גאולה בתפלה

בע"ה

ליל שבת מטו"מ כ"ו תמוז תשפ"ג – כפ"ח

עבודת התפלה בדרך הבעל שם טוב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בליל שבת האחרונה, בשיעור לבנות תיכון, נלמד אחד מיסודות תורת הבעל שם טוב – היחס הנכון לתפלה. פרק א מסביר בנחת את היסודות: ההכרה שהתפלה היא בעצם על השכינה, האמונה שה' שומע את התפלה והבטחון שהיא פועלת מיד (גם אם איננו רואים זאת) וההסבר איך התפלה הפשוטה והטבעית שלנו מתחברת לעבודה שמתאר הבעל שם טוב. פרק ב, באוירת הימים הללו, מבאר את תפלת "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך", עליה אנחנו חוזרים בכל יום. כפי שמוזכר בתחלת השיעור, הדברים הללו הם גם השלמה חשובה ופנימית לכל נושא תיקון הדם שנתבאר באריכות לאחרונה ונדפס בגליון הקודם. שיעור יסודי, פשוט ומיוחד, שבע"ה יגרום לכם להתפלל אחרת.

א. התפלה על השכינה

תפלת הגלות

שבת שלום! אנחנו בתוך ימי בין המצרים בהם מתאבלים על החורבן. אמנם אנחנו בשבת, שלא מתאבלים בה, אבל בהחלט אפשר להתפלל על בנין בית המקדש. בהשגחה פרטית, לפי סדר הלימוד שלנו בכתר שם טוב הגענו לאות פ שעוסקת בנושא התפלה – נושא עיקרי תמיד, ובפרט בימים הללו.

בנפלאות שהודפס השבת השיעור העיקרי הוא על "סוד הדם"[ב], כאשר ה"מכה בפטיש" של המהלך הוא שצריכים "דם נקי", לטהר ולזכך את הדם מדמיונות לא טובים. בעצם, "המכה בפטיש" של "המכה בפטיש", שלא כתוב שם, הוא הענין של עבודת התפלה, שחז"ל קוראים 'תפלה על הדם'[ג]. בחסידות[ד] ההסבר הוא שבלי תפלה הנשמה של האדם נמצאת רק "באפו"[ה], נשארת קשורה רק לשכל, וההתפשטות של הנשמה בכל אברי הגוף ובכל עניניו של האדם תלויה בתפלה – כמו שהדם מוליך את רוח החיים בכל הגוף כך התפלה מוליכה את חיות הנשמה בכל האדם. אם כן, בלימוד על נושא התפלה יש גם השלמה חשובה לנושא הדם שעסקנו בו בשבועות האחרונים.

נקרא בפנים:

שמעתי ממורי ענין התפלה בח"ל,

לא לגמרי ברור מה הכוונה של בח"ל[ו]. ההסבר העיקרי הוא שהכוונה היא התפלה בחול – בעוד התפלה בשבת היא תפלה של תענוג, תפלה מתוך חוויה של שלמות, התפלה בימות החול היא בעיקרה שאלת צרכים, תפלה על חסרון. לפי סיום התורה כאן, ולפי עוד מקורות, יש גם מי שמסביר שהכוונה התפלה בחו"ל, תפלה במקום בו יש יותר שליטה לקליפות והנוכחות האלקית לא גלויה[ז]. שני הפירושים מתאימים לתקופה הזו של תפלה על בית המקדש – תפלה מתוך תחושה של חסרון וגלות, חוויה של ימות החול שמתרחקים ממנה ב"מעין עולם הבא"[ח] של שבת, השייכת כמובן לריחוק מגילוי אלקות במקדש ובארץ ישראל בכלל.

אמונה ובטחון בתפלה

הבעל שם טוב מתחיל את התורה כאן במילים:

העיקר הוא האמונה

יסוד התפלה הוא אמונה, כאשר התפלה היא בעצם הביטוי הכי פשוט לאמונה שלנו בה'[ט]. בסיום התורה הוא מצרף לאמונה גם את המלה בטחון, כאשר גם האמונה שהוא מדבר עליה מתחלת התורה כוללת גם רבדים של בטחון. לפני שנמשיך לקרוא בפנים נסביר קצת את דרגות האמונה והבטחון ביחס לתפלה:

קודם כל, התפלה מתבססת על אמונה – אמונה שה' נמצא ואמונה שהוא מאזין לתפלות שלי. אלו שני דברים שונים. האמונה שה' נמצא בכל מקום היא, יחסית, דבר פשוט, חלק מהאמונה בה'[י]. אחר כך צריך גם להאמין שה' שומע לתפלות שלי – שהוא קשוב לתפלות שלי ושהוא מעונין בהן, הוא רוצה שאתפלל אליו. חז"ל מסבירים[יא] שה' עשה את האבות ואת האמהות עקרים ועקרות כי הוא מתאווה לתפלתן של צדיקים. "ועמך כֻלם צדיקים" – קצת קשה לומר או לשמוע זאת, אבל בעצם כל הצרות שיש לאדם בחיים הן פשוט כי ה' רוצה שהוא יתפלל אליו. בסוף "לפום צערא אגרא"[יב] ו"ירידה צורך עליה"[יג] – כשאני מתפלל לה' בעקבות הצרה אני מגיע בסוף למצב הרבה יותר טוב, שלא הייתי מגיע אליו בלי הצרה שגרמה לי להתפלל. בכל אופן, הבסיס לתפלה הוא האמונה שה' נוכח בכל מקום, גם כשאני נמצא במיצר, ושהוא מצפה לתפלות שלי ומקשיב להן.

השלב הבא הוא כבר בטחון שלתפלה גם יש השפעה. יתכן שמישהו יקשיב לכל מה שאני אומר, ואפילו ירחם עלי – יהיה אמפטי לצער שהבעתי לפניו – אבל הוא לא יעשה אחר כך שום דבר. יתכן שמישהו מקשיב לבקשות שלי, ומרחם עלי, אבל הוא לא יכול לעזור לי. ה' הוא כל יכול, הוא ודאי יכול לעזור לי, וצריך בטחון שכאשר אני מתפלל אליו הוא יעזור לי. כאשר בעקבות החסרון, שנועד לעורר לתפלה, אני פונה אל הכתובת היחידה, אל ה' יתברך, הוא נענה לתפלה – התפלה שלי בוודאי פועלת! יש דרגה אחת של בטחון – שבעיקר עליה מדובר בתורות של הבעל שם טוב – שהתפלה פועלת גם אם איני רואה את התוצאה הישירה שלה, שהיא לא נענית כפי שבקשתי. אבל כמובן יש גם דרגה של בטחון שבסופו של דבר הכל יהיה, כמו שהרבי אוהב לומר, "בטוב הנראה והנגלה" – שהתפלה שלי תתקבל ותתקיים בדיוק כפי שבקשתי, שהחסרון שהתפללתי עליו יתמלא.

תפלת השכינה

שיאמין שהש"י מלא כל הארץ כבודו וכו',

ישעיהו הנביא שומע את השרפים אומרים "קדוש קדוש קדוש הוי' צבאות מלא כל הארץ כבודו"[יד], כפי שאנחנו אומרים כל יום בתפלות. יש לפסוק הזה הרבה פירושים, והפירוש שנוגע לכאן הוא ש"קדוש קדוש קדוש" היינו שלשת הקוים, ימין-שמאל-אמצע, חסד-גבורה-תפארת, כנגד שלשת האבות – אברהם, יצחק ויעקב; "הוי' צבאות" היינו הספירות נצח והוד[טו]; "מלא כל" היינו ספירת היסוד, שנקרא "כל"[טז]; ו"הארץ כבודו" היינו המלכות, שנקראת "ארץ"[יז] וכאשר השראת השכינה גלויה נאמר עליה "הארץ האירה מכבֹדו"[יח].

כמו שכתוב בתניא[יט], השכינה היא אור אין סוף הממלא כל עלמין – היא נמצאת בכל מקום לפי הכלים של כל אחד ואחד. באור אין סוף הסובב כל עלמין אין צער או חסרון – הוא מרחם על השכינה, כמו שהאיש צריך לרחם על האשה[כ], אבל אינו מזוהה בעצמו עם החסרון. השכינה מהווה, מחיה ומקיימת כל דבר במציאות, עד ש"רגליה יֹרדות"[כא] גם למקום של היפך-החיים. התפלה מתחילה מהאמונה שהשכינה נמצאת בכל מקום, גם בכל החסרונות והקשיים – בלי השראת השכינה לא היה להם קיום. צריך להאמין שכאשר יש לי חסרון או צער זהו סימן, גילוי, שיש אותו צער אצל השכינה[כב]. אם לי יש כאב באצבע זהו סימן שיש כאב הרבה יותר גדול בשרש, במקור של הכל, שגם לשכינה יש כאב באצבע כביכול. השכינה מחיה את כל המציאות, ובפרט היא גם השרש של כל נשמות ישראל – כנסת ישראל.

ועי"ז מעלה ומנשא רגלי השכינה כו',

כאשר מאמינים שכל חסרון שאני מרגיש הוא בעצם ביטוי לחסרון של השכינה, כי "מלא כל הארץ כבודו", מזדהים עם השכינה ומבטאים אותה בתפלה ובכך מעלים את רגלי השכינה מהירידה שלהן למקום של היפך-החיים, מגלים את כבוד ה' ומתקנים את המציאות.

התפלה נענית מיד

כאן הוא כבר ממשיך לאמונה הנוספת, שהיא בעצם התחלת הבטחון:

וגם יאמין מיד כשיצא מפיו נוסח התפלה מה ששואל, מיד הוא נענה.

עיקר נוסח התפלה – בימות החול – הוא החלק של בקשת צרכים, "מה ששואל", וצריך להאמין שהתפלה מיד נענית.

וכ"ת הא לפעמים שלא מצא מבוקשו,

לפעמים אני מתפלל על חולה שיתרפא, על מי שזקוק לזרעא חייא וקיימא או על פרנסה – ובכל זאת איני מרגיש איך ה' מלא את בקשתי.

הענין הוא שהוא בהעלם ממנו,

במקומות אחרים[כג] אומר הבעל שם טוב שיתכן שהתפלה נענתה בעולמות העליונים, עשתה תיקון מידי בשכינה, אבל השינוי לא הגיע למטה, לעולמות התחתונים. כאן הוא אומר עוד אפשרות, בה התפלה נענתה ופעלה גם למטה, אבל לא בדיוק במה שבקשתי:

למשל שנעשה בקשתו בכללות העולם,

יתכן שאדם התפלל על חולה, שעדיין לא הבריא, אבל התפלה שלו גרמה לכך שחולה אחר יבריא, שלמישהו אחר יהיו ילדים או פרנסה. אפשר אפילו להגיד שגרמו לי מן השמים לחוש חסרון, אצל עצמי או אצל מישהו, כדי שאתפלל – בשביל שהתפלה הזו תפעל ישועה נצרכת "בכללות העולם".

הגם שבפרטות הוא מבקש להסיר הצער, ובאמת הוא לטובתו או למרק עון או כיוצא כו'.

ברור שמי שהתפלל התכוון להסיר את הצער הפרטי, אבל יתכן שהשינוי לא טוב לו, או שהחסרון הוא בשביל כפרה, ואז לטובתו התפלה פועלת למעלה או אפילו למטה אבל "בכללות העולם" ולא בהקשר המסוים. בכל אופן, כמו שפתחנו, בהחלט יש גם בחינה בה מצפים ובוטחים שהדברים יתקיימו "בטוב הנראה והנגלה" לנו, כפי שהתפללנו.

יסוד הבעש"ט בתניא

כשלומדים דברים בכתר שם טוב צריך לחשוב האם הם שייכים רק לצדיקים או גם לעבודה של כל אחד מאתנו. אפשר לחשוב שרק צדיקים גדולים מרגישים שהם עומדים לפני ה' ומדברים איתו וכל תפלה שלהם מיד נענית, אבל אדמו"ר הזקן מביא את היסוד הזה גם בתניא, כך שהוא שוה לכל נפש. איפה אדמו"ר הזקן מביא את הענין? במה שלומדים בתניא בימים האלה, באגרת התשובה, בחת"ת של הימים הקרובים. על מה שמובא בלקוטי אמרים אפשר אולי לומר שהוא שייך לבינונים, וקצת רחוק ממי שרק שואף ל"הלואי בינוני"[כד], אבל מה שמובא באגרת התשובה ממש שייך לכל אחד, גם למי שחוטא שנמצא במדרגה שלמטה מבינוני. כך כותב אדמו"ר הזקן בפרק יא באגרת התשובה:

ואמנם להיות בלבו ההכנעה היא בחי' תשובה תתאה כנ"ל וגם השמחה בה' [שהיא תשובה עילאה.] שתיהן ביחד. כבר מילתא אמורה בלק"א ס"פ ל"ד [שם מתרץ אדמו"ר הזקן קושיא שהוא פותח בה בפרק א.]. כמ"ש בזוה"ק חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא וכו' ובצירוף עוד האמונה והבטחון להיות נכון לבו בטוח בה' כי חפץ חסד הוא וחנון ורחום ורב לסלוח [יש כאן שלישיה שצריך להבין: "כי חפץ חסד הוא", "וחנון ורחום", "ורב לסלוח"[כה].] תיכף ומיד שמבקש מחילה וסליחה מאתו ית' (כרוב רחמיך מחה פשעי כבסני טהרני וכל עוונותי מחה וכו') בלי שום ספק וס"ס בעולם.

אדמו"ר הזקן ממחיש זאת בהסבר לנוסח תפלות יום חול, בהן יש בקשת סליחה (שאיננו מבקשים בשבת):

וכמו שאנו מברכין בכל תפלת י"ח תיכף שמבקשים סלח לנו כו' ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח והרי ספק ברכות להקל משום חשש ברכה לבטלה אלא אין כאן שום ספק כלל מאחר שבקשנו סלח לנו מחל לנו. ואילו לא היינו חוזרים וחוטאים [חטא שהוא כנראה במחשבה, בדקות, בין ברכת "סלח לנו" לברכת הגאולה שאחריה.] היינו נגאלין מיד כמו שאנו מברכין בא"י גואל ישראל [התפלות בעמידה לפי הגיון – אחרי "חנון המרבה לסלוח" בא "גואל ישראל", בעקבות הסליחה באה מיד הגאולה.].

כל ברכה-תפלה בתפלת שמונה-עשרה מתחילה בנוסח של בקשה ותפלה לעתיד וחותמת בברכה מפורשת בלשון הוה. לפני התפלה אומרים "גאל ישראל", בלשון עבר, כשבח על גאולת מצרים, אבל בתפלה עצמה אומרים "גואל ישראל" בלשון הוה, על הגאולה הנדרשת עכשיו. הברכה מתחילה באמונה שה' יכול לעשות מה שמבקשים ממנו, ולכן יש טעם לבקש, ומסיימת בבטחון, שה' אכן ממלא מיד את הבקשה.

בסידור המקורי של אדמו"ר הזקן – סידור עם דא"ח – יש  מעט מכוונות האריז"ל. בין מעט הכוונות שמות הוי' כתובים שם עם הניקוד שלהם לפי הקבלה – כל ברכה בשמו"ע שייכת לאחת ההספירות והניקוד שלה בהתאם. ברכת "סלח לנו" שייכת לחסד, כפי שאדמו"ר הזקן פותח שהסליחה של ה' היא "כי חפץ חסד הוא", כאשר שם הוי' מנוקד בסגול, וברכת "גואל ישראל" שייכת לגבורה דווקא – ה' גואל אותנו בגבורה, "ביד חזקה"[כו] – כאשר שם הוי' מנוקד בשבא. אם כן, שתי הברכות האלה הן כנגד חסד וגבורה (שהשרש שלהם בתרין עטרין שבדעת)[כז].

אם כן, רואים כאן שאדמו"ר הזקן מביא בפירוש בתניא את היסוד מתורת הבעל שם טוב שצריך את "האמונה והבטחון" שברגע שמתפללים ה' עונה לתפלה.

עיון תפלה

הבעל שם טוב מוסיף שבציפיה למימוש הבקשה כפי שהיא בעולם הזה התחתון יש חסרון:

כי אם יש בכוונת שאלתו שמצפה שיהיה נענה, אז מכניס גופניות בתוך שאלתו שהיה ראוי שיהיה רק ברוחני לתועלת השכינה ולא לתועלת עוה"ז, לכך הוי מסך מבדיל כו'. והאריך בזה, ודפח"ח.

אם מישהו מצפה 'חזק' שהבקשה שלו תענה, וכאשר היא לא נענית הוא מרגיש אכזבה קשה, האמונה שלו נפגעת, זו עבירה – זהו "עיון תפלה" שלילי שחז"ל אומרים שהוא מזיק למתפלל[כח] ("לכך הוי מסך מבדיל").

יש כאן שני שלבים – מה המחשבה של האדם כשהוא מוציא את התפלה מהפה, האם הוא מתכוון על עצמו או על השכינה, דבר שצריך להסביר יותר, ואיך הוא מתייחס לכך אחרי התפלה, האם יש לו ציפיה חזקה, שהיא כבר בגדר עבירה. במקומות נוספים[כט] הבעל שם טוב אומר את הדברים גם ביחס לתפלה על חבר – שגם שם עלולה להיות בעיה בכוונה 'גשמית' בעת התפלה ועוד יותר בציפיה החזקה אחרי התפלה. זהו חידוש יותר גדול, שהרי "המתפלל על חברו הוא נענה תחלה"[ל] וכידוע הפתגם ש'הגשמיות של החבר היא הרוחניות שלי' – לא צריך להתפלל על הגשמיות של החבר?!

אפשר לעשות כאן איזה י-ה-ו-ה – הכי נמוכה היא הציפיה שהתפלה שלי על עצמי תענה מיד בגשמיות, למעלה ממנה הכוונה הגשמית באמירת התפלה, למעלה ממנה אותן שתי מדרגות אצל החבר – כאשר הקוצו של י במבנה הזה יהיה האמונה שאכן התפלה נענית מיד כפי שהבעל שם טוב מתאר כאן, בעולמות העליונים או בכללות העולם.

ועדיין, אחרי הכל, יש מקום גם לרצון ובטחון שהכל יתממש "בטוב הנראה והנגלה", כמו שאמרנו. זו נקודה עיקרית שצריך להסביר.

נשיאת הלב את הרגלים

רק נסיים לקרוא את התורה הזו:

וז"ש וישא יעקב רגליו, שהוא רגלי השכינה, על ידי האמונה ובטחון בלב כמ"ש חזקו ויאמץ לבבכם וכו' וז"ש שנשאו לבו משהובטח, והבן.

יעקב אבינו יוצא לחוץ לארץ (מה שרומז שאפשר לפתוח את הר"ת בתחלת התורה באופן הזה, כנ"ל), הוא מתפלל – "ויפגע במקום"[לא] – והבטחון שלו בהבטחת ה' שישמור אותו ויספק את כל צרכיו[לב] גורם ל"וישא יעקב רגליו"[לג], "משנתבשר בשורה טובה שהובטח בשמירה נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת"[לד]. הבעל שם טוב מסביר כאן שיעקב אבינו הוא-הוא השכינה – מה שמוסבר יותר בפירוט בתורה הבאה[לה] – וכאשר האמונה והבטחון שלו נושאים את רגליו הם בעצם נושאים-מרימים את רגלי השכינה (מההתלבשות שלהן בהיפך-הקדושה ועד להיפך-החיים), כפי שנפתחה תורה זו.

תפלה על השכינה בלבד

נקרא עוד תורה בהמשך הכתר שם טוב[לו] שאומרת שצריך להתפלל רק על השכינה:

שמעתי ממורי כי השכינה נקרא תפלה כמ"ש בכתבים ואני תפלה וכו'.

כאן הוא מחבר בין שלשה מושגים – 'שכינה', 'תפלה' ו'אני', צריך שהאני של המתפלל יהיה השכינה, כמו שאומר דוד המלך (המתפלל שמיצג את המלכות-השכינה) "ואני תפלה"[לז]. עוד לא עשינו שום גימטריא... שכינה-תפלה משלימות ל-ל ברבוע (ל פעמים ל, סוד הלב היהודי[לח] – השייך ל"עבודה שבלב זו תפלה"[לט] – ב אותיות ל זו מול זו, תכשיט שודאי יש לחלק מכן) וכשמוסיפים אני מקבלים כבר א-ל ברבוע (הגימטריא של המשפחה היהודית הראשונה, אברהם-שרה-יצחק, כנודע[מ]).

וגם מבואר שם כשיתפלל ישים מגמת פניו לשכינה ליחדה בבעלה

קודם ראינו שהתפלה מעלה את רגלי השכינה. כאן נוסף דבר עיקרי – בתפלה מעלים את השכינה להתייחד בבעלה, עושים יחוד קוב"ה ושכינתיה (סוכ"ע וממכ"ע). במושגים של התורה הקודמת, האמונה של "מלא כל הארץ כבודו" עושה יחוד של "מלא כל" (היסוד) עם "הארץ כבודו" (המלכות), כפי שהסברנו.

ולא יכוין לתועלת עצמו שח"ו עליו נאמר נתנני ה' בידי לא אוכל קום וכו' יעו"ש.

הוא מביא פסוק ממגלת איכה[מא] שנקרא בתשעה באב – כנראה שגם אחרי שיבוא משיח, ותשעה באב יהפוך להיות יום טוב[מב], נמשיך לקרוא בו את מגלת איכה, רק שנבין אחרת את הפסוקים.

וביאר מורי זללה"ה הטעם יותר, כי אם יכוין לתועלת עצמו הגשמי שיהיה נענה בתפלתו לתועלתו הגשמי, אז נעשה מסך מבדיל ע"י שהכניס הגשמי ברוחני שם ואינו נענה כלל, ודפח"ח.

לפי התיאור כאן המתפלל צריך להיות מופשט מגשמיות[מג], אחד שאינו מכוון כלל לתועלת הגשמית אלא רק לרוחניות – תיאור שמתאים רק לצדיקים גדולים.

תפלה פשוטה

התיאור הזה של התפלה, שדורשת מהמתפלל להיות מופשט מגשמיות ולהתפלל על השכינה בלבד, איננו דבר מוסכם, לכאורה. לפעמים כתוב הפוך: צריך להתפלל על הצרכים שלי לה', זהו עיקר מצות תפלה מדאורייתא[מד], והתפלה צריכה להיות על כל דבר, דבר גדול וגם דבר קטן[מה]. אדרבא, צריך לחפש מה חסר לי כדי להתפלל עליו – דווקא תפלה כזו לה', על כל צורך שלי, מתוך ידיעה שהוא הכתובת היחידה גם לצרכים הכי קטנים שלי, בונה את היחס האינטימי עם ה'. חס ושלום שתצא מהתורה הזו המחשבה שלא טוב שאדם יבקש את צרכיו מה'!

הרי הבעל שם טוב הכי ייקר את היהודים הפשוטים – האם הוא התכוון לבטל את התפלה שלהם?! כשיהודי פשוט מבקש בריאות, ילדים או פרנסה – הוא מתכוון על השכינה?! הוא בוודאי מתכוון בפשטות לבקשה הגשמית שלו! הרבי הריי"צ אומר, בסגנון דומה לדברי הבעל שם טוב ש"יהודי פשוט קשור לפשיטות העצמות"[מו], שכאשר יהודי פשוט מתפלל או אומר תהלים – הוא מדגיש בדבריו שמדובר ביהודי פשוט או ביהודיה פשוטה ("א פשוט'ר איד און א פשוטע אידענע') – הוא בדרגה הכי גבוהה של דבקות בה' (והדבר הזה אצל יהודי פשוט ואצל יהודיה פשוטה בדיוק כמו אצל תלמיד חכם הכי גדול) ובזכות זה הוא גם פועל ישועה.

כדי להבין את היחס בין התפלה על השכינה לתפלה הפשוטה על הגשמיות נקרא עוד קטע מה"דגל מחנה אפרים"[מז] – הנכד הגדול של הבעל שם טוב, ששמע מפיו הרבה דברי תורה (בניגוד לאחיו הצעיר, הרבי ר' ברוך ממעז'יבוז', שלא כל כך שמע תורות מפי הבעש"ט עצמו), והוא מביא אותם בספר שלו:

ביאר קושיא בזוהר כתיב צווחין ככלבין הב לן מזונא וכו' ובמאמר אחר מפורש מאן דלא מתפלל על פרנסה בכל יום הוא מקטני אמנה,

המקור לדברי הבעל שם טוב שהתפלה לא צריכה להיות רק על הצורך הגשמי הוא כבר בזהר[מח], אבל במקום אחר בזהר[מט] כתוב בפירוש שצריך להתפלל כל יום על פרנסה – גם כאשר האוכל כבר מונח על השלחן, צריך להתפלל לה' שיתן לי אוכל, כדי להרגיש שאני תלוי רק בו. איך הרבי ר' זושא היה מתפלל? הוא היה אומר 'רבונו של עולם, זושא רעב', וכשהיה צורך ה' היה מסובב סבות מופלאות כדי שתגיע לו הארוחה. אצל רבי זושא אפשר לתרץ שהוא צדיק כמו הלל, שכאשר הלך לעסוק בצרכי הגוף אמר שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה[נ] – אצל הצדיקים הגדולים ה'אני' שלהם, שהוא הנפש האלוקית, והגוף שלהם, הם כמו שני אנשים שונים, זו דאגה לזולת. אבל שני המאמרים הללו מדברים גם באנשים פשוטים כמונו. איך מיישבים את שני המאמרים?

ותירץ כי כל דבר חסרון שיש לאדם מרגיש החיות נמצא כשמתפלל על איזה חסרון דרך משל שחסר לו פרנסה ומי מרגיש החסרון הלא החיות שלו והחיות היא מן השכינה ולכן יתפלל על צער החיות שהיא השכינה ממש ובזה מתורץ קושיא הנ"ל.

מי מרגיש את החסרון הגשמי שאני מתפלל עליו? לא הגוף עצמו אלא החיות של הגוף. למישהו מת לא חסר שום דבר... החיות של הגוף היא השכינה, השכינה היא השרש של כל הנשמות והחיות הפרטית שלי היא אבר של השכינה. אם מבינים את זה בעצם מזדהים בתפלה עם השכינה – הצער שאני מרגיש הוא הצער של החיות, של אבר השכינה שבתוכי, שבעצם מלמד על צער השכינה הכללי, וכשאני מתפלל על הצער שלי אני בעצם מתפלל על צער השכינה הקדושה[נא]. כלומר, מה שכתוב על כלבים שאומרים "הב הב" מכוון דווקא למי ש'מתעקש' להפריד את עצמו מהשכינה, שרוצה להרגיש שה'אני' שלו הוא יש ודבר נפרד, אבל ברגע שיהודי מבין שה'אני' שלו הוא-הוא השכינה, "ואני תפלה", התפלה שלו היא ממילא תפלה על השכינה. התפלה של היהודי הכי פשוט, על הצרכים שלו בגשמיות, היא מתוך הזדהות עם השכינה.

אמנם הספקנו לקרוא רק שתים מהתורות בנושא העיקרי הזה בכתר שם טוב[נב] – אבל אמרנו את עיקרי הדברים.

ב. שיבנה בית המקדש

משנת יהודה בן תימא

התפלה העיקרית, שהכי מתאימה לימים האלה – ימי האבלות על חורבן בית המקדש – היא "יהי רצון מלפניך הוי' אלהינו ואלהי אבותינו שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך"[נג]. התפלה הזו היא ממש חיתום התפלה – אומרים אותה ממש בסיום תפלת העמידה, אחרי שפוסעים שלש פסיעות אחורה, שלש פעמים בכל יום. בעצם, היא גם התחלת התפלה – אומרים אותה לפני פסוקי דזמרה, בסיום הקרבנות. אנחנו נוהגים היום לשיר את התפלה הזו, כפי שעשו אצל הרבי – בניגון שהביא הרב חודוקוב – כך שהיא חלק מ'מנהגי חב"ד' היום.

התפלה הזו מופיעה במשנה עיקרית בפרקי אבות (בה פותח הטור את חבורו):

יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים.

הוא היה אומר עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן.

יהי רצון מלפניך הוי' אלהינו ואלהי אבותינו שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך.

יש במשנה הזו הרבה תמיהות שמביאים המפרשים: המפרשים תמהים על נוסח של תפלה בתוך המשנה, שמופיע כאן בפעם היחידה בכל ששה סדרי משנה[נד]! צריך גם להבין את הקשר של התפלה הזו לחלקים הקודמים של המשנה[נה]. תמיהה בולטת נוספת היא בתחלת המשנה, שפותחת בהוראה "הוי עז כנמר" וממשיכה "עז פנים לגיהנם"[נו]. גם בתוך נוסח התפלה עצמה, צריך להבין את הקשר של הסיומת "ותן חלקנו בתורתך" על בקשת בית המקדש – הרי בית המקדש הוא בעיקר "בית תפלה"[נז] ו"תפלה לחוד ותורה לחוד"[נח].

בושה ועזות בתפלה ותורה

ההסבר הכי מתקבל במפרשים[נט] לעצם ההופעה של נוסח תפלה במשנה הוא שבמקור המשנה הזו היתה סיום המסכת (כאשר מה שמופיע אחר כך בפרק הזה נוסף מאוחר יותר והפרק הבא הוא הרי בפירוש ברייתא). מסכת אבות היא מסכת של תיקון מדות הלב ומתאים שהיא תחתום ב"עבודה שבלב" – בתפלה שהיא תכלית כל תיקון הלב.

את נוסח התפלה עצמו, עם הבקשה הכפולה של המקדש והתורה, קושרים ליחס בין עזות והבושה שבתחלת המשנה: אנחנו בישנים, רחמנים וגומלי חסדים[ס] אבל כתוב שהבושה היא לא הטבע המקורי שלנו – היא נוספה במתן תורה, בו כתוב "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו"[סא], היראה שרואים על הפנים היא הבושה[סב]. לפני כן כתוב שאנחנו "עזין שבאומות"[סג] – היינו עזים, רחמנים וגומלי חסדים. ודאי מתן תורה לא בטל את הצד החיובי של העזות, "עז כנמר... לעשות רצון אביך שבשמים". כתוב[סד] שגם היכולת לעמוד לפני ה' בתפלה, עיקר הנושא שלנו כעת, תלויה בעזות – לעמוד לפני ה' ולבקש ממנו מה יעשה מצריך עזות פנים. ברמ"ח אותיות כתוב[סה] שיש שלשה תנאים להיות חסיד והתנאי הראשון הוא עזות. לכן, היום צריכים את שתי המדות – גם "עז כנמר", איפה שנצרכת עזות דקדושה, וגם "בשת פנים לגן עדן". בבית המקדש, "בית התפלה", החויה העיקרית היא בושה מול הרגשת הנוכחות של ה' – מה שמתבטא במצות מורא מקדש[סו] ובעיקר במצות ההשתחוויה לפני ה' במקדש, המבטאת בטול מוחלט. לעומת זאת, איפה צריכים עזות? כתוב "לא הבישן למד"[סז]. בשביל לימוד תורה חייבים עזות – אם אני לא מבין אני צריך לשאול, והלימוד כולו הוא גם מתוך מגמה של חידוש בתורה. זה נכון ללימוד של בנים וגם ללימוד של בנות – אי אפשר ללמוד תורה באופן פסיבי, צריך להיות בלימוד מעורב, שואל ומחדש, הכל מתוך עזות דקדושה[סח].

הרבי הריי"צ כותב[סט] בשם הבעל שם טוב שעבודת ששת ימי החול היא עבודת התורה, שמלמדת כיצד להתנהג בתוך העולם ("חיי עולם"[ע]), ועבודת השבת היא עבודת התפלה, הפניה לה' ("חיי שעה" לשון פניה[עא]) – בעבודת הבירורים של ימי החול נדרשת עזות ואילו השבת, "מעין עולם הבא", היא זמן של "בשת פנים לגן עדן". לכאורה היה אפשר לומר גם הפוך – שבימי החול העיקר הוא עבודת התפלה כפשוטה, בקשת צרכי האדם, ואילו בשבת פנויים לעסוק בתורה[עב] (ו"לכולי עלמא בשבת נתנה תורה"[עג]). גם במשנה שלנו יש מי שמפרש[עד] הפוך – שבית המקדש הוא הנותן לעם ישראל את העזות (הבטלה מאתנו כשאנחנו נדכאים בגלות) ואילו התורה היא ה'תרופה' לעזות השלילית (כפשט שבמתן תורה עברנו מ"עזין שבאומות" לבעלי בשת פנים)[עה].

אכן, ודאי שנדרשת כאן התכללות[עו]: העמידה לפני ה' בתפלה (כמו גם העליה להר בית ה' ולבית המקדש) דורשת עזות פנים, כפי שהוסבר, אלא שתכליתה היא בשת פנים והשתחוויה מתוך בטול מוחלט לה'. לאידך, לימוד התורה מתחיל מבשת הפנים שקבלנו במתן תורה – "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע"[עז] – אך כשנגשים ללימוד עצמו נדרשת עזות דקדושה לשאול, להבין ולחדש חידושי תורה אמתיים.

נתחזק בימים האלה בתפלת "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך" – תפלה על גלות השכינה, מתוך הזדהות עם השכינה – ושנזכה לכל המדות הטובות, עזות דקדושה ובשת פנים גם יחד!

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• עבודת התפלה היא תיקון הדם והיא מזרימה את אור הנשמה בכל עניני האדם.
• תפלת הגלות היא תפלת חול ותפלת חו"ל.
• יש להאמין שה' חפץ בתפלתנו ולבטוח שהוא ייענה לה.
• האמונה שצער האדם מלמד על צער השכינה מרוממת את השכינה מגלותה.
• התפלה תמיד נענית – אך לעתים רק בעולמות העליונים או בכללות העולם.
• האמונה בכך שה' עונה מיד לתפלה שייכת לצדיקים, לבינונים ולבעלי-התשובה.
• "עיון תפלה" אסור הוא הציפיה החזקה למימוש התפלה הגורמת לאכזבה קשה ופגם באמונה אם איני רואה בעיני את מימוש התפלה.
• גם בתפלה על החבר – עם כל מעלותיה – יש להזהר מ"עיון תפלה" ולכוון על השכינה.
• בתפלה על השכינה מעלים אותה מנפילתה ומייחדים אותה בקוב"ה בעלה.
• עיקר התפלה הוא שאלת צרכים וכשיהודי פשוט מתפלל בפשטות הוא דבוק בעצמות ה'.
• הרגשת הצער היא בחיוּת האדם – חלק השכינה שבתוכו – ותפלתו על עצמו היא תפלה על השכינה.
• בימי בין המצרים ראוי להדגיש את בקשת "יהי רצון מלפניך... שיבנה בית המקדש במהרה בימינו" הפותחת ומסיימת את כל התפלות.
• בתפלה בבית המקדש מורגשת בעיקר הבושה מול ה' ובלימוד תורה הכרחית העזות דקדושה.
• בשביל להתחיל להתפלל צריך עזות ויסוד לימוד התורה הוא אימה, יראה, רתת וזיע.