שיעורים במאמר לא תהיה משכלה תשי"ב (8)
דילוג וסדר של ספירת היסוד
בע"ה
י"א אייר תשנ"ז – שכם
אות ה: תפנית כל רגע
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
קיצור מהלך השיעור
בשיעור זה העמיק הרב מאד בענין ההזזה העצמית העולה מאות ה במאמר ד"ה לא תהיה משכלה תשי"ב. תחילה הסביר את ענין ההזזה העצמית וכיצד היא מתרחשת בכל בוקר. אחר כך האריך להסביר את הקשר לתורת הקוונטים ולספירת העומר. בהמשך הסביר את חשיבות התפניות בעבודת ה', להתחדשות ולהתנערות כל רגע מחדש. לבסוף הוסבר בליווי רמזים ענין זה על הפסוק "עני אני וגֹועַ מנֹער נשאתי אמיך אפונה".
א. הזזה עצמית – להתעורר בזעזוע
הזזה עצמית – יחוד יראה נורא
ניגון ניגון לרבי הלל מפאריטש (ניגון צא).
קודם נמשיך בנקודה שהפסקנו בפעם קודמת, ביום חמישי[ב]. הרבי כותב כאן שלפחות פעם בשנה, בהתחלת העבודה צריך איזה זעזוע. זה נקרא הזזה עצמית, והזזה עצמית היא כח האין סוף שמזריע את ה"זרעא חיא וקימא". אם אין את ההזזה העצמית אז אפילו שיש זרע של התורה והמצוות – אין לו כח להפרות ולהרבות. מדובר כאשר יש לאדם בית קיבול, דהיינו ההתפעלות השכלית שלו. אבל הכל מתחיל מההזזה העצמית.
חיפשנו בתנ"ך כל מיני דוגמאות ומקורות של המושג, התחושה הזאת של הזזה עצמית. אחר כך גם שאלנו איך קוראים לזה בלשון הבעל שם טוב ואמרנו שהוא קשור עם הביטוי-הפתגם – "יחוד יראה נורא"[ג], מיעקב אבינו, "וירא ויאמר מה נורא המקום הזה"[ד]. הפגישה של יראת האדם בפני התגלות הנורא. זה הזעזוע, ההזזה העצמית.
הזזה עצמית על הבוקר
מה שלא דברנו פעם קודמת הוא שההזזה העצמית ודאי קשורה עם מצות מזוזה, לשון הזזה. גם את זה צריך להבין. אנחנו נפתח עם המשפט הידוע בספר יצירה "נעוץ סופן בתחלתן"[ה]. יש הרבה פירוש מהו הסוף ומהי התחילה – "נעוץ סופן בתחלתן". אבל כשמגיעים לכאורה לסוף משהו, באיזה עולם, או איזו מערכת או איזה תהליך בנפש, הסוף אמור להתחבר מיד לפני שהוא מת. לפני שהסוף מת צריך לדאוג לכך שהוא יתחיל מחדש, שמשהו חדש יתחיל. זה נקרא "נעוץ סופן בתחלתן".
בסוף השיעור הקודם גם דיברנו שכל הענין של הזזה העצמית הוא בעצם ההלכה הראשונה – אם זו תחילת העבודה אז זו גם ההלכה הראשונה – בשלחן ערוך[ו] שצריך גם להתעורר עם הזזה עצמית תוך כדי "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[ז]. הרמ"א כותב ש"שויתי הוי'" הוא כמו מלך שעומד עלי ואני שוכב על המטה, אז אני מזדעזע מזה, שאני שוכב והמלך עומד עלי.
זה עושה לי איזו רעדה-חרדה ונותנים זינוק וקמים. שאלו גם בפעם הקודמת שאם לא עושים את זה נכון זה יכול אולי להשאיר רושם לא הכי טוב במשך היום. כמובן שמה שכתוב בשולחן ערוך הוא בדיוק ההפך – שאם נתחיל ככה את היום ישאר רושם לטובה. הרבי תמיד אומר[ח] שההתחלה היא "מודה אני", קבלת עול, גם במאמר הזה גופא הוא דיבר על כך ש"ראשית העבודה ועיקרה ושורשה"[ט] היא קבלת העול של הודיה, "מודה אני לפניך". [מחשבה של תשובה] איך זה מתאים במיוחד לבעלי תשובה? אנחנו נדבר על זה, שכל הענין של הזזה הרבי אומר שצריך להיות בתחילת השנה. מהי תחילת השנה? ראש השנה ויום כיפור שזו תקופה של תשובה. זה ברור שהמושג הזזה עצמית קשור עם עבודת התשובה.
שוב, פעם קודמת קישרנו את זה עם להתעורר. הווארט האחרון ביום בחמישי היה שלא רק שכאשר אתה מתעורר צריך מתוך התבוננות שהמלך עומד עלי לתת זעזוע, אלא שבעצם באמת אפילו אם אנחנו נחקור מדעית מה זה להתעורר, עצם פעולת ה'להתעורר', מה הדבר הזה שאדם ישן ופתאום הוא ער, נבחין שהמעבר בין השינה לבין הערנות ודאי מלווה זעזוע, איזו הזזה, משהו זז, כדי שהוא יקום, שיפתח את העינים. קשור גם עם זה שהרבי אומר שצריך לפקוח עינים[י], "פקח עורים"[יא]. בשביל לפקוח עינים צריך משהו, איזו הזזה, זעזוע. גם קישרנו את המלה זע-זעזוע עם זרע, להזיע. כל מיני דברים שהתחלנו בפעם קודמת. היות שזה נושא מאד געשמאק כדאי להעמיק בזה עוד.
"חיל כיולדה" – הזזה עצמית לפני הלידה
שוב, נתחיל מזה שכתוב "נעוץ סופן בתחלתן", שברגע שמגיעים לסוף אז יש איזה מין מומנט קריטי שאו שזה נגמר, או שזה מת, או שנעוץ הסוף בתוך ההתחלה, שמשהו חדש מתחיל. ככה דרך התורה, לכן כל דבר בתורה כדי שהתורה תהיה חיא וקימא, וגם הזרעא יהיה חיא וקימא – ברגע שמגיעים לסוף מיד צריך "נעוץ סופן בתחלתן".
יש כמה מלים בשביל הזזה שאמרנו בפעם הקודמת, כמו חלחלה, "חיל כיולדה"[יב]. גם להוליד – דברנו על זה – שזה גם כמו להתעורר. להוליד זה עם חיל, "חיל כיולדה" כתוב. גם זה ביטוי מאד-מאד נחמד – "חיל כיולדה", ראשי תבות כח, והראש-תוך-סוף, הדילוג מההתחלה לאמצע לסוף הביטוי "חיל כיולדה", מה-ח ל-י של "יולדה" ל-ה של "יולדה" הוא חיה. חיה היא גם המילדת וגם היולדת. חיה היא כח של חכמה, נסביר שכל המושג הזזה עצמית הוא חכמה בנפש.
מה זה להתעורר? לצאת מחשכת הכתר אל מה שנקרא ראשית הגילוי, ההברקה הראשונה – מח החכמה. שוב, חכמה מתחילה חכ, חך-מה, כח-מה ו"חיל כיולדה" הוא תחילת החכמה.
קדם-תחילה-ראש-תוך-סוף
עוד דבר מאד חשוב: יש ערכים תמיד בקבלה וחסידות, מוסבר באריכות בסוד ה'[יג] – ראש-תוך-סוף הם תמיד ה-ו-ה של שם הוי', כמו בריאה-יצירה-עשיה, נשמה-רוח-נפש. אבל ה-י, האצילות, נקראת תחלה תמיד. תחלה היא לפני ה.. ראש-תוך-סוף הם שלש בחינות, שלש נקודות של תהליך, כלל גדול בקבלה וחסידות[יד], שבכל תהליך יש ראש ותוך וסוף כנגד ה-ו-ה, אבל למעלה, לפני הראש, יש תחלה. המלה תחלה היא תמיד בחכמה.
לפני תחלה יש עוד משהו, בכתר, בקוצו של י. מה יש בכתר? זה נקרא קדם, כמו "גן בעדן מקדם"[טו]. "עדן" הוא התחלה, "נהר" הוא הבינה, הראש, הנהר יוצא מעדן והוא תהליך, הוא זרימה-נהירה להשקות את הגן, אבל העדן הוא בקדם.
אם כן, זה דבר יסודי מאד, שיש י-ה-ו-ה וקוצו של י שנקרא קדם, כמו האין סוף, אבל האין סוף הזה, הקדם, הוא חשוך לעינינו לגמרי. ראשית הגילוי, ה"ברק המבריק", נקרא נקודת התחִלה, נקודת הצמצום. הזעזוע הוא הצמצום. [זה כבר התחלת התהליך?] זו נקודה שלפני הזמן של התהליך. היא לשון התחלה, אבל יש ממד זמן של התהליך. הראש הוא בתוך הזמן, תחלה היא נקודה ראשונה שעדיין למעלה מהזמן. כמו שידוע שכנגד ה-י יש כל האותיות ה-ו-ה – כל ה-ה-ו-ה נכללות בתוך ה-י. אז יש נקודה של ראשית הגילוי שהיא אור.
אור הוא מהירות האור, הוא למעלה מהזמן, אחר כך התהליך עצמו מתפתח, זו ההתפתחות לשלשה שלבים של ראש-תוך-סוף. שוב, גם בגוף, כתוב[טז] שהראש, התוך והסוף של הגוף – הראש והגוף והרגלים – הם כנגד בינה, תפארת ומלכות. בכלל בספר יצירה כל הראש היא בינה, לכן הוא אומר שהאות ש היא בראש, האות ש היא האש שכנגד הבינה, ה-א היא בגוף וה-מ שיורדת למטה, מים שיורדים למטה, היא הסוף. ככה הוא מסדר בספר יצירה את ג האמות – אותיות אמ"ש. ש בראש בגלל שהאש עולה, המים שיורדים הם בסוף; והאויר, הרוח שמרחפת, היא בתוך. כל זה חלק מהמציאות, אבל תחלה היא נקודה מהותית שעוד לא ממציאות התהליך. זה ההבדל בין מהות למציאות.
[כנגד איזו ספירה היא הסוף] מלכות וכל הנהי"מ. שוב, הראש הוא הבינה בכל מקום, התוך – או שהוא התפארת או כל הו"ק, או רק החג"ת, זה לא משנה, והסוף – או שהוא המלכות בפני עצמה או כל הנהי"מ.
[קוראים לרגלים מלכות?] הרבה פעמים קוראים לרגלים מלכות[יז]. הרגלים הן העם של המלך, "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו"[יח], רגלי הדעת ראשו של משה רבינו הן העם, ו"אין מלך בלא עם"[יט]. לכן מה שמלך הוא מלשון מוליך הוא על שם הרגלים.
שוב, זה הכלל: תחלה היא בחכמה ושם הביטוי "חיל כיולדה"; למעלה יש קדם; אחר כך ראש-תוך-סוף של התהליך. אבל יש את הזעזוע שנקרא גילוי כח האין סוף. כתוב שבלי כח החכמה אין אפשר להוליד[כ]. גם קשור עם סוד הלידה, צריך להיות זעזוע, שמזכיר לנו בדיוק את הסיפור של רבי נחמן[כא] שהזכרנו פעם קודמת, שיש איזה מן זעזוע ואחר כך הענין מתחיל להתגלגל להתגולל. הוא יוצא, אבל לפני שמשהו מתחיל לצאת-להתפתח צריך להיות זעזוע.
תורת הקוונטים – כל הזמן זעזועים קטנים
מה שלא אמרנו, שהמלה תחלה היא ממש מלשון חיל, זה הפשט הכי פשוט שלא הזכרנו בפעם קודמת. חייל בצבא הוא גם מלשון חיל. חיל-חייל, כמו שנסביר יותר, עליו כל הזמן להיות בהיכון, "היכונו לביאת המשיח". מי שהוא חייל של הרבי הוא כל הזמן בהיכון לביאת המשיח. חייל של משהו אחר גם הוא כל הזמן בהיכון, כל הזמן בהיכון פרושו שכל רגע יש איזה מן זעזוע, בקטן על כל פנים. בנכונות לזעזוע יש גם איזה זעזוע קטן. כמו שנסביר, יש אחד שחי בסדר והדרגה, כביכול על מי מנוחות, ויש אחד שחי בקפיצות, בקפיצים, הוא כל הזמן על קפיצים. [אבל זה על ריק] תכף, או שזה על ריק או שזה לא על ריק [ זה כמו שמנסים להרשים את החיילים כל רגע אולי..] יש עבודת דחק שהיא כבר מורידה את כל הענין. זו התדרדרות של החייל כשלא מחזיקים אותו על היכון אמתי. כמו שנותנים לעבד עברי שאסור לתת לו עבודת דחק[כב].
[ברפואה זה ממש לא בריא] תכף נסביר. יש לתפוס את המציאות כהמשכיות אחת, קוונטיו קוראים לזה. ככה תפסו את המציאות בעולם החילוני במדע עד לתגלית של המאה השנים האחרונות, של תורת הקוונטים. תורת הקוונטים (Quantum Mechanics) אומרת שאין בכלל המשך אמתי מוחלט, כל דבר קורה בדילוגים קטנים מאד, אבל הכל בקפיצים.
אמרנו שבדור שלנו אי אפשר להחזיק יותר מדי מתוח. זה נקרא ירידת הדורות שלנו, שאי אפשר למתוח את החבל כמו שפעם היה אפשר. [דווקא לקראת הסוף?] שוב, צריך לתרגם את זה לקפיצות קטנות, מתחים קטנים, קפיצים קטנים. [יש בזה מעלה?] כן. [לא היה יכול להיות לפני זה?] ככל שהדבר מתקטן הוא בעצמו מתקרב לאמת, שזו המציאות. כמו שדיברנו בפסח על נס וטבע[כג]. ככל שהמתח אינו טבעי בסוף הוא שובר את הטבע. ככל שהוא מתקטן, שנותנים את הנס במינון יותר ויותר קטן, אז לא שהוא לא נס, הוא עוד יותר נס, הוא כביכול בא ממקום יותר גבוה, כמו שאמרנו. אלו הנפלאות, שהנס הזה הוא-הוא הטבע, הוא חלק בלתי נפרד מהטבע. זוהי בעצם תורת הקוונטים, אם נפשיט אותה ברוחניות.
סוף-ספה-יוסף
לפני זה אנחנו נפרש ככה, שסוף הוא לא רק של איזה תהליך שצריך להיגמר ולכן צריך לדאוג, לתת איזה זעזוע ולהתחיל מחדש, אלא "נעוץ סופן בתחלתן" – נאמר שסוף הוא רגיעה [מה זה?] רגיעה, היא מנוחה, כמו "סוף שבוע", "סוף שבוע" הוא שבת, שייך לפרשת בהר. הסוף הוא להירגע מהמתח. "נעוץ סופן בתחלתן" היינו שלא צריך לשכב באופן מוחלט, צריך להיות משהו בתוך השכיבה הזאת על הספה – סוף גם מלשון ספה, ששוכבים על הספה וצריך להיות "נעוץ סופן בתחלתן" – שמתעוררים, קמים מהספה הזאת.
[קשור לסוּפה] סופה היא שקורה משהו של תהו, סופה היא תהו. מה שכן צריך להיות, לכן אנחנו דורשים את זה כאן במקום הזה, שעל ידי שהסוף נעוץ בתחלה נעשה יוסף, שהוא מלשון תוספת, לא למות, שתמיד יהיה חי, חי וקים, "אבר חי"[כד], "תוספתו מרובה על העיקר"[כה], זה הביטוי תמיד, להגיע ליוסף. אפשר אפילו להסביר שהמהות של יוסף, מה זה יוסף? הדבר הזה שנקרא "סופן בתחלתן".
"חילו מפניו כל הארץ" – חכמה ומלכות
אז יש לנו "חיל כיולדה". יש עוד דבר שמקשר בין חיל לבין חכמה, עוד יותר מושלם, יש פסוק בפרק צו, הפרק החדש של הרבי, כתוב "חילו מפניו כל הארץ"[כו]. "חילו", כמו שיש חיל, כתוב "חילו מפניו כל הארץ". אומרים את זה גם כל בוקר בהודו, הפסוק המקביל מדברי הימים. מה ראשי התבות של"חילו מפניו כל הארץ" [חכמה] חכמה. איך נסביר את זה עוד יותר טוב? זה החכמה כמו שהיא משפיעה למלכות. המלכות היא הסוף, "אבא יסד ברתא"[כז], "הוי' בחכמה יסד ארץ"[כח], "חילו מפניו כל הארץ", חכמה. גם שם, הארץ היא הסוף-המלכות, היא יכולה לשכב לה ואומרים לה להתעורר בזעזוע, "חילו מפניו כל הארץ". מאין בא הזעזוע? "מפניו", מגילוי אלקות, "כל הארץ". כשיש פתאום גילוי אלקות יש "חיל כיולדה". [התחדשות] ה"חיל" הוא בוקר, זה בוקר חדש.
קפיצות קטנות תוך כדי ה"קמעא קמעא"
גם כן, דיברנו בפעם הקודמת על שתי השיטות של "קמעא קמעא"[כט] או "משיח נאו"[ל] כל רגע. עכשיו אפשר להבין את זה עוד יותר טוב, שללא תורת הקוונטים זה באמת כמו זה "אילת השחר"[לא], "קמעא קמעא", אבל מה שעכשיו הוספנו שלא רק ברגע האחרון יש את הזעזוע, ההזזה העצמית, אלא בעצם גם תוך כדי ה"קמעא קמעא" כל הזמן – מי שחי את הממד הפנימי, אז – הכל הולך בקפיצות, כמו שאמרנו, הכל בקפיצות קטנות.
ב. תורת הדילוגים
ספירת העומר – דילוג קוונטי כל יום
עוד דבר, נחבר את זה: ההרגשה הזאת שהתהליך הוא לא סתם של המשך רגוע, אלא שכל הזמן קופץ. שוב, זה ראש של תורת הקוונטים, הדבר הזה מאד-מאד קשור לספירת העומר וגם לראש-תחלת פרשת בהר של ספירת השנים.
מה יש בספירת העומר? "היום ששה ועשרים יום לעומר", והוא נמשך "ששה ועשרים יום לעומר" עד שהזעזוע בא בלילה, לא בבוקר, עד שבבת אחת נעשה "שבעה ועשרים יום לעומר". הרי ספירת העומר צריכה להיות "תמימֹת"[לב], אם "תמימת" הן המשך והיום חייב להתחיל מהלילה, ובלילה כבר אני סופר "ששה ועשרים יום", אולי עכשיו בצהרים של המחרת אני אספור 'ששה ועשרים וחצי יום'. לא, אני לא עושה את זה.
עוד פעם, תורת הקוונטים היא ספירה הזהה עם המושג ספירה, ספירה של מספרים טהורים. המתמטיקה התקדמה שיש כאילו רצף של קנטיום בלי קפיצות של מספרים. כלומר, זה שיש 1 ו-2 זה סתם, בגלל שבין ה-1 לבין ה-2 יש חצי ויש רבע ויש כמה שאתה רוצה. יש אין סוף, אין סוף של מספרים בין המספר 1 לבין המספר 2. כאילו שהמספרים הם רצף. מהי תורת הקוונטים? שיש משהו אמתי שסופרים מ-1, 1-1-1 – 2. שוב, זו פנימיות מושג הספירה, שיש 1-1-1-1, כל הזמן 1 ופתאום זה 2.
יש הרבה ספירות ימים בתורה, כמו ספירת ימי טהרה של אשה לבעלה, זיבה, או כל דבר. גם שם, כל היום הוא יחידה אחת, לגבי ראיה [מה עם בין השמשות?] תכף נגיע לזה, כל הענין של דילוג בדיוק קשור עם בין השמשות. המושג הזזה, תכף זה התכל'ס אליו רוצים להגיע, נקרא בחסידות, יש עוד ביטוי שלא הזכרנו פעם קודמת – "קרן זוית"[לג]. מי שזוכר בשער היחוד[לד], פעם למדנו באריכות על המושג קרן זוית, שהוא נקודת האין בין יש ליש. בזמן הוא המושג בין השמשות, שהוא "כהרף עין"[לה] ואי אפשר לעמוד עליו, לפי אותה שיטה, לא מעוגל, הוא קרן זוית.
קשור גם עם ציצית. מי זוכר קשר בין ציצית לבין זעזוע? [שהוא ראה את הציציות[לו]] כן, ציצית יש בה כח. כשאתה רואה את אותן הציציות, או שלפעמים הציציות מכות-טופחות על פניך זה מזעזע את האדם. גם בציצית יש ממד של זעזוע, ועוד יותר, צריך להסביר תכף, המזוזה אמורה לתת איזה זעזוע. כמה שהמזוזה קבועה, "לקבוע מזוזה"[לז], אבל היא מזיזה.
מספרים רציונליים ולא רציונליים
איפה היינו עכשיו? [קרן זוית] לא, לפני קרן זוית, היינו בספירת העומר, על ספירה בכלל, המושג ספירה-לספור. לכן אנחנו עם ישראל סופרים, זה המקור של תפיסת הדילוג. יכול להיות קוונט מאד-מאד קטן. נחזור לרצף של מספרים. יש מספרים שנקראים רציונליים, רציונלי הוא כל מספר שאפשר לכתוב אותו כשבר. יש אין סוף מספרים רציונליים בין 1 ל-2, וכמה קרוב שאתה רוצה להגיע בין מספר למספר רציונלי – אפשר להגיע. כלומר, אין שום מרווח אמתי בין שני מספרים. אי אפשר לומר שיש איזו נקודת אפס בין המספרים, הם כביכול רצף אחד.
אבל האמת שהאין סופיות של המספרים הרציונליים, מי שמכיר במתמטיקה, שנקראCountability Infinity, זה הביטוי, אין סוף שניתן לסדר ולספור אותו, הוא ניתן לספירה, והיות שאפשר לספור אותו, זאת אומרת שמבחינת השכל, לא מבחינת המעשה, כל דבר שאפשר לספור יש בו כביכול מרווחים או דילוגים. [יש מצב שאי אפשר לספור?] יש מספרים לא רציונליים שאי אפשר לכתוב כשבר. המספרים הלא רציונליים הם כאילו בין שני מספרים רציונליים אבל שאין שום מקום שם להכניס עוד מספר.
עוד פעם, מבחינת ההגיון, המספרים הרציונליים שהם השברים תופסים את כל הקו, הם כותבים לך קו שחור בין 1 לבין 2, קו שכולו שחור שאין שום נקודות לבנות על הקו הזה, אין שום מקום להכניס עוד מספר שם. אף על פי כן למרבית הפלא יש אין סוף יותר גבוה של מספרים שכן איכשהו מתחבאים בין המספרים הרציונליים.
מספרים טרסנטיים
יש עוד מדרגה, עוד בחינה של מספר, שנקרא מספר טרנסצנדנטלי, שעוד יותר מהלא-רציונל. יש במדע אחד הדברים הבסיסיים שכנגד ג' הרישין שבכתר לפי שיטת ר' חיים ויטאל דווקא[לח] – מוחא סתימאה, גלגלתא ורדל"א – שנקרא המספרים הרציונליים, האין סוף של המספרים הרציונליים; יותר מהם האין סוף – יש מספרים לא רציונליים; ועוד יותר גבוה מהם יש מספרים טרנסצנדנטליים[לט]. מספרים לא-רציונליים הכוונה שאי אפשר לכתוב אותם כשבר, אבל כן ניתן לכתוב אותם בנוסחה אלגברית, כמו השורש של 2. מה זה מספר לא-רציונלי? [פאי] לא, פאי הוא כבר מספר טרנסצנדנטלי, שגם אי אפשר לכתוב אותו בנוסחה כל שהיא, בנוסחה אלגברית כל שהיא.
עוד פעם, יש פה קו מ-1 עד 4, אז פאי נמצא שם באיזה מקום על הקו. לא רק שהוא לא-רציונלי, הוא גם לא לא-רציונלי. רק במובן עקיף אפשר לקרוא לו לא-רציונלי, היות שהוא לא-רציונלי, אבל לא מאותו סוג שקוראים להם לא-רציונלי. אני יכול למלא עד לאפס מקום את כל הקו מכאן לכאן או מכאן עד אין סוף עם מספרים רציונליים, כלומר עם שברים. אתה יכול להתקרב כמה שאתה רוצה בלי שום רווח בין הדבקים. [תמיד יש רווח] אפשר למלא אותו עוד [הוא גם אין סופי] נכון זה אין סוף [כלומר שגם הרווחים הם אין סופיים?] כן, אבל כמה שתבקש ממני להגיע קרוב אני יכול להגיע – עד אין סוף. כלומר, זה נקרא שהגבול (limit) הוא דבקות גמורה, אין שום מגבלה עד כמה קרוב אפשר להגיע שני שברים.
דילוג אין סופי
שוב, אם אני כותב שני שברים אני ממלא את הקו, הוא שחור לגמרי, למראית עין שלי. אין שום לבן שם. אבל כל מה שמילאתי את הקו אין בו את השורש של 2, בגלל שאת השורש של 2 אי אפשר לכתוב כשבר. את השורש של 2 כן אפשר לכתוב כנוסחה, ש-N ברבוע שווה 2. תמיד מה זה ה-N? זה נקרא נוסחה אלגברית – N בריבוע שוה 2. אז מיהו ה-N? השורש של 2. מספר כזה שאפשר לכתוב אותו כנוסחה אלגברית עד אין סוף ממדים, אבל אי אפשר לכתוב אותו כשבר – הוא נקרא מספר לא-רציונלי.
האין סופיות שלו היא דרגה יותר גבוהה של אין סוף. מהות האין סוף היא אין סוף אחר מאשר האין סוף של המספרים הרציונליים. היות שיש שיטה, יש דרך איך לסדר את כל האין סוף, כמו שיש לי דרך 1, 2, 3, תמשיך ככה עד אין סוף, ככה יש דרך לסדר את כל אין סוף השברים, גם כן, לסדר אותם בשורה. אם אפשר לסדר אותם ולתת להם סדר, קוראים לזה אין סוף שניתן לספור אותו. כלומר, הוא מקביל לאין סוף היסודי של 1, 2, 3, 4. זאת אומרת שגם הוא פועל כקוונטום, בדילוגים. אבל זה יותר מתורת הקוונטים של הפיזיקה, בגלל שבתורת הקוונטים יש ממש גבול לדילוג הכי קטן וכאן כביכול עוד יותר פרדוקס – מצד אחד הוא דילוג, מצד שני אין סוף לכמה קטן הדילוג הזה יכול להגיע.
שוב, יש סוג שני של מספרים – אי-רציונליים – שהם בדרגה יותר גבוהה של אין סוף. במתמטיקה לאין סוף של השברים קוראים א0, מי שהמציא את הקול הזה שנקרא קאנטרי, הוא יהודי. הוא נתן סימן לאין סוף הזה וזהו הסימן בכל העולם. הסימן של האין סוף שאפשר לספור הוא האות א, כמו שאנחנו כותבים אותה, עם 0 קטן למטה. אבל יש אין סוף דרגות של אין סוף, שהוא מהות אחרת לגמרי, כלומר של דילוג מוחלט מאחד לשני. המספרים הלא-רציונליים הם אין סוף בדרגה יותר גבוהה והם נקראים א1. שוב, יש אין סוף בדרגה יותר גבוהה של מספרים לא-רציונליים שמתחבאים בתוך הרצף של המספרים הרציונליים. [כי אי אפשר לספור אותם?] כי עקרונית אי אפשר לסדר אותם, אין שום דרך – זה הוכח – לסדר אותם. כלומר שהם תהו. דבר שלא ניתן לסדר באופן מוחלט הוא תהו. דבר שניתן לסדר הוא תיקון, אבל הוא יותר קטן. [יש הוכחה ישירה שאי אפשר לספור?] כן בודאי, מאד פשוט, ישר לעבודה. אפילו בשבילנו ההוכחה פשוטה שאי אפשר.
ג. סוד הפאי והאי
הסבר על פאי ואי
יש יותר מזה. מה זה טרנסצנדנטר? השראה. יש מדרגה עוד יותר של מספרי השראה, כאלו שלנו ידועים רק שנים מהם – 'פַּאי' (π) ו'אִי' (℮). זה עוד מספר חשוב. הם משני הצדדים של 3, 'פאי' הוא קצת יותר גדול מ-3 ו'אי' קצת פחות מ-3. שני המספרים האלה אנחנו יודעים שהם שייכים לסוג כזה של מספרים שמעבר, שאין לנו שום גם גישה איך להגיע אל המספרים האלה. המספרים האלה הם פה בתוך הקו, והם גם באין סוף יותר גבוה, ואין סוף בדרגה עוד יותר גבוהה, אבל אי אפשר בכלל להגיע אליהם, הם כל כך מתחבאים שם.
[מה זה אם זה שורש 2?] שוב, את השורש 2 ניתן לכתוב כנוסחה אלגברית, יש בו תפיסה. [מבחינה גאומטרית אפשר?] זה לא, אפשר רק לייצג את 'פאי' באיזו מן סדרה אין סופית של חיבורים. [זה בא לנו מהגיאומטריה] אנחנו מכירים בפאי בגלל שיודעים שיש יחס בין זה לזה. אבל עד לזמן האחרון לא ידעו מהו, לא ידעו בדיוק-באמת מה זה, רק בתורה יודעים.
"אל שדי" – סדרה אין סופית
יש רמז בתורה שהתורה כן יודעת מה זה באמת, שאפשר גם להגיע אליו רק בסדרה אינסופית, בגבול של סדרה אינסופית. אם כבר אז נאמר, למה חז"ל אומרים[מ] שפאי הוא 3? הם לא יודעים שהוא לא 3? ח"ו. חז"ל אומרים שפאי הוא 3 כי סוד ה'פאי' נקרא הסוד שם "אל שדי". מה זה "אל שדי"? אל הוא 31, 'וארא אל האבות באל שדי'[מא], מה זה שדי? 314. מה הם יחד 31-314? הם 3.1, 3.14. למה חז"ל אומרים שהוא 3? בגלל שהוא מתחיל מ-3. יש איזו מן סדרה, מה שאומר שאי אפשר לומר מה המספר הזה, אפשר רק לומר שהוא הגבול של סדרה. [זו הסדרה הזאת?] יש כמה צורות איך להציג את הסדרה, הכי פשוט הוא כל פעם להוסיף עוד 'דסמול', עוד נקודה. הייתי רוצה להשיג את זה עוד יותר, לחפש משהו שזה 3,141, וכך הלאה. אבל מספיקים לי שלשה אברים בשביל שתהיה פה סדרה. חייבים לומר שזה 3, כדי שה-3 יתחיל סדרה של 3, 3.1, 3.14, רק ככה אפשר לומר, יודעים שאין פה דיוק, אבל זה גופא הדיוק.
מה המספרים האלה? המספרים הלא רציונליים בתוך הקו של הרציונליים הם ניסים שמתלבשים בדרך הטבע, אבל ניתן להרגיש אותם או לחוש אותם, כמו שלמדנו בפסח. המספרים שעוד יותר בגדר "נפלאות גדלות לבדו"[מב], שכל כך מתלבשים עד ש"אין בעל הנס מכיר בניסו"[מג], אי אפשר להכיר אותם בכלל. שוב, בתוך הקו יש עוד יותר כאלה מאשר הלא-רציונליים, שגם הם באין סוף עוד יותר גבוהים מאשר המספרים הרציונליים.
פאי – משיח בן דוד, אי – משיח בן יוסף
הכל דוגמה, זו ה-דוגמה, אולי הדבר הכי בסיסי שאפשר להצביע עליו בטבע של נס שמתלבש בתוך טבע, ובזה גופא שתי צורות. 'אי' הוא כנראה משיח בן יוסף ו'פאי' משיח בן דוד, אין כאן המקום להאריך בזה. [הרב אמר שיש אין סוף כאלה] כן, אבל לא מכירים אותם. שמשיח יבוא פתאום הם יתגלו לנו [משיחיים] כן, זה נקרא ניצוץ משיח בכל אחד ואחד[מד].
[יש הוכחה לשלב הראשון, שהלא-רציונלי ודאי לא יכול להתחבר לדרך הרציונלית. האם יש גם הוכחה שהמספר מהדרגה השלישית, הטרנסצנדנטלי, יתחבר ללא רציונלי?] כן ודאי, פשיטא, הכל פשוט מאד. זה ממש אלף-בית של שיעור חשבון [זו אותה הוכחה?] לא, זה משהו אחר. אם לא היתה לי דוגמה לא הייתי מאמין, זה כן. כמו שאפילו קצת קשה להאמין שיש לא-רציונלי, בגלל ששוב, הקו הוא שחור גם בלעדם, אבל לגבי זה שיש עוד סוג בכלל לא הייתי מאמין. המספרים האלה הם אמונה עצמית, שמה שידוע, מה שחשוב מאד, שהם ממש בסיס המציאות, הם שני המספרים האלה, 'אי' ו'פאי'[מה].
חילוק המספרים לתוצאה הגדולה ביותר
רק אם רוצים, אם אתה רוצה לדעת מהו 'אי', קצת מסובך להסביר, אבל נסביר בקיצור ואז נוכל להסביר למה 'אי' הוא משיח בן יוסף ולמה 'פאי' הוא משיח בן דוד. יש שאלה שודאי שאלנו אותה אבל אולי לא זוכרים את השאלה: אם יש לי, שוב, מספרים, כמו המספר 10, ואני שואל אותך – תחלק את המספר 10 לכמה מספרים שאתה רוצה שהסכום שלהם יהיה 10, איך שאתה רוצה על מנת שהכפל שלהם יהיה הכי גדול שיכול להיות.
עוד פעם, נקח מספר, לא משנה אם זה 10 או מספר אחר, תחלק אותו למספרים שהסכום שלהם הוא אותו מספר, כדי שהכפל שלהם יהיה מקסימום. למשל, כמה הכי הרבה אפשר להגיע מ-10? [5 כפול 5] 5 כפול 5 זה 25, אפשר הרבה יותר מזה. [כמה שאני רוצה?] כן, אפשר כמה שאתה רוצה, אם תחלק אותם ל-10 אחד יהיה לך 1 בסוף... זה הכי פחות, אם תחלק אותו הכי הרבה [10-1 זה?] 1. 10 פעמים יוצא בסוף 1. החלוקה הכי הרבה תתן לך את המספר הכי קטן, שהוא 1 תמיד בכל מספר. אבל מה החלוקה המקסימלית של הכפל? [5 ועוד 5 יוצא 10, אז 5 כפול 5 יוצא 25] נכון, אבל יש חלוקה שיוצאת יותר מ-25. [3 כפול 3 כפול 3 כפול 1] זה כבר 27, זה כבר יותר. 2, 3, 5 [זה יוצא 32] זה יוצא 32, יש יותר מזה.
זה כל ילד בגן צריך לדעת... שמעתי שמדברים על גן ביצהר. אם ילדי הגן ביצהר לא יודעים את זה אז לא עשינו כלום... [אוי וי עלינו, אם זו רמת גן...] שוב, בלי זה גם אי אפשר ללמוד חסידות... ודאי שמי שכבר חשב – חשב על כל התורה כולה [זו עבודה שחורה] זו לא עבודה שחורה, זה שכל פשוט. שוב, אם לא יודעים את זה – לא יודעים שום דבר לגבי ספירת העומר... לגבי מספרים בכלל, זו השאלה הראשונה של הבנת המספרים. שיש מספר אחד שהוא סגולי, אנחנו עם סגולה. יש מספר אחד שהוא מספר מוגבל, גבולי, לא אין סוף, אבל הוא הפסגה של כל המספרים, כאילו שכל המספרים עולים למספר הזה ואחר כך יורדים, מהבחינה הזאת של איך לחלק על מנת לתת את ההכאה המרבית, המקסימום. [לא חשוב איזה סכום] לא חשוב איזה סכום בכלל.
עוד פעם, מה זה ב-10? [4-3-3] כן מה זה? [36] 36. אבל 4-3-3 אפשר לומר 2-2-3-3, זה אותו הדבר, הכי מ-10, מ-י ספירות אפשר להוציא ל"ו צדיקים. ל"ו, שהם 6 פעמים 6 צדיקים מתנוצצים מ-10 ספירות. שוב, זה דבר יסודי ביותר.
ה-4 כאן, זה שלקחתי 4 או פעמיים 2 הוא בדיעבד. למה בדיעבד? שאם אני אחלק את זה ל-3 ו-1 אז ה-1 זה כמו 0, הפסדתי. אבל אם למשל יש לי 11, לא 10, אז מה צריך לעשות? צריך לחלק אותו ל3-3-3-2, ואז כמה 11 יוליד לי? [54] כן, זו קפיצה די רצינית מ-10, המקסימום של 10 הוא רק 36. המקסימום של 11 הוא כבר 54. איך לחלק את 12? [4 פעמים 3] 4 פעמים 3, מה יתן? 81, אנכי. המספר המקסימלי הטהור הוא המספר 3.
התירוץ לשאלה הזאת, תקח כל מספר תחלק אותו איך שאתה רוצה על מנת שהכפל יהיה הכי הרבה. מה התירוץ? התירוץ שתחלק אותו לכמה שיותר, כמה פעמים 3, ואם נשאר לך תנסה לחלק אותו ל-2, אל תשאר עם 3 ו-1. אם אתה נשאר עם 3 ו-1 תעשה 2-2. אם אתה נשאר עם 3 ו-2, תשאר ב-3 ו-2.
זאת אומרת ש-3 משמש המספר המקסימלי לתופעה הזאת, שזו תופעה פנימית מיניה וביה בתוך המספרים, תופעה של יוסף, יוסף הוא הצדיק. עוד פעם, מ-10 נתונים כמה ניתן להוסיף? לאיזה מקסימום ניתן להגיע? השתמשתי רק עם מספרים טהורים. מה יהיה אם נרשה להשתמש לא רק במספרים טהורים? לדוגמה, נקח-נחלק את 10 לארבע פעמים 2.5. מה יצא אז? קודם רק הרשיתי מספרים שלמים, מה קורה אם אני ארשה מספרים לא שלמים? שוב, נחזור ל-10. עם מספרים שלמים המקסימום שאפשר להוציא מ-10 הוא 36. אבל אם אני ארשה מספרים לא שלמים, 2.5? מה זה 36? 6 ברבוע, 2.5 פעמיים 2.5 הם 6.25 וזה ברבוע, אז זה ודאי יותר – במקום 6 ברבוע זה 6 פסיק 25 ברבוע. כמה זה נותן? [38] זה קרוב ל-39. אני כבר מ-10 אני מגיע לטל.
מה הקשר בין ל"ו לבין ל"ט? לומדים כאן שבת? בהלכות שבת? את ל"ט המלאכות לומדים[מו] מ"אלה", "אלה הדברים"[מז], אז מ-36 יש עוד מרווח שאפשר להגיע-לעלות עד 39.
השתמשתי רק במלה 2.5, מה אם אני שואל אולי יש איזה מספר אחד שבאופן מוחלט הכי טוב לעניין הנורא פשוט הזה? יש את המספר הזה – 'אי'. עוד פעם, המספר הזה הוא איזשהו מקום שנמצא בין 2.5 לבין 3, והוא ה-מספר האידיאלי. הוא משמש עוד מיליוני דברים באוניברסיטה, אבל מה שעכשיו אמרנו הוא הדבר הכי נחמד. בגלל שזה ממש דבר שזה יסודי ביותר, אפשר להסביר את זה, שוב, לתינוק, לילד בגן. שיש כזה מספר. [אפשר להסביר לא בטוח שהוא יבין...] אם תסביר לו טוב בטוח שהוא יבין, אין דבר כזה.
היות שהמספר הזה משמש את התפקיד הזה שאמרנו, לכן ניחשתי שהמספר הזה הוא ודאי משיח בן יוסף, "יסף ה' לי בן אחר"[מח]. [כמה בערך?] ב-10? הוא גם כן 39, לא הרבה יותר. בגלל ששוב, עם 10 אני לא יכול להשתמש רק במספר הזה, אני צריך תמיד בסוף לקטוע. הוא לא נכנס בדיוק. אבל שוב, המקסימום של 10 הוא סביב לל"ט. אם הוא קצת יותר מל"ט, נדמה שהוא קצת יותר מל"ט, אז הוא גם מסביר לנו את המושג "ארבעים חסר אחת"[מט], כביכול שהוא שואף ל-40, קצת יותר מל"ט. זהו המקסימום האמתי שאפשר להגיע מ"עשר ספירות בלימה, עשר ולא תשע"[נ]. [כמה זה יוצא?] עוד פעם, זה כח מיניה וביה להתרבות, התרבות מקסימלית של הכאה. הכאה היא זיווג. חיבור הוא לא זיווג, חיבור הוא חיבור, זיווג הוא כפל. זה ה"פרו ורבו", "פרו ורבו" הוא כפל, להכפיל את עצמו. "עשו כל אשר ביכולתכם"[נא], אפילו שלשה אפילו שנים אפילו אחד, אפילו עשר, ככה הרבי אמר.
תורת הצפיפות
אז מהו 'פאי'? פשוט לעגל את הקו. 'פאי' הוא היחס בין מה שנקרא בקבלה עיגולים ויושר, בין העיגול לבין היושר. [מה זה פאי בפשט?] היחס בין הקוטר לבין העיגול. [פאי הוא לא על 22?] 22/7, זה בקירוב, יותר קרוב מ-3, אבל לא מדיוק. במספרים רגילים הכי-הכי קרוב. זה מספר שתמיד אומרים שגם הסינים ידעו אותו, והאידיאלי במספרים עד 1000 ואפילו עד מיליון הוא 355/113, שנה חלקי סליחה. ה' סולח לעוונותינו פעם אחת בשנה, שנה חלקי סליחה הוא סוג המעגל.
עגול שוה דוד המלך. דוד המלך הוא העיגול שמסביב לקו, ליושר, לכן מסתמא המספר הזה הוא משיח בן דוד. זה נקרא "נחש בריח" ו"נחש עקלתון"[נב].
מה זה היה? לומר שיש דילוגים קטנים מאד, כמה קטן שאתה רוצה. יש קוונטום גם במקום הרבה פחות, זה פרדוקס האמתי. גם במקום שאין שום גבול למטה. בפיזיקה יש גבול למטה לדילוג, אבל במספרים, עיקר הספירה הוא מספרים טהורים ממש, 1, 2, 3, כמו ספירת העומר, שהם דילוג גמור.
יש גם בשחור של הקו דילוגים קטנים-קטנטנים עד אין סוף. אפילו במספרים הלא-רציונליים, אפילו טרנסצנדנטליים הכי גבוהים, גם יש דילוג עוד יותר גבוה. אי אפשר לסדר אותם, אבל ודאי שמאחד לשני יש דילוג, אם כי שהם צפופים. עוד פעם, יש אפילו תחום במתמטיקה שנקרא 'תורת הצפיפות'. גם כן, איך לסדר באופן מקסימלי, קוראים לזה תורת הצפיפות או תורת האריזה. יש מדע שלם איך לארוז מזוודה, כדי שתוכל להכניס את המקסימום בתוך נפח נתון. בכל דרגה יותר גבוהה של מספר, אם כי שהכל כאילו נותן לך קו שחור, הצפיפות היא יותר ואף על פי כן יש דילוג מיחידה ליחידה. [יודעים?] יודעים, יודעים שהם עוד יותר אין סוף. יש עוד יותר ביליונים – סתם אומר – מאלה כאן במקום הזה יותר מהסוגים הקודמים.
שוב, זה אחד מהדברים בראשית לימוד המדע שבסוד מוחא סתימאה, גלגלתא ורדל"א [בדרגה השלישית, זה אומר שיש עוד מספרים או שכל מספר שהוא לא זוגי?] כן, אם הוא גם לא-רציונלי הוא ודאי הוא שייך לדרגה השלישית, לדרגות היותר גבוהות של אין סוף. אבל יש מה לחפש ברב ממדי. כל זה הוא בקו, אבל אם אני רוצה אין סוף עוד יותר מזה אני צריך להוסיף ממד, ואז כל ממד שאני מוסיף הוא עוד יותר אין סוף, אפשר להגיע. זה לקראת תורת האין סוף, ענין מאד-מאד חשוב היום במתמטיקה. יש אפילו פרופסור אחד חשוב באמריקה, חב"דניק, שחזר בתשובה בזכות זה, בזכות אין סוף האין סוף.
מדינה מזועזעת
אמרנו שלקראת ביאת המשיח הדילוגים יותר קטנים אבל יותר תדירים, יותר חיבור בין ה"מקודש" לבין ה"תדיר"[נג], כמו שדיברנו גם בפסח. דילוג היא כמו "מקודש" והמשך כמו "תדיר", והם יותר מתחברים אחד עם השני, הנס והטבע. לכן לא צריך להיות מתוח יותר מדי, אבל כל הזמן צריך להיות בפניה.
[כך צריך לראות את רצף ההיסטוריה?] כן, הדילוגים הם כמו רצף של חדשות. כל דילוג הוא חדשות. היום כל פעם שאתה פותח את הרדיו זה חדשות, הרבה יותר מאשר פעם [מצמצמים את הרווחים, אם פעם היה כל שעתיים, אחר כך שעה, אחר כך חצי שעה] כן, 'מבזק חדשות'. [פעם שאלו מישהו מה ההבדל בין חוץ לארץ לארץ, אמר שכאן כל חצי שעה יש חדשות, זה לא מדינה רגועה] נכון, מדינה בגימטריא מנוחה. כאן זה עגול, זה העגול בסוף, דוד, דוד המלך, מדינה, מנוחה, אבל כאן אין מנוחה. באמת שתי הבחינות האלה של הדרגה, כאילו של "קמעא קמעא" במובן של הדרגה, הוא כל הזמן על קפיצים, זה נקרא יש מנוחה או ש"צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא"[נד]. איזה פסוק דורשים שאין להם מנוחה? שנאמר "ילכו מחיל אל חיל"[נה], מחִיל לחִיל זה שאין להם מנוחה, הוא הולך מזעזוע לזעזוע, כל רגע הוא זעזוע חדש. מהי מהות הזעזוע? ה"קרן זוית". מה זה "קרן זוית"? תפנית למשהו אחר.
ד. לפנות כל רגע מחדש
סיפור על תשובת הצמח צדק לחסיד
קודם כל נחזור רגע: מהי הדוגמה בחסידות לזה שמגיעים לרגיעה ופתאום צריך לפנות לכיוון אחר, לכיוון חדש? כמו שדברנו בסוף השיעור, דברתי פעם קודמת, שיש סיפור מפורסם של הצמח צדק שאחד מהחסידים שלו שבא לבקש סדר בלימוד התורה, שהיתה לו כל הזמן התלבטות למה להקדיש את הזמן שלו יותר – לחסידות או לנגלה. יכול להיות שזה מתאים גם לכמה אנשים פה. יש אנשים שאין פה שום שאלה בכלל, אבל יש אנשים שעדיין מתלבטים בבעיה הזאת, מה עיקר הלימוד? הנגלה או החסידות?
הצמח צדק דווקא, מכל הרביים בחב"ד, אולי הצמח צדק הוא העיקר שרצה את שניהם, גם נגלה וגם נסתר, וגם חסידות. היתה דרך-שיטה בחינוך שלקח אחד מהכי מוכשרים, וכנראה שהוא עשה את זה עם כמה אנשים, רק שמספרים על אחד שהוא אמר לו, הוא שאל אותו "כרגע מה אתה אוהב? מה אתה חי?", אז הוא אמר לו "אני חי עכשיו את הגמרא, את הנגלה", אז הוא אמר "מיד תפסיק עם זה, וכל הזמן עד שאני אומר לך תלמד חסידות". הוא חוזר, זה היה כאילו קשה לו.
עוד פעם, הענין של זעזוע גם נקרא "כל התחלות [התחלה זה חיל, תחלה] קשות"[נו]. מה קשה? בגלל שאתה צריך להתחיל לחדש מנהג, מנהג חדש, הרגל חדש. אצל אדם "הרגל נעשה טבע"[נז], ובשביל להתרגל אחרת זה קשה. אז הוא אומר עכשיו תפסיק עם זה, תלמד רק את המקצוע השני, מה שאתה כרגע לא חי אותו. בסדר, אז הוא עושה בקבלת עול, גם קצת להבין את הקשר בין הזעזוע של הבוקר וקבלת העול של הבוקר.
הוא שומע לרבי ומתחיל ללמוד את הדבר השני. הוא חוזר בעוד שבועיים, הרבי שואל – מדובר באחד רציני – "אתה כבר נכנסת לזה טוב, אתה חי את זה? זה כבר זורם מעצמו?", הוא אומר "כן, ברוך ה', עכשיו אני ממש בתוך החסידות. אני יכול עכשיו ללמוד חסידות עד להודעה חדשה". אז הוא אומר "אם כן, תפסיק עם זה מיד, אם כבר הגעת למדה הזאת אז מיד תפסיק עם זה ותתחיל ללמוד שלחן ערוך" וכך הלאה. זה נקרא "נעוץ סופן בתחלתן", הסוף מגיע כשזה מתחיל להיות-לזרום בסדר, כאילו שמתחיל לנוע, ואז מיד צריך להתחיל משהו. כמובן, זה יכול להיות כל הזמן.
לפנות ב-90 מעלות
למדנו את המשנה "עלה בכבש פנה לסובב"[נח] לכל הרוחות עם כמה פירושים. רשום אצלך? זה לא אצלך בראש? טוב, זה מוקלט, אני מקווה, עם כל הפירושים. אז גם זו דוגמה לכך שאדם פונה.
יש עוד כלל גדול מאד: יש מושג רצוא ושוב בחסידות[נט] – אתה רץ עד שאתה מגיע לנקודת שיא ושם אם אתה מלאך אתה מציץ בשכינה ואתה נדחק, כמו "יראה-נורא", משהו כזה, אתה מזדעזע ונרתע לאחור, אם "רץ לבך שוב לאחור"[ס], אתה נרתע לאחור, זה הביטוי.
אבל אצל נשמות, שהן מתקדמות לסובב, זה משהו מאד-מאד פנימי. גם הנשמה מגיעה לאיזה מן "יראה-נורא" והוא זעזוע, אבל במקום לרדת, במקום שהשוב הוא נסיגה בעצם, נסוג אחור, בלי לחשוב, זה קורה אוטומטי בדרך ממילא. נחבר את זה פשוט – זוית ישרה [הוא שובר?] הוא שובר את הקו שלו. אבל במקום לשבור, לחזור למטה, התפנית שלו היא 90 מעלות, ואחר כך יש לו "דרך ארוכה וקצרה"[סא]. באמת הוא חוזר חלילה, נקרא "עלה לכבש ופנה לסובב", בסוף הוא "סובב סֹבב הולך הרוח"[סב], הוא מגיע לארבע רוחות העולם, וכל פעם הוא שובר בזוית קטנה.
עבודה ספירלית זו גם עוד דרך להבין מהם קוונטים. איך? שאין עיגול מוחלט, ככה גם המתמטיקה בנויה, שכל עיגול הוא חלקים אין סופיים של קוים ישרים שכל הזמן משתנים. שוב, רק במחשבה אפשר לצייר את זה. במציאות הוא באמת עיגול, אבל העיגול הזה מורכב – מחשבתית-מתמטית – מאין סוף קוים קטנים, שכל קו קטן קצת פונה.
תהיה מנוחה לעתיד לבוא או לא?
זה גם ציור להבין מהי עבודת "משיח נאו", כשאדם מסתובב בעיגול אין מצב של ממילא. הממילא הוא לא ממילא. זה הפרדוקס. אמרנו שבחסידות ממילא הוא דבר טוב מאד, 'זאג זיך', שאדם נכנס לתוך תנועה, אבל התנועה בנויה מדילוגים דילוגים. לעתיד לבוא כתוב שיתחברו. זה כל הענין של אדמו"ר האמצעי. אדמו"ר הזקן כותב בתניא שלעתיד לבוא הוא מנוחה[סג]. אדמו"ר האמצעי כותב[סד] שלא, לעתיד לבוא הוא אין להם מנוחה. בתניא כתוב שבאיזה שהוא שלב יגמר "אין להם מנוחה" ובסוף תהיה מנוחה. אדמו"ר האמצעי אומר לא, זה לא יגמר אף פעם. אז מה? הוא חולק על אבא שלו? אין דבר כזה בחסידות. אלא מה? שיתחברו הימין והשמאל, המנוחה היא חסדים, והחיל הוא גבורה.
למה אמרנו שזה חכמה? בגלל שהענין של פנימיות החכמה הוא גבורה דעתיק[סה]. עוד פעם, הרעדה כאן, כמו שאמרנו בפעם הקודמת היא גבורה. אמרנו שזו חכמה, למה? מה הקשר בין גבורה לחכמה? שוב, הוא הדבר. הדבר הזה לספור 1-2-3 בא ממוחא סתימאה. מוחא סתימאה הוא חכמה סתימה שבכתר, שהפנימיות שלו היא גבורה דעתיק. ולכן הפנימיות גם של החכמה עילאה היא גבורה, יצחק, גבורת יצחק.
אברהם-יצחק-יעקב – ארץ-זרע-פרי
לכן גם כן כידוע יש שלש בחינות, שכנגד האבות, האבות נקראו ארץ-זרע-פרי, עם שלש האותיות ר-ר-ר. "אל הארץ אשר אראך"[סו], אתה בעצמך הארץ; "כי ביצחק יקרא לך זרע"[סז], יצחק הוא הזרע שלך; וליעקב כתוב "פרה ורבה"[סח], רק ליעקב כתוב, יעקב הוא הפרי.
יש סוד של האבות – אברהם יצחק יעקב הם ארץ-זרע-פרי, יעקב "מטתו שלמה"[סט], הוא הפרי, המובחר שבאבות[ע]. יש המון-המון בשלש המלים האלו. שוב, היפי הוא שכל אחד עם שלש אותיות עם ר באמצע, ארץ-זרע-פרי. סך הכל גל פעמים הוי' שוה, "גל עיני ואביטה נפלאות"[עא].
הזעזוע של השופר
לעניננו, למה אמרתי את זה? בגלל שהזרע הוא בחינת יצחק, שהוא הזעזוע והחרדה. יש עוד פסוק מאד חשוב שלא אמרנו לענין של הזזה עצמית. [חכמה היא זרע] כן, עוד פעם גם בחכמה. מה זו החויה הזאת של חכמה? "ברק המבריק" שגם כן כמו זרע. [זה לא קשור לאותיות] זה קשור בגלל שזרע הוא זע, אמרנו בפעם קודמת, זעזוע, זרע. 'זרע מזיע' כתוב, מלשון זע. שוב, אז פנימיות החכמה כאן היא גבורה דעתיק.
מה שנשאר, נתרץ-ננסה להתייחס למה שדיברנו בפעם קודמת. האם החויה הזאת של הזעזוע יכולה להיות נעימה, או שהיא חייבת להיות חויה קשה? לקבל שוק, האם כל שוק בחיים הוא חויה קשה או שיש שוק נעים? יש שוק נעים? [פולקע...] שוק נעים זה פולקע... [בשורה טובה] כן, בשורה טובה, משיח מגיע. איזה דבר עושה את החרדה? איזה כלי נגינה? שופר, "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו"[עב]. מה הרבי אמר כאן? שבתחילת השנה צריך להיות זעזוע, לפחות פעם בשנה. איזה כלי ה', או איזה מצוה ה' נתן כדי לעשות את זה? את השופר, "מצות היום בשופר"[עג], בתחלת השנה. יש גם שופר – שופרו של מלך המשיח, שופר מבשר, "קול מבשר מבשר ואומר"[עד], יש גם שופר של מתן תורה, "וכל העם ראים את הקולֹת ואת הלפידִם ואת קול השֹפר"[עה].
תשרי – תענוג מזועזע; ניסן – זעזוע מעונג
[זה גם מחריד] השאלה האם אפשר לחרוד בכיף? זה מה ששאלו פעם קודמת, זו שאלה מאד חשובה. האם תמיד לחרוד הוא טראומה? [זה רק חרדי] רק חרדי... אפשר לחרוד לדבר בעומק, בכיף.
אפילו לגבי ראש השנה כתוב שהשופר הוא לשון שופרא[עו], שופרא הוא תענוג. כתוב בכל דרושי החסידות[עז] – במיוחד אצל ר' אייזיק[עח] – ששופר הוא לשון שופרא, לשון ענג, שיש איזה מן ענג מאד-מאד עמוק בתוך הקול המחריד.
יש שני ראשי שנה: יש ראש חודש תשרי שהוא גבורות, ויש ראש חדש ניסן שהוא חסדים. יש מחלוקת בחז"ל[עט] מתי נגאל, אם נגאל בניסן או שיגאל בתשרי. נגאל בכח הימין או שנגאל בכח השמאל, "שמאלו תחת לראשי"[פ]. היות ששניהם התחלות, מהי התחלת השנה בניסן (עכשיו אנחנו עדיין בתקופת ניסן)? זה "חדש האביב", כמו בבריאת העולם. כל הצמחים עמדו על פתח הקרקע ולא צצו, עד שה' ציווה בסוף. הוא ראה שבסוף היה גשם, יש כמה דעות בחז"ל[פא]. אז ודאי שהוא מוכן, האביב, ראשית איבי הנחל, הצמיחה. אז זה גם כן קורה עם איזה זעזוע.
שוב, אני שואל עכשיו מה ההבדל בין הזעזוע של ראש חודש ניסן לבין הזעזוע של ראש חודש תשרי? יש את מה שהרבי אמר שצריך בתחלת השנה זעזוע, הוא התכוון על תשרי על פי פשט, שוב כמו שאמרנו – "ימים נוראים" "יראה-נורא", שופר. בראש חודש תשרי הזעזוע, שהוא היראה הפנימית, בגלוי ואילו השמחה – "חדות הוי' היא מעזכם"[פב], "אכלו משמנים"[פג] – והתענוג של השופר מלובשים בתוך הזעזוע. חוץ מזמנים מיוחדים, כמו שכתוב על הבעל של טוב וגם הרבי במיוחד, ששמחים בגלוי גם בעשרת ימי תשובה בזמן הזעזוע.
עוד פעם, כתוב שכל השנה כולה צריך להיות שמח בחיצוניות ורק בימים נוראים, הצדיקים הגדולים כמו הבעל שם טוב היו בחיצוניות מורא ופחד, פחד'ניק, הפחד היה על פניהם והשמחה היתה בפנימיותם. מה הפסוק לזה? אמרנו שיש פסוק שעוד לא אמרנו ["גילו ברעדה"[פד]] כן, זה הפסוק – "עבדו את הוי' ביראה וגילו ברעדה" בפרק ב. כתוב במדרש[פה] שזה פסוק שנאמר לאומות העולם, יחסית לפסוק "עבדו את הוי' בשמחה באו לפניו ברננה"[פו].
דברנו בפעם קודמת על סוד הגר, שהדבר של דילוג ערך הוא כמו לבחור להיות יהודי בכל רגע מחדש, כמו שרבי נחמן אמר על עצמו שהוא בחינת גר[פז]. אם כי שהוא באמת יחוס של דוד המלך[פח], כל מי שקשור לדוד המלך הוא בבחינה הזו. מה זה גר? ראשי תבות "גילו ברעדה", גילה רעדה, "במקום גילה שם תהא רעדה"[פט], זה גר. גם הגר כל הזמן בפנית כל מהותו – כל מהותו פונה, כל רגע ורגע. לכן זו גם תשובה, זה שיש דילוגים קטנים כל הזמן הוא גם הפירוש של "כל ימיו בתשובה"[צ], זו המצוה התמידית שתהיה בביאת המשיח. יש היום שש מצות תמידיות, כתוב שכשמשיח יבוא תהיה עוד מצוה תמידית[צא] – "כל ימיו בתשובה. "כל ימיו בתשובה" פרושו גם בדיוק הדבר הזה, שכל מעגלי החיים כולם עם דילוגים קטנטנים, קוונטומים של דילוגים, של פניות, של קרן זיות, של נקודת אין שבין יש ויש. שוב, גר ובעל תשובה הם אותו ענין.
להזדעזע בכיף
שוב, השאלה כאן היא איך לכלכל את השמחה, את הגילה והרעדה יחד? כתוב שבדרך כלל כל השנה כולה השמחה בחיצוניות ואת יראת ה' האדם שומר בפנימיות. בראש השנה זה מתהפך, בעשרת ימי תשובה וגם בחדש אלול, שהיראה יוצאת, הפחד מתגלה והשמחה בפנים. אמנם השמחה עדיין מחיה, אבל היא מלובשת בפנים, בקושי רואים את השמחה. רק שעל הבעל שם טוב כתוב כבר, שהיו שנים מיוחדות שגם בחיצוניות היה בשמחה, בעשרת ימי תשובה. הרבי הפך בשנים האחרונות את השמחה לרגילה לכל שנה, שיש את ממד השמחה הגלויה גם בזמן של הכי פחד שיש.
[השמחה בפנים יותר עמוקה?] לא. שוב, זה מה שנסביר, יש לפעמים דבר שמתלבש, שהוא נמצא שם מלובש והוא אפילו מחיה מבפנים, אבל באמת הוא לא כל כך מורגש, הוא לא מורגש כלפי חוץ בכלל, ואפילו כלפי פנים הוא נמצא שם ויכול להיות שהוא בעל-מודע, לא כל כך מורגש. אם כי שהוא שם בפנים והוא מחיה והכל, אבל הוא לא מורגש, שזו לא תכלית הכוונה.
מה ההבדל בין ניסן לבין תשרי? בניסן הטוב הנעים, ניסן אפילו בגימטריא נעים, הנעים-התענוג מקיף בגלוי את הזעזוע של ראשית הצמיחה, של צמיחת הטבע שבחדש ניסן. זה ממש זעזוע בכיף. עוד פעם, גם בתשרי יש תענוג, אבל הכיף מלובש בתוך הזעזוע – יש זעזוע ויש את הכיף שלו. בתשרי הכיף מלובש בתוך הזעזוע, בניסן הכיף לא מתלבש, ויש גם גריעותא בזה שלא מתלבש, הוא מקיף את הזעזוע. בכך שהוא מקיף את הזעזוע הוא גם קצת מנטרל את העוצמה שלו.
ניסן – זעזוע נעים
השאלה באמת איך יבוא המשיח, איך תבוא הגאולה? זו המחלוקת בין רבי יהושע לרבי אליעזר. ודאי שבשביל להביא את המשיח צריך איזה זעזוע. יש עוד מלה שעוד לא דברנו, זה נקרא לנער – "התנערי מעפר קומי"[צב]. [זה קשור ל"בעתה אחישנה"[צג]?] כן, יכול להיות, בגלל שאומרים שניסן הבוא יותר 'נסי', שזה "אחישנה", ותשרי זה יותר בחינת "בעתה". [??] "זכו אחישנה"[צד], בלי יד חזקה של זעזוע קשה.
כמו שאמרנו קודם, הרבי רצה-אמר שיפקחו עינים, לפקוח עינים היינו להתעורר, להתעורר פרושו זעזוע, אבל זה מה שאמרנו, לא תמיד שאני מתעורר, אפילו עם הזעזוע של "שויתי הוי'" צריכה להיות טראומה, איזו חויה של טראומה שמשאירה לי רושם, משאירה לי צלקת כל היום. זה מה שהוא אמר בפעם קודמת. אפשר מתוך זעזוע להישאר עם רושם של צלקת על הנפש. לא רוצים דבר כזה, לא רוצים טראומה. יש אנשים שמפחדים מהמשיח בגלל שחושבים שמי יודע מה זה – 'משיח משיח', זו הטראומה הכי גדולה, יהרוס לי את כל החיים. [יהפוך את כל העולם] יהפוך את כל העולם, כן, גם העולם שלי, מי צריך? כמו שאפילו חז"ל אמרו "ייתיה ולא אחמיניה"[צה], שיבוא ולא אראה אותו, לא רוצה לראות את זה בכלל, זה זעזוע קשה. כמובן שהמשיח לא אמור להיות זעזוע קשה, הוא אמור להיות זעזוע נעים, הכל "בדרכי נעם", זו היתה כל המגמה. זעזוע נעים הוא ניסן. על זה אנחנו פוסקים הלכה ש"בניסן נגאלו אבותינו ממצרים ובניסן עתידין להיגאל"[צו] כמו רבי יהושע, בחסד.
"זכו" שה' לא דורש זכיה – "אחישנה"
יש ודאי דבר והפוכו כאן, כמו שאמרת כרגע ישראל. מצד אחד אומרים שניסן הוא בחסד, שלא דורש כל כך עבודה, אז אם לא דורש עבודה איך זה "אחישנה", "זכו" – איזה "זכו"? גם בלי "זכו", ניסן הוא אפילו שבלי זכו. ה"זכו אחישנה", שזוכים שה' לא דורש זכיה. זוכים לכך שה' נוהג בהנהגה ניסית. [כמו לזכות בגורל] כן, כמו לזכות בפיס, זה ה"זכו אחישנה". באמת מאיפה מתחיל הזעזוע של ניסן? זו גם תורה של רבי נחמן ידועה[צז], מהי ההתחלה, מאיפה ראשית הזעזוע של ניסן? מפורים. שמחת פורים של "עד דלא ידע"[צח] ו"קם רבה ושחטיה לר' זירא" היא הזעזוע של פורים שמתחיל את הזעזוע של ניסן.
נחזור לגמרי אחורנית: התחלנו מ"נעוץ תחלתן בסופן", למה? בגלל שהרבי קרא לדבר הזה, להזזה עצמית – כח האין סוף. מכאן הגענו ל"נעוץ סופן בתחלתן", למה? כח האין סוף הכוונה שאין סוף, שאף פעם אתה לא נשאר עם סוף. עוד פעם, ההזזה נקראת כח האין סוף, פשוטו כמשמעו, שכל פעם שנדמה לך שמתקרבים לסוף או שמגיעים לסוף – אין סוף, נכנסת נקודת אין בסוף ועושה ש"נעוץ סופן בתחלתן".
יש שתי נקודות פניה בשנה. באמת יש ארבע תקופות, ארבע תקופות הן כמו ארבע רוחות, בתוך ארבע הרוחות של השנה, שהן ארבע תקופות – העיקר הוא תשרי וניסן. עיקר הפניות, שכל פניה היא קרן זוית, וכל קרן היא כמו בין השמשות, בכל אחת יש את הזעזוע שלה. כללית הזעזוע של תשרי הוא זעזוע-חרדה קשה, אבל הזעזוע של ניסן הוא חרדה נעימה.
הבדל אם המלך מעיר או האהוב מעיר
יש עוד משל לזה: שם בשולחן ערוך יותר מתאים התיאור של המלך, שאתה קם בבוקר ומתוך זה שאתה מרגיש שהמלך עומד עם החרב שלו ביד או משהו כזה, או אנשי חיל מסביב אז באמת אתה מזדעזע וקם מתוך יראה, יראה גמורה. מהו תיאור של להתעורר, גם כשמישהו מעורר אותך אבל אתה קם, אתה מתנער עם כיף. זו לדוגמה אם אתה ישן במיטה ומי שמקים אותך, מנער אותך – או שהוא אבא שלך או האהוב שלך. צריך לתאר כזה תיאור שאהובי או אהובתי, היא או הוא שמעיר אותי, שמזעזעים אותי. זה נקרא לקום בניסן.
מה שאמרת הוא בדיוק הווארט, מה ההבדל בין חסידים ללא חסידים? יש עוד מלה אחרת. כתוב שכשיבוא משיח החסידים יתעוררו למה שציפו. בדיוק הווארט הזה, שמיד יזהו, זה ווארט מאד מפורסם, שזה הדבר שלמדנו בחסידות, זה הגילוי, וממילא לא תהיה להם טראומה, ומי שלא היה מוכן יתעורר להפתעה גמורה, ואף על פי שזו הפתעה טובה, אבל היא כמו מי שפוחד מהמשיח, הוא לא יודע מה זה, פתאום מי שלא יודע מה זה, זה דבר חדש בשבילו אז הוא מזדעזע. קצת קשה, קצת טראומה.
[זה זעזוע] אנחנו ישנים כרגע, כולנו ישנים פה, להתעורר זה זעזוע. עכשיו יגיע משיח זה זעזוע, קשה לנו לתאר את זה, אף על פי כן ולמרות הכל – מה שאנחנו עושים הוא שמנסים לעשות מההתנערות הזאת חויה נעימה.
זה ניסן, אמרנו שניסן הוא חסד, "וימינו תחבקני"[צט], בסדר זה להתנער מתוך.. [רוב החסידים לא נוהגים לקום בבוקר... – קמים מזועזעים כל בוקר – מדובר על חסידים של היום?] לא, מה שהוא אמר זה נכון. יש אחד שבאמת מי שמנער אותו הוא המלך ואז זה פחד, הוא קם מוקדם, הוא לא יכול לישון. יש מי שמחכה לאהוב שלו שיעורר אותו [הוא קם רואה את המלך...] לא, בשבילו אין מלך, המלך לא מעיר אותו, רק האהוב מעיר אותו, והאהוב מתאחר.
"נער ישראל" – כל הזמן מתנער ומתחדש
לפי זה נפרש עוד פסוק: "נער ישראל ואהבהו"[ק], שנער לשון להתנער, "שננער מרחם אמו"[קא]. הדבר הזה שאתה מתחיל בכל פעם מחדש, כמו תשובה תמידית, כמו גר שמתגייר כל רגע, שומר, כמו שכתוב על חסיד, שחסיד אף פעם לא מזדקן, הוא תמיד נשאר נער צעיר. "רב יעבד צעיר"[קב] תמיד הקדושה נשארת בבחינת נער צעיר. על שם מה היהודי נקרא נער? על שם שהוא כל הזמן מתנער. כל הזמן הוא מתנער, הוא מתחדש. אז אחד כזה שהוא "נער ישראל – ואהבהו", ה' אוהב אותו, כלומר, מה ה' אוהב אותו? הפירוש שעכשיו אמרנו, שהוא מעיר אותו מתוך אהבה.
[למה רק כשיבוא משיח? תשובה היא מצוה תמידית] יש מושג של שואף כמה שיותר, אבל כשנגיע לזה – על זה כתוב שזו המצוה של המשיח, "כל ימיו בתשובה". [זו ההתחדשות של הצעיר?] כן, זה נקרא "תתחדש כנשר נעוריכי"[קג], שהנעורים מתחדשים כל הזמן, שאדם כל הזמן מתנער. ["מפני שיבה תקום"[קד]] לא להשלים עם השיבה, תמיד לשמור על הנערות. [זה גם זעזוע] כן, זה הזעזוע של הברית, זה נקרא קם, קימה[קה], זה נקרא "קמעא קמעא"... הנער, מי שזוכה לזה, יש בזה תקנה-תיקון של חטאת נעורים, של הזרע לבטלה. התיקון גם הוא על ידי הנערות, ההתנערות התמידית של הקדושה.
ה. "עני אני וגוע מנער נשאת אמיך אפונה" – התנערות ופניה
תיקון חטאת נעורים – "עני אני וגוע נשאתי אמיך אפונה"
יש פסוק מאד יפה בתהלים פ"ח, כתוב שם "עני אני וגוע מנֹעַר"[קו], מה ההמשך? "נשאתי אמיך אפונה". איך עכשיו נפרש את הפסוק הזה לפי דרכנו? קודם כל מה הפסוק אומר? הפסוק הזה הוא לכאורה ה-פסוק בכל התנ"ך של תוצאת חטא אדם הראשון, מה שנקרא אנטרופיה של חיי אדם, שהוא מת מהרגע שהוא נולד. מאז, מהרגע שהוא "ננער מרחם אמו"[קז], "כי יצר לב האדם רע מנעריו"[קח], רע הוא לשון זרע, זה-רע, אלו חטאות הנעורים. מאותו רגע שהוא נער, שהוא ננער, יש לו את הזעזוע של הולך לבטלה, זה נקרא פגם הברית, מהרגע שהוא נולד, היות ש"בחטא יחמתני אמי"[קט], לכן הוא "גוע מנער".
אם הוא "גוע מנער" מה התיקון שלו? כאילו שהפסוק אומר: מה התיקון של אדם ש"גוע מנער", "עני [בדעת[קי]] אני וגוע מנער"? "נשאתי אמיך אפונה", על ידי שאני נושא תמיד את "אמיך" שהוא הזעזוע, אימה ופחד, "אפונה". מה זה "אפונה"? אני פונה לכיוון אחר, וכשאני פונה לכיוון אחר בזה אני ניצל מהגויעה, מזה שהוא "גוע מנער". זה כבר פירוש טוב לפי דרכנו.
אפשר לחדד יותר ולומר שהתיקון אפילו נמצא בחלק הראשון של הפסוק שאומר "עני אני וגוע". מה התיקון? "מנער", שעל ידי שאני מנער את עצמי מזה, היות שאני כל הזמן גוע, אני כל הזמן שוקע, צריך כל הזמן להתנער, צריך לנער את עצמי, ואז "נשאתי אמיך אפונה", לשון פניה, קרן זוית, כל הזמן פונה.
[זה תיאור קשה] נכון, כל הפרק שם הוא פרק קשה מאד. הדרך לצאת מזה היא "נשאתי אמיך אפונה", שזה כל הזמן להתנער, "התנערי מעפר קומי", שזה "ילכו מחיל אל חיל" – או שאתה שוקע, או שאתה מת חלילה, או שאתה פונה, ואיך פונים? על ידי אימה כל רגע. כל פעם צריך לפנות.
כל הזמן לפנות
באמת מה שיצא לנו מכל השיעור הזה עד עכשיו הוא תכל'ס מהו הדבר הזה שכל פעם פונים? כל פעם צריך לפנות למשהו אחר, כמו הסיפור הזה של הצמח צדק – כל פעם לפנות פרושו כל פעם להתחיל משהו אחר. אבל זה יכול להיות בלאגן גמור. מי יכול לתת לי תכל'ס, טיפוס שמקיים את הנושא של היום, ש"כל ימיו בתשובה", כל פעם להתעורר ולפנות? קודם כל זה יכול להיות שמכאן קמים ונוסעים לתל אביב... [להישאר פה זה "אפונה"...] מה זה לחיות בתפנית כל הזמן? שוב, נחזור למאמר של הרבי. הרבי אמר שצריך פעם אחת בשנה, אז הוא דיבר על הזזה עצמית, על אין סוף, כח האין סוף גדול, ואז כל הזרע של התורה והמצוות תופס, נקלט ברחם של ההתפעלות השכלית, כאשר הוא "כלי ריקן מחזיק", ואז הוא הופך להיות "מדת הקב"ה", שגם ה"כלי מלא" שלו עם החושים שלו הוא גם מחזיק עוד ועוד. זה כל הנושא שלמדנו כאן. הוא דיבר על לפחות פעם אחת, זעזוע רציני.
עכשיו אנחנו מתרגמים את זה שבעצם ההתחלה הזאת היא גם כל בוקר, בגלל שההתחלה הזאת היא לפקוח עינים, להתעורר, להתנער, ואפילו ממש כל רגע ורגע. זה נקרא נקודות האין, לחיות את נקודות האין שבין יש ליש – כל הזמן קרן זוית. ממילא איך עושים את זה בעבודה? איך הרבי עושה את זה, הרבי לא עשה הזזה עצמית רק בתחילת השנה.
רע – סיפוק עצמי
זה גם קשור להמשך של המאמר, מי שלמד אותו. המשך המאמר הוא שאף פעם אין שביעות רצון מעצמך, זה שאתה כל הזמן בתפנית, שאין לך רגע אחד של סיפוק עצמי, שהוא עיקר הנושא של "פרק בעבודת ה'", שאין לך שום רגע של שביעות רצון, בגלל ששביעות רצון היא סוף. כל הענין הזה – "נעוץ סופן בתחלתן", שאם אתה מתקרב לסוף, אז הנחש "אתה תשופנו עקב"[קיא], כמו התורה המפורסמת של הבעל שם טוב[קיב].
מה זה רע וער? רע הוא ראש הנחש על העקב של האדם, כתוב בספר עמק המלך[קיג], ער הוא עקב האדם על ראש הנחש. "לבי ער"[קיד] הוא כאשר העקב של האדם, שהוא הסוף שלו שולט על ראש הנחש. איך הוא שולט על ראש הנחש? שהוא עצמו נעוץ בראש, שהוא מתחיל מחדש, שהעקב כל הזמן לא מקבל סיפוק, לא די, אז העקב של האדם שולט על ראש הנחש וזה נקרא ער. אבל אם לא, שזה נקרא רע, ש"יצר לב האדם רע מנעריו"[קטו], שהוא ההפך, זהו פגם הברית, שראש הנחש שולט על עקב האדם. מתי? כשהוא מקבל סיפוק בסוף, ככה הבעל שם טוב כותב. העיקר מה שיוצא מכאן שאין אף פעם סיפוק. סיפוק מלשון מספיק, אף פעם לא מספיק, לא די.
[איך זה מתקשר לענין של ער?] "ויהי ער בכור יהודה רע"[קטז] [איך ער נהיה רע?] זה הפוך, ער הופך להיות רע ברגע שמזה גופא הוא מקבל סיפוק, כמו "ראומה"[קיז], גם בעולם האצילות אפשר לקבל, פתאום הוא בטול, פתאום מהבטול הוא מקבל סיפוק והופך להיות רע. יש את התענוג האמתי, "שמחו צדיקים בהוי'"[קיח], אבל סיפוק הוא מעצמו, הוא ישות, זה מעצמך, לא מה'. זה לא מהחויה, לא שמחת החויה, לא נעימות החויה. הסיפוק הוא טפיחה על השכם 'כמה אני צדיק, כמה אני בסדר'. הסיפוק הזה גם באצילות יכול להיות. זה נקרא קליפת האצילות, שאדם מרגיש את הענוה. זה נקרא "ראו מה", תראו את הבטול שלי, את הענוה שלי[קיט].
"חרטה על העבר" – מודעות עצמית
שוב, האַיִן כאן הוא אי קבלת סיפוק עצמי, כל הזמן הוא באין, עד כדי כך שלא סתם הוא לא מקבל סיפוק, כל פעם הוא מזועזע מעצמו. איך אדם עושה תפנית? גם דברנו. מה דברנו פעם קודמת? שעובד ה' האמתי – פניו קדימה, כל הזמן קדימה, הוא לא מסתכל אחורה. מי שמסתכל אחורה הוא בחינת אשת לוט, הופך להיות נציב מלח. מי שהוא בעל מוסר, כל הזמן עושה חשבונות, חשבון נפש, הוא גלגול של אשת לוט... הוא מסתכל מאיפה הוא בא, שאלו העברות שלו, והוא הופך להיות נציב מלח, גמרנו.
[גם ציור שהוא מתגעגע] נכון, אין הכי. כמו שאמרנו הכיף מהלכות אבלות הוא אותו הפרנציפ, שיש אחד שעושה חשבון נפש, כמה שהוא רוצה לשנות את עצמו, כמה שהוא בוכה, אבל זה כל הכיף שלו, שיבכה קצת שירגיש כמה שלא היה לא בסדר ויעשה תשובה, ועכשיו הוא יתחיל להיות בסדר. זה בדקות שבדקות.
עוד פעם, גם שאלו פעם קודמת – אז מה, בחסידות אין דבר כזה שאדם מסתכל על עצמו? גם הדבר הזה הוא מה שכתוב ב"פרק בעבודת ה'". אמרנו ש"חרטה על העבר" אצל החסידות היא השפלות מעצמי ברגע זה. העבר הוא מציאות מצטברת, כל העבר שלי הוא אני עכשיו ברגע הזה. ברגע שאני מסתכל על עצמי, אפילו בהרף עין, אני מזדעזע בעצמי. עד כאן הסתכלות אחורה. לא צריך הרבה להתבונן כמה עברות עשיתי. אני רק מודע. ה"חרטה על העבר" הוא עצם הפתאום. גם לצדיק גמור יש רגע של מודעות עצמית, אבל המודעות עצמית אצלו היא הזעזוע, היא פועלת את הזעזוע.
כמו "אשרי אדם אשר לא יחשוב הוי' לו עון"[קכ], שברגע שהוא מפסיק לחשוב על ה' וחושב על עצמו – עצם זה שמסתכל עצמו, חושב על עצמו, יש לו זעזוע[קכא]. [מה הזעזוע?] עוד פעם, זה שהוא חשב על עצמו לרגע זה נקרא שהוא הגיע לאיזה סוף עבודה. עוד פעם, כל זמן שאתה ב'שְׁווּנג' אתה לא חושב על עצמך, כשאתה באמצע עבודה אתה רק חושב על העבודה. אם היה לו רגע להסתכל על עצמו, איך שלא יהיה, עכשיו מדברים בדקות שבדקות, זה נקרא שהוא גמר, הפסקת צהרים – עכשיו הולכים לשתות כוס קפה.
[אין ענין להסתכל על עצמו כדי להזדעזע?] זה קורה לו, אל תדאג, זה יקרה לך. זה קורה לו כל הזמן. אין הכי נמי, זה קורה כל הזמן. כל הזמן קורה לו שיש איזו מן הפסקה, כל הזמן הוא מתאמן ליעילות שלו בעבודה. אבל ודאי שזה קורה. לכן הרבי פרץ בבכי כאן במאמר הזה. כל הזמן קורה ההסתכלות, ברגע שהוא מסתכל על עצמו – הוא מזועזע ואז הזעזוע מפנה אותו ב-90 מעלות, לא ב-180 מעלות. זה עושה קרן זוית חדה של 90 מעלות והוא מתחיל כיוון אחר.
טלית ומזוזה – קרן זוית
היות שהפניה היא 90 מעלות ולא 180 מעלות, אז חצי מורגש שזה אחרת וחצי מורגש כאילו שזה המשך. דיברנו קודם על הטלית, אם אתה רוצה להיות פטור ממצות טלית מה אתה עושה? אתה עושה עיגול בפינה. אם אתה עושה עיגול בפינה הכל המשך אחד, באמת זה בלי זעזוע. זה שהטלית היא חפצא דזעזוע הוא בגלל ארבע הכנפות. המושג ארבע כנפות, הפניה שחייבת להיות בארבע כנפות בלי עיגולים – הוא קרן זוית, קרן תפנית, זעזוע.
[מה לגבי המזוזה?] המזוזה היא עצם הכניסה הביתה – אין לך תפנית יותר מאשר בין הפנים לבין החוץ, עבודת פנים ועבודת חוץ, "הוי' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם"[קכב]. אפילו מחדר לחדר. כן, כל חדר הוא היכל, מהיכל להיכל – שבעה היכלות. זה כל היפי של האדם. כאילו שהמזוזה היא סימן בשבילו שיזכור שמחדר לחדר הוא עולם אחר. כל מצב אחר בחיים הוא תפנית, כיוון אחר, הוא לא עושה אותו דבר בחדר זה כמו שעושה בחדר הזה, לכן צריכה להיות מזוזה על הדלת. המזוזה היא עצם המושג קרן זוית. אין מושג קרן זוית יותר מאשר מציאות המזוזה. זה ממש אומר – זה הכלל – שקרן זוית היא ההזזה העצמית. אם כן, מי שרוצה להרגיש הזזה עצמית באמת יטייל בתוך הבית שלו מחדר לחדר, יתן נשיקה למזוזה כל פעם, כל פעם הוא פונה.
"עני אני וגוע מנער" – בר נַפלא
[זה לא נשמע כמו זריזות במתינות. כל העבודה פה היא מן זריזות] ככל שזה קטן-קטן הוא יותר במתינות, כמו שהוא מתלבש בתוך הטבע. [שהזעזוע יותר מתון?] כן, יותר מתון. יותר קטן, אבל יותר תדיר. הנס והטבע מתחברים אחד.
[אמנון סיפר על גרפולוגית אחת שבדקה את כתב היד של הרבי ואמרה שמה שרואים בכתב היד שכל יום הוא חי מחדש] זה נקרא "בר נַפלא"[קכג], זה נקרא שהמשיח הוא "בר נפלא". הפסוק הזה שאמרנו הוא פסוק מובהק של משיח, של בר נפלא, שחווה גויעה, כל רגע הוא גווע. [מה?] "בר נפלא" הוא הפסוק שאמרנו "עני אני וגוע מנער", "בר נפלא" שכל הזמן מת, גווע, ואחר כך כל רגע הוא קם לתחיה. איך? על ידי ש"נשאתי אמיך אפונה".
תפנית – לפגוש יהודים חדשים
נאמר את זה אחרת, שלא ישעמם. יש פה גם אנשים קצת שלפעמים משעמם להם, שנדמה שכל העסק הזה מתחיל לשעמם. אין לך סוף פסוק יותר מאשר שעמום. שעמום נקרא שאני "גוע מנער", "תענוג תמידי אינו תענוג"[קכד], תענוג תמידי משיעורי חסידות הופך להיות שיעמום אחד גדול, ואז זה גווע, מתחיל להיות גווע מנוער. צריך לפנות – "נשאתי אמיך אפונה", איזה אפיק חדש. מה יכולה להיות דוגמה הכי טובה של כל הזמן לפנות? לא סתם אמרנו שמי שרוצה לפנות שיבוא לתל אביב. דבר אחד שהוא כלי, שאצלנו ביהדות ב"ה ה' נתן לנו כלי בשביל לקיים את ה'כל רגע תפנית'. מהי תפנית? שאני הולך בכיוון חדש. איך אני הולך בכיוון חדש קודם? הדרך היחידה היא רק כמו רבי אמתי שכל יהודי שהוא פוגש הוא צריך להתלבש בתוך המנטליות של אותו אחד, או רופא. מה כתוב על אדמו"ר האמצעי? שכל כמה אנשים שהוא קיבל ליחידות הוא היה מזיע – זעה היא זרע – מתוך זעזוע שהיה צריך להחליף את כל הבגדים, כל הבגדים שלו היו רטובים.
איך? הוא אומר שבגלל שכל כך הרבה הייתי צריך לצאת מעצמי ולהיכנס, לפשוט צורה וללבוש צורה חדשה. גם כן, איך אני יודע שחכמה היא זעזוע, הזזה כזאת? על חכמה כתוב "פושט צורה ולובש צורה"[קכה]. כל רגע פושט צורה ולובש צורה. מה הכלי שה' נתן לנו בשביל כל פעם לשנות כיוון בחיים? הוא נתן לנו הרבה יהודים, שתאהב אותם, שתאהב אותם אישית. [יש פה כמה כאלו] בסדר, אתה צודק 100%... כל יהודי חדש, כל מגע עין וכל שכן מגע לב עם יהודי חדש הוא תפנית בחיים. אהבת ישראל, כל יהודי הוא תפנית לגמרי, בגלל שכל אחד "כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דעותיהם שוות"[קכו]. כל אחד שאני מסתכל עליו, ואני מסתכל עליך ועליך, אם באמת אני מסתכל ואוהב – זו תפנית.
אמרנו שגם מחדר לחדר זו תפנית, אבל לאין ערוך, כמו שאמרנו קודם, אין סוף אחר לגמרי מאשר נשמות. התפנית האמתית היא מיהודי ליהודי, מפרצוף לפרצוף.
הרבי רצה לפגוש יהודים חדשים
זו דוגמה, הדוגמה הכי טובה. איך רואים למשל אצל הרבי את הדבר הזה? בחלוקת דולרים. הרבי אמר בעצמו למה הוא אוהב לעמוד שמונה שעות רצוף ולחלק דולרים? הוא אומר שבגלל שלכל הפרצופים – עוברים לפניו הרבה יהודים – הוא לא צריך הרבה זמן יחידות, הוא מרכז את היחידות בהרף עין וכל יהודי הוא עולם אחר.
יש פעם אחת שהוא אמר, למה הוא רוצה לבוא לארץ? כי הוא יפגוש יהודים חדשים. יש הרבה שעוד לא הגיעו לתור הדולרים. הדולרים היו בשביל שכמה שיותר חדשים יגיעו, שיראה פנים חדשות, אבל יש ודאי עוד יהודים באיזה מקום, כמו כאן בארץ ישראל שהוא עוד לא ראה אותם אישית, לא פגש אותם אישית, לכן הוא מאד משתוקק להגיע לכאן.
עבודת הדילוגים – עבודה של "מזלא"
שוב, זה חלק מעבודה כזאת שכל רגע "נעוץ סופן בתחלתן", כל רגע – התחלה חדשה. כל יהודי הוא התחלה חדשה. [המצב של כל הזמן להיות מזועזע הוא בריא?] אמרנו שהבעל שם טוב דיבר על מנוחה, הוא הסביר שרצוא ושוב הם להתאמץ ולנוח, זה כלל גדול. גם חידוש של הבעל שם טוב, שצריך לנוח בין המאמצים, שאדם עושה מאמץ ונח, עושה מאמץ ונח, זה נקרא רצוא ושוב. [לפי זה בפניות אתה נח?] קודם כל אמרנו שבחכמה הפניה היא לא רתיעה לאחור, אלא שהפניה היא 90 מעלות. כמו שכתוב "עלה לכבש פנה לסובב"[קכז], שהפניות הן 90 מעלות יש חצי ממד של מנוחה בתוך הדילוגים. [בכל אופן זה איזשהו מאמץ] זו פניה אמתית ואף על פי כן היא לא כל כך מעייפת אותך, לא כל כך סוחטת אותך.
[שם המנוחה] תוך כדי שאתה נוסע יש כן מנוחה, "ויסע אברם הלוך ונסוע"[קכח]. כתוב שה"נסוע" שלו הוא המנוחה. אצל אברהם אבינו – "הלוך" הוא הרצוא וה"נסוע" הוא השוב, זו המנוחה. [זו האינרציה?] זה האינרציה. עוד פעם, כשאתה נח מפעילות מסוימת עם אינרציה מסוימת באותו רגע שיש לך כל כך זמן או כל כך רגיעה כדי להסתכל על עצמך אתה מזדעזע ופונה לכיוון חדש, מתעורר מחדש.
[לכאורה להסתכל יש בזה מן החיוביות, למרות שזה לא לכתחילה] מתי צריך להסתכל איפה שאתה הולך? [כשאתה פונה] בפניות. באמת כשאתה פונה ומשנה כיוון, אתה צריך להסתכל, גם להסתכל על מציאות, מול המציאות החיצונית, מול המציאות שלי, איפה אני ואיפה המציאות, ואז באמת יש איזה זעזוע ופונים.
[מהי הזכיה?] עיקר הזכיה היא לזכות שה' ילך אתנו במדת החסד. זה קשור עם תחילת המאמר, שאמרנו ששלשה דברים "לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא"[קכט], ובכל זאת יש עבודה. אז העבודה, "ועבדתם את הוי' אלהיכם"[קל], כל מה שלמדנו – היא הזכות האמתית. העבודה ששייכת ל"מזלא". שוב, דברנו באריכות, לא העבודה של "זכותא" אלא העבודה של "מזלא", אמרנו שעבודה של "מזלא" היא של אהבה, של אהבה אמתית. גם דברנו על דילוג מיראה לאהבה, שיראה היא מנטליות שאתה עובד בשביל לקבל, בשביל זכות ושכר, ואהבה היא אהבה בלי "זכותא".
זה פשט, מה זה "זכו אחישנה"? זכו שזכו לעבוד את ה' מאהבה. לעבוד את ה' מאהבה פרושו לעבוד את ה' בלי מנטליות של זכות ואז באמת "כמים הפנים לפנים"[קלא], אם אני עובד אותך מאהבה, אז אתה מתייחס באהבה. ככה הסברנו קודם. אהבה שאתה לא דורש ממני כלום, רק שאני אעשה לך משהו קטן מעט לשמה מאהבה – אתה כבר מוותר לי על הכל ואתה אומר שאם אתה הולך אתי באהבה גם אני הולך באהבה עד הסוף. זה חודש ניסן.
סגולה לאכול אפונה
קודם כל, יוצא שסגולה לאכול אפונה... יש לנו סגולות כל מיני מאכלים, בדרך אגב, אבטיח בשביל בטחון[קלב]. למה באמת אפונה מתאימה לדלג? בגלל שהיא קוונטים, אפונה היא תורת הקוונטים מתאימה לספירת העומר... התרמיל נקרא "נשאתי אמיך אפונה", שהוא "עני אני וגוע מנער נשאתי אמיך אפונה". [יש בה גם קו וגם עיגולים] העיקר שהיא קוונטים, מספרים שסופרים אותם, תרמיל.
סדר של פסח – סדר של דילוגים
נחזור רגע ליוסף. יוסף הוא מוסיף. מה עשה יוסף? במקום לגמור הוא הוסיף. איך אנחנו רואים שגם חז"ל דורשים ש"יסף" הוא לגמור או להוסיף? "ולא יסף"[קלג]. רואים שיש איזו מן נקודת משבר בסוף שאו שנגמרת או שמוסיפה. זה כאשר נעוץ, כאשר יש זעזוע.
באמת, אם אתה אומר, למה אפונה היא דוגמה פנטסטית בשביל היסוד? מה היסוד עושה? זה משל שהרבי הקודם תמיד מביא אותו. כמו ספירת היסוד תמיד בספירת העומר, היסוד של כל ספירה. כתוב שהיסוד הוא צינור צר. כמו לקחת מלא גולות, כמו אפונה, ולסדר אותן בסדר שרק אחת תצא כל פעם. לכן זה גם נקרא לירות, "יורה כחץ". לסדר את הקוונטה בתוך צינור, שאז יש הרבה קוונט אבל יש גם סדר, שיש דילוג בתוך סדר.
לכן אנחנו גם מסבירים שמתי זה קורה? בסדר של פסח, שהוא דבר והיפוכו, תמיד דורשים שהביטוי "סדר של פסח", שפסח הוא לשון דילוג, אז מה זה "סדר של פסח"? זה ממש תרתי דסתרי. גם בדילוגים אפשר לסדר את הדילוגים, אחד לאחד. מי עושה את זה? יוסף עושה את זה, הוא הכח. שוב, הכח הוא שיש תהליך והתהליך נגמר וברגע שהוא נגמר יש פניה ואז מתחיל משהו חדש, כל פעם פונה מחדש והכל יוצא מסודר, "סובב סֹבב הולך הרוח"[קלד]. הכל רוחניות, הכל רוחני, אז גם מסודר, "עלה בכבש ופנה לסובב" בצורה מסודרת. זה כח של היסוד.
גם בתוך המלה סדר, הרמז הוא שיסוד הוא סד, שתי האותיות העיקריות, ראשי תבות סדר דילוג, יש גם סדר וגם דילוג, מסדר את הדילוגים.
"עני אני וגוע" – פסוק משולש
הפסוק הזה מאד-מאד נחמד – "עני אני וגוע מנער נשאתי אמיך אפונה". יש פה 7 מלים וכח אותיות, כמו "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"[קלה], שמפורסם בכלל ובמיוחד מהגר"א שכותב שזהו המבנה הכי מושלם של פסוק, 7 מלים וכח אותיות. הפסוק הזה הוא במבנה של בראשית וממילא אפשר לכתוב אותו כמשולש.
בסידור נדמה לי שכתוב לא נכון, כתוב "אימיך". תפתח תנ"ך של ברויאר ותסתכל שם. בסידור כתוב 'אימיך', זה לא נכון, זו טעות בסידור, צריך להיות בלי ה-י הראשונה. שוב, בכתיב הנכון-האמתי יש 7 וכח, ואז אפשר לכתוב זאת כמשולש. ברגע שכותבים כמשולש יש נקודת אמצע, יש אות באמצע, ע של "מנער". זה האמצע הפסוק ואמצע המשולש, האות ה-13. הפסוק גם מתחיל עם ע, "עני אני", ויש עוד ע, "וגוע" – יש כאן שלש אותיות ע, "עני" "גוע" "מנער". גם זה אחד מהיסודות, מה שלומדים בגן... כשיש 28 במשולש אז ה-13 הוא באמצע וכאן זו ה-ע של "מנער".
רמזי הפסוק וחרדה רעדה
כל הפסוק שוה 1610, שהוא 10 פעמים שם קסא, קסא בגימטריא איני יודע. בדילוג, כל מלה שניה – כאן אני עושה דילוג בתוך הפסוק שזה התיקון שלו – "עני... וגוע... נשאתי... אפונה" שוה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[קלו], שזה המספר הראשון שמתחלק בהוי' ואלהים. בסדר, עוד אחד: חרדה ורעדה, בשניהם אותיות הדר. חרדה-רעדה יחד שוים מלכות, גם משולש של 31.
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.