סוגי הברכות

ב. סוגי הברכות

יוסף – ברכה; יהודה – תפלה והודיה

יש שכתוב שהעבודה מלמעלה למטה של יוסף היא בעצם עבודת הברכה – לברך את ה' ולברך את ישראל – כי כל ברכה היא להבריך-להמשיך את השפע מלמעלה למטה, משרש ומקור הברכה למטה למציאות. מי שיש לו את הכח של "והיה ברכה", הכח לברך, ממשיך ומוריד מהמקור – שהמקור יתפשט למטה. אבל תפלה היא לבקש מה' "יהי רצון מלפניך", שיהיה רצון חדש – לרפא את החולה, לברך את השנים.

כתוב שהתפלה מגיעה ל"העלם שאינו במציאות" – לא רק למקור אלא גבוה ממנו, האין סוף ממש. הברכה בדרך כלל ממשיכה רק ממה שישנו במקור, "העלם שישינו במציאות", חוץ מאשר ברכת כהנים. ברכת כהנים היא היוצא מהכלל, שגם ממשיכה מההעלם שאינו במציאות.

בכל אופן, לפי ההסבר הזה יוצא שיוסף הוא הברכה. איך יודעים זאת? פסוקים מפורשים – "וברכה לראש משביר", "ברכות לראש צדיק". יוסף הוא הצדיק יסוד עולם, הוא "המשביר". כתוב גם "תהיינה לראש יוסף", "תבואתה לראש יוסף". למה הכל עם המלה ראש? מהמקור העליון, הראש העליון, הוא מגיע "לראש יוסף" ומשם ממשיך למטה, לתוך המציאות, בטוב הנראה והנגלה. הכל הכח של יוסף לברך – "משם רועה אבן ישראל", כח לברך ולפרנס, לרעות, את האב והבנים.

אבל מה הוא יהודה? יהודה מודה – הודיה היא חלק מהתפלה – ובכלל מתפלל, מבקש רחמים כעני בפתח.

"דלֹתי ולי יהושיע"

בשם יהודה יש את כל אותיות שם הוי' ב"ה – הוא השם היחיד שיש בו את כל אותיות שם המפורש – אבל יש לו גם אות ד, שכתוב שהיא לשון דלות ועניות[יד]. מתוך ה-ד שלו – שהיא גם ה-ד של "דוד מלך ישראל חי וקים" (ד כפולה) – מתוך ה"דלֹתי – ולי יהושיע". מתוך המצב של דלות, על ידי התפלה שלו מלמטה למעלה – "תחנונים ידבר רש" – הוא ממשיך ישועת ה', "דלֹתי ולי יהושיע".

"דלֹתי ולי יהושיע" ר"ת דוי – גם על ערש דוי אינו מתייאש מהרחמים. "הוי' יסעדנו על ערש דוי", "יסעדנו" לשון סעודה, סעודת הבראה ממש, סעודת הודיה לה' כאשר קם מהערש דוי בריא ושלם[טו].

כמו שאמרנו קודם, זה שייך בפרט ליהודה, שעזותו שלא מתייאש בשום מצב. עיקר השם יהודה הוא ה-ד שלו – "דלֹתי ולי יהושיע", כך מפרשים את האות דלת. בסוף "ולי יהושיע", בסוף הוא יודה[טז] – יהודה נכנס בסכנת חיים. כמו שדוד המלך הוא בר נפלא – לא סתם בסכנת חיים, אלא נופל ומת כל רגע.

"ארבעה צריכים להודות"

יהודה חי בסכנה. הוא אחד מיורדי הים, אסור בבית האסורים, חולה אנוש, פורש למדבר, כל הסכנות. כשיוצא בשלום מכל הסכנות האלה כתוב ש"ארבעה צריכין להודות" – ה-ד של יהודה (שהיא העיקר בו). "ארבעה צריכין להודות" ר"ת אצל – עולה ונכלל בשם הוי', קדושת עולם האצילות, עולם האחדות, שכולו אור וחסד – ו"לפום צערא אגרא"[יז] (אצל הפוך).

יש מחלוקת הפוסקים, אם אחד ירד לים ולא היתה שום סערה, שום סכנת נפשות, הכל שקט – האם צריך לברך הגומל? נוהגים שכן, אבל יש פוסקים שאומרים אחרת – ש"ארבעה צריכין להודות" רק אם בפועל נתקל בסכנת מות. אפילו מה שהיה בבית האסורים, שהוא אחד מ"ארבעה צריכין להודות" – יש כנראה כמה חבר'ה טובים כאן שאפשר לשאול אותם, האם כשיצאתם מבית הסהר ברכתם הגומל? יש מי שאומר שרק אם היה על עסקי נפשות מברכים, אבל נוהגים לברך גם במקרה אחר. יש כזו דעה שרק במקום סכנה של ממש, אך כל הפוסקים מסכימים שמפשטות הפסוקים בפרק ק"ז מדובר דווקא ביציאה מסכנה בפועל.

מי נתקע בסכנה בפועל, ואפילו קצת מכניס עצמו בסכנה? יהודה. וכל פעם שהוא יוצא מהסכנה הוא מודה לקב"ה. ושוב, "לפום צערא אגרא" – גם ר"ת "ארבעה צריכים להודות" הפוך – ה-ד שלו זוכה להתכלל בתוך שם הוי' שלו, י-ה-ו-ה, סוד יחודא עילאה בעולם האצילות. דווקא כך הוא נגש אל יוסף הצדיק.

ברכת הגומל – התכללות ההודיה בברכה

הזכרנו את המושג ברכה – יוסף הוא הברכה מלמעלה למטה ויהודה הוא התפלה, דווקא מתוך סכנה, ללא יאוש אף פעם, מלמטה למעלה, ובסוף "דלֹתי ולי יהושיע" גם כשהוא על ערש דוי ממש, הוא מודה ("ארבעה צריכין להודות"), ואז הוא עולה ונכלל בתוך הברכה של יוסף. איך זה בא לידי ביטוי? מהי הברכה שהוא מברך בסוף, "ארבעה צריכין להודות"? ברכת הגומל, שהיא כבר ברכה. הוא אומר ברכה – "ברוך אתה הוי'... שגמלני טוב" (ולפי נוסח אחר "שגמלני כל טוב").

זה גופא שההודיה שלו היא לא תפלה כבר, אלא ברכה שהוא מברך את ה', כבר אומר שיהודה נכלל, ה-ד נכללת בתוך ההוי', שהוא נגש אל יוסף, אל הצדיק, אל הברכה. ההודיה נגשת ומתכללת בתוך הברכה.

ברכות דאורייתא ודרבנן

מה זאת אומרת? בתוך הברכות גופא יש כמה וכמה סוגים של ברכה. עיקר הברכה מדאורייתא היא ברכת המזון, ברכת הנהנין. יש מי שאומר שגם ברכת התורה היא דאורייתא. אבל כל ברכות התפלה וכל ברכות ההודיה הן מדרבנן.

יש גם פירוש שיוסף ויהודה הם תורה שבכתב ותורה שבעל פה, דאורייתא ודרבנן. "ויגש אליו יהודה", לכן בחמשה חומשי תורה העיקר הוא יוסף. הנביא הוא כבר מעבר, מנבא לע"ל, שאז "עד דוד הגדיל", "אשת חיל עטרת בעלה", התורה שבעל פה, מה שנשמות ישראל מחדשים בעולם הזה, תעלה יותר גבוהה, "ודוד עבדי נשיא להם לעולם".

יוסף ויהודה – ברכות הנהנין וברכות ההודיה

בכל אופן, הרמב"ם בתחלת הלכות ברכות מגדיר שיש שלשה סוגים של ברכה. הסוג הראשון, שהוא מדאורייתא – כלומר, שיסודו מדאורייתא – הוא ברכת הנהנין, שיסודן ברכת המזון. חז"ל הוסיפו לברך בסוף כל אוכל, וגם לפני האוכל, וגם החמירו בכך בחומרא דאורייתא, עד שהאוכל (הנהנה מן העולם הזה) בלא ברכה "מעל" – גונב מה' כביכול בכך שנהנה מהעולם הזה בלא ברכה. ברגע שהוא מברך הוא עשה קנין, כך חז"ל אומרים – הוא קנה את החפץ, את ההנאה, מהשמים.

אלה ברכות הנהנין. אחר כך יש ברכות המצוות, ואחר כך ברכות ההודיה. פשוט שבתוך הברכות גופא, מי הוא יוסף? יוסף הוא ברכות הנהנין. יוסף כולו אומר תענוג והנאה, קשור באופן מיוחד לחדש הזה, חדש טבת, עליו חז"ל דורשים שהוא ירח "שהגוף נהנה מן הגוף" – זו בחינת יוסף, תענוג בעבודת ה'. נסביר תיכף עוד יותר. אבל מי הוא יהודה? אם הוא כבר בתוך הברכה גופא, שיהודה נגש אל יוסף, הוא ברכות ההודיה.

שוב, הרמב"ם אומר שיש שלשה סוגי ברכה. יש עוד דעה – האבודרהם, שאומר שיש ארבעה סוגי ברכה, שלשת אלה וברכות התפלה. הרמב"ם אומר בפירוש שברכות התפלה – ברכות הבקשה – נכללים בברכות ההודיה. מתאים לגמרי למה שאמרנו קודם, שיהודה הוא הודיה וגם תפלה. אז כל ברכות התפלה וגם כל ברכות ההודיה – כולל ברכת הגומל – הן בחינת יהודה.

דעת רבינו שמואל בן חפני – שבעה סוגי ברכה

אם כבר מזכירים, כמו שהרמב"ם כותב בפירוש שיש שלשה סוגי ברכות והאבודרהם כותב שיש ארבעה, יש עוד דעה של גאון – רבינו שמואל בן חפני – אומר שיש שבעה סוגי ברכה. אנו מדגישים זאת כי המספר מאד יפה, "כל השביעין חביבין". דעת הגאון שיש שבעה סוגי ברכה. מקשר גם את המושג ברכה ל"שבע ברכות" של חתן וכלה – יחוד קוב"ה ושכינתיה פנים בפנים לעת האוכל.

איך הוא מגדיר אותם? ברכת המאכל, ברכת המשתה, ברכת הריח, ברכת המראה, ברכת המשמע, ברכת המצוות, ברכת המישוש. הפלא ופלא. לא מקביל בכלל לברכות שהרמב"ם והאבודרהם כותבים – הרמב"ם כותב שלשה והאבודרהם מפתח אותם מושגים – ואילו הגאון, שקדם להם, כותב שיש שבעה סוגי ברכה אחרים. הוא מחלק מאכל ומשתה, ריח, מראה, משמע, מצות, מישוש. מתוך כל השבעה סוגים הכי יוצא דופן הוא ברכת המצוות. מה המכנה המשותף לגבי כל השאר? שהם החושים – חמשת החושים הידועים, רק שאת חוש הטעם (הוא לא אומר בפירוש טעם) הוא מחלק למאכל ומשתה.