פרצוף 'והאיש'

ב. פרצוף "והאיש"

הופעות "והאיש" בתורה

נחזור לפסוק של משה רבינו – שגם מופיע בחת"ת של היום, 'שביעי' של פרשת בהעלותך, יום הולדת של ישראל – "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". הפסוק מתחיל מ"והאיש". כמו בכל פעם, המלה הראשונה של הפסוק היא הכתר של הפסוק. בפרט בפסוק כזה – פסוק שיש בו בדיוק עשר תבות, אז אפשר לכוון אותן כנגד עשר הספירות: "והאיש" כתר, "משה" החכמה, "ענו" בינה (באמת כתוב ש"משה זכה לבינה" היינו הענוה) וכו'. ידוע שמשה עולה יה פעמים חיה, "והאיש" שוה יד פעמים חיה (המכנה המשותף הוא חיה, חיה שבנפש, בחינת הבטול דחכמה, שמשם שרש התורה, תורת משה – "אורייתא מחכמה נפקת").

יש סוד גדול למלה "והאיש". "והאיש" הוא וה-איש – איש (פירוש המלה "איש" הוא ישות כלשהי כנודע) נולד מיחוד וה, יחוד זו"נ, יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה (אור אין סוף הסובב כל עלמין ואור אין סוף הממלא כל עלמין).

כמה פעמים כתוב "והאיש" בתורה? איפה עוד כתוב "והאיש"? בכל חומש במדבר, החומש שלנו, יש רק עוד פעם אחת "והאיש" – דווקא בפרשתנו, בשלישי[7]. "שלישי" של פרשת בהעלותך הוא פסח שני, ושם כתוב "והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח וגו'"[8]. זה "והאיש" טהור, בדרך כלל טוב להיות טהור, אך הוא לא בסדר – הוא לא עושה את הפסח. בכל אופן, זו הפעם הנוספת היחידה שכתוב "והאיש" בחומש במדבר.

בכל התורה כולה, היה לפני כן איזה "והאיש"? רק פעם אחת לפני כן – בחומש בראשית (אין בשמות ובויקרא) – "והאיש משתאה לה מחריש לדעת ההצליח הוי' דרכו אם לא"[9]. אליעזר מגיע ורואה שרבקה מתנהגת בחסד כפי שבקש סימן מה'. בתוך "משתאה" נמצא השם משה – כאן כתוב "והאיש משה" ובפעם הראשונה, "הכל הולך אחר הפתיחה", כתוב "והאיש משתאה לה". חוץ מאותיות משה יש ב"משתאה" אותיות את. "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויה" – אם נוציא עוד משה מ-את ישאר נו. תיכף נגיע למי רומז ה-נו.

האם יש עוד "והאיש"? אין עוד בחומש במדבר, ובחומש דברים[10] יש שני דינים שכתוב בהם "והאיש", אך שלא מזוהה כאיש מסוים. אם כן, בחמשה חומשי תורה יש חמש פעמים "והאיש", בחומשים בראשית-במדבר-דברים, ורק באחד מהם מוזכר שם האיש. בסיפור של אליעזר לא מוזכר כלל שמו, הוא "העבד" בכל הסיפור – אב-טיפוס של עבד, "עבד אברהם אנכי"[11], כך כל בטל שאין לו שם פרטי בכל הסיפור.

הופעות "והאיש" בנ"ך

אחר כך עוברים לנ"ך, ויש עוד 12 פעמים "והאיש" – סה"כ בכל התנ"ך יש 17 פעמים. בכמה מהם יודעים במי מדובר – במעטים ממש כתוב בפירוש השם בסמוך, אבל בעוד כמה יודעים במי מדובר מתוך ההקשר:

כתוב בפירוש "והאיש מיכה"[12] – בסיפור של פסל מיכה בסוף ספר שופטים, שהכהן שלו היה נכד של משה רבינו – כבר מישהו לא בסדר. אחרי "והאיש משה", הכי בסדר, קופץ ל"והאיש מיכה" ואחר כך ל"והאיש ירבעם גבור חיל"[13], בפגישה הראשונה בספר מלכים עם ירבעם, מי שעתיד להיות חוטא ומחטיא את הרבים. נעשה רמז יפהפה: ירבעם שוה "והאיש". אחרון אחרון, בספר דניאל[14] – שדברנו עליו הרבה לאחרונה – כתוב "והאיש גבריאל אשר ראיתי", המלאך שמכונה איש שדניאל ראה בחלום, שדבר איתו והסביר לו את החזון. אז יש ארבעה "והאיש" עם שם אחר כך – "והאיש משה", "והאיש מיכה", "והאיש ירבעם", "והאיש גבריאל".

יש עוד כמה שברור מי הם. יש "והאיש נכבד"[15] כאשר שאול מחפש את אתונות אביו, הם הגיעו למקום שמואל וכתוב עליו "והאיש נכבד" – שמואל, ששקול כנגד משה ואהרן, נקרא "והאיש". יש עוד "והאיש"[16] שהולך על ישי, אבי דוד המלך. יש "והאיש היה גבור חיל"[17] (על ירבעם כתוב "והאיש ירבעם היה גבור חיל") – על נעמן שר צבא ארם.

יש עוד אחד, אחרון חביב – שבעצם כתוב קודם – ש'זכה' להקרא פעמיים "והאיש", נבל הכרמלי. קודם כתוב עליו "והאיש גדול מאד"[18], עשיר מופלג עם ריבוי צאן ועזים וכו' – מכל ה"והאיש" יש רק שנים שהם "מאד". על משה רבינו כתוב "והאיש משה ענו מאד" ועל נבל הכרמלי שהוא איש קשה ורע מעללים כתוב "גדול מאד" (אם נחבר אותם יצא, בדרך צחות, 'ענו גדול מאד מאד'. ענו גדול = 13 ברבוע, וביחד עם מאד מאד = 7 פעמים 37, הבל שרש משה, ז הבלים שבהם נברא העולם). קודם כתוב על נבל "והאיש גדול מאד" ואחר כך – בפסוק הבא – כתוב "והאיש קשה ורע מעללים". שם, באותו פסוק, כתוב קודם "והאשה" – אביגיל. בדרך כלל כותבים אביגיל מלא דמלא, אבל בפסוק הזה כתוב אבגיל. אביגיל עולה נו (הנ"ל, היא "טובת שכל" וראויה להזדווג למשה רבינו, מקור השכל האלוקי) ואבגיל עולה מו (חיה-חיה, ויחד עם משה, יה פעמים חיה = טוב פעמים חיה = יהושע).

פרצוף "והאיש"

אם כן, יש לנו כבר פרצוף שלם של "והאיש" בתנ"ך – פרצוף שמסתדר מאד יפה לפי הספירות. נאמר קודם את הכי מוכחים:

החכמה – "והאיש משה".

הגבורה – "והאיש גבריאל".

ירבעם היה ראוי להיות משיח בן יוסף אם היה זוכה – הוא מיוסף, וה' אמר שאם יסכים שדוד בראש הוא יהיה משיח בן יוסף – הוא היסוד. המלכות שלו היתה כי ראה אש יוצאת מאמתו, והוא פגם בברית.

מי כנגד המלכות? נעמן – הוא גר תושב, שייך לכל המבצע של קירוב גוים. כשאלישע עשה לו את הנס ורפא אותו מהצרעת הוא נעשה גר תושב, "וחי עמך". הוא שר צבא למלך – יש לו זיקה למלכות. אין מקום אחר בשביל נעמן, רק במלכות (נעמן הוא סוד המלך השביעי – עצם המלכות – של עולם התהו, בעל חנן בן עכבור, ודוק).

זה שכתוב פעמיים "והאיש" אצל נבל, קודם שהוא "גדול מאד" ואחר כך שהוא "קשה ורע מעללים" – שייך לנצח והוד, שתי ספירות שהולכות יחד. הרבה פעמים ה"גדול" בחסד, אבל כאן הפשט שיש לו הרבה רכוש – גדול ברכושו, יש לו הרבה "לבר מגופא". אחר כך כתוב שהוא "קשה ורע מעללים", ובאותו פסוק כתוב "והאשה טובת שכל ויפת תאר". על אביגיל כתוב "איהי בהוד" (בין שבע הנביאות שעמדו לעם ישראל היא כנגד ההוד), ובאותו מקום ש"איהי בהוד" כתוב שנבל בעלה קשה ורע מעללים – רמז די ברור שאותו פסוק הוא הוד. הפסוק הקודם, שהיה כתוב שהוא גדול מאד ברכושו, הוא בנצח.

על אליעזר לא כתוב שמו, אבל כתוב "עבד אברהם אנכי", וזה אחד המקורות שלומדים ש"שלוחו של אדם כמותו [ממש]" – הוא היה שליח של אברהם לקדש אשה לבנו יצחק. אליעזר כל כך בטל כאן לאברהם אבינו, שכמו שאברהם הוא חסד – גם אליעזר הוא חסד[19]. הוא עושה כאן שידוך של אהבה בין יצחק לרבקה (בשיא הסיפור נאמר "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו [... ויאהבה]" ר"ת "והאיש", הכל מכח "והאיש משתאה לה וגו'"!). הוא משתאה שהיא נהגה בחסד ואז ראויה להכנס לבית אברהם, החסד. הוא עצמו כאן בטל לאברהם עד כדי כך שאין לו שם בפני עצמו.

שמואל שקול כנגד משה (ואהרן). למדנו לפני כמה שבועות[20] על גדולי ישראל, שמשה הוא חכמה ושמואל הוא בינה. גם פה אותו דבר, משה הוא חכמה של הפרצוף ושמואל הוא הבינה. שמואל הוא נכבד וכל מה שישאלו אותו הוא רואה וכל מה שיאמר "בוא יבוא", הכל מתקיים – הוא מקור הנבואה שבבינה. בפרשתנו מתארים את גדולת נבואת משה, "בכל ביתי נאמן הוא... ומראה ולא בחידות ותמנת הוי' יביט", אבל משבחים אותו בענוה שלו. שמואל הוא נכבד (נכבד = עבד), והפסוק אומר שהוא נכבד בכך שכל מה שהוא אומר מתקיים – הוא רואה את הכל. זו המדרגה ששקולה כנגד משה, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין".

נשארו לנו ישי ומיכה. מיכה עשה פסל, ועל פסלים כתוב בישעיהו "כתפארת אדם לשבת בית". זה פסוק שמביאים בחסידות בהרבה הקשרים, וכשקוראים בחסידות לא יודעים את הפשט – כמו הרבה פסוקים – אך הפשט הוא שהולך על פסל. מישהו עושה פסל, שם אותו בבית – מעמיד אותו בסלון או בחדר המטות שלו – "כתפארת אדם לשבת בית". אב טיפוס של פסל דלעו"ז הוא פסל מיכה, לכן נשים את מיכה עם הפסל שלו בתפארת.

נשאר ישי, אם כי שהוא אבי דוד המלך – אז יכול להשתייך למלכות – אך כאן נשארה ספירת הדעת שהשרש שלה הוא כתר. הרמז העיקרי לישי הוא "ויהי בישֻרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". ישי הוא כח של המלך ללכד את העם, כפי שכותב הרמב"ם שעיקר תפקיד המלך הוא ללכד-לייחד את העם. הכח לייחד הוא הדעת, ושרש הדעת בכתר – "אין כתר אלא למלך".

אם כן, עשינו פרצוף של כל מי שכתוב בו "והאיש". ולסיכום:

חכמה "והאיש משה ענו מאד"	בינה "והאיש [שמואל] נכבד"
דעת "ושמו ישי... והאיש בימי שאול זקן בא באנשים"
חסד "והאיש [עבד אברהם] משתאה"	גבורה "והאיש גבריאל"
	תפארת "והאיש מיכה"
נצח "והאיש [נבל] גדול מאד"	הוד "והאיש [נבל] קשה ורע מעללים"
	יסוד "והאיש ירבעם גבור חיל"
מלכות "והאיש [נעמן] היה גבור חיל"

הופעות "והאשה" בתנ"ך

מה עם "והאשה" (אשה שנולדה מיחוד וה)? באביגיל כתוב "והאשה"[21]. יש במלכים עוד "והאשה". אמרנו שב"והאיש" יש שני "מאד" – "ענו מאד" במשה ו"גדול מאד" בנבל. לגבי "והאשה" יש רק אחד שכתוב בה "מאד" – האשה העיקרית של דוד המלך, יותר מאביגיל, בת שבע – "והאשה טובת מראה מאד"[22]. על אביגיל כתוב משהו מיוחד רק בה, "טובת שכל ויפת תאר", ואצל בת שבע כתוב "מאד" רק על היפי שלה. אם כן, גם אביגיל היא "והאשה" וגם בת שבע היא "והאשה". יותר מאוחר, בסיפור משפט שתי הזונות של שלמה המלך, גם כתוב "והאשה"[23]. משמע מההקשר – לא מאה אחוז ברור, אבל משמע שמי שנאמר עליה "והאשה" היא הזונה השקרית, שמקלקלת, שלקחה את הבן החי. משמע שהאשה שהיא האמא האמתית מספרת את הסיפור, ואז "והאשה" ("אני והאשה הזאת יֹשבֹת בבית אחד") הולך על השקרנית.

חוץ משלש אלה, יש בתורה "והאשה" בפרשה הקודמת – בפעם הראשונה בתורה – האשה הסוטה, "ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה"[24], גם הולך על אשה לא טובה. אחר כך יש עוד "והאשה" בדברים[25], בפרשת כי תצא, שגם הולך על איסור אשת איש – שהורגים גם את האיש וגם את האשה ("כי ימצא איש שֹׁכב עם אשה בעֻלת בעל ומתו גם שניהם האיש השֹׁכב עם האשה והאשה ובערת הרע מישראל"). אם כן, בתורה יש פעמיים "והאשה" – שתיהן מאד לא טוב, שתיהן חטאו בזנות.

אחר כך יש שתי "והאשה" של נשים שהיו ב'שבי', לא במקומן – אביגיל אצל נבל ובת שבע אצל אוריה, כמו פרי בתוך קליפה. בסוף יש את "והאשה" של שתי הזונות, שאם כי לא כתוב את שמותיהן בתנ"ך, אבל בכתבי האר"י כתוב הרבה על הגלגולים שלהן, חנה ופנינה ועוד גלגולים של נשים חשובות בתנ"ך.

בכל אופן, יש טוב "והאיש" ועוד ה "והאשה" – משלים טוב ל-טובה, כידוע בקבלה בחלוקת אותיות האלף-בית, טוב אותיות זכריות ו-ה אותיות נקביות, יחד כב אותיות האלף-בית.

תורת הבעש"ט על "והאיש משה"

צריך להזכיר במוצאי שבת, במלוה מלכה, את הבעל שם טוב. לפני כמה ימים עשינו סרטון קצר על הווארט של הבעל שם טוב בפסוק "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה": אומר הבעש"ט שיש אחד שרק דבוק למעלה, גם כשעוסק בעניני העולם הזה דבוק במחשבה בה' – אין אצלו למטה בכלל, הכל אצלו למעלה. יש אחד הפוך, שאפילו כאשר עוסק בתורה ומצוות המחשבה שלו שקועה בגשמיות, יש לו אינטרסים, כל מיני מניעים לא טהורים. גם כשהוא לומד תורה המחשבה ממש אסורה וקשורה למטה – כולו למטה, כולו "שלא לשמה" (שאינה מביאה לידי "לשמה").

בין שני הקצוות האלה יש שני ממוצעים – אחד שרובו למעלה (גם בעסקו בגשמיות הוא מקיים "בכל דרכיך דעהו") אך מיעוטו למטה (בזמן מן הזמנים הוא נופל למטה ושוקע בישות עצמו – "שבע יפול צדיק") ואחד שרובו למטה (שקוע בגשמיות גם כשעוסק ברוחניות) אך מיעוטו למעלה (לפעמים מתעורר באמת לעבוד ולשוב אל ה'). סך הכל יש כאן ארבע מדרגות, כנגד ארבעת העולמות אבי"ע וכו'.

הענוה של משה רבינו, אומר הבעל שם טוב, שהוא אחד שכולו למעלה והוא "ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", גם מאדם כזה שכולו "על פני האדמה", שכולו למטה, ואף פעם לא מתרומם (שהוא כנגד עולם העשיה הגשמי והחומרי התחתון, עליו נאמר "אף עשיתיו", שגם משה רבינו פוחד מקליפה זו – "יגרתי מפני האף" – ואף על פי כן הוא מרגיש את עצמו פחות ממנו). יש אחד שכל הזמן הוא מרומם, "ירום ונשא וגבה מאד", ויש אחד שמה שהוא לא יעשה – הוא תמיד מגושם, ירוד ונפול, הוא לא יכול להתרומם ולצאת מההגשמה שלו.

ענות משה – להרים את ישראל מלמטה

בחסידות, בחב"ד, מפרשים שמשה רבינו ראה את דרא דעקבתא דעקבתא דמשיחא, איך ליהודים פשוטים עדיין יש אמונה בה', ובפניהם הוא היה ענו. כאן יש עוד ווארט, של הבעל שם טוב עצמו, שמשה רבינו ענו גם בפני האדם הכי מגושם שיש בישראל, אדם שהכי למטה, הכי על האדמה, על הארץ (ש'פחד' אפילו לחשוב עליו).

זה קשור למה שדברנו בישיבה ביום חמישי, משל המנוף של אדמו"ר הזקן, שכדי להרים בנין צריך לתפוס אותו מלמטה ולהרים את כולו. אם אתה תופס את הבנין באמצע אתה שובר אותו. כך מדת הענוה – המנוף של משה רבינו. אם יש יהודי הכי תחתון, הכי נמוך ומגושם, ומשה רבינו יורד אליו – למטה שאין מטה הימנו – ושם מרים את העם, הוא מרים את כל העם. כל הענין של משה הוא עם, "ענו מאד" ר"ת עם, ולגלות שבתוך העם יש אדון ("ענו מאד"), "אדון עולם אשר מלך", ולשם כך הוא צריך להיות "ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" – יותר נמוך מהכי תחתון בעם ישראל.