"עושין רצונו של מקום"

מוצאי כ"ח מרחשון תשפ"ב – כפ"ח

התוועדות יום הולדת ע"ז

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

חלקה האחרון של התוועדות יום ההולדת של הרב עסק בקנין שלשת המקומות בארץ ישראל שנקנו בכסף מלא – מערת המכפלה, קבורתו של יוסף ומקום המקדש (והוא מתפרסם כאן בהקשר לקנין חלקת השדה בפרשתנו). פרק א מסביר את סוד שלשת המקומות וסדרם בדברי חז"ל ועיקרו ההסבר שבעוד קנין ודאי וגלוי של כל הארץ תלוי בכך שנהיה "עושין רצונו של מקום" הרי שבשלשת המקומות האלה יש ודאות של הקנין, ומכוחם ניתן לוודא-לאמת את הקנין גם בשאר הארץ. פרק ב – הקצר והעמוק – מסביר, לפי הפסוק "והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אִוְתה ויעש" (המופיע בפרק הנ"ך היומי שלנו), כי עומק עשיית רצונו של מקום היא גילוי אחדות ישראל – ומכוחה מתגלה כי התיקון והגאולה תלויים ברצוננו שלנו.

א. קנין הארץ

"מערת המכפלה, בית המקדש וקבורתו של יוסף"

חז"ל אומרים[ב] שיש שלשה מקומות שאין אומות העולם יכולים להונות את ישראל לומר גזולים הם בידכם – מערת המכפלה, בית המקדש וקבורתו של יוסף. אנחנו יוצאים משבת חברון, שבת פרשת חיי שרה, בה כתוב על קנין מערת המכפלה, ועוד כמה שבועות שבת פרשת וישלח, בה כתוב על קנין חלקת השדה. אני שומע שב"ה רוצים לחדש את 'שבת שכם'.

לפי הסדר הכרונולוגי, קודם אברהם אבינו רכש בכסף מלא את מערת המכפלה[ג], אחר כך יעקב אבינו את מקום קבורתו של יוסף[ד], שכם עיה"ק, עיר הברית, ובסוף דוד המלך קנה מארונה היבוסי את גרן ארונה[ה] (ובדברי הימים הוא נקרא ארנן[ו]), מקום בית המקדש[ז]. אבל כאן דווקא כותבים לא לפי הסדר – מערת המכפלה, בית המקדש וקבורתו של יוסף. יכול להיות שהסדר הוא לפי מפת ארץ ישראל – עולים מהדרום לצפון, מימין לשמאל, על דרך הפיוט "ימין ושמאל תפרוצי ואת הוי' תעריצי". הימין הוא מערת המכפלה, האמצע בית המקדש והשמאל-הצפון הוא קבורתו של יוסף. בכל אופן הדבר אומר דרשני, צריך להבין את הסדר.

סוד שם בק"ם

קודם כל נראה שיש כאן רמז מאד יפה: ראשי התיבות של המקומות כפי שחז"ל מכנים אותם הם מ (מערת המכפלה), ב (בית המקדש) ק (קבורתו של יוסף) – שם קדוש בקבלה, שיש לו שני מקורות – הוא גם שם ש-די באתב"ש[ח], אבל כתוב[ט] שעיקר הרמז שהוא סופי התיבות של האבות, אברהם יצחק יעקב[י].

בדרך כלל כותבים את השם הזה ב-ק-ם (לפי סדר אותיות ש-די באתב"ש), אבל כאן הסדר לפי חז"ל הוא מ-ב-ק, כלומר שהרמז הוא שמערת המכפלה שייכת בעיקר לאברהם אבינו – פשט, אברהם אבינו רכש את מערת המכפלה לנצח נצחים לעם ישראל[יא]. מערת המכפלה היא ה-ם של אברהם. גם מכפלה מתחיל ב-מ. יש לו מ-ם, מילוי האות מ של אברהם. פשט שבית המקדש שייך ליעקב אבינו, "לא כאברהם שקראו הר ולא כיצחק שקראו שדה אלא יעקב שקראו בית"[יב], "בית אל"[יג]. כל המושג בית המקדש הוא בית יעקב, "בית ישראל"[יד]. החידוש הוא ש"קבורתו של יוסף", שיש לנו זיקה מיוחדת אליה, שייכת ליצחק אבינו. זה באמת תואם מה שאמרנו קודם, שהסדר כאן מדרום לצפון. הצפון הוא הגבורה, בחינת יצחק. החיבור הזה הוא כמו בשם יוסף-יצחק, השם של הרבי הקודם – יוסף שייך ליצחק. הכח-גברא של היסוד להיות "בן פרצי"[טו], לפרוץ את הגדר של צרות התודעה של המלכות לגבי דרך המלך (שאין לה שיעור[טז]), שהיא מלכות ישראל בכלל – צריך לקבל אותו מיצחק אבינו, מהגבורה. יצחק הוא קץ-חי, "חי" הוא כינוי היסוד[יז], ועל קבלת היסוד מהגבורה נאמר בזהר ש"יסוד נטיל לשמאלא"[יח]. יצחק הוא המקור של קבורתו של יוסף[יט] – שם קבור יוסף ה"צדיק יסוד עולם"[כ].

יש כאן גם רמז מיוחד למקור השני, בקם באתב"ש ש-די: ב פעמים ש עולה 600, רמז לקנין גרן ארנן על ידי דוד – "ויתן דויד לארנן במקום[כא] שקלי זהב משקל שש מאות"[כב]. ה-ק עולה 100, רמז לקנין מקום קבורתו של יוסף על ידי יעקב – "ויקן את חלקת השדה... במאה קשיטה[כג]" (כשמכפילים ק ב-ד, בסוד האתב"ש שכאן, מקבלים 400, סכום הקנין של מערת המכפלה שיוזכר מיד, רמז שבפנימיות שוים ה"מאה קשיטה" ל"ארבע מאות שקל כסף", וכן "מאה קשיטה" עולה "משקל" האמור בקנין גרן ארנן, "משקל שש מאות"). ם פעמים י שוה 400, רמז לקנין מערת המכפלה על ידי אברהם ב"ארבע מאות שקל כסף עֹבר לסֹחר".

סכומי הקנינים של מערת המכפלה (400) ושל בית המקדש (600) רמוזים בביטוי "תם הכסף"[כד] – ת עולה 400 ו-ם בחשבון גדול דמנצפ"ך עולה 600 (וביחד "האלף לך שלמה"[כה]) – ביטוי שנאמר ליוסף הצדיק (שנקבר בחלקת השדה), מתאים לסדר המדרש שמקדים את קנין מערת המכפלה ומקום המקדש לקנין קבורתו של יוסף.

נצחיות הקנינים

איזה צירוף יוצא מהסדר של שלשת המקומות? החסד-הימין (מערת המכפלה) הוא י של שם הוי', השמאל-הגבורה (קבורתו של יוסף) ה-ה והאמצע-התפארת (בית המקדש) ה-ו. לפי זה, הצירוף של מערת המכפלה-בית המקדש-קבורתו של יוסף הוא י-ו-ה, הצירוף של ספירת הנצח[כו]. מאד מתאים לעצם מאמר חז"ל, שאלה שלשה מקומות שאין אומות העולם יכולים להונות את ישראל לומר ש"גזולים הם בידכם". כלומר, זהו קנין לנצח, בכל מצב, "נצח ישראל לא ישקר"[כז]. במקומות האלה מתקיים "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם".

הביאור הזה של סדר שלשת הקנינים קשור לשאלה שהמפרשים על המדרש שואלים: הרי כל ארץ ישראל שייכת אך ורק לעם ישראל, כמו שהרש"י הראשון בחומש מביא מחז"ל[כח], שאם יבואו אומות העולם ויאמרו שגזולה הארץ בידינו אנחנו אומרים שכל הארץ של הקב"ה, הוא נתנה למי שישר בעיניו, ״ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו״. אם כן, מהו ההבדל? מהו היחוד של שלשת המקומות האלה ביחס לכל ארץ ישראל?

הרבי מביא[כט] על כך פירוש מנזר הקדש על המדרש[ל], שמביא את הזהר[לא] – בעצם הכל מבוסס על מאמר בזהר – שבזמן שאנחנו, עם ישראל, עושין את רצונו של מקום, כל הארץ נקראת "ארץ ישראל". אבל בזמן שאנחנו לא עושים את רצונו של מקום, אפילו שאנחנו גרים כאן, הארץ חוזרת להקרא בשם "ארץ כנען"[לב]. מי הבעלים של הארץ? ברגע שהארץ נקראת בשם ארץ כנען, כאילו יש פה זיקה לכנענים.

אנחנו מוצאים בתנ"ך, פעמים רבות, שגם אחרי ירושת ארץ ישראל עדיין רואים שהפסוק מדבר על ארץ כנען[לג]. הזהר אומר בפשטות שתופעה זו היא כי לא עושים רצונו של מקום. אף על פי שכל הארץ של הקב"ה, הוא נתנה לנו, אבל הגילוי של המתנה לנו – הוודאות (אנחנו אוהבים לדבר בזמן האחרון על ודאות[לד]) שכל הארץ שלנו תלויה בכך שעושים את רצונו של מקום. המתנה זו מותנית – דברנו לאחרונה על "אם"[לה], המשיח יבוא היום אבל "אם", "אם בקֹלו תשמעו"[לו], מותנה. זהו פירוש נזר הקדש לפי הזהר, ממנו יוצא שכל הרש"י הראשון נכון – אם יבואו ויטענו שהארץ לא שלנו יש מה לענות – אבל הענין לא גלוי, לא משהו נצחי פשוט, אלא נע ונד. פעם זו ארץ ישראל, כשאנחנו בסדר, וכשאנחנו לא בסדר היא חוזרת להיות ארץ כנען, חוזרת להיות איזו זיקה של הסט"א על הארץ, רחמנא-ליצלן.

חידוש הודאות בירושת הארץ

קודם כל, צריך להתחזק ולדעת שצריך לעשות רצונו של מקום. רצונו של מקום הוא "אם בקֹלו תשמעו", שבקיומו יבוא מלך המשיח. ודאי וודאי שה' נתן את הארץ למי שישר בעיניו – ברצונו נתנה להם, אבל עכשיו נטלה מהם ונתנה לנו, אבל זהו שטר שיצא עליו ערעור וצריך לאשר אותו והאישור הוא רק על ידי "עושין רצונו של מקום" (שאזי אנו תואמים ל"רצונו"– עד שיש לנו רצון אחד, כפי שיתבאר בפרק הבא – ו"ברצונו נתנה לנו", מה שלא יתכן לעולם באמת ובפנימיות אצל או"ה[לז]).

זה נכון לגבי כל הארץ, אבל יש שלשה מקומות שלא תלויים ב"עושין רצונו של מקום" – גדולי האומה קנו אותם, רכשו אותם בכסף מלא. הענין של לרכוש את מערת המכפלה ואת גרן ארונה ואת שכם – זהו קנין נצחי, שלנו גם כשלא עושין את רצונו של מקום, אין שום ערעור לכתחילה, לא יכול להיות ערעור לכתחילה, ומכאן הכח להחזיר את הודאות. פה יש בעלות ודאית שלנו, של עם ישראל. בכל ארץ ישראל הקנין עדיין מותנה, עדיין אי-ודאי, עדיין קצת בערפל – "אז אמר שלמה הוי' אמר לשכן בערפל"[לח]. כדי לוודא אותו, להבטיח אותו, צריך לעשות רצונו של מקום. זהו ווארט יפה מאד.

ב. "ונפשו אִוְתה ויעש"

השראת "הוא" בתוך ה"אחד"

נסיים הערב בנקודה הזו: מה העיקר? מה ה' רוצה מאתנו? מהו "רצונו של מקום"? הה' רוצה שנלך בדרך התורה והמצוה, פשיטא, אבל אולי יש משהו שאפשר להתמקד עליו בעשיית רצונו של מקום? נביא פסוק מהשיעור נ"ך שלנו היום, כ"ח חשון, מי שלומד את השיעור בנ"ך – איוב פרק כג. זהו פרק של דברי איוב, שהפסוק המרכזי בו הוא "והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אִוְּתָה ויעש"[לט].

מה פירוש "והוא באחד"? צריך להיות 'והוא אחד', כמו שאומרים באדון עולם "והוא אחד ואין שני וכו'". גם התרגום מתרגם "ואִין הוא יחידאי". מה עושה כאן האות ב? הרמב"ן בפירושו לספר איוב אומר שזהו סוד עמוק מאד – העובדה שאיוב יכול לומר כזה ביטוי היא סימן שאיוב היה מקובל גדול וידע את סוד היחוד האלקי, כך הוא כותב. המלה "אִוְּתָה" היא לשון תאוה, כמו הביטוי של חז"ל עביחס לבריאה כולה – "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים"[מ], "נפשו אותה ויעש". אבל קודם כל כתוב "והוא באחד". המפרשים מסבירים[מא] שהסוד של "באחד" אומר שלא רק שהוא אחד, אלא שהוא שורה "באחד", ה"הוא" הנעלם[מב], "ועבד הלוי הוא"[מג], העצמות, שורה בתוך ה"אחד" שלנו.

עיקר ה"עושין רצונו של מקום" – שלוקח את הודאות של שלשת המקומות האלה שאנו קשורים אליהם, מערת המכפלה ובית המקדש וקבורתו של יוסף, ומביא אותה לכל ארץ ישראל – הוא דווקא כאשר עם ישראל הוא אחד, והוא, הקב"ה, שורה בתוך האחד שלנו, "והוא באחד". כמו שאדמו"ר הזקן מביא גם בתניא[מד], שהשכינה שורה רק במקום של אחדות. בכללות, עיקר הרצון של ה' הוא תורה ומצוות שאנו מקיימים, אבל בפרטות עיקר הרצון של ה' הוא האחדות שלנו, "והוא באחד ומי ישיבנו".

לפי הפירוש הזה "ומי ישיבנו" היינו מי יכול להשיב לו ולומר שאולי יש זיקה למישהו אחר כאן בארץ. "מי ישיבנו" – מי ישיבנו את האמת, שאף על פי שפעם, בעבר, "נתנה להם" אבל עכשיו "נטלה מהם ונתנה לנו", את כל ארץ ישראל. "ונפשו אותה", הוא התאווה להיות לו דירה בתחתונים, ב"תבל[מה] ויֹשבי בה"[מו], לפי הפירוש שהיינו ארץ מיושבת, "ארץ נושבת"[מז], שהיא ארץ ישראל.

מ"נפשו" ל"נפשי"

יש תופעה מאד מיוחדת בפסוק הזה: תסתכלו במנחת שי, שמשווה נוסחאות של התנ"ך, האומר שיש נוסחא עתיקה שיש כתיב וקרי, שהכתיב הוא "ונפשי" והקרי "ונפשו". לפי הקרי, הפשט, "ונפשו אִוְתה ויעש" – מדובר בה' ("והוא באחד") ו"נפשו אִוְתה ויעש". אבל יש כתיב "נפשי". מי מדבר שם? איוב מדבר, "ונפשי אִוְתה ויעש". תופעת הכתיב וקרי הזו לא מקובלת, בשום תנ"ך אצלנו לא תמצאו אותה, רק המנחת שי מביא[מח]. הוא אומר שיש עוד נוסח, שגם לא מופיע אצלנו בשום מקום, שה-ו של "ונפשו" היא ו זעירא. לא כתיב וקרי, נפשי-נפשו, אלא שלכתחילה כתוב ב-ו קטנה, והיות שכתוב ב-ו קטנה אפשר באמת לקרוא "ונפשי".

מה קורה כאן? לא יודעים אם הולך על ה' או הולך עלי. גם "והוא באחד" – ה"אחד" הזה, לפי פשט ה' אחד אבל לפי הדרוש ה"אחד" הולך עלינו. מה שאפשר ללמוד, בקיצור, הווארט בסוף הוא שאם באמת נזכה לעשות רצונו של מקום, שהוא להיות באחדות, הרצון של בריאת העולם, אזי התיקון[מט] שנַעֲשָׂה, "ויעש", תכלית הפסוק, יהיה תלוי בנו, בקביעה הרצונית[נ] שלנו, "ונפשי אִוְתה ויעש". מהי נפש? רצון. "אִוְתה" היינו תאוה (בפשט, וגם אותן אותיות), עוד יותר חזק מרצון. יש כאן סוד עמוק שמה שקורה במציאות תלוי בבחירה שלנו. לכאורה בדיוק ההיפך מפשט ספר איוב, לאיוב יש טענות נגד הנהגת הקב"ה את העולם ביחסו אליו, אבל בסוף צריך להתגלות שמה שקורה עם האדם – הוא עצמו בחר לעצמו. כמו שכתוב על צדיקים גדולים, שמה שקורה עם הצדיק הגדול הוא בוחר, הוא יוזם, הוא מקדם – "ונפשי אותה ויעש". שוב, הגרסה הזו לא נמצאת בשום מקום, רק במנחת שי, עם שתי הוריאציות. משהו עמוק-עמוק, לא סתם הרמב"ן כותב שמהפסוק הזה – מכל ספר איוב – רואים שאיוב היה מקובל גדול, שידע את סוד יחוד האלקות.

נאמר עוד פעם: לכאורה, ה' עושה מה שהוא רוצה, "נפשו". נוהגים לומר אם ירצה ה', אבל יש כח להפוך ל'אם אני ארצה'. מה פירוש אם ירצה ה'?! אם אני ארצה! "ונפשי אִוְתה ויעש" – אם אני ארצה את המשיח הוא יבוא ברגע הזה! הרבי אומר שהכל תלוי במשיח[נא]. משיח עצמו רוצה משיח, ויש קביעה רצונית – לכן הוא יכול לומר בבטחה גמורה "היום", הוא באמת רוצה. בשביל שיתגשם לעינינו – תלוי ב"באחד", "והוא ב[תוך ה]אחד [שלנו]". משיח הוא אחד עם כל העם, הוא נשמה כללית[נב], הוא מזוהה עם כולם, הוא מרגיש את עצמו הכי קטן מכולם – בשביל אחדות כל אחד צריך להרגיש עצמו הכי קטן מכולם, הכי גרוע מכולם. ודאי משיח מקיים זאת בעצמו, אבל עדיין זה חסר אצלנו. ברגע שיהיה אצלנו ה"אחד", ה"גוי אחד בארץ"[נג], "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ", באותו רגע "והוא באחד ומי ישיבנו" – לא תהיה שום תשובה לאמת, לרצון של ה', שהוא הרצון שלי, "ונפשי אותה ויעש".

לחיים לחיים, שנזכה לרשת את ארץ ישראל, שתהיה אחדות בעם ישראל, ואז ארץ ישראל תתפשט בכל הארצות[נד], בכל העולם כולו, ויהיה לקב"ה דירה בתחתונים, שזה אנחנו, לחיים לחיים.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• בקנין מערת המכפלה, בית המקדש וקבורתו של יוסף (לפי סדר זה, העולה מהדרום אל הצפון), מתגלה נצחיות קנין הארץ של עם ישראל.
• מתנת הארץ – "ברצונו נתנה לנו" – מותנית בעשיית רצונו של מקום.
• כשאין עושין רצונו של מקום ארץ ישראל חוזרת להקרא ארץ כנען – יש שוב זיקה לסט"א.
• כדי לאמת ולוודא את מתנת ארץ ישראל לעם ישראל צריכים לעשות רצונו של מקום.
• מקור הודאות בזיקתנו לארץ הוא שלשת המקומות שנקנו בכסף מלא.
• עיקר ופנימיות רצון ה' מאתנו הוא אחדות ישראל בתוכה הוא שוכן – "והוא באחד".
• כשעם ישראל נמצא באחדות אין מי שישיב על רצונו של ה' לתת לנו את הארץ בגלוי.
• עשית רצונו של מקום – באחדות אמתית – מגלה את כח הרצון שלנו.
• התיקון השלם, ביאת המשיח, תלוי בקביעה רצונית – של המשיח ושלנו.
• אחדות אמתית דורשת מכל אחד להרגיש הקטן ביותר.
• כשנזכה לאחדות אמתית – רצון ה' שהוא רצוננו יתגלה במציאות ללא כל טענה ועיכוב.