אור ל-ל' שבט, ראש חודש אדר ראשון, כפר חב"ד

בר-מצוה יוסף יצחק שוקרון

א. יוסף יצחק – להוסיף צחוק ושמחה

[חתן הבר מצוה חזר על מה שהרב אמר בברית שלו.]

לחיים לחיים, יוסף יצחק, שתהיה חסיד ירא שמים ולמדן.

שמענו קודם שבשם 'יוסף-יצחק' יוסף הוא על שם תוספת והתקדמות בעבודת ה'. בפרט כתוב – הרבי תמיד מסביר לגבי השם של הרבי הקודם – שיוסף הוא לשון תוספת ויצחק לשון צחוק, כמו שכתוב "צחֹק עשה לי אלהים כל השֹׁמע יצחק לי"[א], צחוק הוא הגילוי שלעתיד.

זה מאד מתאים לתאריך בר המצוה, "משנכנס אדר מרבין בשמחה", לעבוד את ה' "בשמחה ובטוב לבב מרֹב כל", ויש לנו השנה תוספת צחוק – שנה תמימה שיש בה שני אדרים. הרבי תמיד אומר שיש ששים ימים רצופים של שמחה, וכל מה שהוא היפך השמחה בחיים מתבטל בששים המים שמתחילים ממש מעכשיו. "משנכנס אדר מרבין בשמחה", וממילא זה היום של "יוסף יצחק", שמוסיפים עוד חודש נוסף של צחוק. בספר יצירה כתוב שבכל חדש יש את החוש שלו, והחוש של אדר הוא חוש השחוק. לפי זה, אם מוסיפים עוד אדר – מוסיפים עוד צחוק, עוד שמחה וטוב לבב, עוד "אז ימלא שחוק פינו". כשמשיח יבוא, תיכף ומיד ממש, הפה יתמלא צחוק ושמחה, שמחה פורצת את כל הגדרים וממתיקה את כל הדינים ופועלת אך טוב בגשמיות וברוחניות. בכך נפתח, שכעת יום של תוספת שמחה. היום הוא היום שקובע על כל החיים, התחלת קיום תורה ומצוות ויום של דעת, אז ככה שיהיה כל החיים – תוספת של "עבדו את הוי' בשמחה". לחיים לחיים.

גם משיח הוא שמח, כתוב שהוא אותיות יִשמח וגם יְשמח – שמח בעצמו וגם משמח את כולם, וכך שגם אתה תהיה.

ב. יד הוי'

איני זוכר מה שדברנו בברית כך שיתכן שיהיה פה כפל. בדרך כלל אני משתדל לא לומר את הדברים עוד פעם, אבל אם איני זוכר יתכן שתהיה כפילות. חוץ מהפשט של השם, שיוסף יצחק היינו תוספת צחוק – "צחֹק עשה אלהים" – הגימטריא של השם מאד חשובה. קודם כל, השם יוסף יצחק הוא כפולה של שם הוי', וגם כל שם בפני עצמו הוא כפולה של שם הוי' – יוסף עולה ו"פ הוי' ויצחק עולה ח"פ הוי'. יחד עולה השם שלך – השם של הרבי הקודם – יד (חב"ד, דוד) פעמים הוי'. הדבר הכי פשוט להתבונן ולאמץ לעצמך, שאתה "יד הוי'". זה בטוי שמופיע בתנ"ך עשרות פעמים.

סלוק הכעס וקבלת הנבואה ע"י נגינה ושמחה

מה המשמעות של הבטוי "יד הוי'"? הוא בא בכמה הקשרים. נאמר פסוק אחד שכתוב בו "יד הוי'", פסוק של נגינה. אנחנו חסידים ואנחנו רוצים לשמוח, לקיים את ה"עבדו את הוי' בשמחה" (יש פה חבר שמנגן, כל הזמן תוספת שמחה), ובתנ"ך תוספת שמחה היא תוספת נגינה. יש פסוק אצל גדול בעלי המופתים בנביאים, אלישע הנביא, שאומר "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד הוי'"[ב] – אחד הפסוקים שכתוב בו הלשון "יד הוי'" שרומז ל-יד פעמים הוי', יוסף יצחק.

מה הפסוק אומר? מה הפשט? היה שם סיפור שמלך ישראל, שאז היה רשע, בא עם מלך יהודה, יהושפט הצדיק, לבקש ברכה בשביל לנצח במלחמה. הנביא היה בכעס על מלך ישראל שהיה רשע. כמו שהיום יבוא ראש ממשלה שמנהיג לא כראוי לבקש ברכה מהצדיק, וההנהגה שלו מרגיזה את הצדיק. גם הרבי לפעמים התרגז על הנהגה לא ראויה. כתוב שכאשר צדיק כועס, אפילו בצדק, השכינה מסתלקת ממנו. היות שהוא כעס על מלך ישראל, ראש הממשלה, שבא לבקש ברכה – והוא הכיר את מהותו – ובגלל שהוא כעס רוח הנבואה, השכינה, הסתלקה ממנו. לכן הוא היה צריך להחזיר זאת. איך מחזירים? הוא אמר "ועתה" – כתוב בחז"ל שכל פעם שכתוב "ועתה" זו לשון תשובה[ג], הוא רוצה לעשות תשובה כדי שרוח הנבואה תחול עליו מחדש, ואיך עושה זאת? – "קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד הוי'". רש"י אומר שהנגינה תשמח אותו. אם אדם מתרגז הוא קצת עצוב, מעוצבן, מתוח, אז הוא צריך את הנגינה – שמחה ורגיעה בנפש, פשוט שירגיש טוב, ואז מתוך הנגינה הוא כבר כלי, הוא בטל את הרושם של הכעס ואז חוזר להיות כלי לקבל רוח הקדש, וכך היה. מיד כשהמנגן נגן לו כתוב "ותהי עליו יד הוי'". זה אחד מפסוקי "יד הוי'", שפירושה שם "רוח נבואה" (כך גם בתרגום).

ביוסף יצחק יש כח. כל יהודי צריך להיות עם נבואה. כשמשיח יבוא אחד מסימני הגאולה יהיה "ונבאו בניכם ובנותיכם". מה זו נבואה? שיש חוש פנימי להכיר את האמת. אנו חיים בעלמא דשקרא שלא רואים את האמת, לכן הרבי אומר שהגאולה היא לפקוח את העינים. לזהות אמת, לדבר אמת, לשדר ולתקשר אמת, תלוי ברוח נבואה. צריך בשביל זה להיות שמח, ובשביל זה צריך לנגן. לא יודע אם אתה מנגן על כלי, אבל אצל חסידים שרים ניגונים בפה. יוסף יצחק צריך הרבה נגינה בשביל שרוח הנבואה, יד ה', תשרה עליו. כך כל אחד, אבל בפרט קשור ליוסף יצחק שעולה יד פעמים הוי'.

[רק את הווארט הזה כדאי להכניס ל'קול היהודי', שכאשר מתרגזים על המדינה רוח הקדש מסתלקת, והתיקון הוא לנגן ניגון. ודאי צריך לכעוס על המדינה – ואלישע כועס דווקא כאשר יש איזה 'דוס' יותר טוב, יחסית, יהושפט, אבל גם הוא ממשלתי, גם משתתף עם מדינת ישראל, כל הסיטואציה מרגיזה אותו לגמרי, ובצדק – אבל באמת השכינה מסתלקת ממנו כשכועס, אז כתוב שצריך נגינה בשביל להיות שמח ולקבל חזרה את רוח הקדש.]

סוד הוי' בבטוי יד הוי'

נאמר עוד ווארט קצר: כתוב ש"יד הוי'" הוא כמו כל בטוי של סמיכות לשם הוי' – כמו יד הוי', אזני הוי', עיני הוי' – שהכוונה היא שיש התגלות שלו בארבע מדרגות, כנגד י-ה-ו-ה. אם יש בטוי "יד הוי'" יש את ה-י של יד הוי', את ה-ה העליונה שלה, ה-ו וה-ה התחתונה שלה[ד]. מה זה?

כתוב בקבלה וחסידות על הפסוק שאומרים שלש פעמים ביום, "פותח את ידך ומשביע לכל  חי רצון", "אל תקרי 'ידיך' אלא יודיך"[ה] – היד כבר רומזת לאות יו"ד. כמו שה' פותח את היד שלו להשביע לכל חי רצון, כך יש בנפש את הכח לפתוח – יש יד קמוצה, סגורה, ובשביל לתת צדקה (כפשט הפסוק, שכאן ה' נותן צדקה) צריך לפתוח את היד. היהודי שהולך בדרך ה', "והלכת בדרכיו", צריך בנפש כל הזמן לפתוח את היד לתת, להשפיע. לפתוח את היד זה קודם לפתוח את החכמה בנפש. ה-י היא חכמה. יש כח לפתוח את החכמה, לקבל הברקה – הברקה שאני פה בשביל לתת. ה' ברא אותי בעולם הזה לא בשביל עצמי אלא בשביל לתת. זו ה-י של "יד הוי'".

אחר כך כתוב, בקיצור, שה-ה הראשונה של "יד הוי'" קשורה לבטוי המופיע הרבה בחסידות – עד מקום ש"יד השכל" מגעת. ביד אני גם תופס. כשזורקים כדור צריך ידים טובות, ואני מושיט יד גם כדי לתפוס משהו. זה משל שמופיע הרבה בחסידות ביחס לכח השכל לתפוס. כשלומדים מאמר חסידות, או סוגית גמרא, צריך לתפוס. צריך גם לעבוד קשה, "יגעתי ומצאתי תאמין", ואם יגעים מצליחים ותופסים את הענין. כמו שהשכל מבריק, "פותח את ידיך-יודיך" בכח להבריק, כך השכל גם תופס. מתחיל מה-י, החכמה, ואחר כך יש את כח ה-ה הראשונה, בינה, כח התפיסה – שאתה תופס משהו שכלית. כמו שתופסים בשכל, יש גם דברים שצריכים לתפוס בגשמיות ולא להרפות מהם. גם לך יש את ה-ה הראשונה, יד הוי', כח התפיסה. עיקר תכלית האדם בעולם הזה היא לתת, אבל בשביל לתת צריך גם לתפוס. אם אתה תופס משהו אתה יכול אחר כך ללמד מישהו אחר. "תורת חסד" היינו תורה שאני לומד בשביל ללמד, כך חז"ל אומרים, אבל אני צריך לתפוס זאת טוב.

אחר כך ה-ו של שם הוי' היא התפעלות בנפש, מדות, אהבה ויראה. כתוב שבנפש כל מדה היא יד, בעיקר המדות העיקריות – "יד הגדֹלה" היא יד ימין ו"יד החזקה" היא יד שמאל, שבנפש היינו התפעלות של אהבה והתפעלות של יראה. למה קוראים למדות ידים? כי הן התפשטות מהלב. כמו שהיד מתפשטת החוצה, כך התפעלות חזקה ממשהו – אם היא התפעלות שנוטה לימין, אהבה, נקראת "היד הגדֹלה", ואם נוטה לשמאל נקראת "היד החזקה, יראה". יש עוד יד – "ובני ישראל יֹצאים ביד רמה"[ו]. זו התפארת, יד שמתפשטת מהאמצע כלפי מעלה. כמו שאני מרים יחד ידים. זה כח בלב להתפשט מעל הראש. יש משהו בידים שמגיע יותר גבוה מהראש, כמו בפשטות, בגשמיות. כשאדם מתפלל – תפארת זה רחמי, תפלה – אז "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש"[ז]. משה רבינו הוא חכמה דאצילות, וכשמתפלל צריך כח בלב של התעוררות רחמים שהידים יגיעו גבוה מהראש, יד רמה. אלה הידים שמתפשטות מהלב – ה-ו של יד הוי'.

ה-ה התחתונה היא יד מלשון מקום, "ויד תהיה לך"[ח], והמקום מסמל יציבות בנפש. "יד הוי'" היינו שאתה עושה מקום ומתייצב במקום שכולו מוקדש לה'. בדיוק כמו פרשת השבוע, צריך לקשר לפרשת השבוע, פרשת תרומה, בה הפסוק העיקרי הוא "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". צריך לעשות לקב"ה מקום מיוחד לה' – בעצם צריך להיות כל העולם, אבל קודם עושים את המקום בלב של כל אחד – זה "יד הוי'", מקום. מקום יציב בארץ זו ה-ה תתאה של שם הוי'.

כאן עברנו בקיצור את ההסבר בחסידות של "יד הוי'": י של ה-י שבשם – כח הפתיחה. קודם האור היה נעלם בכתר, קמוץ, ובחכמה הוא נפתח. אחר כך יש עד היכן יד השכל מגעת בשביל לתפוס ענין בתורה, כח התפיסה. אחר כך יש התפעלות והתפשטות המדות מהלב, שבכלל זה שלש – "יד הגדֹלה", "יד החזקה" ו"יד רמה". בסוף יש מקום בגשמיות, בעולם הזה, למטה מעשרה טפחים – שנזכה לעשות לקב"ה מקום, "מקדש איקרי משכן" ו"משכן איקרי מקדש", להשראת השכינה.

קוראים לך יוסף יצחק, יד פעמים הוי', שתזכה לכל דרגות היד. שמתוך כל הדרגות תהיה לך הרבה הברקה, וכמו שאמרנו ההברקה העיקרית של חכמה יהודית היא שאני צריך להשפיע, ותתפוס הרבה בלימוד התורה, ושהלב יתפעל בהתפעלות של תורה, של חסידות, של אהבת ה' ויראת ה', ושתזכה לעשות מקום לקב"ה שישכון כבוד בארצנו הקדושה, בבית המקדש. כמו שהרבי היה תמיד מסיים שיחה, שנזכה כולנו ללכת לעלות לירושלים עיר הקדש, לבית המקדש, לקדש הקדשים, ולפעמים הרבי הוסיף ששם נרקוד כולנו עם הקב"ה והשכינה, זו ממש תוספת שחוק, יוסף יצחק.

לסיכום:

ד	חכמה	"פותח את ידך", אני כאן כדי לפתוח ולהשפיע
ה	בינה	"יד השכל", תפיסה
ו	מדות	יד הגדולה, יד החזקה, יד רמה (חג"ת), התפעלות והתפשטות
ה	מלכות	יד מלשון מקום, מקום יציב בארץ ובנפש לה'

ג. שייכות התפלין לחודש אדר

[הבר מצוה חזר על המאמר "תפלין דרש"י ותפלין דר"ת" מתוך הספר 'אשא עיני'.]

לחיים לחיים, שתהיה ילד שמח עם הרבה נגינה. המלים האחרונות ששמענו מהרבי היו "ברוב שירה וזמרה", כך נזכה למשיח. זו התשובה, "ועתה" – אם עושים תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין. ומה התשובה שלנו? לנגן הרבה ניגונים, "ועתה – קחו לי מנגן", כך עושים תשובה, "והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד הוי'", לחיים לחיים.

שבט נפתלי וחודש אדר – כולל תפלין דרש"י ותפלין דר"ת

מתוך מה ששמענו נאמר עוד משהו על תפלין. חודש אדר הוא חודש הצחוק – ובמיוחד בשנה זו בה יש שני אדרים, יוסף יצחק – וכתוב גם שלכל חדש יש את השבט שלו. השבט של אדר הוא נפתלי, אחרון הנשיאים, וכתוב שהוא צרוף אותיות תפלין. אם כי שמענו שהצרוף של תפלין דרש"י הוא י-ה-ו-ה והצרוף של תפלין דרבינו תם הוא י-ה-ה-ו – הצרופים של ניסן ואייר, שני החדשים הראשונים – אבל איפה הם כלולים כאחד (כמו שגם שמענו)? צריך לומר שהחדש שלפני זה, כמו שגם כתוב בחסידות, הוא הכח ההיולי שכולל את כל השנה, כל מה שיהיה אחר כך. תפלין של רש"י שכנגד ניסן בפרט, ותפלין של ר"ת שכנגד אייר בפרט, מי שכולל את שניהם הוא נפתלי. במיוחד בשנה זו שיש שני אדרים, כנגד שני זוגות תפלין. אם כי שכתוב שבאדר ב' מכוונים את כל השבטים יחד, אבל כפי שהם כלולים באדר-בנפתלי, בתפלין.

מה שחוק ופורים אצל נפתלי דווקא? כתוב שנפתלי אותיות נֹפת-לי, בסדר ישר. ישראל דורשים לי-ראש (שייך לתפלין של ראש), בקצת שינוי סדר האותיות, אבל בנפתלי לפי הסדר – נפת לי. נפת היא מתיקות, נפת צופים, והיא מעוררת בנפש שמחה וצחוק. "נפתלי אילה שלחה הנתן אמרי שפר"[ט] – ענג ושחוק. לכן הוא קשור לצחוק, קשור לפורים, והוא תפלין. כמו שברכנו קודם שכל החיים וכל המצוות יהיו תוספת שמחה בעבודת ה', מתחיל מתוספת שמחה בתפלין.

תפלין של יד ושל ראש – הבעש"ט ואדה"ז

נקשר את התפלין לענין של "יד הוי'". בתפלין קודם מניחין תפלין של יד ואחר כך של ראש. יד בחינת יעקב – "ידו אֹחזת בעקב עשו"[י] (הוזכר גם במאמר מהברית, שיעקב צריך להתגבר על הספק של עמלק). תפלין של יד הם שתמיד יעקב יתגבר ויאחז בעקב עשו. תפלין של יד כנגד הלב, שם יש את מלחמת היצרים. אחר כך ישראל זה לי-ראש, אחרי שנאבק במלאך ומנצח אותו (בלב) זוכים לתפלין של ראש.

יש שיחה של הרבי, שאנו תמיד מסבירים באריכות, למה מניחים קודם תפלין של יד אף שתפלין של ראש יותר נעלים. הרבי מדמה זאת לסדר של מורנו הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן. הוא אומר שהבעל שם טוב הוא בחינת תפלין של יד, כנגד הלב, והוא ה"לב ישראל חי" – זה הפתגם שלו, הוא גילה שבכל יהודי הלב חי ותוסס ומלא התפעלות. כמו שאמרנו קודם, יש "יד הגדֹלה", "יד החזקה", "יד רמה" בלב – וביחד הם עולים בעל שם טוב. צריך להתחיל ממנו, הוא מגלה זאת, ואחר כך – כסדר הדורות – זוכים שיבוא אדמו"ר הזקן ויגלה את המוחין, חכמה-בינה-דעת, שזה ראש, השכל שבראש, תפלין שבראש.

דברנו לאחרונה שהיום צריכים כל החסידים וכל עם ישראל כולו – כשיבוא מלך המשיח – להתקשר חזק לבעל שם טוב. צריך להתקשר לבעל שם טוב וממנו תהיה בחינת המגיד ובחינת אדמו"ר הזקן – כך אמר רבי אייזיק מהומיל[יא]. שוב, צריך לחזור לשרש. זה גם ל"יד הוי'", שחוזרים לתפלין של יד.

ארבע פרשיות התפלין הן כנגד שם הוי', רק שבתפלין של יד החלוקה נסתרת ובראש היא מתגלה, כי יש ארבעה בתים נפרדים (ודווקא אדמו"ר הזקן מקפיד שהם יהיו נפרדים לגמרי, על פי ההלכה); בראש שם הוי' מתגלה גם כלפי חוץ. לכן אפשר לפרש ב"יד הוי'" שקודם יש את ה"יד", אבל "הוי'" עדיין נעלם בתוך היד, ועיקר הגילוי של הוי' הוא לי-ראש, ישראל, שם השֵם מתגלה לגמרי גם כלפי חוץ, שעל זה כתוב "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון", שם הוי' יתגלה לעיני כל חי. זו השלמות של "יד הוי'", שאומרת שצריכים להתקשר חזק ל"יד הגדלה" "יד החזקה" "יד רמה" בגימטריא בעל שם טוב. לחיים לחיים, שנזכה לכל השמחות, יוסף יצחק.

צריך גם לשיר וגם לרקוד – נעשה ריקוד, סדר ריקודים.

ד. יד הוי' אצל משה רבינו

[השלמה לאחר השיעור:]

קישור יד הוי' לבר-מצוה

אמרנו ש-יוסף יצחק עולה יד פעמים הוי'. פתיחה לנושא של יד הוי' – כל ילד נעשה בר מצוה ב-יג שנים ויום אחד, כאשר נכנס לשנת ה-יד שלו, ומתחיל במצוה בהנחת תפלין של יד. כמו ששנת החאלקה היא "קדש הילולים להוי'", השנה הרביעית, בבר מצוה נוספות עשר שנים ומתחיל את שנת ה-יד – מתחיל לומר פרק יד בתהלים, ומתחיל להעשות "יד ה'", שליח של ה'. כל בר מצוה שייך לענין של יד ה', ובפרט יוסף יצחק שעולה יד פעמים הוי'.

"יד הוי'" (בחיבור פשוט) עולה 40, שהוא גם יד בהכאה – י פעמים ד. כלומר, רק יד כבר רומז ל"יד הוי'" (מ).

פעם ראשונה "יד הוי'" במכת דבר

הפעם הראשונה שיש "יד הוי'" בתנ"ך ("הכל הולך אחר הפתיחה") היא "יד הוי' הוֹיה במקנך" במכת דבר. מכל הסמיכויות – כנגד חמשים שערי בינה – יש משהו מיוחד בצרוף "יד הוי'", כי בפעם הראשונה הולך עם "הויה", לשון נופל על לשון, צרוף שם הוי' (הצרוף של אב). אמרנו שיש הרבה משמעויות בתנ"ך של "יד הוי'" – יש דברים קשים ויש דברים יותר טובים, כמו הפסוק שאמרנו. אבל בכל "יד הוי'" יש תוקף – גם רוח הנבואה היא בדרך של תוקף, אפשר לומר שקשור ל"מזליה תקיף" של חדש אדר. מתאים לאלישע שהוא טיפוס תקיף, מצד הגבורה.

יד הוי' אצל משה רבינו

שלש הידות, "יד הגדלה", "יד החזקה", "יד רמה", הן כנגד שלש פעמים שעלה משה רבינו להר – פעם ראשונה ימי חסד (תורת חסד), פעם שניה ימי דין (שהיה צריך להתפלל, עמוד העבודה) ופעם שלישית ימי הרחמים (כפשוטו, ארבעים ימי אלול וכו'). ג"פ "יד הוי'" עולה 120, 120 יום, שרומזים לכל חיי משה רבינו. עוד דוגמה ליחס בין יום לשנה (שדובר בשיעור הקודם) – ש-120 שנה של משה הן ג"פ 40, "מן המים משיתהו" – בטוי עם ג פעמים מ פתוחה ועוד ם סתומה אחת.

כמו ש-י פעמים ד עולה מ. י פעמים ה פעמים ו פעמים ה עולה 1500 – גימטריא מפורסמת. לפי החשבון הזה (40 ועוד 1500), יד הוי' חוזר להיות כפולת יד – 1540, יד פעמים נס (קשור ל"הוי' נסי"), והוא המספר הראשון אחרי 120 (ג"פ מ) שהוא גם משולש בשני ממדים וגם טטרא-הדרון (משולש בשלשה ממדים). 120 הוא משולש 15 וטטרא-הדרון 8 ו-1540 משולש 55 וטטרא-הדרון 20. המספר שלפני 120 הוא 10, משולש 4 וטטרא-הדרון 3. כמה שמשה הוא ראש ולי-ראש וכו', הכל כאן יד – יד הוי'.

ג"פ ארבעים יום של משה ועשיית המשכן – כנגד ארבעה פירושי "יד הוי'"

אפשר לומר ששלש פעמים "יד הוי'" ימים, אצל משה רבינו, הם כנגד י-ה-ו בפירושי "יד הוי'" (שהוסברו בשיעור):

הפעם הראשונה היא חוש הראיה, חכמה, "פותח את ידיך" – עשרת הדברות, "יודיך", י (10). הגר"א אומר שחוש הראיה בסיון ואנחנו סוברים בתמוז, אבל בכל מקרה זה בארבעים ימים אלה.

הימים השניים הם בעיקר חדש אב, חוש השמיעה-התפיסה. בכח התפיסה היה אחר כך חטא המרגלים, שלא תפסו את הענין נכון – "כי חזק הוא ממנו" – וגם תיקון חטא המרגלים הוא התבוננות. תיקון חטא העגל הוא הסתכלות. השטן בלבל אותם והראה להם את מטת משה עפה באויר – פגם של עינים. פגם המרגלים הוא פגם של שמיעה, של אזנים.

חדש אלול הוא באמת חדש הרחמים, והוא  כולל את כל הידות של ה-ו, המדות, והעיקר הוא הרחמים.

מה הווארט? שצריכה להיות עוד יד בשביל "יד הוי'" במובן של מקום ה'. מאד יפה שמשה ירד מההר פעם שלישית, למחרת יום כפור, הוא צוה על מלאכת המשכן. אחרי כל הרוחניות, שהוא שלש פעמים בתנ"ך, יש את ה-ם הסתומה – "ושכנתי בתוכם", "בתוך-ם". אם עושים חשבון של עוד ארבעים ימים יוצא תאריך חב"די חשוב – עוד עשרים ימים בתשרי ועוד עשרים ימים בחשון, מגיע ל-כ חשון, יום החמשים של השנה, יום ההולדת של הרבי הרש"ב, סיום ה-ם סתומה לפי זה. אם כן, אפשר לחבר את כל הדרוש הזה למשה בהר ומשה בארץ, לעשות יד לה' יתברך.

עוד תוספת: אמרנו שהחשבון הוא יד פעמים הוי', אבל בפרטיות יוסף עולה ו"פ הוי' ויצחק עולה ח"פ הוי' – לא מתחלק ל-י ו-ד אלא ו ו-ח. מה אומר? קשור לכך ש-יד זה חב"ד. הבינה והדעת תלויות זו בזו, "אם אין בינה אין דעת, אם אין דעת אין בינה". חכמה נפרדת, הולכת יחד עם יראה ולא אחד עם המוחין. צריך לומר ש-יוסף, ו"פ הוי', זה בינה דעת, ו-יצחק – ששרשו בגבורה דעתיק – הוא ה-ח, חכמה. ב-ד יכול להיות בינה-דעת, ואז הצרוף הוא בדח, מתאים לשמחה וצחוק (בדיחה), וזה הצרוף של גבורה, יצחק. יכול להיות גם דבח, הצרוף של יסוד, יוסף. שני הצירופים האפשריים כאן הם ממש יוסף יצחק. לפי סדר השם נכוון קודם דבח ואז בדח.