1

בע"ה

מלוה מלכה שבת לך לך (שבת שכם)

מוצש"ק אור ל-י"ד חשון תש"ע – עוד יוסף חי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נתחיל בחאלקה, אופשערניש. (ניגנו יחי ועוד).

שבוע טוב. מזל טוב על הספר "תורת המלך", שיהיו גם תורת המלך וגם המלך בעצמו. לחיים לחיים!

א. ה"לְךָ" הראשון והאחרון בתנ"ך

פרשת לך לך מתחילה "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". ידוע שיש בזה שני פירושים: פירוש האריז"ל מלמטה למעלה – לך לך אל השרש שלך, בעולמות העליונים, באצילות. פירוש הזהר מלמעלה למטה – אל הארץ התחתונה. אלו ואלו דברי אלהים חיים, ולכן צריך את שתי הבחינות – הכי גבוה והכי נמוך. כשמקיימים את שניהם מוצאים את ה"לך" האמיתי. העצמות של האדם מתגלה כשהאדם מקיים "אין וועלט – אויס וועלט", כמו שידוע מהבעל שם טוב. צריך להיות למעלה ולמטה, בתוך העולם ומחוץ לעולם.

נתחיל עם משהו שהוא קצת מילתא דבדיחותא, לפי דרכנו: היום אם אומרים למישהו שכל הראש שלו שקוע רק בתוך המחשב "לֶךְ" הוא חושב שהכוונה ללכת לאיזה מקום עם החיפוש בתוכנה שהוא עובד איתה. אם יש לו תקליטור חיפוש, עם כל התנ"ך (שלרוב האנשים שלנו ודאי יש), אז כשאומרים לו "לך לך" הוא מבין ללכת ל"לְךָ" הראשון שמופיע בתורה – זה מלמטה למעלה. אבל יש גם "לך לך" אל ה"לך" האחרון בתנ"ך, מלמעלה למטה. כנראה שלאברהם אבינו היתה תוכנה מתאימה, הוא הבין את הצווי של הקב"ה שהוא צריך ללכת ל"לך" הראשון וגם ל"לך" האחרון ולחבר אותם יחד, כדי שיהיה 'אין וועלט אויס וועלט'.

אז קודם כל הוא לוחץ ומחפש את ה"לך" הראשון בתורה, ומוצא אותו בגן עדן מקדם – "מי הגיד לך כי עירֹם אתה המן העץ וגו'". "מי הגיד לך" דומה ל"לך לך" – "לך לך" זה שתי מלים עם אותן אותיות וכמובן אותה גימטריא, וגם "מי" ו"לך" זה אותה גימטריא. כנראה שה"מי" הוא ש"הגיד לך וגו'". זה מלמטה למעלה, לפי האריז"ל, אבל אם הוא מחפש לפי הזהר, מלמעלה למטה – כפי סדר התנ"ך המקובל אצלנו, שדה"י בסוף (זה גם מתאים, שזה דברי ימי העולם, אז הוא הולך לסוף כל הדורות, קודם הלך לראש כל הדורות, "קורא הדורות מראש", ושם מצא את "מי הגיד לך") – ומוצא שהפעם האחרונה שכתוב "לך" זה "חדל לך מאלהים אשר עמי ולא ישחיתך". זה פסוק קצת פחות מוכר (אם כי יש לנו הרבה בקיאים בתנ"ך) – בחדר למדו בראשית, אבל לא כלום למדו דה"י. מה זה "חדל לך מאלהים אשר עמי ולא ישחיתך"? אומרים את זה למי שראוי להיות משיח, יאשיהו המלך, המלך הצדיק האחרון שעמד למלכות בית דוד לפני החורבן. החורבן התרחש בדור של הבנים שלו.

ידוע הרמז שבדברי ימי העולם מאברהם אבינו עד שלמה המלך – שבדורו נבנה הבית ועמד הירח במילואו, סיהרא באשלמותא, לכן נקרא שלמה – יש יה דורות (שלמה במ"ק; דוד – העולה יד – הוא הדור ה-יד לאברהם אבינו). זה כמו בימי החדש, שביום ה-יה, החמשה עשר, קיימא סיהרא באשלמותא, כך בדורו של שלמה המלך קיימא סיהרא באשלמותא, ולכן בדורו נבנה המקדש הראשון. אבל כמו שלירח יש כל חדש מחזור, שעולה חמשה עשר ימים ואחר כך יורד ומתמעט, אז יש עוד חמשה עשר דורות, מרחבעם עד יאשיהו. על יאשיהו מקונן ירמיהו הנביא בקינות "רוח אפינו משיח הוי'" – הוא בחינת משיח. הוא הדור השלושים, הוא הסוף. עוד הפעם, עולים חמשה עשר דורות עד שלמה המלך ואחר כך יורדים חמשה עשר דורות עד יאשיהו.

מה היה סופו? הוא היה צדיק גדול, ראוי להיות משיח, אבל הדור לא היה זכאי, עבדו עבודה זרה בסתר. לכן כל מה שהוא נסה לבער ולשרש את הפולחן הזר מהארץ זה לא עזר לו, כי בסתר היה לכל אחד את הפסל שלו בתוך הבית, בתוך החדר שלו, לכן הוא נלכד בעוונות הדור. אבל הוא גם טעה – טעה שיש לו מספיק זכות להעביר חרב של שלום מן הארץ, "'וחרב לא תעבֹר בארצכם' – אפילו חרב של שלום". עובר נכו מלך מצרים בדרך להלחם עם מישהו אחר, וחורה ליאשיהו שהוא עובר דרך ארץ ישראל, לכן הוא יוצא למלחמה, והוא נלכד. אז אותו נכו מלך מצרים מזהיר אותו, אומר לו "מה לי ולך", לא יצאתי להלחם נגדך, "חדל לך מאלהים אשר עמי" – האלקים איתי, כך אומר נכו מלך מצרים למלך המשיח. אומר לו – אתה אמנם משיח, אבל יש לך טעות, במקרה הזה האלקים עמי, ו"חדל לך... ולא ישחיתך". אבל יאשיהו לא נזהר, לא שומע ל'אלקים אשר עמו', ובאמת נהרג. על זה מקונן ירמיהו הנביא "רוח אפינו משיח הוי'".

אם כן, ה"לך" שאברהם אבינו מחפש – הוא עולה לדור הראשון, דורו של אדם הראשון, ויורד לדורו של יאשיהו. יש יט דורות לפני אברהם, ועוד ל דורות עד יאשיהו – סה"כ שלמות של מט דורות (כמו ספירת העומר). כשה' אומר ליהודי הראשון "לך לך" והוא מחפש במחשב, כמו שאמרנו, הוא מוצא את הראשון אצל אדה"ר, אחר החטא, אבל כשעודנו עומד בגן עדן (לפני שגורש), ואחר כך הוא יורד ומוצא את הפעם האחרונה אצל משיח ה' יאשיהו שנלכד בעוונות. אז יש "הגיד לך" ויש "חדל לך", ויש "לך לך". ה"לך לך" כאן עומד – אמור לחבר, 'אין וועלט אויס וועלט' – בין ה"הגיד לך" לבין ה"חדל לך". איך יודעים באמת שאברהם תפס את הסוד הזה? ר"ת "הגיד לך" "חדל לך" הם חלִלה – מה שאברהם אומר פעמיים בפרשה הבאה, "חלִלה לך מעשֹת כדבר הזה... חלִלה לך השֹפט כל הארץ לא יעשה משפט". כאן אברהם פונה לקב"ה ואומר לו "חלִלה לך". חללה = חכמה.

אם כן, אברהם צריך לתקן גם את חטא אדה"ר, "מי הגיד לך כי עירֹם אתה". הוא צריך להרגיש ערום. מה מניע אותו ללכת לארץ ישראל? שהוא מרגיש ערום. איפה הוא יתלבש? בארץ ישראל, "ויעבֹר אברם בארץ". חוץ לארץ זה מקום ערטילאי, שם הוא ערום, ולכן "לך לך אל הארץ". שם הוא יוכל להתלבש במצוות התלויות בארץ, כמו שמשה רבינו מאד השתוקק לעבור לארץ, לקיים מצוות התלויות בארץ ולהתלבש כמו שיהודי צריך להתלבש. אבל תוך כדי כך, הרי אברהם אבינו הוא המלך הראשון – "עמק שוה הוא עמק המלך", כל באי עולם הכתירו אותו עליהם למלך. אז צריך לתקן את יאשיהו. כמה שהוא משיח, וכמה שהוא בא לקיים מצוה, לקים יעוד של התורה של "'וחרב לא תעבֹר בארצכם' – אפילו חרב של שלום", אבל לפעמים הדור לא ראוי, והוא תלוי בדור שלו. צריך להדגיש את זה. גם ה"לך" הראשון הוא הכנעה, "מי הגיד לך כי עירֹם אתה", וגם ה"לך" האחרון צריך הרבה הכנעה. המשיח האמיתי, המלך האמיתי, יהיה ענו מאד, כמו שכתוב ב"היום יום". כאן נכו מלך מצרים אומר לו – אין לי עסק אתך ולא לך עסק איתי, מה אתה רוצה, "חדל לך". משיח צריך גם לדעת את זה – צריך להיות "מי הגיד לך" וצריך להיות לפעמים "חדל לך", וזה ה"לך לך אל הארץ אשר אראך". עד כאן ה'בדיחה'.

כאן, במקום הזה, כתוב "נכו מלך מצרים" = 546 = הוי' פעמים אהיה = ג"פ יעקב. היות ש-יעקב הוא ז"פ הוי', ו-יצחק אביו הוא ח"פ הוי' ו-יוסף בנו ו"פ הוי', לכן ג"פ יעקב = יצחק יעקב יוסף, שלשה דורות רצופים. איפה המספר הזה רמוז בפרשתנו (ועל זה דברנו כמה פעמים כאן בקשר לפרשת לך לך שהיא שבת שכם, "עד מקום שכם")? זה שוה "מקום שכם".

ב. "עד ועד בכלל" ו"עד ולא עד בכלל" ב"עשרה דורות"

כתוב "ויעבֹר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ". יש בפסוק הזה המון רמזים. דברנו על כך שהוא הפסוק ה-יצהר בתורה, הפסוק ה-305 בתורה – זה הקשר בין יצהר לבין שכם. שם כתוב פעמיים "עד", כמו שנאריך להסביר הערב בע"ה שוב (דברנו על זה רבות פעמים, אבל נעמיק בזה עוד הפעם). יש שתי בחינות של "עד" – "עד ולא עד בכלל" ו"עד ועד בכלל". עיקר החידוש של שכם, עיקר החידוש של יצהר ושכם ביחד, החידוש שלנו בכלל, הוא "עד ועד בכלל" – לא להסתפק ב"עד ולא עד בכלל" אלא להתעקש (כמו שהרבי משתמש בביטוי 'עקשנים', צריך להיות עקשן ולהתעקש) על "עד ועד בכלל".

ידוע שיש "עד ועד בכלל" שהוא פחות מ"עד ולא עד בכלל". "עד" זה תמיד לקראת יעד. אם היעד הוא משהו סופי ומוגבל אז לכאורה לא הכי קשה להשיג את ה"עד ועד בכלל". אבל אם היעד הוא משהו אין סופי זה אחרת. משיח הוא יעד אין סופי, מה הכוונה? יעד שלא מתאים לטבע בכלל, לא מתלבש בהנחות של העולם הזה. זה כמו חלום, שלכאורה לגמרי לא מתאים לתנאים של המציאות, כלומר שהיעד הוא בכלל לא מציאותי. על יעד כזה אומרים שהוא אין סופי – אולי הוא באיזה מקום, אבל אין סוף רחוק מכאן, לא במציאות שלנו. כדי להגיע ליעד אין סופי צריך ללכת אין סוף, והיות שאנשים מוגבלים ולא יכולים ללכת עד אין סוף אומרים שהיעד הזה הוא יעד של "עד ולא עד בכלל". "עד ולא עד בכלל" במובן הזה הוא יותר – אתה הולך והולך והולך, רק שלא יכול להשיג את הסוף כי אין ליעד סוף. אז זה יותר מ"עד ועד בכלל" של יעד סופי. אבל ביאת המשיח, לא לקראת ביאת משיח אלא ביאת משיח, זה "עד ועד בכלל". עד עכשיו – ולא עד בכלל – משיח היה "עד ולא עד בכלל". אבל כשיבוא המשיח במהרה בימינו זה יהפוך ל"עד ועד בכלל", כמבואר באריכות אצל רבי אייזיק מהומיל.

זה גם קשור לכך שהיום "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו", אבל כשיבוא המשיח יהיה העולם מקומו, כי הבלי גבול יתלבש בתוך הגבול לגמרי. זה אותו ענין של "עד ועד בכלל" שיותר מ"עד ולא עד בכלל" גם כשהוא לקראת האין סוף. כלומר, שהאין סוף יתלבש לגמרי בתוך הגבול. זה בחינת רבי, כמו שרבי הלל אומר שמתנגד זה גבול וחסיד זה בלי גבול ורבי זה בלי גבול בגבול. זה גם בחינת "עד ועד בכלל", וגם שהעולם הקטן של אותו צדיק – שהוא בחינת רבי – זה "העולם מקומו". זה כמובן גם היעד של בית המקדש, "ועשו לי – לעצמותי – מקדש ושכנתי בתוכם", שהבלי גבול האמיתי ישכון בתוך מקום מוגבל, שזה בית המקדש. אפשר לומר שביאת משיח זה "עד ועד בכלל", זה הראש של ביאת המשיח, מה שרוצים. אנחנו עדיין ב"לא עד בכלל" אבל רוצים שיהיה כבר "ועד בכלל", שמשיח יבוא. בנין בית המקדש זו הבחינה המקבילה של "העולם מקומו". עוד פעם, אלו שתי בחינות של אותו ענין – זה משיח ו"משיח בונה מקדש". קודם צריך להיות "עד ועד בכלל", שזה משיח, ואחר כך "משיח בונה מקדש" שזה "העולם [המוגבל] מקומו [של האין סוף]".

אז מה אמרנו? התחיל מגימטריא, ש"נכו מלך מצרים" = "מקום שכם". כנראה שכל הסודות האלה קשורים לשכם. אנחנו כאן נדרוש את הגדולה ואת הענין המיוחד של שכם.

כתוב שיש עשרה דורות מאדם עד נח, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסים ובאים עד שהביא עליהם את מי המבול. אחר כך עשרה דורות מנח עד אברהם, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסים ובאים עד שבאה אברהם אבינו וקבל שכר כולם. נתבונן במילים "שכר כולם" – רת"ס אותיות שכם. שכם היא מקום מועד לפורענות. אבל יש פורענות רעה ויש פורענות טובה. שכם הוא מקום הכתף, המעבר בין האחור לבין הפנים. שכם היא הכח של "יתרון האור מן החשך", להעביר מהאחור, מהלא-מודע, אל הפנים, למודע. אז יש פורענות שהיא פורענות של חשך, אבל יש "שכר כולם", שכל הדורות האלה שהיו מכעיסים ובאים הם ראש של חשך. פתאום בא אברהם אבינו – לאן הוא בא? איפה הוא קבל את "שכר כולם" של עשרת הדורות האלה? לאן הוא בא? בא לגן עדן לגבות את שכרו? כתוב "עד שבא" – כנראה בא לאיזה מקום – הוא בא לשכם. "ויעבֹר אברם בארץ עד מקום שכם". זו ביאת הארץ – הוא עבר, אבל את מצות ביאת הארץ הוא קיים כאשר הגיע לשכם. כאן בשכם זה המקום שהוא קבל את שכר כולם. איך אני יודע? כי רת"ס של "שכר כולם" זה שכם.

כאן יש רמז מובהק ל"עד מקום שכם עד אלון מורה", פעמיים "עד", כי הרי כתוב "עשרה דורות מאדם עד נח... עשרה דורות מנח עד אברהם". לא רק זה, אלא "עשרה דורות" בעצמו ר"ת עד. יש פה ארבעה 'עד'ים על פיהם יקום דבר שאת "שכר כולם" מקבלים בשכם. שוב, אם כולם מכעיסים ובאים איזה שכר מגיע להם? יש על זה שיחה של הרבי (לקו"ש חט"ו עמ' 70 ואילך), שאומר שיש הבדל בין עשרת הדורות הראשונים לעשרת האחרונים. לעשרת הדורות הראשונים כלל לא מגיע שכר אלא מבול. לעתיד לבוא גם יגיע להם מבול – "דעה את הוי' כמים לים מכסים" (השכר שלהם הוא עכשיו, יחוד התורה והמדע). אחרי עשרה דורות הגיע המבול, ובינתיים לא מבינים את השכר שיש בזה – יודעים שהמבול בא לטהר את הארץ, אבל לכאורה זה לא דומה ל"שכר כולם" של הדורות האחרונים. המקום הראשון של "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" מתחיל בשכם, העולה "כמים לים מכסים", זה מתחיל בין הר עיבל להר גריזים (כמו שהסברנו הרבה). זה גם המקום שאברהם אבינו מקבל "שכר כולם". שוב, עשרה דורות ראשונים הם ג"ק הטמאות לגמרי, כך כתוב, לכן אין כל כך ענין שמישהו יבוא ויטול שכר כולם. אם כי שלפי פנימיות ה"שכר כולם" הולך על כל העשרים דורות (גם ר"ת עד; אלף דורות זה לא עד, אלא "ואד יעלה מן הארץ", עד זה "עשרה דורות" או "עשרים דורות").

יש שאלה בפשט, שפלא שכמעט אף אחד לא מתייחס אליה, רק שורה אחת בתוי"ט על המשנה. "עשרה דורות מנח עד אברהם" זה לא עשרה דורות – אם כוללים גם את נח וגם את אברהם זה 11 דורות. ב"עשרה דורות מאדם עד נח" זה עשרה דורות כולל שני הקצוות, אדם ונח. אז מה זה עשרה דורות מנח ועד אברהם? צריך לומר משם ועד אברהם. אם זה משם בן נח זה באמת עשרה דורות, כמו עשרה דורות מאדם עד נח. כאן זו דוגמה יפהפיה בחז"ל שחייבים לדרוש את זה לצדדים, כך אומר התוי"ט (בלי להשתמש בביטוי ההלכתי הזה, אבל זה הביטוי). אומר שבאמת עשרת הדורות השניים זה לא מנח אלא משם, אז למה אני אומר מנח? היות שסיימתי עם נח אני מתחיל עם נח. כך הוא כותב. לענ"ד, אם כי שיכול להיות שמה שהוא אומר זה פשט באיזה מקום, אבל הרבה יותר נח לנו לדרוש את זה:

יש רמז ב"אלה תולדֹת נח נח" שתולדות זה דורות של נח. חז"ל אומרים שנח ראה שני עולמות. במבול המזלות לא שמשו (מה הפירוש על פי מדע זו שאלה טובה, שאכ"מ), בכל אופן בשנת המבול הטבע יצא לשנת שבתון. אחר כך אמרו לו "לא ישבתו", שאין יותר שנת שבתון. נח היה לפני המבול וגם אחרי המבול, אז הוא ראה שני עולמות. אדם הראשון התחיל את החיים שלו לא על רגל ימין, כידוע, שהוא אכל מעץ הדעת. גם נח – "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם. וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלֹה". "ויחל" זה שהתחיל עולם אחר, וגם התחיל לא טוב. כנראה שלהתחיל עולם זה לא פשוט. שני אלה שהתחילו עולם לא עלה בידם על הצד הטוב ביותר. אדם התחיל ונפל, וגם נח התחיל עולם וגם נפל. גם אצל רבי אייזיק סוד ההתחלה הוא אחד מהסודות העמוקים, במאמר מצה וכוסות – זה עיקר הווארט שהוא מסביר באותו מאמר, מתחלה ועד סוף, סוד ההתחלה. בכל אופן, מה רצינו בזה? שמוצדק ביותר לחלק את חיי נח לשנים, ושהוא נספר גם בדורות האלה וגם בדורות האלה.

מה ההוכחה שהמשנה מתכוונת לפירוש שלנו ולא לפירוש התוי"ט? כי כתוב במשנה "עשרה דורות מאדם עד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול", אז עשרת הדורות הראשונים נגמרו עם המבול. בפירוש כתוב שהסיפור של עשרה דורות נגמר לא בכי טוב, עד שהביא עליהם את מי המבול, ובזה נסתיימו ה"עד" הראשון. אבל נח אחרי המבול חי עוד 350 שנה, שזה דור רציני – "אלה תולדֹת נח נח" – אז בהחלט מסתבר לומר על דרך הפשט שעכשיו מתחיל דור חדש מנח. כלומר, הדור העשירי משמש לכאן ולכאן. זה על דרך החקירה בקבלה אם המספר עשר שייך לאחדים או לעשרות. המספר עשר הוא כמו המלכות. יש מי שאומר שאם אתה מוציא את העשר מהיחידות ומצרף את העשר לעשרות אתה מקצץ בנטיעות, אתה מוציא את המלכות מעולם האצילות. בכל אופן, יש בקבלה גם את זה וגם את זה. כאשר המלכות יורדת להיות "ראש לשועלים" היא יוצאת מכלל היחידות והיא עכשיו נחשבת כראשון בין העשרות. אם כן העשר, הדור העשירי, עולה לכאן ולכאן. יש מה שהוא מסיים את עשרת הדורות הראשונים ויש מה שהוא מתחיל את עשרת הדורות הבאים אחריהם.

לפי זה ב"עשרה דורות מנח ועד אברהם" אברהם הוא הדור האחד עשר. צריך לומר שזה הסוד של המשנה, שמתכוונת בדווקא לומר ש"עד אברהם" היינו "עד ולא עד בכלל". היות שאברהם הוא "לא עד בכלל" לכן הוא יכול לבוא ולקבל שכר כולם. בעשרה דורות הראשונים, שהם "עד ועד בכלל", כי הכל מוגבל – "עד ועד בכלל" שהוא למטה מה"עד ולא עד בכלל" – היות שכולם מכעיסים ובאים אין מי שמחוץ להם שיכול לבוא ולקבל את שכר כולם, אבל אברהם, בהיותו מקיף (כמו סוד ה"לבֹנה זכה" ב-יא סממני הקטרת, שמקיף עליהם מבחוץ), הוא לא אחד מהם (כי "עשרה דורות מנח ועד אברהם" הוא "עד ולא עד בכלל") לכן הוא יכול לבוא ולקבל שכר כולם. איפה? בשכם.

מה למדנו כאן? נסיים את החלק הזה עם עוד רמז חשוב: עיקר הסוד כאן שיש נח ויש נח, יש "עשרה דורות מאדם עד נח", זה נח אחד, ויש "עשרה דורות מנח ועד אברהם" זה נח שני. כמו שגם בזהר כתוב שנח זה נייחא דרוחא – נחת רוח – ויש נחת רוח למעלה ונחת רוח למטה. זה כמו סוד העשרה, המלכות, כל זמן שהיא "זנב לאריות" היא למעלה, ביחידות, אבל ברגע שהיא יורדת את המסך שבין העולמות להיות "ראש לשועלים" היא כבר ירדה והיא בעשרות, לא ביחידות. אז יש נח למעלה, ביחידות, יש נח למטה, בעשרות. גם זה עשר וגם זה עשר – זה הדור העשירי וזה הדור העשירי. זה לא דור שהוא מספר אחר. אמרנו שמצד אחד זה שני דורות, אבל זה שני דורות עם אותו מספר – זה דור העשירי וזה גם דור העשירי, רק שזה דור העשירי "זנב לאריות" וזה דור העשירי "ראש לשועלים". מזה הרווחנו הרבה מאד דברים. הבנו שהיות שהנח השני מנח עד אברהם זה כבר עשרות.

איזה עוד רמז עמוק מאד כאן? על פי פשט כשאני מונה את דורות עולם אני מונה אותם לפי מספר סדורי – זאת אומרת ששם הוא הדור ה-11, זה פשט, וארכפשד הוא הדור ה-12 ושלח ה-13 ועבר ה-14, וכך הלאה עד אברהם אבינו שהוא הדור ה-20 (תרח הוא הדור ה-19). אבל כאן יש רמז איך מחשבים את הגימטריא הרגילה של האותיות. יש גם גימטריא של מספר סדורי. מה האות ה-11? כ. למה אין קוראים אבות אלא לשלשה, אברהם יצחק ויעקב, ותו לא? אחד ההסברים שכתוב הוא שיעקב אבינו הוא הדור ה-22, שבזה נשלמו כב אתוואן דאורייתא. כל דור זה אות. עשרה דורות הראשונים זה האותיות מ-א עד י, זה גם סוד הספירות. אחר כך זה גם גילוי מילתא שכל הסדר, עד אברהם ועד "כי ביצחק יקרא לך זרע" הכל לפי סוד האותיות, כב אותיות היסוד בלשון ספר יצירה, הכל "צדיק יסוד עולם". גם לפי המספר הסדורי של הדורות וגם לפי המספר הרגיל, כלומר שהדור ה-11, של שם, חוץ מזה שהוא 11 יש לו גם ערך של 20 – זה כבר חיבור מובהק בין שם לאברהם – ואח"כ ל, מ וכו'. זה שיש נח אומר שנח מתחיל סדרה חדשה, לא של יחידות אלא של עשרות (זה ה-י השניה).

מה יצא לנו מזה? שלשם שייכת האות כ – גם לפי המספר הרגיל וגם לפי המספר הסדורי. "והכנעני אז בארץ", כותב רש"י "שהיה הולך וכובש את הארץ מבניו של שם". הפעם הראשונה שה' מבטיח את הארץ לאברהם אבינו זה בשכם. הפסוק הבא אחרי "ויעבֹר אברם בארץ וגו'" הוא "וירא הוי' אל אברם ויאמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת". מה רש"י אומר? שהיות ש"והכנעני אז בארץ", שאברהם רואה שהכנעני כובש את הארץ מבניו של שם – שנח הנחיל את הארץ לבניו של שם – אז הקב"ה אומר לו שאתה משם ואני עתיד להחזיר את הארץ לבעליה האמיתיים, ואתה עומד במקום שם. צריך קצת לשים לב שההבטחה הראשונה של הארץ לאברהם היא לא בזכותו, לפי רש"י, אלא שכאילו 'במקרה' אתה מבניו של שם (יש לו עוד בנים, יש לך זכות, אבל אתה מבניו) ובגלל שהארץ שייכת לשם היא תחזור אליך. זו לא קביעה של ה', אלא נח קבע שהארץ היא לשם וזרעו, והקב"ה מכבד את הצואה של נח. עכשיו כנען הולך וכובש את הארץ מתחת בניו של שם, ואני בוחר בך אברהם שאתה תקבל את זה בחזרה ובזה תתקיים הצואה של נח. פלאי פלאים רק לחשוב על הפשט.

כתוב – זה ווארט מאד חשוב מהרוגאטשובר, והרבי תמיד מביא את זה (גם בשיחות על הפרשה, וכדלקמן) – שהיורש עומד במקום המוריש עד שהוא הוא עצמותו. לכן "ירושה אין לה הפסק" (בעוד "מתנה יש לה הפסק"). רק שנבין את הפשט, משהו מאד חשוב: המוריש לא יכול לומר ליורש שלו שהחפץ הזה לך בתור ירושה ואחריך, כשתמות, יעבור לפלוני, כי "ירושה אין לה הפסק". אבל אם מישהו נותן מתנה ואומר שהמתנה לך ואחריך לפלוני, כשתמות יעבור למישהו אחר, זה תופס – "מתנה יש לה הפסק". כתוב בספרי הדרוש ש"מתנה יש לה הפסק" ר"ת מילה – זו הדרגה הנמוכה במילה, כפי שבע"ה נסביר, אבל "ירושה אין לה הפסק". איך שהרוגאטשובר מסביר ש"ירושה אין לה הפסק" בגלל שהיורש הוא הוא המוריש. יוצא מכאן שאברהם אבינו הוא הוא שם – הוא כאן עומד ומקבל את הירושה משם. איפה? בשכם. "הכנעני אז בארץ" – נכנס לתוך שם, זה ה-כ שבתוך שכם. שכם הוא המקום שהכנעני נכנס לתוך שם, והולך וכובש את הארץ משם. אבל ה-כ הזאת היא היא האות של שם בעצמו, לפי הדור שלו. "עד שבא אברהם אבינו וקבל שכר כולם". רק הרו"ס זה שם, אבל הרס"ת זה שכם, התוך זה כ.

זה רק היה חימום עד עכשיו. אם סופרים פעמיים את הדור של נח, אז במקום להיות הדור ה-מט יאשיהו הוא כבר שער ה-נ, "לך", "לך לך" – מהדור הראשון של אדם לדור האחרון של יאשיהו.

עוד נקודה: בפרשת לך לך – שם הפרשה הוא העיקר – כמה פעמים מופיע "לך"? שוב, אברהם יושב עם המחשב הניד שלו, ומחפש כמה "לך" יש רק בפרשת לך לך. תסתכלו ותמצאו שזה יג פעמים בדיוק. בסוף הפרשה יש ברית מילה, "גדולה מילה שנכרתו עליה יג בריתות".

הרבי מביא בשיחה שיש פלא, שבירושלמי בין ה-יג בריתות מונים גם את "ביום ההוא כרת הוי' ברית את אברם לאמר לך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדֹל נהר פרת" – זה לא ברית מילה אלא ברית בין הבתרים, וממילא גם מפספס ברית אחת מ-יג בריתות שמופיעות בפירוש בברית מילה. פלא, שהוא מונה ברית אחת שכתובה בברית בין הבתרים וממילא מחסר אחת בברית מילה. הדבר הזה הוא כל כך חשוב עד שברמב"ם זה סיום הלכות ברית מילה, ואין שום סיבה שבעולם בהלכה לפרט היכן כתובות יג הבריתות, ואעפ"כ הוא מפרט אותן. כמובן שהוא מפרט אותן 'נכון', אבל יש בחז"ל את הכאילו-סטיה הזו שאומרת דרשני. זה רק במאמר מוסגר, שצריך להסביר את זה, לא הרגע.

כמו שיש יג בריתות יש יג פעמים "לך", סימן שה"לך לך" קשור עם יג בריתות. יג בריתות זה יג מדות הרחמים של הקב"ה, "הוי' הוי' אל רחום וחנון" (כמו שיש "נח נח" יש גם "הוי' הוי'" – יש הוי' לפני הפסיק טעמא, לפני הצמצום, ויש אחרי הצמצום, יש ה' לפני שאדם חטא, ויש ה' אחרי שאדם חטא. בכל פעם צריך לדעת איזה שם הוי' זה. האריז"ל אומר שכל פסוק בתורה שיש בו שני שמות הוי' זה שתי הבחינות האלה. אבל יש פסוקים עם שלש שמות הוי', יש פסוקים עם ארבעה שמות הוי', ויש פסוק באליהו בהר חורב עם חמש שמות הוי').

ג. ארבע הבטחות הארץ

פרשת לך לך היא גם פרשת שכם, והיא הנותנת שזו גם הפרשה של כל ההבטחות שהקב"ה מבטיח לאברהם אבינו את ארץ ישראל לעם ישראל. יש כאן ארבע הבטחות, כולן בפרשת לך לך – זה המיוחד של לך לך. לכן שבת שכם היא בעצם שבת ארץ ישראל. אם רוצים שבת ארץ ישראל זו ודאי וודאי שבת לך לך (במובן מסוים זה יותר מובהק מכך שהיא שבת שכם). לא רק שב"תלת זימני הוי חזקה", שה' צריך להבטיח משום מה את הארץ שלש פעמים, אלא יש ארבע פעמים.

פעם ראשונה "לזרעך אתן את הארץ הזאת" בשכם. פעם שניה אחרי הפרד לוט מעל אברהם (אברהם יורד למצרים, עולה ממצרים, יש ריב בין הרועים, אברהם אומר ללוט "הפרד נא מעלי", ואחרי שהרשע נפרד מאברהם, אחרי שיש נסירה של הרע מהטוב, אחרי שיש הבדלה בלשון הבעל שם טוב) אז נאמר "שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפֹנה ונגבה וקדמה וימה. כי את כל הארץ אשר אתה רֹאה לך אתננה ולזרעך עד עולם... קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה" – זו הפעם השניה שהקב"ה מבטיח. הפעם הראשונה בשכם, בלשון "לזרעך אתן", פעם שניה אחרי הפרד לוט מעמו, בלשון "לך אתננה". בפעם השלישית זו ברית בין הבתרים, אחרי נצחון אברהם במלחמת המלכים.

נשים לב – אולי נחזור לזה תיכף – קודם לוט נפרד ממנו, אז אפשר לחשוב שאברהם מבסוט שהתפטר מלוט, ואח"כ ה' חותם על כך שודאי צריך להיות מבסוט, כי בזכות זה אני מדבר איתך, וכל זמן שהרשע אצלך איני מדבר איתך בכלל. אבל רואים שכאשר לוט נשבה אז בלי לחשוב פעמיים, בגלל שזה נוגע לנקודה של מס"נ למעלה מטו"ד, "וירק את חניכיו [שזה אליעזר]", רודפים אחרי המלכים ורק אברהם ואליעזר עורכים מלחמה נגד ארבעת המלכים האדירים האלה, מנצחים אותם ומשיבים את לוט. שוב, כל מה שהוא עשה רק בשביל לוט – אם לא היו שובים את לוט הוא לא היה יוצא לקרב (זה כמו הספור של יאשיהו, וחרב של שלום לא היתה מפריעה לאברהם אבינו – שארבעה מלכים נלחמים בחמשה מלכים בארץ שלו זה לא מפריע לו) – מה שמפריע לו ששבו את לוט בן אחיו, וזה נוגע לו עד מסירות נפש.

אז הוא רודף ומשיב את לוט, ואז יש המשך שהקב"ה אומר "לתת לך את הארץ הזאת לרשתה" – כאן החידוש במלה "לרשתה", כמו שהרוגאטשובר והרבי מדגישים – ואז אברהם שואל "במה אדע כי אירשנה". עד כאן היו לשונות מתנה, בלי ירושה, אבל עכשיו החידוש הוא שהמתנה היא עם גדר ירושה, ועל זה אברהם מבקש "במה אדע". יש 'גדר מתנה' ו'גדר ירושה' (לשון הרוגאטשובר) – יחד עולה 1430. על זה אומר אברהם "במה אדע כי אירשנה", וה' אומר לו בזכות הקרבנות, ומפרט את הקרבנות, צריך לבתר אותם בתווך ולעבור בין הבתרים, ושם בסוף כתוב "ביום ההוא כרת הוי' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת". החידוש שכאן בלשון עבר, קודם היה "אתן" ו"אתננה". הדיוק הוא שלשון עתיד היא רק על ידי כבוש. עיקר מה שרצינו להעמיק בו הערב, לא יודע כמה נוכל, זה הלומדות בענין כיבוש לעומת חזקה, קדושה ראשונה לעומת קדושה שניה. הרמב"ם פוסק שהיות שקדושה ראשונה היא על ידי כבוש, אז היות שנטלה הארץ מידינו גם הקדושה התבטלה. אבל הקדושה השניה על ידי חזקה, שעולי בבל החזיקו, וחזקה אין לה הפסק. הרוגאטשובר אומר שזה גדר מתנה וגדר ירושה, וגדר מתנה הולך דווקא עם כבוש. על זה יש שיחה של הרבי, מה הקשר בין גדר מתנה לגדר כיבוש (יותר מובן הקשר בין גדר חזקה לגדר ירושה).

בכל אופן, הפעם השלישית שה' מבטיח את הארץ לאברהם היא בברית בין הבתרים, "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" – חדוש נוסף הוא שה' גם נותן כאן גבולות, גבולות ההבטחה, ומונה קיני קניזי וקדמוני וכו', סה"כ עשר אומות. עולי מצרים בכבוש הראשון כבשו רק את השבע, וגם הגבולות שנאמרו בפרשת מסעי – שלמעשה גם לא כבשו את כולן – לא כוללים את הקיני-קניזי-קדמוני. אומר האוה"ח עה"פ שזה פלאי פלאים, הרי היה אחר כך צריך לכתוב את הסדר הפוך. זו שאלה טובה. "ביום ההוא כרת וגו' מנהר מצרים עד הנהר הגדול פרת" ואז מתחיל "את הקיני ואת הקנִזי ואת הקדמֹני" – הרי אותם לא כבשו בתחלה, והיות שהם רק לע"ל היו צריכים לבוא בסוף. למה מתחיל איתם, ואז מביא כדרך אגב עוד שבע. ידוע שהאוה"ח הוא משיחי ביותר (כמו שכותב "חיים שמו", ככל שהוא משיחיסט יודע שהוא עצמו המשיח), לכן הוא זה שמרגיש בשאלה זו, והוא זה שאומר שמכאן לומדים שבאמת העיקר זה הקיני-קניזי-קדמוני, יותר מכל השבע. הדבר הזה צריך עיון גדול. כל השבע הם טפלים. בלשון הקבלה זה טוב מאד, כי השלש זה ג"ר וכל השבע זה ז"ת, והז"ת לגמרי טפל לג"ר. במיוחד אצל מקובל שלומד את הרש"ש, שכל העולמות וכל הספירות זה רק ג"ר – הכל ג"ר. אחר כך הוא מסיים ואומר עוד ווארט מאד חזק, ש"מעשה אבות סימן לבנים" – כל הספור של ברית בין הבתרים בהמשך למלחמת המלכים, ואברהם נצח את כדרלעמר אמרפל אריוך ותדעל מלך גוים. הוא אומר שאמרפל ואריוך וכדרלעמר הם הם הקיני-קניזי-קדמוני, ו"תדעל מלך גוים" הוא כל השאר, לכן נקרא "מלך גוים", שכולל את כל ז האומות, שטפלים לחלוטין ל-ג האומות הראשונות. זה חידוש של האוה"ח הק'. בכל אופן, זו הפעם השלישית שה' מבטיח את הארץ לאברהם בפרשת לך לך.

הפעם הרביעית היא בברית מילה, אחרי שהקב"ה משנה את שמו של אברהם אבינו מאברם לאברהם, וכל מי שקורא לאברהם אברם עובר בעשה. אמרנו ששכם זה סוד הגשר. כתוב שהשכם הוא הגשר מהאחור לפנים, מהלא-מודע למודע, מהררי חשך לאור הפנים, "אור פני מלך חיים". יש פסוק שלם בדברי הימים – "אברם הוא אברהם" – שעולה בגימטריא גשר. עיקר הגשר זה לעבור, "ויעבֹר אברם בארץ", מאברם לאברהם, על ידי שהוא מעביר את הערלה. נעוץ סופן בתחילתן, סוף הפרשה בתחלת הפרשה. איפה הוא מל את עצמו? בעיר הברית. איפה היתה ברית בין הבתרים? אומרים שגם כאן, בשכם. כל הספורים האלה שייכים לשכם עיר הקדש. לברית הבתרים לכאורה יש יותר יסוד, ברית מילה זה לא כל כך פשוט. בכל אופן, בפנימיות הענין, כל המעבר של "אברם הוא אברהם" שייך בפנימיות לעיר הגשר, שמקום הגשר הזה הוא שכם, מקום המעבר. "ויעבֹר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה". אחרי שהוא מקבל את השם אברהם, שה' אומר שמעתה אתה "אב המון גוים" (שזו גם יכולת לחבר בין הקדש ובין החול, כמו תורה ומדע, אם אתה "אב המון גוים" אתה יכול לתקן את כולם, עד היעוד לע"ל "כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם הוי' לעבדו כולם שכם אחד", שעל זה היתה כל מסירות נפשו של אברהם כל ימיו, "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"), כתוב "ונתתי". פעם שלישית היה "נתתי", אבל "ונתתי" זה עם ו ההיפוך שהופך מעבר לעתיד – זה גם עבר וגם עתיד.

שוב, יש ארבע נתינות – שתי הראשונות בלשון עתיד (גדר מתנה), "אתן" "אתננה", פעם שלישית בלשון עבר מובהקת, "נתתי" (כבר נתתי). רש"י כותב בחומש שאמירתו של הקב"ה כאילו עשויה, אבל הרמב"ן כותב שבמקום הזה לא צריך את זה – אם ה"נתתי" כאן הוא גדר ירושה לא צריך לומר שהאמירה היא כאילו זה עכשיו עשוי על המקום, ולכן לשון עבר, אלא "נתתי" כפשוטו, מקדמת דנא. שוב, "נתתי" לא כפירוש רש"י אלא כפירוש הרמב"ן. אחר כך, בסוף, בברית מילה, זה כבר "ונתתי" – "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגֻריך את כל ארץ כנען לאחֻזת עולם והייתי להם לאלהים".

מה הדיוק בפסוק הזה? כל מלה זה דיוק, אבל יש דיוק למה כתוב "את ארץ מגֻריך את כל ארץ כנען" – מה זה בא לאפוקי או לרבות? הרי קודם הוא קבל יותר מארץ כנען, את הקיני והקניזי והקדמוני, מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת, אז מה הרבותא של ברית מילה שכתובה אחר כך (29 שנים אחר כך, מברית בין הבתרים בגיל 70 לברית מילה בגיל 99). קודם נתן עשר אומות, וכאן מדגיש "את כל ארץ כנען", מה זה? לפי הפשט "כל ארץ כנען" זה רק שבעת אומות, אבל כולן. הפסוק בנחמיה שאנו אומרים כל יום בבקר, "וכרות עמו הברית", מונה רק שש או שבע אומות. איזו ברית זו שם? לכאורה ברית בין הבתרים, ברית לתת את הגוים, אבל זו לא ברית בין הבתרים. שהרי הפסוק מתחיל "ושמת שמו אברהם... וכרות עמו הברית". קודם "שמת שמו אברהם", בברית מילה, ואחר כך "וכרות עמו הברית". חז"ל אומרים ש"וכרות עמו הברית" היינו שהיה זקן ותש כחו, וה' החזיק עמו את היד שלא תרעד – זו ברית מילה. שם באמת כתוב "את כל ארץ כנען", בלי קני-קניזי-קדמוני, לכאורה. אבל פי פנימיות, כמו שנסביר, ב"כל ארץ כנען" יש רמז למה ש"עתידה ארץ ישראל להתפשט לכל הארצות".

"כל ארץ כנען" היינו כל מקום שעושים מסחר, כל מקום שיש בו סוחרים. כנען זה סוחר. כל מקום שיש בו יהודים, כי כל יהודי הוא סוחר. במה הוא סוחר? כל יהודי נשלח למקומו להוציא משם ניצוצות קדושים, "לא גלו ישראל אלא כדי שיתווספו עליהם גרים", וזה קשור לעבודה שאמרו הרביים של "מאך דא ארץ ישראל" (בזכות זה שיש לו מסחר שם). בהתחלה ה' מבטיח ארץ עשר אומות, ואחרי 29 שנים אברהם צובר המון מצוות ומעשים טובים, ואז "ושמת שמו אברהם... וכרות עמו הברית". יש ב"וכרות עמו הברית" יג אותיות, ויש בזה סודי סודות, כנגד יג בריתות בברית מילה. שוב, בירושלמי רוצה לחבר את ברית מילה עם ברית בין הבתרים, אבל ודאי יש מעלה בברית מילה. בלקו"ת שואל כמה קושיות על כך שמי שלא מזכיר ברית בברכה השניה של ברכת המזון, ברכת הארץ, לא יצא ידי חובה – יש על זה הרבה חסידות עמוקה. הווארט שם – שבשביל שכמניקים קצת קשה לשמוע בהשקפה ראשונה – הוא שבפרשת ברית מילה הארץ היא לא הארץ התחתונה אלא הארץ העליונה, שקיימת לאחוזת עולם.

"ונתתי לך ולזרעך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם". לשון כזו לא היתה באף אחת מהנתינות הקודמות. בנתינה השניה היה כתוב "לך אתננה ולזרעך עד עולם", אבל "לאחזת עולם" לא כתוב. אחוזה זה גדר ירושה, לא גדר מתנה. "לך אתננה ולזרעך עד עולם" זה עדיין בגדר מתנה בלשון הרוגאטשובר, אבל כתוב "לאחזת עולם", אחרי גדר ירושה בברית בין הבתרים, וכאן עוד יותר גדר ירושה. יש עוד תוספת שהרמב"ן מדייק, "והייתי לכם לאלהים", שכאן יש השגחה פרטית, גילוי אלקות, "והתהלכתי בתוככם". גם הסיום הזה לא היה כתוב באף נתינה אחרת.

שוב, "וכרות עמו הברית" זה הכח שיש לכל יהודי בזכות ברית המילה – מצוה שבגוף, שנוהגת בכל העולם (ולא רק בארץ ישראל) – שהרי (בלשון הזהר) "כל מאן דאתגזר ירית ארעא", שירושת ארץ ישראל תלויה בברית (לא המתנה אלא הירושה, הקנין בארץ לא תלוי בשום דבר, אבל סוד הירושה תלוי בסופו של דבר בברית מילה ובשמירת הברית, ומכלל הן אתה שומע לאו). אבל שוב, ברית מילה היא לא מצוה של ארץ ישראל בכלל. זה אחד הדברים שמכריחים בחסידות לפרש שכאן הארץ היא לא דווקא ארץ ישראל הגשמית, ואפילו לא בעיקר ארץ ישראל הגשמית, אלא שהפשט (צריך לקרוא שם הלשון, שזה הפשט) הוא ארץ ישראל הרוחנית. מי שקשור כאן לגשמיות קשה לו לשמוע שהפשט זה ארץ ישראל הרוחנית, הוא רוצה את הארץ הגשמית. אבל אם לא מענינת אותך הארץ הרוחנית אתה ודאי בבעיה, לא יכול לקיים "לך לך" בשני הכיוונים, 'אין וועלט אויס וועלט'. יוצא שארץ ישראל למטה זו תופעה מקומית, ואם אתה קשור רק לארץ ישראל כאן למטה אתה מוגבל, כי הכל מקומי, אבל כדי שתגיע ללא-מקומי צריך שתגיע לארץ ישראל של מעלה. מתי ה' כרת ברית ונתן לנו את ארץ ישראל של מעלה? בברית מילה. שוב, "כל מאן דאתגזר ירית ארעא". אחרי שקונים ויורשים את ארץ ישראל למעלה צריך להמשיך את האור והענין הזה למטה. ברור מכאן שברית מילה היא מה שמכשיר את היהודי לעשות בכל העולם ארץ ישראל, "מאך דא ארץ ישראל", זה לא מקומי. לכן מה שכתוב על כל ארץ כנען לאחוזת עולם רומז לכל העולם.

ד. ארבע מדרגות של גבולות הארץ (עפ"י פירוש הרמב"ן)

כעת נחזור לרמב"ן, שאומר זאת בפירוש, שמפרש שזה ארבע פעמים של גדילת הארץ. על הפעם הרביעית לא יכול לומר בפירוש כי קשה, אבל על שלש פעמים אומר בפירוש: ש"את הארץ הזאת" היינו ארץ שכם, ולא כל ארץ ישראל – הרי לא אומר "שא עיניך וראה" אלא רק "לזרעך אתן את הארץ הזאת", את שכם. רואים שהיסוד של נתינת ארץ ישראל, עד ל"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות", זה נתינת שכם – זה רמב"ן מפורש. אפשר לקרוא ולומר שזה לגריעותא, שבכל פעם מתקדם ונותן יותר, אבל בכל אופן – אם הדבר הראשון שה' רואה לנכון לתת לאברהם זה ארץ שכם זה אומר שזה היסוד, זה הברית, זה הגרעין הקשה של ארץ ישראל.

הפעם השניה, "שא נא עיניך וראה וגו' כי את כל הארץ אשר אתה רואה וגו' קום התהלך לארץ לארכה ולרחבה". כמה התהלך בארץ לארכה ולרחבה? יש בזה כמה פירושים, יש פירוש שלקח לו הרבה זמן. בכל אופן, הרמב"ן אומר שכאן על פי פשט נתן לו מה שהעינים תופסות (אפשר לומר שהראה לו בראיה רוחנית את כל הארץ, אבל בפשט זה מה שהעינים תופסות). תעמוד על ההר הכי גבוה, וכל מה שאתה רואה אתה מקבל, "לך אתננה ולזרעך... קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה". זה כל מה שרואה, לא רק שכם, אבל רחוק מהארץ מנהר מצרים עד נהר פרת.

פעם שלישית זה כבר גבולות, וזה גבולות ההבטחה, שלא היו לנו על פי פשט (אולי בזמן שלמה). אחר כך יש פעם רביעית, בברית מילה, "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם והייתי להם לאלהים". הרמב"ן מסביר עוד נקודה, אבל לפי המהלך שהוא עצמו קבע, שכל פעם זה יותר ויותר, צריך לומר שבפעם האחרונה זה הכי הרבה. כמו שאמרנו, "כל ארץ כנען" היינו כל מקום שיש יהודי, שיש איזה מסחר ליהודי, איזה עסק טוב, איזה בירור, לברר איזה מדע – שוב, שזה כל העולם כולו – בזה מתקיים "ונתתי" (גם עבר וגם עתיד), וזה "לאחזת עולם", תכלית הירושה.

פעם הסברנו – וכתוב במלכות ישראל – שבגבולות הארץ יש חמש בחינות: גבולות שהחזיקו בהם עולי בבל, גבולות שכבשו עולי מצרים, גבולות פרשת מסעי, גבולות ההבטחה ו"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות". שם זה מכוון כנגד שם הוי' (עם קוצו של י) ממטה למעלה. כאן שתי המדרגות העליונות אותו דבר, אבל המדרגות התחתונות שונות. התחתון כאן, ארץ שכם, זה המלכות – מאד מתאים, וידוע גם ששכם ר"ת "שם כבוד מלכותו". אחר כך "שא נא עיניך צפֹנה ונגבה וקדמה וימה" זה ה-ו – זה גם פשוט, כי מפורש שכל הרוחות זה המדות. ב"הנגלֹת לנו ולבנינו" אין ברית, ו"הנסתרֹת להוי' אלהינו" הן כבר שתי בריתות – ברית בין הבתרים (ברית אחת) וברית מילה (יג בריתות). בברית בין הבתרים יש את נבואת הגלות, "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה". מה זה? זה "מינה דינין מתערין".

כתוב שהקב"ה נתן ברירה בברית בין הבתרים לאברהם אבינו, אם בוחר לבניו שעבוד מלכויות או גיהנם. כתוב שהקב"ה מסר בברית בין הבתרים ארבעה דברים לאברהם אבינו – גיהנם, מלכויות, מתן תורה, בית המקדש. אמר לו – אם בניך ישמרו את שני אלה יפטרו משני אלה. שאם ישמרו את מ"ת ובית המקדש, אם יעסקו בשני אלה (זו הלשון) – זה גם מאד מתאים לנו, לישיבה הזו דווקא, לעסוק בתורה ולעסוק בבית המקדש – יפטרו משני אלה, מגיהנם ושעבוד מלכויות. אבל אם לא יעסקו ח"ו בשני אלה, מ"ת וביהמ"ק, אז יתחייבו בשני אלה. אחר כך המשיך ואמר, שבשני אלה שיתחייבו אם לא יעסקו, אם הבנים לא יזכו, מה אתה בוחר? יש במדרש מ"ד שאברהם לכתחילה בחר שעבוד מלכויות ולא גיהנם, ויש מ"ד שאברהם בחר בגיהנם וה' אמר לו 'לא בחרת טוב, צריך לבחור במלכויות'. אז לפי המ"ד השני אברהם בחר בגיהנם וה' בחר במלכויות.

בכל אופן, אברהם יושב על פתח גיהנם ומוציא מי שנתחייב, אבל מי שמשוך בערלתו לא יכול להוציא. אבל הרמב"ם פוסק שמשוך ערלה – אף שצריך למול שוב מדרבנן – כשר לאכול תרומה מדאורייתא ומדרבנן. מזה הרבי לומד שיש בברית מילה בחינה עליונה של "ירושה אין לה הפסק" ובחינה תחתונה של "מתנה יש לה הפסק" (לקו"ש חל"ה עמ' 45 ואילך). על הבחינה הראשונה כתוב "בריתי", של ה', ואחרי שאדם מל עצמו לא יכול שוב להיות ערל, גם אם ימשוך בערלה (הרבי מסתמך בכך על אבא שלו). זה מצד "בריתי", ולכן מדאורייתא כשר לאכול בתרומה. אבל מי שמשך בערלתו אברהם לא יכול להוציאו מגיהנם, סימן שמבחינת בריתו של אברהם אבינו הוא ערל. יש בחינה בברית של "מתנה יש לה הפסק", ר"ת מילה, לכן לומדים שיש בחינה במילה שיש לה הפסק. איך יתכן, הרי אם אדם מל את עצמו הוא מהול ולא יכול להיות ערל?! יש הפסק – הבא על ארמית משך בערלה, פגם הברית זה משיכת ערלה. אז אברהם אבינו מבחינתו לא יכול להבחין שהאדם הזה מהול, לא יכול להוציא אותו מגיהנם, וזה מילה ר"ת "מתנה יש לה הפסק". אבל מצד "בריתי" של הקב"ה ברית מילה היא לא "מתנה יש לה הפסק" (סימן שכאן הקב"ה לא דורש ר"ת – אברהם אבינו הוא בחינת ר"ת, "מתנה יש לה הפסק", אבל הקב"ה לא דורש ר"ת, במקרה הזה עכ"פ) אלא "ירושה אין לה הפסק". לכן אותו כהן כשר לאכול בתרומה, גם מדרבנן. זה עיקר החידוש, שאף שרבנן מחייבים אותו למול שני הם לא פוסלים אותו בינתיים לאכול בתרומה – זה חידוש מופלא, גם לא פשוט, אבל כך הרבי מסיק (פשוט מהרמב"ם שהוא כשר מדאורייתא, אבל עוד יותר חידוש שגם מדרבנן הוא כשר עוד לפני שמל עצמו שנית מדרבנן).

בכל אופן, יש לנו כאן ארבע נתינות, והמבנה מסתדר מאד יפה כנגד הנגלות והנסתרות, אפשר לדרוש ממש כנגד הוי' ממטה למעלה. נוסיף עוד משהו: אמרנו קודם שלכאורה הנתינה הראשונה היא לא רק זכות אברהם, אלא רק שהוא הבן הכי טוב של שם, ולכן אתה תקבל את הנחלה של שם (כך יוצא מרש"י). מה זה בנפש אצל אברהם אבינו? לא שהוא צדיק, אלא הכל יחסי – הוא הכי טוב מהבנים של שם, לכן ה' בחר בו, אבל סה"כ הוא מקבל את זה במקום שם, לא בגלל שהוא יהודי.

מה האות של אברהם בדורות? ר, לכן ה-ר לא זזה ממנו. רש"י אומר שב"אב המון גוים" ה-ר היתה צריכה לזוז, אבל היא לא זזה. יש קשר עצמי בין אברהם ל-ר. ר זה ראש – אברהם אבינו הוא "ראש אמנה", "ראש כל המאמינים". לפי זה יצחק הוא ש – ישחק. יעקב הוא ת, "יש לי כל" בגימטריא ת (כך כתוב), לכן עמד נגד ת אנשים של עשו הרשע, ובסוף אומר "יש לי כל" בגימטריא ת. איזה אות שת? ב. ב בתוך שת – שבת, מתאים לו (כל הזמן חשבתי – שת כל כך קרוב לשבת, חבל שאין לו ב, תמיד הפריע לי עד שתפסתי...). אדם זה א, כתוב בזהר בפירוש שהצלם ודמות של אדם הראשון זה א. אנוש זה ג – אנוש ג = שכם. אז בין הדורות יש שנים שהם שכם – אנוש עם ה-ג ו-שם עם ה-כ, צריך התבוננות בזה. יש עוד פלאי פלאים. מה האות של שלח? מ – יחד זה חשמל (אם יש איזו בעיה בחשמל – היתה בעיה תוך כדי השיעור – צריך לקרוא לשלח לתקן מהר את החשמל...). כך הלאה, בכולם יש רמז. זה מאמר מוסגר, וצריך דרוש בפני עצמו. בכל אופן, אברהם הוא ר. אם כבר נאמר עוד משהו. אם נח מתחלק לשנים, פעמיים י, אז כמה סכום כל הדורות מאדם עד אברהם ולא עד בכלל? 1, 2... 10, ו-10...19. משולש של 19 ועוד 10 = 200. זה נקרא שהוא בא וקבל את "שכר כולם", שזו ה-ר שלו.

שוב, המתנה של שכם היא ברית של הכנעה – שאברהם כאן עומד במקום שם, הוא שם. הרמב"ן כותב באותו פירוש שכיון שנפרד לוט מעמו – לוט הוא גם משם, אבל צריכה להיות הפרדה והבדלה, ואז פעם ראשונה אברהם עומד בטהרתו והיהודי שבו מתחיל להאיר, לא כצאצא של שם. בפעם הראשונה, בשכם, היה כתוב "לזרעך אתן את הארץ הזאת", אבל בפעם השניה "לך אתננה [ולזרעך עד עולם]" ו"לך אתננה". הדגש בפעם השניה היא שזה "לך" (ממש "לך לך", בין יג ה"לך" בפרשה שנים הם בהבטחה אחרי הפרד לוט). זה כבר אברהם בזכות אברהם, הוא בעצמו. איך הרמב"ן כותב? כיון שרבו זכויותיו. הוא אומר שבפעם השניה ה' נתן לו יותר, כל מה שהוא רואה – יותר מהפעם הראשונה, שהיתה מקומית לגמרי, "עד מקום שכם" (מתנה מקומית, יתכן ש"עד ועד בכלל" אבל עדיין בגדר מקום). פעם שניה זה לא בתור צאצא של שם אלא בתור עצמו, "לך אתננה". אם הראשון זה הכנעה אז השני זה הבדלה, אחר כך יש שתי בחינות של המתקה. הבעל שם טוב דורש "לך לך מארצך [הכנעה] וממולדתך [הבדלה] ומבית אביך [המתקה] אל הארץ אשר אראך [זו ההמתקה העיקרית]". גם כאן, יש מתנת ארץ ישראל בשכם, אחרי הפרד לוט מעמו, בברית בין הבתרים ובברית מילה.

ברית בין הבתרים היא "שלא יגרום החטא" בלשון הרמב"ן. יעקב אבינו פחד "שמא יגרום החטא" – יעקב הוא תפארת, ה-ו שבשם. ברית בין הבתרים זה להתעלות מזה, שהחטא לא יגרום. ההבטחה בברית בין הבתרים היא ברית, שלמעלה מטעם ודעת, כמו כל ברית – שאני מתחייב תמיד להיות איתך, בגלל הברית, גם כשאתה מתנהג איתי שלא כדבעי. זו כבר ברית בין הבתרים, שגם שיהיו חטאים, שיהיו לוטים – לשון קללה – בתוך עם ישראל, בדיוק להיפך ממה שהיה קודם, שצריך להפריד אותו. זה "מתנה יש לה הפסק". יש אנשים שחושבים שצריך להפרד מהרשעים, זו המדרגה הגבוהה של הנגלות. אבל כשמתחילים להגיע לנסתרות – חסידות, פנימיות, אבל צריך שהכל יהיה מחובר – אין יותר "שמא יגרום החטא", החטא לא יכול לפגום בשום דבר. גם רשע יורש, ולא סתם יורש אלא עומד במקום אביו לגמרי. שם אין יותר "שמא יגרום החטא". עוד הפעם, זה יותר גבוה מהראש של יעקב אבינו בהיותו מכוון כנגד התפארת.

מה אומר הרמב"ן? הרי הרמב"ן לא יכול לומר ש"כל ארץ כנען" זה כל העולם כולו, אז מה אומר במקום זה? אומר שהחידוש של הפעם הרביעית היא שאפילו שכאשר יגלו הארץ היא "לאחזת עולם", יש הבטחה שתמיד יחזרו. לפי חז"ל זה כלול בברית בין הבתרים, כי יש שם רמז לכל הגלויות, אבל לפי הפשט שלו הרמב"ן לא מפרש ככה. אומר שהחידוש של ברית בין הבתרים היא שלא יגרום החטא, והחידוש של ברית מילה היא שאפילו אם יגלו יחזרו, וזה לא היה כלול בברית בין הבתרים. אבל איך שהוא אומר את החידוש, אם נעמיק, הוא הוא מה שאמרנו. מה הכוונה שאפילו עם יגלו יחזרו? שגם בגלות יש לעם ישראל יש קשר נצחי לאחוזת עולם, ארץ ישראל. זה "מאך דא ארץ ישראל", ולכן יחזרו לארץ, כי הקשר אף פעם לא ניתק, וממילא זה זורע את הזרע ל"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות", כי יש שם כנען, עושים שם מסחר, וגם מלים את עצמם. אז זו ההבטחה. היות שמצות מילה לא מוגבלת לארץ ישראל המקומית, אז אם בתוכה יש מתנת ארץ ישראל הכוונה היא לכל מקום בו ברית מילה נוהגת, וזה כל מקום. "כל מאן דאתגזר ירית ארעא" אף על פי שלא ראה את ארץ ישראל בחיים, נולד בחו"ל ונימול בחו"ל, אבל אם הוא מהול "ירית ארעא". שוב, דברי הרמב"ן הם יסוד מוסד לכל מה שאמרנו.

ה. כבוש, חזקה וקדושה שלישית

סיכום בינים (לקראת סיום): הרוגאטשובר אומר ששתי הנתינות הראשונות הן כיבוש, ברית בין הבתרים זו כבר ירושה, זו חזקה, זו הכניסה השניה. אם נפרש בדרכו – ויש שיחה של הרבי שגם הולך בדרכו (הוא רב של הרבי, כידוע) – זה לא יכול להיות מקביל למה שכתוב במלכות ישראל, שהגבולות של עולי בבל זה המלכות והגבולות של עולי מצרים זה הז"א, זה עדיין "והנגלֹת". איך שלא נפרש זה צריך 'שיפוץ'. לומר ששתי הבחינות הראשונות של "לזרעך אתן את הארץ הזאת" ו"לך אתננה" זה גדר מתנה, דין כבוש, ואילו ברית בין הבתרים זה גדר ירושה, דין חזקה (שלא נפסק, כמו שירושה לא נפסקה), קשה להקביל עם כל המהלך שעכשיו פתחנו. יוצא מהלומדות של הרוגטשובער שברית בין הבתרים, "לזרעך נתתי את הארץ הזאת", "במה אדע כי ארשנה" ("אדע" זה לשון יסורים, איזה יסורים אני צריך כדי לזכות לירושה? – גיהנם או שעבוד מלכויות – הרי ארץ ישראל נקנית ביסורים, מה צריך בשביל לקנות את ארץ ישראל מדין חזקה) – בסוף נבחר (על ידי אברהם או ה') שעבוד מלכויות. מאד קשה על פי פשט שזה הולך על עולי בבל, שהם דין חזקה. זה חומר למחשבה. כבר נגמר הזמן פחות או יותר.

בשום מקום, גם בשום שיחה של הרבי, וגם על פי פשט, אף אחד לא מזכיר שיש יותר מאשר שתי בחינות – או כיבוש או חזקה. כיבוש, שהיה בימי יהושע, נפסק, כיון שכבשו מאתנו. חזקה משום מה ממשיכה. הכס"מ תמה לגמרי במה יפה חזקה מכבוש. בהשקפה ראשונה בכלל בכלל לא מובן למה אם כובשים מהכובש זה מבטל את הכבוש ואם כובשים מהמחזיק זה לא מבטל (זו קושית הכס"מ, כידוע). יש לזה מליון תירוצים, וצריך לומר שהתירוץ הכי טוב הוא של הרבי. צריך ללמוד את השיחה של הרבי, אולי בהזדמנות נסביר את זה. יש תירוץ הרדב"ז, ויש התוי"ט, ועוד כמה מתרצים – והכל לא שייך ללשון רמב"ם בכלל, כמו שהרבי מקשה על כולם, והתירוץ היחיד שהוא טוב בלשונו של הרמב"ם הוא אך ורק התירוץ של הרמב"ם. כל אחד שיעיין מיד יודה ויראה את זה.

אף על פי כן ולמרות הכל מה רצינו לומר כאן? שזהו זה, יש שתי בחינות, כבוש וחזקה. אנחנו כאן כעת, קדושת הארץ כעת, זה בזכות החזקה של עולי בבל. ודאי אנשים דנו בסוגיא זו – זה היה אמור להיות התכל'ס, אבל לא נגיע לזה יותר מדי – האם יש גדר מיוחד בקדושה שלישית? קדושת יהושע, מדין כבוש, היא קדושה ראשונה שבטלה. קדושה שני היא קדושת עזרא, שקנה בחזקה ולא בכבוש, וזה לא התבטל. לכאורה אם הקדושה חיה וקיימת אין צורך בשום דבר נוסף, ולכאורה אין צורך לדבר על קדושה שלישית. צריכה להיות עוד שיבה, אבל עוד גדר בקדושה ואיך שפועלים אותה – לכאורה מבחינת ההלכה אין כזה דבר, שצריך לקדש את הארץ. הרי זה כל הווארט, שלא צריך לקדש את הארץ, שקדושה ועומדת מעולי בבל. עכשיו מגיעים לעצם הנקודה – האם אפשר לדבר על קדושה שלישית. ואם אפשר לדבר על קדושה שלישית, קדושת משיח, מה זה? איך עושים את זה? עד עכשיו אני יודע שיש או כיבוש, שמתבטל, או חזקה, שלא מתבטל. נאמר רק את הווארט, אבל בשביל להסביר צריך עוד שיעור או כמה שיעורים. הווארט הוא "קדוש קדוש קדוש" – שתי קדושות שלנו וקדושה אחת של ה', לא שלנו בכלל, זה הפשט. אבל החסידות קוראת "קדֹשים תהיו כי קדוש אני הוי' אלהיכם", "קדושתי למעלה – מקדושתכם", "יכול כמוני" בניחותא. אז כמו שהקדושה השלישית, של הקב"ה, גם שייכת לנו – אז צריך לתרגם ולהשליך את זה על עבודתנו כעת, בדור הזה, ששבים לציון בפעם השלישית. שכניסה זו צריכה לפעול גם קדושה שלישית – משהו גם בקדושת ארץ ישראל, שלא להסתפק בקדושת עזרא.

מהפשט יוצא שחזקה יותר טוב מכבוש, אבל אמרנו שיש דברים שלשכמניק קשה לשמוע, וזה אחד מהם – קשה לשמוע לחבר'ה כאן שחזקה יותר טוב מכיבוש, שכיבוש לא מחזיק מעמד, כי מישהו יכבוש ממך. השאלה אם יש בכיבוש משהו שיותר טוב מחזקה, אז פותחים את הרוגאטשובר ורואים שיש. יש בזה גם הלכה בזמן הזה (בזה נסיים בפעם הזה) – כבוש מקדש גבולין ותחומין ונהרות וחזקה לא מקדשת גבולין ותחומין ונהרות. כלומר, כבוש זה "עד ועד בכלל" וחזקה זה "עד ולא עד בכלל". באיזה דין זה עדיין נוגע היום? יש שתי שיחות של הרבי על הנושאים האלה (בלקו"ש חט"ו, עמ' 100 ואילך, ובחל"ה, עמ' 45 ואילך). בסוף השיחה השניה, לפי הזמן שם, הרבי אומר שבעבודת ה' שלנו (לא מדבר על מה שאמרנו, שצריך עכשיו קדושה שלישית, קדושת קוב"ה בעצמו, אבל כן אומר) שכבוש פועלים על ידי תורה וחזקה על ידי מצוות (בשיחה הראשונה אומר שזה עבודת הצדיקים ועבודת בעלי תשובה). כאן יש ווארט חשוב, שהרבי לא אומר אבל נמצא ברוגאטשובר, שכל מקום שכבשו עולי מצרים כשר לסמיכה בזמן הזה. זה דין דאורייתא. להסמיך חכם, אם אתה עומד על התחום – בלבוא חמת, "מלבוא חמת עד נחל מצרים" – זה התקדש בקדושה ראשונה, שלכאורה התבטלה (וזה לא התקדש בקדושה שניה, כי זה גבול), אבל אפשר לסמוך שם.

במקום אחר יודעים שמי שגר על הספר צריך להיות גבור מיוחד, אנשים שנמצאים בהתנחלויות ועוד יותר בגבעות ועוד יותר במקומות כמו חומש. אפשר לומר שה'מחלוקת' בין המדינה לבינינו אם המקומות האלה התקדשו. זה לא בהלכה, כי זה התקדש על ידי עולי בבל, אבל זה ראש שאיפה שיש לי חזקה כי ישבתי אותו – כמו תל אביב – זה ארץ ישראל. אבל מקום שלא יישבתי, או אפילו על הגבול (שכונה של ערבים בפרבר תל אביב), לא מתקדש. צריך עכשיו לחבר: עולי מצרים זה עדיין נשאר לענין תורה – זה חידוש מופלא. מה הכוונה שהקדושה התבטלה? עיקר הווארט של הרבי, שאמרנו שזה הפשט האמיתי, שמחלק בין קנין לחלות קדושה. קנין של עם ישראל בארץ ישראל תמיד יש, אבל חלות קדושה יכולה להתבטל – קדושה מפני הכבוש לא בנויה על קנין ולכן בטלה, אבל קדושה מפני חזקה בנויה על קנין, והקנין קיים. זה תמצית הווארט. לכן חזקה לא מתבטלת, כי מבוסס על זה שזה בבעלותנו. אבל ה' רצה שהקדושה הראשונה לא תתבסס רק על זה שברשותנו, אלא על הכבוש, וזה מתבטל. אם זה פחות טוב, והקנין כבר היה קיים, אז למה ה' רצה כבוש? מה 'הרויח' בזה? זה עדיין בהשראת מתן תורה, מלמעלה, והתורה כובשת את המלכה בבית שלה.

עוד הפעם, נסיים בקיצור: היום יש גבעה. יש מצות התיישבות. ויש הרבה בחורים כאן שחושבים שכבוש זה לקיים את המצוה של לתפוס עוד גבעה – זה כבוש. זה שכבוש הוא בכלל לא הענין שלנו, לכאורה, הוא לא שואל. או הר הבית – שלעלות להר הבית זה דין כבוש. הוא לא חושב על החסרונות של כבוש, זה עוד משהו, אבל מה שיוצא כאן מהשיחה – ונוגע לדברים שדוברו בשכם. נאמר שלב ב' לפני שלב א': יש כניסה שלישית ויש קדושה שלישית, והיא חייבת להיות שילוב של כבוש וחזקה ביחד. קדושה ראשונה נפעלת על ידי כבוש, קדושה שניה נפעלת על ידי חזקה – וזה לא אותו דבר – אבל כל מה שקשור למשיח זו נשיאת הפכים, והקב"ה נושא הפכים, לו נאה ולו יאה ה"קדוש" לפני הפסיק טעמא, ושם יש נשיאת הפכים. לזכות ל"עד ועד בכלל" של משיח צריך קדושה שלישית, וזה צריך להיות על ידי שילוב – יחוד אמיתי של כבוש וחזקה יחד.

על זה צריך לפחות שיעור אחד שלם, מה זאת אומרת. אבל הטעות היא לחשוב שהמצוה פועלת כבוש – המצוה פועלת חזקה. עוד הפעם, בחור שעולה על גבעה ותופס אותה, מה הוא עשה? הוא עשה מצוה. יש פה גם רעיון עמוק למה הרמב"ם לא רוצה מצות ישוב ארץ ישראל. כמה שהרמב"ם אומר שקדושה שניה זה חזקה, אבל הוא טיפוס שאוהב כבוש. אם יש מצוה של ישוב ארץ ישראל, לעשות מהענין של ישוב ארץ ישראל 'מצוה' זה חזקה, זה ליישב את הארץ, זה לתפוס גבעה – זה לא כבוש. שוב, זה פלא. הבחור תופס גבעה, הוא חושב שכבש משהו – הוא לא כבש שום דבר, עשה מצוה, החזיק במקום ששייך לעם ישראל, זה דין חזקה. זה יפה מאד, אבל הוא לא כבש. קדושה שלישית צריך כבוש וחזקה ביחד – כבוש זה תורה, זה מלמעלה, זה "תורה חדשה" (זה זה – "תורת המלך", בקשו שנאמר משהו לכבוד הספר החדש). זה נפעל רק על ידי הנהגה של תורה מלמעלה. עוד הפעם, על זה יש הרבה מה לומר, אבל זה שינוי ראש אמיתי – תיקון ראש. זה לא בא לבטל את זה שצריך לתפוס גבעה, אבל משנה את הראש. הבחור חושב שתפסתי גבעה, כבשתי משהו, אבל אומרים לו – אתה 'דוס', קיימת מצוה של ישוב הארץ, חזקה, אתה סה"כ 'דוס'. אתה לא מלך. זה כל השיעור הערב – כיבוש זה בחינת תורה, מלמעלה, וזה גם מעלה של מתנה לגבי ירושה (כמו שלכל אחד יש מעלה לגבי השני). מתנה זה מתן תורה – אם יפסיקו ללמוד חסידות אז "מתנה יש לה הפסק", צריך לדאוג שלא יפסק. לכן ביהושע כתוב "והגית בו יומם ולילה", כי מתנה זו תורה וצריך לדאוג שלא יפסק. זה עיקר הווארט, ויש המון-המון מסביב, או שנעשה השלמות או עוד שיעור.

לחיים לחיים. נעוץ סופן בתחילתן – שיהיו גם "תורת המלך" וגם המלך בעצמו.