פתרון לפתרון

מוצש״ק כ' כסלו תשפ"ה – כפ"ח

התוועדות י"ט כסלו (ח"א)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

חלקה הראשון של התוועדות י"ט כסלו העמיק בתורה של בעל ההילולא, הרב המגיד ממעזריטש, לפרשת מקץ. פרק א הוא תורף דבריו, המסבירים פעולת השינה ומחלקים בין פתרון החלומות של החרטומים לפתרון של יוסף הצדיק. פרק ב מוסיף שמעלת יוסף היא יכולתו לפתור את הפתרון עצמו – לגלות את המוצא הטוב גם מהפתרון הרע. פרק ג מקשר זאת ליכולת היהודית המיוחדת של "פיו ולבו שוים".

א. שני סוגי פתרון חלומות

גוט יום טוב! לשנה טובה בלימוד החסידות ודרכי החסידות תכתבו ותחתמו.

י"ט כסלו הוא גם ההילולא רבה של הרב המגיד הגדול ממעזריטש וגם חג הגאולה של אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשו"ע.

אנחנו כבר בתחלת פרשת מקץ בתורה. הפרשה פותחת בחלומות של פרעה – קודם הוא חולם על פרות ואחר כך שיבולים. כל החרטומים שומעים את החלום "ואין פותר אותם לפרעה"[ב] – אף אחד מהחכמים, החרטומים והמכשפים שלו לא יכול לפתור לו את החלום. רש"י כותב[ג] שהם הציעו פתרונות לחלום, אבל הדברים לא נכנסו באזניו של פרעה. הם אמרו "שבע בנות אתה מוליד ושבע הבנות אתה קובר" והפתרון לא 'נכנס לו באזניים', כך אומר רש"י. עד ששר המשקים נזכר, אחרי שנתיים של שכחה, מה היה איתו בבור. הוא מספר לפרעה שיש פה, בכלא במצרים, "נער עברי עבד"[ד], לשון גנאי[ה], שפתר לי ולשר האופים את החלומות שלנו, "ויהי כאשר פתר לנו כן היה אֹתי השיב על כני ואֹתו תלה"[ו]. פרעה 'נדלק' על הסיפור הזה ומיד מצווה שיביאו לו את יוסף. כשיוסף בא פרעה אומר לו "שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתֹר אֹתו"[ז] ויוסף עונה לו "בלעדי, אלהים יענה את שלום פרעה"[ח].

על הדו-שיח הזה בין פרעה ליוסף יש פירוש מאד יפה של הרב המגיד[ט], שהיום ההילולא שלו:

חלומות מהאין

קודם כל, הוא אומר שכאשר אדם הולך לישון, עוד לפני שהוא חולם, הנשמה שלו עולה למעלה. גם אצל לא-יהודי, כמו פרעה, הנשמה עולה למעלה – היא עולה ל'אין' של הנשמה. לכל נשמה יש שרש באין. שם, באין, הנשמה רואה כל מיני דברים. לפעמים אדם זוכר חלק מהדברים כשהוא קם, לפעמים אדם זוכר שהוא חלם משהו ולא זוכר בדיוק מה, כמו נבוכדנצר[י], ולפעמים הוא לא זוכר שום דבר[יא] – אבל העליה הזו לאין קורה כל פעם כשהולכים לישון.

כאן המקום לומר שלפי ספר יצירה החוש של החדש שלנו, חדש כסלו, הוא חוש השינה[יב]. לפי הווארט הזה של הרב המגיד, חוש השינה הוא בעצם החוש של חזרה לאין – לחזור לאין, לשרש הנשמה שלך, ושם לחלום. לכן רוב רובם של החלומות בתורה מופיעים בפרשיות אותן קוראים בתורה בחדש כסלו[יג].

חז"ל אומרים[יד] שעובר ברחם אמו רואה מסוף העולם ועד סוף העולם. הגמרא אומרת שאם קשה לך להאמין תחשוב על אדם שחולם חלום בלילה – הוא שוכב כאן ורואה חלום באספמיא. זו לשון הגמרא, דבר נכון וברור. כלומר, כשאדם חולם הוא בעצם למעלה מהזמן ולמעלה מהמקום. למה? כי החלום בא מהאין, שהוא שרש הנשמה של האדם. שוב, כאן מדובר אפילו על פרעה, מלך מצרים. כמו שנסביר בהמשך[טו], יש כמה וכמה מדרגות באין האלקי, שהוא השרש של כל אחד ואחד.

פתרון מהאין וכלי לאין

המגיד ממשיך ואומר שכאשר באים לפתור את החלום יש שתי אפשרויות, "שני מיני פתרון":

יש אחד שהוא חכם גדול, חכם אמתי, וברגע שהוא שומע מהחולם את החלום הוא מיד מרגיש את האין ממנו נבע החלום הזה. אז, לפי ראית האין, שרש הנשמה של החבר שמספר לו את החלום, הוא פותר אותו נכון.

אבל יש בחינה אחרת, פחותה בהרבה, של פתרון חלומות, עליה אמרו חז"ל "כל החלומות הולכים אחר הפה"[טז] (קשור במיוחד לשנה הזו, תהא שנת פה[יז]). המגיד אומר שמאמר חז"ל הזה לא מדבר על המדרגה של יוסף, אלא המדרגה של החרטומים. על איזה פה מדובר? הפה של מי שבא לפתור את החלום, אומר איזה פתרון שבא על דעתו. אז, מסביר המגיד, אם בעל החלום נמשך לפתרון שמציע הפותר, הוא ממשיך, גם בלא-מודע שלו, את האין להתלבש בתוך הכלי שעושה הפותר – ואז באמת "כל החלומות הולכים אחר הפה", אחרי הפה של הפותר והפירוש שהוא נתן לחלום. אם הפתרון נכנס לאזן של החולם, מתקבל על דעתו, הפתרון נעשה כלי להמשיך מהאין, משרש הנשמה של בעל החלום – האור מתלבש בכלי והפתרון מתקיים.

דווקא על הפתרון הנמוך יותר נאמר ש"כל החלומות הולכים אחר הפה", אבל מי שרואה בעצמו את האין לא צריך לעשות כלי כזה שכולי האי ואולי הפתרון שלו ימצא חן בעיני החולם ואז הוא יתממש. קיום הפתרון שלו לא תלוי במציאת חן וגם לא בשום דבר אחר. דברי יוסף התקיימו כי הוא ראה את השרש, את המקור בעצמו.

ככה מפרש המגיד את דברי פרעה ליוסף ואת התשובה שלו: פרעה אומר ליוסף "שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתֹר אֹתו". זו המדרגה הנמוכה, של חרטומי פרעה – שמעתי, אספר לך חלום, ותנסה לפתור, ונראה אם יכנס באזני. אם יכנס באזני הפתרון יתקיים, לפי הכלל ש"כל החלומות הולכים אחר הפה", ואם לא יכנס הוא לא יתקיים. משיב יוסף הצדיק – "בלעדי", כל מה שאמרת עכשיו לא נכון ביחס אלי – מה שאני אומר לא צריך להכנס למצוא חן בעיניך, להכנס באזנים שלך. הפתרון בכלל לא ממני. "אלהים יענה את שלום פרעה" – אלקים יודע את המקור של החלום, האין ממנו הוא בא, ואני בבטול שלי לה' רואה את המקור, רואה ישר את האין. לכן מה שאני אומר הוא האמת, מה שיהיה בפועל, ולא משנה איך הוא יתקבל אצלך. כך מסביר המגיד את הבחינה הזו.

ב. פתרון לפתרון

לפתור את הפתרון

יש קושיא ידועה על סיפור הפתרון של יוסף: אחרי שהוא גומר את פירוש החלומות, על שבע שנות השובע ושבע שנות הרעב, הוא ממשיך ומציע לפרעה מה לעשות, "עצה טובה קא משמע לן". כולם שואלים[יח] – הרי פרעה לא שאל אותו מה צריך לעשות, אלא רק בקש ממנו לפתור לו את החלום. מדוע יוסף מוסיף באריכות עצה מה לעשות?

ויש לבאר כך: יש פתרון ויש פתרון לפתרון. מה הכוונה פתרון לפתרון? אני פותר לך את החלום, והפתרון אומר שיהיה רע, אז אני רוצה לפתור לך את הפתרון. החלום שלך הוא בעיה גדולה, חלום לא פשוט, אבל הפתרון האמתי הוא אם אני מסוגל לפתור לך את הפתרון.

הפתרון של החלום הוא מה', "אלהים יענה את שלום פרעה", אבל הפתרון של הפתרון הוא כבר העצה מה עושים כדי לבטל את הגזרה הרעה של "ונשכח כל השבע"[יט]. בעצם, הפתרון של הפתרון הוא כמו "הקב"ה גוזר וצדיק מבטל"[כ] – יוסף הצדיק מבטל את הגזרה של ה', הוא מתחכם. ה' בחלום הראה לך כך וכך, ואני עכשיו הולך לפתור את הפתרון שלי, להציע איך להתמודד עם מה שאמרתי עכשיו[כא].

חלום של מלך

בעומק, הפתרון של יוסף, פתרון לפתרון, הוא גם תיקון לפתרון של החרטומים. למה הפתרון שלהם לא נכנס באזניו של פרעה? פרעה חלם חלום שהבין שהוא נבואה, שהוא מאלקים. הוא יודע שיש בורא עולם, מנהיג לעולם, ורק לא מאמין בשם הוי' ("לא ידעתי את הוי'"[כב]). הוא יודע רק שיש אלהים, בגימטריא הטבע[כג]. גם משהו גדול, הלואי שכולם היו יודעים... הוא מבין שלא יתכן שאלקים יגלה לו חלום נבואי, מיוחד, ויאמר שיוליד שבע בנות ויקבור אותן. זו נבואה שחורה לגמרי, מה התועלת בה? הוא מלך! למה ה' מתגלה למלך? בשביל מה? לומר לו איזה מסר שיועיל וייטיב עם המדינה שלו. ברגע שפותרים לו משהו פרטי, אישי, והוא גם נגמר שחור לגמרי, בלי תיקון, בלי פתרון – אין מה לעשות אם הבנות תמותנה ותקברנה – לא יתכן שזהו פתרון החלום.

יוסף באמת פותר ממקום אחר – הוא רואה את האין, שרש הנשמה של החולם. אבל כדי ליישב את הפתרון אצל פרעה – ההפך מהחרטומים – הוא אומר שכמה שהפתרון נשמע גרוע, יש בחלום הזה תועלת, יש מה לעשות. החלק הגרוע הוא לא לקבור מישהו, אלא יש עצה טובה מה עושים. העצה היא בדיוק מה שאלקים רוצה – זהו עצם החלום. על כך אומר יוסף מראש "האלהים יענה את שלום פרעה" – התכלית היא להפוך את החלום לשלום. את אלקים לא כל כך מענין השובע והרעב, אלא מה צריך לעשות כדי לתקן את המצב, במיוחד כאן במצרים. אחרי הפתרון לפתרון כל הארצות ירדו לשבור בר ממצרים. אמנם החלום אומר שנשכח השובע, אבל הוא לא מות – יש פתרון, ובסוף הכל יתהפך לטובה, כי כל הכסף של כל העולם יגיע למצרים[כד]. בסוף הכל כדאי מאד.

לעלות לאין גבוה יותר

כדי לפתור את הפתרון צריך להמשיך מאין במדרגה הרבה יותר גבוהה מהאין של שרש הנשמה של פרעה בעצמו. האין של פרעה הוא רק העובדות – שיש שובע ויש רעב, והרעב כל כך חזק וקשה שמשכיח לגמרי את השובע. אבל ליהודי יש אין הרבה יותר גבוה, הצדיק קשור ל"אלהים יענה את שלום פרעה" והוא פותר לפרעה את הפתרון.

צריך להסביר קצת יותר מה ההבדל בין האין ממנו בא רק הפתרון של הפשט ומהו האין שממנו בא הפתרון של הפתרון[כה]. תמיד אנחנו מסבירים[כו] שהחידוש של יוסף בפתרון חלומות הוא שהוא הופך חפצים לזמן (שלשה שריגים ושלשה סלי חורי לשלשה ימים ושבע פרות ושבע שיבולים לשבע שנים). אולי יש קשר גם למה שאומרים כעת, אבל כאן הבסיס של הפתרון הוא מה שיוסף רואה בתוך האין של פרעה (ולכן הפתרון לא הולך "אחר הפה" שלו בלבד, עם ההסכמה של פרעה). המגיד אומר שבשביל פתרון כזה צריך להיות חכם גדול. האין של החכמה ("החכמה מאין תמצא"[כז]) הוא האין שבתוך היש הנברא (עליו נאמר "כֻלם בחכמה עשית"[כח] ועל מי שרואה אותו נאמר "איזהו חכם? הרואה את הנולד"[כט], "שרואה כל דבר איך נולד ונתהוה מאין ליש בדבר ה' וברוח פיו כל צבאם"[ל]).

אבל כדי לפתור את הפתרון צריך להגיע למדרגה גבוהה יותר – לא האין שנמצא בתוך היש, אליו עולה האדם בשנתו, אלא היש כפי שהוא כלול באין[לא]. הצדיק יכול להחזיר את היש למקור שלו באין[לב], ולהוציא אותו משם מחדש[לג] – לחולל בו שינוי. לכן פרעה מבין שרק יוסף יכול לעשות זאת, כי כדי לפתור את הפתרון צריך להיות צדיק גמור – "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". פרעה אומר שיוסף גזר על התבואה שתרקב והוא יכול לגזור שכולנו נמות[לד]. ההכרה הזו נובעת מהעצה של יוסף, לא מהפתרון של החלום.

ולתוספת הסבר: הפתרון הראשון הוא משרש החלום באורות דתהו (האין של פרעה מלך מצרים), ולכן סמלי החלום הם מן החי והצומח ששרשם בתהו (ונפלו בשבירת הכלים)[לה], והפתרון של הפתרון הוא הכלים דתיקון של יוסף (בן יעקב, בעלי עולם התיקון), ולכן הוא שייך לאדם-המדבר, "ועתה ירא פרעה איש וגו'"[לו]. בפתרון לפתרון מממש יוסף את הנוסחה המשיחית של "אורות דתהו בכלים דתיקון" (כאשר האין של התיקון גבוה באין ערוך מהאין של התהו).

עד כאן ווארט של המגיד, על שני סוגי פתרון החלומות, עם קצת תוספת, על הפתרון והפתרון לפתרון.

ג. "פיו ולבו שוים"

"הקֹל קול יעקב"

את כל זה אפשר לקשר לרמז שאנחנו אומרים הרבה פעמים בי"ט כסלו[לז], על הפסוק "הקֹל קול יעקב"[לח] – "הקֹל" בגימטריא יט כסלו ו"קול" בגימטריא כ כסלו. ההסבר השגור בחסידות[לט] הוא ש"הקֹל" (חסר ו) הוא קול תפלה, ב"רצוא" והסתלקות מלמטה למעלה, וה"קול" (מלא ו) הוא קול תורה, קול של "שוב" והמשכה מלמעלה למטה. אבל השנה נחדש פירוש קצת אחר: "הקֹל" (חסר ו) הוא "קלא פנימאה דלא אשתמע"[מ], הקול הפנימי של הלב, ו"קול" (מלא ו) הוא קול גלוי ונשמע. כלומר, "הקֹל קול" היינו העלם וגילוי של אותו קול (ולא בהכרח "רצוא ושוב" או קול תפלה וקול תורה – אך ראה לקמן על הקשר בין הדברים).

לפי הפירוש הזה, מה ההקבלה של "הקֹל קול" לשני ימי חג הגאולה, יט כסלו ("הקֹל") ו-כ כסלו (קול)? בי"ט כסלו עוד לא היה גילוי של הקול, כי אדמו"ר הזקן השתחרר לביתו של 'מתנגד' שציער אותו (כאשר הטובה שבכך, בהשגחה פרטית, התבררה רק במאסר השני של אדמו"ר הזקן, בו ההכרות של ה'מתנגד' גרמה לו לעזור לאדמו"ר הזקן)[מא]. עיקר הגילוי היה ב-כ' כסלו, כשאדמו"ר הזקן יצא מביתו של ה'מתנגד', הגיע לחסידיו ואמר חסידות וכו'.

"פיו ולבו שוים"

שוב, היחס הוא בין הקול הפנימי של הלב לקול של הפה – "הקֹל קול" היינו היכולת להביע החוצה, בפה, את מה שלבי אומר לי, שאני "דובר אמת [בפי, בדיוק כפי המצוי] בלבבי"[מב]. איך קוראים למושג הזה בלשון חז"ל? "פיו ולבו שוים"[מג], שאני מסוגל לומר בפה את כל מה שיש לי בלב. יצחק אמר את הפסוק "הקֹל קול יעקב" כשהוא שמע את יעקב מדבר. על פי פשט, הוא ודאי לא התכוון שיש לו תפלה ותורה, אלא שהקול שלו הוא הקול שלו. מה הכוונה? מה שאמרנו עכשיו – יצחק שמע שהדבור של יעקב הוא דברים היוצאים מן הלב, שהקול החיצוני שלו זהה לקול הפנימי שלו, "פיו ולבו שוים".

התכונה של "פיו ולבו שוים" היא תכונה יהודית. יעקב אבינו, עליו נאמר "הקֹל קול יעקב", הוא "איש תם", "שאינו חריף לרמות", כי במהותו כיהודי "פיו ולבו שוים" (ואם יש מציאות הפוכה, היא מפני שנדבקו בו "שדין נוכראין"[מד], בניגוד לטבעו היהודי). לעומתו, אחיו עשו הוא "יֹדע ציד", "לצוד ולרמות את אביו בפיו"[מה], כי במהותו כגוי יש נתק אמתי בין הדבור שלו והלב שלו, "אחד בפה ואחד בלב"[מו], וכמעט שהוא לא מסוגל אחרת. על הגוים נאמר "אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר"[מז] ואדמו"ר הזקן כותב בשו"ע על הגוי "ואף על פי שהוא אומר ששומע לו אין פיו ולבו שוין ואף אם אומר שכפיו כן לבו אין נאמן על כך"[מח]. אפשר לומר שזהו אחד ההבדלים המהותיים בין ישראל לעמים[מט].

החכמה המיוחדת של יוסף הצדיק, בנו של יעקב אבינו, קשורה ל"הקֹל קול יעקב". זו חכמה יהודית מיוחדת, שאין לכל החרטומים. בזכות תיקון הפה של יוסף הוא לא צריך שפתרונו ימצא חן בעיני החולם. יוסף אומר לפרעה "בלעדי"[נ], היפוך אותיות ידע-לב – מתוך הדבור של פרעה יודע יוסף מה יש בלבו פנימה, באופן שאינו נשמע ואינו נודע גם לפרעה עצמו. אותו רובד לא-מודע הוא האין של שרש נשמת פרעה, שבהיותו גוי, המדבר באופן טבעי "אחד בפה ואחד בלב" ואין פיו ולבו שוים, הוא לא מודע אליו[נא]. לעומתו יוסף, ש"פיו ולבו שוים", הוא החכם האמתי עליו נאמר "לב חכם ישכיל פיהו"[נב] (וזהו "יחוד קודשא בריך הוא [לב] ושכינתיה [פה]"[נג] בתוך עצמו). החכם היהודי האמתי רואה את האין, "החכמה מאין תמצא", ויודע גם מה שיש בלבו של חברו.

הגאולה – "לבא לפומא גליא"

הנושא של "פיו ולבו שוים" הוא יפה וחשוב, עד כדי שחשבתי שהוא יהיה תת-כותרת של ההתוועדות, מתחת הכותרת "קרנו של משיח", אבל חששתי שיהיה לא מובן. "קרנו של משיח" היינו בשורת הגאולה (ובפרט "קרנו של משיח" היינו בשורת העצם ו"שופרו של משיח" בשורת ההתגלות[נד]). בשורת הגאולה היא "לבא לפומא גליא" בעוד המצב בגלות הוא "לבא לפומא לא גליא"[נה] (שה' לא מגלה מלבו לאבריו, החל מפיו, את בשורת הגאולה[נו]).

כל הגלות נובעת מהשעבוד שלנו לטבע ולמנטליות של הגוי, ואז קשה לנו מאד לממש את הטבע של "הקֹל קול יעקב". לכן, אם מחפשים עצה לזירוז הגאולה, צריכים להגיע אצלנו ל"לבא לפומא גליא" – שהפה יוכל לדבר בדיוק מה שיש בנקודה הפנימית של הלב, אפילו הלא-מודע של הלב, שגם ה"קלא פנימאה דלא אשתמע" ישמע. זו בעצם הכוונה של השופר בראש השנה[נז] – מתאים גם לראש השנה לחסידות, י"ט כסלו.

הביטוי "ראש השנה לחסידות" הוא של הרבי הרש"ב[נח] (ואחריו הוסיף הרבי הריי"צ את הכינוי "חג החגים"[נט] והרבי את הכינוי "מתן תורה של תורת החסידות"[ס]). אבל עוד לפני כן, אדמו"ר הזקן כבר קרא ליום הזה "חג הגאולה"[סא]. חג הגאולה בגימטריא אין (חג עולה אי ו-הגאולה עולה ן) – סוד הקול הפנימי הבלתי-נשמע.

העבודה בראש השנה היא בנין המלכות. "פיו ולבו שוים" עולה מלכות, זו הדרך לתקן ולבנות את "מלכות פה"[סב] – עבודה מיוחדת השנה, תהא שנת פה. כאשר מתקנים את הפה הוא יכול לבטא את הלב באופן מלא – "לבא לפומא גליא" ו"ופיו לבו שוים".

חבור התורה והתפלה

את הפירוש המחודש ל"הקֹל קול יעקב" (יט כסלו ו-כ כסלו), העלם וגילוי של אותו קול, צריך לחבר לפירוש הרגיל, קול תפלה וקול תורה:

בפשטות, את התורה לומדים בפה, כדרשת חז"ל על הפסוק "כי חיים הם למֹצאיהם"[סג], "למוציאיהם בפה"[סד] (סוד התורה שבעל פה) – זהו "קול", קול תורה המופיע בגלוי בפה. אך כדי שיהיו "פיו ולבו שוים" נדרש גם קול פנימי בלתי-נשמע, "הקֹל", קול תפלה חשאית שהיא "עבודה שבלב"[סה] פנימה. לפי הפירוש הזה, "הקֹל קול יעקב" היינו העבודה 'לעשות מהתפלות [בלב] תורות [בפה]׳[סו].

אמנם, כאשר מדגישים את התפלה בפה – "תפלת כל פה"[סז], "השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך"[סח] – אזי "הקֹל" הפנימי הבלתי-נשמע שבלב הוא סוד התורה, רזין דרזין דאורייתא בהם נאמר "כתבם על לוח לבך"[סט]. אז הסדר של "הקֹל קול יעקב" הוא "לעשות מהתורות [הנסתרות בלב] תפלות [גלויות בפה]"[ע].

בכלל, האדם נקרא 'מדבר' – "ויהי האדם לנפש חיה"[עא], "לרוח ממללא"[עב] – ועליו לדבר מתוך חיות פנימית העולה מן הלב, כדי שדבריו יהיו "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופועלים פעולתם"[עג]. אז כלל דבורי האדם, גם בעניני חול, יהיו בבחינת תפלה ותורה – "והחיות [והחיוּת] רצוא ושוב [בתורה ותפלה] כמראה הבזק וגו'"[עד].