סוד ה' ליראיו – שער ל"ז – התגלות הכבוד ועבודת התשובה (ו)

י"ח אדר א' תשמ"ו – תל אביב

פרקים ז-ח

חמשת שמות קודש כנגד חמש מדרגות שנגל"ה (ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה סיים הרב ללמד את פרק ז ולימד את פרק ח בשער ל"ז בספר סוד ה' ליראיו. למעשה השיעור עסק בהמשך הקבלת חמשת שמות קודש לחמש דרגות שורש-נשמה-גוף-לבוש-היכל, כאשר בשיעור זה הוסברה הקבלת הלבוש לשם שד"י – תוך הרחבה בשם זה וצרופיו – והקבלת ההיכל לשם אדנ"י, תוך הסברת סודו של שם זה. בסוף נלמד פרק ח ובו רמזים לחמשת השמות וכן בסוד המקום והכבוד.

א.     לבוש: שד"י

סיכום השיעור הקודם

אנחנו באמצע פרק ז של השער "התגלות הכבוד ועבודת התשובה". אנחנו לומדים שבכל מדרגה מחמש המדרגות – שורש, נשמה, גוף, לבוש והיכל – יש שם קדוש בקבלה כנגד אותה מדרגה. בשבוע שעבר למדנו[ב] שכנגד שורש הנשמה יש שם אהיה, מלשון "אני עתיד להיות"; כנגד הנשמה עצמה, כלומר האור הפנימי שמתלבש ומאיר בתוך הגוף, יש שם הוי' – "הוי' בחכמה"[ג]; כנגד הגוף יש שם אלהים, כאשר "הוי' אלהים" ביחד נקרא "שם מלא", כלומר מילוי הנשמה בתוך הגוף. השם המלא שכתוב בפרק השני של מעשה בראשית, בפרק שבו מסופר איך אדם הראשון נברא גוף ולאחר מכן ה' נפח לו נשמה בתוך הגוף. בכל אותו פרק כתוב "הוי' אלהים" בשם מלא. מה שאין כן בכל שאר כל התנ"ך כמעט שאין מוזכר השם המלא "הוי' אלהים".

עד כאן הגענו בשבוע שעבר, שלש המדרגות הראשונות: שורש – אהיה; נשמה – הוי'; גוף – אלהים.

שדי – "שאמר לעולמו די"

אנחנו ממשיכים הערב ממדרגת הלבוש. הסברנו בשיעורים הקודמים שבכללות ההשתלשלות הלבוש הוא בסוד הרשימו, רושם אור אין סוף וכן רושם ההשערה בה "שער ה' בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[ד] לפני הצמצום. על ידי הצמצום, בשעת הצמצום, רושם של אותו שיעור שעלה במחשבת ה' כביכול נשאר במקום הצמצום, במקום החלל הפנוי. אותו רשימו, רושם, הוא שורש הלבוש. כך למדנו בשיעורים הקודמים.

הַלְּבוּשׁ מְכֻנֶּה שַׁדַּי [שחז"ל מפרשים אותו[ה]] — ״שֶׁאָמַר לְעוֹלָמוֹ דַּי״ [כלומר, שם זה מגביל, הוא מודד מציאות, עד כאן ותו לא, עד כאן ולא יותר] — בִּמְדִידָה וְהַגְבָּלָה לְהִתְפַּשְּׁטוּת הָאוֹרוֹת וְהַכֵּלִים לְאַחַר הַצִּמְצוּם

לאחר הצמצום כל דבר חדש שמתחיל להתהוות מתחיל להתפשט, ואם לא היה שם, כח אלהי, שמגביל את ההתפשטות הוא היה מתפשט ללא סוף ללא גבול. צריך להיות כח מיוחד שמודד וקובע עד כאן ותו לא, כמו שהים מתפשט עד החול והחול מגביל אותו ואומר לו עד כאן[ו], ומכאן והלאה לא תעבור.

למה הכח למדוד עד כאן ולא יותר מתאים למושג לבוש? זה מה שצריך להתחיל להתבונן הערב. הלבוש הוא סוד השם ש-ד-י, "שאמר לעולמו די". המשל והדימוי הפשוט הוא כמו מישהו שתופר בגד, ברגע שהוא תופר הוא לוקח בד, הוא לוקח סחורה וצריך לחתוך את הבגד בהתאם למתלבש בו. התופר חייב להקציב, הוא צריך קודם כל למדוד את המדה של אותו אדם שהזמין אצלו את צורת הבגד, אחר כך הוא חותך ומכין את הבגד בדיוק בהתאם לאותו גוף שאמור להתלבש בתוכו. אנחנו יודעים שהתופר באידיש נקרא שְׁנַיְידֶר, שכל העבודה שלו היא שנייד'ן, לחתוך, ועיקר המקצוע שלו הוא לדעת איך לחתוך נכון, בדיוק לפי מדת המתלבש. יש משהו בחיתוך לפי המדה שהוא מהות הלבוש. כלומר, הלבוש חתוך וקצוב בדיוק לפי המדה. הכח לחתוך נכון הוא כח השם שד"י.

צניעות – לא לבלוט

מה ההבדל בין גוף לבין לבוש בענין זה? גם הגוף לכאורה מוגבל. אמרנו שהגוף הוא כח הגבול שבאין סוף, כח הגבול שמתגלה על ידי הצמצום. מה ההבדל בין אותו כח גבול של שם אלהים לבין הכח לחתוך של שם שד"י? הגוף באמת מתהוה מתוך אור הנשמה.

בקבלה יש מאמר ש"מהתעבות האורות נתהוו הכלים"[ז]. הגוף הוא הכלי עצמו, לא הלבוש שעל גבי הכלי. הגוף המקורי האמתי מתהוה מתוך אור הנשמה. רק שהדבר קורה מתוך צמצום אור הנשמה, שזו התעבות האור. על ידי שהאור מתעבה הגוף מתהוה – "מהתעבות האורות נתהוו הכלים".

אם כן, הגוף לא דורש איזה כח שיבוא לחתוך אותו, בגלל שהגוף מצד עצמו לא בולט. יש מושג בחסידות, אחד מהשמות שמקבילים לכל דבר רע בנפש, שנקרא בליטה[ח], דבר בולט. המושג בליטה בחסידות הוא שם נרדף לרע. יש אדם שמלא בליטות, אדם שמתפאר למשל, או שכל פעם שיכנס לתוך החדר כולם יראו אותו מיד, והוא ידאג לכך או במודע או בתת מודע, בגלל שהוא בולט בחברה. לא סתם שהוא בולט באופן כללי, יש לו גם מיליון בליטות. כל מה שהוא עושה הוא בולט בצורה אחרת. מהי בליטה? איזה מן לבוש יתר שעודף על המתלבש בתוכו.

עכשיו נסביר שסוד הלבוש העודף, הבליטה שבולטת, נקרא "סרח העֹדף"[ט]. יש איזה מן סרח שעודף יותר מהגוף המתלבש בתוכו, והוא מקור לאחיזת הקליפות. רע יכול להיאחז ולינוק רק מדבר שבולט יותר מדי. כלומר שהלבוש יותר מהאור הממלא אותו. כל זמן שהלבוש בדיוק מתאים, תואם את האור שממלא אותו – הוא חי ולא נותן שום יניקה לקליפה שנקראת מות, הפך החיים. ברגע שיש קצת, משהו, איזו חיצוניות שבולטת יותר מאשר האור שממלא אותו, ברגע שיש יותר מדי – מיד הרע תופס ונאחז, נדבק ויונק מהבליטה הזאת.

בכלל אומרים, מה ההפך מבליטות? מה שנקרא צניעות בכל מקום, כמו אשה צנועה או כל אדם – כתוב "הצנע לכת עם אלהיך"[י]. מדת הצניעות, שהיא מהמדות הכי נשגבות וחשובות בתורה – היא המדה בה האדם לא בולט, ההפך מבליטה. מי שלא צנוע – בולט. באמת חושבים למשל לגבי לבוש, שחוסר צניעות פרושו לא להתלבש מספיק. כעת אנחנו מסבירים שחוסר צניעות הוא להתלבש יותר מדי... זה חוסר צניעות, בגלל שאם מתלבשים יותר מדי זה בולט, הלבושים המיותרים בולטים החוצה. כמובן, אם לא מתלבשים מספיק – הגוף הופך להיות כמו לבוש בולט.

מהו שורש מחלה? כתוב שכל שורש מחלה בגוף, ואותו דבר בנפש, הוא בליטה חיצונית. כלומר שהגוף לא במדרגת גוף. עכשיו אנחנו מסבירים שאם הגוף הוא במדרגת גוף הוא לא בולט. גוף מצד עצמו אינו בולט, בגלל שהגוף מצד עצמו יוצא מהאור בדיוק, הוא מלביש אותו ולא עודף לגביו. כלומר החיות, מה שמחיה אותו. אבל ברגע שהגוף באמת יורד ממדרגת הגוף והופך להיות למדרגת לבוש, יתכן גם בגוף איזה תא שבולט. כלומר תא שאין בו אור פנימי, שהוא מת. ברגע שיש תא אחד מת, שהוא עודף ובולט, הוא נותן מיד מקום לאחיזת-יניקת החיצונים, ואז יכולים לינוק יותר ויותר חיות ולרוקן על ידי כך יותר ויותר תאים, ועל ידי כך להגדיל את הבליטה. ככל שמגדילים את הבליטה מוסיפים לקבל מקום הראוי לינוק ולהיאחז בו, וכך הלאה. האדם יכול לרדת מדחי אל דחי אם אין לו איזה כח לחתוך ולהסיר את הבליטה הזאת.

עוד פעם, בליטה היא תכונת לבוש. גם בגוף, אם יש בגוף חלק מהגוף שמתחיל לבלוט הוא ירד ממדרגת גוף ועכשיו הוא במדרגת לבוש. אם לא חותכים אותו נכון הוא יהיה מקור גדול מאד ליניקת החיצונים. באמת, לדוגמה בנושא זה של צניעות, אם לא מתלבשים כמו שצריך, זה עושה שהגוף בעצמו יבלוט. אם הגוף בולט הוא הופך להיות כמו לבוש, ואז זה יכול לגרום לחולי הגוף, רחמנא ליצלן. אבל עיקר הבליטה היא מצד הלבוש.

דיברנו הרבה פעמים שלבוש קשור גם עם תנועות. האדם מתנועע בהתאם ללבושים שלו. לכן גם צניעות קשורה תמיד עם איכות התנועה, איך אדם מתנועע, כמו הרמז המפורסם "והצנע לכת עם הוי' אלהיך" – "הצנע" הוא הצדיק נע, השורש צנע, צנוע זה הצדיק נע, איך שהצדיק נע. גם איך שהוא נע, אם הלבושים בסדר, כלומר שהם לא בולטים, הלבושים טובים, הוא גם יכול לנוע-להתנועע בצניעות.

מה נקרא צניעות? שהוא לא בולט. הוא לא מחליק ונופל, הוא לא בולט. גם כן, ככל שהוא פחות בולט – פחות שמים לב אליו. ככל שהוא מעורר תשומת לב מסביב זה נקרא שהוא בולט יותר. זה הסימן של בליטה. התעוררות תשומת לב היא הסימן המובהק של בליטה.

התכונה של בליטה היא תכונת הלבוש. התיקון שלו הוא לחתוך את הבליטה. זה נקרא תיקון על ידי שם שד"י, "שאמר לעולמו די" – הוא חותך את החלק שיותר מדי. יש די ויש יותר מדי, הבליטה. ברגע שיש יותר מדי זה כמו מאמר חז"ל "כל המוסיף גורע"[יא] ו"כל יתר כנטול דמי"[יב]. יש הרבה הלכות לגבי הגוף, כמו הלכות טרפות, שאם חיה או בהמה, אותו דבר אדם, נולדים עם שני אברים פנימיים, כמו שני טחולים או שני כבדים, ההלכה בתורה אומרת ש"כל יתר כנטול דמי". להיוולד עם אחד יותר מדי זה כאילו שאין לו בכלל. כלומר, יותר מדי הוא פגם עצום, כאילו שכל העיקר חסר לו. מה התיקון אם יש יותר מדי? שם ש-ד-י, "שאמר לעולמו די", לחתוך.

מדרגת הלבוש ומקור החולי: בין "כותנות אור" ל"משכא דחויא"

אמרנו שגם הגוף יכול להידרדר ולרדת למדרגת לבוש. כל זמן שהגוף הוא גוף אמתי, שהוא כלי אמתי, שהוא שם מלא, שיש הוי' בתוך אלהים, הוא לא יבלוט לעולם. אין מִטבע הגוף מצד עצמו לבלוט, רק אם הוא מידרדר. ההדרדרות נקראת שהוא נחלש. זהו מקור החולי בגוף. מקור החולי בגוף הוא ירידת הגוף למדרגת הלבוש. לכן אנחנו לומדים בכל מקום[יג] שחולי מתחיל מהעור. למה? בגלל שעור עם ע הוא לבוש הגוף – "כֹתנות עור וילבִּשם"[יד]. לכן כל המחלות בתורה הן מחלות עור. הצרעת, שהיא המחלה היסודית בתורה, היא מחלת העור. גם בחטא אדם הראשון – הפגם שלו היה שהפך את האור שלו (עם א), אור החשמל, לעור (עם ע) על ידי שחוה נתפתתה מהנחש, ובכך נדבקה ב"משכא דחויא"[טו], בעור הנחש.

כל מציאות הגוף היא כבר עור הנחש. באמת בחטא אדם הראשון – הגוף התחיל, עצם הגוף ירד קצת למדרגת הלבוש, העור. ברגע שהוא מדרגת הלבוש הוא פגיע מכל מיני קליפות, מכל מיני מחלות שעלולות להיאחז בו. שוב, המחלה רק אוחזת ב"סרח העודף", בבליטה. בלשון החסידות "סרח העודף" הוא הישות בנפש, הרגשת עצמו יותר מדי. מה היתה התוצאה של אכילת "עץ הדעת טוב ורע"[טז]? שאדם התחיל להיות במודעות עצמית, באנגלית אומרים Self-awareness, לחשוב על עצמו יותר מדי. המחשבה על עצמו יותר מדי היא עצמה "סרח העודף". זה נקרא עור, "משכא דחויא", אגוצנטריות, שתמיד מסתובב רק מסביב עצמו. זהו "משכא דחויא", זאת אומרת שהגוף שלו מידרדר למדרגת הלבוש, והלבוש בולט, יש לו המון בליטות, לא רק בליטה אחת, אלא בכל כיוון וכיוון הוא מלא בליטות, ועל כל בליטה יושבת קליפה. זה נקרא בלשון הקבלה[יז] עלוקה שאומרת "הב הב"[יח] ויונקת את החיות ממקום הבליטה.

מה התיקון של כל זה? החיתוך, הכח לחתוך את הבליטה של שם שד"י, "שאמר לעולמו די", שלא יתפשט. כלומר, כאשר יש נטיה להתפשט יותר מדי – לגוף הטהור אין נטיה להתפשט יותר מדי אבל ללבוש יש – צריך לבוא שם שד"י ולחתוך אותו, עד כאן ולא יותר.

הערלה כלבוש הנפש: תיקון הברית ותיקון האגו בקבלת היסוד

איפה יש בגוף רושם של חטא אדם הראשון, של מה שהגוף יורד להיות במדרגת לבוש ושיש בו בליטה יותר מדי? ידוע בתורה שזהו סוד הערלה, על ברית המילה. כשיש לאדם ערלה זו בחינת לבוש. הערלה על הברית היא בסוד הגוף שהידרדר למדרגת הלבוש, והלבוש הזה הוא יתר מן המדה, ו"כל יתר כנטול דמי". מה התיקון? התיקון הראשון של כל ילד יהודי הוא לעשות ברית מילה, לחתוך את הערלה.

אנחנו יודעים שחיתוך הערלה בקבלה[יט] נקרא תיקון הברית, תיקון היסוד, והוא על ידי השם הקדוש של ספירת היסוד בקבלה, שהוא שם שד"י. בפרט שם זה הוא השם היסוד, כתוב בספרי הקבלה. כאן אנחנו מסבירים שהוא שם הלבוש בכלל.

מה הקשר בין הלבוש לבין היסוד? כמו שלבוש צריך לחתוך, מה שנקרא שניידר שאמרנו קודם, כך יש מן ביטוי באידיש שגם מוהל נקרא שניידר. למוהל ותופר בגדים יש כינוי משותף באידיש, בגלל ששניהם עושים אותה פעולה – חותכים את הבליטה של הלבוש. רק שכאן אמרנו שזה חלק מגוף שהידרדר להיות בבחינת לבוש. לפני חטא אדם הראשון לא היתה ערלה בגוף. כתוב שאדם הראשון נולד ונברא מהול[כ]. מציאות הערלה התחדשה על ידי החטא שלו, בגלל שעל ידי החטא שלו – חלק מהגוף שלו ירד להיות מדרגת לבוש. עכשיו צריך לבוא הם שד"י ולתקן את הלבוש, לחתוך את הבליטה המיותרת. שוב, בנפש חיתוך הבליטה המיותרת פרושו לחתוך את הרגשת עצמו היתירה מדי, את האגו, את המחשבה על עצמו היתירה מדי. זה נקרא לחתוך את הערלה.

השם שעושה זאת הוא שם שד"י, ולכן אצלנו הוא השם שכנגד תיקון הלבוש. כאשר באמת שם זה פועל את התיקון שלו, הלבוש הוא בסדר, הוא גם חוזר להיות טוב. הלבוש הוא לא דבר שאינו טוב, הלבוש הוא טוב. אמרנו שבאמצעות הלבוש האדם מתנועע. יש שחושבים בטעות שאולי הכי קל זה להתנועע, לנוע בלי לבוש, זה לא נכון. הלבוש המתוקן מאפשר ומכשיר את התנועה המתוקנת. אמרנו שאדם הראשון לפני החטא נברא יחד עם לבוש שנקרא אור החשמל. אחרי החטא הוא זקוק ללבוש.

הלבוש לא רק שומר על הגוף ומסתיר-מעלים את הערוה, את הבושה של הגוף. הלבוש המתוקן גם מכשיר את האדם לעשות ולפעול נכון. הוא מכניס אותו לתוך מציאות העולם ונותן לו את הכח לזוז בתוכו. כל תנועות האדם הן בעזרת הלבוש שלו. כלומר, לבושים מתוקנים. יש גם לבושי הנפש. יש לבושי נפש החיצוניים, שהם מחשבה, דיבור ומעשה, ויש את הלבוש הפנימי של הנפש, עליו אנחנו מסבירים בפרק הזה, שהוא הרגש. כאן אנחנו מסבירים שכל הרגשות בנפש הם הלבושים, המדים, ולפי הרגש האדם נע בתוך המציאות.

שד״י —תיקון דאגת הקיום

וְ"שֶׁיֵּשׁ דַּי בֶּאֱלֹקֻתוֹ לְכָל בְּרִיָּה וּבְרִיָּה״ — רֹשֶׁם הָאוֹר וְהַשִּׁעוּר הַקַּדְמוֹן — בְּחִינַת ״אִישׁ לֹא נֶעְדָּר״ — שֶׁנִּשְׁאַר לְאַחַר הַצִּמְצוּם כַּנַ"ל.

מה השם הזה אומר? קודם כל הוא אומר די, עד כאן ולא יותר. אמרנו שזהו כח תיקון הלבוש. שנית, יש עוד רמז בשם זה שחז"ל אומרים לנו, שיש "די באלקותו לכל בריה ובריה"[כא], יש די מקור של שפע אצל הקב"ה להשפיע כל טוב סלה לכל אחד ואחד. מה הקשר בין שני הפירושים האלו לפי ההסבר שהסברנו עכשיו? הקשר הוא מהי באמת הסיבה-המניע הפסיכולוגי שהאדם מתפשט כאילו מצדיק בתת מודע התפשטות יתר. ממה בא שאדם יותר מדי חושב על עצמו? חוץ מזה שהוא אוהב את עצמו, מה שנקרא אהבת עצמו. אבל למה באמת אדם חושב על עצמו כל הזמן? כתוב בחסידות שאדם חושב על עצמו כל הזמן, שזו הערלה והבליטה שלו, בגלל שהוא פשוט דואג לקיומו, יש לו דאגת הקיום. למה אדם רודף פרנסה? למה אנשים חושבים כל היום על כסף ועל פרנסה? על פי פשט בגלל שיש דאגת קיום. כך מוסבר בחסידות.

דאגת הקיום עצמה, אם האדם היה מקושר לשורשו, לא היה דואג לשום דבר. בגלל ש"מאן דיהיב חיי יהיב מזוני", כתוב בחז"ל[כב], מי שנותן לך חיים, לנשום, גם נותן לך פרנסה. כתוב שזה שאדם מתחיל להכנס לתוך מעגל של חשיבה על עצמו כל הזמן – זה מתוך דאגת קיום עמוקה בתת מודע.

שד״י, בטחון בה׳ ותיקון דאגת האדם

מה הפירוש השני של שד"י אומר? אלו שתי לשונות של חז"ל. הפירוש הראשון של שד"י – חז"ל אומרים "שאמר לעולמו די", שהוא חותך את המציאות. הפירוש השני אומר "שדי באלקותו לכל בריה ובריה". מה הכוונה? שיש בדיוק מספיק לתת לכל אחד ואחד שהוא יתקיים. "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון"[כג]. זו גם הבטחה. אם האדם היה קשור לאמת הזאת, היה יודע שיש לה' בדיוק מספיק בשבילך ולא תחסר כלום לעולם ועד, כמו שמברכים בברכת המזון, שה' זן ומפרנס את כל העולם. כל אחד ואחד מקבל בדיוק את המדה הקצובה שהוא צריך, אף אחד לא ימות מרעב סתם, אם לא שיש גזרה חס וחלילה. ה' דואג ומפרנס את כולם. ממילא בזה הוא מתפטר מהמקור בתת מודע לחשוב על עצמו כל הזמן ובכך גופא הבליטה מתעלמת.

[אתה אומר שיש ה' כח לתת לכל חי מה שהוא צריך. יש אדם שמרגיש את עצמו עני ושחסר לו. זה מה שמגיע לו?] כן, ה' עוזר כמה שצריך. לא שאין צורך לחפש פרנסה, אבל לא צריך לדאוג יותר מדי – "איזהו עשיר השמח בחלקו"[כד]. אם הוא עני והוא שמח בחלקו הוא עשיר, זה תלוי בו, זו בחירה חפשית. כל אחד יכול להיות עשיר או עני. אם לאדם יש מיליונים ואצלו כתוב "יש לו מנה רוצה מאתיים"[כה], אז הוא עני. כמה כסף שלא יהיה לו הוא עני הכי גדול בגלל שהוא רוצה יותר. אם יש לו קצת והוא מסתפק במועט ושמח בחלקו, אפילו שאין לו כלום הוא שמח, הוא עשיר הכי גדול. הכל תלוי בבחירה.

עוד פעם, אם חלילה וחס יש אחד שמת ברעב, זו גזרה מן השמים. כמו שאנחנו אומרים בראש השנה ויום כיפור בתפלה "מי יחיה וכו'"[כו], אם יש גזירה, "הלא צבא לאנוש עלי ארץ"[כז], לכל אחד יש את המדה הקצובה. אבל בדרך הרגילה כל אחד מקבל בדיוק כמה שהוא צריך. ככל שהאדם מתחזק בבטחון שה' הוא הזן ומפרנס לכל חי הוא נפטר מהדאגות החיצוניות. יש דאגה הרבה יותר עמוקה שעליה כתוב "אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו"[כח]. זוהי דאגה על חוסר גילוי אלקות, הוא דואג מזה שהמשיח לא בא, שה' לא גלוי בעולם, שאין בית המקדש. למי שיש דאגה כזאת, זה סיפור אחר של דאגה, לא שהוא חושב על עצמו, בדיוק להיפך. מתוך הדאגה הזאת הוא חושב יותר ויותר על ה'. הדאגה באמת מכוונת את המחשבה, באיזה כיוון כל המודעות שלו תיפנה.

אם הוא דואג על חוסר גילוי אלוקות – כל המודעות מופנית לה'. על זה כתוב "אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו". אם הוא דואג לקיומו, ולכאורה הוא מוצדק בזה, הוא אומר 'הנה תסתכלו, כך היא המציאות, צריך לדאוג לפרנסה וכיוצא בזה'. ככל שהוא דואג לזה כך הוא חושב כל היום רק על הצרות של עצמו, וזה מה שיוצר את כל הבליטות שצריך לחתוך.

סוד הרשימו ושם שד״י — הבטחון האלקי הטבוע בטבע

אם כן, מה עכשיו הסברנו? את הקשר בין שני הפירושים של חז"ל בשם שד"י. יש פירוש אחד "שאמר לעולמו די", שזהו כח לחתוך מציאות ויש פירוש שני שיש לו די לתת-להעניק לכל אחד ואחד. באמת שני הפירושים תלויים זה בזה, בגלל שעל ידי התקשרות לאמת שיש לו די, בזה חותכים את הבליטה החיצונית של הרגשת עצמו היתרה, הסרח העודף.

מאיפה בא 'די' זה? מהו ה'די' לאלקות שיש לכל אחד ואחד? הוא עצמו סוד הרשימו. אמרנו ששורש הלבוש המתוקן הוא הרשימו. מהו הרשימו? שיש רושם בתוך החלל של כל תכנית מעשה בראשית. איך האדם נפטר מדאגה? הוא צריך לחשוב כביכול – כמו שיש במחשב הרבה תאים – שבתוך האוויר כאן רשום בדיוק מה שמגיע לי. זה נקרא הרושם של השיעור ש"ה' שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". את הרושם באמת לא רואים, לכן צריך להתחזק באמונה להאמין שהוא נמצא כאן. לפני הצמצום הוא מאיר ואחרי הצמצום הוא נחשך, אבל הוא נמצא, יש כאן תכנית בתוך המציאות.

לא רק שה' משגיח, ה' ודאי משגיח, חוץ מזה טבוע בתוך הטבע. מהו סוד הרושם? שלא רק שיש נס שיכול להציל אותי, להושיע אותי. תמיד נס יכול להושיע את האדם מתוך צרה, אבל כאן זה לא נס. הרשימו פרושו שבתוך הטבע, עם זה שהטבע לפעמים אכזרי, יש לפעמים שחושבים שהטבע אכזר, שלא מרחם על האדם, שהוא מדת הדין. אבל סוד הרשימו הוא שגם בתוך הטבע, איך שהעולם טבוע, יש בהעלם תא בשביל כל אחד ואחד ולכל מה שצריך להגיע לכל אחד ואחד. זה נקרא הרושם של השיעור. סוד הרשימו, שהוא הלבוש שנשאר יחד עם הצמצום הראשון שעשה את הגוף. כלומר, יש רושם איך ה' תכנן ושיער עבור כל אחד ואחד כל מה שהוא צריך, כל ההתפתחות שלו, כל קורות חייו – הכל רשום והוא ממש חלק מהטבע. כל זה חוץ מניסים שהם למעלה מדרך הטבע, יכול להיות גם נס. נס הוא כמו להמשיך תוספת אור אין סוף מלפני הצמצום לתוך מקום הצמצום. אבל הוא חלק מהצמצום. זאת אומרת, חלק מהטבע, שזהו הרשימו שנשאר. על כך כתוב "שדי באלקותו לכל בריה ובריה", שגם עכשיו בתוך הטבע יש מספיק לכל אחד.

ממילא בכלל לא צריך לדאוג, בגלל שאם לסמוך על הנס – כתוב ש"אין סומכים על הנס"[כט]. זאת אומרת, אחד יכול לבוא ולומר לי 'מה אתה אומר לי לא לדאוג? הרי חז"ל אומרים "אין סומכים על הנס"!'. זו התגובה של כל אחד שיודע קצת תורה. כלומר, להפך, הוא יבוא עם התורה ויאמר שהתורה אומרת שאני חייב לדאוג, בגלל שהתורה אומרת לי "אין סומכים על הנס", אסור לסמוך על הנס. כיוון שאסור לסמוך על הנס הוא חייב לדאוג לפרנסה, הוא חייב לדאוג לבריאות, הוא חייב לדאוג לכל דבר.

מה החידוש כאן? החידוש נקרא סוד הלבוש, שהוא הרשימו, שיש על מה לסמוך גם בלי לסמוך על הנס. יש רושם של אלקות שנעלמת כביכול בתוך החלל – הרשימו הוא חלק מהחלל – ויש באותו רושם שעכשיו בחלל מספיק עבור כל אחד ואחד. כל זה חוץ מניסים שלמעלה מדרך הטבע. תמיד יכול להיות נס, אבל לא צריך לסמוך על הנס, מספיק מה "שדי באלקותו לכל בריה ובריה".

שד"י – ברית מילה

עִקָּר שֵׁם שַׁדַּי מְרַמֵּז לַיְּסוֹד [הזכרנו זאת קודם, שעיקר שם שד"י בקבלה קשור לספירת היסוד[ל]], סִיּוּם הַמִּדּוֹת וְחוֹתָמָן — ״חוֹתַם אֱמֶת״ [של הקב"ה, שעליו כתוב]  (״חוֹתָמוֹ שֶׁל הקב"ה אֱמֶת״) — וּכְמַאֲמַר רַזַ"ל ״הַכֹּל הוֹלֵךְ אֲחַר הַחִתּוּם״ [הכל נכלל בחיתום של האות, שהוא היסוד] (וְעַל כֵּן חִתּוּךְ וּפְרִיעַת הַבְּרִית מִילָה נִמְשָׁל לַחֲתִיכַת וַהֲכָנַת הַבֶּגֶד וּלְבוּשׁ וְדַ"ל).

זה מה שהזכרנו קודם, שבברית מילה יש שם סוד השניידל, סוד השם הקדוש שד"י שחותך את הבליטה. באמת לא רק המלה שניידר ביידיש, גם בלשון הקודש קוראים לפעולת ברית המילה הראשונה, להורדת הערלה – חיתוך. זה הכינוי, המונח ההלכתי. בהלכה יש כמה שלבים של הברית. השלב הראשון של הברית הוא להוריד את הערלה הגסה. יש שתי ערלות: יש ערלה גסה ויש קרום דק שקוף. להוריד את העור הגס קוראים חיתוך. אחר כך הפעולה השניה נקראת פריעה. יש קודם חיתוך של מילה ואחר כך פריעה.

ששת צרופי שד"י

לְשֵׁם שַׁדַּי יֵשׁ שִׁשָׁה צֵרוּפִים

כיון שבשם שד"י יש שלש אותיות ממילא יש ששה צירופים, כמו שכתוב בספר יצירה "שלש אבנים בונות ששה בתים"[לא]. כלומר, אפשר לצרף את אותיות שד"י בששה אופנים שונים. שם שד"י הוא היחיד בין שמות הקודש המלאים שהוא בעל שלש אותיות. יש שמות של שתי אותיות – אל, יה. יש שמות של ארבע אותיות – הוי', אהיה, אהוה. יש חמש אותיות – אלהים וצבאות וגם שם אדנות. השם היחיד שהוא עם שלש אותיות הוא שד"י. כתוב בקבלה שבזה שיש לו שלש אותיות, ממילא יוצא שיש לו גם ששה צירופים.

בְּסוֹד הַ-ו שֶׁבַּשֵּׁם ב"ה (שֶׁכְּנֶגֶד הַ-ו שֶׁבַּ"כָּבוֹד" כַּנַ"ל),

קודם, בפרק ה' של השער, הסברנו שהלבוש הוא כנגד ו שבשם וגם כנגד ו של המלה כבוד, בגלל שעשינו הקבלה, מי שזוכר לפני כמה שיעורים, בין האותיות 'כבוד' לבין שם הוי'. ו של כבוד, שהוא עצמו ו שבשם – עכשיו בשלב הזה של ההתבוננות הוא כנגד ששת הצירופים של שם שד"י.

כִּמְבֹאָר בַּכַּוָּנוֹת [ששת צירופי שם שד"י מובאים בכוונות האריז"ל בסדר התפלה[לב], שם מכוונים כל ששת הצירופים כנגד כל המדות].

מה הרמז הזה אומר לי? הוא מחזק ששם שדי הוא כנגד ו שבשם, שזהו בחינת הלבוש שכנגד ו של כבוד.

שם שד"י באתב"ש וששת צרופיו

יש עוד רמז ששד"י הוא כנגד מדות הלב, וזה מה שכתוב בספרי הקבלה שמשם שד"י יוצא עוד שם קדוש שלא מוזכר בתנ"ך, אבל נקרא שם קדוש בספרי הקבלה. כאשר אני לוקח את אותיות שד"י ומחליף אותן באתב"ש יוצא שם:

שַׁדַּי בְּאתב"ש הוּא שֵׁם בקמ —

מה המשמעות של שם זה? מה הוא מרמז? כתוב בספרי הקבלה שהוא מרמז לסופי תיבות שמות שלשת האבות שלנו – אברהם, יצחק, יעקב – מקב. כלומר, השם הזה הפוך. מה הרמז הזה אומר? הוא אומר לי שבשם הזה כלולים שורשי מדות הלב. אברהם, יצחק ויעקב הם כנגד שורש המדות בלב, חסד-גבורה-תפארת. מה החידוש כאן? אף על פי ששם שד"י בפרט ובמיוחד הוא כנגד היסוד, אנחנו כאן מביאים כמה רמזים שהוא כולל גם את כל מדות הלב, שזו מדרגת הלבוש בכלל. אמרנו שלבוש הגוף קשור עם תיקון הברית, תיקון היסוד, אבל בכללות נקראו כל מדות הלב מדים מלשון לבושים. לכן לשם שד"י יש כמה רמזים בקבלה שהוא כולל את כל מדות הלב, ואחד מהם הוא ששת הצירופים שלו.

סוֹפֵי תֵּבוֹת הָאָבוֹת: אַבְרָהָם, יִצְחָק, יַעֲקֹב שֶׁכְּנֶגֶד עִקָּר הַמִּדּוֹת שֶׁבַּלֵּב — חֶסֶד-גְּבוּרָה-תִּפְאֶרֶת (אַךְ צֵרוּף בקמ הוּא צֵרוּף הַיְּסוֹד — והי — וְדַ"ל).

עכשיו נסביר עוד רמז בצירוף הזה, של שד"י באתב"ש בק"מ. סופי התבות של האבות הם מקב, כלומר שהוא הפוך לפי סדר האבות. בקבלה, מספר יצירה והלאה, מוסבר שאם יש לי שלש אותיות יש לי ששה צירופים, ולכל אחד מששה הצירופים יש מקום מיוחד במדות. איך אני יודע מה המקום שלו? באמת צריך לוח לראות את זה. אבל אם יש לי אות אחת ששייכת לקו ימין, כמו חכמה או חסד, ואות שניה ששייכת לקו שמאל, כמו בינה וגבורה, ואות שלישית ששייכת לקו אמצעי, דעת ותפארת, אז אם אני כותב את ימין-שמאל-אמצע לפי סדר זה – הצירוף שיוצא שייך לספירת החסד. אם אני כותב ימין-אמצע-שמאל, הצירוף שיוצא שייך לנצח. אם אני כותב שמאל-אמצע-ימין, הוא גבורה. אם אני כותב שמאל-ימין-אמצע, הוא הוד. אם אני כותב אמצע-ימין-שמאל, הוא תפארת, ואם אני כותב אמצע-שמאל-ימין הוא יסוד.

באמת צריך לראות את זה, אבל זה דבר מאד-מאד יסודי בהבנת כל צירופי אותיות שבתורה. אם יש לי שלש אותיות, ברגע שאני יכול לזהות בכל אחת משלשתן לאן היא שייכת – אם לימין או לשמאל או לאמצע – מיד יוצאים לי ששה צירופים כאשר אני יכול להצביע בבירור לאיזה קצה מ-ו הקצוות הצירוף הזה שייך.

לעניננו, מה זה אומר לנו? אם היה לי צירוף של אברהם-יצחק-יעקב, לפי הסדר, ימין-שמאל-אמצע, זהו הצירוף של החסד. אם היה לי משהו בתורה שהסדר שלו היה אברהם-יעקב-יצחק, הצירוף היה נצח. אם הסדר היה יצחק-יעקב-אברהם, הצירוף בגבורה. אם יש לי יצחק-אברהם-יעקב, הצירוף הוא הוד. אם יש לי יעקב-אברהם-יצחק, זה תפארת, ואם יש לי יעקב-יצחק-אברהם שזה סדר בדיוק הפוך – הצירוף הוא יסוד. מה הכלל שיוצא מכל זה? שהיסוד הוא חסד הפוך. מה שבחסד הוא מלמעלה למטה, כמו אברהם-יצחק-יעקב – בספירת היסוד הוא בדיוק בסדר ההפוך, ביסוד הסדר הוא יהיה יעקב-יצחק-אברהם.

איפה יש לי את הדבר הזה בתורה? יש פסוק מפורסם בסוף התוכחה שכתוב: "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכר"[לג]. זהו פסוק מפורסם שאנחנו אומרים אותו בתפלה כל יום, שכשה' זוכר לנו זכות אבות הוא מתחיל מהקטן. כך רש"י מסביר מחז"ל[לד], שאומרים שאם הזכות של יעקב מספיקה, די. קודם כל רואים שכל הדרוש של חז"ל הוא לפי שכל, לפי סברא שקשורה עם שם שד"י, שה' כביכול רוצה להסתפק במועט. הוא אומר "וזכרתי את בריתי יעקוב", שאם הברית והזכות של יעקב שהוא הקטן מספיקה – די, מספיק. ואם לא – "אף את בריתי יצחק". ואם אפילו זה לא – "אף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכֹר". הסדר של יעקב-יצחק-אברהם הוא הסדר של ספירת היסוד. אף על פי שאברהם-יצחק-יעקב הם כנגד חסד-גבורה-תפארת, אבל הסדר למפרע הוא סדר של היסוד.

גם באותיות שד"י, ש של שד"י – כתוב שהאות ש היא בקו האמצעי, שיש בה שלשה קוים שמתחברים למטה בנקודה אחת. ד של שד"י היא בקו שמאל. י של שד"י היא בקו ימין. כלומר, גם בשם המקורי סדר האותיות הוא אמצע-שמאל-ימין. כשאני מחליף אותם באתב"ש מה אני מקבל? ב-ק-מ, שוא סופי תבות יעקב-יצחק-אברהם, גם בדיוק לפי אותו סדר – יעקב הוא אמצע, יצחק שמאל ואברהם ימין. גם כן, יוצא לי סדר של אמצע-שמאל-ימין. הסדר הזה, הצירוף של אמצע-שמאל-ימין, הוא-הוא הצירוף של היסוד.

ממילא גם יצאה לנו הבנה בפסוק שהזכרנו קודם: "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכֹר". תמיד שואלים למה הארץ כתובה לאחר האבות בסדר למפרע? אחרי שמוזכרים שלשת האבות בסדר למפרע, מיעקב ליצחק לאברהם, ה' מסיים שגם "והארץ אזכֹר". למה זכירת הארץ תלויה בסדר האבות למפרע? ההסבר בקבלה הוא שזהו יחוד יסוד ומלכות. הארץ היא המלכות.

קודם כל, כל הפסוק הזה הוא של ברית. כלומר, זה פסוק של היסוד. זו עוד סבה שהאבות מוזכרים למפרע – בגלל שהצירוף למפרע הוא צורת צירוף של הברית, והברית היא ספירת היסוד. ספירת היסוד דבוקה ומיוחדת בספירת המלכות, הארץ. לכן אחרי שמזכירים את האבות למפרע, שהם הברית-היסוד, מחברים את היסוד עם הארץ – "והארץ אזכֹר".

אם כן, מה הסברנו? שאף על פי ששד"י ברמז הזה כולל את כל האבות, אבל הוא כולל אותם בסדר למפרע. הסדר למפרע הוא צירוף ספירת היסוד. מתאים לכך שעיקר שם שד"י שייך ליסוד, רק שהוא בסוד "חותם אמת", כלומר שהוא מאמת את כל הספירות שלמעלה ממנו. מהי אמת? כח התאמתות, כאשר מגשימים דבר בפועל מאמתים אותו[לה]. היסוד הוא המאמת את כל המדות שמעליו. זה נקרא "הכל הולך אחר החיתום"[לו] שהזכרנו קודם. מה כתוב כאן בסוף? שבקמ הוא כמו והי, אמצע-שמאל-ימין, הצירוף של היסוד.

אם כן, כאן סיימנו להסביר ששם שד"י הוא השם שכנגד הלבוש בחמש המדרגות: שורש-נשמה-גוף-לבוש-היכל.

ב.     היכל: אדנ"י

שם אדנות – סוד ההיכל, קבלת עול מלכות שמים ובעל הבית לבירה

נשארה לנו עוד מדרגה אחת להסביר, המדרגה האחרונה, והיא ההיכל. איזה שם קדוש שייך להיכל? הכי פשוט מכולם. השם שכנגד ההיכל הוא שם אדנות. כתוב בפירוש בספרי הקבלה ששם אדני בדיוק שוה למלה היכל. על זה כתוב – דבר מפורש בקבלה[לז] – שההיכל הוא האדנות של ה'. מהי אדנות? מלכות, שה' מלך על כל הארץ. כלומר, בעבודת ה', לדעת "שדי באלקותו לכל בריה ובריה" ושאיני צריך לדאוג לפרנסה ולכל מה שהזכרנו קודם. ממילא אני חותך על ידי כך את הבליטות של עצמי, שאני מרגיש את עצמי יותר מדי, כמו שכתוב בחסידות – אני חוזר על מה שאמרנו קודם – שכל הבליטות הן בגלל שאדם דואג לקיום שלו יותר מדי, או במודע או בתת מודע, וזה מוליד בליטות ו"סרח העודף". אם האדם מתחזק בבטחון "שדי באלוקותו לכל בריה ובריה" הוא חותך על ידי כך את הבליטות – שדי מלשון "שאמר לעולמו די". זה נקרא תיקון הלבוש.

מהו תיקון ההיכל בעבודה? פשוטו כמשמעו, קבלת עול מלכות שמים, לקבל את האדנות של ה'. מהו היכל? זה הבית. מהו הקב"ה ביחס לבית? כמו שאומרים שה' הוא 'בעל הבית'. כמו שמסופר בחז"ל[לח] לגבי אברהם אבינו, שאברהם אבינו פתאום ראה שבעל הבירה מציץ עליו. זו לשון חז"ל, שפתאום הוא עצמו הרגיש וראה שיש בעל הבית, בעל לבירה. כל הזמן הוא לא ראה את בעל הבירה ופתאום הוא ראה שבעל הבירה מציץ עליו. כלומר, בעל הבית נגלה אליו. באותו רגע שבעל הבית נגלה אליו, שיש פה בעל הבית, הוא חידש את שם אדנות. כתוב[לט] שעד אברהם אבינו, כשראה את בעל הבית, לא היה מי שקרא לקב"ה בשם אדנות. אברהם אבינו הוא הראשון.

"דינא דמלכותא דינא"

מה זה זאת אומרת שה' הוא בעל הבית? אם ה' הוא בעל הבית, זה אומר לי כמה דברים. הדבר הראשון שהוא אומר שאני ברשותו, ולכן "דינא דמלכותא דינא"[מ]. יש הלכה בשולחן ערוך[מא], שאפילו בחוץ לארץ, כשיהודים נמצאים תחת ממשלה זרה של גוים, תחת מלך גוי, בכל זאת יש דין של "דינא דמלכותא דינא". אני חייב לשמור את החוקים שלו אם הם לא נוגדים את התורה. אם אלו חוקי מדינה, כמו מיסים, והמיסים הם בצדק, שלכל אחד יש אותו מס ולא מטילים עלי מיסים יותר ממה שמטילים על מישהו אחר, במדה והמיסים שוים לכולם אני חייב לשלם מיסים ולקיים את כל שאר החוקים של המדינה. זה נקרא "דינא דמלכותא דינא" בחוץ לארץ אצל מלך גוי.

לגבי פה, במדינת ישראל, זה סיפור אחר, צריך דיון, צריך עיון חזק, לא בשביל עכשיו, אם כאן המציאות של הארץ הזאת עם המדינה הזאת היא "דינא דמלכותא דינא". יש הרבה רבנים שחושבים שכן והרבה רבנים שחושבים שאין פה "דינא דמלכותא דינא". תכף נסביר למה.

אבל בחוץ לארץ שיש מלך גוי – יש מושג בתורה "דינא דמלכותא דינא". דינא אותיות אדני. למה יש "דינא דמלכותא דינא"? מה הנימוק? בגלל שהארץ שייכת לאותו מלך. כתוב בהלכה כך, שהארץ שאתה גר בה, אמריקה או באיזה מקום אחר, האדמה שאתה חי עליה היא לא שלך, היא של המלך. ממילא, זה שהוא נותן לך לגור בה – אתה שם בחסד. אם הוא רוצה הוא יכול לזרוק אותך משם. ברגע שהוא רוצה הוא אומר תצא, תסתלק מכאן. לכן, כל עוד שאתה נמצא אצלו בבית ברשותו – אתה חייב להישמע לו. זה הנימוק בהלכה ש"דינא דמלכותא דינא".

למה באמת דין זה לא מתאים כאן בארץ? למה רוב הרבנים אומרים שכאן בארץ, למדינה שיש כאן, אין מעמד של "דינא דמלכותא דינא"? בגלל שהארץ לא שייכת למדינת ישראל, היא שייכת לעם ישראל. זה דבר פשוט מאד. עוד פעם, יש מושג "דינא דמלכותא דינא", ההסבר-הסברה ל"דינא דמלכותא דינא" היא הסבר פשוט מאד, שאם אתה נמצא ברשות מישהו אחר – או שתשמע לְמה שהוא אומר לך או שתצא משם, יש לך את הברירה.

כאן בארץ, כל מדינה שהיא לא על פי תורה, ואפילו מדינה שהיא על פי תורה – הארץ לא שלו. כאן יש כמה ממדים לזה, זה לא פשוט. אפילו מלך צדיק אינו בעל הבית על הארץ. גם מלך צדיק – לא שארץ ישראל שייכת אליו, ארץ ישראל שייכת לכל יהודי, לכל אחד יש נחלה בארץ. אבל ודאי שמדינה שאינה על פי תורה – אין לה דין מלכות וגם אין לה "דינא דמלכותא דינא". גם למלך על פי תורה אין את הדבר הזה, שהארץ שייכת אליו, היא לא שייכת גם למלך צדיק. אבל יש לו משהו אחר, יש לו דין מלכות על פי תורה.

יש מה שנקרא דין מלכות ישראל, שלמלך יש הרבה זכויות, הרבה דברים שהוא יכול ורשאי לתבוע מכל אחד ואחד שנמצא כאן בארץ. אבל הטענה הזאת, שכיוון שאני בעל הבית אתה חייב לעשות מה שאני אומר, ודאי שלא שייכת כאן כלל, בין במלך צדיק ובין מלך לא צדיק. אם זה מלך לא צדיק, אז בנוסף לזה שאין את הענין שהארץ שלו, גם אין לו דין מלכות מן התורה, שמדין מלכות התורה נהיה חייבים.

האם יש דינים אחרים, ואולי יש דין אחר שמחייב אותנו לשמור את החוקים – זה סיפור מסובך שלא צריך להתחיל להיכנס אליו כאן. יכול להיות שיש עוד נימוקים אחרים למה כן צריך לשמור את החוקים, או לא צריך לשמור אותם, לא בשביל עכשיו לדון בזה. רק רציתי להסביר נקודה אחת עקרונית שנבין – מהו "דינא דמלכותא דינא".

ה' הוא בעל הבית

למה רציתי להסביר את הנקודה הזו? בגלל שכתוב בקבלה שדינא אותיות אדני, שם הקדוש. השם הקדוש בארמית הוא אותיות דינא. מה השם הזה אומר לי, אם כן? שהקב"ה הוא בעל הבית. לכן זהו שם ההיכל. כיוון שה' הוא בעל הבית ואני נמצא בתוך הבית שלו, בתוך העולם שלו, כמו שאמרנו לגבי הדין של "דינא דמלכותא דינא" – אני חייב לשמוע מה שהוא אומר. אני לא יכול לצאת מרשותו.

ידוע פירוש חז"ל על הדיבור השני של עשרת הדברות, "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני"[מב]. מה זה "על פני"? מפרשים חז"ל, רש"י מביא זאת בחומש[מג], "בכל זמן שאני קיים". כביכול אפשר היה לחשוב שאם אפשר לצאת לאיזה מקום ולברוח, כמו יונה הנביא שרצה לברוח מפני ה', אז אם אתה בורח מה' ויוצא מרשותו אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. באמת, לא שיונה הנביא חשב שה' לא נמצא בכל מקום, אבל הוא חשב שעיקר גילוי האלקות והדרישה האלקית היא בארץ, ואם הוא יברח לחוץ לארץ הוא יברח למקום שאין בו גילוי אלקות. בזה הוא טעה, אבל לא שהוא חשב שה' לא נמצא בכל העולם, כמבואר במפרשים[מד].

בכל זאת כתוב "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", בכל מקום שאני נמצא שם. כלומר, מה שמונע אותי על פי פשט לעבור עבירה הוא הימצאות ה' כאן, שאני ברשות שלו. לו יצויר שהייתי יכול לצאת מהבית שלו, מהרשות שלו, הייתי חופשי לעשות מה שאני רוצה. כן לשמוע לו, לא לשמוע לו. כיוון שלא יתכן דבר זה, לא שייך לצאת מרשותו של הקב"ה, אני בבית שלו והוא בעל הבית, אני חייב להישמע אליו. אם כן, זה נימוק למושג היסודי בתורה שנקרא קבלת עול מלכות שמים. כאן הסברתי את הסברה, כלומר המנטליות, של שם אדנות, ומה שם אדנות קשור עם תיקון ההיכל.

תיקון הלבוש ותיקון ההיכל

הֵיכָל עוֹלֶה בְּגִימַטְרִיָּא אדני, ואדני צֵרוּף ״דִּינָא דְּמַלְכוּתָא דִּינָא״ [שקשור עם מלכות, ה תתאה שבשם. על כך כתוב[מה]], ״בִּדְבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן״ [זהו סוד הדיבור, כמו שהבאנו בתחלת השער את הפסוק "ובהיכלו כלו אומר כבוד". כאן הכבוד הוא בבחינת דיבור בפה] בְּכָל הָעוֹלָמוֹת אֲשֶׁר בָּרָא לִכְבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ כַּנַ"ל.

אם כן, מה יצא? שיש עבודת ה' של תיקון הלבוש בחיתוך הבליטה, לחתוך את הבליטות. זו עבודה פנימית ששייכת למדות הלב, לא למעשה בפועל. היא שייכת לכך שאני בוטח על הקב"ה ועל ידי כך ככל שאני בוטח יותר על ה' אני פחות דואג לעצמי, פחות חושב על עצמי, יותר חותך את הבליטות. אני מתקן את הלבוש.

כאן הוא תיקון המעשה, התיקון האחרון של ההיכל – "המעשה הוא העיקר"[מו]. זהו פשוט תיקון המעשה, כיון שה' הוא ההיכל, הבית, ברשותו הבלעדית של מלך מלכי המלכים הקב"ה.

להתייאש מעולם הזה

יש בעבודה הזאת עוד עבודה פנימית על פי חסידות, דבר שהזכרנו כאן כמה פעמים שמובא בספר מבחר הפנינים. יש ספר של מאמרי החכם מזמן הראשונים והגאונים שנקרא מבחר הפנינים, והוא בנוי על פי מדות, כל מיני מדות טובות – מדת אהבת ה', מדת אהבה, מדת ענוה, מדת הסתפקות במועט – כל מיני מדות טובות שכתובות בספר מבחר הפנינים. יש שם פרק אחד, הזכרתי אותו הרבה פעמים, שבין המדות הטובות שהוא מונה יש מדה אחת, בפרק אחד בתוך הספר, שנקרא "מדת היאוש". בין שאר המדות הטובות אצלו יש מדה אחת, מדה טובה מאד שמסביר – מדת היאוש.

אנחנו יודעים שעל פי הפשט יאוש היא מדה הכי רעה שיכולה להיות. כבר ידוע מה שרבי נחמן אומר ש"אין שום יאוש בעולם כלל"[מז]. בלשונו של הרבי הקודם מחב"ד הביטוי באידיש הוא "אז ניטא קיין פארפאלן"[מח], אין אבוד, אסור להתייאש. אז מה זה שער היאוש? שם בספר יש שער היאוש, שצריך להתייאש, מהמדות הכי טובות. מה פשר הדבר? הוא מסביר שם שהמדה הטובה שנקראת יאוש היא להתייאש מהעולם הזה, בגלל שזה לא שלך. כל מה שאדם רוצה בעולם הזה – שיתייאש ממנו. כל יום קודם – יותר טוב. "שוב יום אחד לפני"[מט], כמה שיותר מהר שיתייאש מרדיפת העולם הזה, הוא יזכה יום אחד קודם להתקשרות אלקית, להתחיל לחיות חיים אמיתיים. כל זמן שהוא עדיין אחוז ברדיפת העולם הזה ולא מתייאש ממנו לא שייך שידרוש בלב שלם את ה' יתברך, את הקב"ה.

כמו שכתוב בנביא "דרשוני וחיו"[נ], שלפי כמה שדורשים את ה', אך ורק את ה', כך חיים. ככל שהאדם רודף את העולם הזה הוא יתאכזב. נדמה לו שהוא יכול להיות שלו. בגלל מה הוא רודף אותו? בגלל שהוא רוצה להשיג משהו בחיים, להצליח, להשיג, לבנות בית. יש אנשים ששנים בונים בית, הוא חושב שאחרי שיבנה בית יש לו משהו בעולם, 'קניתי משהו גדול'. כל החיים הוא יכול לחשוב על זה. אבל זה דבר חולף-עובר, בסוף לא יהיה לו שום דבר, לא ישאר לו כלום לעשות. גם בזמן שיש לו את הבית, הוא לא שלו בכלל, הבית באמת ברשות הקב"ה. לכן באמת אנחנו מקשרים זאת עם רדיפת בית, בגלל שהמדרגה הזאת היא כנגד ההיכל, כנגד בית.

קבלת עול מלכות שמים ויאוש מהעולם

הידיעה שאני בהיכל של הקב"ה, ושכל העולם הוא רשותו הבלעדית של ה', פרושה שלא שייך לי באמת לקנות שום דבר, אני לא יכול לקנות כאן בעולם הזה כלום בגלל שהוא לא שלי בכלל. אני יכול אולי לקנות לעצמי חלק בעולם הבא. על פי חסידות גם לא צריך לחשוב יותר מדי על העולם הבא כדי לקבל שכר, אבל אם כבר לקנות את המקום שבאמת אפשר לקנות, לבנות בית – אפשר לבנות בית בעולם הבא. אם אתה עושה מה שצריך בעולם הזה אתה בונה לעצמך בית בעולם הבא, חלק בעולם הבא, בית יפה נהדר עד מאד. אבל לבנות בית בעולם הזה – זה בכלל ברכה לבטלה, חבל על הזמן, זה דמיון. לכן תתייאש, ויום אחד קודם יותר טוב. זה נקרא שער היאוש בספר מבחר הפנינים, שעיקר התחלת עבודת ה' הוא להתייאש.

להתייאש הוא גם שם אדנות, הוא חלק מהעבודה ששייכת לתיקון המלכות על פי חסידות, בגלל שתיקון המלכות אין הכוונה שאתה המלך. מהו רכוש? מלכות, כמו שמקובל בעולם לומר שהאדם הוא מלך בתוך הבית שלו, בתוך הארמון שלו. הבית הוא הארמון, ככל שיש לו בית וארמון כך הוא המלך.

אם כן, רצון האדם לְרכוּשׁ בעולם הזה הוא רצון וביטוי למלכות שלו. בדיוק ההפך מהמלכות של הקב"ה, שרק הוא המלך על כל הארץ. ממילא השם שאומר שה' הוא המלך, שזהו שם אדנות, גם אומר שכל העולם הוא היכלו, וכל העולם צריך רק לומר כבוד לו – "ובהיכלו כלו אמר כבוד", וממילא אני צריך להתייאש מלקנות. ברגע שאני מתייאש מלקנות את העולם הזה אני יכול לעבוד את ה', לתקן את העולם הזה במלכות שדי, להחזיר ולהעלות את כל הניצוצות, ולקיים את התפקיד שלי בעולם הזה. התפקיד שלי בעולם הזה הוא להקנות בגילוי את העולם הזה אליו.

אם כן, עכשיו הסברנו בשם אדנות שני דברים, ושניהם נובעים מאותו יסוד בעבודה. היסוד הוא שה' הוא בעל הבית, זאת אומרת ששם אדנות מגלה שהוא האדון בגלל שהוא בעל הבית. בכלל, המלה אדון בתורה קשורה תמיד עם בעל הבית – בעל הבית נקרא אדון בכלל, האדון של הבית. מה אומר לי למעשה שה' הוא בעל הבית? שני דברים: שאני לא יכול לצאת מרשותו, וממילא אני חייב לעשות מה שהוא גוזר עלי, שזה נקרא "דינא דמלכותא דינא". בלשון אחרת נקרא הדבר קבלת עול מלכות שמים, לקבל את העול של מלכות שמים, כיוון שבכל מקום אני נמצא במלכות שמים. בנוסף, זה פועל בנפש שלי שאני אתייאש מלהשיג עולם שאינו שלי. העולם הזה אינו שלי ולא יהיה שלי. יש לי פה רק תפקיד לקיים, אני פה ארעי, בדירת ארעי גמורה, יש לי פה תפקיד ושליחות לעשות, ותו לא מידי. גם מחשבה זו באה משם אדנות. אלו שני התיקונים של שם אדנות: קבלת עול מלכות שמים פשוטה והתייאשות מהדמיון לקנות משהו בעולם שאינו שלך. זאת אומרת, עוזר לי להתייאש כמה שיותר מהר.

יאוש – יואש

תמיד מקשרים[נא] את היאוש למלך ששייך למדת המלכות, מלך ממלכי בית דוד שנקרא יואש. אותו מלך היה בתחלה בסדר, צדיק, ובסוף היה רשע. אבל איך שלא יהיה, גם כשהיה צדיק וגם כשהיה רשע הוא נקרא יואש. כלומר היה לו יאוש טוב ובסוף היה לו יאוש רע, אבל יואש בכל מקרה אותיות יאוש, והוא אחד מהמלכים בתנ"ך, אחד ממלכי בית דוד. זאת אומרת, מדה זו שייכת למלכות. גם היאוש הרע שייך למלכות. אם אדם מתייאש זה נקרא דכאון, כל מצב של דכאון הוא פגם המלכות. זה נקרא נפילת "סוכת דוד". היאוש הרע שנקרא דכאון בנפש הוא "סֻכת דויד הנֹפלת"[נב], נפילת-התמוטטות המלכות, אבל יש גם לעומת זה יאוש טוב – להתייאש מהדמיון לקנות את העולם שלא שלך.

מלכות, דיבור ותפילת היחידות

מַלְכוּת הִיא עוֹלָם הַדִּבּוּר

מלכות בכלל שייכת לדיבור, "בדבר מלך שלטון". תפלת שמונה עשרה היא הדיבור העיקרי הפנימי ביותר שיהודי מדבר, דיבור בחשאי-בפנימיות, עמו הוא נכנס לפני ולפנים ליחידות עם מלך מלכי המלכים הקב"ה, ומדבר "כדבר איש אל רעהו". כידוע מהרבה סיפורי צדיקים, דוקא בשמונה עשרה הגיעו למצב כזה שמדברים עם ה' "כדבר איש אל רעהו". מספרים במיוחד על הרבי מקוצק זצ"ל שתפלת שמונה עשרה שלו היתה שיחה עם ה', שיחת רעים. כמו שכתוב אצל יצחק אבינו, "ויצא יצחק לשוח בשדה"[נג], "אין שיחה אלא לשון תפלה"[נד]. כלומר, יש תפלה בבחינת שיחה. יש עשרה לשונות של תפלה בתורה[נה], ואחת מהן היא לשון שיחה. כל לשון זו מדה-סגנון אחר של תפלה, איך מתפללים, מתוך איזה רגש ואיזו מדה האדם מתפלל. יש מדרגה אחת של תפלה שנקראת שיחה, ויש כמה צדיקים גדולים, במיוחד מסופר הרבי מקוצק שהתפלה אצלו היתה שיחה בינו לבין ה'.

למה אני אומר? בגלל ששיחה היא ממש לפני ולפנים, שהאדם נכנס לקודש הקודשים. לכן בקבלה, בכתבי האריז"ל[נו] כתוב שהמשפט שאומרים לפני שמונה עשרה, "אדני שפתי תפתח"[נז], נקרא היכל קודש קודשים. איזה שם מזכירים בו? את שם אדנות – "אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך".

אם כן, רואים מכאן שהשם הזה גם "כלו אמר כבוד" בתוך ההיכל של ה', הוא קשור עם מלכות והוא קשור איתי, עם הדיבור הכי פנימי שלי בתפלת שמונה עשרה. להיכנס לפני ולפנים, לקודש הקודשים, ולדבר – זה נקרא יחידות. כמו שנכנסים לרבי קוראים לזה יחידות, שרק אני והרבי, כך כל שמונה עשרה היא היחידות עם הקב"ה.

(בְּסוֹד ״אֲדֹנָי שְׁפֶָתַי תִּפְתַח וְגוֹ׳״) — הֵיכָל הַקֹּדֶשׁ כַּנַ"ל.

ליחידות הזאת נכנסים עם הפסוק "אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך", שאין מלים בשפתי. "אדני שפתי תפתח" משמע ש"לית לי מגרמי כלום", שאני לא מסוגל לפתוח את השפתיים, רק שאני מבקש ממך שאתה תעזור לי לפתוח אותן. זו גם שלמות העבודה של המלכות.

הכנעה, הבדלה והמתקה בעבודת המלכות

אם כן, עכשיו הסברנו שלשה דברים שיש בשם אדנות של המלכות, תיקון ההיכל. שלשה דברים אלה, לפי הדרך שלנו, אנחנו תמיד מנסים לקשר שלבים של עבודה לסדר של הבעל שם טוב[נח] שנקרא הכנעה-הבדלה-המתקה, חש-מל-מל. באמת אם שמנו לב, שלשת הדברים שהסברנו עכשיו לגבי המלכות הם כנגד חש-מל-מל, כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה:

דבר ראשון הוא קבלת עול מלכות שמים – "דינא דמלכותא דינא". כיוון שאתה בתוך ההיכל של ה', ברשותו, אתה חייב לקיים את חוקו, את דברו. זה נקרא הכנעה, קבלת עול מלכות שמים. עֹל מלשון עַל, שיש מישהו מעלי ואני נכנע תחתיו. קבלת עול מלכות שמים היא ודאי בחינת הכנעה.

אחר כך המדה השניה שהסברנו היא מדת היאוש הטוב. היאוש הטוב ענינו להיפטר מהדמיון שהעולם הזה יכול להיות שלי, להשתחרר מהדמיון, מכח המדמה. מחשבת האדם, שנדמה לו שיש לו משהו לרדוף כאן בעולם הזה, היא דמיון שוא. ברגע שהוא מתייאש ממנה, שהוא מתפטר, הוא משתחרר, והשחרור הזה נקרא הבדלה – הוא נבדל מכח המדמה. ודאי שהדבר השני שהסברנו, היאוש הטוב, הוא בבחינת הבדלה.

הדבר השלישי, הדיבור הכי פנימי של יהודי, שמדבר בינו לבין הקב"ה ממש כשיחת איש אל רעהו ונכנס לפני ולפנים עם הפסוק "אדני שפתי תפתח" – הוא בבחינת מל, מלשון דיבור והמתקה. לכן תפלת שמונה עשרה היא בבחינת המתקת כל הדינים, ולכן מי שזוכה לתפלה הזאת כמו שצריך הוא ממתיק באמצעותה וממשיך את כל הברכות.

אם כן, יש פה שלש מדות שהסברנו שקשורות בעבודת ה' לשם אדנות, וכולן נקראות תיקון ההיכל. לתקן את ההיכל פרושו להמליך את ה', לעשות את ה' בעל הבית. בכך שה' בעל הבית יש שלשה דברים: דבר אחד שאני תחתיו, אני עבד שלו – הוא מלך ואני עבד. זו הכנעה; דבר שני שאני שליח פה, בגלל שאין לי פה מה לעשות לשם עצמי, אין לי פה לרדוף לשם רכוש עצמי. ממילא יש לי אך ורק תפקיד לקיים. זה כבר מבהיר לי את החיים שלי, את תפקיד החיים שלי, מה שאני עושה כאן בכלל. ההבהרה הזאת, להתפטר מהדמיון שהעולם הזה הוא בשביל לבנות בית גדול ולרכוש הרבה רכוש – היא הבדלה; אחר כך, כאשר ה' הוא באמת בעל הבית, ה' נמצא כאן בהיכל, בהיכל הארמון שלו, הדבר השלישי הוא שאני עכשיו נכנס לפני ולפנים, חדר בתוך חדר, עד שמגיע להיכל קודש הקודשים, אליו אני נכנס ו"כלו אמר כבוד", אני מבקש מאדנות, מאותו שם של המלכות, לפתוח לי את השפתיים שאוכל לדבר ביני לבינו ביחידות. הדיבור הזה ביני לבין הקב"ה הוא סוד ההמתקה. זה מה שממתיק, מה שממשיך את כל הברכות וממתיק את כל הדינים. זה נקרא היכל הקודש.

סיכום הקבלת השמות למדרגות

קוֹצוֹ שֶׁל י   אהיה — שֹׁרֶשׁ

י    יהוה — נְשָׁמָה

ה    אלהים — גּוּף

ו    שדי — לְבוּשׁ

ה   אדני — הֵיכָל

אם כן, הערב למדנו את שתי המדות האחרונות, מדת הלבוש ומדת ההיכל, מה הן אומרות בעבודת ה' – מהו תיקון הלבוש בעבודת ה' ומהו תיקון ההיכל בעבודת ה' – ואיזה שמות קדושים מפעילים אותן.

אולי נלמד בקיצור גם את הפרק הבא שהוא קצר ובא לסכם נושא זה. יצא לנו שלכל אחת מחמש המדרגות – שורש-נשמה-גוף-לבוש-היכל – יש שם קדוש. לשם מה צריך לדעת את כל השמות הקדושים? לא כדי שנהיה מקובלים, זו לא המטרה, המטרה היא שנוכל לעבוד את הקב"ה. אם נתבונן בשמות הללו, נמצא טוּב טעם ודעת איך לעבוד את ה' ואיך לתקן את המדרגות הללו – שורש-נשמה-גוף-לבוש-היכל. יצא לנו שהשמות יחד הן אהי"ה-הוי'-אלהים-שד"י-אדנות, כנגד קוצו של שם הוי'.

ג.      פרק ח: רמזים

"איה מקום כבודו"

אחרי שעשינו את כל זה, נראה את הרמז שיוצא שצריך להיות קשור עם המלה כבוד, כיוון שעליה אנחנו בונים כאן את כל ההתבוננות שלנו. כל השער הזה בא להסביר שכל המדרגות – שורש-נשמה-גוף-לבוש-היכל – כולן תיקוני כבוד, כולן קשורות עם סוד הכבוד של ה'. מה הרמז שיוצא מסיכום כל השמות?

וְהִנֵּה כְּלָלוּת ה שֵׁמוֹת הנ"ל: אֶהְיֶה הוי׳ אֱלֹקִים שַׁדַי אֲדֹנָי עוֹלֶה אַיֵּה פְּעָמִים כָּבוֹד —

הכל יחד עולה 512, מספר מאד-מאד מושלם. למה הוא מושלם? הוא 2 בחזקת 9. כלומר, הוא פעמיים 16 בריבוע. הוא מספר מאד חשוב בקבלה. הוא חצי לב בריבוע. כלומר, 16 פעמים פעמיים 16, לב עולה כבוד, וחצי של כבוד עולה איה. איפה אני רואה בתורה שיש קשר בין המלה איה למלה כבוד? בקדושה אנחנו אומרים "איה מקום כבודו". יש בפירוש בתפלה קשר בין המלה "איה", המלה העיקרית ששוה חצי מכבוד בגימטריא.

(אַיֵּה הוּא חֲצִי כָּבוֹד שֶׁהֹוֶה תָּמִיד בְּסוֹד ״שָׁלֵם וָחֵצִי״ וְדַ"ל),

איה הוא גם הוה משם הוי', והחצי תמיד הוה מתוך השלם. חצי נקרא חץ שנזרק מהקשת[נט]. יש קשת וחץ, קשת נקראת שלם, חצי הוא חץ והקשת יורה חיצים תמיד. החיצים הם ההוה, בגימטריא איה.

בְּסוֹד ״אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ״, וּבָא לְרַמֵּז עַל הִתְכַּלְּלוּת כָּל הַמַּדְרֵגוֹת בַּשֹּׁרֶשׁ הָעֶלְיוֹן

בקבלה כתוב[ס] ש"איה" הוא בכתר. שאלת "איה" היא שאלת הכתר; "מה" היא שאלת החכמה; "מי" היא שאלת הבינה; "מדוע" היא שאלת הדעת. אי אפשר עכשיו להסביר יותר מדי, אבל "איה" היא בבחינת הכתר. ממילא אם אני אומר "איה מקום כבודו" הכוונה היא לכתר. אולי יש מי שראה בסידורים בקדשת כתר. מתי אומרים "איה מקום כבודו"? בקדושת כתר, וכתוב בסידורים שצריך לכוון באופן מיוחד על המלה "איה" שהיא שם קדוש ששייך לכתר.

איך בדיוק הוא שייך לכתר? כתוב כך^סה, ש-א היא כתר שבכתר, ו-יה הן החכמה והבינה שבכתר. כלומר, סוד המלה "איה" הוא כתר-חכמה-בינה שבכתר. אם כן, עכשיו כשאני אומר "איה מקום כבודו", מה הכוונה? שכל המדרגות של כבוד נכללו כאן בשורש העליון. השורש הוא הכתר.

(סוֹד [שם] אֶהְיֶה [שבחמשת השמות הוא כנגד הכתר], שֶׁאוֹתִיּוֹתָיו הֵן אַיֵּה [רק ש-ה שבה כפולה]), וְאַחַר כָּךְ בָּאָה הִתְגַּלּוּת הַכָּבוֹד בְּסוֹד ״בָּרוּךְ כְּבוֹד הוי׳ מִמְּקוֹמוֹ״

המקום המקורי-השורש הוא הכתר. צריך להכיר, זה מה שאמרנו בשיעור הראשון ברגע שהתחלנו ללמוד את השער הזה, שאנשים רגילים לחשוב על כבוד רק במדרגות הנמוכות, כמו כבוד של לבוש וכבוד של היכל אבל לא במדרגות העליונות. חידוש גדול אצלנו לחשוב שיש כבוד גם בחכמה וגם בבינה ואפילו בכתר שלמעלה מהכל. אז קודם כל בעבודה צריך להכיר ששורש כל הכבוד הוא בבחינת "איה" שבכתר, בסוד "אהיה אשר אהיה".

המשכת "כבוד ה' ממקומו"

אחר כך צריך להמשיך משם את הכבוד דרך כל המדרגות – הנשמה, הגוף, הלבוש ועד ההיכל. זאת בסוד הפסוק שאומרים בהמשך – "ברוך כבוד הוי' ממקומו"[סא]. כתוב ש"ברוך כבוד הוי' ממקומו" פרושו להמשיך את "כבוד הוי'". אמרנו בתחלת השער ש"כבוד הוי'" הוא הכבוד שבכתר ויש להמשיך אותו "ממקומו". מהו המקום שלו? "איה מקום כבודו", המקום שלו הוא "איה". כשאומרים "איה מקום כבודו" הכוונה היא שהמקום של כבוד ה' הוא "איה" – "איה" הוא המקום של "כבודו". סוד "איה" הוא מקום הכבוד. זהו השורש, מקור הכבוד שלו, וממנו ממשיכים את הכבוד. המשכה נקראת "ברוך" בכל מקום. "ברוך" בקבלה הוא תמיד לשון המשכה מלמעלה למטה. ברגע שאני אומר "ברוך כבוד הוי' ממקומו" הכוונה היא להמשיך את הכבוד מהמקום שלו. מהו המקום שלו? "איה", שהוא עצמו חצי הערך של כבוד.

(״בָּרוּךְ״ לְשׁוֹן הַמְשָׁכָה וְגִלּוּי לְמַטָּה, מִלְּשׁוֹן ״הַמַּבְרִיךְ אֶת הָאִילָן״, כִּמְבֹאָר בְּדַא"ח),

מבואר בחסידות[סב] שברוך הוא מלשון להבריך אילן. מה זה להבריך אילן? לקחת ענף של אילן, לכופף את הענף ולשתול אותו שוב בתוך האדמה. זה נקרא להבריך. כלומר, לקחת דבר גבוה, לכופף אותו למטה, לשים אותו בתוך האדמה על מנת שיצמח מחדש. כתוב שכל פעם שאומרים "ברוך" הכוונה היא להבריך איזה ענף עליון, להמשיך אותו ולתקוע אותו למטה בתוך הארץ. זהו סוד הברכה בכל מקום.

הַמְשָׁכַת הַכָּבוֹד דֶּרֶךְ ד אוֹתִיּוֹת הוי׳ ב"ה.

קודם הכבוד נמצא בסוד "איה" ואחר כך מבריכים אותו, כלומר ממשיכים את הכבוד, "ברוך כבוד הוי' ממקומו", מ"איה", דרך כל המדרגות – נשמה, גוף, לבוש, היכל. שוב, הרמז הכללי כאן הוא שכל השמות יחד, אהיה-הוי'-אלהים-שדי-אדני, שוים איה פעמים כבוד. איה הוא-הוא מקור ומקום הכבוד. הוא חצי כבוד, וממילא המספר 512 הוא חצי של כבוד בריבוע כללי, שהוא פעמיים איה בריבוע כללי, פעמיים 16 בריבוע, חצי מ-32 בריבוע. בלשון אחרת, הוא 2 בחזקת 9.