נביעת התורה בחדש שבט

בע"ה

מוצאי ר"ח שבט תשפ"א – כפ"ח

חלק ראשון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בראש חדש שבט התחיל משה רבינו לומר את חומש דברים, משנה תורה, והמשיך בכך עד לפטירתו ב-ז' אדר. אם כן, במשך כל חדש שבט מופיע הכח המיוחד של משה רבינו במשנה תורה – "הואיל משה באר את התורה". בשיעור קצר ויפהפה בענין הסביר הרב את הקשר בין "באר את התורה" ל"באר מים חיים" – במשנה תורה "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה רבינו", שהופך בעצמו ל"באר מים חיים" של נביעת תורה. עד כאן משה השפיע תורה מלמעלה למטה, וכעת הוא 'חופר בארות' – בארות של תשוקה לתורה בעם ישראל ובארות של הסברים הנובעים מלמטה למעלה, מתוך אהבה רבה לתלמיד הזקוק להסברים. זהו כח השרף העולה באילנות בחדש שבט – עליה מלמטה למעלה שבכחה להצמיח פירות טובים ומתוקים.

"הואיל משה באר את התורה"

נפתח במשהו לכבוד ראש חדש שבט[ב]:

פתיחת חומש דברים היא "בעשתי עשר חדש באחד לחדש"[ג]. מאז, עד יום הסתלקותו ב-ז' אדר, "הואיל משה באר את התורה הזאת"[ד]. דברנו בעבר בארוכה[ה] על הענין העיקרי של משנה תורה, בו הוא נבדל מארבעת החומשים שלפניו – "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה"[ו]. אם כן, אפילו שאת חומש דברים קוראים בסוף הקיץ, חדש שבט הוא החדש של "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה".

האם יש מלה מיוחדת לתאר את התופעה של "שכינה מדברת מתוך גרונו"? כנראה שלא הסברנו אז בשיעורים, אבל התורה עצמה מציינת את המלה לכך – "באר". התיאור של חזרת כל התורה כפי שהיא נאמרת מפיו של משה בגוף ראשון (ולא כ"שלישי המדבר" בשאר התורה) הוא "הואיל משה באר את התורה".

חפירת בארות וחפירת ביאורים

לשרש באר יש שתי משמעויות בתנ"ך. משמעות אחת, כמו כאן, היא ביאור-הסבר, ביאורי תורה. המשמעות השניה, העיקרית בתנ"ך, היא באר מים. המשמעות הראשונה מופיעה רק שלש פעמים בתנ"ך – פעמיים בתחלת וסוף משנה תורה, "באר את התורה הזאת" ו"וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב"[ז], ועוד פעם אחת בחבקוק בפסוק "כתוב חזון ובאר על הלֻחות למען ירוץ קורא בו"[ח]. החזון שם הוא הפסוק הבא – "אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר"[ט], הציפיה למשיח ולגאולה. את חזון הגאולה צריך לבאר על הלוחות. אפשר לחשוב ש"באר על הלוחות" היינו לוחות הברית, כנראה יש קשר, אבל הפשט הוא לוחות הלימוד בבית ספר, כפי שמסביר האבן עזרא – "'על הלחות' שהנערים קוראים בהם", כשמלמדים ילדים כותבים על הלוח. כל שאר ההופעות של שרש באר הן של בארות מים.

מה הקשר בין שני הענינים? הרד"ק בספר השרשים לא מציין קשר, רק אומר שאלה שני ענינים שונים באותו שרש, אבל חייב להיות קשר ביניהם[י]. בקונקורדנציה (מנדלקורן) כתוב שבשפות השמיות הקשר הוא שעיקר השרש הוא לשון חפירה – "באר חפרוה שרים"[יא], "חפרתי את הבאר"[יב]. כנראה שגם ביאור של משהו הוא חפירה לעומק הדבר עד שמים חיים נובעים מתוך הענין שאתה רוצה לבאר. זהו ווארט יפה – בשביל לבאר נכון ענין צריך לחפור.

חפר אותיות רפח, רומז לסוד של רפח ניצוצין – הניצוצות הקדושים שנפלו בשבירת הכלים מעולם התהו לתוך העולם שלנו. למה צריך לחפור? כי יש כיסוי שמסתיר על התוכן הפנימי של הענין. בתוך הכיסוי גופא יש ניצוצות, אותם אתה מגלה תוך כדי החפירה. כלומר, לא רק שבזכות החפירה אתה מגיע למים החיים בסוף, אלא שאתה מברר ניצוצות – מבאר קושיות, שמכסות על הפנימיות, עד שאין קושיות. בסוף מגיעים למצב שהתוכן הפנימי גלוי ונובע, כמו שכתוב על פנימיות התורה "דלית תמן לא קשיא מדסטרא דרע ולא מחלוקת מרוח הטומאה"[יג]. בכל אופן, צריך לחפור. אם כאן מדובר על "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" – הוא עצמו הופך להיות באר מים חיים[יד], הגרון שלו הוא הבאר שכבר נובעת מעצמה.

באר מרים – התעוררות התשוקה לתורה

יש עוד רמז ברור לענין: כאן מדובר בשנת הארבעים, אחרי הסתלקות מרים, וכתוב[טו] שמתנת הבאר, שכל השנים היתה בזכות מרים, חזרה לעם ישראל בזכות משה. כלומר, משה ירש ממרים את כח הבאר שלה. מרים היא בחינת נוקבא, כמובן. ובכלל, המושג באר הוא יסוד נוקבא שמעלה מ"ן – כח ההתעוררות של הנוקבא. משה הוא בעיקר משפיע מלמעלה למטה, זכר שמשפיע מ"ד. ודאי שכך הוא ביחס למרים, האשה, אבל גם ביחס לרועה השלישי, אהרן, שהרי משה הוא "שושבינא דמלכא" המוריד תורה מן השמים ואילו אהרן הוא "שושבינא דמטרוניתא"[טז] שמעורר את נשמות ישראל לעלות למעלה – "בהעלֹתך את הנרֹת"[יז]. החידוש כאן הוא שגם למשה יש כח להעלות מ"נ מלמטה למעלה, כח של באר.

כלומר, כאשר משה מלמד תורה באופן של "באר את התורה הזאת", הוא גם מעורר תוך כדי כך את האתערותא דלתתא של בני ישראל. זהו החידוש של משנה תורה, של "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה", שמסתמא לא הסברנו אז. מה הכוונה לעורר מ"נ מלמטה? כמו "אל אישך תשוקתך"[יח], שהיהודי ישתוקק לשמוע תורה, ולא סתם תורה ששמע פעם אלא את הפנימיות, הביאור, ההעמקה. תכל'ס, הוא רוצה לשמוע "תורה חדשה מאתי תצא"[יט] – לכן משנה תורה שייך לתורת משיח.

כידוע, היסוד של הבאר וחפירת בארות הוא יצחק אבינו. מה כתוב[כ] על יצחק? שהעבודה שלו היתה לשבת בבית ולעורר אנשים, בלי שידעו מאיפה באה אליהם ההתעוררות. אברהם הוא חסד, משפיע מלמעלה, בגלוי, מלמד. יצחק הוא גבורה, כח של עליה מלמטה למעלה – ההעלאה של הבאר. למשה רבינו כאן יש את שתי המעלות (ב מדרגות אור הרמוזות במלה באר – אור ישר ואור חוזר[כא], כאשר "כל אור חוזר – חוזר לקדמותו ממש"[כב]). כל השנים משה רק מלמד תורה – מקבל תורה ונותן לנו תורה – אבל כאן, במשנה תורה, ב"שכינה מדברת מתוך גרונו", הוא מקבל את הכח של "אשת חיל עטרת בעלה"[כג], מרים, אחותו הגדולה.

למה כל זה קשור לחדש שבט? כי בשבט "השרף עולה באילנות"[כד] – גם בחינה של באר. היום, ר"ח שבט, ראש השנה לאילנות לפי בית שמאי[כה], המים עולים באילן כדי לגדל את העץ ולתת פירות טובים ומתוקים. כך בר"ח שבט (בכח, לפי בית שמאי) ובט"ו בשבט (בפועל, לפי בית הלל[כו]) – זהו חדש של העלאת מ"נ. כתוב[כז] שכל החרף הוא אתערותא דלתתא והקיץ אתערותא דלעילא, אבל בפרט חדש שבט הוא חדש של העלאת מ"נ.

פנימיות הבינה

הבאר השלישית של יצחק נקראת "רחֹבות"[כח] – מקשר בין המושג באר ל"רחֹבות הנהר"[כט]. המילים "רחֹבות הנהר" הן שני כינויים של בינה[ל], של אמא. בכללות הבינה היא נהר, אבל בפרטיות יסוד אמא שמעלה מ"נ לאבא גם נקרא באר. הנהר מקבל מהמעין, שהוא יסוד אבא – "מעין גנים באר מים חיים ונֹזלים מן לבנון"[לא]. יש פה "יפוצו מעינֹתיך חוצה"[לב], מעין, יסוד אבא – הסוד של רבי שיש לו את ה-י[לג], כח המעין, נביעת האין סוף[לד]. כשמעין מתגלה על פני הקרקע, על פני הארץ, הוא נעשה נהר. הגם שבתוך הנהר גופא כתוב "נהרא מכיפיה מיברך"[לה], שהוא מתברך מהיסוד שלו, אבל יסוד הנהר הוא בחינת באר. מאיפה באים מי הבאר? גם ממעין, אבל מ"מעין סתום"[לו], "מעין חתום"[לז], מעין תת-קרקעי. כלומר, יש מעין מעל הארץ, שהופך להיות נהר, ויש מעין מלמטה, שעולה כבאר. אותו מעין גופא, שמלמטה, יותר עצמי ופנימי גם מהמעין מלמעלה – הגילוי שלו הוא דווקא באר. זהו הגילוי של "הואיל משה באר את התורה" – "משה זכה לבינה"[לח] וכאן מתגלה פנימיות הבינה, הבאר של הבינה, שמקבלת מפנימיות החכמה, המעין הפנימי.

הזכרנו ששרש באר במובן של ביאור חוזר שלש פעמים בתנ"ך. כל פעם הצורה הדקדוקית היא אחרת – אצלנו, בפעם הראשונה, זהו פועל; הפעם השניה, "באר היטב", היא צורת מקור; ובחבקוק זהו ציווי. ממילא, הניקוד גם משתנה. בפסוק שלנו הניקוד הוא "בֵאֵר" – צירה הוא הניקוד שכנגד אמא-בינה[לט] וכאן הכל מנוקד בצירה. "באר היטב" מנוקד פתח-צירה, הניקוד של אבא-חכמה ושל אמא-בינה – רמז לקבלת הבינה מהחכמה, יסוד אמא מיסוד אבא, כנ"ל (ורמז: "[באר] היטב" עולה הוי', סוד "הוי' בחכמה"[מ]). אבל ההופעה הראשונה, "הכל הולך אחר הפתיחה", מדגישה את הכח העצמי של הבאר-הביאור – הכח של ספירת הבינה. כלל גדול בחסידות[מא] שבינה היא כח ההסברה, הביאור, לעומת חכמה שהיא כח ההמצאה. כאן משה זוכה לבינה בתכלית. הניקוד צירה הוא מה שאמא נותנת צורה לולד – לשון צורה וציור, "צור עולמים"[מב]. זהו בדיוק הענין של ביאור – הנקודה הגרעינית, הזרעית, היא מאבא, והביאור של אמא. בפסוק בחבקוק, "כתוב חזון ובאר על הלוחות", כותב הגר"א שבעצם אלה שני דברים – "כתוב חזון" היינו אמירה בקיצור, לתלמיד ממולח שמספיקה לו לשון קצרה ולא זקוק לביאור, אבל "ובאר על הלוחות" היינו לעמך שזקוקים לביאור רחב. ביאור רחב הולך יחד עם הבאר רחֹבות, כנ"ל.

סוד "הואיל"

יש כאן בפסוק מלה יחודית, חד-פעמית בתורה – "הואיל". בגמרא יש מחלוקת, שלמדנו עליה פעם באריכות[מג], האם "אמרינן הואיל"[מד]. תורף המחלוקת הוא האם אומרים על מציאות אפשרית, אף שאינה כזו בפועל, ש"הואיל" שהדבר יתכן מתייחסים אליו כאילו זו המציאות (לדוגמה, האם מותר לבשל אוכל ביום טוב, אף שלא יאכלו אותו בפועל באותו יום, "הואיל" שתתכן מציאות שכן יאכלו אותו – אם יזדמנו לו אורחים וכיו"ב). אפשר לקשר זאת למושג באר, לכח של אתערותא דלתתא, רצון והתעוררות למשהו – אם האדם רוצה משהו באמת הוא כבר שלו, אם יש השתוקקות לתורה (ול"תורה חדשה" של משיח) זו כבר זיקה אמתית לתורה. שוב, לפי ההסבר כעת, ימים אלה הם ימים של התעוררות של רצון לתורה החדשה ולמשיח.

עוד קשר למשיח: בשיעורים על "הואיל" הסברנו כמובן שיש כאן אותיות אליהו, מבשר הגאולה[מה]. אם כן, בפסוק הזה יש למשה רבינו כמה עיבורים – עיבור של יצחק אבינו, עיבור של מרים הנביאה וגם של אליהו מבשר הגאולה. ה"שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" היינו בשורת הגאולה, התורה החדשה.

רמזי הפסוק

יש שני רמזים בפסוק – אחד ממש מופלא ועוד אחד גם מאד יפה.

הרמז המופלא: "הואיל משה באר את התורה הזאת" שוה עשר פעמים באר. בסוף משנה תורה יש את עשר המדרגות של עם ישראל[מו] – "אתם נצבים היום כלכם"[מז] – וכאן יש רמז שכל אחת מהמדרגות האלה הופכת להיות באר, באר מים חיים. מוסבר בלקוטי תורה[מח] על "ואפו עשר נשים"[מט], שפנימיות הספירות היא דווקא האשה, העלאת מ"נ שיש בתוך הספירות, הבאר בתוך כל אחת מהספירות. כאן משה רבינו מעורר את כל הבארות. על הכח של האשה כתוב "אשת חן תתמך כבוד"[נ], יש לאשה חן (ה'מתנה' של המלכות בספר יצירה[נא]) – ראשי התיבות של "הואיל משה באר את התורה הזאת" בגימטריא חן וכל הביטוי עולה חן פעמים לה (בסוד הביטוי הכי חשוב של חן, "תשאות חן חן לה"[נב]"). אותו מספר עולה גם ז"פ מרים, רמז לכח של בארה של מרים שמתעבר כאן במשה, כנ"ל. גם עיבור הנשמה של יצחק נרמז כאן, כי כאשר מצרפים למלה באר את ארבעת השמות של בארות יצחק (הבארות בהן מפורש שם) – עשק שטנה רחֹבות שבעה – מקבלים שוב עשר פעמים באר, "הואיל משה באר את התורה הזאת" (כלומר, ארבעת השמות עולים "הואיל משה [באר] את התורה הזאת")[נג]!

הרמז השני: צירוף האותיות של ראשי התיבות "באר את התורה הזאת" יוצר את המלה אהבה. מה המשמעות? על פי פשט, משנה תורה, ובמיוחד ההתחלה, הוא תוכחה[נד]. יש כאן רמז יפה להסבר שלנו[נה] ש-תוכחה היינו תוך-אהבה – "תוכחת מגֻלה מאהבה מסֻתרת"[נו]. גם בשביל לחפור עמוק כדי לבאר לאותו תלמיד שצריך ביאור, התלמיד שלא מספיקים לו ראשי פרקים, צריך הרבה אהבה של הרב לתלמיד, עד כדי "אהבה בתענוגים". כך כתוב בתניא[נז], שככל שיש לרב יותר תענוג בללמד כך הוא משפיע יותר. לעניננו, הוא חופר יותר עמוק ומסביר יותר טוב – המעין שלו יותר נובע וממלא את הבאר. שוב, בשביל לבאר צריך הרבה אהבה – אהבת הרב לתלמיד, ו"כמים הפנים לפנים"[נח] אהבת התלמיד לרב. זהו הרמז של "הואיל משה באר את התורה הזאת" – משנה תורה הוא ביאור מתוך אהבה.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• סוד "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" רמוז במלה "באר [את התורה]".
• כדי להגיע למי תהום צריך לחפור באר עמוקה וכדי להגיע להסבר הפנימי צריך לחפור לעומק הענין.
• בחפירה חושפים ומעלים את רפח הניצוצות הטמונים בכיסוי-הקושיא על הבנת הענין.
• כח "באר את התורה" הוא סוד "באר מרים" אותו 'יורש' משה מאחותו לאחר הסתלקותה.
• הבאר היא יסוד הנוקבא המעלה מ"נ – ב"באר את התורה" מעורר משה בכל ישראל (עשר מדרגות הנשמות) תשוקה לתורה בכלל ול"תורה חדשה מאתי תצא" בפרט.
• "אמרינן הואיל" – למי שמשתוקק לתורה, גם בטרם השיג אותה, יש כבר זיקה פנימית אליה.
• ב"הואיל משה באר את התורה" מתעברות במשה נשמות יצחק אבינו, מרים הנביאה ואליהו מבשר הגאולה.
• האהבה בין הרב לתלמיד נותנת כח ל"באר היטב".