יגעת ומצאת

הטורי זהב

רבינו[א] דוד הלוי סגל, המכונה 'הטורי זהב' כשם ספרו הגדול על השולחן ערוך, היה מגדולי הפוסקים. נולד בשנת שמ"ו בעיר לודמיר, לאביו הגאון רבי שמואל. בצעירותו למד מאביו ומאחיו הגדול רבי יצחק (בעל שו"ת מהר"י הלוי). נשא לאשה את מרת רבקה בתו של הב"ח, רבינו יואל סירקיש, אותו הוא מביא בכבוד בספריו כ"מורי חותני". תחילה היה סמוך על שלחן חותנו בבריסק, אחר כך עבר לקראקא, שם מתו שני בניו, שנהרגו על קידוש השם, וכך כתב "בילדותי הייתי דר בק"ק קראקא עם בני ביתי בבית מדרשי שהיה למעלה מבית הכנסת ונענשתי הרבה במיתת בני ותליתי בזה [שלא ראוי לדור מעל בית הכנסת]". לאחר מכן היה רב בכמה קהילות, מהן בקהילת אוסטרהא שם יסד ישיבה חשובה (כפי שהוא מספר בהקדמתו ליורה דעה).

בפרעות הנוראות של שנות ת"ח-ת"ט ואילך, ברח הט"ז, כפי שהוא כותב בספרו 'דברי דוד', על הפסוק "מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה" – "כמו שהיה בעו"ה במלכות פולי"ן וליט"א ושאר ארצות משנת ת"ח ואילך שהיתה הרעה של הריגה כמעט לרוב ישראל שבאותו דור, ואותן שנמלטו אחורי הנהר ווייסיל מתו עַם רב מאוד מישראל מתוך חולי שבא מחדרי לבם הרבה והרבה בעו"ה כנזכר כאן. וכפר אדמתו עמו". לאחר השואה הזו, נקבעה מחדש בקהילות אשכנז תענית כ' סיון ובה נאמרו גם סליחות שחיבר הט"ז על אותם מאורעות.

לבסוף התיישב הט"ז בעיר לבוב (לעמברג) והיה מראשי "ועד ארבע ארצות". נפטר בכ"ו שבט שנת תכ"ז. על מצבתו נכתב "הן בעודו בחיים כבר זכה. כי נפסקה כמותו הלכה. הוראותיו שלמד, זכה וערוכה".

הט"ז יגע הרבה בתורה, כמו שכותב לו חותנו הב"ח "עוקר הרים וטוחנן זה בזה בפלפולו... הוא חתני". כך כותב הט"ז (או"ח מז) "שהתורה אינה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה דהיינו שעוסק בפלפול ומשא ומתן של תורה... שעיקר מעלת עוסקים בתורה דוקא דרך טורח ויגיעה" (יגיעה פלפול = חי ברבוע. יגיעה פלפול ר"ת פי. "יהיו לרצון אמרי פי" = פי ועוד 9 פעמים הוי' = חי פעמים אחד). הט"ז עצמו עסק בתורה גם מתוך עוני ודחק, ומסופר שבכח לימודו ופלפולו המשיך רפואה וישועה:

מעשה אירע שבת גביר אחד מפה לבוב נשתטה. והלך הגביר הנ"ל לרבינו הגאון בעל טורי זהב וביקש מאתו שיתפלל עבור בתו שיהיה לה רפואה. והשיב הגאון בעל טורי זהב, לא נביא אנכי ולא בן נביא. אינני בעל השם ואין אני יכול לפעול פעולות. והשיב לו הגביר הנ"ל אף על פי כן במטותא מיניה דמר ימחול לילך לביתי לבקר החולנית כי ראיית צדיקים לטובה... והפציר בו הגביר והלך עמו לביתו... ומיד כשפתח הדלת פתחה החולנית את פיה ואמרה ברוך הבא רבינו, וחזרה פניה לאחור. ושאל אותה רבינו הגאון למה חזרת פניך לאחור והשיבה כי הצדיקים אינם יכולים הרשעים להסתכל על פניהם [נכנסה בה רוח של רשע] כי ידוע להוי למר כי קורים אותך בשמים ממעל רבינו הגאון מו"ה דוד בעל טורי זהב. והשיב לה הגאון, אם אמת כן כי אני חשוב בשמים אני גוזר שתתרפא, כי אני תירצתי היום טור פליאה [דבר מוקשה בספר הטור] ותירצתי לאמיתתו של תורה, בזכות זה יהי לך רפואה. וכן היה כי נרפאה החולנית (ספר מצבת קדש, מועתק מפנקס החבורה בלבוב).

בגרסה אחרת, הט"ז נתן במתנה לאשה חולה מה שתירץ את קושיית תוספות. מעלת היגיעה והפלפול, עוד לפני מסקנת ההלכה, היא כמעלת ההכנה למצוה שלימד מורנו הבעל שם טוב (ולהעיר שרבי יואל בעל שם שלח את בנו ללמוד בישיבת הט"ז, כמסופר בספר הזכרונות לריי"צ).

"יגעת ומצאת, תאמין" – בזכות יגיעתו בתורה, זכה הט"ז שיתקבלו ספריו והוראותיו בישראל.

בהקדמת ספרו (ליורה דעה), מעלה הט"ז על נס את רבי יוסף קארו, אשר בספריו הבית יוסף (על הטורים) והשלחן ערוך פעל "שלא תהא התורה כשתי תורות", אך עם הזמן חזר החשש למקומו, כי שוב התרבו המחלוקות בין הפוסקים. לכן, לאחר הרבה היסוסים, החליט הט"ז להדפיס את ספרו: וקראתי שם חיבורי זה טורי זהב, להיות שיתבררו בזה דברי הטור עצמו והשלחן ערוך... ורמז לחשבון שמי שהוא כחשבון זהב [דוד = זהב].

וכך כתב בעל הפני יהושע על הט"ז: אבי התעודה שכבר נתפרסמו חיבוריו והוראותיו בכל תפוצות ישראל ולאורו אנו הולכים, שהלכה כמותו ברוב המקומות, שהוא גדול שבאחרונים וראשון שבראשונים שאין למעלה ממנו.

יום פטירתו של הט"ז חל סמוך לפרשת יתרו, בה אנו קוראים על מתן תורה ובירור המשפט, "וישב משה לשפֹט את העם", כאשר העצה נתנה על ידי יתרו שהתגייר, "כיתרון האור מן החשך", כמו בירור הלכה מתוך יגיעה רבה, "במחשכים הושיבני, זה תלמודה של בבל".

הט"ז חי בתקופה קשה מאד לישראל, אותה חווה על בשרו ממש (ועל הרקע הזה הופיע גם משיח השקר שבתי צבי בסוף ימי הט"ז), אך דווקא מתוך החשך העמוק של צרות הגלות החל לצמוח "אור חדש על ציון תאיר", אור תורתם של גדולי הפוסקים (ובהמשך, אורה של תנועת החסידות).

בעל הדברי חיים מצאנז היה אומר: "היה לנו רמב"ם שהיה יחיד בחקירה [חקירה אלקית, מורה נבוכים]. היה לנו האריז"ל שהיה יחיד בקבלה. היה לנו הטורי זהב שהיה יחיד בנגלה". החלוקה לשלשה תחומים, חקירה-קבלה-נגלה, היתה גם בשלשת חדרי-כיתות הלימוד שיסד אדמו"ר הזקן (כתה א' לבקיאים בספרי הנגלה, כתה ב' לבקיאים בספרי הקבלה, וכתה ג' לבקיאים גם בספרי החקירה), והרמז בשמות שלשת הגדולים משה יצחק דוד (ר"ת מיד) = שניאור (שני אורות, נגלה ונסתר)[א].

הט"ז היה גדול גם בנסתר, בקבלה, ואם קשה להבין דבריו על פי נגלה הרי יש להם שרש בנסתר, כמו שמוסרים בשם תלמידי הבעש"ט "כי דברי רבינו הטורי זהב זיע"א הן המה במעלות הסודות יש לפרשן דבריו, אשר במעטה הנגלות לנו ולבנינו הם, טובא גניז בגויה" (הרבי ממונקאטש בהסכמה לספר דברי דוד), וכן מקובל שלשון הט"ז קשה בכמה מקומות "לפי שכתב כל דבריו על פי קבלה וצירופי שמות הקדושים" (שיחות שפע חיים). הקבלה היא אור וההלכה היא כלי, אך "שרש הכלים גבוה משרש האורות" ודווקא בנגלה של הט"ז יש גילוי עליון, "כיתרון האור מן החשך" כנ"ל.

הט"ז והש"ך

כתוב ב'לוח היום יום' (ו' שבט): אבי אדמו"ר [הרש"ב] כותב ששמע בשם רבינו הזקן, שכל המחברים עד הט"ז והש"ך, והם בכלל, עשו החבורים שלהם ברוח הקודש, וענין רוח הקודש איתא בקרבן העדה סוף פרק ג' דשקלים שזהו שמגלים לו רזי תורה, שזהו מבחינת העלם דחכמה.

ובספר שארית ישראל כתוב (שער הזמנים, דרוש לסוכות): עוד אמר בשם הבעש"ט, שהט"ז והש"ך הם פוסקים האחרונים, ועל כן לראות שלא לעבור על דעתם כי אם להחמיר אבל לא להקל נגדם, כי אם בצירוף איזה טעם באופן שגם הם היו מסכימים להקל כגון בהפסד מרובה וכדומה. אבל מכל מקום גם החיבורים שאחר הט"ז והש"ך חס ושלום להרהר עליהם, מאחר שנתקבלו ויש הסכם עליהם, נמשך בהם כח רוח הקודש.

"רוח הקדש" היא לכוון לפסק ההלכה למעשה, כמו שנאמר על דוד המלך "'וה' עמו', שהלכה כמותו בכל מקום", אך גם לגילוי רזין דאורייתא בתוך התורה הנגלית, כפי שניכר במיוחד אצל רבינו דוד בעל הט"ז.

פרשה מרתקת היא מערכת היחסים בין הלוי והכהן: רבי דוד הלוי בעל טורי זהב, ורבי שבתי הכהן בעל שפתי כהן. שני החיבורים נדפסו באותה שנה, שנת ת"ו, כאשר הט"ז היה בן שישים והש"ך בן עשרים וארבע בלבד. לאחר מכן, כתב הש"ך השגות על הט"ז בשם "נקודות הכסף" (אשר הט"ז השיב על חלקן ב"דף אחרון" והש"ך השיב בחזרה ב"קונטרס אחרון"). השניים גם נפגשו בפועל, כפי שמספר הש"ך: אל יעלה על לב הקורא בספרי זה שמפני שהיה לי ח"ו מחלוקת עם הבעל טורי זהב או שיש לי בלבי איזו טינא עליו חברתי השגות על ספרו, כי הלא נודע לכל כי נתקיים בנו "את והב בסופה", והתורה מחזרת אחר אכסניה שלה, שנעשיתי אכסניה להבעל טורי זהב, והיה אצלי שלשה ימים וכבדתיו כבוד גדול אשר לא יאומן כי יסופר וגם הוא נתכבד בי הרבה עד שנשקני על ראשי ושמח בי ממש כשמחת בית השואבה

יש מסורות שונות בפסיקה, האם לתת עדיפות לט"ז, זקן ויושב בישיבה שהוראותיו התפשטו, או לש"ך הצעיר והחריף. בהחלטת "ועד ארבע ארצות" נאמר שאמנם הש"ך השיג על הט"ז, ולכאורה "הלכה כבתראי", אך מכל מקום "אין להוציא דברי הט"ז מחזקתם... הוא זקן ויושב בישיבה ומוחזק לגדול הדור" (וגם מפני שכבר התחברו ספרים ליישב את השגות הש"ך). נמסר ש"רוב ארץ פולין פוסקים יותר כט"ז" (בשם בעל ההפלאה), ואחרים העדיפו את הש"ך (ראה מקורות רבים בדברי הרב סופר שליט"א בספר הדר יעקב ח"ו סי' סח). אך בדברי אדמו"ר הזקן נראה שאין שיטה אחידה בזה, והכל לפי העניין.

השאיפה להגיע ל"הלכה ברורה במקום אחד" היא שאיפה משיחית, "השיבה שופטינו כבראשונה" (בבית הדין הגדול שהוא 'המלה האחרונה' בפסק הלכה לכל ישראל), כמו שהורה הרב המגיד לאדמו"ר הזקן לחבר את השלחן ערוך שלו לשם כך. כעת (שנת תשפ"ד) אנו נכנסים לשנת משיח מפטירתו של הט"ז, ויש לעורר ולהתעורר על פסיקת הלכה לכלל ישראל.

חיבה מיוחדת היתה לט"ז לפירוש רש"י על התורה, עליו חיבר את ספרו המיוחד "דברי דוד". גדול הפוסקים משקיע את מיטב זמנו ומרצו בפירוש רש"י (רבינו דוד מפרש את רבינו שלמה), ואף בספרו ההלכתי טורי זהב הוא מביא מפירוש רש"י בחומש (ראו למשל יו"ד סי' רמ ט"ז סק"כ, ובנקודות הכסף שם) – כמו הרבי מליובאוויטש בימינו שעסק הרבה בביאור פירוש רש"י על התורה (וכמובן הביא גם מדברי הט"ז בדברי דוד).

טלית נאה

רבנו הגאון בעל טורי זהב הלך בטלית של מצוה קרוע מאוד והיה ישן נושן מכמה שנים אשר נתעטף בהטלית הנ"ל, וכאשר ראו הנשים מפה קהילתנו את רבנו הגאון עומד להתפלל בטלית קרוע וישן התנדבו ליתן לו טלית חדש, וקנו לו טלית מהודרת ויפה, והביאו את הטלית הנ״ל לרבנו. וכאשר ראה את הטלית החדש אמר להנשים, תשואות חן לכם על נדבת לבכם היקר, רק אין אני רוצה להתעטף בטלית חדש, כי הטלית הישן יעיד לי בעולם הבא כי לא היתה לי מחשבה זרה בתפלת שמונה עשרה, וזה דבר גדול לפני גאון כמוהו [אלו דברי המספר: פלא שגאון בתורה מצליח להתרכז בתפלה...] (מצבת קדש).

מסופר שבימי רבי יוסף שאול נתנזון בעל "השואל ומשיב", רבה של לבוב, הוצרכו לפנות את קברו של הטורי זהב (ע"פ פקודת השלטון), וכשנפתח קברו נמצא כי הוא שלם בגופו ובלבושו (אנציקלופדיה לגדולי ישראל). מן הסתם היה עטוף באותה טלית בה התפלל כל חייו...

אולם למרבה הצער בית העלמין היהודי בלבוב חולל לבסוף בידי השלטון הסובייטי ובשטחו הוקם שוק מרכזי. המאמצים להצלת המקום לא הצליחו, וברוכים יהיו מי שיפדו את מקום קבורת הצדיקים זי"ע.