה רבינו תראה דרכו. יש כאן יחידה של י"ג פרקים מ"תפלה למשה" (תפלת עשיר) עד "תפלה לעני" – י"א פרקים של משה מכתר עד הוד (עד מזמור לתודה, "משה זכה לבינה" ו"בינה עד הוד אתפשטת" – הפרקים שהוא חבר מתפשטים עד "מזמור לתודה", וזו בכלל אסמכתא יפה לכך ש"בינה עד הוד אתפשטת". זה גם מודגש בכך שהפרק הראשון חותם "ויהי נועם" – נועם זה בינה, אך זה בפרק שכנגד הכתר לכאורה – זה "התגלות עתיקא באמא" ומשם מתפשט עד "מזמור לתודה". במזמור לתודה מיד חזרה לאמא – "עבדו את הוי' בשמחה" – זהו הוד מלשון הד, המחזיר את ההוד לאמא), אח"כ שני כוללים שהם תהליך התלבשות נשמת משה בגוף דוד, "לדוד מזמור" ו"תפלה לעני" (הכי מרוצה לפני ה', שרשה שרש המלכות ברדל"א).

כל הי"ג פרקים כאן הם גם כנגד י"ג מדות הרחמים, כמובן. "תפלה לעני" כנגד "ונקה" – "יצא נקי מנכסיו". בעצם יש 3 התחלות: "תפלה למשה איש האלהים", "לדוד מזמור", "תפלה לעני" – הממוצע של "תפלה" "לדוד" "תפלה" הוא משיח. הכל יחד – "תפלה למשה איש האלהים", "לדוד מזמור", "תפלה לעני" – עולה מח בריבוע (2304).

["אל תאמרו מים מים":] הפסוק "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" נדרש בארבעה שנכנסו לפרדס (שהם כנגד ד' כוסות) ע"י רבי עקיבא – "כשאתם מגיעים אצל מקום אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים, שנאמר 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיני'". האר"י מפרש שזה סוד ה-א בה יש מים עליונים ומים תחתונים ואסור להפריד ביניהם. פרשנו כמה פעמים על פי הזהר שבשנת שש מאות לחיי נח (בשנת שש מאות לאלף הששי) יש פתיחת מעינות תהום רבה של חכמת הטבע וארובות השמים של חכמת התורה והם מתחברים, ואסור להפריד ביניהם – זו עבודת משיח בין יוסף לחבר אותם, והיום המדע הולך לקראת התורה ויש בפנימיות התורה כח לברר אותו. בשלב של משיח בן יוסף הם עדיין שני דברים והמגמה שתהיה הפריה הדדית (למילוי היעוד "עד שיכלו כל הנשמות שבגוף" העליון – בגוף המדע והתורה, שתתברר כל פנימיות המדע), אך לע"ל אין פריה ורביה^[א] – בעולם הבא מתברר שזה אחד ממש (והרצון לקרב ולאחד עדיין יחסית לומר "מים מים" ולא לראות שזה אחד ממש). סוד "שיש" זה יש ב"חן עליון" – הגילוי שהיש האמיתי משתקף ביש הנברא והם אחד ממש, כפי שיתגלה לע"ל. "שיש טהור" = פרה אדמה תמימה = יששכר (ישש אותיות שיש, וה-ש שלא מודגשת בקרי היא ה-ש של החן עליון, השין של העולם הבא; כר עולה טהורה; לא לומר "מים מים" זה לקרוא לו ישכר ולא יששכר).

[שלש מצות וארבע כוסות:] יש שיחה של הרבי שגם ג' מצות (שהן דאורייתא בליל הסדר) כנגד לשונות של גאולה כמו ד' כוסות (שהן דרבנן בליל הסדר). ב-ג' מצות אין טעם (כנודע) וזו אמונה פשוטה, כשמגיעים ל"ולקחתי" זה רומז למתן תורה, בה כבר יש טעם ודעת. לזה אמונת המצות לא מגיעה, אך על שום זה כל ה-ד' כוסות שעל כן ליין יש טעם (בחינת "כל חך הטועם אומר לי לי", בסוד הפסוק "ולקחתי אתכם לי" – המלה "לי" מופיעה דווקא בלשון הרביעית; "לי" רומז לכל ה-ד, בסדר של 3 ואחריו 1 כסדר הלשונות כאן – בסוד "אני לדודי ודודי לי" שה"לי" כולל כל ה-יייי שבסופי תיבות, מ יום המתחלקים ל-ל ימי אלול ועשי"ת; "לי לי" רומז שצריך לשתות ב"פ ד כוסות – בסדר ובסעודת משיח). בשש"פ וסעודת משיח גם אוכלים מצה כמיכלא דמהימנותא ומיכלא דאסוותא, אך העיקר במנהג הוא ד' כוסות, העיקר הטעם ודעת. רמוז כאן בפרק שיש ג' פעמים לבב (ג"פ לבב עולה אמונה, כמוסבר כאן שזה ענין הבעש"ט, ענין האמונה) וד' פעמים עינים (ד"פ עינים עולה 720, 6 בעצרת, 720 צרופי המלה "בראשית" – סוד "לעיני כל ישראל בראשית", תיקון העינים לראות כל צרופי בראשית מול העינים, וזהו כל הטוב טעם של התקו"ז, הסתכלות בצרופי בראשית, לכן "בראשית-בחוכמתא", "החכם עיניו בראשו", העינים תלויות ב"לב" שב"לעיני כל ישראל בראשית"). שוריינא דעינא באובנתא דלבא תליא – אדה"ז ובעש"ט. חילול שבת גם על להיות חבדני"ק ולא רק על חסיד של הבעש"ט. הבעש"ט נטע אמונה פשוטה ואדה"ז היה רופא עינים (כמכתב ר"א בזה). היין מביא הכל לראיה – נכנס יין יצא סוד עד שהוא מוחשי ונראה לעין). ענין של דורנו "לפקוח את העינים" – הרבי לא כ"כ דבר על הלב (למרות שברור שצריך לב בריא וכו'; לב בריא רומז ל"בראשית ברא" – בראשית הבריאות – ועולה אדם קדמון, שהוא הלב הבריא של כל העולמות, בעוד עולם האצילות הוא סוד העינים; מתאים לסיפור הנעם אלימלך שראה את הבעש"ט כא"ק שממנו מתנוצצים שש מאות אלף ניצוצות-בעש"טים קטנים) כי אחרי כל הדורות של רופאי העינים צריך לפקוח את העינים ולראות את המשיח. (ביו"ט ראשון "נגלה עליהם" במקיף, אמונה, ורק בשביעי של פסח בגילוי "ראתה שפחה על הים" – אז עבודה של "התיצבו וראו").

[סוד הוי':] בפרק שלשה פסוקים 'טובים' וחמשה 'רעים' (על הכרתת הרע) ומתחלק בסוד הוי' ב"ה כשה'טובים' הם זכרים. הפסוק הראשון כותרת בה "חסד ומשפט אשירה" הרומז לע"ל בו אותה ברכה על הטובה ועל הרעה (כפי שנתבאר שמכל הפסוקים שמביאים חז"ל בזה רק כאן הטוב והרע מאוחדים ממש ולא שני ענינים או שני פסוקים), כותרת של אחדות עתידית.

אח"כ "אשכילה בדרך תמים מתי תבוא אלי אתהלכה בתם לבבי בקרב ביתי" זה שלמות מוחין דאבא: "אשכילה" זה מוחין דאבא. "בדרך תמים" זה מודעות טבעית. "מתי תבא אלי" – או תכלית המודעות הטבעית (כפירוש האב"ע) או רוח הקדש (שזה שקול דעת ישר, כמו סיפור מהרבי מהר"ש שכל מי שגר בארץ החיים זכה לרוה"ק, כולל יהודים פשוטים שלא ידעו שזה רוה"ק), או שאלת ה' מתי יבא אלי ("מתי תבא אלי" ר"ת אמת בצירוף "מה תצעק אלי" – תיקון "ואמת" השייך לשש"פ כפי שיתבאר; ענין של "בעתיקא תליא מילתא", שיש ללכת קדימה בתמימות ובאמונה במשה, ולעבור כל מכשול). "אתהלכה בתם לבבי בקרב ביתי" זה התבודדות ששייכת לחכמה כמבואר בסוד הוי' ליראיו. מתבודד בביתו וחושב מה היה עושה אם היה מלך (מתוך זה בהמשך בוחר לו חברים, אנשי צות ופועל במציאות, כדלקמן), מתכנן תוכניות ומתפלל.

שלשה פסוקים 'רעים' זה דיני הבינה. "גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל" – "לא אוכל שאת" בסוד ה"שאת והספחת" וכדלקמן. מודיע מאיזה חברה הוא מתרחק (מעין חזרה על פרק א' בתהלים, כראוי בתחלה חדשה של פרק ק"א). יחסית זה עדיין בינו לבין עצמו, מ"הנסתרות".

פסוק טוב שוב חוזר על "דרך תמים" – "מה שמו ומה שם בנו". בוחר אנשים כיוצא בו, שרוצים ללכת בדרך של קבלת עול מלכות שמים ומסירות נפש ו"להביא לימות המשיח" והכל בתמימות ומודעות טבעית, על מנת שישבו בבית דינו. שיהיו ה"ששים גיבורים" שלו (שהם התנאי לירידת נשמתו לעולם, כידוע מהבעש"ט ואילך). מחפש "נאמני ארץ" לשבת עמו בבית דינו (ולא פולטיקאים).

אח"כ חותם בהנהגת המלכות בפועל "לבקרים אצמית כל רשעי ארץ" – כל בקר כהכנה לתפלה להכרית רשעי ישראל שחייבים מיתה (כמו...), קמעא קמעא כל יום קצת. חוזר על "אצמית" כמו בבינה.

שיחה ב: כי קריא לשומשומא

חדושי רלוי"ק על סוטה. תוקפא זה עבודה זרה. זנות זה במלכות ותוקפא זה בבינה – פגם רחל ולאה (שומשום זה "שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל", שני שמות, יש פסוק בתנ"ך עם "ארון האלהים אשר נקרא עליו שם שם הוי' צבאות יושב הכרובים"). זנות זה בהרת ותוקפא זה שאת (גבה עינים אותו לא אוכל שאת כנ"ל). במדינה: זנות בארץ שנותנים כל דבר טוב לזרים ותוקפא זה שכועסים על שומרי תומ"צ, וזה נקרא מינות ("אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות"). הזנות אחר זרים גורמת כעס על הבעל האמיתי – על דעת תורה. התיקון על ידי רב חסדא, בעל המימרא, והוא בסוד "ורב חסד" ו"נוצר חסד" – חסד שייך לפסח (ח חס חסד = פסח = נצח, ענף החסד). "ורב חסד" מאיר בפסח ו"נוצר חסד" מאיר בשבועות (ביניהם הממוצע הגבוה משניהם זה תיקון "ואמת", שע נהורין, ה"ישועה" כדלקמן). אחד כולל בינה וגבורה ואחד כולל מלכות והוד, וכך מתקן הכל (??? לפרט ???; היתה גם גימטריא יפה ??? – צריך להשלים מהספר). ענין של ריבוי חסד-חסידות. פסח חג של דילוג – רבי הלל מסביר שלהשפיע בדילוג זה כשאין שום אתעדל"ת כלל (ו"עובדא" של קרבן פסח זה לא נחשב כלל אתעדל"ת כי אתעדל"ת זה בנפש, תשובה ואהבה ויראה) – ממקום שאין שום אתעדל"ת מגעת לשם, וממילא לא משנה אם בפועל יש או אין אתעדל"ת, זה מהמקום של המזל האמיתי של נשמות ישראל, זה ה"אין מזל לישראל" – "אין" במשמעות שאין כל דרך להגיע לשם ו"לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא" (בחיצוניות משמע שהמזל קבוע מאז ומעולם, אך בפנימיות הכוונה שהמזל בוחר בבחירה עצמית – בסוד הגורל – אם להמשך לאדם או לא, וכל הזמן חפשי לבחור כך או כך) – ללמד חסידות כל אחד בלי לחכות שיהיה מעונין בי, לתפוס אותו כ"קרבן פסח" ולגמול עמו חסד (ולא רחמים, שמתוך ראית מצבו וצרכיו, אלא חסד שמתוך השפעתי ורצוני). עם או בלי אתעדל"ת זה גם היחס בין זיווג ראשון לשני. שני על פי מעשיו (על פי הזכות), באתדעל"ת, אך אנו רוצים רק זיווג ראשון (שעל פי המזל) בדילוג – אפילו אם יש בו ח"ו זנותא או תוקפא רוצים לתקן הכל ע"י ריבוי חסידות בדילוג כנ"ל, ולא לעבור לזיווג שני (זה גם מחלוקת אם גאולה בניסן או תשרי, אם היא זיווג ראשון או זיווג שני). רמז: זנות כעס = תריג, זה כנגד כל תריג המצוות.

שיחה ג: בריוני ירושלים

מסביר את המעשה מגיטין על בריוני ירושלים (ריקים ופוחזים למלחמה, מי שאין לו מה לעשות רוצה להלחם). היום הכל צריך לחזור בתיקון, אבא סקרא (= יוסף הצדיק) שרש כל האדמומית (ה'אבא' של ה'סקרא'), כל הדם והגבורות, צריך לחזור בתיקון וצריך שיהיו בריונים של קדושה שלא יאפשרו להתפשר על כלום ולא להכנע בשום ענין (ויעשו זאת בחברות ובתיאום עם ריב"ז). רלוי"ק מסביר ש"בריוני" זה בני ריו – בני גבורה. (לבדוק אם כותב רמז זה:) השם המלא הוא בריוני ירושלם – כמו בני ריו, גם ירושלם פותח ב-ריו, ובני-שלם עולה עוד ב"פ ריו. אז יש כאן ריו-ריו-ריו-ריו – שלמות של גבורה, העולה גם יב פעמים חסד, יב צרופי שם הוי' במילוי עב; צרופי האיתן שבנשמה שלמעלה משבירה ותיקון – ללמד שבריוני ירושלים אינם תוצאת שבירת הכלים, שם בן הנופל משם סג, אלא שרשם בעצמות שלמעלה משבירה ותיקון לגמרי – וע"ש כך מנהיגם אבא סקרא, אבא-אב-עב). בני שלם זוכים בסוף לבנות את ירושלים בבנין שלם.

שיחה ד: סוד הישועה

מאמר ר"ה שהפסוק הכי 'אהוב' לשביעי של פסח "כי רוצה הוי' בעמו יפאר ענוים בישועה" (כל הפסוק עולה 1335 – המספר שבסוף ספר דניאל). ישועה זה למעלה מגאולה, וזה הענין של שש"פ. גאולה לצאת מהמיצר וישועה להפוך את הצרה לצהר (דרשת הבעש"ט עה"פ "צהר תעשה לתבה", וזה להושיע את התיבה ממוצע צרה ישועה הוא ז בחזקת ג, גשם, ויחד עולים "ובחרת בחיים") – "עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע" (ורמז יפהפה שאותיות המילוי של עת צרה עולות ישועה: עין תו צדי ריש הא; עת צרה הוא עץ ה"מצמיח ישועות"^[ב]; רת"ס זה עצה – העצה הנכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה'; עת צרה במילוי עולה 34 – ב"פ טוב – בריבוע; עת צרה עולה מה פעמים טוב – סוד טוב מאד – וישועה עולה כג – הנקודה האמצעית של מה – פעמים טוב; "הוכפל בו כי טוב" ביום שלישי זה טוב אחד לגואל, היסוד "אם יגאלך טוב יגאל", וטוב אחד למושיע – וליתר דיוק, בישועה יש כפל של טוב ביחס לגאולה, המושיע הוא "טוב מאד", טוב כפול) – היום צריך ישועה, לא רוצים גאולה בה נצא ח"ו מארצנו. גאולה לצאת מהמצר וישועה זה הרחבה ורווחה – בפסח יצאו ממצרים, נגאלו, אך רק כשראו את הישועה בקרי"ס היתה הרווחה מהמצרים. בכל התורה רק יב פעמים ישועה, מלה נדירה (ראשון ב"לישועתך קויתי הוי'" אחרי הפסקה הכי גדולה של שם הוי' בתנ"ך, פריצה מהחשך לאור). ג פעמים בקרי"ס – "התיצבו וראו את ישועת הוי'" "ויושע הוי'" "ויהי לי לישועה" (ג הלשונות עולות לז פעמים מזל; לז הוא עשירית משע). מסביר במאמר שיש שני יחודים שהם הכל – תפארת ומלכות ויסוד ומלכות (מלך גואל ומושיע זה מלכות יסוד תפארת, כשהתפארת עולה עד לכתר, לשעשועים העצמיים). יסוד ומלכות זה מתוך הרצון להשפיע (יסוד דכורא) והרצון לקבל (יסוד נוקבא), ועובר משהו ממשי ומפרה בין השנים – זה כל התורה ומצוות, השפעה ממשית בין ה' לישראל. על זה נאמר "כי רוצה הוי' בעמו". זה עדיין יחסי עם-מלך בהם יש פחד של העם מהמלך (ועי"ז גם מקבלים את השפע שלהם), אך המלך מצטער שהכל פחד ורוצה אהבה, לכן קובע זמן בו יראה לכולם את שעשועיו העצמיים ואוצרותיו (בלי לתת להם כלום מזה, רק להראות). מי שאוהב את המלך בא, והסט"א לא רוצה (כמשל הידוע בזהר). זה יחוד תפארת ומלכות, שלא עובר משהו ממשי רק "לאסתכלא ביקרא דמלכא" (על ידי זה, יחוד תפארת ומלכות, בסוף נעשה מזה "לאשתאבא בגופא דמלכא" – גופא דמלכא זה גם תפארת; גאולה זה המשכת הזרע מהזכר לנקבה, וישועה זה בסופו של דבר התכללות הנקבה בזכר – התבטלות גמורה של המסתכל, כפי שמסביר ר"ה, והתבטלות גמורה זו היא גופא התכללות במושא האהבה). זה מעבר לכל התומ"צ מי שרק עוסק ברזין דרזין דאורייתא בלי להרויח מזה כלום (גם לא כת"ת וכדו' רק כדי לראות יקר המלך). זה "יפאר ענוים בישועה". "ענוים" לא רוצים לעצמם כלום, כבר לא "עם" אלא ענוים אוהבים (להם מגיע "ענוים הגיע זמן גאולתכם"). "ענוים" זכה כשנכנס הנוי (מלה אחרת לתפארת) בעם – קשור ל"זה אלי ואנוהו [נוי]" שאחרי "ויהי לי לישועה" ("עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה" – ששם י-ה עצמו נהפך לישועה על ידי שנכנס בו שוע – הרצון להשפיע כפי שהוסבר בכ"ח ניסן שנה זו, כאן הרצון להשפיע זה התפארת, רצון להשפיע מרחוק כמלך שמגלה את אוצרותיו; השוע יורד לתוך אותיות י-ה – הראיה והשמיעה – ועושה אותן לישועה; כמו שענוים נוי בתוך עם, כך תענוג זה ענו בתוך תג – ה-תג זה כתר המלך, וכן תג זה שונה הלכות, רצון המלך, כשנכנס בזה ענו נעשה תענוג מורגש ומורכב; קשר הענוים לתענוג בתהלים לז – "ענוים ירשו ארץ ויתענגו על רוב שלום [= שוע]"; "ענוים ירשו ארץ" ו"צדיקים ירשו ארץ" זה דוגמה קלאסית לישועה וגאולה – "צדיקים ירשו ארץ" זה גאולה ולכן ההמשך זה יבעלוך בניך ב"וישכנו לעד עליה", ואילו ענוים זה "ישועה", ולכן ההמשך "ויתענגו על רוב שלום"). נראה שמשל זה מקור למשל בזבוז האוצרות של הריי"צ, רק כאן מראה כל האוצרות בשביל אהבה ושם נותן כל האוצרות בשביל נצחון. יש לומר שהא בהא תליא, האוהב לא נוטל אוצרות לעצמו אלא בשביל נצחון המלך. יותר טוב, הוא מצלם את האוצרות (כידוע משל הצילום מרשב"י האר"י והבעש"ט) – הוא לוקח אותם אל העם (יחד עם זה שלא לקח כלום) וכך מנצח את מלחמת המלך.

[עוד קשר ישועה ועינים: "יפאר ענוים בישועה" – ענוים מלשון עינים. "ישועת הוי' כהרף עין" = "עזי וזמרת י-ה ויהי לי לישועה". יש "לא עכבן אפילו כהרף עין", ומה ההבדל בין זה לבין "ישועת הוי' כהרף עין"? "לא עכבן אפילו כהרף עין" נאמר בלילה הראשון של פסח, ואילו "ישועת הוי' כהרף עין" – שלא שולל את ההרף עין אלא כמוהו בדיוק (פחות מהרף עין זה שאין בזה כל תפיסה, כ-א של אחד) – כבר נתפס, יש בזה הבזק של מבט, "התיצבו וראו את ישועת הוי'", "ויושע הוי' ... וירא ישראל". ענינים אלו גם בשיעור כ"ח ניסן שנה זו.

בשמו"ע הסמיכות של ברכת גואל ישראל, המכוון כנגד ספירת הגבורה על פי הכוונות, ובנין המלכות מהגבורות – אח"כ מיד "רפאנו הוי' ונרפא הושיענו ונוושע", שזה בתפארת, כ"יפאר ענווים בישועה" – ישועה מופיע כאן בתפארת. ישועה קשור לרפואה, ובפרט לרפואת העינים. "רופא חולי עמו ישראל" ר"ת רפח – לראות את הרפח ניצוצין.

אפשר להסביר שגאולה זה תופעה מקומית וישועה זה תופעה לא מקומית (רפאנו ונרפא, הושיענו ונוושע זה ענין כזה – אתה עושה שם ואני מקבל פה, בלי העברת קשר או דבר ממשי ביניהם).

לגאול זה מהגועל – כמשל בתניא פמ"ו, הוצאת אדם מהאשפה.

שני השרשים גאל ישע – בתוך הקו הירוק צריך גאולה מהגיס החמישי, ביש"ע צריך גאולה – עולה ב"פ אור (והכנפים זה "גל עיני") = אור אין סוף = ואהבת.

יש "ויקם משה ויושיען" וכן "צעקה הבתולה ואין מושיע לה" – ישועה זה התעוררות רחמים על בתולה, להצילה מידי אונסיה. מזה רואים כמה שזה הפוך מזיווג – זה נאמר בהקשר לכך שהס"א רוצה להזדווג אם הקדושה ולאנוס את הבתולה שלה, והמושיע בא ומציל אותה מידי האונס. גאולה זה שהמושיע נושא אותה. משה בעצמו, אחרי שהושיע את הבנות גם גאל אחת מהן. יש בכל אחד מה שאין בשני – וצריך גם גאולה וגם ישועה לכן. בחינת ישועה ראשונה לפני הגאולה ועוד ישועה אחרי הגאולה. קודם הוא מושיע אותה מהאונס, אח"כ גואל אותה, אח"כ נותן לה לחיות בשקט בחיי הנישואין ורק מסתכלים זה על זה – מושיע אותה מעצמו.]

 

שיחה ה: שמונה שבתות

יש נ שבתות בשנה פשוטה, וכל החגים הם "מקראי קדש" התלויים בשבת של אותו שבוע. אך פסח נקרא שבת מצד עצמו, "ממחרת השבת" וכך כל שבתות ספיה"ע – כל סוף שבוע – נקראות שבת מצד עצמן ("עד ממחרת השבת השביעית" – השמונה מתחלק לאז, חג הפסח ועוד שבע שבתות, ורמוז ב"אז ישיר" בשביעי של פסח – סוד הסולם של הנגינה). יש עוד ח שבתות (סוד חן). אלו שבתות 'בכיף', בלי בטול מלאכה – היום השביעי של כל שבוע זה הגילוי של עצמות גדלות ב' דאבא (עיקר ימי השבוע זה היסוד והמלכות – הרשימו של גדלות ב' דאבא והעצמות של גדלות ב' דאבא, וכל זיווג על ידי גדלות ב' דאבא – הרשימו של יום ששי זה "משיח בן יוסף" יחסית והיום השביעי זה "משיח בן דוד", וכדלקמן בסוד היום החמישי; עצמות גדלות ב' דאבא זה בחינת שבת – שהרי כל שבת זה מוחין דאבא). מצד זה קוצרים עומר גם בשבת, כי לענין העומר הרי זה "ממחרת השבת".

השנה קביעות כמו ביצי"מ, ש'שבתות' ספיה"ע חלות ביום חמישי (כשלא כך הרי הן 'מקרא קדש' מיום חמישי). זה היום הכי טוב לעשות בו "שבת קטנה" (ביחס ל"שבת הגדול" שלפני פסח, הרומזת לכך שאחריה תבוא "שבת קטנה") – סוד "איהי בהוד" או "בינה עד הוד אתפשטת" משבת ליום חמישי (היום המשיחי, שעל כן "יום חמישי" עולה משיח בן דוד). ביום זה ברכת פו"ר לדגים (לכן זיווג בתולה ביום חמישי, כזיווג שבת של ת"ח). עיקר המצוה בשבת לאכול דגים, שנבראו ביום חמישי (בהם מתגלגלים ת"ח שהם בחינת שבת). זה סוד "משה נתנבא ב'זה'" – ז ה – ואת זה הצדוקים לא יכולים לקבל.