סעודת משיח

יד. "רגל בפני עצמו"

שמיני עצרת – רגל בפני עצמו

כפי שהוזכר, לא מברכים "שהחינו" בשביעי של פסח. (יש הוה אמינא שבדומה לכך שמיעוט הפרים בסוכות גורם לחיוב הלל מחודש בכל יום, כך המעבר מ"מצת חובה" ל"שביעי רשות" יחייב ברכת "שהחינו", אך להלכה) היום השביעי נכלל ב"זכרתי לך חסד נעוריך" של יו"ט ראשון של פסח (שהמשכו, "לכתך אחרי במדבר", כולל את הזמן עד קרי"ס וכו'). לעומת זאת, על שמיני עצרת נאמר כי הוא "רגל בפני עצמו" ועל כן מברכים עליו שהחינו. "רגל בפני עצמו" ר"ת רבע, בסוד "ומספר את רבע ישראל" (לשון זו נאמרה בפרט על שמיני עצרת, שהוא זמן היחוד והקליטה – סוד "רֹבע ישראל" – וד"ל).

זמן-מועד-רגל

לגבי ענין זה יש שלשה לשונות – "רגל בפני עצמו", "מועד בפני עצמו", "זמן בפני עצמו"[נז]. סדר הלשונות מלמעלה למטה, כפי שיתבאר, הוא זמן-מועד-רגל, וסימנם זמר (כפי שאמר רבי עקיבא על לימוד התורה שצריך להיות "זמר בכל יום, זמר בכל יום"; השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, ובחסידות מוסבר שבן העולם הבא איננו לע"ל אלא שבעולם הזה הוא בן-מבין בעולם הבא).

מושכל-מורגש-מוטבע

הסדר של זמן-מועד-רגל הוא כנגד מושכל-מורגש-מוטבע[נח]. רגל שייך למוטבע – לרגלים ולהרגלים (נה"י) – כמובן. מועד – מלשון דעת והתוועדות – הוא כנגד המורגש, חג"ת (כנגדם מכוונים גם שלשת המועדים, כנודע), סוד חד"ר (סוד "ובדעת חדרים ימלאו"). מושג הזמן שייך למושכל (בהיותו פנימיות המקום, שששת הכיוונים שלו מכוונים כנגד המדות, כנודע), ואליו דוקא שייכת ברכת הזמן – ברכת "שהחינו". לעיל הוזכרה השיחה של הרבי (על יסוד דברי הרוגאצ'ובר, שהכניס לעולם הגמרא את המושגים בהם נקט הרמב"ם במורה נבוכים) המבררת שהזמן – עליו מברכים – הוא נקודה אחת או פעולה מתמשכת. זה דיון ששייך לחב"ד בעצם, ועוזר להבין את בירור המוחין – כאשר מגיעים לנקודה הפנימית של הזמן זוכים להוציא את פו הניצוצות הכלואים עדיין במציאות, בסוד "תצא אלהים בצבאותינו" הנ"ל. אז זוכים לאריכות ימים – כאשר כל יום הוא ארוך, שכל נקודת זמן מתארכת מאד מאד, עד אין סוף – בסוד "ארך ימים בימינה" (וראה בסמוך בביאור סוד הימין).

פרצוף רמזי ברכת הזמן (724)

חז"ל נוקטים בעירובין[נט] במושגים זמן וברכה[ס] לברכות החגים (שהחינו ו"מקדש ישראל והזמנים", ובסימן פז"ר קש"ב ברכה היינו ברכת המלך). המושג ברכת הזמן עולה 724 (כנ"ל), שיש לו גימטריאות חשובות רבות, ואפשר לחלק אותן בפרצוף שלם: אמונה – "רבה אמונתך"; תענוג – "יתן מעדני מלך"; רצון – "ברצות הוי'"; דיקנא – יג מילויי הוי' (כמבואר בספר "ויקהל משה" כי אף שיש זך מילויים לשם הוי' ב"ה – העולים יחד טל ברבוע, גילוי של אחדות פשוטה – רק יג מהם הם בעלי ערך שונה, מ-מד עד עב, והוא מקביל אותם כנגד יג מדות הרחמים); חכמה – יוד וו דלת הא אלף וו וו הא אלף, מילוי המילוי של מד (כלומר, מילוי המילוי הקטן ביותר של שם הוי' עולה כמו כל יג המילויים, דבר פלא שבעל ה"ויקהל משה" לא מציין), יב האותיות השונות בפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", "בית חדש" (בסוד "בחכמה יבנה בית"), נח פלג יצחק משה (הדורות שכנגד שם הוי' ב"ה, "הוי' בחכמה יסד ארץ", כמבואר במ"א), שַבָת עם הניקוד (בה מאירים מוחין דאבא); בינה – "אחרית הימים"; דעת – "יֹדע דעת עליון"; חסד – ברכת הזמן, "ואנכי עפר ואפר" (שאמר אברהם); גבורה – "ומת כל בכור"; תפארת – "בית חדש" (בסוד "כתפארת אדם לשבת בית", והוא הארת יסוד אבא בתפארת ז"א); נצח – "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון"; הוד – "תמימי דרך"; יסוד – "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" (הפסוק העיקרי של תקון הברית, כמבואר בלקוטי מוהר"ן); מלכות – "ואנכי עפר ואפר" (השפלות של המלכות), "לענוים יתן חן" (כפי הקרי, משא"כ הכתיב "לעניים"; ר"ת של פסוק זה הוא חיל, בסוד "ילכו מחיל אל חיל" הנ"ל).

ולסיכום:

	כתר "רבה אמונתך" (אמונה) "יתן מעדני מלך" (תענוג) "ברצות הוי'" (רצון) תקוני דיקנא יג מילויי הוי'
חכמה מילוי המילוי של מד יב האותיות השונות בפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" "בית חדש" נח פלג יצחק משה שַבָת עם הניקוד		בינה "אחרית הימים"
	דעת "יֹדע דעת עליון"
חסד ברכת הזמן "ואנכי עפר ואפר"		גבורה "ומת כל בכור"
	תפארת "בית חדש"
נצח "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון"		הוד "תמימי דרך"
	יסוד "בכל עת יהיו בגדיך לבנים"
		מלכות "ואנכי עפר ואפר" "לענוים יתן חן"

טו. "הושיעה ימינך"

מענה לתפלת משיח – ישועת הכלל

פסוק נוסף בפרק של הרבי הוא "למען יחלצון ידידיך הושיעה ימינך וענני". גם בפסוק זה יש הבדל קל בין הופעתו בפרק ס להופעתו בפרק קח – בפרק ס הכתיב הוא "הושיעה ימינך ועננו" והקרי הוא "וענני" ואצלנו גם הכתיב הוא "וענני". "ועננו", בלשון רבים, היינו התפלה על הכלל, ואילו "וענני", בלשון יחיד, היינו התפלה האישית של דוד-משיח. השינוי בין הכתיב לקרי מלמד כי כאשר ה' עונה למשיח ("וענני") הרי זהו המענה והישועה לכלל כולו ("ועננו") – "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא" (ובפרק שלנו מגיעה לשלמותה ההכרה שישועת המשיח היא היא ישועת הכלל, עד שמתבטל ההפרש בין הכתיב לקרי והכל הוא "וענני"), ראה רש"י. צירוף הכתיב של שני הפסוקים – "למען יחלצון ידידיך הושיעה ימינך ועננו" "למען יחלצון ידידיך הושיעה ימינך וענני" – עולה גדולה ברבוע (גדולה היא מדת "ימינך" של ה', ולה נדרשת הישועה, כדלקמן).

שמך-ימינך-תורתך-קדושתך

את הפסוק הזה אומרים בסיום כל תפלת שמו"ע, כשאחריו אומרים "עשה למען שמך, עשה למען ימינך, עשה למען תורתך, עשה למען קדושתך". ארבעת הבטויים הללו מכוונים כנגד אותיות שם הוי' ב"ה מלמטה למעלה: "שמך" הוא סוד המלכות, השם – ה תתאה; "ימינך" היינו "חסד דאזיל עם כולהו יומין" הכולל את ו מדות הלב הרמוזות ב-ו שבשם; "תורתך" כאן רומז דוקא לספירת הבינה, ה עילאה שבשם, ו"קדושתך" ל"קדש מלה בגרמיה" של החכמה, כנגד ה-י שבשם.

י	"קדושתך"
ה	"תורתך"
ו	"ימינך"
ה	"שמך"

ישועת הימין

בחסידות מבואר כי "הושיעה ימינך" היינו שהישועה נדרשת לימין ה' עצמו, וכאשר ה' יושיע את ימינו אז יקויים "וענני". בקשה זו היא הבקשה העיקרית פה בארץ, שה' יושיע את ימינו – שיושיט יד לימין (הקיצוני) ויושיע אותו – ובכך יקוים "למען יחלצון ידידיך... וענני".

טז. רבי אהרן הגדול מקרלין

רבי אהרן הגדול – "ימינך"

הענין של "הושיעה ימינך" – ישועת הימין – מתקשר ליום הילולא חשוב בפסח, יט ניסן, "ארבעה ימים לעומר"[סא], יום ההילולא של רבי אהרן הגדול מקרלין (ורמז: רבי אהרן = אסותא, עיקר ענינה של המצה כנ"ל). רבי אהרן היה התלמיד שנפטר בגיל הצעיר ביותר, 32 או 33, אך הוא הנקרא "הגדול" (די גרויסע) בין תלמידי המגיד, והרמז: רבי אהרן הגדול (= ו"פ אלהים) מקרלין (= ה"פ אלהים) עולה גדול במשולש[סב]. ידוע המעשה שהמגיד ניסה לרמוז לרבי אהרן דרך התלמידים שלא יסע לביתו לפסח, כי ידע ששם יפטר מהעולם, אך הוא בכל זאת נסע ונפטר בחול המועד. אחרי פטירתו רמז המגיד את הרמז הראשון לפטירתו שלו בקרוב (ב-יט כסלו, כחצי שנה אחרי פטירת רבי אהרן ב-יט ניסן), באמרו שנטלו ממנו את יד ימינו. רבי אהרן היה 'יד ימינו' של המגיד בשמשו כ"ימין מקרבת" לעשות בעלי תשובה רבים ולקרב רבים לרבו המגיד.

ועוד רמזים בכח יד ימין של רבי אהרן, שנמשכה מ"ימינך" העליונה ממש: יט ניסן הוא יום הנצח שבחסד שבספירה, בסוד "נעִמות בימינך נצח", וכן ב"אנא בכח" מכוונים ביום זה את המלה "ימינך" (סוד "הושיעה ימינך וענני"), העולה ה פעמים (היינו שהוא ממוצע כל אות) הוי', בסוד ה חסדים, וד"ל.

דרך עשיית בעלי תשובה של רבי אהרן הגדול

בשנותיו הקצרות עשה רבי אהרן כ-פד אלף בעלי תשובה (בסוד הפדיון – תקון פד תעניות – שנזכר לעיל). מסופר כי רבי פינחס מקוריץ אמר שראה אותו אחרי פטירתו, בגן עדן, ואמר שראה שהוא שלם לגמרי חוץ מעוולה אחת שנמצאת בו. בנו של רבי אהרן, רבי אשר, נבהל כששמע זאת, אך אז הסביר רבי פינחס שהעוולה היחידה שיש בו היא שנפטר צעיר ולא המשיך במלאכתו.

כיצד עשה רבי אהרן סך עצום כזה של בעלי תשובה בזמן כה קצר? ידועים גם סיפורים בהם רבי אהרן הסתובב ודרש ברבים וכו', אך כתוב כי עשה בעלי תשובה בכך שישב בביתו ועסק בתורה והיה מעורר לתשובה את כל מי שהיה במרחק של כמה פרסאות ממנו. צדיקים הדגישו שהוא לא עשה מרשעים בינונים או מבינונים צדיקים, אלא מרשעים גמורים צדיקים גמורים (כמובן, אין הכוונה במושגים של ספר התניא).

זהו קירוב בדרכו של יצחק אבינו, חופר הבארות, המעורר אנשים מפנימיותם, מבלי שידעו מנין באה להם התעוררות זאת. דוגמה לדבר זה היא מה שספר רבי הלל מפאריטש, שפעם שלח המגיד את משמשו להגיד לרבי אהרן, ששכב על ספסל בשקט, כישן, וקרה לעצמו שיר השירים בלחש, שיחדל מקריאת שיר השירים המרעישה את כל הרקיעים ומפריעה לו לישון[סג]. כשם ששיר השירים שלוחש לעצמו רבי אהרן פועל בכל הרקיעים, כך לימוד התורה שלו בינו לבין עצמו פעל התעוררות תשובה על רבים-רבים מסביבו.

צרור סיפורים על רבי אהרן

כשרבי אהרן הגדול הסתלק נשאר בנו, רבי אשר מסטולין, שהיה עדיין ילד קטן. תלמידי המגיד 'הגרילו' ביניהם מי יזכה לגדל אותו, וזכה בכך תלמידו של רבי אהרן – רבי שלמה מקרלין.

רבי אהרן הגדול מקרלין סיפר שקבל עליו בבר מצוה שלא לפחד משום דבר חוץ מה'. אצל הבעל שם טוב זה היה מילדות ממש, בצוואת אביו, ורבי אהרן לקח את זה כקבלה טובה (זו דוגמה לקבלה טובה...). יש שלשה סיפורים שבהם זה בא לידי בטוי:

פעם אחת נזדמן לאיזה פונדק, וישבו שם הפריצים, והוציאו את רוביהם נגדו, ולא נתפעל כלל מזה.

סיפר הרה"ח ר' בונים, והוא שמע מרבי יצחק מווארשא, גיסו של אדמו"ר בעל שפת אמת מגור זצ"ל ששמע מהחידושי הרי"מ: כי הגה"ק ר' אהרן קארלינער הראשון, היה הולך בדרך ועבר דרך קרעטשמע אחת, ונשמע כי השררה יבוא, בימים ההם היה השררה מושל בכל אשר לו, על כן היה רעש שם, וכולם עסקו והכינו לכבוד השררה, אך הוא לא שם לבו לזה, וישב אל השלחן ונטל ידיו לסעודה, וכאשר בא השררה להקרעטשמע היו כולם עומדים לכבודו, אך הוא לא השגיח מאומה, על כן לקח השררה הביקס וירה עליו, ולא פגע בו הכדור, והוא לא התנועע ממקומו, ונתמלא השררה עוד יותר בכעס, וירה עוד הפעם עליו, אך גם בפעם הזאת החטיא את המטרה, והרגיש השררה כי זה דבר נפלא, ושאל אותו סיבת הדבר, והשיב לו, כי מעולם לא עלה על לבו מורא של בשר ודם, והניח ממנו, ועזב אותו לנפשו, וצדיק מצרה נחלץ.

פעם אחת היה דער גרויסער רבי אהרן אין א קרעטשמע, זענען געקומען פריצים און ער האט נישט אראפגענומען דאס היטל, האט איינער אגעשריי געטאן אטשאפקע [להסיר הכובע], או ער האט זיך ניט גערירט, האט ער ארויס גיכאפט צוויי שווערדין און האט גיוואלט דעם קאפ אראפ נעמען, איז פארדארט געווארן די האנט, דער גרויסער [רבי אהרן] האט געזאגט: ומורא לא יעלה על ראשו. בסיפור זה האחרון, הדומה לקודמיו, הוציא עליו הפריץ חרב לחתוך את ראשו אך ידו השתתקה...

נספר עוד סיפור, מאחרי פטירתו. פעם הסתובבו פורקי עול בשבת וחפשו אש לסיגריה. אחד מהם אמר שיש אש בנר תמיד על ציונו של רבי אהרן ואפשר להדליק משם, וכעז פנים שבחבורה הוא נכנס לעשות זאת. הוא התכופף אל האש להדליק את הנר, ולא קם, וכשהחברים נגשו לראות מה קורה איתו הם ראוי שהוא מת שם כפוף. כל הנסיונות לישר אותו לא צלחו, ונאלצו לקבור אותו עקום וכפוף. זה לא סיפור שמח, אבל גם לזה בטח יש המתקה.

יז. עוד מסיפורי הרבי מווארקי

בסוף ימיו, כשחלה רבי יצחק מווארקי, רצו להוסיף לו שם והוא אמר שיוסיפו את השם ישראל. כששאלו אותו למה דוקא ישראל הוא סיפר שכשאר הגיע פעם ראשונה לחוזה מלובלין, כילד, החוזה פנה אליו בשם ישראל. רבי דוד מלעלוב, שהביא אותו, תיקן את החוזה ששמו יצחק. אז החוזה אמר שגם יצחק נקרא ישראל (בזהר). לכן, כאשר צריך להוסיף שם, הוא רוצה להוסיף לעצמו את השם ישראל.

יש כאלה שהיו מיד מחליפים את השם, אם ככה הרבי אמר. יש סיפורים כאלה בחב"ד, שאנשים קבלו מכתב ברכה לילד עם שם אחר. אבל יש מקרים שיש בזה ספק נוסף – אם הרבי עשה את השינוי-ה'טעות', או שזו טעות של המזכיר. על כל פנים, מסיפור זה אפשר ללמוד ש'טעות' היא גם דבר גדול, וכשהצדיק 'טועה' (כנראה על ידי שכעס על היצר הרע) צריך לזכור את הטעות ולשמור אותה לשימוש בזמן הנכון.

לפני פטירתו אחד הדברים שאמר הרבי מווארקי – "דיא גמרא איז דיא גרעסטע טהרה" (הגמרא היא הטהרה הגדולה ביותר). כדאי לעשות מזה שלט בישיבה. [(מישהו הציע שיתלו את השלט בפינת הקפה). השנה, שנת ברכת החמה של "שמש צדקה ומרפא בכנפיה", יש ענין גדול בקפה. ספרנו[סד] שרבי מרדכי מנעסכיז היה מרפא בשירי הקפה שלו חולים. צריך לשתות קפה ולהשאיר שיריים, ובהם לרפא חולים.]

יח. ברכות דאורייתא

ברכת המזון, ברכת התורה וברכת הזמן

כעת הולכים לברך ברכת המזון – זו ברכה דאורייתא, מהפסוק "ואכלת ושבעת וברכת". האם יש עוד ברכות דאורייתא? יש דעות בפוסקים שגם ברכת התורה היא מדאורייתא, ונלמדת מהפסוק "כי שם ה' אקרא הבו גֹדל לאלהינו"[סה]. זה מוסיף להבנת החומרה של ברכת התורה, עד שכתוב שהארץ חרבה בגלל "שלא ברכו בתורה תחלה" (ובחסידות מוסבר כי הכוונה לא רק לפעולה הטכנית של הברכה, אלא לחיבור התורה ל"נותן התורה" והרגשתו לפני הלימוד).

יש עוד מחלוקת – הרבה פחות מפורסמת – אם ברכת הזמן במועדים היא ברכה דאורייתא (החידוש הוא, כמובן, שיש מי שאומר שכן[סו]). הזכרנו כבר שבפסח מברכים ברכת הזמן רק בחג הראשון, אבל מי שלא ברך יכול להמשיך ולברך אפילו עכשיו (כי אנחנו עדיין בסעודת משיח, לא עשינו הבדלה, ואפשר עדיין לברך כאן "שהחינו").

סימן הברכות – זאת

הסימן של הברכות הללו, שיש לגביהן לפחות דעה אחת שהן דאורייתא, הוא זאת – זמן אכל תורה – בסוד "בזאת יבא אהרן אל הקדש" (שאר האותיות עולות 351, הוי' במשולש; אמצעי התבות עולות 266 – 14 פעמים 19). על אף שדוקא לגבי ברכת הזמן הכי רחוק להגיד שהיא מן התורה, היא עיקר הענין של הערב ושל המועד, ולכן היא כאן ראש הסימן. יתר על כן, זמן אכל תורה עולה ג פעמים זמן במילוי (זין מם נון, זמן בתוספת יוסף, העולה כב במשולש), היינו שזהו הממוצע הכולל את הכל (זמן ועוד זמן במילוי עולה 350, הניקוד של "שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה", כנ"ל). זמן הוא ענין כללי, סוד היחוד של מה ו-בן (העולה מהיטבאל), כנודע.

"שהחינו וקימנו והגיענו" – חב"ד

לעיל נתבאר שסוד הזמן שייך למושכל, חב"ד (בסדר של זמן-מועד-רגל), והדבר מתבטא גם בברכת "שהחינו": הלשונות "שהחינו וקימנו והגיענו"[סז] מכוונים כנגד המוחין – "שהחינו" בחכמה ("החכמה תחיה בעליה"), "וקימנו" בבינה (חיות היינו הרצוא ושוב וקיום הוא הויסות והשמירה על הרצוא ושוב, וזה כח של ספירת הבינה, ה'חופה' על גבי תנועת הרצוא ושוב שבז"א) ו"הגיענו" בדעת (שם יש נגיעה אישית, שמשהו נוגע לי).

העיקר הוא, כמובן, "והגיענו" (אלא שזקוקים ל"שהחינו וקימנו", כדאי שאכן יהיה "והגיענו") – שנוגע לאדם ומשמח אותו שזכה והגיע למשהו שעד כה התגעגע וצפה לו (כדוגמת "ואביו שמר את הדבר", וכדוגמת תלמיד המצפה עד מ שנין שיזכה לעמוד על דעת רבו).

מהחב"ד משתלשלות הברכות על דברים נוספים. ואכן, מובן שהברכה על כל דבר היא בעצם ברכה על כך שהאדם הגיע אליו, וזה דבר שקורה בזמן מסוים. זה יסוד גדול, שכל הברכות משתלשלות מברכת הזמן. כל זה הכנה – שנדע מה הולכים לעשות כעת.[סח]