כן!

חשון תשפ"גלא מוגה

שיעור לתלמידי ישיבת תום ודעת

ליל שבת וירא תשפ"ג – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

קיצור מהלך השיעור

המלה "כן" היא מלה פשוטה ויום-יומית, אך מסתבר שהיא טעונת-משמעות ורבת-רבדים. בשיעור ארוך ויסודי שנמסר בליל שבת העמיק בסודותיה. פרק א הוא דרוש-מקדים על תחלת פרשת וירא ועל החן היהודי המיוחד שמתגלה בה. נקודת-המוצא של ההתבוננות היא שתי תורות של הרבי ר' בונים מפרשיסחא, שנלמדות בפרק ב, המעמיקות בפשט הפסוקים והמדרש וחושפות את התוקף והעוצמה של השימוש במלה "כן" בכתובים. מתוך הדברים עולה בדרך אגב התייחסות מיוחדת לצמחונות שבראשית הבריאה ולעבודת הקרבנות. בפרק ג, גולת הכותרת של ההתבוננות, יש 'פרצוף' שלם של כוונות ומשמעויות במלה "כן", כנגד עשר הספירות. פרק ד, הקצר והמעמיק, חותם את ההתבוננות ביחס בין "לא" ו"כן" בהקשר של בריאת העולם ובחתירה להגיע באופן שלם ומלא ל"כן" – תמיד כן!

[אחרי ערבית]

א. החן של אברהם אבינו

החן היהודי

כתוב בלוח "היום יום"[ב] שפרשת לך לך היא פרשה שמחה כי חיים כל השבוע עם אברהם אבינו. זה נכון, מכל שכן, גם לפרשת וירא. אנחנו לומדים "קול שמחה" – נלמד כעת תורה על תחלת הפרשה.

נקרא קודם את הפסוקים [ג]:

וַיֵּרָא אֵלָיו הוי' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ.

קראתי את המלה "אדֹני" לפי הפירוש שהיא קדש [ד], פניה לה' (בשם שחידש אברהם אבינו [ה]) – אברהם פונה לה' ואומר לו "אם נא מצאתי חן בעיניך". החן הראשון בתורה הוא החן של נח, "ונח מצא חן בעיני הוי'"[ו]. מה ההבדל? נח מוצא חן בעיני ה', מלמעלה למטה, אבל אין לו מודעות לחן שלו, הוא לא חלק מהעבודה שלו. לעומת זאת, אברהם פונה מלמטה למעלה, "מצאתי חן בעיניך", החן נמצא בתוכו. החן של נח מתאים ל"את האלהים התהלך נח"[ז], הוא מצד ה', והחן של אברהם הוא חן של "התהלך לפני והיה תמים"[ח], של מי שהחן בא מתוכו ובעבודתו אל ה'. הביטוי "מצאתי חן בעיניך" חוזר הרבה בתורה ובנ"ך, יש סה"כ 15 פעמים בתנ"ך, מתוכן ארבע רק בספר בראשית – אך ה"מצאתי חן בעיניך" הראשון, "הכל הולך אחר הפתיחה", הוא של אברהם אבינו. ה"מצאתי חן בעיניך" העיקרי הוא של משה רבינו ("ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודִעני נא את דרכך"[ט], "ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך א-דני ילך נא א-דני בקרבנו"[י]), שמתקן את נח [יא], אבל הממוצע ביניהם הוא אברהם אבינו [יב].

מה הגימטריא של "מצאתי חן בעיניך"? "מצאתי" בגימטריא ישראל (541), "חן בעיניך" עולה עוד 220 (אהבה רבה) כך שכל הביטוי עולה 761 – שלש המלים שחותמות את התורה, "לעיני כל ישראל" (שוב, "מצאתי" עולה "ישראל" כך ש"חן בעיניך" עולה "לעיני כל"). "אשר עשה משה לעיני כל ישראל" היינו שמשה תקן ("עשה") את "עיני כל ישראל" כך שימצאו חן בעיני ה' והחן הזה גם יופיע בתוכן, באופן מודע. מה הסגולה בחשבון של 761? זהו מספר השראה של 20 – 20 ברבוע ועוד 19 ברבוע. גם "ונח מצא חן בעיני הוי'" הוא מספר השראה – 421, 15 ברבוע ועוד 14 ברבוע. יש כאן שני עדים שהשראה הולכת עם חן. יש השתלשלות-התלבשות-השראה [יג] – קבלת הרמ"ק, קבלת האריז"ל וקבלת הבעש"ט [יד] – כאשר השראה היא הסוד של הבעל שם טוב, והיא הולכת עם חן (הוא 'מקבל' על ידי החן שלו), לכן זו מלה כל כך חשובה אצל הבעל שם טוב [טו]. גם בהשראה יש שתי מדרגות – 'השראה על' ו'השראה ב...'[טז]. החן של נח הוא 'השראה על', "בעיני הוי'", והחן של אברהם הוא 'השראה ב...', "מצאתי חן".

חן-כן-בן

למה הארכתי בענין של החן? מבחינת הצליל, המלה 'חן' נשמעת כמו המלה 'כן' (ב-כ רפויה). אחרי "כי מצאתי חן בעיניך" אברהם אומר "כי על כן עברתם על עבדכם"[יז] – הפסוק שעליו מדובר כאן ב"קול שמחה" ("על כן עברתם על עבדכם" עולה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[יח], סוד "אחד היה אברהם"[יט]). יש מיד אחר כך, באותו פסוק, עוד 'כן' – המלאכים עונים לאברהם "כן תעשה כאשר דברת". מה הקשר בין "כן" ל"חן"? איך קוראים לספר שצריך לצאת? "שבעים פני חן" – המלה "חן" מופיעה בתנ"ך 70 פעם, כן פעמים "חן". בספר יש שבעים התבוננויות יסודיות שקשורות ל"חן" – לא התייחסות לכל "חן" בתנ"ך, אבל שבעים שערים על חן.

האותיות ח ו-כ יוצאות משני מוצאות שונים – ח מהגרון ו-כ מהחך. יש כאן יחוד חשוב, של חך-גרון [כ] – במוצא החך מלובשת החכמה ובמוצא הגרון מלובשת הבינה, כך שיחוד חך-גרון הוא יחוד חכמה ובינה, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[כא].

בפסוקים של פתיחת הפרשה יש עוד מלה על אותו משקל, שתי אותיות עם ן סופית בסוף – 'בן'. כמו 'כן', גם 'בן' חוזר פעמיים – בהבטחת המלאך, "שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך"[כב], וזו גם המלה האחרונה של הסיפור, "ולשרה בן"[כג]. אם כן, מה"חן" האחד יוצאים "כן... כן" ואחר כך "בן... בן"[כד]. במוצאות הפה יש כאן סדר מבפנים החוצה – חן מהגרון, המוצא הכי פנימי, כן מהחיך ואחר כך ממשיך ל-בן מהשפתים, המוצא הכי חיצוני.

חן הלב

מה מספר המלה "חן" בפרשת וארא? 32, לב. מה אפשר ללמוד מכאן? שמה שמוצא בחן עיני ה' הוא דווקא הלב, לא המח [כה]. החן תלוי ב"עבודה שבלב זו תפלה"[כו] – לא באיך שאתה לומד. חשוב ללמוד, אבל החן תלוי בעבודה שבלב. אצל מי שלומד ברגש, גם הלימוד הוא לב ואז גם הוא מוצא חן. ידוע הסיפור [כז] שלתלמידי המגיד היה קושי עם אדמו"ר הזקן, לא ידעו אם הוא ממשיך את הדרך של החסידות, והם שלחו את השפאלער-זיידע, הסבא משפולי, לתהות על קנקנו. הסבא משפולי הגיע אל אדמו"ר הזקן ושמע אותו מבעד לחלון הבית לומד – הוא שמע איך הוא מתרגם לעצמו כל מלה לאידיש, עם הרבה רגש, ופנה חזרה באמרו שכבר יודע שהכל בסדר.

יש סדר של מח-לב-כבד [כח]. מה הם בעבודת ה'? תורה, תפלה וקיום מצוות. תורה במח, תפלה בלב וקיום מצוות שייך לכבד – צריך להיות 'כבד' בריבוי מצוות ומעשים טובים (כמו שכתוב באברהם "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב"[כט]). גם את המצוות אפשר לקיים ברגש, עם לב, ואז הן גם שייכות ללב ולמציאת החן שלו. שוב, אצל ה' מציאת החן שייכת דווקא ללב – "רחמנא לבא בעי"[ל]. ראשי התיבות של "רחמנא לבא בעי" הם רלב, ארבעת מילויי שם הוי' ב"ה (עב-סג-מה-בן) – מה הממוצע? חן, הכל הוא ד"פ חן [לא], החן שתלוי בלב (כל הביטוי "רחמנא לבא בעי" עולה 414, פעמיים אור, ואהבת – כמו שכתוב בתניא [לב] – יש לנו התבוננות על הגימטריאות של המספר הזה בספר סוד הוי' ליראיו [לג], שם מופיע גם הרמז של "רחמנא לבא בעי").

ב. כן – עיקר וקיום

"כי על כן עברתם"

נתחיל לקרוא בפנים:

במדרש (רבה מ"ח יא) כי על כן עברתם על עבדכם. אמר רבי יהושע מיום שברא הקב"ה את עולמו הייתם מזומנים לבא אצלי.

אברהם אבינו אומר למלאכים שאתם כאן בהשגחה פרטית – "מזומנים לבוא אצלי" מבריאת העולם. אומרים "מוכן ומזומן" – "מוזמן" הולך עם "מוכן", גם מלשון כן, משהו מוכן ומתוכנן מראש, בהשגחה פרטית. לכן, מכיון ש"מיום שברא הקב"ה את עולמו הייתם מזומנים לבא אצלי", לא תוכלו לסרב להזמנה שלי.

כי על כן עברתם, האיך מה דאת אמר יהי כן השם עמכם עי"ש.

מי אומר "יהי כן הוי' עמכם"[לד]? פרעה אומר זאת למשה. בהמשך אותם פסוקים גם משה אומר לפרעה "כן" – "ויאמר משה כן דברת לא אֹסף עוד ראות פניך"[לה] (הביטוי "כן דברת"[לו] עולה 676, שלמות של הוי' ברבוע). שם רש"י מסביר "יפה דברת, ובזמנו דברת, אמת [שלא אוסיף עוד ראות פניך]".

מה שלשת הדברים האלה, "יפה... בזמנו... אמת"? כשמישהו אומר לי משהו ואני אומר לו "כן", אמרת נכון, מה היחס? האמירה היא האור וה"כן" הוא הכלי, האופן בו הדברים מתיישבים אצלי. ידוע [לז] שלכלי יש שלשה רבדים – פנימיות הכלי, אמצעיות הכלי וחיצוניות הכלי. "אמת" היא פנימיות הכלי, החויה הפנימית שלי שזו אמת. "יפה" מתייחס לחיצוניות הכלי, איך שהוא נראה מבחוץ. כשאני אומר למישהו "יפה" מה אני מתכוון? שאני רואה את היפי האסטטי של הדיבור שלו? הכוונה שהדברים מתקבלים ומתיישבים אצלי יפה. בין הפנימיות והחיצוניות יש את הממוצע של הזמן, "בזמנו דברת". במושגים של עולם-שנה-נפש [לח] העולם הוא החיצוניות, הנפש היא הפנימיות והזמן הוא הממוצע ביניהם, כך כתוב [לט], וכאן הזמן הוא הממוצע בין פנימיות הכלי וחיצוניות הכלי [מ]. זהו רש"י יפהפה.

והמאמר הזה תמוה מאוד.

לא ברור פירוש המדרש – מה הוא רוצה להגיד ובעיקר מאיפה ההוכחה שלו למשמעות של "כן".

"עצם הדבר וקיומו"

ונראה לפרש, ונקדים לפרש הכתוב שאמרו אחי יוסף ליוסף, כנים אנחנו.

כנות היא מלה חשובה – מה פירוש שמישהו כן? שהוא אמתי, שהוא רציני. כנות היא רצינות. לאיזו ספירה היא שייכת? כנות-רצינות היא תמימות, פנימיות ספירת ההוד [מא]. בבית המקדש הכלים שכנגד הנצח וההוד הם הכיור וכנו [מב] – הכן שייך להוד (לכן מתחילים את היום ב"מודה אני" – ההודאה היא הבסיס-הכן של כל היום [מג], "מודה" בגימטריא אדן[מד]). יש מלה דומה לבסיס – יסוד, עוד ספירה. מה ההבדל בין בסיס ליסוד? [יסוד הוא מתחת לאדמה.] יסוד הוא גם מתחת לאדמה, אבל העיקר שהכן לא מחובר למה שעומד עליו, הכיור יכול לעמוד גם בלי כן, אבל היסוד הוא חלק מהבנין, חלק מהדבר שהוא היסוד שלו (כמו "יסוד המזבח" בבית המקדש) – כאשר שומטים את היסוד שוברים את הדבר. כשאומרים "יסוד העבודה" לפעמים הכוונה לכן-בסיס ולפעמים ליסוד – צריך להבין לפי ההקשר.

האחים אומרים ליוסף "כנים אנחנו לא היו עבדיך מרגלים"[מה]. גם מרגלים שייכים להוד – מרגלים לשון רגליים והספירות נצח והוד הן הרגליים [מו], כאשר ספירת ההוד היא המנהיגה את חוש ההילוך בכלל [מז]. כנראה מרגל שתופסים אותו שייך לספירת ההוד ("הודי נהפך עלי למשחית"[מח]) ומרגל שלא תופסים אותו שייך לספירת הנצח...

בכל אופן, רואים כאן שהמלה כן שייכת לספירת ההוד. אנחנו נעשה פרצוף שלם של משמעויות בכן – כשאומרים למישהו "כן", yes, יש הרבה מאד כוונות, הרבה מאד משמעויות, כנגד עשר הספירות. אבל בעצם, כל הפרצוף הוא בתוך ההוד.

מה הוא לומד כאן מ"כנים אנחנו"?

דמלת כן, תורה על עצם הדבר וקיומו.

בפרצוף של "כן", שנעשה בהמשך, "עצם הדבר וקיומו" יהיה שייך לכתר ולחכמה. הכן הוא קיום עצמי – יש "עצם הדבר", בכל דבר שנברא, והוא צריך להתקיים, להיות "חי וקים". כל דבר צריך להיות "חי", וכדי שהחיים האלו ימשיכו, שהדבר יתקיים, צריך את הכח של ה"קים", כח מקיף ששומר על הקיום של העצם [מט]. כאן הוא אומר ששני הדברים האלה, העצם והקיום, טמונים בסוד המלה "כן".

ובבריאת מעשה בראשית כתיב ויהי כן.

איפה כתוב "ויהי כן" במעשה בראשית? בפעם הראשונה ביום השני, ביחס לעשיית הרקיע [נ]. ביום הראשון לא כתוב "ויהי כן" אלא "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור"[נא], אבל אחר כך יש שש פעמים "ויהי כן" (ביטוי שלא חוזר שוב בתורה [נב]). הפעם הבאה היא בסיום מעשה היום השני, בתחלת היום השלישי, בפסוק שדברנו עליו הרבה ברמז של השנה – "ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה ויהי כן"[נג]. "ויהי" בגימטריא לא, כך ש"ויהי כן" עולה "לא כן", ביטוי עיקרי ששייך למשה רבינו – "לא כן עבדי משה"[נד]. בכל אופן, ה"לא" הראשון בתורה כתוב רק אחרי סיום מעשה בראשית הראשון, בסיפור השני – "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר הוי' אלהים על הארץ ואדם אין לעבֹד את האדמה"[נה]. יש כאן שני ביטויי שלילה, "לא" ו"אין" – מה היחס ביניהם? "לא" (31) הוא הנקודה האמצעית של "אין" (61). אין אותיות אני – איך אומרים 'אני' באידיש? 'איך', בגימטריא לא (א-ל), זו כוונה מתלמידי המגיד ממעזריטש. רואים שבתורה ה"כן" קודם ל"לא", שש פעמים "ויהי כן" לפני ה"לא" הראשון. ה"כן" במעשה בראשית הוא הקיום של כל דבר – ה' בורא אותו ואז רואה כי טוב, הוא רואה שיש לו קיום, והקיום של מה שנתהווה הוא ה"כן".

נמצא, כי מלת כן תורה על עצם הדבר וקיומו.

לזה הוכיח המדרש כי מלת 'כן' מוכח שהיה מזומנים אצלי משעת הבריאה. ודו"ק.

צמחונות ואכילת בשר

כדי להבין טוב יותר נלמד עוד תורה שלו, מפרשת בראשית, שטרם למדנו. התורה הזו היא דוגמה למה שאמרנו [נו] שבפרשיסחא לומדים את עומק הפשט. חז"ל אומרים שיש "עשרה מאמרות"[נז] במעשה בראשית. כאן הוא מדבר על ה"ויאמר אלהים" שלפי השיטות הפשוטות [נח] הוא המאמר העשירי, המאמר שכנגד המלכות:

ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זרע זרע לכם יהיה לאכלה. ולכל חית הארץ וכו', ויהי כן (בראשית א, כט-ל).

והנה קשה לכם יהיה למה לי שפת יתר, היה לו לומר תאכלו.

למה צריך ולומר "לכם יהיה לאכלה"?

עוד, מלת ויהי כן אינו מובן.

אם ה' התיר כאן לאדם וגם לחיות לאכול עשבים – מה באמירה הזו צריך להעשות, למה צריך להגיד "ויהי כן"?

עוד קשה, למה לא נכתב לאו על אכילת בעל חי כמו על עץ הדעת.

חז"ל לומדים כאן שלאדם הראשון, ולאנושות אחריו, הותר לאכול רק מהצומח ולא מהחי, ורק לנח ובניו הותר הבשר. אם לאדם הראשון היה אסור לאכול בשר, כמו שהיה אסור לו לאכול מעץ הדעת, היה מתבקש לכתוב בפירוש גם את האיסור הזה.

וגם למה לא מצינו שעברו דור המבול על הצווי הזאת.

חזקה על דור המבול שעברו על כל האיסורים, אבל לא כתוב שעברו על איסור אכילת בשר. למה נחתם דינם על הגזל [נט], "מלאה הארץ חמס"[ס], ולא כתוב שהם עברו על הציווי הזה של פגיעה בעולם?

ועוד, מה זה הלשון נתתי. עיי"ש ברש"י שדחק עצמו לתרץ.

מה רש"י מפרש?

"לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ". השוה להם בהמות וחיות למאכל

כמו שנראה, הרמב"ן מפרש מהפסוקים כאן שלאדם הותרו הפירות ולחיות העשבים, אבל רש"י לא מפרש כך – הוא מדגיש את השויון של האדם וכל חית הארץ.

ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר

בשפתי חכמים כאן כתוב שאסור היה להמית כדי לאכול, אבל היה מותר להם לאכול נבלה שמתה מעצמה. כך נכון אם מפרשים זאת כדבר אחד – "להמית בריה ולאכול בשר", כדי לאכול בשר. אפשר גם לפרש כשני דברים, "להמית בריה" וגם "ולאכול בשר", שאז גם נבלה בכלל האיסור.

אך כל ירק עשב יאכלו יחד כלם וכשבאו בני נח התיר להם בשר שנאמר כל רמש אשר הוא חי וגו' כירק עשב שהתרתי לאדם הראשון נתתי לכם את כל.

רש"י כאן מביא את ה"נתתי" שכתוב אחר כך, בהיתר אכילת בשר אצל נח [סא], אבל הוא מביא כדי לפרש כאן – אז מובן שהוא מפרש כאן שה"נתתי לכם" היינו 'התרתי לכם', ורבי בונים אומר שזהו פירוש דחוק. איך הוא מפרש? הוא מתרץ כאן את כל הקושיות בהסבר פשוט אחד:

אכן נראה לי, דקודם שאמר השם זה המאמר הנה נתתי לכם וכו', לא היו הדברים הללו מאכל כלל בטבע. וכיון שאמר השם הנה נתתי לכם וכו', בזה המאמר נעשו אוכל אדם, וכן לבהמה. וכיון שלא נתן להם רשות לאכול בשר, לא היה הבשר בטבע מאכל כלל. וזה פירוש לכם יהיה לאכלה. ודו"ק.

ה"נתתי לכם" איננו ציווי של ה', אלא פעולה במציאות. אחרי שהכל כבר קיים במציאות, המאמר של המלכות, "ויאמר אלהים" כאן, מחדש טבע בתוך המציאות – מה שה' אומר שאפשר לאכול הופך להיות בגדר אוכל. זהו שינוי גם באדם או בחיה, שיש להם חשק לאכול את הדבר, וכנראה גם בדבר עצמו שנהפך לאכול. כשה' נותן את הפירות והצמחים לאכילה – הם הופכים לאוכל, זהו שינוי בטבע. הבשר הוא פשוט לא אוכל – אדם הראשון לא רוצה לאכול אותו, מבחינתו אכילת בשר היא כמו אכילת אבן... בהמשך, כאשר ה' אומר לנח "כירק עשב נתתי לכם את כל", הוא הופך גם את החיות והבהמות לאוכל ורק אז מתעורר הרצון לאכול אותן.

בכך מתורץ למה כתוב "נתתי", כי יש כאן פעולה (ולא רק 'התרתי'), ולמה כתוב "לכם יהיה לאכלה", כי הדבר נהפך בכך לאוכל.

ומתורץ נמי מלת ויהי כן.

מכיון שזהו מאמר שצריך לפעול במציאות, כמו שאר המאמרות, כתוב שהוא פועל – "ויהי כן". זהו גם תירוץ למה לא נכתב בפירוש האיסור לאכול בשר ולמה דור המבול לא עברו על האיסור – לא היה איסור, הבשר פשוט לא היה בכלל אוכל.

קרבנות – חיים בעתיד

הוא מתרץ בכך עוד ענין:

ובזה מתורץ גם כן מה שהקשה ה"יפה תואר" על קרבנו של הבל, הא לא הוי מן המותר בפיך.

יש דין שקרבן צריך להיות דווקא "מן המותר בפיך"[סב] – אם משהו אסור לאדם, גם לא מקריבים אותו. היפה-תאר על המדרש מקשה כיצד הבל הקריב "מבכֹרות צאנו ומחלבהן"[סג] כאשר היה אסור לאכול בשר. לפי ההסבר של הרבי ר' בונים באמת לא היה איסור לאכול בשר – הוא פשוט לא היה בגדר אוכל.

ובזה ניחא, שהיה קרבנו כענין קרבנו של קין, רק שהיה של הבל יותר חשוב. והבן.

קין הקריב ממה שהיה ברשותו וקנינו – כמו שדברנו על חן-כן-בן, יש גם קן (שנשמע כמו כן, ב-כ דגושה – ובחילוף האותיות ב-גיכק – ואלה מושגים מתחלפים בנוסחי התפלות [סד]) – וגם הבל מהדברים המותרים שלו, ומכיון שכך הקרבן של הבל, מן החי, היה יותר יקר וחשוב מהקרבן של קין, מן הצומח [סה].

עדיין אפשר לשאול: אם אין איסור לאכול בשר, אבל אני לא אוכל בשר כי הוא מגעיל אותי, הוא לא אוכל – איך אני מקריב לה' משהו כזה?! [כמו שלחסיד יש 'חוש' ברבי, יש 'חוש' שאני לא אוהב אבל ה' אוהב.] בדיוק! אפשר לענות על כך מנח, שגם הקריב קרבנות לפני שה' התיר לו לאכול בשר. כתוב [סו] שבאו לתבה זוגות מכל החיות, אבל מכל החיות הטהורות באו שבעה-שבעה – רש"י מביא זאת כאסמכתא שנח למד תורה [סז]. כשנח יוצא מהתבה הוא מבין שה' אמר לו לקחת לתבה שבעה-שבעה מהחיות והבהמות הטהורות כדי להקריב קרבנות לה', הוא עושה זאת והקרבנות עולים לריח ניחוח. כל זה קרה בחדש חשון, בסוף החדש – מתי? נח יצא מהתבה בכ"ז חשון וכנראה שהקרבנות הם בכ"ח חשון (יום ה-חן של השנה). בכל אופן, כל זה לפני היתר אכילת בשר – אבל יש לנוח 'חוש' שה' רוצה 'לאכול' את הקרבנות האלה, שהוא יתיר אותם גם לו (אגב, כנראה היום ה' לא רוצה את הקרבנות [סח] – לכן אין בית מקדש ולא מקריבים).

יש כאן ענין חשוב, שאיני זוכר כמה הארכנו בו: הזכרנו את מושג הזמן – הזמן מורכב מעבר-הוה-עתיד, שהם בעצמם גם בסוד הכנעה-הבדלה-המתקה [סט]. מהו היחס לעבר? הכנעה – אני מרגיש שלא עשיתי שום דבר, שכל החיים שלי עד עכשיו היו לא בסדר, כידוע גם בשם הרס"ג [ע]. מהו היחס לעתיד? כמו שאמרו כל מיני צדיקים, כמו רבי זושא, 'עד היום הייתי לא בסדר, אבל מעכשיו אהיה בסדר'[עא]. ביחס לעתיד צריך אמונה – אמונה שיהיה טוב (אמונה עולה ו צירופי טוב), "טראכט גוט וועט זיין גוט"' (חשוב טוב – יהיה טוב), ובטחון שה' יתן לי כח לחולל שינוי מהותי בחיי ובאמת להיות טוב. העתיד הוא המתקה, הכל יהיה טוב. מהי ההבדלה? הרגע של ההוה, שמחבר-מעביר מההכנעה של העברה להמתקה של העתיד. הבעל שם טוב אומר שצריך להיות בהכנעה עד שהקליפה נבדלת ואז מגיעים להמתקה – אחרי ההכנעה על העבר מגיעים לרגע ההוה בו מחליטים לעשות שינוי, שבעקבותיו העתיד יהיה טוב. לצדיקים יש חוש בעתיד, חוש בהמתקה, שמתבטא כאן בכך שגם מה שבעבר לא היה אוכל עבורי – הוא קרבן מתאים עבור ה', ה' ירצה אותו והוא יהיה לריח ניחוח.

"כן" – מציאות מבריאת העולם

רבי בונים מסיים:

וע"כ מוכח כן מרמב"ן שפירש דלבהמות לא הותר עץ פרי רק ירק. וקשה, איך שייך צווי למין בהמה. אלא ע"כ כמו שכתבתי.

הוא מביא את הרמב"ן שכבר הזכרנו, ואומר שהוא מוכיח שלא מדובר כאן באיסור כמצוה, שלא שייך לבהמות, אלא בעובדה בתוך המציאות – שירק הוא אוכל ובשר אינו אוכל – ששייכת גם לטבע של הבהמות.

ודו"ק כי ברור לדעתי. והמעיין והמדקדק בפסוק יראה שכן האמת.

הוא אומר שהפשט שלו הוא האמת, שמתרץ את כל הפסוקים. בכל זאת, הבאנו גם את התורה הזאת כדי להראות שה"ויהי כן" היינו קיום של הענין – החל מעשרת המאמרות של בריאת העולם. לכן, כשאברהם אומר למלאכים "כי על כן עברתם על עבדכם" הוא מתכוון לומר, כלשון המדרש, שהם מוכנים ומזומנים לבוא אליו מששת ימי בראשית, בהשגחה פרטית, ולכן הם צריכים להתארח אצלו.

ג. פרצוף ה"כן"

מתוך כל ההקדמות האלה נבנה כעת פרצוף של המושג כן – ריבוי כוונות כאשר אומרים למישהו כן. כדרכנו, זהו פרצוף של עשר ספירות – אבל כמו שהקדמנו, בעצם אלה עשר ספירות שבתוך ספירת ההוד.

כתר וחכמה: עצם וקיום

הוא אמר כאן בתורה ש"כן" הוא "עצם הדבר וקיומו" – קיום עצמי של הדבר. איפה נשים זאת? איפה בנפש חווים חויה של השגחה פרטית? לראות משהו ולהרגיש את הקיום העצמי שלו, יש מאין, זו חויה של חכמה – ברק המבריק על השכל שיש כאן גילוי של השגחה פרטית. לכן את הפירוש הזה נשים כאן בחכמה.

בפרט, יש כאן חלוקה לכתר וחכמה (י וקוצו של י, שמחוברים יחד): "עצם הדבר" בגימטריא יש מאין אבל גם בגימטריא תהו – עצם הדבר כפי שהוא 'יוצא ישר מן התנור' זקוק עדיין לקיום מתמיד. לתהו אין קיום, התלוי כבר בעולם התיקון, סוד שם מה החדש (השייך לחכמה, כח-מה). בעל עולם התיקון הוא יעקב אבינו [עב], המתקן את אחיו עשו שבסוד עולם התהו – עשו נולד עשוי-גמור [עג], "עצם הדבר" באופן מלא, והוא זקוק לקיום. הכתר ביחס לחכמה הוא בחינת תהו [עד] והבירור-התיקון של החכמה, "כֻלם בחכמה אתברירו"[עה], הוא כח התיקון והקיום של יעקב (הארת יסוד אבא [עו]).

לחכמה שייך פירוש נוסף – תוכן, שהמשמעות שלו בתורה היא סכום וחשבון ("ותבן לא ינתן לכם ותֹכן לבנים תתנו"[עז]), השייך לסוד ה"סופר" שבחכמה [עח].

בינה: "כַוִין" ו"כַּוָנים"

בדניאל כתוב "וכַוִין פתיחן לֵהּ"[עט] – היו לו חלונות בעליה בה הוא התפלל. למה הוא עשה חלונות? למה עושים חלונות בבית כנסת? כדי לראות את השמים ולכוון בתפלה [פ]. בערכים של הקבלה כתוב חלון הוא יסוד [פא], בכל אחד מהפרצופים, ובפרט הוא יסוד אמא [פב] (וכאן בפרצוף זהו יסוד אמא של פרצוף ההוד). בתבת נח כתובה לראשונה המלה חלון [פג]. בהתחלה כתוב "צהר תעשה לתבה"[פד] ויש שני פירושים – "יש אומרים חלון ויש אומרים אבן טובה המאירה להם"[פה]. שניהם שייכים לאור – אבן טובה היא מקור אור, מאור, וחלון מכניס את האור מבחוץ, מקבל אור. היחס ביניהם הוא כמו חכמה ובינה ("תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[פו]). שוב, רואים שהחלון שייך לבינה.

עוד פירוש בבינה הוא לפי הפסוק "לעשות כַּוָנים לִמְלֶכֶת השמים"[פז]. עבדו למלכת השמים, עבודה זרה שנקראת המלכה של השמים, ועשו לה "כונים". מהם ה"כונים"? צורות-דמויות של מלכת השמים שעבדו לה. מסבירים [פח] ש"מלכת השמים" היינו כוכב הלכת שבתאי שעבדו לו. איפה שבתאי בספירות? סימן כוכבי הלכת בחז"ל הוא שצ"מ חנכ"ל [פט]. הארץ היא המלכות, ושבעת כוכבי הלכת שסביבה מכוונים כנגד שבע הספירות שמעליה [צ]: שבתאי בינה; צדק בחסד (הוא הכוכב של אברהם אבינו, איש החסד, כפי שדרשו עליו חז"ל [צא] את הפסוק "מי העיר ממזרח צדק"[צב]); מאדים בגבורה (מזל של שפיכות דמים [צג], גבורה); חמה בתפארת (לה מקבילה השמש-החמה הרבה פעמים [צד], בסוד "שמש הוי'"[צה]); נגה בנצח; כוכב בהוד (כוכב הוא גם שם כללי וגם שם של כוכב מסוים, מרקורי – תכונה של הוד בפרצוף שלנו, שהוא גם ספירה פרטית וגם שייך כאן לכל הכלל) ולבנה ביסוד. בדרך כלל לבנה במלכות, ואפשר להסביר כאן שהיינו המלכות שביסוד, עטרת היסוד. אם כן, שבתאי הוא ספירת הבינה. מה מיוחד בכוכב שבתאי? שיש לו טבעות, מקיפים, כמו מקיפים דאמא. שבתאי בגימטריא תשובה, שגם שייכת לאמא [צו].

גם כן במובן של תכנית שייך לבינה [צז] – מקום ההשערה והתכנית האלקית לבריאת העולם.

דעת: כוונה

בדעת יש עוד פירוש יסודי משער כן – כוונה. אדם צריך לכוון את לבו בתפלה. הכוונה שייכת לספירת הדעת – דעת היא לשון התקשרות והתחברות. כוונה היא חבור לה' בכח ריכוז ששייך לספירת הדעת.

יש בפרצוף ה"כן" כמה ענינים שנוגעים ל'עבודה', הכי בולטת היא הכוונה. כמו שהזכרנו, גם מטרת ה"כוין" בבינה, החלונות בתפלה, היא לזכות לכוונת הלב בתפלה, בסוד "אם אין בינה אין דעת"[צח].

חסד: מכון

בסוד של שבעת הרקיעים [צט], מהו הרקיע שכנגד החסד? בגבורה יש את רקיע מעון, הרקיע שבו נמצאים החשמלים, אבל בחסד יש את רקיע מכון, שיש בו "אוצרות שלג ואוצרות ברד וכו'" – כל מיני אוצרות, השפעות של חסד שבאות לעולם משם.

גבורה: כנים

בגבורה נשים עוד פירוש, משהו חדש לגמרי בשער כן – אחת ממכות מצרים. המכה השלישית במצרים היא כנים. בסדר של עשר המכות – המכוונות כנגד עשר הספירות מלמטה למעלה, ממלכות עד כתר [ק] – מכת כנים היא כנגד ההוד. במכת כנים החרטומים הודו שהמכות הן "אצבע אלהים"[קא] – המכה של ההוד מעוררת בנפש הודאה באמת – אבל בכללות הפרצוף (שכולו בהוד, כנ"ל) מכת כנים שייכת לגבורה. מה המכנה המשותף לכל עשר המכות? שכולן מכות... כולן בגבורה, "יד החזקה"[קב].

תפארת: בגדי כבוד ותפארת

ב"כונים" יש עוד פירוש – התרגום הוא "כרדוטין", מעילים. יש שלשה פירושים, שהרד"ק מביא את כולם – הדמויות-הצורות של "מלכת השמים", לבושים לפסלים האלה ומאכלים מיוחדים שמכינים להם. בגדים שייכים לתפארת [קג] – לבושים שהם "לכבוד ולתפארת"[קד].

לכאן שייך גם הפירוש של נכון – שומעים מישהו ואומרים לו נכון, הדברים שלך אמתיים ("אמת ליעקב"[קה]). כמו שהסברנו על "כן דברת", המשמעות של נכון, כשאומרים למישהו "כן" במובן הזה עושים כלים לדברים שלו, שמתיישבים אצלי – גם שייך ללבושים שהם "לכבוד ולתפארת".

נצח: הכנה

עוד מובן מאד חשוב של כן הוא הכנה – גם מאד נוגע ל'עבודה'. צריך הכנה לתפלה בשביל שתהיה כוונה, הפירוש של הדעת. מה ההכנות לתפלה? חשוב שכל בחור ידע – מקוה, צדקה וחסידות [קו].

אנחנו יודעים [קז] שאצל הבעל שם טוב עיקר העבודה הוא ההכנה למצוה. הגילוי של המצוה, האור וההשראה שבעקבותיה, הם אחרי המצוה – אם אדם מכיר שלא "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" אלא "הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[קח] הוא זוכה לגילוי ההארה של מה שנעשה. ההכנה למצוה, המצוה בעצמה והגילוי אחרי המצוה הם גם עבר-הוה-עתיד שדברנו עליהם קודם – ההכנה היא העבר של המצוה, לכן עיקר בהכנה הוא הכנעה [קט]; המצוה היא ההוה, ״היום לעשותן״[קי], בכל רגע בהוה צריכה להיות מצוה; והגילוי הוא העתיד של המצוה, "מחר לקבל שכרן"[קיא]. בכל אופן, יש כאן עבר מיוחד – עבר שהוא הכנה להוה ולעתיד, מחשבה על מה שיהיה (שייך לנצח, הזמן שנמשך מהעבר אל ההוה והעתיד, לנצח).

על ההכנה לתפלה לומדים מהפסוק "הִכון לקראת אלהיך ישראל"[קיב]. מה לומדים מהפסוק הזה? גרטל, שצריך חגורה בתפלה [קיג]. חגורה נקראת "זריז"[קיד] – ההכנה היא לקיום המצוה מיד, בזריזות, מתוך בטחון שאני יכול לעשות את המצוה. הבטחון הוא פנימיות הנצח וההכנה לקיום זריז ומידי שייכת לנצח (ראשית כחות המעשה, כחות המוטבע).

הוד: כן-בסיס

כמו שהקדמנו, כל הפרצוף שייך להוד, ובהוד עצמו יש כן במובן בסיס – הכנות, התמימות, שהיא הבסיס-הכן לכל העבודה (כמו שהרבי הרש"ב מאריך בהמשך "בשעה שהקדימו" תער"ב [קטו]).

יסוד: תיקון

כמו שהזכרנו, יש ב'כן' גם מובן של תיקון ('כן' מתחלף ב'קן', לשון תיקון). כך בפירוש "ויהי נעם א-דני עלינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו"[קטז] הפירוש הוא שה' מתקן את מעשי ידינו [קיז] – כמו "מקדש א-דני כוננו ידיך"[קיח]. התיקון שייך ליסוד – תיקון הברית, עם כל הפירושים שבענין.

מלכות: כנוי

יש עוד פירוש, מובן אחר וחדש, של כן – לשון כינוי. מהו כינוי? [שם.] שם בפירוש שייך למלכות. גם בשמות, כמו בשמות של ה', יש שמות העצם ויש כינויים שהם על שם הפעולות של ה'[קיט]. כתוב שהכינוי הוא כיסוי על השם, לבוש, שעוד יותר שייך למלכות. כתוב בזהר [קכ] ש-כנוי בגימטריא אלהים – שם אלקים הוא כנוי ולבוש לשם העצם, שם הוי' ב"ה ("כי שמש ומגן הוי' אלהים"), כידוע [קכא] ש-אלהים בגימטריא כלי הוי'.

[מה עם "כנה", "וכנה אשר נטעה ימינך"[קכב]?] גם רציתי להזכיר. שם הפירוש של כנה הוא כמו גנה [קכג] (ג-כ מתחלפים באותיות החיך גיכק). הביטוי בא בהמשך לסיום הפסוק הקודם, "ופקֹד גפן זאת". הגפן היא עם ישראל, "גפן ממצרים תסיע"[קכד] – כל צמח שעוקרים ממקומו למקום אחר ניזוק, ורק הגפן משביחה בכך. ה' שתל אותנו במצרים ואז עקר אותנו והסיע אותנו לארץ ישראל כדי להשביח אותנו, לטובתנו. שוב, ה"כנה" שם כמו גנה, כמו גן עדן, וכתוב [קכה] שגן עדן הוא או בבינה או במלכות – "גן עדן העליון" בבינה ו"גן עדן התחתון" (עד ל"גן עדן הארץ") במלכות. בכל אופן, גם גן במלכות היינו בינה דמלכות [קכו], לכן גם זהו פירוש של הבינה.

ולסיכום:

	כתר עצם הדבר
חכמה קיום הדבר; תוכן (מספר)		בינה כוִין (חלון); כַוָנים (צורות); כנה, תכנית
	דעת כונה
חסד מכון		גבורה כנים
	תפארת נכון; כונים (לבושים)
נצח הכנה		הוד כנות; כן-בסיס
	יסוד כנון (תקון)
	מלכות כנוי

עד כאן פרצוף של כן – כוונות שצריכות להיות כשאני אומר כן [קכז]. [אז כשמישהו מבקש משהו ואני אומר כן, מה צריך לחשוב?] שזה מוכן ומזומן מששת ימי בראשית – איך אפשר להגיד לא?

ד. "לא כן"

ה"לא" שלפני ששת ימי בראשית

נחזור ל"לא כן" של משה רבינו, "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" – כמו שהסברנו הרבה פעמים [קכח], משה מגלה סוד של "לא" שקודם ל"כן". אם ראינו ש"כן" אומר שהדבר מזומן מששת ימי בראשית, מה יש לפני ששת ימי בראשית? "לא".

קודם כל, לפני בריאת העולם שלנו בששת ימי בראשית, הקב"ה היה "בורא עולמות ומחריבן", כשעל העולמות שהוא החריב הוא אמר "דין לא הניין לי"[קכט] – עולם התהו שקודם לעולם התיקון הוא "לא" שקודם ל"כן".

עוד קודם לכן, לפני הצמצום הראשון, הכל הוא "לא" – כמו השאלה בתחלת העץ חיים [קל], למה ה' לא ברא את העולם קודם (ה"כן" הוא "בזמנו", כמו שראינו, אבל לפני זמן הבריאה, ובעצם לפני היות הזמן שגם הוא נברא [קלא], היה "לא"). את בריאת העולם יש מאין אפשר להגדיר, במלים אחרות, כבריאה כן מלא.

כך אפשר להסביר את הסוד של "לא כן" – "לא" שלפני הבריאה קודם ל"כן" של ששת ימי בראשית.

דעת עליון ודעת תחתון

אבל, כמו שידוע בחסידות [קלב], "יש מאין" זו התפיסה בדעת תחתון, שהעולמות התחתונים נתפסים כיש והמקור שלהם נתפס כאין (משום שאינו מושג) – למטה יש ולמעלה אין, כלומר, 'למטה כן ולמעלה לא'. בדעת עליון התפיסה היא הפוכה – למעלה יש ולמטה אין, היש האמתי הוא העליונים ועל התחתונים נאמר "כולא קמיה כלא חשיב"[קלג]. לפי דעת עליון הבריאה היא אין מיש, לא מכן, 'למעלה כן ולמטה לא'. זהו הסבר שמתאים לכך שבכל מעשה בראשית מופיעה רק המלא "כן", שש פעמים "ויהי כן" כנ"ל, ואילו המלה "לא" מופיעה רק בסיפור השני של מעשה בראשית – "לא" אחרי "כן", אין אחרי יש.

יחסית, הסיפור הראשון של מעשה בראשית הוא סיפור של מודעות אלקית, בלי מודעות נפרדת – אמנם כבר מהיום השני (בו מופיע ה"כן") הראשון יש מודעות נוספת על ה"אחד" של היום הראשון, נבראו המלאכים [קלד], אבל ביחס למעשה השני, עם המודעות האנושית הנפרדת, חטא עץ הדעת וכו', הסיפור הראשון הוא כולו מודעות אלקית, סיפור של "כן" עליון (יש האמתי), לעומת הסיפור השני, שיש בו "לא" תחתון (אין ממבט של דעת עליון).

בכל זאת, צריך לזכור, שה' הוא "אל דעות הוי'"[קלה], הכולל דעת עליון ודעת תחתון, ואדרבא – עיקר גילוי העצמות הוא דווקא ב"דעת תחתון". נכון שאפשר לומר ש'למעלה כן ולמטה לא' וגם ש'למעלה לא ולמטה כן', אבל העדיפות היא לומר שה"כן" הוא למטה – שה"ויהי כן" של מעשה בראשית הוא על העולם שלנו, 'כן מלא'. למה? אם ה"כן" הוא למעלה, בדעת עליון, זהו 'כן בפשיטות', אבל אם ה"כן" הוא למטה, בדעת תחתון, זהו 'כן בהתחדשות' – היש האמתי הוא נצחי, אין בו חידוש, ואילו ההחלטה לברוא את העולם היא ההתחדשות, הרצון של ה' "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים"[קלו].

הכל כן

נעמיק עוד: הסדר של "לא" קודם ל"כן", הסדר העיקרי לפי מה שאמרנו כעת, הוא גם הסדר של שם הוי' ב"ה. בתורה "לא" ו"כן" הם מצוות לא-תעשה ומצוות עשה, וכתוב ש"'שמי' עם יה – שסה, ו'זכרי' עם וה – רמח"[קלז] – ה"לא" של התורה, שסה מצוות לא-תעשה, רמוז באותיות י-ה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו"[קלח] (הלא-האין מצד התפיסה שלנו, בדעת תחתון), ואילו ה"כן" של התורה, רמח מצוות עשה, רמוז באותיות וה, "והנגלֹת לנו ולבנינו לעשות את כל דברי התורה הזאת".

רבי חיים ויטאל שאל את האריז"ל [קלט]: לפי הפסוק "הנסתרֹת להוי' אלהינו והנגלֹת לנו ולבנינו" כתוב [קמ] שכל ההשגה שלנו היא רק ב-וה, במה שנברא בששת ימי בראשית, ואילו במדרגות י-ה, חכמה ובינה, אסור לנו לדבר – אם כן, איך זה שהאריז"ל דורש גם בחכמה ובינה ועוד למעלה-מעלה, בכתר ובפנימיות הכתר? האריז"ל ענה לו ש"הכל לפי ערכין", אחד מהיסודות בתורת האריז"ל, וכל מה שאחרי הצמצום הוא בגדר "והנגלֹת", כי אור הקו הוא בסוד ה-ו והעולמות שבתוך החלל, ה המדרגות א"ק-אצילות-בריאה-יצירה-עשיה, הם ה תתאה. מדרגות "הנסתרֹת", י-ה, הן המדרגות שלפני הצמצום. איך קוראים למדרגות האלה? ה עילאה היא מה שנקרא בחסידות "קדמון"[קמא], המדרגה בה הקב"ה "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל" – השיעור הוא כמו חמשים שערי בינה. על המדרגה הזו, שנקרא עולם המלבוש, כתוב קצת בקבלת של רבי ישראל סרוג שקבל מהאריז"ל. מה עוד למעלה מזה? מדרגת "אחד"^יד, אור אין סוף שלפני הצמצום, שכנגד ה-י במבנה הכללי הזה – החכמה, שכתוב עליה בתניא שמאיר בה "אחד האמת"[קמב]. אם כן, האריז"ל מסביר שהוא באמת מדבר רק ב-וה, רק ב"והנגלֹת", בתוך שם הוי' הכי כללי שחציו לפני הצמצום, בו לא מדברים, וחציו אחרי הצמצום, ובו כן מדברים.

אבל החסידות הרי כן מדברת, בהרחבה ובפירוט במדרגות שלפני הצמצום, יחיד-אחד-קדמון – אז איך היא תענה לשאלה של רבי חיים ויטאל? היה אפשר לומר שוב שהכל יחסי, ויש איזה י-ה-ו-ה עוד יותר גבוה, שכל מה שמדברים עליו בחסידות הוא רק וה ויש עוד שתי מדרגות סודיות, נסתרות – אבל אדמו"ר האמצעי כותב שאין עוד יותר סודות [קמג]. היום כבר הכל 'על השולחן', והדבר הכי מופלא, הסוד הכי עמוק, הוא השלחן בעצמו, שיש שולחן גשמי – ההתחדשות של היש הנברא, שבו מתגלה היש האמתי [קמד]. לכן לא נגיד שיש עוד מדרגות יותר גבוהות, אלא שאם פעם היתה חלוקה של "לא" ולמטה ממנו "כן" – היום כבר הכל כן! אין סודות! התכלית של התורה היא הכן.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

החן של נח בא מלמעלה (השראה על) והחן של אברהם בא מלמטה ומורגש לו (השראה ב...).
מציאת חן תלויה בעבודת הלב.
מח-לב-כבד היינו תורה-תפלה-מצוות.
"כן" היינו גילוי של השגחה פרטית מוכנה ומזומנת מששת ימי בראשית.
הפנמת דיבור נכון היא בשלשת רבדי הכלי – חויה פנימית של אמת, חויה אמצעית של תזמון נכון וחויה גלויה-חיצונית של יפי.
כנות-רצינות-תמימות היא הכן-הבסיס לכל עבודת ה'.
"ויהי כן" במעשה בראשית מורה על עצם הדבר וקיומו.
בסדר התורה ה"כן" קודם ל"לא".
לאדם הראשון לא נאסר לאכול בשר – הבשר מבחינתו כלל לא היה אוכל.
עבר-הוה-עתיד הם הכנעה-הבדלה-המתקה.
היחס לעבר הוא הכנעה – כל מה שעשיתי לא שוה...
ביחס לעתיד צריך אמונה ובטחון שיהיה טוב.
לצדיקים יש חוש ברצון ה' העתידי.
בכל מצוה יש הכנה-מצוה-שכר כנגד עבר-הוה-עתיד (הכנעה-הבדלה-המתקה).
לפי הבעל שם טוב ההכנה היא עיקר העבודה.
לפני ה"כן" של עולם התיקון היה "לא" של עולם התהו.
בריאת העולם יש מאין היא בריאה כן מלא.
בדעת-עליון ה"כן" קודם ל"לא" ובדעת תחתון ה"לא" קודם ל"כן".
התכלית היא ההתחדשות של דעת-תחתון.
האריז"ל מגלה סודות אך אומר שלמעלה נשארו מדרגות נסתרות – אך החסידות מגלה הכל, בלי סודות.