יום-הולדת והילולת משה רבינו ע"ה

ז' אדר נ"ו – כפר דרום תובב"א

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

נפתח עם נגינה, והיות ששני הימים האחרונים היו ימים קשים[א] לעם ישראל בארץ ישראל, ארצנו הקדושה, נפתח עם משהו רציני. אם כי ש"משנכנס אדר מרבין בשמחה"[ב], וצריך להמתיק את כל הענינים הבלתי רצויים עם שמחה, בכל אופן, מאוד נכון להתחיל עם ניגוני געגועים, שבהם אנחנו מביעים את הרצון האמתי שלנו שיהיה לעם ישראל טוב, שכאשר יהיה לעם ישראל טוב יהיה לקב"ה טוב ולשכינה יהיה טוב.

נתחיל עם הניגון הידוע של אדמו"ר הזקן בעל התניא "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים"[ג], שהוא בעצם צימאון הנשמה היהודית ל"ציון", לצאת מה"ציה", ולהגיע ל"ציון". כידוע, השרש של ציון הוא ציה. האדם, דוד המלך, נמצא "בארץ ציה ועיף בלי מים", והוא מתגעגע ל"ציון" האמתי. מה זה ציון? כתוב שציון היא הנקודה הפנימית שבלב, ברוחניות. "ציון" בגשמיות – זכינו לשבת פה, להגיע למקום הזה, לארצנו הקדושה. בלב, "ציון" היא הנקודה הפנימית שבה – אליה אנחנו מתגעגעים, אז נתחיל עם הניגון הזה.

נגנו "צמאה לך נפשי" (אדמו"ר הזקן).

לחיים לחיים.

א. שלש בחינות באמונה במשה

הפסוק השני שלאחר "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים" הוא "כן בקדש חזיתך לראות עזך וכבודך"[ד], וכאן הבעל שם טוב מפרש[ה], "כן" מלשון "הלואי". זה גם הפשט, "כן בקדש", הלואי בקודש חזיתך, הלואי שאזכה לחזור לקודש, כמו שבדור שלנו הכי נח, במדה מסוימת, לחזור לארצנו הקדושה, הלואי שאשמור על עוצמת הגעגועים לציון, מהמקום שהיה "ארץ ציה ועיף בלי מים", באותה עוצמה של געגועים עדיין אמשיך להתגעגע בהיותי כאן, בקודש, "כן בקדש חזיתך". והוסיף ואמר שאם לא כן, חס ושלום, אולי צריכים אפילו לחזור לטעום את הטעם המר של הגלות כדי לחדש את הגעגועים לגאולה.

זה מה שהבעל שם טוב אומר "כן בקדש חזיתך", והוא אומר שצריך לשמור על הגעגועים כמו שהיו בגלות. זה נקרא להנציח את הניצוץ הקדוש שהיה בגלות, כדי שלא נצטרך חס ושלום לחזור עוד פעם לגלות. אם רוצים שהגאולה תהיה אמתית, שאין אחריה גלות, שמה שהתחלנו בעזרת ה' יתברך ימשיך לעולם ועד בלי גלות נוספת רחמנא-ליצלן, התנאי הוא שצריכים לשמור את העוצמה של הגעגועים, שהיא הניצוץ היהודי הקדוש שהתגלה בהיותנו רחוקים מנחלתנו, בחוץ לארץ, בגלות. כך הוא מפרש את הפסוק: עכשיו אני צמא, "כמה לך בשרי בארץ ציה" – "כן בקדש", אני חוזר לקודש "לראות עזך וכבודך".

הדבר הזה מתקשר עם מה שאנחנו באנו היום, לשם ההילולא ויום ההולדת של משה רבינו. ידוע מה שאמרו חז"ל "משה שפיר קאמרת"[ו], שכל תלמיד חכם יש לו ניצוץ של משה רבינו. עוד יותר, כתוב בתקוני הזהר שבכל דור ודור יש התפשטות של נשמת משה רבינו ממש, קשור עם מה שקראנו לפני כמה שבועות בתורה, לפני מתן תורה, שכתוב "וגם בך יאמינו לעולם", שהאמונה "בך" היא לעולם, ולא רק במשה הראשון, אלא גם במשה שהוא לעולם. כך משה עצמו מבטיח בסוף התורה, בפרשת שופטים, כאשר שכינה מדברת מתוך גרונו בכל חומש משנה תורה – "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים הוי' אליו תשמעון"[ז]. כך הוא מבטיח, אם כי שעל פי פשט הנבואה נפסקה, אבל משה רבינו עצמו מבטיח "נביא... כמוני יקים הוי'", בכל דרא ודרא. הצורה – איך הנבואה ואיך רוח הקודש מתגלה בכל דור – ודאי יכולה להיות שונה ואחרת מדור לדור, אבל העקרון, שיש "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"[ח] הוא יסוד מאד גדול באמונה שלנו. אולי נמשיך להסביר אותו הערב כמה שנוכל.

אמונה במשה כמעבר – שמיעה

באמונה זו ישנם שלשה שלבים: הדבר התחיל במצרים, כשמשה רבינו בא בפעם הראשונה לבשר את הגאולה. כתוב "ויאמן העם וישמעו כי פקד הוי' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו"[ט]. ככה הפסוק אומר, שהאמינו. משה רבינו בא לבשר את הגאולה, את "פקד פקדתי"[י], עם הסיסמה המקובלת. יוסף מסר לשבטי ישראל את הסיסמה "פקד יפקד"[יא] והנה בא נביא ומוסר אותה, "פקד פקדתי", והעם מאמינים. אבל לא כתוב שם שהאמינו משהו מיוחד עדיין או שהיתה התקשרות מיוחדת ועצמית לאותו נביא שהביא את הבשורה. כתוב שהאמינו בעצם הבשורה, האמינו בה', האמינו שה' שמע. המלה "שמע" מתיחסת אליהם. כלומר, כאן יש אמונה מתוך שמיעה. ידוע הכלל ששמיעה היא תמיד מרחוק, לא ראיה מקרוב. מה הפסוק אומר? "ויאמן העם וישמעו". מה שמעו? "כי פקד הוי' את בני ישראל וכי ראה". מי ראה? לא הם ראו, אלא ה' ראה. הם שמעו שה' ראה בעינים. ככה שמעו וקיבלו – "ויקדו וישתחוו".

זהו שלב א' של האמונה. אחרי האמונה הזו יש עדיין הרבה משברים וקשיים, הרבה ניסיונות, ויש גם קוצר רוח. באמת בגלל קוצר הרוח העם נשבר, 'נשבר לו', באיזה שהוא שלב באמצע, וקשה היה לו להמשיך עם האמונה הראשונה שלו. רק אחר כך, לאחר כל עשרת המכות והנסים והנפלאות ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף, כתובה האמונה השניה, שהיא אמונה על ידי ראיה – כתוב "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה הוי' במצרים ויראו העם את הוי' ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו"[יב].

אמונה במשה כמקפצה – ראיה

כאן יש אמונה שבאה על ידי ראיה – ראית המהות ולא שמיעת המציאות[יג], כך הן ההגדרות בחסידות. שוב, שמיעה היא מרחוק, והיא תופסת רק את מציאות הענין, אבל לא יכולה לתפוס את המהות שלו. לעומת זאת, אחר כך – לאחר כל המכות, יציאת מצרים וקריעת ים סוף – "וירא ישראל". הם ראו והאמינו, וזו כבר אמונה בדרגה אחרת לגמרי. מה מתחדש כאן? שבנוסף לאמונה בה' – "ויאמינו בהוי'" – יש עוד תוספת אמונה "במשה עבדו". בפעם הראשונה משה לא נזכר כלל, למרות שהוא זה שהביא את המסר, את הבשורה, האמונה לא מתיחסת אליו כלל, אלא אל הבשורה עצמה. שמעו את הבשורה, "כי פקד הוי' את בני ישראל וכי ראה את  ענים ויקדו וישתחוו" – למי השתחוו? לקב"ה. ואילו כאן, לאחר הראיה, לאחר קריעת ים סוף, נאמר "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו". יש בפסוק שני פירושים: על פי פשט, מאמינים בנבואת משה, שהוא עבד ה', שכל מה שאומר אפשר לסמוך עליו, הוא נאמן – "בכל ביתי נאמן הוא". היות שהוא בטל לה', כמו שנסביר בהמשך, על כן ראוי לסמוך עליו. כלומר, מאמינים גם בה' וגם במשה עבדו. זה הפשט היותר פשוט.

אבל  בחסידות כתוב פשט הרבה יותר פשוט, ש"ובמשה עבדו" היינו על ידי משה עבדו. יש לנו אמונה ראשונה, טבעית, ירושה לנו מאבותינו המאמינים ויש לנו אמונה ממשה רבינו. אברהם הוא "תשורי מראש אמנה"[יד], ראש כל המאמינים. מאברהם, יצחק ויעקב אבותינו יורשים אמונה, אנחנו "מאמינים בני מאמינים"[טו], זה הביטוי. אבל משה נקרא "רעיא מהימנא"[טז].

"רעה אמונה"

בתהלים כתוב "בטח בהוי'"[יז], שבקבלה[יח] "בטח" שייך לספירת הנצח, הספירה של משה רבינו. הפסוק בפרק ל"ז בתהלים מתחיל "בטח בהוי' ועשה טוב שכון ארץ ורעה אמונה". פסוק מאוד יפה, מורכב מארבעה דברים: "בטח בהוי' ועשה טוב", כלומר תעשו טוב מתוך הבטחון בה'. ידוע[יט] שיש שני סוגי בטחון: בטחון פעיל ובטחון סביל. בטחון פעיל הוא בטחון שאומר לך לקום ולעשות, ליזום יוזמה, והוא בקבלה מצד הנצח, ויש בטחון סביל, שאני בוטח בה' שהכל יהיה בסדר, מה שלא יהיה, מה שלא קורה כאן – יהיה טוב. זה בטחון סביל, שבקבלה הוא מצד ההוד. בטחון פעיל הוא הנצח של משה רבינו, ובטחון סביל הוא ההוד של אהרן הכהן. בפסוק זה מדובר על הבטחון הפעיל שמצד משה – "בטח בהוי' ועשה טוב". כאן יש אפילו אסמכתא, שיש בטחון שהוא הגורם נפשית ל"קום ועשה", לא רק לבטוח שהכל יהיה בסדר. מה זה "עשה טוב"? הוא ממשיך ואומר "שכון ארץ" – תשכנו בארץ ישראל. אבל בשביל "שכון ארץ", להתקים פה בארץ, צריך עוד דבר, שהוא עצם ההופעה של משה רבינו שבדור. מהו? "ורעה אמונה".

מביטוי זה – "ורעה אמונה" – באה הלשון המפורסמת בזהר "רעיא מהימנא", שמשה רבינו הוא רועה האמונה. על פי פשט פירוש "רעיא מהימנא" הוא "רועה נאמן", כמו שאמרנו קודם, שהוא רועה טוב, שהוא רועה את הצאן שלו במסירות נפש, בנאמנות, אפשר לסמוך עליו. אבל הפירוש הפנימי של "ורעה אמונה", שהוא רועה את האמונה. איך הוא רועה את האמונה? שהוא זן ומפרנס, כמו שמי שרועה את עצמו הוא זן ומפרנס את עצמו – כך מי שרועה את האמונה. משה רבינו רועה את האמונה, הוא זן ומפרנס אותה. מה הכוונה? הוא ממשיך דעת. אמונה נקראת 'מקיף' מצד עצמה. היא השראה של אור מקיף שאדם נמצא בתוכה, הוא מאמין, אבל הוא לא יכול – גם לעצמו וכל שכן לזולת – לנמק ולהסביר בטוב טעם את שרש האמונה. כלומר, הוא לא יודע את האמונה שלו. אדרבה, בהשקפה ראשונה הם תרתי דסתרי, בגלל שהאמונה היא דבר שבאמת אי אפשר לדעת בשכל, רק מאמינים.

בכל אופן, כתוב שלאמונה גופא יש אין סוף של 'מקיפים'. יש אין סוף אורות, גבוה מעל גבוה. בתחילה מקיפים האורות את האדם ומשרים עליו השראה, אבל התפקיד שלנו הוא להחדיר אותם פנימה – כשלומדים תורה ובמיוחד את האמונה של התורה. היום אומרים בלשון המצויה 'ללמוד אמונה'. מה זה נקרא? ללמוד נושאים של אמונה. זו לשון מחודשת היום בחוגים מסוימים ללימוד קבלה וחסידות וכל מה שנוגע ל'נשמתא דאורייתא'. על ידי לימוד חלק הנשמה שבתורה ממשיכים "מקיפים" שיהפכו לאור פנימי. מה זה אור פנימי? מה שאדם מכיר בדעתו, בפנימיותו, עד כדי כך שהנלמד מזין את כל כחות הנפש שלו – מהשכל הרעיון יורד ללב, למדות, לרגש שלו, ומהלב יוצא לידים, לפועל ממש, "המעשה הוא העיקר".

מי רועה ומפרנס את האמונה וממשיך אותה להיות דעת פנימית? משה רבינו. על ידי כך הוא גם כן מרומם את המקיף. ככל שממשיכים רבדים של 'מקיף' לפנימיות, כך האמונה המקיפה מתרוממת גם היא, וההשראה של היהודי שמאמין בה' מתחזקת והולכת. כעת האמונה המקיפה שלו מצויה במדרגה אין סופית יותר מאשר קודם. כל זה היה הסבר הפירוש השני שכתוב בחסידות מה זה "ויאמנו בהוי' ובמשה עבדו". על ידי משה, שהוא ה'רעיא מהימנא', מתרוממת האמונה בה'. "ויאמנו בהוי'" היא האמונה השורשית-יסודית שמקבלים מהאבות, אבל "ובמשה עבדו" – על ידי ובאמצעות משה עבדו ה'רעיא מהימנא' עולה האמונה בה' עד אין סוף.

כל ההסבר הוא עדין לאמונה השניה שלנו ביציאת מצרים, בגאולה שלנו. כל הגאולה דאז קשורה עם הגאולה של היום, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[כ]. האמונה השניה כבר כוללת את משה, אבל כאחד ש"מקפיץ" את האמונה שלנו בקב"ה. והראיה לצורך בהקפצה היא, שהאמונה הראשונה שהיתה בקב"ה, של "ויאמן העם... כי פקד הוי'", לא כל כך החזיקה, לא כ"כ היתה מסוגלת להתמודד עם המשברים והקשיים שבדרך. היא רק השלב השני – "ויאמנו בהוי' ובמשה עבדו".

מה קורה כאן? מה הסדר בפסוקים? האמונה הראשונה היא רק בה', ואילו משה רק מעביר את המסר, ללא שום התלבשות בתפיסת והרגשת העם. משה לא תופס, הוא צינור בלבד. ואכן צדיק אמת הוא צינור המעביר את דבר ה', וכך גם מתיחסים אליו, כמי שמעביר את דבר ה', אבל הוא עצמו לא נתפס במהות הענין. באמונה השניה משה נתפס, אבל בכך שהוא 'מקפיץ', ומעלה את האמונה הראשונה לדרגה אין סופית יותר גבוהה, יותר חזקה ויותר מסוגלת להחזיק מעמד מול משברים, בגלל שהיא מבוססת ומיוסדת על ראיה, לא על שמיעה.

אמונה במשה עצמו – "וגם בך יאמינו"

אבל כשממשיכים בתורה מפרשת בשלח לפרשה הבאה, פרשת יתרו, מגיעים לפסוק השלישי שהזכרנו קודם – "וגם בך יאמינו לעולם"[כא]. מה אומרת האמונה השלישית? היא בכלל לא מזכירה את ה'. זה פלא, כי זה ממש מן הקצה אל הקצה. האמונה הראשונה לא מזכירה את משה בכלל. האמונה האמצעית מזכירה את שניהם, מעין מעבר. האמונה השלישית, לפני קבלת התורה – רק משה, "וגם בך יאמינו לעולם". כלומר, מתן תורה הוא כדי להאמין במשה לעולם, "וגם בך יאמינו לעולם", עד כדי כך שאנחנו יודעים שכל התורה נקראת על שמו של משה רבינו. בתורה כתוב "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב"[כב], ולפי התלמוד בבלי[כג] זה הפסוק הראשון שצריך ללמד ילד. אפילו לפני "שמע ישראל הוי' א-להינו הוי' אחד"[כד] מלמדים "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב". יש עוד פסוק מאוד חשוב בסוף הנבואה הגלויה של עם ישראל – עד שתתחדש הנבואה במהרה בימינו בזמננו ממש – של מלאכי, שלפי חז"ל[כה] הוא עצמו עזרא הסופר, שהוא גם גלגול חשוב של משה רבינו, "ספרא רבה דישראל"[כו]. אותו מלאכי אומר בסוף הנבואה שלו פסוק מאוד חזק – "זכרו תורת משה עבדי"[כז].

במלה "זכרו" יש תופעה מיוחדת – ז רבתי, ז גדולה. יש כאן קצת רמז ליום הזה, לז' באדר[כח].  כתוב בקבלה שתרי עשר הנביאים הם כנגד החודשים, בין היתר. הם גם כנגד השבטים, והשבטים עצמם כנגד החודשים. אז מי הוא מלאכי? הוא כנגד חודש אדר, האחרון מבין ה'תרי עשר', האחרון בשנה. לפי זה, מהי ה-ז הגדולה שבסיום הנביא מלאכי? ז' באדר. בז' באדר יש כח גדול מאוד. אות גדולה היא בטוי לכח אינסופי ממש, וכאן היא כח להתקשר. לזכור כדי להתקשר – זיכרון הוא התקשרות – "זכרו תורת משה עבדי".

אם כן, התורה נקראת על שמו של משה רבינו. בגמרא גופא, אפילו בלי הזוהר[כט], כתוב כבר "משה שפיר קאמרת"[ל], שענין זה של משה מתגשם ומתגלה אצל כל אחד "מעיני העדה"[לא] – אצל החכמים ותלמידי-החכמים הגדולים שבדור, שגם הם אומרים את דבר ה'. יש שלשה פירושים בחז"ל מהו דבר ה': "'דבר ה'' – זו הלכה, 'דבר ה'' – זו נבואה, 'דבר ה'' – זה הקץ"[לב], שמבשרים את הקץ, וכל אחד שיש לו דבר ה' בפיו בשלמות – הלכה, נבואה וגאולה – הוא בחינת משה רבינו.

נחזור לאמונה השלישית: מוזכר בה רק משה – "וגם בך יאמינו לעולם". מה זה "בך"? כתוב בקבלה שיש רמז מאוד חשוב במלה "בך", והיינו לא רק 'אותך', אלא גם מה שבתוכך, כמו הביטוי שאמרנו קודם "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה". בפסוק השני-האמצעי "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" יש ה' ויש משה. איך 'שוכחים' מה' בפסוק השלישי? כלומר, ה' בעצמו משכיח ולא מזכיר את עצמו, רק אומר כל הכבוד לך משה רבינו – "וגם בך יאמינו לעולם". מה זה בך? כתוב ש"בך" הוא האלקות שבתוכך. הרי בתהלים כתוב "משה איש האלהים"[לג], וחז"ל מפרשים "מחציו ולמטה איש", שיש לו חלק "איש", בן אדם, בשר ודם, על כל מה שמשתמע מכך, אבל "מחציו ולמעלה אלקים". ידוע שאיש האלהים עולה בגימטריא בן עמרם. מצד זה שהוא "איש האלקים" יש בתוכו – "בך" – אלקות.

"ויאמן העם" "ויאמינו בהוי' ובמשה" – הכנעה והבדלה

איך נסביר את שלשת השלבים של "ויאמן העם", "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו", "וגם בך יאמינו לעולם"? על דרך היסוד החשוב של הבעל שם טוב "הכנעה-הבדלה-המתקה"[לד]. הבעל שם טוב אומר שכל עבודה אמתית, חייבת להתגלות ולהתבצע בשלשה שלבים, שנקראו "הכנעה, הבדלה, המתקה". כלומר גם באמונה, צריכה להיות קודם אמונה מתוך "הכנעה", אחר כך מתוך "הבדלה" ובסוף "המתקה". הפסוק הראשון הוא אמונה מתוך הכנעה, כולו הכנעה, כמו שהפסוק אומר בסופו "ויקדו וישתחוו". זו הכנעה ובטול בצורה הכי פשוטה. "ויאמן העם וישמעו כי פקד הוי' את בני ישראל וכי ראה את ענים". הם גם במצב של כניעה עצומה, כניעה של רע, כניעה למצרים, הם עדיין נכנעים לקליפה, אבל כבר שומעים שה' פקד אותם ושראה את ענים. "ויקדו וישתחוו" – הם נכנעים ומתבטלים לקב"ה, וכל זה ע"י משה.

מה השלב השני? "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה הוי' במצרים"[לה]. אותה יד ימין של "ימינך הוי' נאדרי בכח" לעם ישראל היא "ימינך הוי' תרעץ אויב"[לו], למצרים. זה נקרא "נגוף ורפוא" – "נגוף למצרים" ו"רפוא לישראל". הם ראו את ההבדלה. כל עשרת המכות באו כדי להפלות ולהבדיל בין עם ישראל קדושים לבין אויבי ישראל, ולגלות שה' בוחר בנו. ראית ההבדלה בשלמות גם הבדילה אותם, גלתה בנשמה של כל עם ישראל את האמונה, עד שאפילו "ראתה שפחה על  הים מה שלא ראו הנביאים, גם יחזקאל בן בוזי" במראה המרכבה. ידוע הרמז: איך מתחיל מראה המרכבה? כתוב "נפתחו השמים ואראה מראות אלהים"[לז], וכתוב בחסידות שראשי התבות הם אמונה. כך היא ההתחלה. כלומר, האמונה היא החלון דרכו רואים את המרכבה. כך היא ההתחלה, אבל כאן הגיעו לדרגה של אמונה יותר גבוהה, לכן ראו מה שיחזקאל לא ראה. לפי רמת האמונה כך רמת הנבואה. כאן הגיעו כולם לנבואת משה רבינו של "זה א-לי ואנוהו"[לח], ואפילו השפחה. רק משה נתנבא ב"זה הדבר אשר צוה הוי'", ואילו יחזקאל בן בוזי לא נתנבא.

כאן היתה עצמת הבדלה בשנים: בין קדושת ישראל לבין ההיפך הגמור בטביעת אויבי ישראל בים, ובגלוי מדרגת משה רבינו. כאן משה רבינו משמש כמבדיל, להפנות אותנו באמונה שלנו יותר ויותר. "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" היינו שהגיעו לדרגה עוד יותר גבוהה של אמונה בה', אפילו מאשר זו שירשו מאבותינו, אברהם יצחק ויעקב. אם כן, כל התנועה הנפשית כאן באמונה היא לרומם ולהבדיל אותה לאין ערוך מכל מה שאינו-יהודי מסוגל להאמין.

נאמר בצורה פשוטה: אם כתוב "ויאמן העם וישמעו כי פקד הוי' את בני ישראל" זו יכולה להיות הבדלה שגם מישהו אחר יכול להאמין. אדם אסור בבית האסורים ובא איזה נביא ואומר לו בשורה והוא מאמין, כמו שיוסף אומר לשר המשקים שה' אמר לי שעוד שלשה ימים אתה בחוץ והוא האמין. בפסוק "ויאמן העם" אין בכלל דגש שהאמונה הזו שונה מכל אמונה אנושית. מישהו העביר מסר, היתה קבלה שאם הוא יאמר את המסר בצורה ובסגנון הנכונים, בסיסמה הנכונה – הוא יהיה אמין, ואכן הוא היה אמין עליהם, והם האמינו בו. אין פה שום חידוש של אמונת ישראל לעומת סתם אמונה. כמובן גם בדברים שנדמה מצד חיצוניותם שיהודי וגוי הם אותו הדבר (כמו הגוף) כתוב בקבלה ובחסידות שזה רק נדמה. בעצם גם בחיצוניות שבחיצוניות יש הבדל מהותי ועצמי בין החיצוניות הטבעית של היהודי לבין זו של הלא-יהודי, אבל הם נדמים לאותו הדבר. ודאי כך הוא גם כאן: אפשר לומר שהאמונה החיצונית הראשונה נדמית כמו סתם אמונה, כמו כל נביא שבא ואומר משהו ומאמינים לו. אכן, כמובן שזה אחרת. אנחנו יודעים שאנו בני אברהם יצחק ויעקב, וממילא גם ה"ויאמן העם" הוא לגמרי אחרת ממישהו אחר, אבל האמונה יכולה להיראות ולהידמות אותו הדבר.

לעומת זאת, באמונה של "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" משה הרים אותם למדרגה שאי אפשר להתבלבל בה בין אמונת ישראל לבין אמונה אחרת, להבדיל. כל זה היה לחדד את הענין, שהאמונה השניה כולה אומרת הבדלה, קדושה. תמיד השלב השני, שלב ההבדלה, הוא מה שהקודש עולה, מתרומם ומתרחק מהחול, שהפנימיות עולה, מתגלה, נחשפת, מתרוממת ועומדת בפני עצמה –כמו "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב"[לט].

"וגם בך יאמינו לעולם" – המתקה

השלב השלישי של כל עבודה אמתית, שנקרא "המתקה" בלשון הבעל שם טוב, הוא כאשר הדרגה הכי גבוהה הזו, ואפילו עוד יותר – חוזרת להתלבש בתוך המציאות ממש, בתוך הגוף ממש. ובלשון הקבלה והחסידות, שה"בלי גבול" יורד ומצטמצם בתוך "גבול", כמו שכתוב שה' צמצם את שכינתו בין שני בדי הארון. יש במילה צמצום שני פירושים: סילוק והתעלמות או ריכוז. צמצום עצמת האין סוף בין שני בדי הארון הוא במשמעות של ריכוז. הצמצום ששייך לתורה הוא צמצום של ריכוז. זה נקרא המשכת ה"בלי גבול" לשכון בתוך ה"גבול".

על כך כתובה האמונה השלישית "וגם בך יאמינו לעולם", כלומר, בתוך הגבול שלך. כמו שבתוך אותיות התורה אנכי הוא "אנא נפשי כתבית יהבית", שבתוך האותיות המוגבלות, הקצובות, יש "אין סוף" של אני בעצמי. העצמות ממש נמצאת ונותנת-מוסרת את עצמה לנו על ידי האותיות הספורות-הסופיות הללו. יש אותיות "סופיות", מוגבלות, שבתוכן ה"אין סוף". כאשר ה' בא לתת תורה, שכל ענינה הוא ריכוז האין סוף בתוך סוף, ה'בלי גבול' בתוך הגבול, הדבר צריך קודם כל להתבטא גם ב"בך". הרי "ישראל קדמו לתורה", וצריכה להיות דוגמה למתן תורה בנשמות עם ישראל, במה שעתיד כל יהודי להיות, אבל בינתים מה שכל יהודי עתיד להיות מתגשם אצל משה רבינו. "וגם בך", כלומר שכאן יש אחידות. מה משה עשה בשלב השני של "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו"? הוא העלה אותנו ל'בלי גבול' האמתי באמונה שלנו, אבל  עכשיו הוא לקח את ה'בלי גבול' האמתי והוריד אותו לתוך הגוף . זו הקדמה והכנה כדי לתת תורה, שגם ה"בלי גבול" מצטמצם בתוך אותיות הגבול של התורה, של אנכי, וכן כל אותיות התורה, שיש בהן מנין וספירה. אז קודם צריך לראות את הדבר אצל משה רבינו – "וגם בך יאמינו לעולם".

מה שאמרנו עכשיו זו רק התחלת ענין, שיש פה שלש אמונות. יש הרבה מה להמשיך לומר על ה"בך" לגבי משה רבינו. בעזרת ה' בהמשך.

ב. שלש בחינות במזל האין של משה

מה שרציתי פה זה להגיע לניגון השני, מהניגון הראשון. זה נקרא "קטע קישור" בין הניגונים... אז רק נאמר את זה קצת: ביום הזה של ז' אדר, שנתנו לו רמז בפסוק "זכרו תורת משה עבדי", הצדיק – משה רבינו – מסתלק מן העולם. ידוע מאמר חז"ל, שכאשר הפור של המן נפל על חדש אדר הוא שמח בלבו, כי ידע שבאותו חדש הסתלק רבן של ישראל, משה רבינו, אז הוא חשב שזה סימן לא טוב ליהודים. צריך לומר באמת, שאם קורים דברים לא טובים בחדש הזה הם באים ממחשבת המן, מההוא אמינא שלו, וצריך לשלול אותה. איך שוללים את ה'הוא אמינא' של המן? בכך שהוא לא ידע שמשה רבינו היום נולד מחדש, ובאותו יום שנולד מזלו גובר. מה המזל של משה רבינו? כתוב שהמזל שלו, שקשור עם ה"בך" מתגלה בתוך הגוף שלו. בדרך כלל מזל נשאר רק למעלה, "מקיף", בהעלם. אצל משה רבינו המזל שלו בא לתוך גופו ממש, לתוך התודעה שלו. זהו ה"בך". ומהו המזל הזה? זה נקרא 'אין' – "אין מזל לישראל".

צריך לקשר כל דבר עם פרשת השבוע, פרשת תצוה. זו הפרשה היחידה מאז שמשה רבינו נולד, שהשם שלו לא מופיע. חז"ל מסבירים שבפרשה הבאה – לאחר חטא העגל – הוא אומר "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", וה' רוצה להקדים רפואה למכה. דברי צדיקים עושים רושם, ואפילו אם התנאי לא מתקיים, בכל אופן אם הוא נשבע, והרושם צריך להתקיים באיזשהו אופן. הקב"ה מקדים רפואה למכה שהרושם של דברי משה "ואם אין מחני נא מספרך" יתקיים בפרשה שלפני "כי תשא", בפרשת תצוה, ששמו באמת לא מופיע בכל הפרשה. אבל מה הפירוש למעליותא? ידוע בחסידות הפירוש, שכאן משה רבינו מגיע למזל שלו, ולכן יום ההולדת שלו הוא בפרשה זו, שאז מזלו גובר. ומהו המזל שלו? 'אין'. אותו 'אין' למעליותא של "אם אין מחני נא" (יש פה סוד שלא נוכל להאריך בו, שהמלה 'אין', שהיא המזל של ישראל, כתובה בתורה שבע פעמים).

אַיִן מזל לישראל – עצמת הגעגועים

הפשט אומר "אין מזל לישראל", ובזה גופא שני פירושים: פירוש אחד שאינו פירוש כלל, סתם טעות ושיבוש, שליהודים אין מזל. זה הפירוש המוטעה-המשובש. אבל הפשט הוא, שהם למעלה מהמזל, ולכן אין שום מזל ששולט עליהם. אבל יש פירוש שלישי, ושלשת הפירושים גם הם בסדר של "הכנעה, הבדלה, המתקה": הפירוש שאין לנו מזל הוא הכנעה. הפירוש שאנחנו למעלה מכל המזלות, שמזל לא תופס אצלנו בכלל – הוא הבדלה. אבל הפירוש השלישי אומר, וכך הבעל שם טוב אומר, ש"אל תקרי 'אֵין' אלא 'אַיִן'", ואז המשפט הופך ממשפט שלילי למשפט חיובי – ה'אין' האלקי הוא המזל של ישראל.  מה זה מזל? הוא נוזל ומוריד שפע ואור, חיות ועוצמה לנשמות עם ישראל. לכל גויי הארצות יש מזל, איזה 'יש' נברא, אבל אנחנו היהודים – המזל שלנו הוא ה'אין'. לכן, כדי לממש באמת את המזל שלנו, במיוחד פה בארץ, צריך להתקשר ל'אין'. בין כל נשמות ישראל מי שהכי נמצא ב'אין' הוא משה רבינו, וזה מה שתגלה היום.

זה מה שרציתי לומר לגבי הניגון הקודם: יש ב'אין' זה הרבה מובנים ושלבים, ואחד מהענינים שאנחנו בו בבחינת 'אין' הוא שאנחנו אף פעם לא פוסקים להתגעגע – מתוך רגש של ריחוק עצום מה' – להשתפכות הנפש על ה'. אנחנו אף פעם לא 'מבסוטים' מעצמנו, כמו שהרבי תמיד אמר. אדם צריך להיות שמח בחלקו בגשמיות, אבל ברוחניות, בעבודת ה', אסור להיות שמח בחלקך, בגלל שאחד ששמח בחלקו ברוחניות מונע את ההתקדמות שלו. ברוחניות צריך להיות "יש לו מנה רוצה מאתים", זה שייך למזל ה'אין', שכל הזמן ברוחניות, כלפי מעלה, כלפי הקב"ה, אני 'אין' בכך שאף פעם אני לא משיג את חפצי הפנימי. מהו חפצי הפנימי? עצמות ה' – "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ". לא רוצה שום דבר, לא גן עדן ולא עולם הבא, לא ארץ ישראל כמו גן עדן ולא תורה כמו עולם הבא. אני רוצה את ארץ ישראל לא בגלל שהיא גן עד אלא בגלל שהיא "אתה", שהאבנים כאן הן "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו". אבנים ועפר הם לא גן עדן. גן עדן הוא עצים יפים ופירות, אבל את ארץ ישראל רוצים בגלל האבנים ובגלל העפר – "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו". יש משהו עצמי, שה' כאן, בתוך האבנים. הדבר משתקף אפילו בגשמיות, ולכן כתוב בחז"ל שהאבנים של ארץ ישראל שוקלות יותר מהאבנים של חוץ לארץ. לכאורה הן באותו נפח, אבל כאן יש משקל אמתי, מאסה אמתית.

רוצים את ארץ ישראל בגלל העצמות שיש כאן. רוצים את התורה גם בגלל ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד", לא בגלל השכל הנהדר שלה, שהוא העולם הבא שלה, אלא בגלל שהתורה וה' הם אותו הדבר. גם ישראל וה' הם אותו הדבר. האהבה שיהודי אוהב את עם ישראל, את ארץ ישראל ואת תורת ישראל היא בגלל שהם משקפים את הקב"ה, את עצמות ה'. ועל זה כתוב הפסוק בתהלים "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ", שאני לא רוצה לא גן עדן ולא עולם הבא, רק אותך בעצמך. היות ואי אפשר אף פעם בעולם שלנו להשיג את זה בשלמות, לכן היהודי, כל הזמן, כמה שלא ישיג – הוא תמיד 'אין', במובן של 'אין לי כלום', שמה שיש לי הוא לא שווה. כתוב "כי ממנו נקח לעבוד את הוי'", ולכן לומדים גם מהמן. יש רק פעם אחת שם הוי' בסופי תבות במגלה – פעם אחת בראשי תבות ופעם אחת בסופי תיבות – "וכל זה איננו שווה לי". המן אמר זאת "בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך". אנחנו אומרים את זה על ההיפך הגמור: כל זמן שרואים את המן יושב בשער המלך, שהוא הכח שמונע ומפריע בעדנו להתקשר לה' – כל מה שיש לנו, גם ברוחניות, לא שווה כלום.

כל זה היה לומר שהגעגועים הם חלק מהמזל של משה רבינו, שלב א' של המזל שלו. כלומר, זה הביטוי הראשון של 'אין' אצל היהודי, שה'אין' הוא המזל של ישראל. חשבתי שננגן עוד ניגון, ניגון מאד מאד יפה של געגועים, שנקרא 'שאמיל'. מי שמכיר אותו נשיר אותו ביחד. לחיים לחיים.

נגנו 'שאמיל'.

בין הפקרות למסירות נפש

לחיים לחיים. עכשיו נדבר על הפירוש השני של 'אין', של "אין (בפתח) מזל לישראל". אנחנו רואים כאן, שעם כל המזל הגדול שיש לנו שאנחנו יושבים פה, יש ימים ויש פעמים, שנראה כאילו אין לנו כל כך מזל. מאד קשה, וכמו שכולם אומרים – איך מקבלים את מה שנראה למראית עין "מזל ביש", ובמיוחד שהדברים קורים בחדש אדר, ש"משנכנס אדר מרבין בשמחה". ברור שאנחנו היושבים בציון, בארץ, עלינו להיות צדיקים, כמו שכתוב "ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ", אם רוצים לשבת בארץ ולרשת אותה לעולם צריך להיות צדיקים. זו ההבטחה והראיה שלנו שבאמת אנחנו ראויים. ברגע שחוזרים לארץ, ראויים להיות צדיקים, ובזכות זה "לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר".

אפילו יהודים שלא רואים בחיצוניות שהם צדיקים, אבל יש ודאי נקודת צדיק אצל כל יהודי, ודווקא זה שנמצא בציון צריך ביתר שאת להסתכל עליו רק בעין שרואה את הצדיק שבו. כדי שבאמת נוכל להתקיים פה בארץ צריך להיות "ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ". צדיק גמור לא מפחד משום דבר. גם זה יסוד שהבעל-שם-טוב הנחיל לנו. יסוד החסידות הוא לא לפחד משום דבר בעולם חוץ מהקדוש ברוך הוא. לא מחיות רעות, לא לפחד לצאת ליער יחיד באמצע הלילה כדי להתבודד ולשפוך שיח, ולעשות כל מיני עבודות שאפשר להסתכל עליהן מהצד ולחשוב שהאדם מסכן את עצמו.

יש חוט דק מאוד בין הפקרות לבין מסירות נפש: הפקרות היא דבר לא-רצוי, ואילו מסירות נפש היא דבר מאוד רצוי. הפקרות היא לא תמיד של קדושה, אבל לפעמים אפילו מה שאנשים קוראים 'הפקרות' גם באה מצד הקדושה. בכל זאת, אפילו אם נאמר שהכלל הוא שהפקרות היא לא דבר טוב, מסירות נפש היא ודאי דבר טוב, ולא סתם טוב אלא ה'שפיץ' והשיא של הטוב, של היהודי שמוסר את נפשו על הערכים הנצחיים של עם ישראל. ברגע שיש לאדם את מסירות הנפש הוא צדיק גמור, לא משנה מה. הוא לא מפחד משום דבר. כתוב בגמרא שצדיק גמור יכול להתגרות ברשעים, אפילו רשע כזה שהשעה משחקת לו. אם אתה לא צדיק גמור – זו בעיה להתגרות ברשעים, במיוחד כאשר השעה משחקת להם. אבל אם אתה צדיק – אתה יכול, ואם אתה יכול – כנראה שאתה צריך, בגלל שזה מבטא את שלמות האמונה שלך, שאתה מובדל, ואתה לא מתחשב ברע בכלל. אתה למעלה ממנו לגמרי, אתה יהודי, יש לך נשמה יהודית "חלק אלו-ה ממעל ממש" ואסור לך לפחד משום דבר שבעולם, רק מהקדוש ברוך הוא.

מה הכוונה לפחד רק מהקדוש ברוך הוא? כמו שחז"ל אומרים בפרקי אבות ש"כל מי שמקבל עליו עול מלכות שמים, עול תורה, מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ". קשור עם ז' אדר, המזל של משה רבינו, שהוא ודאי הכח והעצמה לקבל בשלימות עול תורה. באותו רגע שמקבלים עול תורה, מעבירים – והיינו שלא צריך להתחשב בזה כלל – את עול המלכות ועול דרך ארץ. אם חלילה פורקים את עול התורה נותנים את עול המלכות ועול דרך ארץ.

את זה אני מביא רק כאסמכתא מהנגלה של התורה, מפרקי אבות, מה נקרא להיות מובדל, שזהו הפירוש השני של 'אין'. היות ואתה מובדל מה'יש' – אין לך להתחשב בשום דבר, אתה עושה את שלך במסירות נפש, ואפילו שהמסירות נפש היא טבעית. כמו שכתוב בחסידות על ההבדל בין מסירות הנפש של אברהם אבינו החסיד – "חסד לאברהם" – לבין מסירות הנפש של רבי עקיבא, שרבי עקיבא חפש מסירות נפש, חזר על מסירות נפש, ואברהם אבינו לא חיפש שום מסירות נפש, רק חי חיים של מסירות נפש, חיים טבעיים, וזו המהות שלו. הוא חי את "ויקרא שם בשם הוי' א-ל עולם", לא לחפש למות על קידוש השם, אלא חי מסירות נפש.

זה הפירוש השני 'אין', ועל כך כתוב אצל אברהם אבינו, היהודי הראשון, בעל המסירות נפש, הצדיק הראשון, שלא צריך לפחד מכלום, ויכול ומצוה עליו להתגרות ברשעים, גם כאשר השעה משחקת. איך רואים אצל אברהם? שהוא רדף אחרי ארבעת המלכים, המעצמות של אותו זמן, של אותו דור. אברהם, יחיד עם עבד אחד, אליעזר, רדפו מעצמות! על כך כתוב ברמב"ן.

"משה משה" – הרמב"ם והרמב"ן

היות והזכרנו את הרמב"ן, נרחיב עליו מעט, שכן גם הוא קשור למשה, כמו שהרמב"ם הוא 'משה'. בפעם הראשונה שה' קרא למשה הוא כפל את שמו ואמר "משה משה". יש כאן תופעה ידועה, שמצוינת בזהר הקדוש, שאין כאן פסיק בין משה למשה – "משה משה לא פסיק טעמא בגווייהו", זו לשון הזהר. אצל אברהם אבינו בעקדה כתוב "אברהם | אברהם", ויש פסיק טעמא; אצל יעקב אבינו, כאשר הוא יורד למצרים, כתוב "יעקב | יעקב", עם "פסיק טעמא"; אצל שמואל, בתחילת הספר כתוב "שמואל | שמואל", עם פסיק טעמא; אפילו אצל הקב"ה כביכול, לפני יג מדות הרחמים כתוב "הוי' | הוי'", עם פסיק טעמא; היחיד ש"לא פסיק טעמא בגווייהו" הוא "משה משה" בסנה.

אחד הפירושים ש"משה משה" בלי "פסיק טעמא בגווייהו" מובא אצל האריז"ל. הוא אומר ששתי הנשמות, של הרמב"ם והרמב"ן, הן שתי הפאות של אדם הראשון, שהוא אדם קדמון (א"ק) בקבלה, שלא נסביר את המושגים האלו. מצד אחד, שתי הנשמות הללו נרמזו ב"הוי' | הוי'" ש"לא פסיק טעמא בגווייהו", סוד שתי הפאות שלפני ה"דיקנא" של יג מידות הרחמים, שאין כאן המקום להסביר את ענינן, אבל מצד שני, היות ששתי הנשמות הן בחינת "משה", ממילא במובן מסוים הם – משה הרמב"ם ומשה הרמב"ן – אותן הפעמיים "משה משה" בסנה, ש"לא פסיק טעמא בגווייהו". מי הוא הרמב"ן ומי הרמב"ם? האריז"ל כותב שהפאה הימנית, זוהי לשונו של האר"י הקדוש, היא הרמב"ן, ולכן זכה לקבלה, והפאה השמאלית, שהיא בעיקר של בעל נגלה, היא הרמב"ם.

עוד ידוע, שהכפל "משה משה" וש"לא פסיק טעמא בגווייהו" ביניהם הוא רמז גדול למה שחז"ל אומרים במקום אחר, שמשה "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון". באותה פרשה של הסנה, הנבואה הראשונה של משה רבינו, הוא מבקש מה' גם להודיע לו את שמו  של הקב"ה. מה ה' ענה לו? "אהי-ה אשר אהי-ה", גם כפל את שמו. יש הרבה הרבה סודות להסביר איך "אהי-ה אהי-ה" משקף את "משה משה". איך חז"ל מפרשים את הכפל של "אהיה אשר אהיה"?  אהיה אתם בצרה זו כפי שאהיה אתם בצרה אחרת. הסבר זה משקף את הכפילות "משה משה" ואת ההסבר ש"הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון", כנגד הפעמיים "אהיה אשר אהיה".

משה "גואל ראשון" וכל מה שקשור עם יציאת מצרים קשור עם הרמב"ם. ידוע שכל יציאת מצרים ואפילו השופר הגדול של מתן תורה, שהוא סיום ושיא יציאת מצרים, קשורים עם הקרן השמאלית של אילו של יצחק. כך כתוב במדרש פרקי דרבי אליעזר. כלומר, הקרן השמאלית היא כמו הפאה השמאלית. לעומת זאת, לעתיד לבוא קשור יותר עם הרמב"ן. לעתיד לא יהיה שוב מעמד הר סיני. יש ביטוי של אדמו"ר הזקן "נאך אמאל מתן תורה וועט ניט זיין", עוד מעמד כזה לא יהיה. לא צריך עוד פעם מעמד הר סיני ומתן תורה כמו שהיה פעם, אבל בהחלט, ונסביר את זה, זו העין השלישית, שהיא ה"תורה חדשה מאתי תצא", ואז "ביום ההוא יתקע בשופר גדול". אותו שופר גדול, הוא הקרן הימנית. על דרך זה, הרמב"ן, שהוא הימין, קשור ל"קץ הימין" של הגאולה העתידה. יש רמז מפורסם שהראשונים רמזו לרמב"ם: "למען רבות מופתי בארץ מצרים", ראשי תיבות רמב"ם. כתוב שם שהרמב"ם הוא-הוא, נשמתו, היא ה"רבות מופתי בארץ מצרים", "אהיה עמם בצרה זו". אבל הרמב"ן קשור עם קרן ימין, כך האריז"ל כותב.

למה אני מאריך בזה? בגלל שאנחנו זוכים להיות כאן הערב הרבה מאוד בזכות הרמב"ן. דוקא הרמב"ן. ידוע שהוא זה שפוסק שמצוה ליישב את ארץ ישראל בזמן הזה, אם כי יש הרבה מה לפלפל בדעתו, ואין כאן המקום, אבל יש להניח שגם הרמב"ם מסכים. בכל אופן, מי שאומר זאת בפירוש וסומכים על דעתו עד כדי מסירות נפש הוא הרמב"ן, והדבר הזה התקבל בעם ישראל. לכן זו מצוה גדולה להזכיר אותו כאן, את הרמב"ן, הפאה הימנית והקרן הימנית של אותו "שופר גדול" שיתקע בביאת המשיח כאשר "תורה חדשה מאתי תצא".

נזכיר אותו עוד קצת אם כבר התחלנו: יש מנהג שהרבה אנשים מקיימים אותו, בסידור נוסח חב"ד של האריז"ל הוא לא מופיע, אבל הוא דבר שודאי אמתי ויציב בפני עצמו – אמירת "מעמדות". יש שאומרים אותו במוצאי שבת, ובכל מיני זמנים, והם עשרת הפסוקים של הרמב"ן. הרמב"ן אמר שיש עשרה פסוקים בתורה שיש ענין מאוד מאוד גדול להגיד אותם בכוונה גדולה. כך הוא כותב, וזו סגולה גדולה מאוד לכל הדברים שיש בעולם. מהם עשרה פסוקים של הרמב"ן? שוב, יש הרבה יהודים טובים שאומרים אותם כל יום. אלו חמשה זוגות של פסוקים, שכל זוג הוא שני פסוקים הקשורים יחד, כאשר הפסוק הראשון הוא פסוק בן ז תבות, ז מלים, והפסוק השני, שהוא בן-בת זוגו, הוא פסוק של יב מילים. מה הדוגמא הראשונה? הפסוק הראשון הוא הפסוק הראשון בתורה "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", בו שבע מילים והפסוק השני הוא הפסוק האחרון בתורה. ידוע ש"נעוץ סופן בתחילתן", ולכן שני הפסוקים האלו מחוברים. הסוף נעוץ בהתחלה. מהו הפסוק האחרון? "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל". אם כן, התורה מתחילה עם ז והסיום והחיתום שלה – "הכל הולך אחר החיתום" – הוא יב. מה עוד? יש שני פסוקים בסוף פרשת ויצא, אצל יעקב, כתוב "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי א-להים", ז מילים. "ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה א-להים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים", יב מלים, זה הסיום של פרשת ויצא. שוב, הפסוק האחרון הוא יב. "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה הוי' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך" – יב מלים, "ובנחה יאמר שובה הוי' רבבות אלפי ישראל", ז מלים. מה עוד? שירת משה רבינו, "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב", יב מלים. שירת האזינו מתחילה עם זוג של ז ו-יב. יש עוד זוג, שאני לא זוכר בעל-פה, שנמצא בסיום של דגל מחנה אפרים בפרשת במדבר, המתחיל במלים "וצבאו לפקדיהם". אלו שני פסוקי סיום מנין דגל מחנה אפרים, כאשר הפסוק הראשון הוא ז מילים והפסוק השני הוא יב מילים.

למה אני אומר את זה? חוץ מזה שכדאי מאוד שכל מי שלא מכיר, שידע שיש דבר כזה בשם הרמב"ן, ושזה דבר מאוד מאוד חשוב אצלו. זהו בדיוק העניין שדברנו קודם על ז' אדר, שהוא היום השביעי בחדש ה-יב, ומי שהכי מאריך בסוד של ז ו-יב הוא הגר"א דווקא, נזכיר גם אותו, הגאון מוילנא. הסוד של ז ו-יב הוא אחד מהכללים הגדולים מאוד בתורה בתור זיווג, והוא תמיד מסביר ש-ז הוא הזכר וה-יב הנקבה, שזה נקרא ז"א דנוקבא דז"א. זה דוקא מהגר"א. אם כן, הרמז הזה שאני אומר אותו עכשיו, היום הזה, כנראה בגלל שהוא קשור ליום הזה, המזל של הרמב"ן ודאי קשור עם המזל של משה רבינו, עד כדי כך שאמרנו ש"משה משה" הם הרמב"ם והרמב"ן, וקץ הימין דוקא קשור עם הרמב"ן, שהרבה בזכותו, בזכות דעתו, אנחנו זוכים להיות כאן הערב.

לא לפי כללי המשחק

זהו מזל ה'אין' של משה רבינו, שכמו שעכשיו נסביר, הוא מזל שמשפיע על כך שלא מתחשבים במניעות ועיכובים. לא שהאדם דוקא לוחם נגדם אלא שהוא למעלה מהם. יש ביטוי בחסידות "לכתחילה אריבער" (=לכתחילה מלמעלה). יש לו מסירות נפש בגלל שהוא לא מתחשב, זה לא תופס מקום בכלל! כל ה"עול מלכות ועול דרך ארץ" לא תופסים מקום ברגע שהוא זוכה לאות ז רבתי של "זכרו תורת משה עבדי", ה"אין מזל לישראל", שהוא המזל של משה רבינו, של היום, ז' אדר. לכן בזכות זה הוא גם זוכה להיות "מרדכי בדורו כמשה בדורו", כמאמר חז"ל. מיהו מרדכי? אחד שמצפצף, "לא יכרע לא ישתחוה", נגד כל מה שהרבנים יאמרו לו. כתוב שכל הרבנים של אותו דור היו מוצאים קן טעמים לטהר את ההשתחוואה להמן, אבל מרדכי לא מתחשב בדבר הזה, והוא בפשטות – יש ביטוי בחסידות 'מונח', 'מונח' אצלו בעצם, הנחה עצמית – שלהמן לא משתחוים ויהי מה. אפילו שמישהו יבוא ויאמר לו אתה מסכן את כל עם ישראל, את כולנו, בכך שאתה לא משתחווה להמן.

תוקף זה, שלא להתחשב ב'המן'ים ובכל המלכויות שיש בעולם, יש גם לרמב"ן אופי כזה, מי שקצת מכיר את הרמב"ן. התוקף גם קשור עם הפסיקה שלו שגם בזמן הזה מצוה ליישב את ארץ ישראל, ולא להשאיר אותה שממה בידי החיצונים-הגויים. בעצם מה שרצינו לומר, שפה אנחנו צריכים להיות צדיקים, ומה אחד מהפסוקים שכתובים על צדיק המתגרה ברשע? מה יכול להיות היום שמחה, אחרי מה שקורה היום ואתמול? כתוב "ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע".

בקטע הזה אנחנו רוצים לדבר על הפירוש השני של "אַיִן מזל לישראל", המזל של משה רבינו, ש'אין' זה 'אין'. אין שום דבר להתחשב בו, אני למעלה מכל הגבולות. מהם גבולות? כל המוסכמות של העולם התחתון. אני לא משחק לפי כללי המשחק שלך, בכלל. יש לי כללי משחק אחרים לגמרי. אני לא בתוך כללי המשחק שלכם. כללי המשחק הם ה"יש מזל". כללי המשחק שכולם משחקים הם המזל של כל אחד ואחד. לפי הישויות, ה"יש מזל" של כל אחד ואחד, מאותו מזל הוא מקבל את הכללים שלו. מישהו שהולך לחנות לקנות משחק לילדים שלו רואה דף של "כללי המשחק", זה המזל של המשחק. זה נקרא המזל, המקור, החוק. חוק הוא דבר שלמעלה מהשכל, וזה החוק של המשחק הזה. כל אחד וכל הישויות, הנבראים התחתונים, יש להם את החוק שלהם, את המזל שלהם, את המשחק שלהם.

אבל "אין מזל לישראל", וזהו הפירוש השני, היינו שאנחנו למעלה מזה. איך זה מתבטא בנפש? כמו שאומרים "לא שם עליו" בכלל. כלל משחק ראשון אומר, שכל מי שמשחק את משחק הפוליטיקה ושל התהליכים בהיסטוריה נמצא מוגבל בתוך כללים של התפתחות טבעית, ומי שבעצם שולט על ההתפתחות הזו הוא הזמן. בלשון הקבלה והחסידות הוא נמצא "מתחת לזמן". ברגע שהאדם נמצא מתחת לזמן, בתוך הזמן, בתוך העבר-הוה-עתיד, אוטומטית חלים עליו כל כללי המשחק, בגלל שברגע שהוא בתוך הזמן הוא חייב להתחשב מה ילד יום, מה התוצאה של הדבר שאני עושה היום לגבי מחר. אני צריך להתחשב עכשיו, במה שאני עושה ברגע זה, מה עלול לצמוח מכך מחר. לכן יכולים לבוא כל מיני בלבולים וגורמים המבלבלים את דעתו, ואומרים לו אם תעשה כך היום, ברגע הזה, אולי יצא מזה משהו לא טוב, לכן "שב ואל תעשה עדיף", שהבטחון שלך יהפוך להיות סביל, כמו שאמרנו קודם, ולא בטחון פעיל של "קום ועשה", בגלל שתמיד הספק הרע – עמלק בגימטריא ספק, "היש הוי' בקרבנו אם אין" – רודף אותך ואומר לך איך אתה יכול לסמוך על מה שבא לך לעשות עכשיו? הרי יכול לצמוח מזה אולי משהו לא טוב בהמשך.

מי זה משה רבינו? "מן המים משיתהו", הוא למעלה מהזמן. ה"אַיִן מזל לישראל", שהוא המזל של משה רבינו, הוא התחושה שיש לו שהוא למעלה מהזמן, וממילא אצלו אין הבדל בין עצה לשעה לבין מצוה לדורות. יש אפילו מקום אחד שכתוב בקבלה בכתבי האריז"ל בפרשת שמיני, שההבדל בין משה לבין אהרן הוא שמשה הוא בטחון פעיל ואהרן הוא בטחון סביל, נקרא "נצח והוד" בקבלה. מי שרוצה שיראה שם באריכות, אני רק אומר את הנקודה. אהרן מבדיל ומחלק, וכך זו דרך התורה. בתורה שבעל-פה חייבים לחלק: יש דברים שהם דברים של השעה בלבד, יש דברים שהם לדורות, וצריך לחלק ביניהם. לא חלים אותם דינים וכללים עליהם. אבל יש משהו אצל משה רבינו, שמנקודת המבט שלו, מההשקפה שלו, אין הבדל בין הרגע הזה לבין כל העולם כולו, מכאן ועד סוף כל העולם.

איך הדבר מתבטא בפועל? קודם ניתן דוגמא פשוטה איך הדבר מתבטא אפילו בהלכה. בדרך כלל ההלכה מתחשבת במדה מסוימת, אבל יש הרבה פעמים שלא. למשל בברכה. אם קורה משהו שעכשיו נראה לי טוב, הוא נקרא "טוב הנראה והנגלה", אבל יש ספק וחשש, ואפילו פחד, שעלול לצמוח ממנו דבר רע. אף על פי כן אני מברך על הטוב עכשיו, ולא מתחשב במה שעתיד להיות, זה לא מעניין אותי. עכשיו אני צריך בלב שלם, בהודיה גמורה, להודות ולברך את הקב"ה על הטוב שלו הרגע הזה, מבלי לפחד שאולי יצא ממנו משהו הפוך. אותו הדבר הפוך: אם קורה עכשיו משהו שנראה רע, אבל אני יכול להתבונן ולראות שאולי מהדבר שנראה רע יכול לצמוח משהו טוב, בעולם הזה צריך לברך על הרע. אמנם אופן הברכה הוא "לקבולי בשמחה" – זהו גם פרדוכס, אני מקבל את זה ומברך מתוך שמחה – אבל הנוסח הוא של הרע. לעתיד לבוא הכל יהיה "הטוב והמטיב", אבל בעולם הזה יש שתי ברכות, אחת על הטוב ואחת על היפך הטוב, ושתי הברכות מברכות את ה'. כלומר, כל ענין הברכה לה' הוא שאני מאמין, ואני מעמיק כל כך באמונה עד שאני מתחיל לחוש, שודאי מתוך הרע יצמח טוב. אני מברך על הרע כי ודאי שאני בטוח שיצמח טוב מזה. בכל אופן, בעולם הזה מברכים על הרע את הנוסח שמתיחס לרע.

כשקורה משהו לא טוב, כמו הדברים שקרו בימים האחרונים, זה חילול השם. במקום שפוגעים ביהודים – חוץ מהטרגדיה האישית – יש טרגדיה לאומית, שהיא חילול השם, ובמקום שיש חילול השם כתוב ש"אין חולקין כבוד לרב" – לא הולכים לשאול רבנים, קודם כל צריך לעשות. מי שפועל באופן טבעי, אפילו מהבטן, מבחינת המבט של משה רבינו זה קידוש השם, ללא שום ספק. הוא פועל מתוך מזל של "אַיִן מזל לישראל", שנותן לו תוקף לפעול מבלי להתחשב כלל ממה שיהיה מכך, בגלל שהוא למעלה מהזמן.

נסביר יותר טוב: יש אחד, שבעצם נמצא בתוך הזמן, אבל הוא פעל כאילו שהוא למעלה ממנו, וזה יכול להיות לגריעותא. יש אחד שמעפיל לעלות למדרגה בה הוא כביכול למעלה מהזמן, שלא צריך להתחשב בזמן, במה שיולד יום, אבל מה שבסוף הוא עושה הוא בפזיזות, "פחז כמים אל תותר". לעומת זאת, יש מי שבאמת למעלה מהזמן, ולכן גם פה צריך להבדיל. כמו שאמרנו, אפילו במושג 'הפקרות' יש להבדיל בין הפקרות רעה להפקרות טובה.

יג פרקים בחיי משה

כאמור, משה רבינו למעלה מהזמן. איך רואים זאת? כתוב שבחיי משה יש יג אירועים חשובים ועיקריים. יג סימני דרך נקרא להם. אם רוצים לכתוב ספר ביוגרפיה של משה רבינו, בעל ההילולא של היום, אפשר לחלק אותה ל-יג פרקים. נאמר אותם בקיצור:

מה הדבר הראשון, הפרק הראשון, בביוגרפיה של משה רבינו? אם זו סתם ביוגרפיה תהיה זו ודאי הלידה שלו, וכל מה שקרה סביבה. אבל מה הוא עצמו עשה ודרכו התגלה? הדבר הראשון היה "ויך את המצרי". הוא ראה שהמצרי הזה מרגיז ומסכן את החיים של היהודי, אח שלו, והוא לא חושב לרגע. הוא פועל מתוך הבטן באופן טבעי וספונטאני, "ויך את המצרי ויטמנהו בחול". זהו פרק א.

פרק ב הוא שמשה הולך למדין ומתחתן עם צפורה, וספור הנישואין שלו עם יתרו. הוא גם מקרב את השווער שלו ליידישקייט ועושה הרבה דברים במדין. זהו פרק ב. אני רק אומר את הפרקים בלי להסביר את המשמעות הפנימית של הדברים.

פרק ג בחיים של משה רבינו הוא קבלתו את השליחות בסנה. הוא שוהה שם לפי חז"ל שבעה ימים ומתווכח, כביכול, עם הקב"ה אם לקבל את השליחות או לא. "שלח נא ביד תשלח". עד שהקב"ה גוזר ואומר ואפילו כועס עליו שאינו מוכן לקבל את השליחות.

אחר כך הוא באמת הולך למצרים. כמובן, יש כל מיני פרטים באמצע, אבל אלו סימני הדרך העיקריים. שם הוא מתמודד ועומד מול-נגד פרעה מלך מצרים הרודן ומכה אותו בעשר מכות. כל עשר המכות וכל הסיפור בין משה לבין פרעה הם פרק ד.

פרק ה הוא עצם יציאת מצרים וקריעת ים סוף. הוא גואל ראשון, ועל הים הגענו בזכותו לשיא האמונה "וירא ישראל... ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו". זה היה פרק ה.

פרק ו הוא מלחמת עמלק, "בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק... ויהי ידיו אמונה עד בא השמש... כתוב זאת זכרון בספר... מלחמה להוי' בעמלק מדור דור". פרק זה קשור במיוחד עם המזל של משה. ידוע שעמלק בגימטריא ספק, היוצא מ"היש הוי' בקרבנו אם אין... ויבוא עמלק". התורה אומרת בפירוש שעמלק בא מהספק של "היש הוי' בקרבנו אם אין", ומי שבאמת אמור לתקן ולבער את הספק הזה הוא משה רבינו.

אחר כך מתן תורה הוא פרק ז, "כל השביעין חביבין". תמיד השביעי הוא אמצע ה-יג, כנגד תיקון "ואמת".

אחרי עצם מעמד מתן תורה בא פרק ח, והוא כל סיפור העליה ג פעמים להר סיני והשהיה שם ארבעים יום וארבעים לילה. פעם ראשונה הוא מקבל את התורה, אחר כך הוא שובר את הלחות בגלל חטא העגל ועולה להתפלל, ועוד פעם שלישית ידוע בחז"ל, שמשה המשיך לקבל את דבר ה' ומפרש את הפרטים של התורה באהל מועד, במשכן.

פרק ט הוא מלאכת המשכן וכל מה שקשור עם המשכן, שקוראים עכשיו בפרשות תרומה ותצוה. פרק זה ממשיך במשך כל ארבעים השנים של המדבר, שהמשכן הוא מרכז ומוקד כל עבודת ה' והוא כולל בעצם את כל חומש ויקרא, כל "תורת כהנים". הכל נכלל בעבודת המשכן של משה רבינו.

אחר כך מתחיל חומש במדבר, ושם התורה מתחילה לספר כל מיני סיפורים של נסיונות, עשרה נסיונות שנסינו את הקדוש ברוך הוא במדבר, "זה עשר פעמים". הנסיון הכי חמור הוא חטא המרגלים שמאסו בארץ חמדה, ולאחר מכן כל סיפור המחלוקת של קרח עם משה רבינו. כל הנסיונות הם ההתמודדות של מנהיג שיש לו קושי רב מאוד להנהיג את העם שלו. נקרא לזה פרק הנסיונות של משה רבינו. זהו פרק י.

פרק יא הוא מלחמת סיחון ועוג, שהוא כידוע אחד מגדולי ההישגים של משה, עד כדי שרש"י אפילו כותב, שלפני שכבש משהו בגשמיות, שהתחיל לכבוש את ארץ ישראל, לא יכול היה להוכיח את עם ישראל. יבואו וישאלו אותו מה עשית לנו. עם כל זה שנתן תורה וכל מיני דברים ברוחניות, שבזכותו ירד המן וחזרו ענני הכבוד והבאר לאחר שאהרן ומרים הסתלקו, שבזכותם ירדו בהתחלה. כל אלו לא נחשבו להטבה, כך אומר רש"י, עד שלא כבש בגשמיות את ארץ סיחון ועוג. עד אז – מה עשית לנו בכלל משה רבינו? כעת, כאשר הוא ממש יצא להילחם וכבש במו ידיו את סיחון ועוג, את עבר הירדן, יש לו את הזכות להוכיח את עם ישראל במשנה תורה. זהו הישג עצום של משה רבינו, שהתחיל להנחיל לנו בפועל ממש את ארץ ישראל, את עבר הירדן.

אחר כך יש עוד מלחמה, שהיא פרק יב, והיא מלחמת מדין – "אחר תאסף אל עמיך". זה משהו מיוחד, לא כמו סיחון ועוג. כל המלחמה שם מתנהלת בצורה קצת אחרת. הפסוק כתוב בסוף פרשת חקת, והוא התנאי להסתלקות. עוד הפעם: סיחון ועוג הם חלק מהעבודה, אבל יש משהו שהוא ממש עד מיצוי הנפש – מסירות נפש ממש – שכעת תעשה את הפעולה האחרונה שלך בעולם הזה, שהיא מלחמת מדין, לנקום את נקמת ה' במדין. זאת בגלל שמדין מכחישים באחדות ה'. מבואר בקבלה וחסידות, שקליפת מדין משתילה בעם ישראל את הזרע הרע של שנאת חנם, כל השנאת חנם שיש בין היהודים וכל המחלוקות שיש ביניהם הם קליפת מדין. מדין הוא ההיפך של משה רבינו, שכל ענינו הוא להחדיר אחדות בעם ישראל, אהבת ישראל. יש מאמר חז"ל "משה אוהב ישראל היה". אם כן, הדבר האחרון הוא מסירות נפש בפועל ממש. הצדיק חי מסירות נפש בלי להפגין מסירות נפש, אבל כאן זו מסירות נפש ממש. כולם יודעים שאחרי המלחמה הזו הוא יפטר מן העולם, לא נראה אותו יותר בינתיים. המסירות נפש של מלחמת מדין היא משהו בפני עצמו.

הפרק האחרון הוא עצם ההסתלקות שלו, גם הברכות שבסוף הוא מברך את העם – "וזאת הברכה". פרק זה קשור עם "וגם בך יאמינו לעולם", לכן רצינו להגיע לסוף הזה, שהוא מסתלק. פרק זה קובע ברכה לעצמו לגמרי בפרשת בלק, בגלל שכתוב שכאן משה משיג את שער ה-נ, היום ב-ז אדר. "כי לא יראני האדם וחי" – במשך כל חייו עלי ארץ הוא לא היה יכול להשיג זאת, והשיג אותו בשעת ההסתלקות.

מהו שער ה-נ? זהו ה'אַיִן' השלישי, מה שמשה משיג בסוף, בהסתלקות. אבל ה'אין' השני, עליו אנחנו מדברים עכשיו בקטע הזה, הוא להיות מעל הזמן וממילא לפעול מהר ומיד, בתגובה מידית מבלי להתחשב בשום דבר. קורית תגובה מידית, מלמעלה מהזמן ישר אל תוך המציאות מבלי להתחשב באף אחד. זו תכונה הבאה מה"אַיִן מזל לישראל" השני. איפה הדבר מתבטא אצלו? בפרק הראשון – "ויך את המצרי". כך הוא מתחיל.

אין כאן המקום להאריך בכל יג בחינות אלו, אבל אם היינו יכולים היינו רואים שהן מכוונות כנגד יג מדות הרחמים, שהן גם כתוב בקבלה, כנגד יג מדות שהתורה נדרשת בהם. למשל, המדה הראשונה היא שם "אל" כנגד הפרק הראשון בחייו. שם "אל" הוא המדה והמזל שפועלים אצלו ונותנים לו את הכח, העז והתוקף להגיב תגובה מידית מבלי להתחשב – "ויך את המצרי".

עכשיו נאמר רמז מאד יפה בשם הרבי: ידוע הביטוי "משיח נאו", שהרבי היה נוהג לומר ואנחנו קיבלנו זאת ממנו. 'נאו' באנגלית פרושו עכשיו, אבל הביטוי אינו 'עכשיו' אלא 'נאו'. כלומר, הרבי הקפיד כאן על האנגלית. למה? הרבי הסביר בפעם הראשונה שטבע את המטבע הזו. ההסבר היה חוץ מהרמז שאחר כך נתנו החסידים, שמשיח נאו אותיות חשמונאי. זה רמז שהחסידים נתנו. אז מה שהרבי אמר שצריך שכל מלה שאתה אומר לצייר, גם בלועזית, באותיות עבריות וכך גם כאשר אני כותב את המלה 'נאו'. הרבי המשיך ואמר משהו מאד נדיר. לא שמענו מהרבי, ובכלל בחסידות כל כך, שמכוונים על דרך כוונות האריז"ל, שלכל מלה נותנים רמז וגימטריא לפי שמות קדושים. אז זה משהו מאד נדיר, בחסידות חב"ד בכלל, ובפרט אצל הרבי. בכל אופן, יש כאן יוצא מן הכלל, "אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל", והרבי אמר שכאשר שאני אומר את המלה נאו אני מכוון – וכמובן שאם הוא אמר לנו את זה, הוא כוון שגם אנחנו נכוון אותו הדבר – שהיא עולה כמנין צירוף שני שמות של ה' בקבלה אל הוי', "אל הוי' ויאר לנו". מספר זה, 57, הוא בעצם גם ההפרש בין משה לבין איש האלהים, שעולה בן עמרם. יש ביטוי בתהלים "משה איש האלהים", אבל משה הוא גם כן "משה בן עמרם".

שם זה הוא גם התקון הראשון של יג התיקונים, בסדר הפוך "הוי' הוי' אל רחום וחנון". לפי מה שהסברנו, הוא הכח שמופיע אצל משה רבינו בהתחלה, "ויך את המצרי". איפה עוד הוא מופיע? כתוב בקבלה שהוא מופיע כאשר משה מתפלל לרפואת מרים. הוא מתפלל תפלה קצרה, לא מאריך בתפלה שלו, רק אומר "אל נא רפא נא לה". הלשון שם בפסוק היא "ויאמר משה אל הוי' לאמר", וחז"ל אומרים שכל פעם שכתוב שמשה אומר "לאמר" הוא דורש ותובע תשובה מידית. תאמר לי עכשיו, ברגע זה, האם אתה מקבל את התפלה שלי, האם אתה מרפא אותה עכשיו ברגע זה. יש הרבה דרושים בקבלה וחסידות, שמשה דורש ותובע מידיות, שהוא רוצה עכשיו, תכל'ס, וזה מגיע משם אל, שהוא המדה הראשונה מ-יג מדות הרחמים. זהו נושא וסוגיה ארוכה בקבלה וחסידות. למה הוא השתמש בשם "אל"? בגלל שהוא השם שמעורר מידיות.

להיות בתוך הזמן ומעליו

נסביר על דרך החסידות מיהו אותו פזיז, שלמעלה מהזמן אבל בעצם למטה ממנו. אין לו סבלנות. כתוב שיש אנשים שאין להם סבלנות לחכות, אין להם ארך אפים. גם לדברים טובים הם חייבים כמה שיותר מהר תוצאות. כתוב בחסידות בתור משל לזה, שזהו ההבדל בחקלאות בארץ ישראל בין אלה שנוטעים ירקות לבין אלה שנוטעים כרמים ופרדסים. כך הוא המשל. כתוב שזה ההבדל בין צדיק לישר, אז לא נורא להיות חקלאי ירקות, זה להיות רק צדיק... כתוב שכמו שצדיק צריך לראות כמה שיותר מהר את הפרי, הוא זורע ירקות. אבל ישר, כתוב שהוא יותר מצדיק, נוטע כרמים ואילנות . יש לו זמן לחכות לפירות, שיותר משובחים. המשל לא בא לשלול שום דבר, רק לומר שיש אחד שהמהירות שלו היא שאין לו אורך רוח לחכות לתוצאה טובה יותר.

הפזיזות היא בטוח ההיפך של משה רבינו. על הפסוק "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" מוסבר, שענו הוא "שפל וסבלן". כך רש"י כותב. הוא סובל את הזולת, הוא לא מתרגז, ואחד שלא מתרגז זו בכלל בחינה של אורך רוח יש לו אורך רוח לחכות. זה הדבר העמוק בעבודה: כדי להגיע ולזכות למידיות שבאה מלמעלה מהזמן באמת, כמו עכשיו לפעול קידוש השם, לא חוקים לא שואלים שאלות בכלל, עכשיו עושים את המעשה למעלה מהזמן – כל זה דוקא חל במי שתיקן את אותו הדבר למטה, לא בגלל שהוא פזיז. להיפך, בזכות שהוא סבלן והסבלנות שלו, שהיא אורך הרוח בממד ובמישור התחתון, הוא זוכה לעלות למעלה מהזמן לגמרי, אל ה"אַיִן מזל" שלו ולפעול מלמעלה מהזמן ישר לתוך הרגע הזה. זאת מתוך מודעות, כביכול, שאין שום הבדל בין עכשיו לבין עולם ועד. פסוק יפה בהקשר זה הוא "אל נקמות הוי'". נקמה היא אחד משלשה דברים שנתנו בין שני שמות ה', ודוקא השמות "א-ל' הוי'". מה עוד? "דעות". "מקדש" מופיע בין "הוי'" לבין "א-דני", אבל "נקמות" הוא כמו "דעות" – "אל דעות הוי'", "אל נקמות הוי'". בכח שם זה פועלים מיד מלמעלה מהזמן בגלל ש"אַיִן מזל לישראל", שלא מתחשבים בשום "יש מזל" של אף אחד, של כללי המשחק של כולם, וקשורים למקור של קידוש השם למעלה, בצורה ספונטאנית וטבעית. זו המדרגה השניה שצריך לקבל ממשה רבינו.

הבדלה שטרם המתקה

נסכם: מדרגת ה'אין' הראשונה שהסברנו היא 'אין' של געגועים תמידיים, "כן בקדש חזיתך". ה'אין' השני הוא "אל תפחד מאף אחד, רק מהקב"ה", מה שאבא של הבעל-שם-טוב אמר לו כשהיה ילד יניק, לפני שנפטר מהעולם, הצוואה שלו. "'אין' מזל לישראל", ולכן אין מה לפחד מאף אחד. "אל פחד" זה מרים אותו למעלה מהזמן, ובזכות זה הוא יכול לקבל עול תורה. מי שאין לו את זה אינו מסוגל לקבל עול תורה בגלל שהוא משועבד לעול מלכות ועול דרך ארץ. הוא לא יכול להתעלות, לצאת ולהשתחרר מעול מלכות ועול דרך ארץ כדי לקבל בשלימות עול תורה. זה ה"זכרו תורת משה עבדי". אם כן, ה'אין' השני הוא של הבדלות מה'יש', לא להיתפס למטה, רק להתעצם למעלה, ומתוך המקום זה לפעול מהר, ללא שום עיכוב – אין שום דבר שיכול לעכב – ולפעול בתוך המציאות גם למטה. זה חידוש שלא אמרנו קודם. אמרנו על ההבדלה שהיא יציאה – להתעלות, להתרומם. כאן התוספת היא שמתוך שאתה מובדל אין שום דבר שמונע, ואתה פועל מיד למטה במציאות.

למה זו לא המדרגה השלישית? בגלל שהיא עוד לא מתלבשת בתוך המציאות. הפעולה שלך ברגע הראשון לא מתקבלת יפה לגמרי, לא משתלבת עם המציאות. לכן באמת, השאלה מה יקרה אתך מחר ומה המציאות תעשה לך היא שאלה גדולה. מה שעשית פעל מלמעלה מהמציאות, ועדין ה' אתך. ה' אתך, אבל הזמן הוא עדין זמן. אתה היית למעלה מהזמן, ופעלת וירדת ישר לתוך הזמן. אבל מה הזמן יעשה אתך – זה הקב"ה שהוא בעל הבית. לומר שעשית אתהפכא גמורה, שהפכת את המציאות, זה כבר נקרא "המתקה". אתה פעלת מתוך הבדלה, אבל לומר שעשית המתקה בתוך המציאות, להפוך את הראש של כל האנשים לחשוב כמוך – לאו דוקא. אולי קדמת קצת את האתהפכא. אולי. אבל שוב, זו בעיקר שאלה.

המדרגה השלישית של 'אין', שקשורה בעיקר עם שער ה-נ שמשה רבינו מקבל היום, בהסתלקות שלו, קשורה עם "תורה חדשה מאתי תצא", שהוא כמו המעין שעתיד לצאת מבית קדש הקדשים וממתיק את כל המים המלוחים והרעים שיש במציאות בכל הימים של העולם. זה משל. המעין ממתיק את הכל והופך את כל העולם, כמו שהרמב"ם מסיים את ספרו עם הפסוק "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים". זו כבר המתקה, וגם היא באה מהמזל של 'אין'. מזל ה'אין' מתבטא בחידושי תורה, כמו "והחכמה מאין תמצא". כל חכמה חדשה יוצאת מה'אין'. זה מה שנשאר לנו קצת להסביר אם יספיק לנו הזמן.

הצורך בנקמה מידית

רק נאמר עוד דבר בדרך אפשר: אם הנקם בא מיד אותן נשמות של הקרבנות יכול להיות שזה כבר תיקון עבורן, שלא יצטרכו להתגלגל. שוב, אני אומר את זה בלי אחריות, זו תחושה על פי דברי הקבלה, לא מצטט איזה מקור. אבל אם הנקמה לא באה מיד, אז יתכן מאד, על דרך הקבלה, שאם אין נקמה מידית, ש"ישמח צדיק כי חזה נקם", שהנשמה הזו תצטרך להתגלגל פעם שניה כדי לראות בנקם. הנקמה היא גם נחמה, וזה כבר כן כתוב בקבלה. נקמה היא מקור הנחמה לפי חילוף אותיות הנקרא בקבלה אלב"ם, ובו האות ק מתחלפת באות ח. בחילוף אלב"ם הצירוף שכנגד הנצח הוא חק, כאשר האות ח היא הפנימית והאות ק היא החיצונית. לפי כלל זה, הנקמה ב-ק היא חיצוניות המושג, ואילו פנימיותו ב-ח היא נחמה [יש עוד דבר, שכאן אין המקום להאריך בו, שנקמה היא התקוממות, קוממיות]. שוב, אם פועלים מיד, יכול להיות שזה כבר עושה את התיקון. אם לא, יכול להיות – שזה חבל מאד – שהנשמה תצטרך לחזור עוד פעם לעולם הזה לראות בנקם בגלגול אחר. עד כאן הדבר השני.

היות  שהגענו ל"ישמח צדיק כי חזה נקם" מגיע לנו לנגן ניגון שמח... הוא ישמש לנו מלות קישור, כדי שנוכל להוליד את הניגון הבא, אז עכשיו ננגן את הניגון שמנגנים בפורים, הניגון הכי פשוט ושמח, ניגון של פורים ושל חדש אדר – "ויהי בימי אחשורוש".

נגנו "ויהי בימי אחשוורוש".

לחיים לחיים.

מעלת הולדת והסתלקות באותו יום

עכשיו ננסה בקיצור לסיים את העניין במקום שהיה צריך להאריך בזה, נסיים את זה יותר בקיצור.

המדרגה השלישית של 'אין', שקשורה עם ההסתלקות של משה והלידה שלו מחדש ביום הזה. בקיצור, הסתלקות היא עליה, עלית הנשמה. אם כי בהסתלקות יש מעלה לגבי יום ההולדת, היות שביום ההולדת לא רואים מה עתיד להיות עם הילד הזה, רק רואים שנולד בן, נולד ילד בישראל, אז ודאי שהמזל שלו חי וקיים. המזל מתגלה במשך שנות החיים של היהודי, אבל לא רואים את כל "פעולת צדיק לחיים". לעומת זאת, בהסתלקות רואים את כל הפעולה שלו, וזה עיקר סוד ההסתלקות, כמו שמבואר בחסידות. כל פעולת חייו, הכל מצטמצם – וכמו שאמרנו קודם צמצום הוא לשון ריכוז – ובא בריכוז ברגע של ההסתלקות. מי שזוכה ורואה את הצדיק מסתלק, כמו אצל אליהו ואלישע, וכך כל שנה ושנה אפשר לראות את ההסתלקות, כביכול, רואה בתמצית, כמו בסרט, את כל החיים, את כל ה"פעולת צדיק לחיים", כמו שעברנו כעת על-יג שלבי החיים של משה רבינו. אבל – רואים את הכל עולה. כך כתוב לגבי סודות מעשה מרכבה של יחזקאל, שראה את השכינה עם המרכבה מסתלקת מבית המקדש, שזה היה בזמן החורבן. כל הסודות שראה, והוא ראה הכל, אבל בדרך של הסתלקות, של עליה והתרוממות.

יש בהולדת ובהסתלקות חד למעליותא וחד לגריעותא. יום הולדת הוא בדרך המשכה, הנשמה יורדת לתוך הגוף, והמזל הגובר ביום ההולדת הוא כח שנמשך לתוך העולם, אבל מצד שני לא רואים עדין מה יהיה עמו. העתיד לבוא עלום, נעלם מן העין. בהסתלקות בדיוק הפוך, רואים את כל מה שהיה בנקודה מרוכזת, אבל הכל עולה כלפי מעלה.

הצדיקים משלימים את ימיהם ושנותיהם, כמו משה רבינו – מה שהמן לא ידע – שבאותו יום שהסתלק הוא גם נולד, והדברים חוזרים בכל שנה ושנה. מה הכוונה? שאם הוא נולד באותו יום שהסתלק, כח ה'שוב', המזל של הלידה, מתגבר על ההסתלקות, וממשיך את התגלות החיים שלו למטה, בתוך המציאות המחודשת. אני פשוט מצרף את שתי המעלות יחד. מהי מעלת ההסתלקות? שרואים את הכל, כמו שכתוב בתניא, שלצדיק יש אהבה ויראה ואמונה, ובהסתלקות הכל מתגלה. אפשר להתקשר לצדיק בהסתלקות בגלל שהכל מתגלה, כל העצמה שלו, כל החיים שלו. כך גם אומרים לגבי כל אדם, שברגע ההסתלקות עוברים כל החיים שלו מול העינים, וכך גם המקושר. מי שמקושר רואה את כל חיי הצדיק, לא רק את החיים החיצוניים, אלא את החיים הפנימיים – האהבה, היראה והאמונה שלו – והוא יכול להתקשר אליו. אבל שוב, זה לוקח אותו למעלה, הוא כאילו נוסע עם זה כלפי מעלה. מה המעלה של יום הולדת לגבי יום ההסתלקות? יום הולדת הוא מזל שמוליד, שמוריד נשמה לתוך גוף. מה קורה כאשר שניהם – יום הולדת והסתלקות – חלים יחד? שתי המעלות מצטרפות. כל מה שהשיג הצדיק במשך כל החיים מתעלה. הרי החיים הם בשביל להתעלות יותר גבוה, גם מהמזל. יש כח מיוחד במזל לרדת, אבל ירידה צורך עליה, ולכן יש משהו שמתעלה בעבודה שלו במשך החיים, אפילו יותר גבוה מהשרש. מה השרש משמש? מה התוקף שלו? להוריד את הכל עוד פעם לתוך המציאות, "וגם בך יאמינו לעולם", להוריד את האלקות, ועד לשער החמישים. בחיים הראשונים לא יכול היה משה להשיג זאת בתוך גוף – "לא יראני האדם וחי" – וכעת הוא יכול להוריד זאת בתוך הגוף, להוליד בתוך המציאות.

אם כן, מה אמרנו? שלכל צדיק, שזוכה שההסתלקות והלידה שלו הם באותו יום – הרבי תמיד אומר שברוחניות יש את זה אצל כל הצדיקים, אבל בגשמיות יש רק צדיקים מיוחדים שיש להם את זה – החל ממשה רבינו, שאצלו הם באותו יום ממש, גם בלוח השנה, יש כח אדיר – מלשון חדש אדר – להחזיר את כל הישג החיים, שהכל מתגלה ביום ההסתלקות ולהוליד אותו מחדש בתוך המציאות, בתוכנו, בתוך כל אחד ואחת מאתנו.

השגת שער ה-נ בהסתלקות

כל זאת לגבי כל צדיק שנולד באותו יום שמסתלק בו. אבל משה רבינו עולה על כולנה, גם לגבי אותם צדיקים שבגשמיות נולדים באותו יום שמסתלקים. ההישג שלו בהסתלקות עולה על כולם. במה? כל אחד שנולד ביום שמסתלק מגלה בהסתלקות תוקף של המזל שמוריד אותו למטה, לתוך גוף, לתוך הארץ, לתוך המציאות שלנו. אבל לא כל הצדיקים שוים בהישגים שלהם. מה המיוחד במשה רבינו? שברגע של ההסתלקות – הפרק ה-יג שלו, ה"זאת הברכה" שלו – הוא משיג את שער ה-נ. הוא השיג אותו דוקא בגלל שהוא עוזב את הגוף, "לא יראני האדם וחי", וזה המיוחד שביום זה. אם הוא נולד באותו יום שהשיג בחיים הראשונים דבר שרק בהסתלקות מן הגוף היה יכול להשיג ואף על פי כן נולד מחדש – סימן שעכשיו יש הכח להמשיך את ההשגה הזו בתוך גוף ממש, מבלי להסתלק. בכך עולה משה רבינו על כולנה לגמרי, שאין כיוצא בו כלל. מה הכוונה שאפשר להוליד מחדש את שער ה-נ שהשיג רק בהסתלקות? זה נקרא להוליד "גואל אחרון" מתוך ה"גואל הראשון". שער ה-נ הוא גילוי "אחד האמת".

נחזור לרמב"ן – אמרנו שצריך ליחד את היום הזה גם עם הרמב"ן – ובהקדמה שלו לפירוש התורה הוא מסביר מהו שער ה-נ, וזה סימן שהוא שייך אליו. הוא מסביר מהם חמישים שערי בינה בכלל, שמשה קבל אותם חסר אחד – "ותחסרהו מעט מאלהים" – יש ע פנים של התורה בפנים ו-מט שערי בינה מסביב, ואחד חסר היה לו. כמה זה מעט? 119. באותו יום שהוא נעשה בן 120, הוא השלים וקבל את שער ה-נ.

נקשר את הענין ל"נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ" – נושא גדול שאין לנו את הזמן להאריך. הפרק "אשת חיל" מסודר לפי אותיות ה-אב. מהי האות נ, שער ה-נ? "נודע בשערים בעלה". הבעל הוא הקב"ה, והוא נודע לנשמה בשער ה-נ. על פסוק זה מפרש הזהר "כל חד וחד לפום שיעורא דיליה", שכל אחד יודע את ה', כביכול את הבעל, לפי היכולת לשער בלבו. אבל משה רבינו יודע אותו בשלימות, ב-נ שערי בינה, עד לשער החמישים.

משה נולד מחדש באותו יום, וזה סימן שיש היום, ז' אדר, התנוצצות של משיח, שהופיעה אצל מרדכי היהודי. בזכות ה'אין' השני, 'אין' של מסירות נפש, של "לא יכרע ולא ישתחווה" ויהי מה, בסוף זכינו ל"וקבל היהודים", מקבלים גם מעין תורה חדשה. כך כתוב בחסידות, שכתוב "וקבל היהודים" בלשון יחיד "את אשר החלו לעשות", שכל עם ישראל היו בדרגת משה רבינו, עליו כתוב "משה קבל תורה מסיני" בלשון יחיד. במתן תורה היה משה מחנה לעצמו, אהרן מחנה לעצמו, הזקנים מחנה לעצמם ועם ישראל מחנה לעצמם. יש הרבה מחיצות, אבל בפורים כולם שוים.

ז אדר – לידת מזל משה מחדש

בפורים כולם יכולים להיות כמו משה ממש, "מי יתן כל עם ה' נביאים", "נביא מקרבך מאחיך כמוני", בגלל שמשה עצמו מתעלה לדרגה יותר גבוהה. כאשר משה מחיצה לעצמו, אהרן מחיצה לעצמו, זקנים מחיצה לעצמם וכל עם ישראל מחיצה לעצמם, על אף שמשה למעלה, בפסגת ההר, הוא לא מסוגל להעלות את כולם למדרגה שלו, ולכן משהו אצלו לא שלם. איך אני יודע? כי אם יש "ארבע מחיצות", בלשון חז"ל,  ומישהו עומד בפסגה, משה רבינו, ואין יכולת שכולם יהיו בדרגה שלו, סימן שמשהו לא שלם אצלו, שעדין שער ה-נ לא נמצא אצלו בפנימיות. למה? יודעים זאת מהמכתב המפורסם של הבעל שם טוב, שכאשר הוא עלה להיכל משיח ושאל אותו "אימתי קאתי מר", ענה לו המשיח "לכשיפוצו מעינותיך חוצה", ומה ההמשך? לא כולם יודעים אותו, צריך לקרוא את האגרת. ההמשך הוא "ויוכלו כולם לעשות עליות ויחודים כמוך", ולכן כתוב שהבעל שם טוב הצטער מאד, מתי הדבר יוכל להיות, שאגיע למדרגה שלא רק "יפוצו מעינותיך חוצה". לפי פירוש החסידות "מעינותיך" הוא העצם, ו"הא בהא תליא". מתי אוכל להפיץ את כל העצם חוצה עד שכולם יהיו כמוני?! על כך כתוב שהבעל שם טוב בכה.

לכן כתוב, שהיו צדיקים תלמידי הבעל שם טוב שלא רצו להתעסק כמו בחסידות חב"ד בהפצת המעינות בגלל הצער של הבעל שם טוב. רצו להכריח את ה' שלא יקפיד על התנאי הזה לביאת המשיח, שלא יחכה, ואפילו שיבוא משיח כזה שיוכל להרים את כולם להיות כמוהו. היו צדיקים גדולים תלמידי הבעל שם טוב, שבגלל הדמעות של הבעל שם טוב ששמע את מענה המשיח של "יפוצו מעינותיך חוצה ויוכלו גם הם לעשות עליות וייחודים כמוך" – הקפידו להתנגד לחב"ד. לא נאמר מי זה, אבל נאמר בפירוש שהרבה מההתנגדות לשיטת חב"ד, להפיץ את המעינות, היתה בגלל הדמעות של הבעל שם טוב. וכתוב שאדמו"ר הזקן אמר שלא, שהלכתחלה אצל הבעל שם טוב עצמו, עם כל הדמעות שלו, היא בכל אופן להתמסר לקיים את הדברים של נשמת המשיח למעלה. כמובן שבשביל לקיים זאת צריך את הכלים המתאימים, את היכולת המתאימה, שהיא היחוד שקבל אדמו"ר הזקן בעל התניא, ואין כאן המקום להאריך בזה יותר.

אבל הענין הוא ששער ה-נ נולד בגואל האחרון. מה הביטוי? "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים". זה התחיל להתנוצץ בפורים, "וקבל היהודים". לידת משה מחדש היום היא בעצם נשמת מרדכי היהודי, שהיא עדין ה'אין' השני שאמרנו, "'אין' מזל לישראל", ה"לא יכרע ולא ישתחווה", אבל ה'אין' השלישי שבהתגלות שער ה-נ היא בסעודת פורים "עד דלא ידע". אחר כך מתוך ה"עד דלא ידע", פרדוקס, מגיעים למצב של "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים", "תורה חדשה מאתי תצא".

בך מלשון ברכה

נסיים את זה עם המלה 'בך', "וגם בך יאמינו לעולם". כתוב בקבלה שהמלה 'בך' היא של ברכה. יותר מכך, עיקר השרש ברך הוא אותיות בך, ואילו האות ר באה רק לתוספת "תפארת הלשון", כמו בהרבה שרשים. במדקדקים יש הרבה דוגמאות לשרשים בהם האות ר אינה אות שימושית, כמו דמשק-דרמשק, שבט-שרביט וכו'. מה האסמכתא לכך? "בך יברך ישראל", ש"בך" הוא כדי לברך. הביטוי "בך יברך ישראל" נאמר לבני יוסף. יעקב אומר אותו. בכל אופן, דורשים אותו גם ש"בך" היינו כב אותיות התורה, כל התורה כולה. גם ראשית התורה וגם סופה – "נעוץ סופן בתחלתן" – הכל בא להמשיך ברכה. ברכה היא 'אין', כלומר, יש "אין מזל לישראל" השלישי, שהוא יכולת הנשמה לברך. לברך פרושו להמתיק, שהכל טוב. מה קבל היהודי הראשון? איך המזל שלו מופיע? "והיה ברכה". יוסף, "בך יברך ישראל", וגם משה, "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים" (גם בתורה כתוב "איש האלהים").

השלב השלישי של מזל ה'אין' הוא שיש ליהודי כח אלקי ממש ששורה בו ושכינה מדברת מתוך גרונו, שיש לו כח לברך את המציאות, להמתיק אותה. אבל כל השלבים בזה צריכים לבוא שלב אחר שלב: קודם מתגלה "אַיִן מזל לישראל" של הגעגועים; אחר כך יש "אַיִן מזל לישראל" של תוקף הפעולה המהירה של קידוש השם מתוך שרש הנשמה למעלה; אבל הסיום, שקשור עם התגלות שער ה-נ, גם אברהם, היהודי הראשון, לכן הוא הראשון שקיבל את המזל הזה לברך, "והיה ברכה". אבל בכל זאת, הוא ברך מה שברך, הוא באמת עשה ברכה גדולה מאד בעולם, אבל לברך את העולם לגמרי, כמו שאמרנו קודם, להמתיק את כל המים הרעים, זה רק ה"מעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים". מה זה נחל השטים? השטות של העולם. הוא יהפוך את השטות, מה שהעולם פועל לפי שטות, המנהיגים השוטים, לשטות של קדושה. הברכה הגדולה הזו היא הברכה של המשיח, הברכה שלעתיד לבוא.

משה ומשיח

נסיים עם רמז מאד נחמד לכבוד משה רבינו שבזכותו יתברך ישראל: הסוף של התורה הוא "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים", ובסופה כתוב בפסוק האחרון שמתאר את גדולת נבואת משה "ולא קם נביא עוד מישראל כמשה אשר ידעו הוי' פנים אל פנים". יש הרבה רמזים וסודות בפסוק זה בקבלה, החל מכך שהפסוק כולו עולה הוי' פעמים אלהים, או פעמיים שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד, שקוראים אותו פעמיים ערב ובוקר.

עוד רמז לפני שנגיע לעיקר: איך זוכרים איך לומר את הפסוק? על פי שגרת הלשון הייתי אומר "לא קם עוד נביא בישראל", כך היה בא לי לומר. איך אני זוכר שצריך לומר "ולא קם נביא עוד בישראל"? אני זוכר – "סימנים עשה" – בגלל ש"קם נביא עוד" בסופי תבות הוא מאד, כך כתוב בקבלה. מה אומר מאד? אברהם אבינו הוא הראשון שקיבל את הברכה, לברך את המציאות כל כך, עד שבסוף הברכה תתקים "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים". במלחמה שנגד המלכים אברהם באמת גלה את ה"אין מזל לישראל" השני, אבל תמיד בין שלב לשלב, בין מדרגה למדרגה, בין יש ליש, נמצא 'אין' של נפילה מסוימת באמצע. מה כתוב אחרי המלחמה? שאחר כך הוא טפה בכה על כך – חז"ל אומרים – שאולי הפסיד בכך שהרג הרבה אנשים, הרבה גוים, את הזכויות שלו. חלק ממה שהמציאות פועלת לאחר שאדם עושה משהו במסירות נפש הוא שאפילו מעצמו הוא מקבל ספיקות שאולי עשה משהו שאינו בסדר. מאיפה רואים פעם ראשונה שיהודי שעושה נקמה בגוים פוחד בסוף שאולי עשה לא נכון? מאברהם. ומה ה' אומר לו? "אל תירא אברם אנכי מגן לך". מה זה "אנכי מגן לך"? ממי? מכל מי שירצה להטפל אליך בגלל מה שעשית. "אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד" – האר"י הקדוש אומר ש"שכרך הרבה מאד" ראשי תיבות משה, ששכר מסירות הנפש של אברהם לעשות נקמה בארבעת המלכים כדי להציל את לוט בן אחיו, שלא היה כל כך צדיק, היה שיולד לו משה רבינו. את זה האריז"ל אומר. "אל תירא אברם אנכי". "אנכי" כאן הוא "אנכי מי שאנכי", והוא "מגן לך שכרך הרבה מאד", ראשי תיבות משה. לפי איזה צירוף מבין ששה הצירופים מסודרים ראשי התבות? לפי צירוף שהם. שהם היא האבן של יוסף, ועל שניהם נאמר בפרשת השבוע "ויקח משה את עצמות יוסף עמו". את זה האריז"ל לא כותב, רק את ראשי התבות משה. אבל מה התכלית של משה? להפוך את אדם למאד, בחינת משיח, "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד". תכלית כל עליות המשיח היא להגיע לדרגה של מאד שיותר גבוהה מאדם. זו גם התכלית של משה, שכאשר משה מקבל בגלגול השני שלו, "גואל אחרון", תוספת של אחד. אחד עולה בגימטריא 13 – התגלות "אחד האמת" בקרבו ממש – ויחד עם משה עולה משיח. זה הרמז שכתוב בקבלה. והמאד כאן, גם כן מרומז ב"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה".

ידוע שבדור האחרון יש מקצוע חדש שמתפתח בחקר התורה שלנו, שמשתמשים בשבילו גם במחשבים, שמחפשים כל מיני מלים צפונות על ידי דילוגי אותיות בתורה וכו'. אין כאן המקום להאריך בזה, רק נאמר שיש אחד כל כך יפה, כל כך יהלם, פנינה של רמז, שמי שממש מתבונן בו מיד יכול להשתכנע מהיפי. אנחנו תמיד אומרים שלא מוכיחים דברים, רק פונים לחוש הטבעי של היהודי של הלב והנפש שלו, ושמתוך היפי האמתי של התורה יתפעל בהתפעלות אמתית. הפאר הזה הוא אמת, ולכן מדת האמת ניתנת לתפארת, ליעקב, "תתן אמת ליעקב".

מהו הרמז? אחרי שכתוב "ולא קם נביא עוד" נוספות שתי מלים – "בישראל כמשה". מה ראשי התבות "בישראל כמשה"? בך. אבל איפה יש כאן ברכה? "בישראל כמשה". זה מאד פשוט, וכמה שיותר יפה יותר פשוט. שוב, הביטוי "בישראל כמשה" הוא משונה, אין כזה ביטוי. ובדלוג של שתי אותיות מתקבל ברכה. אבל לא רק זה. נסתכל על האוירים – זו הלשון בקבלה לרווחים – שהם האותיות שבאמצע ונזהה שלשה אוירים: ברוח הראשון אותיות יש, העולות 310. ברוח השני אותיות אל, העולות 31. ברוח השלישי אותיות מש, העולות 340. כמה יוצאים הרווחים יחד? 681. היות ויש פה שלשה רווחים, נחלק אותם ל-3, ונקבל שהממוצע עולה ברכה.

הרמז הוא מהפנינים הכי יפים במקצוע הדילוגים שאני מכיר. אבל לעניננו, כאן יש התעצמות של 4 פעמים ברכה – אחת גלויה בדלוג השוה ועוד שלשה רווחים שהממוצע שלהם הוא גם ברכה. אלו שלש ברכות נסתרות, וברכה אחת גלויה. נזכור שראשי התבות הם בך. מהו בך? מהו שער ה-נ שמתגלה בפנימיות? היכולת לברך את ישראל ועל ידי זה לברך את כל העולם – "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים". על כך כתוב "ולא קם נביא עוד בישראל", אבל הפסוק גם מרמז לנו ש"קם נביא עוד בישראל כמשה", שהוא משיח. לא סתם משה, אלא משה ועוד אחד בגימטריא משיח, היות ש"הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון".

קודם כל, אולי נאמר מקור, מאין לי שיש שלש בחינות של 'אין'? מי שאמר זאת הוא המקובל הראשון, רבי אברהם אבולעפיה. הוא הסביר זאת על פי פסוק, שכל המזל של ישראל קשור עם יום השבת קדש. למה אנחנו אוכלים שלש סעודות בשבת? בגלל שכתוב בפסוק שלש פעמים "היום" – "אכלו היום כי שבת היום להוי' היום לא תמצאהו בשדה". כמה עולה היום? אין, זה אבולעפיה אומר. ה'אין' מתגלה בשבת, ולכן בימות השבוע הוא המזל של ישראל, והוא גם משפיע על האות ז הגדולה של "זכרו תורת משה עבדי".: יש מחלוקת בחז"ל בין רבנן לרבי יוסי האם ב-ו בסיון או ב-ז בסיון, אבל "לכולי עלמא תורה בשבת ניתנה", לפי שניהם מתן תורה יצא בשבת. ה"זכרו תורת משה עבדי" היה ביום השביעי, בשבת קדש. אם כן, שלש פעמים "היום" הן שלש בחינות של 'אין'. זהו המקור שיש שלש בחינות של 'אין'.

ברכה – המתקת המציאות

הסברנו על דרך החסידות שיש 'אין' של געגועים, של הכנעה, שמה שלא אהיה אני תמיד 'אין'; 'אין' של תוקף המזל לפעול למעלה מהזמן, שהוא גם הפשט של "אין מזל לישראל". אנחנו לא תחת כללי משחק של אף אחד, ומי שפועל משם פועל מהר, למעלה מהזמן. על כך כתוב "עד מהרה ירוץ דברו", ספונטאני. ה'אין' השני יורד לתוך המציאות, אבל עדין מאד לא ממתיק אותה מיניה וביה; אבל ה'אין' השלישי הוא הכח שיש ליהודי להמתיק את המציאות, אותו הוא מקבל מהשגת משה רבינו בהסתלקותו את שער ה-נ. איך הרמב"ן מסביר זאת? – התחלתי ולא סימתי – הרמב"ן אומר ששער ה-נ הוא ידיעת האלקות. על כך כתוב "אילו ידעתיו הייתיו" על פי פשט אי אפשר לדעת, וכל זמן שהפשט הוא "אילו ידעתיו הייתיו", שאי אפשר לדעת את ה', זה נקרא מט שערי בינה. כלומר, כל מה שאפר לדעת מבלי לדעת את ה' ממש הוא מ"ט שערי בינה, כך הרמב"ן מסביר. על כך כתוב "אילו ידעתיו הייתיו", ולכן "לא יראני האדם וחי", שהרי אי אפשר לדעת את ה' ולחיות. אכן, ידוע מה שאומרים בחסידות, שמשיח יאמר זאת בניחותא – "ידעתיו הייתיו". היהודי הוא "חלק אלוק ממעל ממש". דבר זה מתחיל להתגלות אצל משה, אבל כאשר הוא משיג זאת לגמרי, ההשגה מיד נדבקת, כביכול, בכל עם ישראל. ואז על פי פשט "ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ", צדיקים בכל שלש הבחינות של 'אין'. הבחינה האחרונה של 'אין' היא יכולת הנשמה, וממילא הנטיה והכח שלה, לברך – "'טוב עין הוא יבורך' – הוא יברך". כל זה מרומז בצורה הכי יפה בסיום התורה בפסוק שכולו ברכה "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה".

נאמר עוד רמז: כאשר אני לוקח את השם משה ומחבר אליו את המלה ברכה – כמה יוצא? [572.] תחלק את התוצאה ב-בך, "וגם בך יאמינו לעולם" (זה לא חייב להתחלק), ותקבל כו. בקבלה זהו הסוד של כוכב – כו פעמים כב – "דרך כוכב מיעקב וקם שבט בישראל". זו התגלות של ה' על ידי כב אותיות התורה, תורת משה, "זכרו תורת משה עבדי", וכמו שאמרנו כל התורה, מתחלה עד סוף, היא ברכה, וזה עיקר פנימיות תורת משה. התורה מתחילה עם אות ב גדולה, וחז"ל מסבירים את הסבה לכך ש-ב היא לשון ברכה, אז כל התורה מתחילה מברכה. ומה הסיום של התורה? "וזאת הברכה". עוד פנינה, מהדברים הכי חשובים באמצע התורה: על מה כתוב "עד מהרה ירוץ דברו"? על ברכת כהנים. כתוב שברכת כהנים לגמרי פועלת מהר, במיוחד בזמן שבית המקדש קיים, כאשר היו מברכים עם שם המפורש. "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". על כך בוכים בזמן החורבן, שהמזל לפני ההסבר השני, התוקף לפעול מיד, קצת תלוי בזמן הבית, בגלל שבו היו מברכים עם שם המפורש והוא פועל מיד. אם כן, התורה כולה היא ברכה מתחלה עד סוף.

נסכם: יש לנו שלש בחינות של 'אין', שהן שלשה גווני המזל של כל עם ישראל, שהוא בעצם המזל של משה 'רעיא מהימנא', הרועה הנאמן, הרועה את האמונה, שהיום ההילולא שלו. בזה נסיים ונאחל לנו שנזכה למזל הזה, לכל שלש בחינות ה'אין', ומזה נצא לנס פורים – "ונהפך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", ואז "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

האריז"ל מביא בשם מדרש, שאין לנו אותו, הוא לא מצוי אצלנו, שהשם 'אחשוורוש' הוא כינוי לקב"ה לפי הנוטריקון "שאחרית וראשית שלו". במדרש מפורש בחז"ל מובא, שרבי עקיבא דורש ש-127 המדינות שלו הן כנגד 127 שנים של שרה אמנו, והן כוללות את כל הספירות העליונות, 100 בכתר, 20 בחכמה ובינה, ו-7 מדות שבלב. אז המלך הוא הקב"ה עם כל הספירות, וכל מה שיש בפסוק מקפל בתוכו לפי הפירוש הפנימי שלו את כל המציאות.

נגנו והריקותי לכם ברכה.