מוצש"ק כי תבוא, אור לכ"א אלול ס"ח – בית גל עיני, י-ם

שיעור הכנה לסליחות

א. הימים הנוראים ו-ג מצוות הצבור

"'שום' לעילא 'תשים' לתתא" – שני ימים של ראש השנה

ידוע שענין עשרת ימי תשובה הוא בנין המלכות, מראש השנה שממליכים את הקב"ה עלינו – "אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם" – וכלה ביום כיפור שהוא סוד החתימה, כדי שהמלכות תהיה ראויה להזדווג עם ז"א ולהוליד נשמות חדשות, נשמות ישראל, בשנה הבאה.

צריך לבנות את המלכות, בנין פרצוף רחל. רחל, המלכות, היא עולם הדיבור. כך כתוב בקבלה וחסידות. הרבי אומר במאמר שראש השנה בכל שנה זה כמו הכניסה לארץ ישראל, שארץ ישראל היא גם כן פרצוף רחל, כידוע. כשעם ישראל נכנס לארץ ישראל הוא מצווה בשלש מצוות – להעמיד מלך, להכרית זרעו של עמלק, לבנות את בית הבחירה.

ידוע שכתוב "שום תשים עליך מלך", ובזהר כתוב "'שום' לעילא", קודם צריך לשים את ה' כמלך עלינו, ואחר כך המצוה "'תשים' לתתא", מצוה להעמיד מלך ישראל, מלך צדיק וחסיד כמו דוד המלך, "דוד מלך ישראל חי וקיים".

היות שכתוב "יחינו מיֹמים" על שני ימי ראש השנה יש לומר שהיום הראשון הוא בעיקר "'שום' לעילא", להכתיר את ה' למלך עלינו בשמים, והיום השני (שלכן הוסיפו אותו, והוא נוהג גם בארץ ישראל – שלא כמו כל יו"ט שני – וינהג לעולם ועד) הוא "'תשים' לתתא" כאשר שניהם יחד נחשבים ל"יומא אריכתא". אחר כך כל עשרת ימי תשובה הם בנין המלכות, בנין פרצוף רחל.

שני ימי ראש השנה – קבלת מלכות ה' והעמדת מלך גשמי בפועל

שוב, היום הראשון של ראש השנה הוא הכניסה לארץ ישראל – עם ישראל נכנס לארץ ישראל, ובצעד הראשון שדורכים בארץ ישראל הענין הוא "'שום' לעילא". נכנסים לארץ ישראל על מנת לקיים את התורה והמצוות, להיות לקב"ה עם סגולה מכל העמים, וכך לפי ההלכה – כשעוברים את הירדן צריך לכוון לקיים את מצוות התורה, אחרת זה לא תופס, לא חלות כל ברכות ה', הן מתקיימות רק כאשר נכנסים לארץ על מנת לקיים את ה"'שום' לעילא", שהקב"ה הוא המלך שלנו.

שוב, הרבי אומר שהיום הראשון של ראש השנה הוא הכניסה לארץ וממילא כולל את ה"'שום' לעילא". אחר כך, אחרי הכניסה לארץ והכיבוש והירושה והחלוקה והישוב – באה מצות העמדת מלך. ה' בראשנו, נלחם וכובש ומחלק ומיישב לנו את הארץ, ואחר כך יש מצוה להעמיד מלך שינציח לנו את כל זה. על דוד המלך כתוב "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" – הענין שלו הוא להנציח את ה"'שום' לעילא". אבל כדי שה"'שום' לעילא" יהיה מוחשי לא סומכים על מלך בשר ודם בכיבוש הארץ – ה' כובש לנו את הארץ. משתמש בנו, אנחנו חייליו – "צבאות הוי'" – אבל הרמטכ"ל והמלך שלנו תוך כדי כיבוש הארץ הוא ה', ועוד לא מלך ישראל (וכמו שהיה מורגש באופן מיוחד בראשית הכיבוש, כיבוש יריחו, ושעל כן פסק יהושע שכל שללה יהיה חרם לה').

עשרת ימי תשובה – הכרתת עמלק בכח עשרה עומקים

מה המצוה הבאה, אחרי ה"'תשים' לתתא"? מלחמת עמלק – להכרית את זרעו של עמלק. את זה עושים על ידי העומקים. בעמלק יש אותיות עמק. בעשי"ת נאמר בכל יום "שיר המעלות ממעמקים קראתיך הוי'", וכתוב שזה הזמן היחיד בשנה שזוכים להגיע לעשרת העמקים של ספר יצירה. לכל ספירה יש כח ועבודת ה' בהתאם לה, אבל העמק של כל אחד הוא רק בעשרת ימי תשובה. העומק הוא התמצית. כתוב שבין העמים, בין אויבי עם ישראל, התמצית – עומק רע – הוא עמלק (לא כמו שבעת העממים וכו', אלא עומק ותמצית הרע). וממילא, הזמן היחיד בשנה שאפשר להכרית אותו הוא עשרת ימי תשובה, "שיר המעלות ממעמקים קראתיך הוי'" – מלמעלה נותנים לנו את האפשרות להגיע לעומק הקדושה, לעשרת העומקים של הקדושה.

יום כיפור – בנית בית המקדש

אחר כך יש את המצוה השלישית, שהיא התכלית – בנין המקדש. משיח יבנה מקדש במקומו. כמובן, הדבר קשור ליום כיפור, שהוא "אחת בשנה" – יש שם את החיבור של עולם-שנה-נפש (שלשת ממדי העולם בספר יצירה) בדרגה הכי גבוהה של כל אחד. מבחר העולם הוא מקום המקדש, מבחר השנה הוא יום כיפור ("אחת בשנה"), והמובחר שבנפש הוא הכהן הגדול שרק בו כשרה עבודת היום הקדוש. לכן באותו יום מתחברים ג הפסגות של עולם-שנה-נפש – המקדש וקה"ק, יום כיפור והכה"ג. ממילא פשוט שהענין של יום כיפור הוא בנין בית הבחירה ועבודת ה' בבית המקדש – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", "בתוכו לא נאמר אלא 'בתוכם', בתוך הלב של כל אחד ואחת מבני ישראל".

ימי הסליחות – הכנה לקראת הכניסה לארץ ובנין המלכות

אם כן, אם יש לנו את הכניסה לארץ ו-ג מצוות הציבור בעשי"ת, מראש השנה עד יום כפור, מה עושים הערב, בסליחות, שהן הכנה קרובה לעשי"ת? על פי פשט אנו מבקשים הערב מהקב"ה שנזכה, שנהיה ראויים וזכאים, לכל המהלך הזה של עשרת ימי תשובה. שיסלח לנו, ינקה אותנו מהלכלוכים שלנו וממה שמונע אותנו מלהכנס לארץ ישראל. שנהיה ראויים להכנס לארץ, לקיים "שום תשים עליך מלך"" להגיע לעומקי הספירות שרק על ידי זה מכריתים זרע עמלק, והתכל'ס שנזכה לבנות את בית הבחירה ולעבוד בו ביום כיפור.

שוב, הערב מבקשים סליחה, אבל הסליחה היא בשביל משהו – כדי שנהיה ראויים וזכאים לבנות את המלכות. חמשה ימים לפני ראש השנה זה כה אלול, יום בריאת העולם, שהוא גם הכנה. ראש השנה הוא יום ששי של הבריאה, בו נברא אדה"ר, שגם אמר "'שום' לעילא" – פתח ואמר לכל הבריאה "בֹאו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עֹשנו", באו נמליך את ה' עלינו למלך. אבל בשביל להגיע לבריאת אדם הראשון שממליך ה' על כל הבריאה צריך כמה ימי הכנה, חמשה ימי בריאת עולם. סליחות הן או באותו זמן, או – כפי הקביעות השנה, שבה הכי הרבה ימי סליחות (היינו שזה העוצמה הכי רבה של סליחות) – שמונה ימים. הכל הכנה לבנין המלכות, הכניסה לארץ וקיום מצוות הציבור בארץ ישראל.

תמצית תורות הבעש"ט – "עולם הדבור"

ניתן סימן: הנושא שבו אנחנו פותחים ומדברים הערב הוא בנין המלכות, שהוא עולם הדבור – "באשר דבר מלך שלטון". המושג "עולם הדבור" – חוץ מהמושג "בנין פרצוף רחל" – הוא אחד מהלשונות הכי חביבים ואהובים על מורנו הבעל שם טוב. "מי זאת עולה מן המדבר" – כל ענין החסידות קשור לתקון של עולם הדבור ולדעת מה זאת אומרת שאני מדבר, תקון הדבור.

אפשר לומר שאם יש 'ווארט', משהו הכי עיקרי לבעל שם טוב, הוא המושג הזה "עולם הדבור". אפילו הכנעה-הבדלה-המתקה ויחוד יראה-נורא הוא הכל חלק מתקון עולם הדבור. התורות שאנחנו תמיד מדגישים אצל הבעל שם טוב כחשובות ביותר הן הכנעה-הבדלה-המתקה ויחוד יראה-נורא, והכל נאמר על תקון הדבור.

 תשסט = ברוך שאמר – תקון הדבור

יש קשר מיוחד לשנה הזאת, וניתן סימן: השנה הבאה עלינו לטובה, תשסט, עולה בגימטריא "ברוך שאמר" (אומרים כל יום בשחרית, מפתקא שנפלה מהשמים). שאמר עולה גם ישראל, היינו שזה ברוך ישראל – אין כזה בטוי בתנ"ך, אבל יש כמה פעמים "ברוך הוי' אלהי ישראל"[א]. זה "ברוך שאמר והיה העולם". בפשטות, "אמר והיה העולם" הוא ב-כה אלול, אבל אומרים בראש השנה "זה היום תחלת מעשיך", עיקר ה"שאמר" הוא "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" בראש השנה, זה עיקר הבריאה ("[נעשה] אדם" היינו ישראל – "אתם קרוים אדם וכו'").

תקון הדיבור מתחיל מאמירת הסליחות

תקון הדבור מתחיל מסליחות, גם על פי פשט. סליחות הן תוספת מרובה לסדר התפלות היום-יומיות. כשנאמר עוד מעט סליחות בע"ה נוסח התפלה של ימים נוראים, וגם יש כאן הרבה מלל – הרבה תוספת תפלה, הרבה דבורים. כל ענין הסליחות הוא לדבר בשופי, לדבר עם הקב"ה, לבקש סליחה וכל מה שכתוב. לא רוצים לדבר מן השפה ולחוץ, בשטחיות, רוצים לדבר מתוך הלב, כמו כל התפלה שהיא "עבודה שבלב זו תפלה", אבל העיקר שיש כאן הרבה דבורים. עד כאן הקדמה.

ב. פרצוף "עולם הדבור"

מה שנעשה הערב בע"ה, נעבור על כמה וכמה תורות של הבעל שם טוב (בעיקר), הכל בנושא הזה של תקון עולם הדבור, ואם נגיע לפרצוף שלם של עולם הדבור, עשר ספירות שלו, גם אפשר לכוון אותן בעשי"ת לפי הסדר.

דעת: "המצא לנו בבקשתנו" – הארה פנימית בעולם הדבור

נתחיל מהתורה הראשונה והעיקרית שהיא מתוך הסליחות. בתוך סדר הסליחות יש בטוי "המצא לנו בבקשתנו". שלש מלים פשוטות, לשון שלא נמצאת בשום מקום אחר – לשון מקורי של סדר סליחות. "המצא לנו בבקשתנו, כמו שכתוב 'ובקשת משם את הוי' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך'". הפסוק הוא כמובן לשון של התורה, אבל מה שכתוב קודם זה משהו מיוחד לסדר סליחות – "המצא לנו בבקשתנו".

"המצא לנו בבקשתנו" – תפלה לחיבור עולם המחשבה עם עולם הדבור

יש על כך תורה מקורית של מורנו הבעל שם טוב, שעיקר מה שאנחנו מבקשים שהקב"ה ימצא בתוך הבקשה שלנו. מה זאת אומרת? כשאדם מדבר בכלל וכשמבקש בפרט הוא צריך לכוון, כך אומר הבעל שם טוב, שבעצם עולם הדבור מבקש. מהו עולם הדבור? עולם הדבור הוא מלכות דאצילות. אני כלי, אבל אם אני מבקש משהו – פותח את הפה ומבקש מה', לא משנה מה – עולם הדבור מבקש מעולם המחשבה, רחל מלאה, שהאור והשפע ירד מעולם המחשבה ויתחבר עם עולם הדבור, בסוד "מי [עולם המחשבה] זאת [עולם הדבור] עולה מן המדבר", "מי זאת הנשקפה כמו שחר, ברה כחמה יפה כלבנה איומה כנדגלות". שוב, לא אני מבקש אלא עולם הדבור מבקש.

עצם האופי הזה של תורה, של מחשבה והתבוננות, הוא משהו אופייני לבעל שם טוב. מאד קשה למצוא בחב"ד כאלה בטויים – אל תחשוב שאתה מדבר אלא שעולם הדבור מדבר. אפשר לחשוב שכל מה שכתוב בכתר שם טוב הוא רק בשביל צדיקים ומאמרי חסידות חב"ד הם בשביל בינונים, אבל זה לא מספק אותנו. לכן צריך להתעמק ולהבין את הדברים, על מנת ליישם אותם, גם לפי שיטת חב"ד. מה הבעיה לקבל את כל הסגנון הזה בהשקפה ראשונה? כי זה נשמע כמו כח המדמה, וחב"ד מאד נגד כח המדמה, אוהב דברים ממשיים ומוחשיים. לכן בשביל לעשות את זה חב"די צריך לעשות מזה משהו מאד מאד ממשי, שלא ישאר דמיוני – שלא אני מדבר אלא עולם הדבור מדבר, ומבקש מעולם המחשבה.

ד מדרגות בתפלה: אור הבורא-עולם המחשבה-עולם הדבור-מימוש בפועל

אחר כך הבעל שם טוב ממשיך בכך שיש "אור הבורא", "עולם המחשבה", "עולם הדבור" (הכל לשונות שלו), ויש את מימוש הבקשה בפועל ממש – ארבע מדרגות. כשאני מבקש משהו, מתפלל, נדמה לי שאני מבקש ממך, ה', שתעשה לי משהו במציאות, ואם אני זוכה אתה עושה לי מה שאני מבקש. מה מלמד הבעל שם טוב? שזה לא עובד ככה. לא שאני מבקש ממך ואתה עושה לי, אלא צריך לעבוד ככה: אור הבורא נמשך לעולם המחשבה, ועולם המחשבה משפיע לעולם הדבור, ועולם הדבור נמצא בתוך הפה שלי, ואחר כך מתוך כך – מתוך אור הבורא שנמשך לעולם המחשבה ולעולם הדבור – נעשית הבקשה. הבקשה נעשית בצינור הזה דוקא, לא שבא ממקום אחר.

שתי אפשרויות בהקבלת ד המדרגות

עולם המחשבה הוא לכאורה בינה, עולם הדבור הוא לכאורה מלכות, אור הבורא אפשר לומר שהוא חכמה, והפקת הבקשה בפועל ממש – מימוש הדבר שאני מבקש אותו – לכאורה זה העולמות התחתונים, עד עולם העשיה (שהוא העיקר – שהדברים יתממשו למטה מטה בעולם העשיה, העולם התחתון הזה שלנו שאין תחתון למטה הימנו).

חכמה	"אור  הבורא"
בינה	"עולם המחשבה"
מלכות	"עולם הדבור"
בי"ע	מימוש בפועל

אבל אפשר גם לעשות מזה מבנה עוד יותר פשוט, של שם הוי', כי בתוך העולמות גופא עולם הדבור הוא עולם היצירה. באצילות היינו מלכות דאצילות, אבל בעולמות ידוע שבריאה-יצירה-עשיה הן מחשבה-דבור-מעשה. עולם הבריאה, עולם השרפים, עולם הכסא, הכורסייא (סוד "אמא עילאה מקננא בכורסיא"), הוא עולם המחשבה. בעולם היצירה יש מלאכים, "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק", זה דבורים – צריך הרבה חיות בדבור, אבר חי, כדלקמן. חיות = דבור דבור ב"רצוא ושוב כמראה הבזק" (בזק = דוד המלך), הדבר הוא אחד – "דבר אחד לדור" – אבל הדבור הוא שנים (ברצוא ושוב), "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז [למלך] לאלהים". חיות = משיח בן דוד (דוד נוטריקון דבור ודבור, כל דבור שיוצא מפיו אל זולתו חוזר לעצמו ורק אז נכנס כדבעי ללב זולתו, כידוע פירוש הבעל שם טוב על "הוכח תוכיח", הוכח את עצמך וכו'[ב]. דבור ודבור = דוד ועוד יצחק יצחק, ד"בנין המלכות מן הגבורות", סוד מנצפ"ך כפול, וד"ל), "נעים זמירות ישראל", והוא "חי וקים" בחיים נצחיים כנ"ל (סוד "למנצח" דספר תהלים, מקור השתפכות הנפש בריבוי דבורים חמים היוצאים מן הלב, דוד המלך הוא "לב כל ישראל" והחיות רצוא ושוב בלב דוקא, ודוק). על מנת שזה ירד עד עולם העשיה, יעבור את המסך של ה"אף" (קצת מפחיד, "יגרתי מפני האף") ויגיע ל"עשיתיו", זה הכח לממש בפועל כאשר ה' נמצא בתוך בקשתנו.

אצילות	"אור  הבורא"
בריאה	"עולם המחשבה"
יצירה	"עולם הדבור"
עשיה	מימוש בפועל

כל זה הבעל שם טוב אומר שככה צריך לכוון כשאומרים "המצא לנו בבקשתנו" – "המצא לנו", אתה צריך להיות בתוך הבקשה שלי, ואז, אם אתה תהיה בתוך הבקשה שלי, זה יתממש ויתקיים בע"ה. הר"ת "המצא לנו בבקשתנו" הן הלב – הבל-להב-הלב – "עבודה שבלב זו תפלה". כלומר, זה תלוי בכוונת הלב – "לב חכם ישכיל פיהו".

עיקר הבקשה היא בגלות – "ובקשתם משם"

מה אומרים אחרי המשפט "המצא לנו בבקשתנו"? "כמו שכתוב 'ובקשתם משם'" – מתוך עומק הגלות. אנחנו עדיין לא במקדש, עדיין בגלות. אין זמן יותר טוב לומר "ובקשתם משם" כמו בימי הסליחות שהן הכנה לכניסה לארץ (קצת אסמכתא למנהג חב"ד לא לומר סליחות בעשי"ת, משום שאז אנחנו כבר בתוך א"י ולא שייך לומר סליחות). עיקר ה"ובקשתם משם את הוי' אלהיך וגו'" – הפסוק שהוא אסמכתא לזה – הוא בסליחות (אם כי אומרים זאת גם בסדר סליחות ביום כפור).

חיבור הבקשה והדרישה – עולם המחשבה ועולם הדבור

מה ההבדל בין ביקוש לבין דרישה? זה גם מוסבר אצלנו במקום אחר, לפי דברי אבא של הרבי, שדרישה היא בעולם הבריאה וביקוש בעולם היצירה. אבא של הרבי מדייק באגה"ק בתניא את הלשונות בקשה-דרישה-יחול שהם בבריאה-יצירה-עשיה.

נתבונן בפסוק שלנו: "ובקשתם משם ['המצא לנו בבקשתנו']" הוא עולם הדבור, עולם היצירה – עולם של דבורים חיים, של חיות הקדש. "ומצאת" – מה תמצא? צריך לומר ש"ומצאת" הוא הפירוש של "אף עשיתיו" ש"אף" בא לרבות את האצילות גם במקום העשיה (אף ר"ת אצילות פה), כי מציאה היא בחינת חכמה (כמאמר הכתוב "והחכמה מאין תמצא"). אבל הפשט הוא ש"ומצאת" הוא בעולם העשיה, במימוש הבקשה. גם על פי פשט, אתה מבקש "את הוי' אלהיך", שזה באצילות, אבל אתה רוצה למצוא אותו בחיי היום-יום, בעולם העשיה. אבל אחר כך יש עוד תנאי – מתי "ומצאת"? "כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך". "כי תדרשנו" הוא עולם המחשבה. אם כן, חיבור עולם המחשבה ועולם הדבור של הבעל שם טוב פירושו חיבור הדרישה והביקוש, שהביקוש ירגיש כמו הדרישה.

גילוי פנימי כתוצאה מהבקשה – כמו בדרישה

מה ההבדל בין בריאה ליצירה? בריאה היא עדיין אור המאיר לעצמו ויצירה כבר אור המאיר לזולתו. ראשית תחושת הביקוש היא 'אני מבקש ממך', שאתה מחוץ ממני, שתעשה לי טובה – בבקשה תעשה לי טובה. מה הדרישה כאן? "כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך". מה פירוש "בכל לבי דרשתיך" (עוד פסוק, שכל שער היחוד של אדמו"ר האמצעי מבוסס עליו – עבודת ההתבוננות)? איפה ה' מופיע כאשר דורשים אותו? הוא מופיע בחוץ? לא. אם אני מבקש אני מרגיש שאני מבקש ממך לעשות לי טובה. אבל אם אני דורש בכל לבבי ובכל נפשי, אם אני זוכה שהדרישה פועלת, ה' מופיע מבפנים. כמו שהבעל שם טוב אומר "נשמת אדם תלמדנו" – שהתורה והקדושה באה מתוך הלב. "בכל לבבך ובכל נפשך" – משם גם מופיע מושא הדרישה.

מה הכוונה שאני מחבר אותם ביחד? מה הווארט של הבעל שם טוב שצריך לחבר את עולם המחשבה ועולם הדבור, הדרישה והביקוש? שגם הביקוש ירגיש ככה. איך אני יודע את זה? מהפסוק של "לדוד" שאומרים בכל אלול עד הושענא רבה – "לך אמר לבי בקשו פני [לשון בקשה] את פניך הוי' אבקש". זה לשון בקשה, אבל שה' יופיע בתוך הלב שלי – זו בקשה בדרגת הדרישה. אבל הפסוק הזה אומר "ובקשת משם את הוי' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך".

מעלת הגאולה העתידה על גאולת מצרים – ביאה מתוך דרישה פנימית

כל מה שאמרנו עד עכשיו הוא פירוש הבעל שם טוב על מה שצריך לחשוב כשאומרים "המצא לנו בבקשתנו" – שאתה תהיה בתוך הבקשה (לא אתה שמה בחוץ). שוב, עולם הדבור מבקש שאור הבורא יתגלה בעולם המחשבה, יאיר בעולם הדבור, ומשם ירד לפועל ממש.

הענין הזה הוא גם דבר גדול שמאפיין את הגאולה העתידה על ידי משיח צדקנו לעומת כל הגאולות הקודמות, כולל גאולת מצרים, שהגאולה העתידה לא באה מבחוץ אלא מבפנים. זה עיקר החב"ד, שפיץ חב"ד, שזה התבוננות – שהגאולה באה מהדרישה מבפנים. הגאולה היא לא נסים מבחוץ. כתוב בפסוק "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שמגמדות נפלאות יציאת מצרים. איך יתכן? כי בגאולה העתידה הנפלאות באות מבפנים. "עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש" משום שהאלקות מתגלה מבפנים. על ידי הגלות "ובקשת משם את הוי' אלהיך" ואז "ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך" – זה "המצא לנו בבקשתנו".

עד כאן התורה הראשונה של הבעל שם טוב על לשון הסליחות. בפרצוף שנבנה בהמשך זה הדעת – זה עיקר הדעת של הדיבור, לדעת מה אתה עושה כשאתה מדבר בכלל, וכשאתה מבקש בקשה מהקב"ה בפרט, "המצא לנו בבקשתנו".

חכמה: "אשר יוציאם ואשר יביאם" – מנהיג הנעוץ באנשיו

"יפקד הוי' איש על העדה אשר יוציאם ואשר יביאם". אומר הבעל שם טוב שהמנהיג צריך להיות אחד כזה שיודע להעלות את כל הסיפורים של אנשיו, לחבר את הגשמי לרוחני ולהעלות את כל סיפורי המעשיות של כולם. כך הבעל שם טוב מפרש "אשר יוציאם ואשר יביאם" – שמוציא את הדבורים מהפשטות שלהם ומביא את הדבור לשרש. רק אחד שיכול לקיים את זה ראוי להיות דבָּר – "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור" – זה אך ורק מישהו שיודע איך להעלות את כל דבורי הדור שלו לשרש, וממילא להמתיק את כל הדבורים בשרשם.

מנהיג הדור – "נקודה דנעיץ"

כלומר, שלמנהיג-הדבר יש חוש מיוחד בסיפורים. לא דוקא סיפורים של ימים קדמונים, אלא סיפורים אקטואליים. הוא אוהב לשמוע חדשות, לקרוא עיתון (או שמישהו אחר יספר לו מה כתוב בעיתון אם אין לו זמן לקרוא את העיתון). כשהוא שומע איזה סיפור הוא יודע איך להתחבר אליו – סיפור הוא דבור, הכל דבורים – ויודע איך להעלות את הדבור לשרש.

בלשון הבעל שם טוב זה נקרא לחבר את הגשמי לרוחני. המלך הוא בחינת "כתר עליון איהו כתר מלכות", אבל הכתר הוא נבדל – הכתר נקרא "נקודה דלא נעיץ". אבל החכמה – ה-י (י וקוצו של י מהוות יחד אות אחת) – זה "נקודה דנעיץ". המנהיג, ה-י, החכמה של המנהיג (חכמה היא בטול, אבל) זה איך להיות נעוץ בתוך כל סיפור מעשה של כולם – בתוך כל הספירות, שכולן סיפורים. כשהוא שומע סיפור מיד מזהה שהסיפור ומי שמספרים עליו ומי שסיפר זה קשור לאיזו ספירה, הוא מזהה את הספירה והוא נעוץ בכל הספירות ובכל הסיפורים, ובכך הוא מוציא אותם מהגשמיות ומביא אותם לרוחניות שלהם ובכך הוא ממתיק את כל הסיפורים וכל החדשות של הדור שלו, וזה המנהיג של הדור. לכן את התורה הזאת של הבעל שם טוב נשים בחכמה, כי זה נקודה דנעיץ – זה המנהיג של הדור.

בינה: "שלשה ספרים נפתחים" – שלשה סיפורים

אחר כך הבעל שם טוב אומר שבראש השנה שלשה ספרים נפתחים – ספרם של צדיקים גמורים, שנכתבים ונחתמים לאלתר לחיים טובים, וספרן של רשעים שזה ההיפך, וספרן של בינונים שתלוים ועומדים ומחכים מכסה לעשור שיפסק הדין שלהם. אומר הבעל שם טוב שכל הספרים האלה הם בעצם סיפורים – הספרים הם איך האדם מספר סיפורים, איך הוא מדבר. כשצדיקים גמורים מספרים סיפור ובסיפור שלהם מבקשים איזה בקשה הם מחברים את הבקשה לעולם המחשבה ואין להם שום אינטרס וטובת הנאה אישית כלל וכלל. הם רק יודעים שבדבור עולם הדבור מדבר ומבקש יחוד עם עולם המחשבה.

העלאת הצדיקים את הסיפור לשרשו

עולם המחשבה הוא בינה, והצדיק שכל כולו כאשר מספר סיפור רק מעלה דבוריו לעולם המחשבה – הוא חי. ברגע שאדם מבקש לעצמו משהו – ספק אם הוא חי. אבל הצדיק הזה, שיכול להיות כל אחד מאתנו, כי בכח ודאי ש"ועמך כֻלם צדיקים", ואם מבינים במה זה תלוי – שרק תלוי בדבר הזה, שכאשר אתה מספר סיפור אתה לא חושב על שום דבר אחר, רק שעולם הדבור מבקש ומתחנן להתעלות ולהתחבר לעולם המחשבה – אתה ממילא נכתב ונחתם לאלתר לחיים טובים ולשלום. כי כל הסיפור שלך זה מה שמשייך אותך לספרן של צדיקים, סיפורם של צדיקים.

הרשעים שסיפורם הוא להנאת עצמם נחתמים ממילא להפך החיים

עוד הפעם, הבעל שם טוב אומר שכל הספרים הם רק איך אתה מספר את הסיפור שלך. הרשע עושה להיפך – מספר סיפורים רק מתוך מחשבה על הנאת עצמו. או שההנאה היא מעצם זה שהוא לץ, יש הנאה גדולה מלספר סיפורי ליצנות ולשון הרע, או שכאשר מבקש משהו חושב אך ורק על עצמו, ולא על זה שעולם הדבור (עלמא דאתגליא, יבשה) רוצה להתחבר לעולם המחשבה (עלמא דאתכסיא, ים [של מים מתוקים, המחיים עצמות יבשות כו']). אחד כזה הוא במקום היפך החיים, ולפי סיפורו נכתב ונחתם מיד בספרן של רשעים.

הבינוני מנסה לקשר את הסיפור לשרשו אך יש לו פניות

הבינוני הוא אחד שלמד חסידות ולמד תורת הבעל שם טוב ויודע שכאשר מספרים סיפורים צריך לחבר את הסיפור עם השרש, עם עולם המחשבה, אבל בכל אופן הוא רוצה משהו – יש לו עדיין איזו פניה או נגיעה, משהו לגרמיה, לכן הדין שלו עומד ותלוי עד יום כיפור. יום כיפור הוא הוא עולם המחשבה, "לפני הוי' תטהרו" זה בינה, אמא עילאה, אז ברגע שמגיעים ליום כיפור שהוא הוא עולם המחשבה אז הדין של הבינוני נחתם לטובה. כך אומר הבעל שם טוב.

שרש הספרים והדין הנעשה על ידם – בבינה

זה עוד תורה של הבעל שם טוב – אנחנו כעת בוחרים תורות מכש"ט שכולן קשורות זו לזו והמכנה המשותף הוא עולם הדבור – וזו תורה שבמפורש שייכת לראש השנה ויום כפור, איך הבעל שם טוב מפרש שלשת הספרים שנפתחים בראש השנה וכו'. הכל זה רק ענין אחד – איך אתה מדבר, מה אתה חושב כאשר אתה מדבר. האם אתה מחבר דיבורים לעולם המחשבה או לא – בזה נגמר הדין שלך.

לאן הווארט הזה שייך? לעולם המחשבה בעצם, שזה בינה, אמא עילאה. כל השלשה ספרים נמצאים שמה. איפה הקב"ה פותח את הספרים שלו ומעיין בספרים וכותב בספרים וחותם בספרים? הכל באמא, כך כתוב בקבלה. עולם הסיפור-הדבור הוא מלכות, אבל הכוונה האם אתה מחבר את זה למעלה, לעולם המחשבה, או לא.

אם כן, את התורה הזאת נמקם בספירת הבינה. זה אחרי התורה של "יפקד הוי' איש על העדה אשר יביאם ואשר יוציאם", הנקודה דנעיץ של החכמה, של המנהיג שלא רק שיודע לחבר את דבוריו לעולם המחשבה אלא את כל דבורי בני דורו, וכך מעלה את כל אנשי הדור, דרך הסיפורים שלהם.

עוד הפעם, המנהיג הוא אחד שיכול ללכת לאיזה עיתון, ואם רק יתנו לו את המדור שלו בעיתון יכול להעלות את כל הדבורים של הדור, ובכך הוא נעשה המנהיג של הדור. זה היה החכמה, והבינה זה הסיפורים שלך.

חסד וגבורה: דבורים מתוך אהבה ויראה

את הדעת אמרנו קודם – "המצא לנו בבקשתנו". נמשיך הלאה בעקרי המדות, אהבה ויראה. התורה הבאה כתובה בדברי רמ"מ מויטבסק – מתלמידי הבעל שם טוב והמגיד, שאמר שמי שרוצה לצייר לעצמו משיח יצייר את הבעל שם טוב – שלקח מהבעל שם טוב את הענין שכאשר אדם מדבר צריך לדבר מתוך יראה גדולה, שיחדיר את היראה בתוך הדבור. שתי המדות העיקריות הן חסד וגבורה, ומה שצריך להסביר כאן – וזה דבר פשוט להסביר – שכאשר אני מדבר צריך לחוות אהבה ויראה. באמא הכל היה לקיים את ההוראה לחבר הכל לעולם המחשבה, אבל בחסד וגבורה אני צריך להחדיר לתוך הדבורים שלי אהבה ויראה. נתחיל מהיראה.

יראה בדבור – התחושה שה' נמצא בתוך הדבור

מה הדבר הכי פשוט של יראה בתוך הדבור? "האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים", "מלה בסלע משתוקא בתרין", "חש" לפני "מל". הסיבה שיש חש ושתיקה, "משתוקא בתרין", לפני ה"מלה בסלע", היא כדי להכרית את הקליפות ורק אז "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו" – זו היראה שבתוך הדבור. יש על כך הרבה תורות של הבעל שם טוב. "אם הרב דומה למלאך הוי' צבאות יבקשו תורה מפיהו" – אם הרב הוא כאלם, שותק להכרית הקליפות כי "אלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים", אז "יבקשו תורה מפיהו".

הדברים נאמרים לכל אחד, שצריך יראה בתוך הדבור – לא צריך סתם לדבר. כאשר היראה נמצאת ב"חש" אזי ב"מל" נעשה יחוד יראה נורא – יראה ממה שמרגיש את המצאות ה' בדבור שלו, שכינה מדברת מתוך גרונו, וממילא "מה נורא המקום הזה וגו'", וד"ל.

אהבה בדבור – לאהוב לתקשר במלים

מהי אהבה? בשביל לדבר דברים טובים, דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב ופועלים פעולתם – לזולת, וגם אל עצמי (כנ"ל בסוד חיות = דבור דבור) – צריך אהבה בדבור. הפירוש הפשוט הוא שאני אוהב לדבר, יש אנשים שאוהבים לדבר. אם אוהבים לדבר צריך גם את הכנף השניה – אהבה ויראה הן שתי כנפים, ולא סגי הא בלא הא. אם אתה אוהב לדבר צריך לדעת ש"האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים". טוב מאד שאתה אוהב לדבר, אחרת דבריך לא יפעלו שום דבר. לאהוב לדבר היינו לאהוב לתקשר. אחד שלא אוהב לדבר הוא 'פאר זיך', לעצמו, "העטֻפים ללבן והקשֻרים ליעקב" – הוא לא אוהב לדבר כי לא זקוק לזולת, אבל אם זקוק לזולת אז באופן טבעי אוהב לדבר.

מה שיש אהבה בדבור זה החסד, ה"מל" אחרי ה"חש" (הרושם של ה"מל" הראשון, מל מלשון ברית מילה וגילוי העטרה, בחינת הבדלה, על ה"מל" השני, לשון דבור, הוא סוד יחוד יראה נורא כנ"ל, אך ה"מל" השני לעצמו, בחינת המתקה, כולו גילוי מדת האהבה בנפש. והם שני פירושים ב"מי ימלל גבורות ה'", לדבר גבורות ויראה או להמתיק את הגבורות באהבה, וד"ל). לכן פתחנו ביראה, ב"חש" – צריך "חש", אבל התכל'ס היא לא ה"חש" אלא ה"מל". צריך הרבה הרבה מטען של כח, אנרגיה, של אהבה בתוך הדברים – גם שאתה אוהב את הזולת וגם שאתה אוהב לדבר איתו. תיכף נסביר יותר.

"תפלה לעני" – שתמיד "לפני ה' ישפך שיחו"

יש הרבה סיפורים על חברים או שני בני זוג, זוג יונים, שיושבים בשני קצוות של שלחן ולא מדברים ויש שם אהבה אין סופית. זה דבר גדול, תקון גדול, אבל לא תקון של עולם הדבור. האדם הוא מדבר, בראש השנה קרה "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" ות"א "לרוח ממללא", ומפרש רש"י שנתן לו תוספת נפש חיה – "דעה ודבור" (וזה גם הולך ביחד: יש לו דעה טובה ונכונה בענין של דבור). צריך לדבר לפני ה' – "תפלה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפך שיחו". הבעל שם טוב מפרש שתפלת העני היא שבכל עת מצוא יוכל לדבר עם ה', ותו לא. מה ה"תפלה לעני כי יעטוף"? ש"לפני הוי' ישפך שיחו", שתמיד יוכל לדבר לפני ה', כי אין לו דבר שאוהב יותר מזה.

תפארת ומלכות: "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" – התפארות ה' מעולם הדבור

תפארת ומלכות הולכים ביחד בתורת הבעל שם טוב בכתר שם טוב: לפני כל מצוה אומרים "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה" – לייחד את התפארת (קוב"ה) והמלכות (שכינתיה). ידוע שברוב המקומות הבעל שם טוב מפרש את התפארת בעבודת ה' – שגורמים לקב"ה להתפאר בנו, "ישראל אשר בך אתפאר". גם כאן, פירוש "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה" הוא שעושים שהקב"ה יתפאר בדיבור שלו. הרי "שכינתיה" היא עולם הדבור ותפארת היא לשון התפארות, וכשאני עושה מצוה – מניח תפלין, או כל מצוה, וגם כל דבור שאני מדבר – אני מכוון לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה, שה' יתפאר בדבור שלו.

"ותשמח במעשיך"

מה הפשט? ה' ברא את העולם בעשרה מאמרות, אמר "יהי אור", אמר "נעשה אדם", אמר הרבה. אם העולם שברא בעשרה מאמרות יוצא לו טוב הוא מתפאר בדיבור – טוב שבראתי את העולם, "ברוך שאמר והיה העולם" היה מוצלח. אבל אם חלילה האדם הישראלי לא הולך בדרך ה' מתברר – לכאורה – שלא היה מוצלח מה שה' דבר. יותר מזה, ה' אפילו מתעצב אל לבו מהדבור שלו. לכן בכל מצוה ובכל דבור צריך לכוון שהקב"ה יתפאר בדבור שלו שברא אותי ואת העולם בכלל – שהעסק היה כדאי. זה נקרא "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה".

אמירת "לשם יחוד" – הרצון שה' יתפאר בדבור ומעשה שלנו

ההסבר שאמרנו כעת ל"לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה" מתאים בעצם לכל דבר שעושים. גם כשעושים איזו פעולה של "הלך בתם ילך בטח" – כמו שדברנו אתמול בלילה – רוצים שה' יתפאר, שהיה כדאי לברוא את העולם בעשרה מאמרות בשביל הפעולה הזאת שמישהו עשה. זה "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה", ככה מסביר מורנו הבעל שם טוב.

יש בפירוש הזה שתי הספירות יחד, גם תפארת וגם מלכות. אני רוצה שה' יתפאר בדבור שלו, והדבור שלו זה מה שצריך להתלבש בדבור שלי – זה נותן ממד נוסף, פן חדש, בהתלבשות עולם הדבור בפי. שה' יתפאר בדבור שלי, שאני מדבר מתוך מודעות זאת, וגם כשאני עושה עולם הדבור נמצא שם. החידוש כאן שעולם הדבור לא רק בפה שלי, אלא גם בידים וברגלים שלי, בכל מה שאני עושה – החל מהפה שלי, אבל מתפשט וכולל כל האברים. הכל זה עולם הדבור, הכל לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה.

נצח והוד: "ראוה מדברת עם אחד בשוק" – המשכת ה"אחד" בתוך ה"שוק"

מה הפירוש שכנגד נצח והוד (שגם הולכים ביחד)? אמרנו אתמול בלילה שבשנה זאת שבת סליחות וסליחות הן כנגד שתי האותיות ג-ד, כנגד כסלו וטבת, כנגד חג חנוכה. חנוכה זה "עד שתכלה רגל מן השוק" – רגלא דתרמודאי. נצח והוד נקראים 'שוק', לבר מגופא. נשארו לנו שתי תורות, לנו"ה וליסוד, והן החשובות ביותר מכל מה שדברנו עד עכשיו.

התורה של נצח והוד היא פירוש הבעל שם טוב על לשון חז"ל "ראוה מדברת עם אחד בשוק". אומר הבעל שם טוב שכאשר מדברים בשוק – וגם בנושאים של הפשט של אותו מאמר חז"ל – צריך לחבר את הדבורים של "ראוה מדברת" עם ה"אחד", אחד יחיד ומיוחד.

הוא אומר שזה גם הכוונה של "אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד" – צריך לחבר כל מה שאתה שונה עם ה"אחד", ולא רק מה שאתה מדבר בתורה, אלא גם בדבורי "ראוה מדברת... בשוק". "ראוה מדברת" היינו המלכות, "איהי בהוד", ואותו "אחד" שהיא מדברת איתו "איהו בנצח". מה זה? חוזר לצדיק שיכול לקחת את כל סיפורי העיתון, כל סיפורי ה"ראוה מדברת" – זה דוגמה קלאסית של כתבה בעיתון – ולהעלות את זה לשרש, לחבר את הדיבור הזה עם האחד-יחיד-ומיוחד. הכל בתוך השוק, בתוך השוקיים – "איהי בהוד ואיהו בנצח".

יסוד: "שני נעריו" – שנות הנעורים

אחרון אחרון חביב, תורת הבעל שם טוב על הפסוק בעקדת יצחק "ויקח את שני נעריו עמו ואת יצחק בנו". מפרש מורנו הבעל שם טוב ש"שני נעריו" הם שני הנערות – שְׁנֵי לשון שָׁנִים. מה הם השנים של הנערות? חטאות נעורים. לכן הפירוש הזה הוא כנגד היסוד.

אברהם אבינו, שהוא האהבה, לקח בעקדת יצחק "את שני נעריו עמו ואת יצחק בנו". איך מעלים את "שני נעריו", את שנות הנערות? על ידי צחוק דקדושה. על ידי צחוק דקדושה, שזה השיא של חוש הדבור, מתקנים את כל חטאות נעורים. זה ממש אחרון אחרון חביב מבין כל התורות, בגלל שהדבר הפשוט שאנשים רוצים כשנגשים הערב לסליחות – במיוחד נוער – וכשנגשים לימים נוראים, אז כל אחד הוא "נער ישראל" (גם גדולים הם עדיין נערים), ה"דאגה בלב איש" זה מה אני עושה עם הנערוּת שלי. כאן אומר הבעל שם טוב שתקון הנערות, ה"ויקח את שני נעריו [שנות הנערות] עמו [עם אהבת אברהם] ואת יצחק בנו" – התקון הוא רק על ידי צחוק.

העלאת שנות הנערות וסוד ה"תרי בדחי"

התורה הזאת היא השיא של כל תורות הבעל שם טוב, וכדי להבין את זה הוא מוסיף עוד משהו. הוא אומר שמה שיצחק הוא זה שמעלה את "שני נעריו", את שנות הנערות, הוא הסוד של "הנהו תרי בדחי". גם כן, אחת מסוגיות הש"ס – אם יש סוגיות שאפשר למנות על יד אחת – הכי אהובות על הבעל שם טוב היא הסיפור במסכת תענית על שני בדחנים שהם בני עולם הבא בזכות זה שהיו מבדרים אנשים. דברנו אתמול בלילה קצת על הבידור, אבל התכל'ס היא להבין את סוד "הנהו תרין בדחי", שהם בחינת יצחק, ורק הם יכולים לעלות את "שני נעריו".

פתחנו ב"דַבָר אחד לדור" – מלך ישראל שרוצים לשים אחרי שנשים את הקב"ה למלך – שרוצים אחד כזה שיכול להעלות את כל סיפורי הדור. גם בתורה ההיא של "יפקד ה' איש על העדה" מביא הבעל שם טוב את הענין של "תרי בדחי", כלומר שמנהיג הדור הוא הבדחן של הדור. כך יוצא מפורש מדברי הבעל שם טוב, שכדי להעלות כל סיפורי הדור וכתבות העיתון, זה רק בסוד "הנהו תרי בדחי" – זה המשיח (תרי בדחי דוקא, בסוד הנ"ל שחיות = משיח בן דוד = דבור דבור, ודוק).

על זה נאמר – בסוד הפרצוף שלנו כעת – "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א". יסוד אבא הוא המנהיג ויסוד ז"א הוא פירוש הבעל שם טוב על "ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו". נשאר לנו רק להעמיק ולהאריך קצת בסוד "הנהו תרי בדחי" – צריך לעיין קצת בגמרא ואז נשכיל את דרכנו בע"ה.

"אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"

לפני שנמשיך נקודה אחת לגבי הבינה והדעת: ב"המצא לנו בבקשתנו" כותב הבעל שם טוב שאם האדם נדבק כדבעי בעולם המחשבה אז הבקשה שלו תיעשה בדרך ממילא. הוא נותן דוגמה מאדם ששמח מאד מאד ובלי לחשוב הוא מטפח בידים – מוחא כפים – בלי לחשוב על כך בכלל, זה יוצא לו באופן ספונטאני. כלומר, השמחה מתפשטת – זה דבר שמובא בהרבה דרושי חב"ד, שכאשר יש שמחה אמיתית היא מתפשטת – בכל האיברים, שקופצים מעצמם באופן מוחשי ונראה לעינים. כך אומר שאם האדם נדבק בשרש השמחה, עולם המחשבה, אז כל הבקשות נעשות ממילא כמו שהאברים קופצים – האור נמשך לתוך האיברים, זה הווארט.

בבינה, "ספרן של צדיקים", הדגיש מאד שאל לאדם לחשוב על בקשתו האישית. בדעת כן מזכיר את בקשתו, רק אומר שזה יתמלא ממילא, אבל בבינה שולל לגמרי מחשבה על הבקשה – כל הבקשה היא רק היכי תימצי, הזדמנות, להדביק את הדבור במחשבה. איך שהסברנו כעת זה לא סותר בכלל, אבל כשקוראים בפנים צריך קצת לעיין – האם כן חושבים על הבקשה או לא. כפי שהסברנו כעת זה מובן – לא חושבים על זה, כמו ב"ספרן של צדיקים", אבל אם הדבקות כדבעי ממש זה קורה ממילא. זו רק השלמה לגבי "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת" – הקשר בין הפירושים.

ולסיכום:

חכמה "אשר יוציאם ואשר יביאם"		בינה "שלשה ספרים"
	דעת "המצא לנו בבקשתנו"
	חסד וגבורה דבורים מתוך אהבה ויראה
	תפארת "לשם יחוד קוב"ה..."
	נצח והוד "מדבר עם אחד בשוק"
	יסוד שנות הנעורים ("תרי בדחי")
	מלכות "...ושכינתיה"

ג. "תרי בדחי" – כוחה של בדיחה

עבודת הימים הנוראים – בבכיה ובבדיחה

נחזור למנהיג שמעלה את כל סיפורי הדור: ידוע שאחד המאמרים במלכות ישראל שיש חמש תכונות של מנהיג ישראל אמיתי, והאחרונה שבהם היא חוש הומור – מה שכתוב שם מתקשר ישירות לנושא כעת. סליחות וימים נוראים הם הימים הכי רציניים בשנה, לכן זה הזמן הכי מתאים לדבר על "הנהו תרי בדחי". זה לא תרתי דסתרי אלא נשיאת הפכים. אם רוצים להעלות את כל הדבורים הכי רציניים, הכי בוכיים לה', כדי שיפעל זה בסוד הצחוק של הקדושה. סימן יפה שאדם בוכה בעשי"ת, ואחד שלא בוכה זה שאלה מה נמצא בשרש נשמתו, כך כותב האריז"ל, אבל דברי הבעל שם טוב חיים וקיימים – מה שמעלה את הכל זה הצחוק של הקדושה, כח המנהיג. המנהיג הוא גם מאד רציני. מנהיגים בדרך כלל מנסים להעמיד פנים רציניות, מול התקשורת, אבל המנהיג האמיתי לא ככה – הוא כמו שני הבדחנים.

סיפור המעשה של רב ברוקא

נקרא את לשון הגמרא[ג]:

רבי ברוקא חוזאה הוה שכיח בשוקא דבי לפט הוה שכיח אליהו גביה אמר ליה איכא בהאי שוקא בר עלמא דאתי אמר ליה לא אדהכי והכי חזא לההוא גברא דהוה סיים מסאני אוכמי ולא רמי חוטא דתכלתא בגלימיה אמר ליה האי בר עלמא דאתי הוא רהט בתריה אמר ליה מאי עובדך אמר ליה זיל האידנא ותא למחר למחר אמר ליה מאי עובדך אמר ליה זנדוקנא אנא ואסרנא גברי לחוד ונשי לחוד ורמינא פורייאי בין הני להני כי היכי דלא ליתו לידי איסורא כי חזינא בת ישראל דיהבי נכרים עלה עינייהו מסרנא נפשאי ומצילנא לה יומא חד הוות נערה מאורסה גבן דיהבו בה נכרים עינייהו שקלי דורדייא דחמרא ושדאי לה בשיפולה ואמרי דיסתנא היא אמר ליה מאי טעמא לית לך חוטי ורמית מסאני אוכמי אמר ליה עיילנא ונפיקנא ביני נכרים כי היכי דלא לידעו דיהודאה אנא כי הוו גזרי גזירתא מודענא להו לרבנן ובעו רחמי ומבטלי לגזירתייהו ומאי טעמא כי אמינא לך אנא מאי עובדך ואמרת לי זיל האידנא ותא למחר אמר ליה בההיא שעתא גזרי גזירתא ואמינא ברישא איזיל ואשמע להו לרבנן דלבעי רחמי עלה דמילתא אדהכי והכי אתו הנך תרי אתי אמר ליה הנך נמי בני עלמא דאתי נינהו אזל לגבייהו אמר להו מאי עובדייכו אמרו ליה אינשי בדוחי אנן מבדחינן עציבי אי נמי כי חזינן בי תרי דאית להו תיגרא בהדייהו טרחינן ועבדינן להו שלמא.

תמיד יש לנו גבור, וגבור הערב הוא רב ברוקא. הוא היה במקום שנקרא לֶפְט – ככה רש"י כותב, שזה "שם מקום" (שאין לזה מובן, אלא רק שם מקום) – והיה שם בשוק, המקום העקרי בו מעלים את הדבורים ("ראוה מדברת עם אחד בשוק", כנ"ל). אליהו הנביא מצוי אצלו – הוא צדיק גדול – והוא שאל אם יש בשוק הזה בן העולם הבא. אליהו הנביא אומר לו שלא. העובדה שאליהו הנביא אומר לרב ברוקא "לא" היא הדבר הכי משמעותי בכל הסוגיא, בגלל שרגע כמימרא לאחר שאליהו הנביא אומר לו "לא" מצביע על מישהו ואומר לו שהוא בן העולם הבא.

רב ברוקא נגש אליו, ומכיון שהוא איש מכובד גם צדיק נסתר עונה לו. קודם כל, הוא נראה מוזר לגמרי, כמו גוי – אין לו תכלת בציצית ולובש נעליים שחורות (טוב שצוחקים...). רב ברוקא שואל אותו מה מעשיו והוא עונה לו שאין לו זמן ויחזור מחר, חוזר למחרת בבקר ואומר לו שהוא סוהר בבית הסהר (כדאי לפגוש את אותו צדיק נסתר). ומה אני עושה בבית הסהר? יש תא אחד גדול של כל האסירים, גם נשים וגם גברים, וכשאני מקבל את העצורים אני מפריד בין הגברים לבין הנשים ושם את המטה שלי באמצע, ושם אני שוכב כל הלילה ושומר מפני איסור בין האסירים לבין האסירות. זה דבר אחד שאני עושה.

דבר שני, כשיש איזה נערה יהודיה שהגוים – בעלי בית הסהר (איזה עסק פרטי, כנראה) – שמים עליה עין אני מוסר את הנפש שלי להציל אותה, שלא יגעו בה. לדוגמה, הוא מספר, שלא מזמן היתה נערה מאורסה שראיתי שהגוים שם שמו את עיניהם עליה אז לקחתי שמרים של יין (דורדייא) ולכלתי את השמלה שלה בהם עד שנראתה אדומה כמו דם, ואז אמרתי לגוים שהיא מאוסה, נדה, וכדאי להתרחק ממנה, וככה הצלתי אותה. בשבילי זה מסירות נפש, כי יכולים להתנקם בי.

הוא שואל למה הוא עם נעליים שחורות ובלי תכלת, והוא אמר שאיני רוצה שיכירו שאני יהודי, כי אני הולך ושומע אצל הגוים כל המחשבות והגזירות שרוצים לגזור, אני מרגל סתר וכל מה שאני שומע אני הולך ומספר לרבנן כדי שיתפללו ויבטלו את הגזירות. למה לא אמרת לי את כל זה אתמול? כי אתמול שמעתי איזה גזירה שמתבשלת אצל הגוים והייתי בדרך לרוץ לרבנן שיבטלו בתפלתם את הגזירות ולכן לא היה לי זמן. כל זה הסיפור הראשון – אותו אחד מהשוק של לפט, אחרי שרגע קודם אמר שאין בן העולם הבא.

אחר כך ממשיך רב ברוקא לדבר עם אליהו הנביא, ופתאום הוא מצביע על עוד שניים ואומר שהם בני העולם הבא. רב ברוקא שואל מי הם, ואומרים שהם בדחנים – אנחנו הולכים בשוק, וכשרואים מישהו עצוב מבדחים ומשמחים אותו.

אי אפשר להעלות סיפור של אדם עצוב

רק על הפרט הזה נאמר מה שהבעל שם טוב אומר: שהצדיק, המנהיג המעלה כל סיפורי הדור, לא יכול להעלות את הסיפור של מישהו אם אותו אחד עצוב. מי שעצוב הוא ממש מת, וגם הסיפורים שלו מתים, אז בשביל שיוכל להעלות את הסיפורים קודם צריך לשמח אותו. הדבר הראשון זה להוציא את האנשים מהעצבות שלהם.

היעוד של חי אלול הוא אותו דבר, שלא יהיה חדש עצוב. חדש עצוב הוא של מתנגדים. צריך תשובה, אבל שהכל יהיה בחיות ובשמחה. כנראה הנהו תרי בדחי הם שרש נשמת הבעל שם טוב, ומהם למד. גם האריז"ל אמר שהכל זה שמחה – "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל", הכל תלוי בזה. בתניא, באגרת הקדש, אומר את זה בצורה הכי חריפה – עצבות זה סימן שאינך מאמין בה'.

תכונות הבדיחה: מוציאה מעצבות ומשכינה שלום

על כל פנים, מי שעצוב אי אפשר להעלות דיבוריו, וזה תכלית העולם, אז צריך לשמח אותו. תרי בדחי משמחים מי שעצוב, אבל לא רק שעושים את זה – מספרים איזה בדיחה למי שעצוב – אלא אם רואים שני אנשים רבים ביניהם, על מה שלא יהיה, אנחנו עושים ביניהם שלום. כשקוראים את הגמרא כתוב שעושים שלום, בלי בדיחותא, אבל כשרואים את רש"י (והפשט שלו מחויב), מובן שגם השכנת שלום היא על ידי בדיחה.

יוצא שלבדיחה יש שני כחות, תחתון ועליון. הכח התחתון – הבדיחה מוציאה אותך מעצבות. הכח העליון, שהוא חידוש נפלא – אם יש מריבה ודין בין אנשים הבדיחה יכולה לעשות שלום. כשבאים לבית דין יש ענין שהדיינים יציעו פשרה במקום דין, אבל כאן יוצא שמי שיודע לספר להם בדיחה טובה (מן הסתם בענינים – להפוך כל המחלוקת שלהם לבדיחה אחת גדולה) – בזה עושה שלום ביניהם. הכל זה בדיחה, כל העולם הזה הוא בדיחה אחת גדולה.

שוב, יש כח בבדיחה גם כח להוציא מעצבות וגם כח לעשות שלום בין שני אנשים רבים. אפשר לומר גם בתוך הנפש גופא – מה זה ספר התניא? שיש כל הזמן מריבה פנימית בין שתי הנפשות שרבות על העיר קטנה, הגוף. יש גם כן רק דרך אחת לפתור מריבה זאת – על ידי בדיחה טובה שעושה שלום בין שתי הנפשות.

תשובת אליהו "לא" ואח"כ "כן" – הופעת יש מתוך האין

אחרי שחזרנו על סוגיא זו במסכת תענית צריך להבין מה קורה כאן. אמרנו שהווארט העיקרי להבין את כל זה הוא מה שרב ברוקא שואל את אליהו הנביא על השוק של לפט אם יש שם בן העולם הבא, וספונטאנית אומר לו שלא – זה לפט, אין כאן בן העולם הבא – ופתאום יש אחד, ואחר כך עוד שנים (סדרה לינרית פשוטה, מאפס לאחת לשתים [אפס אחת שתים = 1300 = מאה פעמים אחד; יש כאן סדרה רבועית עולה שבסיסה – 73, חכמה.] ההופעה כאן של בני העולם הבא היא איזו הופעה של יש מאין.

בסיפור הידוע של רבי יהושע בן לוי ששואל את אליהו הנביא לגבי משיח ידוע הפירוש של המהר"ל (שהיארצייט שלו ב-חי אלול), שמובא ומוסבר אצלנו באריכות, שיש רמות שונות של מודעות – רבי יהושע בן לוי נמצא במודעות אחת, אליהו הנביא מעליו, ומשיח מעל שניהם. לכן אליהו הנביא, אף שלא עומד על סוף דעת משיח, משמש ממוצע מחבר בין משיח לרבי יהושע בן לוי.

כאן זה אותו דבר. אליהו הנביא מצד עצמו הוא לא האתערותא דלתתא – הרצון החזק שתיכף נסביר – של רב ברוקא, הגבור שלנו הערב. רב ברוקא לא יכול לזהות בעצמו מי הוא בן העולם הבא, אלא רק אליהו הנביא – הוא אומר שאין ופתאום יש. איך זה קרה? רב ברוקא = ז"פ חכמה (ממוצע כל אות בשמו, הוא תכלית החכמה, פנימיות החכמה, כמו שנסביר), ושמו הוא לשון "ברק המבריק על השכל", תכונת החכמה כידוע בחסידות. עם כל חכמתו, הוא לא יכול לזהות בעצמו מי הוא בן העולם הבא, וזקוק לאליהו הנביא שנמצא דרגה אחת מעל חכמתו (נאמר שזה סוד תיקוני דיקנא, שאבא – רב ברוקא – יונק מתקון "נוצר חסד", נאמר כך רק לשם דירוג המדרגות). העובדה שאליהו הנביא אומר שאין ופתאום יש, אומרת שבני העולם הבא כאן הם טיפוסים שיוצאים מהלא-מודע לגמרי, גם הלא-מודע של נפש אליהו הנביא.

הסוהר – אריך אנפין – רצון, תרי בדחי – תענוג ואמונה

כתוב בכתבי האריז"ל שמהות החכמה, ובפרט פנימיות החכמה, היא אתערותא דלתתא, העלאת מיין נוקבין על מנת לגלות את העלם הכתר. רב ברוקא רוצה לראות בני עולם הבא. את מי זה מענין אם יש בלפט איזה בן עולם הבא? כנראה שזה מאד מענין את רב ברוקא, מאד נוגע לו, לכן הוא שואל ומעורר את זה. התגובה הראשונית, הספונטאנית, היא שאין כאן. אבל בזכות זה שהוא מעלה שאלה מלמטה הוא זוכה, הוא מעורר את הגילוי שעונה לשאלתו – זו העלאת מיין נוקבין.

מי הראשון שמופיע מתוך הלא-מודע? רישא דאריך. נאמר בקיצור, "תן לחכם ויחכם עוד". הראשון שמופיע, אותו סוהר עם הנעלים השחורות ובלי תכלת בבגדו, הוא הופעה של רישא דאריך. זה רצון, הוא במסירות נפש עושה תיקונים גדולים, מפריד בין המינים, מציל נערה המאורסה. הוא רצון תקיף. מקורב גם למלכות הגוים, שהוא סוד חיצוניות המקיף דאריך – זה הטיפוס הראשון.

אחרי שגומרים איתו פתאום מופיעים עוד שנים – רישא דאין ורישא דלא ידע ולא אתידע. מה ההבדל בין הטיפוס הראשון לשני הטיפוסים שמופיעים? הראשון שמופיע כולו רצון, רצון אדיר עד כדי מסירות נפש (אין לו זמן לבדיחות...), אבל שני האחרים הם לא נשמות של רצון – הם נשמות של תענוג, של שמחה, של בדיחה. הנשמה הראשונה היא נשמה של חיצוניות הכתר שמופיעה מתוך האין, מתוך הלא, אבל "הנהו תרי בדחי" הם כבר פנימיות הכתר. הם שנים, כי שתי המדרגות רישא דאין ורדל"א הן בדיוק שני הכחות שמסוגלים לפעול מכח הבדיחה – היכולת להוציא אדם מעצבות באה מרישא דאין, והיכולת לעשות שלום בין רבים חזקים, לבטל את המריבה עם בדיחה טובה, באה מרדל"א. מהו רדל"א? אמונה פשוטה, אמונה היא ברית וקשר ושלום. אמרנו בקיצור, "תן לחכם ויחכם עוד". הענין הזה של "הנהו תרי בדחי" הוא שפיץ תורת הבעל שם טוב.

סיכום

אם כן, התחלנו ב"המצא לנו בבקשתנו", שהקב"ה יהיה בתוך הבקשה – זה הנפלאות של לעתיד לבוא, שיופיע לנו מתוך הבקשות שלנו. זה כל עניני עולם המחשבה והדבור, אבל העיקר שה' לא 'שמה' אלא צריך להיות בתוך הבקשה. וסיימנו בשפיץ של תקון עולם הדבור – כל עשרת ימי תשובה – סוד "הנהו תרי בדחי", שמי שיש לו את זה בשלמות הוא ה"דבר אחד לדור", וכל מי שמתחשק לו להיות בן העולם הבא בתוך השוק של לפט כדאי לו מאד מאד לאמץ זאת לעצמו, ללמוד איך לספר בדיחות טובות כדי להוציא אנשים מעצבות ולעשות שלום בעולם.