ארץ החיים

בע"ה

טו אלול תשמ"ג

התוועדות הכנה לח"י אלול

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.    קשר ארץ ישראל לראש השנה

ענינו של יום טו אלול

אפשר להתחיל עם שיעור התניא של היום. היום יום טו באלול ובחב"ד זה יומא דפגרא שבו נוסדה על-ידי הרבי הרש"ב הישיבה הגדולה בליובאוויטש שנקראת 'תומכי תמימים'. אם כן, היום הוא יום ההולדת של החינוך החסידי שדוגל באיחוד וחיבור של לימוד הנגלה והנסתר גם יחד. יום ההולדת של לימוד הנגלה והנסתר יחד – קשור עם היום הזה, יום בו "קיימא סיהרא באשלמותא"[ב] – יום שלימות הלבנה, שלימות החודש. שלימות היום הוא באמצע היום – חצות היום – מה שנקרא "עצם היום"[ג], וכמו שלגבי היום עצם היום הוא בחצות כך גם לגבי החודש 'עצם החודש' הוא ביום ה-טו של החדש "דקיימא סיהרא באשלמותא". אם כן, היום הוא עיצומו של חודש אלול, וכמו שכתוב לגבי יום-כיפור "עיצומו של יום מכפר"[ד], שעיצומו של היום – עצם היום – מכפר, כך גם לגבי חודש אלול שהוא חודש הרחמים והתשובה היום ה-טו שבחודש הוא עיצומו של החודש.

נושא אגרת יד באגרת הקדש

יש שיעור חת"ת שאומרים בכל יום לפי תקנת אדמו"ר הקודם. נתחיל בכמה משפטים משיעור החת"ת של היום בספר התניא, אגרת יד באגרת הקדש. זו האגרת המיוחדת שדנה בשני נושאים עיקריים של עם ישראל – ארץ ישראל וראש השנה. כל אגרות הקדש בספר התניא של אדמו"ר הזקן מדברות ממעלת צְדַקַת ארץ ישראל, זה עיקר הנושא של כל אגרת הקדש, אבל על האגרת הזאת אפשר לומר שהיא הכי מדגישה ומסבירה את הענין של ארץ ישראל מכל ספר התניא. כל הזיקה לארץ שהיא מיסודות החסידות – אפשר לומר שבאגרת יד היא מוסברת ומבוארת בצורה הכי חזקה וטובה. באגרת הזו מבואר גם הקשר בין ארץ ישראל לראש השנה. הרי כל החודש הזה הוא הכנה לראש השנה, לכן תוקעים בשופר כל יום. תקיעת השופר בכל יום היא הכנה של התעוררות לקראת ראש השנה, כמו שהרמב"ם כותב שהטעם הפשוט של תקיעת שופר היא התעוררות, "עורו ישנים משנתכם"[ה]. ההתעוררות מהתרדמה שנופלת על האדם במשך כל השנה מתחילה בחודש אלול. לכן גם האגרת הזאת מתחילה במילה "לעורר". האגרת הזאת היא האגרת שאדמו"ר הקודם תיקן שנלמד היום בעיצומו של חודש אלול, היום של יסוד הישיבה בחב"ד. אם כן, זה גם קשור עם ייסוד הישיבה שלנו כאן, למרות שעל פי פשט לא ייסדנו אותה באותו יום אבל "גופא בתר רישא אזיל"[ו], הגוף הולך אחרי הראש. באמת הישיבה התחילה בדיוק לפני שנה ב-חי אלול. היום נדבר על הקשר בין טו אלול ל-חי אלול.

'אור חדש ומחודש' שמאיר לארץ בכל שנה ושנה

לעורר את האהבה הישנה וחבת אה"ק [=ארצינו הקדושה] להיות בוערת כרשפי אש מקרב איש ולב עמוק כאלו היום ממש נתן ה' רוחו עלינו רוח נדיבה בהתנדב עם למלאות ידם לה' ביד מלאה ורחבה בריבוי אחר ריבוי מדי שנה בשנה הולך ועולה למעלה ראש כמדת קדש העליון המאיר לאה"ק.

על-פי פשט הוא מתכוון כאן למתן הצדקה לאחזקת ארץ ישראל. צריך לעורר את ה"אהבה הראשונה וחיבת ארצנו הקדושה" שתהיה "בוערת" אלו מילים מאד חזקות. כל יהודי וכל חסיד בפרט צריך לבעור אצלו בלב אש בוערה חיבת ארץ ישראל. במה החיבה מתבטא? היא מתבטאת בכך שהוא נותן מדי שנה בשנה יותר ויותר ממאודו (מאודו הוא ממונו של האדם[ז], העצמות של האדם) לאחזקת ארץ ישראל. כל שכן וקל וחומר מי שזוכה להיות בארץ ישראל – ודאי שכל מאודו קשור ונתון ומסור לארצנו הקדושה.

עכשיו הוא אומר שמדת קדש העליון המאיר לארצינו הקדושה מתחדש בראש השנה. כמו שנסביר תיכף, קדש העליון הוא חכמה עילאה, הגילוי של קדש העליון בארץ ישראל – ארצינו הקדושה – מתחדש בכל ראש השנה וראש השנה.

המתחדש ומתרבה תמיד כדכתיב תמיד עיני ה' אלהיך בה [באמת יש ריבוי וחידוש של העולם בכל רגע, אבל בכללות עיקר חידוש בריאת העולם בא] מֵרֵשִׁית השנה ועד אחרית שנה[ח] [– בכל ראש השנה מדי שנה ושנה.] דהאי ועד אחרית כו' אינו מובן לכאורה שהרי באחרית שנה זו מתחלת שנה שניה וא"כ הל"ל לעולם ועד:

אם הפשט הוא שבכל רגע ישנה התחדשות – לא צריך להיות כתוב "מרשית שנה ועד אחרית שנה", בגלל שאחרית השנה היא הראשית של השנה הבאה. זאת אומרת, אם העליה היא בהדרגה, כל פעם לאט לאט, מספיק לכתוב: 'לעולם ועד'. כמו שיסביר בהמשך, אם כתוב מ"רשית השנה ועד אחרית השנה" סימן שבכל ראשית השנה יש גילוי כל-כך גדול וחדש שהוא מבטל לגמרי את הגילוי של השנה הקודמת. זאת אומרת, יש גילוי אחד שהוא "מרשית השנה ועד אחרית שנה" ובאמת בכל הימים של אותה שנה הגילוי הזה הולך ומתרבה כל יום, אבל כשמגיעים לסוף השנה, שנקרא "אחרית שנה" – כל הגילוי הזה מסתלק. ואחר כך, כמו שיסביר תיכף, כשתוקעים בשופר בראש השנה יורד ונמשך מלמעלה מהקדש העליון גילוי חדש לגמרי שהוא באין-סוף יותר גבוה מכל הגילוי שהיה בשנה הקודמת. לכן כתוב "מרשית השנה ועד אחרית השנה", שאם הכל היה בא בהדרגה היה צריך לכתוב "לעולם ועד" ותו לא מידי.

נמשיך לקרוא קצת:

אך הענין יובן ע"פ מ"ש ה' בחכמה יסד ארץ[ט] שיסוד הארץ העליונה היא בחי' ממלא כ"ע והתחתונה היא ארץ חפץ המכוונת כנגדה ממש [ארץ ישראל מכוונת ממש כנגד פנימיות המלכות ונקראת 'ארץ העליונה', 'כנסת ישראל', 'ארץ חפץ' למעלה] ונק' על שמה ארץ החיים [על שם הארץ העליונה נקראת הארץ התחתונה – ארץ ישראל – ארץ החיים.]

הנה [האור הזה של הארץ העליונה והארץ התחתונה] הוא נמשך מהמשכת והארת חכמה עילאה [שהיא נקראת 'קדש העליון'. גם הארץ העליונה וגם הארץ התחתונה שמכוונת כנגדה ממש, האור שלהן נמשך מהקדש העליון, מחכמה עילאה.] מקור החיים העליונים [חכמה עילאה נקראת 'מקור החיים'.] כדכתיב החכמה תחיה בעליה וכו' והארה והמשכה זו היא מתחדשת באור חדש ממש בכל שנה ושנה כי הוא יתברך וחכמתו אחד בתכלית היחוד ונק' בשם אוא"ס ב"ה שאין סוף ואין קץ למעלת וגדולת האור והחיות הנמשך ממנו יתברך ומחכמתו בעילוי אחר עילוי עד אין קץ ותכלית לרום המעלות למעלה מעלה ובכל שנה ושנה יורד ומאיר מחכמה עילאה אור חדש ומחודש שלא היה מאיר עדיין מעולם לארץ העליונה.

בכל ראש שנה יש גילוי חדש לארץ העליונה שהיא המלכות-דאצילות (זה נקרא 'סוד הנסירה ובניין המלכות' שבראש השנה) וממילא גם לארץ התחתונה – ארץ ישראל הגשמית – שהיא מכוונת ממש כנגד ארץ העליונה. זאת אומרת, עיקר הגילוי של הראש השנה הוא דווקא בארץ ישראל, רק שמארץ ישראל יש השפעה לכל העולם כולו. עיקר הגילוי מאיר ומתגלה בסוד "הוי' בחכמה יסד ארץ" המשכה חדשה למעלה מהקדש העליון – חכמה – לתוך הארץ. זה הסוד של תקיעת שופר בראש השנה. כל העולמות מכוונים, כל דבר שיש למטה – יש למעלה, אז למטה ארץ ישראל היא-היא הארץ העליונה כמו למעלה.

עכשיו הוא מסביר איך זה קורה. אני קורא בקיצור כדי שנוכל לראות הכל בסקירה אחת:

כי אור כל שנה ושנה מסתלק לשרשו בכל ער"ה [בראש השנה לפנות ערב, אחרי תפלת מנחה של כט אלול, האור של כל השנה הקודמת מסתלק לשרשו.] כשהחדש מתכסה בו.

ב-כט בחודש יש כיסוי הלבנה. בבוקר אנחנו לומדים כאן מסכת ראש השנה, למדנו באריכות שהענין של קידוש החודש הוא שרואים לפחות שש שעות אחרי המולד את הלבנה החדשה. לפני כל חודש יש כיסוי, אבל ענין הכיסוי הוא בפרט לפני ראש השנה שכתוב עליו "בַּכֵּסֶה", "'תקעו בַחֹדֶשׁ שופר בַּכֵּסֶה ליום חגנו'[י], איזהו חג שהחדש מתכסה הוי אומר זה ראש-השנה"[יא]. בראש השנה באופן מיוחד יש כיסוי של כל האור לא רק של החודש הקודם אלא של כל השנה הקודמת. הכיסוי הוא ב-כט בחודש. ראש חודש – ראש השנה – זו כבר ההתגלות החדשה, מתחיל להיות הגילוי החדש, כמו שמקדשים את החודש על-פי עדי ראיה שראו את החודש החדש. ב-כט החודש מתכסה, סוד ההתכסות הוא הסתלקות האור מכל השנה הקודמת. לכן דווקא בראש-השנה כתוב "בכסה", בכל חודש יש כסה, אבל כתוב את זה דוקא לגבי ראש השנה. האור החדש מתחיל להמשך מיד בתקיעת שופר וראשית הגילוי למטה הוא בתוך הסוכה. לכן כתוב שכֵּסֶה מתהפך אחר-כך להיות סֻכָּה, זאת אומרת, מה שמתחילים לעורר ולהמשיך על ידי תקיעת שופר מתגלה למטה בתחילה בסוד אור המקיף של סכך הסוכה.

ואח"כ ע"י תקיעת שופר והתפלות [ב"והתפלות" הוא מתכוון למַלְכֻיוֹת, זכרונות ושופרות שאומרים במוסף של ראש השנה] נמשך אור חדש עליון מבחי' עליונה יותר שבמדרגת חכמה עילאה [זאת אומרת, בחכמה עילאה גופא שנקראת 'קדש העליון' נמשך אור ממקום יותר גבוה לגמרי. לחכמה עצמה יש אין-סוף ממדים של פנימיות וחיצוניות, בכל שנה נמשך אור, ממד, יותר פנימי שבחכמה עילאה גופא.] להאיר לארץ עליונה ולדרים עליה [מי הם הדרים על הארץ העליונה?] הם כל העולמות העליונים והתחתונים המקבלים חיותם ממנה דהיינו מן האור א"ס ב"ה וחכמתו המלובש בה [– בארץ העליונה.] כדכתיב כי עמך מקור חיים ["מקור חיים" זה חכמה עילאה] באורך נראה אור[יב] דהיינו אור המאיר מחכמה עילאה מקור החיים (וכנודע לי"ח שבכל ר"ה היא הנסירה ומקבלת מוחין חדשים עליונים יותר [נעלים הרבה יותר ממה שהיו למלכות בשנה הקודמת.] כו').

ב.    המשכת אור חדש בפרטות ובכללות

כל ימיו בתשובה על-פי חסידות

ובפרטי פרטיות כן הוא בכל יום ויום נמשכין מוחין עליונים יותר בכל תפלת השחר [בכל תפלת שחרית יש גם כן התחדשות של מוחין, אבל זה בדרך פרט] ואינן מוחין הראשונים שנסתלקו אחר התפלה רק גבוהין יותר.

אחרי התפלה של היום הנוכחי – המוחין של היום הקודם הסתלקו. בכל יום ממשיכים מוחין חדשים יותר עליונים מכל הימים הקודמים. זה בפרטיות, אבל בכללות המשכת המוחין קוראת פעם אחת בשנה בראש השנה. לפי מה שהוא אומר צריך לדעת לכוון בתפלה של כל יום להמשיך מוחין עליונים לגמרי מהמוחין הקודמים. זה מושג התשובה. מה שהוא מסביר כאן הוא את יסוד התשובה. מהי תשובה? שאפילו צדיק, לא משנה באיזו מדרגה הוא אוחז, צריך לדעת כל יום שעליו להמשיך מדרגה גבוהה יותר שמבטלת לגמרי את כל הגילויים והמדרגות הקודמות עד היום הזה. זה נקרא "כל ימיו בתשובה"[יג]. יש מושג שנקרא "ירידת הדורות"[יד] הסברנו שהצדיק הגמור מרגיש כל הזמן ירידה, מה שאין כן עבודת התשובה היא הרגשה תמידית של עליה. זה מעקרי יסודות החסידות, שמהבעל שם טוב והלאה יש הרגשת עליה תמידית ולא הרגשת ירידה תמידית. הרגשת ירידה תמידת היא בחיצוניות, אבל בפנימיות יש כל-הזמן עליה והיא נקראת 'עבודת התשובה התמידית', זו פנימיות כל מעשה בראשית בכלל ושל עבודת ה' בלב היהודי בפרט ובמיוחד.

מי הראשון שדיבר על עבודת התשובה התמידית יום-יום? אומרים שהראשון שגילה את זה הוא רבינו סעדיה גאון. "כל ימיו בתשובה" בפשטות אומר שאולי על פי פשט יש לי חטאים, לא תקנתי את עצמי אז אני צריך לתקן את עצמי תמיד כל יום. אבל בעומק הענין הוא שבכל יום צריך לשוב לגמרי לא על העבירות שלי אלא הצדקות שלי, זה חידוש של רבינו סעדיה גאון. הענין הזה הוא המשל הידוע שפעם אחת רבי סעדיה גאון התארח במקום אחד שלא הכירו בו ובעל בית אחד הכניס אותו הביתה ונתן לו כל טוב. הוא לא ידע שזה רבינו סעדיה גאון, אבל הוא היה יהודי טוב, אירח אותו כמו שצריך. אחרי שרבינו סעדיה גאון נפרד ממנו ויצא מהעיר פתאום נודע למארח שזה רבינו סעדיה גאון, אז הוא רץ אחריו ונפל לפניו והתחנן שימחל לו על כך שהוא פיחת בכבודו. שאם היה יודע שזה רבינו סעדיה גאון אף על פי שהוא נתן לו כל טוב היה נותן לו יותר ויותר בלי סוף. הוא בכה בדמעות שליש על כך שהוא לו הכיר מי זה. אחר כך רבינו סעדיה גאון כתב שמהמעשה הזה שבדידיה הוא עובדא הוא למד מהי שלימות העבודה, שבכל יום הוא צריך להכיר את ה' מחדש, וכל כך מחדש עד שהוא מתבייש לגמרי על העבודה שלו של אתמול. 'אם הייתי מכיר את ה' אתמול כמו שאני מכיר אותו היום – הס מלהזכיר, לא הייתי עובד אותו בצורה פחותה כמו שעבדתי אותו אתמול'. זה חידוש מאד גדול שמביאים מרבינו סעדיה גאון, זה יסוד עבודת התשובה על-פי חסידות.

בלשון של רבי נחמן זה נקרא "לעשות תשובה לתשובה", חזרה בתשובה על החזרה בתשובה. באמת התורה הזו של "תשובה לתשובה" היא תורה ו בליקוטי מוהר"ן שזו התורה של חודש אלול. זה הפירוש הפנימי של "כל ימיו בתשובה". הענין הזה הוא גם מה שכתוב "הנותן בים דָּרֶךְ"[טו], שזוהי כוונת חודש אלול על-פי כתבי האריז"ל[טז]. "דרך" מורה על דרך התשובה התמידית ו"בים" מורה על אתכסיא. התשובה היא באתכסיא כי באתגליא אין לו סיבה לחזור בתשובה, זו לא תשובה על חטא. ההכרה החדשה לגמרי שבכל יום, התשובה שבכל יום – זה מה שאדמו"ר הזקן כותב כאן שזו המשכת מוחין חדשים כל יום בתפלת שחרית. מוחין חדשים כל יום בתפלה הם באין-סוף יותר מהמוחין שהיו אתמול. ככה זה "בפרטי פרטיות".

ראש השנה – המשכת אור חדש בכללות

ודרך כלל בכללות העולם בשית אלפי שנין כן הוא בכל ר"ה ור"ה.

בכללות עיקר המשכת מוחין חדשים – הכרה חדשה שמבטלת את כל ההכרה הקודמת, כאילו לא התחלתי להכיר את התורה ואת ה' בכלל – צריך לקרות בראש השנה על ידי תקיעת שופר. כמו שהסברנו באריכות בשיעורים שלנו על שופר, תקיעת שופר היא תקיעה בראש מהאמונה שלמעלה מהראש, למעלה מטעם ודעת לגמרי. לתקוע אמונה בדעת. תקיעת שופר היא תקיעה כמו לתקוע יתד במקום נאמן[יז], תקיעה מהאמונה הפשוטה שלמעלה מטעם ודעת לגמרי הכרה חדשה בדעת. על זה כתוב "אשרי העם יודעי תרועה הוי' באור פניך יהלכון"[יח], זאת אומרת שקודם יש תקיעה לעורר את האמונה ואחר כך התרועה היא ההחדרה הפנימית בגדר דעת. השופר הוא החיבור בין האמונה לבין הדעת, הוא המשיך מוחין והכרה חדשה לגמרי. [המשכת המוחין תלויה גם באדם התוקע?] כתוב "הכון לקראת אלקיך ישראל", ככל שיש יותר "הכון" יש יותר התגלות, אם אין הרבה עבודה – זה גם נמשך, אבל זה נמשך בבחינת מקיף. אם יש עבודה – יש כלים לקבל את האור בפנימיות יותר. עד כאן הוא שיעור החת"ת של היום בתניא.

ג.     חיבת ארץ ישראל

חיבת ארץ ישראל מתבטאת בהתנדבות

שוב, האגרת הזאת יותר מכל אגרת מדברת על הענין של ארץ ישראל, "חבת ארצנו הקדושה להיות בוערת כרשפי אש מקרב איש ולב עמוק". ביטוי הכי חזק שיכול להיות, צריך לאהוב את ארץ ישראל "בוערת כרשפי אש". איך האהבה הזאת מתבטאת? בהתנדבות גמורה. חז"ל דורשים על נחשון בן עמינדב שהוא קפץ לים בזכות אביו עמינדב, שעמינדב הוא מי שמתנדב בעד עמו. הכוונה שהוא מתנדב התנדבות גמורה, לא רק את מאודו – הכסף, אלא את מאודו הפנימי, את כל עצמותו הוא מנדב לעם. לפי זה העבודה של נחשון היא בגלל שהוא בן עמינדב. כמו הפסוק המפורסם שיואב שר צבא דוד המלך אמר "חזק ווְנתחַזַּק בעד עמנו"[יט], צריך להתחזק מאד-מאד בעד עמנו ולהתנדב לתת את הכל לעם. מיהו הנדיב הראשון? אברהם אבינו. כל עם-ישראל נקראו "בת נדיב"[כ] על-שם אברהם אבינו[כא]. אז הוא אומר שכל ההתנדבות יוצאת מחיבת ארץ ישראל, שמתוך החיבה שבוערת כרשפי אש האדם מוכן לנדב הכל, את כל לבבו נפשו ומאודו בעד העם היושב בציון. בנוסף הוא אומר שענין ארץ ישראל וחיבת ארץ ישראל קשור עם ראש השנה, בגלל שמה שמתחדש בכל ראש השנה הוא הגילוי מחכמה עילאה שהוא וחכמתו אחד – לארץ העליונה ולארץ התחתונה. מה ההבדל בין עצם האור אין סוף לבין החכמה? החכמה היא הכח הראשון שמתחיל לדרג בין חיצוניות לבין פנימיות וכל שנה ושנה יש גילוי יותר ויותר פנימי מהחכמה עילאה לארץ העליונה ולארץ התחתונה שמכוונת כנגדה ממש.

חיבת ארץ ישראל צריכה להיות כל כך חזקה שמוכנים לנדב את הכל. היהודים ברוסיה היו עניים, הם לא היו עשירים, וכאן הוא אומר שהם צריכים להשליך את כל מאודם בשביל להחזיק את היישוב בארץ ישראל. כמובן שהעידית, מאתיים משפחות, עלו ממש יחד עם רבי מענדל ויטבסקר, זו היתה עליית החסידים הראשונה מאירופה בכלל. שאר החסידים שהיו בחוץ לארץ היו צריכים להחזיק את היישוב כי כאן לא היה שום דבר, שום אפשרות לאחזקה גשמית. זו הגלות, אם היו מספיק חוזרים לארץ היה מתעורר "עת דודים". "עת דודים" הוא העת רצון של איחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ואז היה הכל מתוקן. מהתעוררות החסידות והלאה עד היום הזה – ברוך ה' יש התעוררות גם למעלה, לכן יש יותר אפשרות להתקיים פה בארץ. אחר כך בא אחד הפוסקים בעל ה'אבני נזר' – הרבי מסוכטשוב – ופסק[כב] כבר בימיו שכדאי לעלות רק מי שיכול להתפרנס, לא לעלות על מנת שיחזיקו מחוץ לארץ. הוא הראשון שאמר כך מאה שנה אחר כך. סימן שזה כבר היה שייך והיום עוד יותר. תהליך התעוררות "עת דודים" מתקדם בלשבים, בהדרגה. אפילו הגר"א כותב באריכות שבניין ארץ ישראל הוא בהדרגה, הוא לא דבר פשוט. ראשית ההתעוררות היתה בזמן תלמידי הבעל שם טוב.

חוט המשולש: ארץ ישראל, שבת וראש השנה

מקובל מרבי נחמן מברסלב שבכל תורה שלו בליקוטי מוהר"ן יש שלשה דברים, החוט המשולש שמחבר את כל החסידות שלו: ארץ ישראל, שבת וראש השנה. גם רבי נחמן מטשערין אחד מגדולי חסידי ברסלב כתב שלשה ספרים על ליקוטי מוהר"ן, אחד על ארץ ישראל, אחד על שבת ואחד על ראש השנה. זה כבר כתוב, אפשר ללמוד את זה, זו לא מסורת. החוט שמחבר את כל התורות הוא שלשת הדברים הללו. אז כאן בתניא אנחנו רואים שזה המקור של ההסבר של יחוד ארץ ישראל וראש השנה. תמיד הסברנו שהזמן הוא הפנימיות של המקום, הממד הפנימי של המקום גופא, צריך להסביר שכך היא גם שבת לגבי ארץ ישראל. חוץ לארץ היא בחינת חול, הפנימיות של חוץ לארץ היא ימי החול, ואילו ארץ ישראל היא בחינת שבת. ראש השנה, תקיעת השופר שבראש השנה, זו הפנימיות של שבת. כמו שידוע שכראש השנה חל להיות בשבת – בזמן הגלות אי-אפשר לתקוע, אבל בזמן הבית כן תוקעים. וכשתוקעים בשבת התקיעה מעלה את מדרגת שבת עד העלם העצמי של אור אין סוף בעצמות המאור כביכול. שוב, תקיעת שופר בשבת היא עילוי אפילו למדרגת שבת. ששבת היא שעשועים עצמיים וכאשר תוקעים בשופר בשבת מעלים את השעשועים העצמיים למה שנקרא 'העלם העצמי' של אור ב'עצמות המאור'. רק שהיום אי-אפשר לגלות את זה, כמו שכתוב בחסידות, השבת היא מגלה את תקיעת השופר שאפשר לגלות בזמן הגלות. עיקר המעלה של שופר הוא שהוא יכול להעלות אפילו את השבת. השופר מחזיר את השעשועים העצמיים – שבת – למה שנקרא 'העלם העצמי' של אור ב'עצמות המאור', שם השעשועים בעצמם מתחדשים. זה גם מה שכתוב "שבתון זכרון תרועה"[כג], שבשבת יש זכרון תרועה. הזכרון תרועה לא עושה את מה שהתרועה היתה עושה, אלא הוא עושה רק מה שאפר לעשות בזמן הגלות. זו הנקודה הכי פנימית בכל היהדות, אם אפשר לתקוע בשופר בראש השנה שחל להיות בשבת – זה התיקון הכי מושלם. בתקיעת השופר של ראש השנה שחל להיות בשבת מתגלה הנקודה הכי עמוקה של התורה ומצוות ושל כל הנפש של היהודי, של עם ישראל. שוב, יש ארץ ישראל ובתוך ארץ ישראל יש שבת ובתוך שבת יש ראש השנה. כך פותח פרק ד בראש השנה: "ראש השנה שחל להיות בשבת" – היינו שראש השנה הוא בפנימיות השבת. (הרי"ף הוא האחרון שתקע בראש השנה שחל בשבת, אחריו אף אחד לא תקע בחוץ לארץ. שוב, יש קשר בין תקיעת שופר לבין הארץ – קשור עם קידוש החודש – לכן היו כמה גדולים בדורות האחרונים כאן בארץ שאו שתקעו או שרצו לתקוע בשבת).

יש רמז שכל המדרגות הללו ארץ ישראל, שבת וראש השנה, מרומזות במלה אחת: תפארת. פנימיות התפארת היא הרחמים. יש שלשה פסוקים שונים שאומרים אחרי התקיעות כנגד שלשת האבות, הפסוק האחרון שהוא כנגד יעקב – השלימות, הבחיר באבות – הוא הפסוק: "כי תפארת עֻזָּמוֹ אתה וּבִרְצֹנְךָ תרום קרננו"[כד].  כתוב שכל הדברים הללו מרומזים במילה תפארת, תפארת ישראל. איך? נכתוב את המילה תפארת במילוי אותיות (תיו, פא, אלף, ריש, תיו). במילה תפארת יש את אותיות השרש פאר, ויש את האותיות הנוספות בתחילה ובסוף – אותיות המסגרת – שהן שתי אותיות ת. כתוב במאמר חז"ל שארץ ישראל היא ת על ת. הרמז הוא ששני התוים של המילה תפארת מלא (תיו, תיו) שוה בדיוק ארץ ישראל בגימטריא.

בקבלה כשרוצים לקצר את המלה תפארת כותבים בראשי תבות ת"ת. יש הרבה ששואלים על זה, למה כותבים ת"ת ולא תפ', הרי כל קיצור מתחילים עם שתי האותיות הראשונות, לא עם האות הראשונה והאחרונה. אין קיצור כזה בשום מלה אחרת. עכשיו אנחנו מגלים רמז שעיקר הכלי של התפארת הם שתי האותיות תיו תיו, שזה הסוד של ארץ ישראל. ארץ ישראל היא הכלי לקבל את התפארת. פנימיות המילה תפארת – האותיות פאר – כשכותבים אותן מלא (פא, אלף, ריש) הן שוות שבת.

מהי הפנימיות של פאר עצמו במילוי? האות אלף. כתוב שתקיעת השופר היא אלף פשוטה. הקול הפשוט שיוצא מהשופר הוא לא אלף של הדיבור, הוא לא אלף של כב אותיות, אלא הוא אלף שהיא כמו האות העשרים ושלש, כך כתוב. הכוונה היא לאלף שהיא הפנימיות של כל האותיות. זאת אומרת, חוץ מהאות א שב-כב אותיות – יש עוד אלף שנקראת 'קול פשוט', שהיא פנימיות החיות של כל האותיות שאדם עתיד לדבר ואפילו לחשוב במשך כל השנה. כל המחשבה והדיבור של היהודי בתורה ותפלה הן אותיות, וכשתוקעים בשופר מוציאים את האלף הפשוטה שהיא הפנימיות של כל האותיות שאתה עתיד לדבר ולחשוב במשך כל השנה כולה. זה הקול הפשוט של תקיעת שופר. אם כן, האלף בעצמה שהיא פנימיות ה'תפארת' – היא סוד התקיעה.

אבל יש רמז עוד יותר מזה: אם נקח את האלף שבאמצע ונכתוב אותה במילוי של המילוי של המילוי (אלף, למד, פא; למד, מם, דלת; פא, אלף) אז נראה ששתי האותיות הראשונות במילוי שהן אלף, למד, שוות לכוונה של חודש אלול שכתובה בקבלה. עיקר הרמז של חודש אלול הוא "אני לדודי ודודי לי" כתוב שזה שוה למילוי שם אל (185). כל חודש אלול הוא שם אל. למה? כי יג מדות הרחמים מתחילות ב"אל", "אל רחום וחנון"[כה]. זו הכוונה של "אני לדודי ודודי לי" – גילוי של אל, ש"אל" הוא "נהירו דחכמתא"[כו], זה מה שמאיר בשם אלול.

אחר-כך בראש השנה מאירות שאר האותיות של מילוי-מילוי-מילוי האלף (פא, למד, מם, דלת, פא, אלף), האותיות האלה שוות בדיוק ראש השנה. אם כן, יש פה משהו מאד-מאד יוצא מן הכלל, הסיכוי שדבר כזה יקרה הוא אחד לבליונים, שיש במלה אחת בדיוק את המספרים של ארץ ישראל, ובתוך ארץ ישראל – שבת, ובתוך שבת – ראש השנה. בפשטות אם רק מתייחסים לאלף עצמה – זוהי האלף של תקיעת השופר, פנימיות המלה 'תפארת'. זאת אומרת, כל היהדות כאן של הארץ וכל מה שמתגלה בתוך הארץ הוא סוד התפארת, תפארת ישראל, "ישראל אשר בך אתפאר"[כז]. עיקר הגילוי של בחינת ישראל הוא רק בארץ , בחוץ לארץ זו בחינת יעקב. זו שלימות התפארת, תפארת ישראל. מה זה 'ישראל'? כתוב בקבלה שישראל הוא לי ראש – המשכת מוחין, וה"לי ראש" מתחיל "מרשית השנה עד אחרית שנה" בסוד תקיעת השופר.

ד.    טו אלול וחטא דוד ובת-שבע

הקשר בין טו אלול לראש השנה

איך הגענו לכל זה? דרך השיעור חת"ת של היום. אם כל זה נרמז לנו היום סימן שזה צריך להתחיל לרדת או להתגלות דווקא היום בעיצומו של חודש אלול, טו בחודש אלול. אז קודם כל נסביר את הפשט מה הקשר בין טו אלול לבין ראש השנה.

יש בחז"ל שתי דעות מתי היה חטא דוד ובת-שבע. כתוב בקבלה שחטא דוד ובת-שבע היא חזרה על חטא אדם הראשון. חטא אדם הראשון היה בראש השנה, לכן ראש השנה הוא התיקון של חטא אדם הראשון. בזהר כתוב שחטא דוד ובת-שבע הוא ב-טו באלול היום, אבל יש מקומות בחז"ל שכתוב שהוא ב-כד באלול, בעוד שבוע, היום שלפני בריאת העולם. אז כיוון שלכל הדעות "אלו ואלו דברי אלהים חיים" – מוסכם על כולם שהענין הזה קשור להיום. שוב, חטא דוד ובת-שבע הוא אותו הענין של ראש השנה – תיקון חטא אדם הראשון. אם כן, היום טו באלול, שייך לתיקון החטא של דוד.

רק שיש הבדל גדול בין חטא אדם הראשון לחטא דוד, לגבי דוד כתוב בחז"ל ש"כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה"[כח]. זה לא כתוב אצל אדם הראשון. אדרבה, לגבי אדם הראשון בדיוק להיפך, נדמה לנו שהוא רק אכל מעץ הדעת ותו לא, אבל חז"ל אומרים[כט] שהוא היה מין, וחילל שבת, ועבד עבודה זרה, וכל דבר לא-טוב שתרצה כתוב על חטא אדם הראשון. על חטא אדם הראשון יש התייחסות הפוכה של חז"ל מהתיחסותם לחטא דוד ובת שבע. לגבי חטא אדם הראשון חז"ל מגלים לנו שבפנימיות היה פה חטא שכולל את כל החטאים שיכולים להיות. בכל זאת כתוב בקבלה שחטא דוד ובת שבע הוא חזרה ממש על חטא אדם הראשון והתיקון הוא באותו יום שזה קרה. אם כן, תיקון חטא דוד ובת-שבע קשור עם עיצומו של חודש הרחמים – חודש אלול – וזה היום, היום הזה. זאת אומרת, כל מה שאנחנו עושים בראש-השנה, תקיעת שופר וכו', בפנימיות צריך לקיים את הכל באופן מיוחד היום.

יסוד ישיבת תומכי תמימים – תיקון חטא דוד ובת-שבע

ממילא גם מובן שאם הרבי הרש"ב ברוח-קדשו ובדעת-תורה שלו יסד את הישיבה ביום הזה, שהיא הישיבה הראשונה שכוונתה לחבר את כל התורה כולה כאחד, סימן שזה התיקון של חטא דוד ובת שבע. כתוב שעיקר החידוש של הרבי הרש"ב הוא שהוא הורה לבחורים לנהוג כן גם לפני החתונה. תמיד היה מקובל שאנשים נשואים לומדים קבלה וחסידות – דברים עמוקים, אבל שבחור לפני החתונה גם כן יתעסק ויקדיש את רוב העבודה שלו ואת רוב המאמץ הנפשי שלו להתעמק בפנימיות התורה וסודות – זה חידוש נפלא שחידש הרבי הרש"ב. אפילו בתוך החסידות זה לא היה אף-פעם. למשל, מסופר על רבי נחמן שפעם אחת כמה בחורים באו אליו והוא שלח אותם בבושה ובחרפה – 'שיסתלקו מכאן ויחזרו לכאן רק עם טלית על הראש'. כמו שהיה אצל רבי נחמן כך היה במידה מסויימת גם בחב"ד, חסידות לא היתה בשביל בחורים לפני נישואין. מה זה בחור? בחור הוא אחד שביותר שייך לחטאות נעורים. חטאות נעורים זה "וחטאתי נגדי תמיד"[ל] – כמו חטא דוד ובת שבע. אז אם לוקחים בחור שמלא חטאים ונמצא במצב של תהו, "תהו ובהו"[לא], נמצא בחן של שקר (חן ראשי תיבות חטאות נעורים), ומגלים לו את הח"ן של אמת – חכמה נסתרה, פנימיות התורה – זה חידוש נפלא מאד. זה ודאי התיקון של חטא דוד ובת שבע. התיקון הזה הוא בסוד יסוד תומכי-תמימים – לתמוך את התמימים השלמים בתורה, "תורת הוי' תמימה משיבת נפש"[לב], "אשרי תמימי דרך הולכים בתורת הוי'"[לג].

אדמו"ר הרש"ב פירש ש'תורה תמימה' היא תורה באופן שלומדים את כל חלקיה בהשוואה אחת גמורה ובניסיון לחבר ולשלב בין כל חלקיה יחד. דבר כזה לא היה אף-פעם, לא בין המקובלים ולא בין בעלי הנגלה ודאי. גם בין המקובלים לא היה אף-פעם דבר כזה של שלימות הייחוד בין הנגלה לבין הנסתר. אפילו על האריז"ל בעצמו כתוב שהוא פירש שש פנים של נגלה ופן אחד של נסתר – שני תחומים. לעשות מזה אחדות שלימה לא היה מעולם לפני אדמו"ר הזקן. על האדמו"ר הזקן בעצמו אמר הבעל שם טוב שהוא נקרא 'שני אור' על שם שהוא בא לראשונה לייחד ממש את שני האורות של התורה – נגלה ונסתר. זאת אומרת, ההתעוררות לזה היא מהבעל שם טוב, היישום הראשון הוא האדמו"ר הזקן, וזה שזה נעשה לרשות הרבים שכולם יכולים לחבר יחד – זה ענין ייסוד הישיבה בשנת תרנ"ז. היום זו השנה ה-86 להקמת הישיבה.

היום צריך להתבונן מאד על הזיקה העצמית לארץ ולהתנדבות בעד הארץ. היום מי שמתנדב בעד הארץ הוא מי שנמצא כאן ועוד יותר מי שמתנדב הוא מי שמדבר בגילוי. מי שהולך לצבא זו גם כן התנדבות בעד הארץ, לא להתחמק מהצבא וכיוצא בזה. יש מה מה שנקרא התנדבות – להתנדב בעד העם. כמובן, מי מקדיש את עצמו לתורה ומצוות, אם יש לו כוונה לשם ייחוד קודשא בריך ושכינתיה בשם כל ישראל – כל מה שהוא עושה הוא בשביל עם ישראל. לכן מי שבאמת ראוי לשבת וללמוד לא צריך ללכת לצבא מיד על-כל-פנים. כל אחד צריך להכיר את התפקיד שלו. אבל כמובן שהתפקיד הוא התנדבות בעד העם כמו 'עמינדב', נחשון בן עמינדב. זה בא מהזיקה וחיבת ארצנו הקדושה וזה מתחדש בכל שנה ושנה בסוד תקיעת השופר "מרשית שנה ועד אחרית השנה" – ראש השנה בתוך שבת בתוך ארץ-ישראל, והכל בסוד 'תפארת'.

לחיים!

ניגנו האפ קאזאק.

ה.    הכנה לח"י אלול

הקשר בין חי אלול ל-טו אלול

לחיים לחיים!

הבעל שם טוב אומר שעיקר ההשגחה פרטית רואים בעניני תורה. כתוב שמי שזוכה ללמוד תורה לשמה, זוכה לראות את עיקר ההשגחה הפרטית שבתורה שמתחדשת בכל יום. רואים את הקשר בין התורה לבין ההשגחה הגלויה, בזה יש את עיקר גילוי אלוקות בתורה. כנראה שזה לא רק נוגע לחידושי תורה, אלא זה כנראה קשור לכל מה שקשור לספר התורה. כמו מאמר חז"ל: "הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל"[לד]. מזל נקרא 'אַיִן' – "אין מזל לישראל"[לה] – המקור האלקי שממנו נוזל ונובע כל ההתחדשות, בסוד "והחכמה מאין תמצא"[לו]. חכמה היא מקור החיים והחידוש, כמו שלמדנו הרגע. כתוב שהמימרא הזו נאמרה דוקא לגבי ספר תורה שבהיכל. ידוע שהרא"ש פוסק שכל ספר חדש שקונים ומכניסים לארון הספרים – יש לו דין של ספר תורה שבהיכל. לכן, בהשגחה היום אנחנו רואים דבר שמקשר בין טו אלול לבין חי באלול שעל שניהם רצינו לדבר. חי אלול יחול בעוד שלשה ימים ביום שבת קודש, והיום הוא טו אלול. הדבר היפה שקרה היום הוא שבהשגחה פרטית הקשר בין שני הימים הוא שרכשו בשביל הישיבה שלנו היום את ספרי המהר"ל מפראג, וידוע שיום ההסתלקות, ההילולא, של המהר"ל היא ב-חי אלול. הסתלקות המהר"ל מפראג היא הדבר הראשון הגדול שאירע ב-חי אלול. בהשגחה העליונה, בבחינת דוד מלכא משיחא, מי שעשה את זה הוא כנראה החסיד הגדול כאן ששייך לענין הזה. אפשר להסתכל על ספרי המהר"ל מפראג, מי שלא מאמין יכול להסתכל... צריך להאמין שזה היום בא, רק לפני כמה דקות, זה תלוי באמונה...

שוב, הדבר הראשון הגדול שקרה ב-חי אלול, שהוא השרש הנעלם של כל שאר הדברים שקרו ב-חי אלול, הוא היארצייט, ההילולא, של המהר"ל מפראג. יום ההסתלקות של המהר"ל מפראג היה ביום חי אלול שנת ה'שס"ט. אחר כך הדברים שנולדו ב-חי אלול הן שתי לידות גדולות: לידת הבעל שם טוב בשנת נח"ת ולידת אדמו"ר הזקן בשנת קה"ת. זאת אומרת, מזמן הסתלקות המהר"ל עד לידת הבעל שם טוב עברו פט שנים, ומהסתלקות המהר"ל עד לידת אדמו"ר הזקן קלו שנים. אדמו"ר הזקן נולד כאשר הבעל שם טוב היה בן 47, יום הולדת מז, בדיוק 11 שנה לאחר ההתגלות שלו (הוא התגלה כשהוא היה בן לו).

ביום ההולדת ה-47 שלו הוא קרא את פרק מז בתהלים – הפרק שקוראים ז פעמים לפני תקיעת שופר. כאשר הבעל שם טוב הגיע לסיום הפרק הזה שבו כתוב "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה"[לז], הוא אמר שעכשיו, היום הזה, נולד ה"גאון יעקב אשר אהב סלה" שזה אדמו"ר הזקן. 3 שנים לאחר מכן, כשהבעל שם טוב היה בן 50 שנה, (בן 50 הוא גילוי שער ה-נ של בינה) אביו ואמו של אדמו"ר הזקן הביאו את אדמו"ר הזקן לעשות את האפשערניש – התספורת הראשונה. אדמו"ר הזקן היה רק פעם אחת אצל הבעל שם טוב, בפעם הזו, כשהוא היה בן 3. אחר כך הבעל שם טוב אמר לאביו רבי ברוך שלא יביא אותו יותר ואמר: 'הוא לא שייך לי הוא שייך לתלמיד שלי, המגיד'. אביו של אדמו"ר הזקן היה אחד מגדולי החסידים והמקושרים של הבעל שם טוב, אבל למעשה הוא הביא אותו רק פעם אחת לבעל שם טוב, כשהוא היה בן 50. כתוב "בן חמישים לעצה"[לח], "עצת הוי' היא תעמֹד"[לט].

שתי "עצת הוי'" – סוד תקיעות השופר

"עצת הוי'" בגימטריא שופר. יש עוד רמז חשוב ששוה שופר. אנחנו כאן בשבועות האחרונים לומדים את כל הרמזים והגימטריאות של שופר בשביל לכוון בראש השנה, אז נעשה חזרה קצרה. שופר בגימטריא "הוי' שֹׁמְרֶךָ"[מ], ובגימטריא "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו"[מא], ובגימטריא מצר ומרחב[מב], ובגימטריא ירושלם. עוד דבר גדול שכעת הוספנו הוא ששופר בגימטריא "עצת הוי'". כתוב פעמיים "עצת הוי'" בשני פסוקים שאומרים כל בוקר ב"יהי כבוד" לפני "אשרי"[מג], פסוק אחד אומר: "רבות מחשבות בלב איש ועצת הוי' היא תקום"[מד]. תקום אותיות מִתוק, מתוק הדין על ידי עצת ה' שזה השופר. "רבות מחשבות בלב איש" הם הבלבולים הרבים, ה"מים רבים" שמבלבלים את הדעת, ועצת ה' – תקיעת שופר זה זעזוע. כמו אחד שהוא משוגע שצריך לעשות לו זעזוע ליישב את המוחין שלו. זה נקרא זעזוע של קודש. אז כתוב שלפני תקיעת שופר – "רבות מחשבות בלב איש", ואחר כשנתקע – "עצת הוי' היא תקום" – מתוק כל הדינים והבלבולים של הדעת. הפסוק השני אומר: "עצת הוי' לעולם תעמֹד"[מה]. בפעם הראשונה כתוב "תקום" ובפעם השניה כתוב "תעמֹד", "תקום" ו"תעמֹד" מרמזות על שתי מדרגות של שופר. בתחילה תוקעים בשופר בישיבה, זה נקרא "עצת הוי' היא תקום". למעשה קמים בתקיעות מיושב[מו], אבל "היא תקום" זה מיושב אל הקימה. אחר-כך תוקעים בשופר בתפלה מעומד, זה נקרא "תעמֹד". זה סוד עמוק, כל "עצת הוי'" זה שופר.

עצת הוי' שייך למי שהוא כבר בן חמישים, כי כתוב "בן חמישים לעצה"[מז]. למה "בן חמישים לעצה"? בגלל שאז הוא זוכה להארה של שער ה-נ, במיוחד הבעל שם טוב שכל עיקר עניינו הוא שער ה-נ. באותו יום, בהיותו בן חמישים, הוא עשה תספורת ראשונה לאדמו"ר הזקן שהיה אז בן שלוש. ישנו מאמר חז"ל על "נפתלי אילה שְׁלֻחָה הנתן אִמְרֵי שָׁפֶר"[מח]: "אל תקרי אמרי שפר אלא אמרי סֵפֶר "[מט] – ש ו-ס מתחלפות. ה"שפר" הוא ספר. אחד מהפירושים של ספר הוא לספר, לספר את השערות, להמשיך מוחין משופרים. השערות הן החיצוניות, הן מותרות המוחין, כשהבעל שם טוב היה בן חמישים וסיפר את האדמו"ר הזקן מהשערות הוא המשיך לתקוע בו את השופר. השופר הוא "שפרו מעשיכם"[נ] – שיפור ההכרה, התודעה, המוחין החדשים. באיזו שנה האפשערניש היה? שנת תק"ח.

שבעת האירועים שאירעו ב-חי אלול

כפי שאמרנו, היו כמה אירועים שאירעו ב-חי אלול. הדבר הראשון שהזכרנו הוא הסתלקות המהר"ל מפראג, והדבר השני – לידת הבעל שם טוב. אבל כתוב גם שההתגלות הראשונה של אליהו הנביא לבעל שם טוב כשהוא היה בן 16 היתה גם כן ב-חי אלול. אחר-כך ההתגלות של מורו ורבו המובהק אחיה השילוני, שלימד אותו 10 שנים רצופות להכין אותו לקראת ההתגלות גם כן אירעה ב-חי אלול כשהוא היה בן 26. אחר-כך כעבור עוד 10 שנים ב-חי אלול היה יום ההתגלות שלו כשהוא בן לו שנים. אחר כך כעבור יא שנים נולד אדמו"ר הזקן ב-חי אלול. וכעבור עוד שלש שנים היתה התספורת של אדמו"ר הזקן על-ידי הבעל שם טוב. אלה הם עיקר האירועים שאירעו ב-חי אלול. סך-הכל שבעה אירועים – "כל השביעין חביבין"[נא].

על-פי הרש"ש וכך משמע בכל כתבי האריז"ל, שבעה ימים לפני כה באלול התחילו שבעת הימים של המלכים של ארץ אדום, מה שנקרא סוד שברית הכלים בעולם התוהו. אז כתוב שב-חי אלול – שבעה ימים לפני כה באלול –  הוא התחלת "ז מוחין קדמאין דמיתו". דהיינו, ב-חי אלול היה המעשה של המלך הראשון – בלע בן בעור[נב] – שהוא כנגד הדעת של עולם התהו שנשבר. זו היתה ראשית השבירה וממילא היא שרש התיקון. אמרנו שיש דעה שב-כד אלול – שזו שבירת המלכות של עולם התהו – אז היה החטא של דוד ובת שבע. אנחנו לומדים בחסידות בהקדמה לספר דרך חיים שכל הנפילות, הירידות בעבודת ה', מגיעות מנפילת הדעת, שבירת הדעת, שהיא 'הרגשת עצמו' ביותר. זו נקראת הנפילה של בלע בן בעור. וכמו שהנפילה שלו היא ב-חי אלול, כך ההשמכה של האורות המרובים של תוהו בתוך הכלים הרחבים של תיקון, לגבי ספירת הדעת – צריכה להיות ב-חי אלול. זו המשמעות של חי אלול בקבלה, אבל בהסטוריה, למעשה בדורות האחרונים, יש את האירועים הללו שהם כולם השתלשלות אחת שהתרחשה ב-חי אלול.

ו.       הקבלת ארבעת האירועים העיקריים של חי אלול לארבע אותיות שם הוי'

הסתלקות המהר"ל – אות י בשם הוי'

מתוך שבעת האירועים שהזכרנו יש ארבעה דברים עיקריים הנוגעים לכלל ישראל: הסתלקות המהר"ל, לידת הבעל שם טוב, התגלות הבעל שם טוב ולידת אדמו"ר הזקן. הסתלקות, לידה, התגלות, לידה. כמובן ארבעת הדברים הללו צריכים להיות כנגד שם הוי'. צריך להתבונן ב-חי אלול שישנם ארבעה דברים עיקריים שנוגעים לגורלנו – "מה נעים גורלנו"[נג]. אם נתבונן בזה נגלה משהו מאד-מאד עמוק וחשוב לגבי חסידות בכלל וחסידות חב"ד בפרט, שהיא אספקלריא חדשה בחסידות. ידוע שהדבר העקרי שבהקשרו זוכרים את המהר"ל (חוץ מהיותו תלמיד-חכם שחיבר ספרים) הוא בכך שהוא עשה גולם, יודעים שיש אחד שהוא פעם עשה גולם. מהי עשיית גולם? עשיית גולם היא עשיית ה-י של שם הוי'. כתוב בפירוש וגם הגר"א בתחילת ספר יצירה מסביר שה-י של שם הוי' היא גולם. גֹּלֶם בגימטריא חכמה. גולם, חומר בלי צורה, הוא מה שכתוב " כֻּלָּם בחכמה עשית"[נד], עשיית החכמה. י, שהיא נקודת השרש של גילוי החסידות אחר-כך, הגולם של החסידות, זה מה שעשה המהר"ל מפראג. הוא עשה את הגולם של מה שעתיד להיות הלידה הכפולה וההתגלות של החסידות.

על הסתלקות כתוב שבאותו יום שצדיק מסתלק מן העולם כל עבודת חייו עולה בסוד העלאת מים נוקבין לעשות ולעורר ייחוד עליון, ייחוד שאף-פעם לא היה בעולמות העליונים, והתכלית של כל הייחוד למעלה הוא בשביל להוליד נשמה חדשה. ברגע הסתלקות הצדיק כל חייו מצטברים יחד ועולים בסוד העלאת מים נוקבין, שהם מעוררים זיווג מלמטה, והתוצאה של הזיווג הזה למעלה בעולם האצילות הוא הולדת נשמה חדשה. לכן כתוב שהסתלקות של צדיק היא הילולא, חתונה, כך רשב"י כותב בזהר. ההסתלקות היא כדי לעשות חתונה וזיווג למעלה, וכך נולדת נשמה חדשה מלמעלה למטה.

אדמו"ר הזקן הוא דור שביעי בן אחר בן מהמהר"ל מפראג. בתחילת ספר התניא אדמו"ר הזקן מתחיל בדף השער ואומר: "מפי ספרים ומפי סופרים", מקובל ש"מפי ספרים" מקובל שאלו ספרי המהר"ל מפראג. [ומה הם ה"סופרים"?] ה"סופרים" הם הרביים – הבעל שם טוב והמגיד, וגם הבן של המגיד, וגם במידה מסויימת רבי מענדל ויטבסקר.

כמעט לא רואים שמביאים את המהר"ל בשמו, אבל בפנימיות – היא הנותנת, הוא האתכסיא, הים, העולם המכוסה שבתוך כל החסידות. המהר"ל הוא בסוד העלאת מ"ן, הוא מעורר את הגילוי הזה מלמטה. כל חייו של המהר"ל וכמובן כל ספריו שהם עיקר ההשערה של הצדיק, הם בשביל לעורר זיווג שמוליד את הבעל שם טוב, ואדמו"ר הזקן וגילוי תורת החסידות. זה גופא בסוד ה-י – השרש והגולם – של גילוי החסידות. פעם למדנו בחסידות ששרש הכח להעלות מ"ן בנוקבא הוא ב"אבא יסד ברתא". אותו דבר למדנו כעת, הפנימיות, האור שמאיר בארץ העליונה והארץ התחתונה, הוא מחכמה עילאה. האור הזה שמאיר בפנימיות הארץ – "ארץ חפץ", התשוקה שיש לארץ, חיבת ארץ ישראל שבלב היהודי שבוערת כרשפי אש, היא בסוד העלאת מ"ן והיא מאירה מהחכמה עילאה. ההתעוררות מתחילה מהמהר"ל.

לידת הבעש"ט – ה עילאה, התגלות הבעש"ט – אות ו בשם הוי'

אחר כך שתי הלידות הן כנגד שתי אותיות ה שבשם הוי', כל לידה היא מאמא, "אם הבנים שמחה"[נה]. צריך להאריך בזה, אבל נקצר. יש אמא עילאה ויש אמא תתאה, אמא עילאה – ה עילאה שבשם, אמא תתאה – ה תתאה שבשם. שתי הלידות הן משתי מדרגות של אמא. זאת אומרת, מאמא עילאה יש לידה של עלמין סתימין – בעולם האצילות גופא, ויש לידה של עלמין דאתגליין בעולמות בי"ע התחתונים מאמא תתאה. מאמא עילאה יש לידה בבחינת אתכסיא ומאמא עילאה יש לידה בבחינת אתגליין. הבעל שם טוב לפני ההתגלות שלו היה בסוד אתכסיא, צדיק נסתר. לידתו היא לידת הצדיק הנסתר.

אחר-כך ההתגלות שלו היא גילוי המדות דאצילות, לכן הוא נתגלה כשהוא היה בן לו שנים, לו זה שלמות המדות – ו פעמים ו. ההתגלות הזו בלב היהודי נקראת 'התגלות האהבה המסותרת של שרש האהבה המסותרת באצילות', זו לא אהבה שכלית שהיא בעולם הבריאה. עיקר הגילוי של הבעל שם טוב הוא גילוי המדות המכוסות שבלב כל יהודי, כמו גילוי האהבה המסותרת. ועיקר השרש של המדות האלה הוא באצילות – ב-ו של עולם האצילות. זה מה שהבעל-שם טוב גילה, אבל הבעל שם טוב גופא קודם הוא בסוד 'חסדים מכוסים' מיסוד אמא. זאת אומרת, אפילו שהוא נולד בסוד ה-ה ראשונה שבשם, הוא עדיין 'חסדים מכוסים' בלשון האריז"ל, אחר כך החסדים מתגלים כשהוא היה בן לו שנים בסוד ה-ו של שם הוי'. עבודת הגילוי של הבעל שם טוב היא עבודת גילוי המדות הטבעיות-עצמיות של היהודי – מדות האצילות.

לידת אדמו"ר הזקן – ה תתאה

לידת אדמו"ר הזקן וחב"ד היא הלידה מהמלכות, וכדברי ספר התניא[נו] זהו גילוי מלכות שמים בהיכל קדש קדשים של עולם הבריאה, שההיכל הזה הוא שרש חב"ד המובן ומושכל. השכל המובן ומושכל הוא לא שכל של אצילות. להמשיך את התורה, את הגילוי, באופן שהוא מובן ומושכל – זה להוריד את המלכות דאצילות בהיכל קדש קדשים של עולם הבריאה. היכל קדש קדשים של עולם הבריאה – החב"ד של בריאה – הוא ראשית גילוי ההשכלה המובנת ומושכלת. הנושא הזה של איך שהשכינה יורדת בהיכל קדש קדשים זה הנושא של הפרקים האחרונים המסיימים את חלק א בספר התניא.

יש בזה קשר מיוחד לחב"ד: חב"ד היא המשכת גילוי אור האצילות, המוחין ממש, באופן מושכל ומובן. חב"ד זו לידה ממלכות דאצילות בחב"ד דבריאה, כלומר, זה קשר בין אצילות לבריאה. המדות העצמיות של היהודי מצד עצמן – הן באצילות עדין, והמשכת הגילוי בשכל הוא ייחוד עולם האצילות ועולם הבריאה בהיכל קדש קדשים של עולם הבריאה. הלידה הזאת היא סוד לידת אדמו"ר הזקן. אם כן, אדמו"ר הזקן נולד מ-ה תתאה להיכל קדש קדשים של בריאה. כמו שהוא כותב בסוף התניא, שרשו של היכל קדש קדשים הוא בחכמה עילאה שבאצילות, ובמיוחד הכח לעשות חיבור בין שני הפכים, בין אצילות לבריאה, הוא כח חיבור שבאין-סוף יותר קיצוני מהלידה בתוך אצילות והגילוי של המדות באצילות. חיבור מלכות דאצילות בהיכל קדש קדשים דבריאה, שהוא כבר שכל, זה דילוג הרבה יותר גדול מאשר ההמשכות והגילויים בתוך עולם האצילות גופא. הכח לחבר בין המלכות ובין החב"ד של העולם שלמטה ממנה הוא כח הכתר. כל הכתרים משתלשלים זה מזה. זאת אומרת, הכח של הכתר הזה בא מהכתר העליון וכך הלאה עד אור-אין-סוף שלפני הצמצום. זה הסוד של לידת אדמו"ר הזקן – הלידה מ-ה תתאה שבשם.

היחס בין גילוי הבעש"ט לגילוי אדמו"ר הזקן

לסיכום, יש את נקודת הגולם שהיא המהר"ל מפראג והיא דוקא מתגלת בהסתלקות שלו, כי בכללות גילוי החסידות היא ההתעררות מלמטה. אחר כך יש את לידת הבעל שם טוב בבחינת נסתר, בכל השנים הראשונות הוא היה נסתר, צדיק נסתר. מה הכוונה ב'נסתר'? ה חסדים מכוסים ביסוד אמא, לכן זה כנגד ה עילאה שבשם. אחר כך היה לו משבר, כידוע שכשהבעל שם טוב התגלה זה היה לו המשבר הכי קשה בחיים שלו. כל משבר הוא עוד לידה, אבל כאן זו לידה מאתכסיא לאתגליא. ההתגלות שלו היתה כשהוא היה בן לו, בגלל שאז נתגלה אצלו ה-ו פעמים ו – המדות הגלויות. הוא גילה איך אפשר לגלות את האהבה המסותרת. עצם גילוי האהבה המסותרת הוא בבחינת אצילות, רק שאלו מדות דאצילות. המדות דאצילות הן אמנם למטה מהשכל דאצילות, אבל למעלה לגמרי מהשכל האנושי של של עולמות התחתונים. זו כמו המעלה של שמונה עשרה לגבי קריאת שמע. כתוב שלכל אחד יש מעלה לגבי השני, קריאת-שמע היא חב"ד של בריאה, היא התבוננות, השכל, של עולם הבריאה. מכיוון שהיא בעולם הבריאה זו תפלה מיושב, יושבים. מה-שאין-כן שמונה עשרה זה ייחוד זו"נ, המדות של עולם האצילות, כמו גילוי אהבה מסותרת בעולם האצילות. בזה ששמונה עשרה נמצאת בעולם האצילות היא היא יותר גבוהה מ'שמע', אבל בגלל שקריאת שמע היא מוחין – היכל קדש קדשים – בזה היא עולה אפילו על שמונה-עשרה.

זה היחס בין הגילוי של הבעל שם טוב ובין הגילוי של האלטער-רבי. זאת אומרת, הגילוי של חב"ד הוא כמו לקרוא קריאת שמע והבעל שם טוב זו תפלת שמונה עשרה שהיא המדות בעולם האצילות. הגילוי של המדות בלב כל יהודי היא התגלות הבעל שם טוב. אחר-כך יש את הלידה מאמא תתאה, ה-ה האחרונה בשם הוי'. הלידה מאמא תתאה היא חיבור בין העולמות. ספר התניא בסיומו מסביר את הנושא הזה באריכות, הוא אומר שהנושא הזה הוא סוד השראת השכינה בהיכל קדש-קדשים בבית המקדש. להמשיך מעולם האצילות – שלמעלה מהשכל לגמרי – לתוך פנימיות המוחין בעולם הבריאה. הוא מסביר שם שזה גופא הסוד של ארון הקדש שהיה בקדש-הקדשים. אם כן, הענין של חב"ד הוא בסוד קדש הקדשים של בית המקדש. השפעת הלידה ממלכות דאצילות בחב"ד דבריאה נעשית על-ידי הכתר והשתלשלות הכתרים זה מזה עד האין-סוף ממש.

חי אלול – קשר אדה"ז והבעש"ט, יט כסלו – קשר אדה"ז והמגיד

ישנה קבלה מאדמו"ר הזקן והלאה שאומרת שאצל אדמו"רי חב"ד ישנה עבודה של שלשה חודשים מ-חי אלול עד יט כסלו. מקובל בעולם שיש את התקופה של החגים מראש-השנה עד שמיני-עצרת, או תקופה קצת יותר גדולה שכוללת גם חודש אלול, אבל יש מושג מהרביים שישנה עבודה של תקופה מסויימת מ-חי אלול עד יט בכסלו – שבוע לפני חנוכה. אומרים שבחסידות התקופה הכי עצמית של עבודת ה' היא התקופה הזו. מה זה חי אלול ומה זה יט כסלו? חי אלול זה הקשר הישיר, כביכול, בין אדמו"ר הזקן לבעל שם טוב, קשר שאינו דרך המגיד, ו-יט בכסלו הוא הקשר של אדמו"ר הזקן למגיד. כידוע שב-יט כסלו לפני ההסתלקות של המגיד ממעזריטש, המגיד קרא לאדמו"ר הזקן ואמר לו: "זלמניו, זה היום-טוב שלנו". לכן צריך לחבר את התקופה הזאת, שהכל הולך אחר הפתיחה והכל הולך אחר החיתום. הפתיחה היא הקשר של אדמו"ר הזקן – חב"ד – עם הבעל שם טוב, והחיתום, הסיום, הוא הקשר הגלוי עם המגיד. כל זה ביחד התיקון השלם.

אם כן, יוצאת לנו התבוננות מאד-מאד יפה בשביל חי אלול, התבוננות בארבעת הדברים העיקריים שקרו ב-חי אלול והקשר שלהם כנגד שם הוי'.

לחיים!

ז.      "ומל הוי' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך"

מילת הקב"ה את לבבנו בחודש אלול

ישנם כמה רמזים של חודש אלול. הרבי שליט"א תמיד מסביר שהרמז העיקרי שכולל את כל הרמזים הוא הפסוק בענין התשובה שקוראים בתורה לפני ראש-השנה: "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך"[נז]. חודש אלול הוא חודש התשובה, התשובה היא מילת הלב. במילת הלב יש שתי מדרגות: יש מילת הלב שאדם מל בעצמו, היא הערלה הגסה, הרע הגלוי, ויש מילת הלב שהקב"ה מל בעצמו. המילה שהקב"ה מל בעצמו היא מילת הרע הנעלם, מה שנקרא היום 'תת מודע', אדם לא מודע לרע הזה וממילא הוא לא יכול למול אותו בעצמו. יש מילה ויש פריעה, כתוב "מל ולא פרע כאילו לא מל", המילה, שהיא הערלה הגסה, העבודה של האדם לחרוט אותה, אבל הפריעה, הקרום הדק, השקוף, שאדם לא יכול לראות בעין לגבי הלב שלו כי הוא רע נעלם, על זה כתוב "ומל הוי' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך". ישנם שני פסוקים על מילה "ומלתם את ערלת לבבכם"[נח], ו"ומל הוי' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך". כתוב ש"ומלתם את ערלת לבבכם" זו המילה שאדם יכול למול את עצמו וכיוון שהוא יכול הוא מחוייב, כל מה שיכולים לעשות מחוייבים לעשות, אבל אחרי שהוא מקיים את החובה שלו הקב"ה מקיים את העיקר. את עיקר העבודה ה' עושה, מילת העלם הרע. על העבודה שה' עושה נאמר "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך". זה הרמז העיקרי של חודש אלול, הפסוק הזה גופא: "את לבבך ואת לבב" ראשי תיבות אלול. כתוב שעיקר המילה מלמעלה מתחילה מ-חי אלול והעבודה של העבודה מלמטה היא עד חי אלול.

יש רמז מאד נפלא בפסוק הזה שאתן לכם לומר לי. כמה מלים יש בפסוק הזה? חי מילים. כמה אותיות יש? 67 אותיות, אלול. זה הפסוק של חי אלול, חי מלים ואלול אותיות. הפסוק הזה בדיוק, שהוא הפסוק העיקרי של אלול שכולל את כל עבודת התשובה של חודש אלול, יש בו סימן מאד מאד יפה. זה באמת דבר נפלא ביותר. העבודה של מילה מלמעלה על-ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו מתחילה בעיקר ב-12 ימים האחרונים של חודש אלול. כמו שהרבי שליט"א תמיד מביא מהרבי הקודם ומהרבי הרש"ב, ש-12 הימים האחרונים של השנה שמתחילים מ-חי אלול הם ההתכללות וההתעלות של 12 חודשי השנה הקודמת לקראת השנה החדשה.

מה קורה ב-חי אלול לפי זה? ב-חי אלול מתגלה חודש תשרי הקודם, ראש השנה הקודם, בשביל להתעלות ולהכלל בראש השנה החדש. ב-חי אלול יש כבר גילוי גדול של כל חגי תשרי ובמיוחד של ראש השנה ותקיעת שופר. תקיעת שופר היא גם סוד הלידה, השופר הוא השפופרת, מה שנקרא 'צואר הרחם של אמא', כך כתוב. גם אחת הכוונות של תקיעת שופר היא שהולד נולד מתוך השפופרת. יש לפעמים שתקיעת שופר היא זיווג, התקיעה היא תקיעת יסוד הזכר ביסוד הנוקבא, ויש לפעמים שתקיעת שופר היא לידה מיסוד הנוקבא, התקיעה היא הולד שנולד מתוך השפופרת, מתוך השופר. ב-חי אלול יש את יום הלידה של האור הגנוז של התורה – נשמות הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן – שקשור במיוחד עם תקיעת שופר של ראש השנה, התכללות השנה הקודמת לקראת השנה החדשה.

אם כן, הפסוק העיקרי שצריך להתבונן בו ב-חי אלול הוא הפסוק הזה, "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך". יש עוד רמז פשוט: איך נגמר הפסוק? "למען חייך" – חייך זה חי, החיים שלך. כמובן ש"חייך", החיים קשורים עם יום חי אלול. אלול עם הכולל שוה חיים, יוצא שיש כאן "חיי החיים"[נט]: חייך הוא חי אחד, ואלול עם הכולל זה חיים שני. כל ה"מל הוי' אלקיך" הוא "למען חייך".

לחיים!

ניגנו "אני לדודי", ניגון 'שאמיל', 'אימתי קאתי מר', "וביום שמחתכם ובמועדיכם", ניגון 'משתה יין'.

לחיים לחיים!