"נחש הנחשת" ועבודת נחום איש גם זו - "להשכילך בינה" (5) – ח"א

כ"ט אדר תש"פ – הקלטה טלפונית

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. סוד נחש הנחשת

"הכל טוב בתכלית – רק שאינו מושג"

באגרת הקדש יא, "להשכילך בינה", חוזרת מלה חשובה שדברנו עליה לאחרונה[ב] – "שאינו", בגימטריא קורונה (הזכרנו שהיא מופיע בפירוש רש"י על "אל תאכלו ממנו נא"[ג] הוא "שאינו צלוי כל צורכו קוראו נא בלשון ערבי"). כאן נמצא הריכוז הגדול ביותר של המלה "שאינו" בספר התניא, בביטויים – "שאינו מושג" (ביטוי החוזר שלש פעמים) ו"שאינו יכול" (ביטוי המופיע בפנים פעם אחת, אך חוזר עוד שלש פעמים בסוגריים המציעים גרסה אחרת למשפט).  אם קוראים כל מה שמודפס בתניא כאן, בהשגחה פרטית, יש שבע פעמים המלה "שאינו"!

שוב, הביטוי העיקרי הוא "שאינו מושג" – שהוא בעצם הבסיס של כל האגרת. כל האגרת באה להסביר מהו הרע שאנחנו חווים בחיים שלנו, וחוזרת שוב ושוב שהרע בשרשו הוא באמת הכי טוב, אבל זהו טוב "שאינו מושג":

וכשיתבונן האדם בעומק הבנתו ויצייר בדעתו הווייתו מאין בכל רגע ורגע ממש האיך יעלה על דעתו כי רע לו או שום יסורים מבני חיי ומזוני או שארי יסורין בעולם הרי האין שהיא חכמתו יתברך הוא מקור החיים והטוב והעונג והוא העדן שלמעלה מעוה"ב רק מפני שאינו מושג לכן נדמה לו רע או יסורים אבל באמת אין רע יורד מלמעלה והכל טוב רק שאינו מושג לגודלו ורב טובו... ויאמין שבאמת הוא חי בהם וכל צרכיו וכל עניניו משתלשלים באמת בפרטי פרטיותיהם שלא מס"א כי מה' מצעדי גבר כוננו ואין מלה כו' ואם כן הכל טוב בתכלית רק שאינו מושג...

כמה שוה הביטוי שחוזר כאן שלש פעמים ('חזקה'), "שאינו מושג"? משיח-משיח (שהוא נחש-נחש, סוד "נחש נחשת", כמו שיתבאר). הביטוי העיקרי הוא "הכל טוב בתכלית רק שאינו מושג". כמה הוא שוה? רק "הכל טוב" (שחוזר כמה פעמים באגרת) שוה עב, חסד – "חסד אל כל היום"[ד] – ו"הכל טוב בתכלית רק שאינו מושג" שוה 1950, כפולת שם הוי', שם הרחמים, הוי' פעמים בטחון.

"נחש נחשת" – ראשית הבריאה

ישנו עוד ענין מאד חשוב הקשור לתוכן האגרת, אליו מפנים המפרשים כמה פעמים בהערות על אגרת הקדש יא – מאמר של אדמו"ר הזקן בלקו"ת על נחש הנחשת[ה]. בסיפור נחש הנחשת בפרשת חקת חוזר שרש נחש חוזר סך הכל ז פעמים, ה פעמים נחש ו-ב פעמים נחשת (בחלוקת זהב) – "וישלח הוי' בעם את הנחשים השרפים... ויסר מעלינו את הנחש... ויעש משה נחש נחשת וישִׂמהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי"[ו]. ה הנחשים (ממש) רמוזים בהופעה הראשונה (במלה ה-ה בפסוק) – "הנחשים", ה נחשים[ז]. בפסוק המסיים כתוב פעם אחת "נחש הנחשת", ב-ה, ופעם אחת "נחש נחשת", בלי ה.

נחש הנחשת הוא דוגמה עיקרית בתורה של "לשון נופל על לשון", כפי שכותב רש"י: "'נחש נחשת'. לא נאמר לו לעשותו של נחשת, אלא אמר משה הקב"ה קוראו נחש ואני אעשנו של נחשת, לשון נופל על לשון". יש רק עוד מקום אחד בו רש"י מציין בפירוש תופעת "לשון נופל על לשון", על הפסוק "לזאת יקרא אשה כי מאיש לֻקחה זאת"[ח] בבראשית – "לשון נופל על לשון, מכאן שנברא העולם בלשון הקדש" (כפי שמביא רש"י שם). אפשר לומר שאלה שתי הדוגמאות העיקרית של "לשון נופל על לשון" בתורה – איש-אשה ונחש-נחשת. ברור ש"איהו 'נחש' ואיהי 'נחשת'", זכר ונקבה לפי הדקדוק. אם כן, רואים כאן קשר בין מעשה בראשית – בו ה' בורא את העולם בלשון הקדש, ולכן יש בבריאה "לשון נופל על לשון" (כפי שמזהה אדם הראשון) – לנחש הנחשת, בו משה רבינו מבין מדעתו מה עליו לעשות ב"לשון נופל על לשון".

גם ברמז רואים את הקשר הזה: ידוע ש-נחש בגימטריא משיח וממילא נחשת הוא עוד פעם משיח עם ת בסוף (לעשו היו ת אנשים[ט], אח"כ זכו והתגלגלו ב-ת אנשים של דוד[י], ולבסוף יתגלגלו ב-ת אנשים של משיח, סוד נחשת). אבל כמה שוה "נחש נחשת"? 116, "בראשית ברא" – "'בראשית' מאמר 'ברא' חצי מאמר"[יא], כמו שכתוב בספרא דצניעותא שבזהר ומבואר בחסידות (והוא גם שוה כתר מלכות). "בראשית ברא" – הדבר הראשון שה' בורא הוא "נחש נחשת". כלומר, בנחש הנחשת טמונה ההתבוננות בשרש הטוב של הכל בראשית הבריאה של ה', כמו שמוסבר באגרת כאן.

נחש הנחשת – להמתיק את הרע בשרשו

מהו הסוד של נחש הנחשת? המפרשים כאן מביאים מהמאמר של אדמו"ר הזקן שהוא המקור בתורה של ראית שרש הרע המדומה כטוב באמת, הכי טוב. נביא את דבריו בקיצור. אדמו"ר הזקן פותח בשאלה:

ויעש משה נחש נחשת וישימהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי. ואיתא במשנה (ספ"ג דר"ה) על זה בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים כו'. וקשה למה ליה לנחש כלל אלא והיה אם נשך הנחש יסתכל כלפי מעלה. ועוד מהו ההסתכלות כלפי מעלה הלא מבואר בענין תפלה שיהיו עיניו למטה ולבו למעלה.

כדי לענות, מסביר אדמו"ר הזקן שתכלית ירידת הנשמה לגוף היא להפוך את המר למתוק (כי דבקות באהבה ויראה יש לנשמה באופן נעלה יותר, בלי הפרעות הגוף), ולשם כך יש להתבונן – בתפלה – בכך שליצר הרע ולכל הדינים והיסורים המרים הנמשכים בעטיו יש שרש טוב:

והענין הוא כי הדינין נמתקים בשרשן. דהנה כל רעות ודינים ר"ל שנתהוו בעולם שרשם ומקורם המחיה אותם הוא טוב... וזהו דבר המחיה את כל הרעות ושרשם למעלה הוא טוב וכשיורד למטה ע"ד השתלשלות נעשה באמת רע גמור ודינים גמורים הן במילי דעלמא והן במילי דשמיא. והנה כשבא לאדם איזה יסורים ר"ל יחשוב כי לא למראה עיניו ישפוט שרע הוא אלא באמת שרשו הוא טוב כי ממנו ית' לא תצא הרעות כי אם רק טוב גמור רק שהוא אינו מושג בשביל שלא יוכל לירד לעולם השפל ונשאר למעלה (ע' בסש"ב פרק כ"ו ובאגה"ק ד"ה להשכילך בינה)... וזהו בכל מאדך כמאמר טוב מאד טוב זה מלאך החיים מאד זה מלאך המות שהוא טוב מאד בלי שיעור וגבול אלא שעדיין לא בא לידי גילוי ואינו מושג (וע' בזהר ר"פ יתרו דס"ח ב' ובהרמ"ז שם ועמ"ש ע"פ אלה מסעי). וזהו יסר יסרני י"ה שהוא בתחלת השם תחלת התגלותו שעדיין לא בא לידי גילוי ואינו מושג שעדיין לא נתגלה הכל.

אדמו"ר הזקן מאריך שם שההתבוננות הזו היא תכלית עבודת התפלה, שדורשת יותר אריכות ומאמץ מדור לדור, ומסביר שכאשר מסתכלים לשרש ניתן גם לשנות את המציאות עצמה לטובה. הוא מסיים:

וזהו ענין נחש הנחשת שהיה צריך להשימו על הנס שהיה צריך לה להגבהת הנחש למעלה ומסתכלים כלפי מעלה כלו' שלא יחשוב שהנחש נפרד א"כ הוא רע ממש ונשאר רע. אבל כשיחשוב את הנחש בהגבהתו למעלה בשרשו שאינו נפרד מאתו ית' וחיותו משם... א"כ אין רע יורד מלמעלה ולכן היה נחשת שמשתנה לכמה גוונין ע"י אין. והמ"י.

אם כן, הנושא העיקרי של האגרת שלנו – "הכל טוב בתכלית רק שאינו מושג" – הוא-הוא סוד נחש הנחשת. צריך לשים אותו על נס ולהסתכל בו ("והביט אל נחש הנחשת וחי").

ב. עבודת נחום איש גם זו

מי יכול לראות שהכל טוב?

עד עכשיו דברנו על הביטוי העיקרי באגרת, "שאינו מושג", אבל יש גם "שאינו יכול":

כי עיקר בריאת האדם בעוה"ז הוא בשביל לנסותו בנסיונות אלו ולדעת את אשר בלבבו אם יפנה לבבו אחרי אלהים אחרים שהם תאוות הגוף המשתלשלים מס"א ובהם הוא חפץ או אם חפצו ורצונו לחיות חיים אמיתים המשתלשלים מאלקים חיים אף שאינו יכול.

מה הכוונה "אף שאינו יכול"? באמת לא כל כך ברור, כפי שעולה גם מהדיון בסוגריים על הגרסה, ומשמע שה"שאינו יכול" הוא מאמר מוסגר – הנסיון הוא האם האדם רוצה לחיות "חיים אמיתים המשתלשלים מאלקים חיים", אלא שמציינים כי "אינו יכול" לחיות כך בפועל, בחויה המוחשית שלו, משום שהטוב האלקי אינו מושג לו. כדי להסביר זאת מפנים שוב למאמר על נחש הנחשת, וכך כתוב כאן בלקוטי הגהות לתניא:

עיין בענין נחש נחשת [לקו"ת חקת סב, א] בענין נחום איש גם זו שבצדיקים הגדולים הי' מאיר זאת הבחי' אך בצדיקים שרק מאיר בהם בחי' כל מה דרחמנא עביד לטב היינו שיהי' זאת לטובה זה בחי' הנס.

במאמר בלקוטי תורה כתוב כך:

וזהו ענין נחום איש גם זו שהיה אומר גם זו לטובה מפני שהיה מתבונן באמת ששרש הרע הוא הטוב והביאו למעלה אל שרשו למקום אין ושם הי' יכול לעשות השתנות כמאמר ר' חנינא בן דוסא מי שאמר לשמן וידליק כו'... וכענין נחום איש גם זו גם כל הצדיקים היו ע"ד זה רק נחום איש גם זו היה יכול לשנות המשכה מלמעלה למטה שהי' נראה באמת למטה שהוא טוב בגשמיות ולכן נק' גם זו שהוא מושג.

"גם זו לטובה" ו"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד"

הוא מסביר שיש שתי דרגות צדיקים[יב]:

יש צדיקים עם דרגת בטחון גמור, כנחום איש גם זו, שאצלו "היה מאיר זאת הבחינה" של נחש הנחשת. ההגהה כאן היא על "שאינו יכול", ולמדנו בפורים ש"שאינו" שוה "איש גם זו" – שמנו את הרמז הזה בנצח בפרצוף רמזי הקורונה, גם חיים נצחיים שמנצח את היפך החיים וגם בגלל הבטחון הגמור שלו (והא בהא תליא), שהוא פנימיות הנצח. אצל נחום איש גם זו הטוב הגנוז ברע המדומה כן מושג, לכן הוא כן יכול לחיות את חייו כחיים אמתיים (כאן המלים 'מושג' ו'יכול' הולכות יחד[יג]). "שאינו" אותיות אישון – ב"אישון בת עין"[יד] משתקף איש קטן הפוך, רמז לכחו של נחום איש גם זו להחזיר הכל לנקודה הקטנה של האישון (נקודת האין שבעין), בה מתהפך הכל לטובה, בטוב הנראה והנגלה לעין.

לעומת אותם צדיקים, יש צדיקים שמאירה בהם רק הבחינה של "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד"[טו] – כמו רבי עקיבא[טז], תלמיד נחום איש גם זו. "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" היא בחינה פחותה, בלשון תרגום. "גם זו" היינו פנים, לשון הקדש – בחינת "אתה", פניה ישירה לה'[יז] – ואילו בחינת תרגום היינו אחור. אכן, זו הבחינה השוה לכל נפש, כפסק השלחן ערוך[יח] בחותם הלכות ברכות – תכלית ברכותינו את השי"ת תמיד – "לעולם יהא אדם רגיל לומר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד"[יט] (וכן הובא גם בקצוש"ע[כ] ללמד שהדבר שוה לכל נפש, מקטני הקטנים).

רוב הצדיקים – "ועמך כֻלם צדיקים"[כא] – ואפילו רבי עקיבא, אינם בדרגת נחום איש גם זו. כלומר, הצדיק בדרגה התחתונה מאמין ש"הכל טוב בתכלית – רק שאינו מושג" והוא רוצה "לחיות חיים אמתיים – אך שאינו יכול". "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" היא האמונה "שיהיה זאת לטובה", רק מאמין שיצא מזה טוב, אך כרגע נראה לו לא טוב. מי שמאמין כך – "זה בחינת הנס", בשבילו נס, גם נסיון, ונס להאמין בכך, לא מוטבע ופשוט אצלו כמו אצל נחום איש גם זו (שאצלו נסים בפשיטות וטבע בהתחדשות!).

נזכיר: יצאנו מכך ש"הכל טוב בתכלית רק שאינו מושג" היינו הוי' פעמים בטחון – והסברנו שנחום איש גם זו הוא תכלית הבטחון (לעומתו, רבי עקיבא, שאומר "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד", הוא בחינת האמונה). בטחון הוא בחינת פנים, בחינת "אתה" – "חן טוב"[כב], אותיות בטחון[כג].

רפואת דומה בדומה

מה למדנו? שיש נחש נחשת, שהוא "בראשית ברא" – דורשים "בראשית ברא" שקודם כל צריך להיות בריא. בשביל לעבוד את ה' יתברך, לקיים את התורה בבחינת פנים, צריך להיות בריא, חזק ושמח. משה רבינו הוא בדרגה של נחום איש גם זו[כד], לכן הוא הבין והשיג את סוד נחש נחשת – שעשה אותו מנחשת, כלומר "מיניה וביה אבא לשדיה ביה נרגא"[כה], רפואת דומה בדומה[כו]. מהי רפואת דומה בדומה? לראות שהרפואה היא בתוך המחלה – שהפנימיות של הרע היא עצם הטוב, הכי טוב. זהו גם הסוד של "לשון נופל על לשון" שהבין כאן משה מדעתו – גם בחינה של "דומה בדומה", לראות שהכל טוב.

אמרנו שהדוגמה הראשונה בתורה ל"לשון נופל על לשון" היא נתינת השם "אשה" על ידי אדם הראשון – "כי מאיש לֻקחה זאת", "מצא אשה מצא טוב"[כז]. היו צדיקים שאצלם האשה לא היתה בגלוי טובה – כמו רבי זושא – אבל הוא היה בדרגת נחום איש גם זו לראות שהכל טוב, הכי טוב.

בכל אופן, כאן הוא מזכיר את נחום איש גם זו, שהוא ממש "פגע בו כיוצא בו"[כח] ביחס לנחש – נחום איש נוטריקון נחש, מה לגבי האותיות שבאמצע? אותיות איום. נחום איש צירוף אותיות נחש איום – נחש איום ונורא... אבל מה עוד צירוף האותיות? צירוף שמדברים עליו כל שנה דווקא בחנוכה – בדיוק אותיות חשמונאי, משיח נאו. רמז מופלא שאיני זוכר אם פעם אמרנו – חשמונאי הוא נחום איש שהוא צירוף נחש איום. כמו שהוא איום, יש גם ה' איום ונורא – הדברים הכי איומים הם בשרש הכי טובים. איום הוא נאו, בגימטריא "אל הוי'"[כט] (שם החסד ושם הרחמים) – "אל הוי' ויאר לנו"[ל].

נחום איש גם זו – סוד המתקת מנצפ"ך

בפורים אמרנו ש"איש גם זו" שוה שאינו וכעת התייחסנו ל"נחום איש" (חשמונאי), אבל כמה שוה כל השם שלו – נחום איש גם זו? 471, ג פעמים זקן[לא]. אתמול דברנו על שני זקנים, "הזקן זקן"[לב] – הזקן של מיכה (הזקן הפנימי, אורות) והזקן של משה[לג] (הזקן החיצני, כלים) – אבל בעצם כתוב בקבלה[לד] שיש שלשה זקנים. זקן של אריך, זקן של ז"א וגם זקן של נוקבא דז"א – של דוד המלך. בשלשת הזקנים יש שלשה סוגי שערות שסימנם אשל – "ויטע אשל"[לה] – אדום-שחור-לבן[לו], במלכות הזקן אדום, בז"א הזקן שחור ובאריך הזקן לבן. כל הזקנים האלה הם רחמים – זקן מעורר רחמים. הגם שהשערות הם דינים, כתוב שכח השערות-הדינים הוא לכפות את הדין – צריך רחמים עם כח לכפות ולבטל, לכבוש, את היצר-הדינים.

מחזק רמז שכתבנו בהוספות לשיעור קודם על הפסוק "אחרי בלֹתי היתה לי עדנה"[לז], שלפעמים אכילה-שתיה הם מלכות וז"א – אכילה במלכות ושתיה בז"א. כתוב "ויאכלו וישתו וישמינו ויתעדנו"[לח] – פסוק שהאבן עזרא מביא מנחמיה שמכאן לומד ש"עדנה" הנאמר בשרה היינו לשון ענג כמו "ויתעדנו", והסברנו שיש בו י-ה-ו-ה מלמטה למעלה, "ויאכלו" במלכות, "וישתו" בז"א, "וישמינו", לשון שמונה, בחינת "רקיעא תמינאה"[לט], הענג שמתגלה באמא, עולם הבא (גוף שמן), "ויתעדנו" בחינת עדן-חכמה (בחינת אין, "והחכמה מאין"[מ]). קשור לרמז של אשל, שהוא אכילה-שתיה-לויה[מא] (או לינה), ובקבלה היינו אדום-שחור-לבן – הא"ש היינו זקן מלכות וזקן ז"א.

ב"פ זקן עולה ש-די, אבל כאן ש-די וחצי. מה משמעות המספר הזה בקבלה? הכוונה העיקרית באריז"ל ל-471 היא מנצפך במילוי[מב]. דברנו בשיעורים הקודמים על חמש אותיות מנצפ"ך, הרומזות ל-ה גבורות, מקור הדינים. רבי לוי'ק בהערות שלו על האגרת – שלמדנו בשיעורים הראשונים – אמר ש"יסורים" הם מ-ם ד-מנצפך ו"יסורין" הם מ-ן ד-מנצפך, שתי הגבורות הכי קשות במנצפ"ך,  והסביר שה"פ "יסורים" ו"יסורין" שמוזכרים כאן באגרת (ב "יסורים" ו-ג "יסורין") קשורים לחמש גבורות מנצפ"ך. המילוי הכי פשוט של צ הוא צדי, בלי ק בסוף, כמו בעולם התהו, שמתורגם "צדיא"[מג]. בתיקון כבר מוסיפים את ה-ק[מד] – הכלים, כמו מאה ברכות – אך באורות יש רק צדי, שעולה נחום. מם נון צדי פא כף עולה נחום איש גם זו. יש לו כח להסתכל לפנימיות-המילוי של הדינים, לראות את הטוב שבתוכם, ואז להשיג את הטוב ולחיות חיים אמיתים, כשהכל נכלל ומתעלה בטוב הגנוז, כסיום האגרת.

יש כאן עוד משהו מופלא: באלף-בית יש כב אותיות – "ואני אבטח בך"[מה], "בך יברך ישראל"[מו] – וכשמוסיפים מנצפך סופיות מגיעים ל-זך אותיות. כתוב שאלף-בית של כב הוא זכרי ושל זך הוא נקבי – מנצפך סופיות הופכים איש לאשה. כשמחשבים את כב האותיות במילוי[מז] מקבלים 4239 – מספר שמיד רואים שמתחלק ב-9 (כי 423 מתחברים ל-9 ואז יש עוד 9) – 9 פעמים 471, נחום איש גם זו. כמו שראינו, מנצפך במילוי בעצמן עולות נחום איש גם זו. כלומר, ה-מנצפך במילוי היינו המלכות-הנוקבא של כל אותיות האלף-בית. באלף-בית של זך אתוון דאורייתא כל האותיות במילוי שוות 4710, בדיוק י"פ 471, פעם אחת ב-מנצפך וכל השאר עוד ט"פ. זו מהגימטריאות הכי יסודיות שמלמדים ילדים בגן או בחיידר אצלנו. באמת דבר פלאי.

מה המשמעות? כתוב[מח] שבצלאל היה יודע לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ וכך לבנות את המשכן לה' בעולם. כך, כדי להיות בדרגת הצדיקים שיכולים ומשיגים את הטוב הגנוז, וממילא מגשימים אותו במציאות, צריך להיות עם שלמות של קשר עצמי לאותיות האלף-בית, אבני הבנין של כל המציאות כולה.

מדות הרחמים ב-פר דינים

נתבונן עוד בסוד של מנצפך במילוי: ידוע שהגימטריא של מנצפך היא פר[מט] – סוד פר דינים. אך הפלא שהוא עולה גם "ורב חסד"[נ] – המדה הששית ב-יג מדות הרחמים. בתוך תיקוני הדיקנא יש תהליך של "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה"[נא] – הזקן מתחיל "מן המצר", השערות הצרות מתחת לפאות שני צדדי הראש, וככל שהוא יורד הוא מתרחב. התיקון הששי, "ורב חסד", הוא השערות הכי רחבות של הזקן – ה"ענני במרחב יה", הגילוי במציאות שגם היסורים שבאים משם י-ה ("אשרי הגבר אשר תיסרנו יה"[נב], בטוב נסתר הבא מ"הנסתרֹת להוי' אלהינו"[נג], כמבואר בתניא[נד]) הם טוב.

כמה מוסיף חלק המילוי של מנצפך, החלק הנסתר שלו (שבמילוי)? 471 פחות 280 – 191. מה המספר הזה אומר? הוא רומז למדה התשיעית במדות הרחמים, התיקון התשיעי בתיקוני דיקנא, "לאלפים". המדה השמינית היא "נֹצר חסד", התיקון עליו נאמר "אַיִן מזל לישראל"[נה], והיא מצטרפת למדה התשיעית, "לאלפים", "אאלפך חכמה"[נו] ו"אאלפך בינה"[נז]. "לאלפים" שוה 191, שהוא חלק המילוי של המדה הששית, "ורב חסד" (מנצפך). כלומר, נחום איש גם זו הוא סוד "ורב חסד... לאלפים".

במדות דמיכה התיקון הששי היינו "ותשליך במצֻלות ים כל חטֹאתם"[נח]. מי שמשיג את הטוב הגנוז במציאות – שהיא הרע המדומה (עלמא דשיקרא, שנדמה רע) – ומיישם אותו (הופך את החשך לאור ואת הטעם המר למתוק), פועל גם "ותשליך במצלות ים כל חטאתם", את הגילוי שגם בחטא ישראל אף פעם לא חטא, כמו שכתוב באיז'ביצא[נט]. נחום איש גם זו רואה זאת, לכן העפר שלו הוא עפר של אברהם אבינו – לא משנה מי גנב את היהלומים ושם לו את העפר, הוא עשה מצוה הכי גדולה. זו תכלית הבטחון, המבט הפנימי והעצמי על המציאות.

התרופה – ידיעת שרש המחלה

כל הענין הזה הוא סוד נחש הנחשת. הנחש הוא הדימוי הכי רע שיש – הביא את המות לעולם, את היפך החיים – וכשאני עושה ממנו נחש נחשת פתאום הוא נעשה מקור הרפואה. כל התוכן של האגרת הוא שרע מדומה – מה שנדמה כרע – הוא בעצם טוב עליון. בארמית 'רע' פירושו חולה – אז כל הענין נוגע במיוחד לנושא של חולי ורפואה.

יש ווארט ש"ידיעת המחלה חצי תרופה"[ס]. כעת נסביר שהידיעה האמתית של המחלה היא לא רק הידיעה שאתה חולה, ולא רק לדעת במה אתה החולה, אלא לדעת ששרש החולי הוא טוב – רק שאינו מושג. לצדיק האמתי – כמו נחום איש גם זו וכמו משה רבינו (ורשב"י, עיקר הגלגול של משה רבינו) – השרש כן מושג, ואז מתקיים בו "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך" לכתחילה "כי אני הוי' רפאך"[סא].

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• גם מה שנראה כרע הוא טוב אלקי – אך טוב "שאינו מושג".
• "נחש נחשת" בגימטריא "בראשית ברא" – בריאת העולם בטוב האלקי (בלשון הקדש, בו סוד "לשון נופל על לשון" המתגלה גם בנחש הנחשת).
• הרמת העינים אל נחש הנחשת היא התבוננות ששרש הנחש-הרע למטה הוא טוב אלקי. זהו סוד רפואת דומה בדומה שבנחש הנחשת.
• הנסיון של יהודי הוא האם יחפוץ בטוב גשמי בלבד, או שיחפוץ לחיות ב"חיים אמתיים" של אלקות – אף "שאינו יכול" לחוש את הטוב שלהם, משום שהוא טוב "שאינו מושג".
• כל הצדיקים מאמינים ש"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" בנסתר וצדיקים מיוחדים זוכים לבטחון ש"גם זו לטובה" בגלוי.
• לנחום איש גם זו הטוב האלקי שברע מושג והוא יכול לחיות בחיים אמתיים.
• נחום איש – אותיות נחש איום – רואה וממשיך את הטוב שבנחש.
• נחום איש גם זו זוכה לחשוף את הטוב הנסתר בחמש הגבורות, מנצפך; יודע לשנות את צירופי האותיות של הבריאה ולגלות את הטוב בכל; ומגלה את מדות הרחמים "ורב חסד... לאלפים".
• כשרואים את הטוב הפנימי בכל מגלים שאף יהודי לא חטא מעולם.
• "ידיעת המחלה היא חצי תרופה" היינו הידיעה ששרש המחלה הוא טוב שאינו מושג. כשזוכים להשיג את הטוב שבשרש – שוב אין מחלה כלל.