סדר ההשתלשלות

שבת נשא תשפ"ד – כפ"ח

התבוננות חדשה מרישא עד סיפא דכל דרגין

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

במסגרת שיעור כתר שם טוב זכינו ב'פנינה' עמוקה של התבוננות חסידית – העמקה בהקבלה קצרה שמוזכרת בכתר שם טוב ואחר כך פיתוח של מבנה שלם מתוכה. יש כאן 'תצוגת תכלית' של התבוננות חסידית, עם הסבר מה המגמה בהתבוננות כזו, וגם 'ביטוש' הגון בסיום הדברים.

שלש קדושות כנגד האבות

בכתר שם טוב[ב] מובא[ג] לגבי אמירת "קדוש קדוש קדוש הוי' צבאות מלא כל הארץ כבודו"[ד] כי ג"פ "קדוש" הן כנגד שלשת האבות:

"קדוש" ראשון נגד מדת "חסד לאברהם", "קדוש" ב' נגד מדת הגבורה דיצחק, "קדוש" ג' נגד מדת הרחמים דתפארת ישראל.

בפסוק "קדוש קדוש קדוש" יש "פסיק טעמא" בין ה"קדוש" הראשון לשנים הבאים, ללמד שיש ריחוק הערך בין הקדושה הראשונה לשתים שבאות אחריה. בהקבלה לאבות, על אף שאבותינו הם אברהם, יצחק ויעקב, ברור שאברהם אבינו – ראש כל המאמינים[ה], איש החסד והאהבה – הוא העיקר והיסוד של כל אמונתנו.

חז"ל הסבירו על הקדושות "משל לבני מדינה שעשו שלש עטרות למלך, מה עשה המלך? הניח בראשו אחת ושתים בראש בניו. כך בכל יום העליונים מכתירים לפני הקב"ה שלש קדושות ואומרים 'קדוש קדוש קדוש', מה הקב"ה עושה? נותן בראשו אחת ושתים בראשן של ישראל. הה"ד 'כי קדוש אני' 'והתקדשתם והייתם קדושים'"[ו] – הקדושה הראשונה, שלפני ה"פסיק טעמא", שייכת לה' לבדו ואילו הקדושות שבאות לאחר מכן שייכות כבר לישראל.

את מה מזכירה החלוקה הזו? אחת ההקבלות של האבות[ז] בשרשם היא שאברהם אבינו הוא סוד אור אין סוף שלפני הצמצום – "כד סליק ברעותיה למברי עלמא"[ח] (בסוד "'בהבראם'[ט] באברהם"[י]) מתוך רצון ה' להיטיב לברואיו, מדת החסד האין-סופית שלפני הצמצום (הכוללת את כל מדות הלב, שהרי החסד הוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[יא], וכך עלית הרצון לברוא את העולם מתחילה מהרצון להיטיב, חסד ד"אחד" בלשון החסידות, וכוללת את כל המדות עד הרצון למלוכה, מלכות ד"אחד" בלשון החסידות) – "עולם חסד יבנה"[יב] ב"חסד לאברהם"[יג]; יצחק אבינו הוא בסוד הצמצום עצמו, הגבורה האלוקית לצמצם את אור אין סוף ב"ה; יעקב אבינו הוא בסוד קו אור אין סוף שבוקע לתוך מקום הצמצום – "אז יבקע כשחר אורך"[יד] – קו של רחמים (פנימיות התפארת) הממזגים בין ההתגלות לבין ההתחשבות בצמצום ובהגבלה של המקבלים.

התבוננות בכל סדר ההשתלשלות

אדמו"ר האמצעי מדריך[טו] שבכל יום צריך להתבונן בתפלה בכל סדר ההשתלשלות – מריש כל דרגין עד סיפא דכל דרגין – כדי להכיר בבטול כל המציאות כולה לה' בדרך של התבוננות פרטית, שלב אחרי שלב, ולא רק בהתבוננות כללית. אצל חסידים ההתבוננות הזו מתחילה במדרגות שלפני הצמצום – כאשר חסידים 'התחרו' כמה מדרגות לפני הצמצום הם יכולים למנות – כאשר המדרגות שבסדר ההשתלשלות ה'מוכר' לנו הן תחתונות ומעטות יחסית בתוך המבנה. כך רואים גם בשער היחוד לאדמו"ר האמצעי, הספר המפורט המיועד להתבוננות זו.

כפי שהסברנו הרבה פעמים[טז], כדי לערוך התבוננות כזו ראוי שתהיינה לנו התבוננויות מגוונות בכל סדר ההשתלשלות – כדי שבהתבוננות תהיה התחדשות, והיא תמשוך את ההתעניינות שלנו באמת[יז]. בעצם, כל הפרצופים שאנחנו עושים מיועדים למטרה הזו – לתת עוד ועוד נקודות מבט רחבות על השתלשלות האור האלקי, שתאפשרנה לנו להתבונן בהופעת ה' במציאות וביחוד כל העולם באור האלוקי. גם כאן, אם יש לנו שלש מדרגות בתהליך גילוי אור ה' בעולם – חסד-גבורה-תפארת שהן כנגד עלית הרצון לברוא את העולם באור אין סוף שלפני הצמצום עד המשכת הקו – זו 'הזמנה' להשלים מתוך הפרטים הללו את הכלל השלם, מבנה שלם של סדר ההשתלשלות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין כנגד עשר הספירות בערכים הכלליים של החסידות בהן משתמשים בהתבוננויות מסוג זה.

כפי שדברנו הרבה פעמים[יח], רבי הלל מפאריטש מסביר[יט] שההתבוננות מתחילה מהאמצע ומשם עולה כלפי מעלה ושוב יורדת כלפי מטה. כך גם בהתבוננות שלנו, קודם כל נעלה למדרגות הגבוהות יותר, מעל החג"ת שכבר מוסברים כאן, ואחר כך נחזור להשלים את המדרגות התחתונות:

כח"ב – מעצמות המאור עד לשעשועים העצמיים

עלית הרצון לברוא את העולם – אור אין סוף שמלא את החלל לפני הצמצום בלשון העץ חיים, חסד ד"אחד" בלשון החסידות – היא כבר בגדר "אור המאיר לזולתו", אור אין סוף שהוא אמנם "בטרם כל יצור נברא", אך הוא כבר מכוון לבריאת עולם והוא מיועד להאיר בסופו של דבר לברואיו. למעלה ממנו ישנו "אור המאיר לעצמו", "שעשועי המלך בעצמותו"[כ], שהם המוחין ד"אחד". במבנה דנן מדרגה זו היא הבינה – מקום השמחה והשעשוע של המלך בינו לבין עצמו. מדרגה זו מתאפיינת בנשיאת הפכים אלוקית של דעות שונות – שמשתקפת אחר כך בריבוי הדעות בתורה שבעל פה, "אלו ואלו דברי אלהים חיים"[כא] (כנודע ש"אלהים חיים" היינו סוד הבינה[כב]) – לפני ההכרעה איזה אור ימשך וילך עד מטה-מטה (ויפסק להלכה)[כג].

למעלה מכך, החכמה בפרצוף שלנו, היינו המדרגה לה הרבי הרש"ב קורא "העלם האור בעצמות המאור"[כד]. נקודת החכמה היא כללות האור האלקי כפי שהוא כלול במקורו – במאור.

הכתר בפרצוף שלנו הוא המאור עצמו, המקור בו נכלל האור. בחסידות מוסבר[כה] כי גם התואר "מאור" ביחס לעצמות ה' הוא 'חיצוני', שהרי ה' אינו מוגדר חלילה בהיותו מאור, אלא שזו ההגדרה המתאימה ביחס לנבראים המקבלים את אורו של ה'. בספר הפרדס ישנו שער שלם העוסק בשאלה "אם אין סוף הוא הכתר"[כו], שמסקנתו היא שחיצוניות הכתר (פרצוף אריך אנפין) היא סוד הכתר ופנימיות הכתר (פרצוף עתיק יומין) היא האין סוף ממש. בנידון דנן, חיצוניות הכתר היא המאור ופנימיות הכתר היא העצמות שלמעלה מכל הגדרה.

נהי"ם – מא"ק לבי"ע

כעת נחזור למטה, למדרגות שמתחת החג"ת. יש התבוננויות בהן התנהי"ם – תפארת-נצח-הוד-יסוד-מלכות – מכוונות כנגד א"ק וארבעת העולמות אבי"ע, אבל כאן התפארת כבר 'תפוסה' להמשכת הקו. אז איך נעשה את ההקבלה?

נצח הוא סוד אדם קדמון. ידוע[כז] ששרש כל נשמות ישראל הוא במחשבה הקדומה דא"ק – "ישראל עלו במחשבה"[כח] – והיינו שהוא סוד "נצח ישראל", עליו נאמר "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"[כט]. סתם אדם מתנחם, אך ה"אדם" שבא"ק אינו בגדר אדם המתנחם מכח ה"קדמון" שבו (הדומה לקדימת העצמות – "כל קדמון נצחי"[ל]). נצח הוא בסוד "כליות יועצות"[לא], וכאן היינו "עצות מרחוק אמונה אֹמן"[לב] של שרש נשמות ישראל.

מה בא אחרי אדם קדמון? מאדם קדמון נאצלים לכל לראש העולמות עקודים ונקודים (שמכונים ביחד "אדם דיצירה" דכללות, ביחס לאדם קדמון שנקרא "אדם דבריאה" דכללות[לג]), שהם כאן כנגד ההוד. שני העולמות הללו הם עדיין בגדר תהו, אלא שעולם העקודים הוא 'תהו יציב', שלא נשבר, בו כל האורות עקודים בכלי אחד, כפי שמבואר[לד] ש"הוד" הוא יפי 'אחיד' (לעומת "הדר" שהוא ריבוי גוונים), ואילו עולם הנקודים הוא עולם התהו בו התחוללה שבירת הכלים, בסוד "הודי נהפך עלי למשחית"[לה].

אחר כך, עולם האצילות – עולם התיקון – הוא בכללות כנגד היסוד, "צדיק יסוד עולם"[לו], כח תיקון הברית בשלמות של אורות וכלים.

המלכות כאן כוללת את שלשת העולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה, אותם יורדת להוות המלכות דאצילות.

סיכום

אם כן, 'הרווחנו' כאן מבנה שלם של סדר ההשתלשלות, בו ניתן להתבונן בתפלה, שכולל כנגד עשר הספירות את כל המדרגות מעצמות ה' עד לעולמות התחתונים:

	כתר מאור
חכמה העלם האור בעצמות המאור		בינה שעשועים עצמיים
חסד עלית הרצון לבריאת העולם		גבורה צמצום
	תפארת המשכת הקו
נצח אדם קדמון		הוד עקודים-נקודים
	יסוד אצילות
	מלכות בי"ע

ידוע שהאריז"ל אומר[לז] שכל ההתבוננות שאפשר לעשות היא רק ב"והנגלֹת לנו ולבנינו"[לח], מהמדות ומטה, בעוד שעל המדרגות של המוחין, "הנסתרֹת להוי' אלהינו", נאמר ש"אין לך עסק בנסתרות"[לט] (על דרך האיסור לשאול "מה לפנים"[מ], מה היה לפני ששת ימי בראשית, ששת ימי הבנין שכנגד המדות). שואלים^לז איך האריז"ל יכול לומר כזה דבר, כאשר הוא עצמו עוסק במדרגות גבוהות הרבה יותר, והתשובה היא ש"הכל לפי ערכין" – כמה שהאריז"ל מדבר גבוה, הרי אלו מדרגות נגלות יחסית. המבנה כאן מתאים לכך בדיוק – החסד כאן, ראשית המדות, הוא-הוא המדרגה הראשונה בעץ חיים, הפותח באור אין סוף שהיה ממלא את כל החלל, מדרגת "חסד לאברהם" שנתבארה כאן.

אמנם, כל זה עד לגילוי של תורת החסידות, כפי שאדמו"ר האמצעי אמר שיותר 'אין סודות' – הוא נשבע שהוא מגלה את הכל[מא] – ואנחנו מכירים את כל המדרגות, גם הרבה לפני הצמצום, ועוסקים בהן. בכל זאת, רואים שאפשר להכיר את כל המדרגות ועדיין להשאר... לא מספיקה רק ההכרות של המדרגות העליונות. תכלית כל החסידות היא בטול היש הנפרד, ועד לבטול במציאות, בטול המביא את האדם לידי דבקות בה' ומשם לתיקון-עידון המדות, עד לריבוי מעשים טובים בפועל ממש (מתוך קבלת עול, בדרך של עד מיצוי הנפש, כמבואר בתניא[מב], במסירות נפש ממש).