ו' - הרע כסא לטוב

הירידה למצרים והעליה שבזכותה

אות כז היא בעצם המשך של התורה הקודמת (כפי שציינו במהדורות החדשות), והיא עוסקת בירידה הבאה של אברהם אבינו בתוך הפרשה – הירידה למצרים בעקבות הרעב:

ויהי רעב בארץ ראה שהם חסירי מהימנותא כמו שאיתא בזוהר, דהיינו שמקילין בכבודו יתברך,

הוא מפרש את הרעב לא כרעב גשמי, אלא רעב רוחני – רעב מאמונה בה'. ענין אברהם אבינו הוא להפיץ אמונה, אך כשהוא מגיע לארץ הוא רואה שכל האנשים חסרי אמונה – "והכנעני אז בארץ"[65]. בהשגחה פרטית אנחנו סמוכים לה' אייר. גם בדורנו רואים שדווקא פה בארץ אנשים שכחו מה' ומהאמונה בו – ירדו (למראית עין) מהאמונה שהיתה להם בחו"ל. אפשר ללמוד מכאן, שבשביל להתקרב לה' לא מספיק להגיע לארץ ישראל – אדרבה, הרבה פעמים יש יותר נסיון בארץ ישראל על שמירת תורה ומצוות, וזקוקים לעבודה רבה בשביל להיות קרובים לה'.

בכל אופן, אברהם ראה את הרעב הרוחני, חוסר האמונה בארץ:

ולכך וירד אברהם מצרימה, שהיה מיצר על כבודו יתברך שמקילין בו עולם העשיה.

"מצרימה" מלשון מיצר – הוא ירד למצב של צער, נפל ברוחו על כך שיושבי הארץ לא זוכרים את ה'.

אמנם עי"ז ויעל אברהם ממצרים, להתענג יותר בעבודת השם יתברך, כי יש יתרון האור מן החשך על שאינו כאחד מהם.

להתענג מכך שאתה לא חלק מהרשעים נשמע קצת אגואיסטי, אבל יש כאן נקודה פנימית ואמתית: אברהם לא נהנה מעצם המחשבה שהוא לא אחד מהם, אלא מהתובנה שאם הוא יכול לעבוד את ה' – גם הם יכולים! מתוך צער אברהם והאכפתיות שלו מהרשעות שלהם הוא נעשה שמח כשהבין שאפשר אחרת, התענג על כך שהוא שונה מהם, ומההבנה שאפשר להיות אחרת נוצרה לו אפשרות לתקן אותם. לכן הכל מסתיים בהעלאה:

ולכך ולוט, הוא היצר הרע, עמו הנגבה, שע"י הרע מתענג יותר בעבודת ה' יתברך ונעשה כסא ונכנע שמאל בימין.

לוט מלשון לייט – קללה. הוא היצר הרע, ואברהם מעלה גם אותו עצמו – מכליל את הרע בטוב, את השמאל בימין ("לאכללא שמאלא בימינא"[66]). וכך הוא מעלה איתו גם את הניצוצות:

ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב... (פירוש שהוציא ניצוצי קדושה, כענין וילקט יוסף את כל הכסף [אברהם התחיל את בירור והעלאת ניצוצי הקדושה ויוסף המשיך בה.]).

בפרט יש כאן שלשה בחינות של ניצוצות – "במקנה בכסף ובזהב": "מִקנה", לשון קנין, שייך לדעת (כמאמר חז"ל "דעת קנית מה חסרת"[67], כשקנין דורש "דעת קונה" ו"דעת מקנה"); כסף הוא מלשון כיסופים ואהבה; זהב קשור ליראה (עילאה, שהרי זהב יקר מכסף), "מצפון [צד שמאל, 'צפון וימין אתה בראתם'[68]] זהב יאתה"[69]. אם כן, יש כאן שלשת הקוים – "מקנה" בדעת, קו האמצעי; "כסף" בחסד-אהבה, קו הימין (הנמשך מלמעלה למטה, מהחכמה לחסד וכו'); "זהב" ביראה-גבורה, קו שמאל (העולה מגבורה לבינה, "ועבד הלוי הוא"[70] ביראה עילאה ובסוד "אני בינה לי גבורה"[71]). בסוד הצירוף הסדר כאן – אמצע-ימין-שמאל (ו-י-ה) – הוא צירוף התפארת[72], היפי העולה מריבוי הפרטים במציאות המתכללים בקדושה (כאשר הרחמים, פנימיות התפארת, הם הגורמים לנשמת הצדיק לרדת אל הריבוי והרוע ולהעלות הכל לקדושה).

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• תכלית עבודת היחודים היא היחוד בין טוב ורע – דווקא הוא הפועל דירה בתחתונים.
• את הטוב והרע ההפוכים מייחד הטוב המוחלט שלמעלה מהם.
• הטוב המוחלט הוא מדרגת משה רבינו שניצוץ ממנו קיים בכל יהודי.
• בטבילה במקוה (מי-שפיר) מולידים את ניצוץ משה ("משה שפיר קאמרת").
• בקטנות הפחד מהרע מקרב לה'.
• בגדלות הרע מעורר תענוג של הבדלה.
• כדי להשפיע על הרע (המתקה) צריך להרגיש את עוצמת תענוג הקדושה (הבדלה).
• מצערים את הנשמה בראית זלזול במלך כדי שתוכיח את הרשעים ותחזירם בתשובה.
• בדורנו חוזרים לעבודת אברהם – המהפכה הרביעית.
• ההתמודדות עם ההתבוללות היא דווקא דרך השפעה על הגוים (מתוך הרגשת התענוג היהודי).