להפוך את עשו

יום שבת ויצא תשפ"ה – כפ"ח

עבודת הלוי לפרשת וישלח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשבת האחרונה, כעלות המנחה, לימד הרב את תלמידי הישיבה הירושלמית שלו, תום ודעת, דרוש בעבודת הלוי לפרשת וישלח. פרק א, אחרי פתיחה בניגון שראוי לנגן כאשר קשה לקום בבקר, מתייחס להתמודדות היום-יומית עם לבן (בתפלה) ועם עשו (בעשיה), ומסביר את ההתדרדרות של עשו-אדום-עמלק. פרק ב מדבר על יעקב ועשו כאין ויש, ועל השרש שלהם בעצמות שם האין והיש שוים, ועל ה"רצוא ושוב" בבטול לאין ובחשיפת היש האמתי בתוך היש הנברא. פרק ג הוא לימוד רציף של עיקר תורף המאמר, העוסק בשתי הדרכים לברר את עשו – אתכפיא, ש'מתאימה' לעשו הכוחני והוא מוכן לקבל אותה, ואתהפכא, המאיימת על עצם קיומו והוא התנגד לה תמיד (עד לדורנו שלנו, בו גם עשו כבר מוכן לגאולה). השיעור היסודי, המכוון כיצד לומדים דרוש חסידות במלואו, גדוש ביסודות של השכלה ועבודה וגם בהערות אקטואליות חשובות.

א. לבן ועשו בכל יום

ניגון ירידת הנשמה בהשכמה

[נגנו ניגון ואז הרב שאל את התמימים שיחיו:] מי יודע של מי הניגון שנגנו כעת? [רבי שלמה מצ'אשניק]. נכון. כמה ניגונים שלו אנחנו מכירים? [5]. היו לו הרבה ניגונים, אבל היום אנחנו מכירים חמשה. איך קוראים לניגון? [ירידת הנשמה בגוף.] נכון. שרנו את הניגון כפי ששמענו באופן מדויק מר' אליהו רבקין[ב], צאצא ישיר של רבי שלמה מצ'אשניק. הניגון מורכב משלשה חלקים. מה התוכן שלהם? [בחלק הראשון מבשרים לנשמה על ירידתה לגוף – "הודעת בית-דין של מעלה לנשמה שעליה לרדת לעולם הזה". בחלק השני היא מצטערת על כך, מתחננת ומוחה – "מחאה של הנשמה וצערה". והחלק השלישי...] אתה לא זוכר ממתי ששלחו את הנשמה שלך למטה?! החלק השלישי הוא "חתימת הגזר: על כרחך אתה חי, שירידה זו צורך עליה".

לפעמים כתוב[ג] שכאשר מסבירים לנשמה מה יהיה למטה, איזו עליה אפשר להשיג, הנשמה כבר מזרזת – 'נו, מתי ארד למטה?!' – אבל כנראה שזה נכון רק אצל יחידי-סגולה. רוב הנשמות פחות משתכנעות והן מוכרחות לרדת, ועל כך כתוב "על כרחך אתה חי"[ד].

מתי מתאים לשיר את הניגון הזה אצלנו? [בלידה.] רעיון טוב, לשיר את הניגון כשהולכים לחדר לידה. אבל מתי בחיים שלנו? [יום הולדת.] אנחנו רוצים לשיר את הניגון יותר מפעם בשנה... בעצם, כל בקר הנשמה שלנו יורדת לעולם מחדש. בברכות השחר אנחנו אומרים "אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא וכו'" – כל בקר הוא לידה חדשה. כשמישהו מתעורר בבקר וקשה לו לקום, הוא מרגיש שמכריחים את הנשמה לרדת לעולם והוא לא רואה סבה – לא מרגיש סבה לקום. צריך לשכנע את הנשמה שהירידה הזו היא צורך עליה, שיש משמעות לכך שהוא יקום ויעשה משהו. "על כרחך אתה חי" – אי אפשר לישון עד אין-סוף... ההשכמה בבקר היא אתגר וצריך להתגבר – "יתגבר כארי לעמוד בבקר לעבודת בוראו"[ה] (יש קשר בין המלה אתגר למלה התגברות) – ואז זמן מתאים לשיר את הניגון הזה.

רבי שלמה מצ'אשניק היה חסיד חשוב ובעל-מנגן אצל אדמו"ר הזקן, שמסופר[ו] שגם השפיע עליו באמצעות נגינתו לומר דא"ח, בבחינת "והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח הוי'"[ז] (הפסוק עליו דרש אדמו"ר הזקן, כאשר השירה והזמרה הוציאה את הרבי מה'רצינות' וההסתגרות בחדרו). אחרי ההסתלקות שלו הוא התקשר לרבי אהרן מסטרשלה[ח], שכעת נלמד דרוש שלו לפרשת וישלח[ט].

המאבק היום-יומי בלבן ועשו

המאמר מתחיל בכך שהמעבר מפרשת ויצא לפרשת וישלח הוא מעבר מההתמודדות של יעקב עם לבן, בעשרים השנים בהן בנה את משפחתו והתבסס כלכלית[י], להתמודדות עם עשו שרוצה להלחם בו. גם ללבן וגם לעשו יש שרש רוחני קדוש וגבוה – שרשו של לבן בלובן העליון, גבוה עוד יותר מיעקב (חתנו), ועשו מחובר בשרשו ליעקב תאומו (ואף נעלה ממנו מעט, שהרי הוא הבכור הקודם לו, בסוד קדימת התהו לתיקון, שם סג לשם מה, וד"ל), כפי שיורחב באריכות במאמר. אבל מהשרש העליון הזה יורדים-נופלים לקליפות לבן ועשו הגשמיים, רשעים שעמם צריך להתמודד יעקב בעולם הזה.

במאמר כאן – ובמאמרים קודמים – מוסבר שההתמודדויות שעובר יעקב בחייו הן התמודדויות שחוזרות בחייו של כל יהודי שוב ושוב, בכל יום. ההתמודדות עם לבן היא התחלת היום, "וישכם לבן בבקר"[יא], והיא בעיקר בתפלה של היהודי. אבל התפלה רק קודמת לעשיה היום יומית של היהודי – זו שמתחילה מלימוד התורה וממשיכה בכל עיסוקי החולין, הדאגה לצרכי הגוף והעיסוק בפרנסה ("מבית הכנסת לבית המדרש" ואחר כך "הנהג בהן מנהג דרך ארץ"[יב], כמו שחזר הרבי שוב ושוב) – בה צריך להתמודד עם עשו. בתפלה מנסים להגיע לשרש, אל הלובן העליון, ולבטא אותו בשלבים השונים של התפלה. לעומת זאת, העשיה היא במציאות התחתונה ולכן ההתמודדות היא לא עם השרש בקדושה של עשו אלא עם עשו שלמטה, שצריך להתמודד עמו ובסוף גם לתקנו ולהחזירו לשרשו.

לבן, עשו, אדום ועמלק

מהו ההבדל בין עשו ללבן? לבן, על פי פשט[יג], איננו שונא את יעקב – הוא אפילו מקבל אותו כחתן... הוא רק מנצל אותו ומרמה אותו, פועל לפי האינטרסים שלו, כפי שמציינות בנותיו "כי מכרנו ויאכל גם אכול את כספנו"[יד]. לעומתו, עשו נמצא במאבק מתמיד עם יעקב, מאז שהיו ברחם – עשו שוטם את יעקב ומבקש להרע לו.

בכל אופן, עשו הוא אח של יעקב והיחסים ביניהם יודעים מעלות ומורדות. לעומת זאת, לעשו יש נכד, עמלק, ששונא את עם ישראל בתכלית ויש לנו מצוה למחות אותו מתחת השמים. האם יש מדרגה בין עשו לעמלק? בתחלת הפרשה יעקב שולח מלאכים "אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום"[טו] – עשו נקרא גם אדום. עשו הוא אדמוני מלידתו[טז], אבל הוא מקבל את השם אדום כאשר הוא אומר ליעקב "הלעיטני נא מן האדֹם האדֹם הזה"[יז]. כבר מילדותו עשו הוא לא הילד הכי טוב... אבל את השם אדום הוא מקבל ביום שהוא יוצא לתרבות רעה (וה' מקדים את הסתלקות אברהם אבינו בחמש שנים כדי שלא יראה את נכדו יוצא לתרבות רעה)[יח], כשהוא מבזה את הבכורה ועבודת ה' שעמה והופך ל"ישראל מומר"[יט]. כך גם הגלות האחרונה, והקשה ביותר, נקראת גלות אדום (ולא גלות עשו) – אדום גרוע יותר מעשו, אבל עדיין איננו עמלק. עשו ואדום, מלכות רומי, שוטמים את ישראל בעיקר כשהם מרגישים איום או ערעור שלהם, כדלקמן, אבל עמלק שונא את ישראל בתכלית וללא כל סיבה. עמלק פחות מצוי היום – יש חקירה גדולה אם צריך לחפש אחרי עמלק כדי להרוג אותו[כ]. הרב מבריסק אמר שלגוי ששונא את ישראל יש דין עמלק[כא], אבל זה עדיין פחות מצוי. לעומת זאת, עשו-אדום הם חלק מרכזי בעולם היום, כל תרבות המערב – יש לנו עימות אתם וגם צורך לברר ולקרב מתוכם את מי שראוי במהפכה הרביעית[כב].

איך נסביר את הדירוג של עשו-אדום-עמלק? הרבה פעמים יעקב ועשו הם דימוי לשני היצרים, לנפש האלקית והנפש הבהמית הנאבקות על גוף האדם באופן של "לאֹם מלאֹם יאמץ"[כג]. אם כן, עשו, שייך עדיין לקליפת נגה, שרש הגוף והנפש הבהמית של ישראל[כד]. היציאה שלו לתרבות רעה, ביום בו הוא רוצח ומגלה עריות וכו', היא המעבר שלו מהרע שבנגה לשלש הקליפות הטמאות (ורמז: אדום עולה ג"פ אוי, כנגד שלש הקליפות). מוסבר, כמו שגם הזכרנו לאחרונה[כה], שלעתים קליפת נגה היא גרועה יותר, משום שכאשר אין בה מגמת תיקון היא המעבר שמפיל את הקדושה לתוך הקליפה[כו]. בכל אופן, בקליפת נגה יש ניצוצות טובים שאפשר לברר, ואפילו בקליפות הטמאות אפשר למצוא ניצוצות – יש להן מקיף ששייך עדיין לקדושה (הכתר שלהן, שנקרא מקיף "לבונה זכה"[כז]). עמלק הוא כבר תכלית הירידה – הקליפות הן 'תחת המציאות', בלשון רבי אייזיק מהומיל[כח], ועמלק הוא גם 'מתחת לקליפות'. הוא 'תמצית הרע'[כט], אין בו טוב כלל, ולכן עלינו להשמידו[ל].

ב. יעקב ועשו – אחוה ופרוד

יחוד ובטול לעומת ישות ופרוד

על תיקון העשיה היום-יומי, ההתמודדות עם עשו שלמטה, כותב רבי אהרן:

ועתה מוכרח לתקן בחינת עשיה זו אשר היא בעצמה בבחינת עשו, הרגשת היש הגשמיי בבחינת נפרד ממש, שהוא למטה בשבירה, ובחינת מנגד לבחינת יעקב, אשר יעקב הוא שרש היחוד והבטול, וממשיך בחינת יו"ד חכמה 'כח מה' ובחינת יחוד...

ענינו של עשו הוא פרוד וישות ולעומתו יעקב הוא שרש היחוד והבטול[לא] – היחוד מתקן את הפרוד והבטול מתקן את הישות (ורמז: פרוד ישות יחוד בטול עולה תפארת – מדת יעקב, שהיא-היא גם מדת עשו אחיו התאום – אצל עשו התפארות שלילית דקליפה ואילו יעקב יודע כיצד להתפאר במקום הנכון כדי לתקן את הקליפה, כפי שמתבארים בהמשך המאמר הדברים שהוא שולח לעשו עצמו).

העשיה בעולם התחתון, "עלמא דפירודא" – בסוד "ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים"[לב] (אחרי שהנהר היוצא מעדן-החכמה עובר בכל עולם האצילות, עולם האחדות, עד שהוא משקה את הגן, מלכות דאצילות[לג]), ההופעה הראשונה של שרש פרד בתורה – היא "בבחינת נפרד ממש". אבל האם כל פרוד בתורה הוא שלילי? אברהם אבינו אומר ללוט "הפרד נא מעלי"[לד] וגם על יעקב ועשו עצמם נאמר לרבקה "שני לאֻמים ממעיך יפרדו", וזהו פרוד חיובי – הפרדת הקליפה מהקדושה, שבמושגי הבעל שם טוב, הכנעה-הבדלה-המתקה[לה], נקראת 'הבדלה'. ההבדלה היא הכנה להמתקה, לחיבור מחודש של יעקב ועשו באופן מתוקן, כפי שיתבאר בהמשך המאמר, אבל היא שלב הכרחי. עוד לפני ההבדלה יש הכנעה, שמתבטאת אצל רבקה בחוית "ויתרֹצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי"[לו] (שהובילה אותה לדרוש את ה').

שרש האין והיש

רבי אהרן מדגיש שהניגוד והמאבק בין הישות של עשו לבטול של יעקב הוא רק כפי שהם למטה, אך בשרש יש ביניהם אחדות מלאה – "הלא אח עשו ליעקב [בשרש, ורק למטה] ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי"[לז]:

אבל למעלה בשרשם הם בבחינת אחדות ואחוה ממש, כמאמר הכתוב הלא אח עשו ליעקב, כי שם במקורו בבחינת גלוי עצמותו יתברך האין והיש שוין לגמרי כמאמר הכתוב כחשיכה כאורה.

רגילים לחשוב שכל החסידות מבוססת על הניגוד בין האין והיש, כדברי הרב המגיד ממעזריטש[לח] שה' בורא את העולם יש מאין והצדיקים מחזירים את היש אל האין (על ידי החדרת בטול בתוך הישות). אבל כאן אומר רבי אהרן אמירה שמאד מתאימה גם לחסידות של הרבי – עצמות ה' איננה מוגדרת בשום גדר, גם לא בגדר של 'אין' או 'יש', ובעצמות האין והיש שוים לגמרי[לט] (או, בסגנון נוסף, בבריאה יש הבדל בין כח ופועל, שהם אין ויש, אבל ביכולת הפשוטה של העצמות – יכול כן ויכול לא במדה שוה[מ] – האין והיש שוים).

באותה מדרגה, מוסבר בהמשך המאמר, עשו ויעקב הם אחים המאוחדים באופן מוחלט – לא רק כמו אחים, ואפילו לא רק כמו 'סתם' תאומים (שיש ביניהם דמיון חיצוני מלא)[מא], אלא הם בסוד "והנה תומִם בבטנה"[מב], בלי א (למעליותא[מג]), כדי לומר ש"יחדו יהיו תמים אל ראשו"[מד] (הדבר מתבטא גם בתופעה החריגה שידו של יעקב אוחזת בעקב עשו[מה], הוא שואף לבטא את החיבור שבשרש גם במציאות). יעקב לבדו הוא "איש תם"[מו], אבל דווקא ביחוד עם עשו זוכים למדרגת "תמים", כעין לשון רבים של "תם"[מז] (ואפשר להטעים שלכן הרבי הרש"ב קרא לבחורי הישיבה שהקים 'תמימים'[מח] – כל 'תמים' כולל בעצמו יחד את יעקב ועשו, שתי הנפשות של הבינוני, כנ"ל, כאשר "ורב יעבֹד צעיר", בהיותו תמים-חסיד באמת –  משום שתפקידם לעמוד במלחמה האחרונה להבאת המשיח, להתמודד מול עשו, לנצח ולכלול אותו בקדושה, ולגלות את היש האמתי בתוך היש הנברא).

יתר על כן, באותה מדרגה של אחדות מוחלטת יש יתרון ל'יש' של עשו על ה'אין' של יעקב – שעל כן עשו הוא הבכור. מהאין יש סדר השתלשלות רוחני, שככל שימשך לא תתהווה ממנו מציאות גשמית[מט], ואילו מהיש העליון של עצמות ה', היש האמתי, מתהווה היש הנפרד שלמטה, ללא כל ממוצע:

אבל התהוות היש הגשמיי אין התהוותו כלל מבחינת רוחניות אפילו בבחינת צמצום והשתלשלות, כי אם מוכרח לומר שהתהוות היש הגשמי הוא מבחינת היש האמיתי, שהיא בחינת עצמותו יתברך מבלי בחינת צמצום והסתר כלל.

אדמו"ר האמצעי מדריך להתבונן בכל יום בכל סדר ההשתלשלות כדי לחוש את הבטול של המציאות לאין שמהווה אותה[נ]. רבי אהרן, שהוא ואדמו"ר האמצעי היו חברותא של "דורשי יחודך" בראשית דרכם[נא], מדבר כאן על הכרה בכך שהיש הנברא מתהווה ישירות מהיש האמתי. בעולם הזה היש נפל למטה, הוא משדר נפרדות מוחלטת ואומר "אני ואפסי עוד"[נב], אבל כאשר הוא יתוקן יתגלה שהיש האמתי משתקף ביש הנברא, ואף יותר מכך, שהיש האמתי הוא-הוא היש הנברא[נג]. ההתבוננות בכל סדר השתלשלות היא הקדמה לתפלה, ל"רצוא" של בטול היש לאין (בירור לבן, כנ"ל), אך בירור עשו, במעשים שבכל היום – כשאין פנאי להתבוננות – הוא על ידי הסתכלות הנכונה על המציאות, מתוך אמונה פשוטה, החושפת את היש האמתי ביש הנברא (בדרך של "שוב" – "שוב לאחד [האמת]" – אחרי ה"רצוא" של התפלה, כדלקמן בהמשך המאמר)[נד].

מציאת חן בעיני עשו

לאור ההקדמות הללו דורש רבי אהרן את הפסוקים ששם יעקב בפי המלאכים ששלח "לפניו" לאמר "לאדני לעשו" (הכל מתוך הכרה שיש לעשו שרש מעליו) – "עם לבן גרתי ואחר עד עתה. ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה ואשלחה להגיד לאדני למצֹא חן בעיניך"[נה]:

"עם לבן גרתי", "נמשכתי למטה עם בחינת לובן העליון, כמים הנגרים במורד" – יעקב נגר-נגרר עם הלובן העליון של לבן מטה-מטה, גם אל תוך העולם של עשו, כדי לגרור אחריו את עשו ולגייר אותו (כאשר בסופו של דבר כולנו בבחינת "גרים גרורים"[נו]). "ואחר עד עתה" – המשכתי את הלובן העליון גם לבחינת אחוריים, תכלית הצמצום במקום, וגם לבחינת "עתה", תכלית הצמצום בזמן ("והוא היפך שם הוי' הכולל עבר הוה ועתיד, אבל לשון 'עתה' הוא זמן פרטי, עתה לבד ולא קודם ולא עתיד")[נז]. "ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה" – המשכתי את היחוד גם בכל הנרנח"י של התהו (ששלש המדרגות העליונות בו הן בעלי חיים) – "ואשלחה להגיד לאדני", אני שולח אליך את ההמשכה הזו (הגדה לשון המשכה[נח]).

הכל כדי "למצֹא חן בעיניך", למצוא-לגלות (בדרך של העלם וגילוי) את החן, סוד הכתר (דקדושה), המסתתר בתוך "עיניך", מדרגת החכמה (דקליפה) של עשו. כשם שבקדושה "איזהו חכם? הרואה את הנולד"[נט] כך גם בקליפה יש "חכמה וראיה לצורך קיום היש כמו שהוא בבחינת נפרד". בקדושה ראית הנולד היא, באופן פשוט, ראית הטוב הצפוי בעקבות מצוות וההפך בעקבות עבירות (ובאופן עמוק יותר ראיה איך כל היש נולד בכל רגע מתוך האין[ס]). בקליפה יש כח לראות מה יגרום למציאות להשאר יש נפרד, והכח הזה לדאוג למציאות הוא המאפשר לה להשתלט על העולם. רק כאשר נמצא את החן האלוקי החיובי המסתתר בתוך הדאגה הזו למציאות (בניגוד ל"שקר החן"[סא] של עשו הנפול), ונצליח לאמץ לעצמנו את המבט שמכיר בערך של היש הנברא – ומזהה את מקורו ביש האמתי – נוכל אנחנו להשתלט על העולם.

ג. אתכפיא ואתהפכא לעשו

מאתכפיא לאתהפכא

אחרי כל ההקדמות היסודיות, רבי אהרן מגיע לעיקר הדרוש, אותו נקרא בפנים:

וישובו המלאכים וכו' באנו אל אחיך אל עשו וגם הולך לקראתך, והנה לשון וגם הולך אינו מובן לכאורה, דהוה ליה למימר והנה הולך,

זו שאלה טובה בפשט – מדוע נכתב כאן "וגם", כאשר לכאורה לא נאמר קודם משהו נוסף. על שאלה זו יוסבר, מכאן עד סוף המאמר, שבעצם יעקב שלח לעשו שתי 'הצעות', שתי דרכים בעבודת ה' לתקן את עשו. את הראשונה הוא מוכן לקבל, ועליה אומרים המלאכים "באנו אל אחיך אל עשו", אך את השניה הוא דוחה בתוקף, "וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו" כדי להלחם בה[סב].

אך הנה ידוע שצריך להיות שתי בחינות בעבודת ה',

שתי הבחינות בעבודת ה', כפי שיורחב כעת, הן עבודת הבינונים, שעיקרה אתכפיא, ועבודת הצדיקים, שעיקרה אתהפכא[סג]. אפשר להבין מספר התניא שהבינוני עסוק כל ימיו רק באתכפיא והאתהפכא שייכת לצדיקים בלבד, אך כפי שדברנו לאחרונה[סד], כל אחד צריך להגיע גם לאתהפכא. מתי חושבים על זה בכל יום? כשאומרים בקריאת שמע "בכל לבבך"[סה], שחז"ל דרשו "בשני יצריך"[סו] (וכפי שלמדנו, באתהפכא גופא יש שלש מדרגות, כולן אחרי מיצוי האתכפיא במצב של "ולבי חלל בקרבי"[סז], "שאין לו יצר הרע, שהרגו בתענית"[סח]). האתכפיא היא הבדלה, היא לא התכלית, וגם כאשר שקועים בה כל החיים צריכים לזכור שהתכלית היא המתקה[סט], אתהפכא, ולכן זקוקים למה שהרבי הקודם קורא "אתכפיא המביאה לידי אתהפכא"[ע]. כפי שיוסבר כאן, את האתכפיא עשו מוכן לסבול – עשו הוא כוחני, והוא מוכן לקבל כוחניות גם כשהיא מופעלת נגדו, זה אצלו סוג של 'משחק'. לעומת זאת, הוא שולל לחלוטין את האתהפכא, שתהפוך את מהותו לגמרי.

אתכפיא עד כלות הנפש

ראשית מאריך רבי אהרן להסביר את האתכפיא, שמתברר שהיא כוללת הרבה מדרגות מעבר לכפיה-העצמית הפשוטה בכח של "מח שליט על הלב", ובעצם היא דרך החיים של הבינוני גם בהתבוננות ובהתפעלות הכי עמוקות שלו:

אחד בחינת לאכפיא, סור מרע ועשה טוב, שהוא בחינת ביטול היש, שלא יהיה בבחינת מונע ומעכב עבודת ה' בבחינת מעשה המצות ביגיעת בשר ויגיעת הנפש של תורה ותפלה, וכל זה הוא בבחינת מעשה בפועל ממש.

וכמו כן בבחינת עבודה שבלב – בינה ליבא, להשכיל ולהבין איך שכל בחינת היש של העולמות והנבראים מראש כל דרגין עד תחתית כל דרגין, כולם בטלים וכלא וכאין ואפס ממש לגבי עצמותו יתברך, ומחמת גודל ועוצם עומק ההתבוננות זו יגיע האדם לבחינת כלות הנפש, לצאת מנרתק כלי גופני ורוחני, מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ דהיינו תורה ומצוות, כי אם להשתפך אל חיק אביו, והוא תכלית ביטול הכלי.

גם כל ההתבוננות של "כולא קמיה כלא ממש חשיב", שהיא פסגת ההתבוננות בתניא – התבוננות שה' הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב[עא] – עוסקת רק בבטול הבריאה ביחס לעצמות, אבל לא בעצמות ממש. התבוננות זו מביאה לכלות הנפש ממש, ואף לאמירה שהיתה שגורה אצל אדמו"ר הזקן[עב] "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ"[עג], אך הכל עדיין חלק מ"ספר של בינונים" – עבודת האתכפיא של הבינוני, שהיא הסתלקות מהרע ומהישות עד הקצה האחרון בשביל לגלות אלקות, "סור מרע ועשה טוב"[עד] (לא כפירושי ההמתקה של החסידות, "סור מרע" על ידי "ועשה טוב", ואפילו "סור מרע ועשה [אותו עצמו] טוב", אלא במובן ההבדלה הפשוט, קודם כל "סור מרע" כדי שתוכל להגיע ל"ועשה טוב"). כלומר, בספר של צדיקים – אותו כתב אדמו"ר הזקן אך הוא נשרף[עה] – גם עבודת הצדיק היתה מופיעה באופן אחר (ולא כפי שהיא מתוארת בתניא ככלות הנפש).

אך בחינה זו שהוא בחינת רץ לבך לא תוכל להיות בתמידית, והיא חולפת ועוברת מיד אחר התפלה ואחר ההתבוננות, ועל כרחך אתה חי, ומוכרח לישאר בכלי הגוף והיש דוקא, וחוזר לקדמותו, ויכול ליפול לבחינת היש גשמי להיות נפרד לתאוה יבקש כמו קודם התפלה וההתבוננות, והגם כי תכלית המכוון של בריאת העולמות הוא דוקא גלוי רצונו וחכמתו בבחינת אורות בכלים וגלוי היש דוקא.

כל ה"רצוא" שבעבודת הבינוני דורש אחריו "שוב"[עו] – "אם רץ לבך שוב"[עז] ("שוב לאחור", "שוב למקום" ו"שוב לאחד", כפי שמובא בספר התניא מתיקוני הזהר[עח], כמו שאנחנו מסבירים באריכות[עט]). מגמת העבודה של הבינוני היא שישאר לכל היום 'רשימו' מההתבוננות וההתפעלות שבתפלה[פ], אבל בהחלט יתכן שאחרי כל ההתפעלות הוא יחזור-יפול למקומו הראשון, עם כל הישות והתאוות. בכל אופן, ה' לא רוצה "רצוא" בלי "שוב" – התכלית היא אורות בכלים, בעולם הזה, "בעל כרחך אתה חי" (כמו שדברנו בתחלת השיעור, על ירידת הנשמה לגוף).

מי כן הצליח להסתלק מהעולם ולא לחזור? אדמו"ר האמצעי, שהשבוע יום ההילולא שלו, אומר שעובד ה', בעל תשובה, צריך למאוס בחייו[פא]. הוא בעצמו מאס בחיים בעולם הזה ובקש רשות מאביו להסתלק מהעולם – ואביו פעל עבורו את הרשות שהוא רצה, נתן לו במתנה רשות להסתלק[פב]. כנראה שזו גם הסבה לכך שהוא זכה לשלמות שלא רואים בגלוי אצל שאר רבותינו נשיאינו[פג] (והיא בכלל נדירה מאד) – לידה והסתלקות באותו יום, ט' כסלו. כנראה שאם אתה מקבל את ההסתלקות כמתנה אתה יכול לקבל אותה גם ביום ההולדת... בכל אופן, ככלל ה' רוצה שיחזרו לעולם – ולכן הבינוני, שכלות הנפש שלו היא 'אתכפיא' ו"סור מרע", צריך לוותר עליה ולחזור למציאות.

על כן בחינה זו נקרא בחינת עשו, שהוא אינו מנגד לבחינת מלאכי יעקב לבא לבחינה זו, מאחר שהביטול חולף ועובר ואחר כך ישאר הוא בחינת עשו בבחינת שלו כמקדם.

עשו לא מתנגד לעבודת האתכפיא, גם במובן הרחב שלה שמתואר כאן, כי היא חולפת. גם בהגדרות של התניא, אחת ההבחנות הברורות בין בינוני לצדיק הוא שהנפש הבהמית של הבינוני, גם אם היא כישנה בזמן ההתפעלות בתפלה, היא חוזרת ונעורה – בעוד הצדיק הוא צדיק בקביעות[פד]. למלכות עשו לא מפריע שיש בה יהודים שומרי תורה ומצוות כל עוד הם 'נורמליים' – עוסקים בישובו של עולם, חיים לפי התרבות וכו'. לא מפריע לעשו לתת ליהודי להתפלל שעה ביום, כל עוד בשאר הזמן הוא אזרח רגיל. האנטישמיות מתעוררות כשמרגישים שהיהודים לא מספיק 'נורמליים', מתפללים יותר מדי, מאיימים על התרבות במקום להשתלב בה.

אתהפכא קבועה

ובחינה שניה בעבודת ה' הוא בחינת לאהפכא חשוכא לנהורא וממרירו למתיקו, דהיינו שבחינת היש הנפרד כמו שהוא יוכלל ברצונו וחכמתו יתברך, והן על ידי תורה ומצוות, שהקלף של תפלין וצמר של ציצית והלולב והאתרוג ודומיהן, הם הם בעצמן כמו שהם בבחינת מדה וגבול והתחלקות – לארבע פרשיות ארבע בתים ושמנה חוטין – והם בעצמם רצונו יתברך בלי שום דבר עילה ועלול ובלי סדר השתלשלות כלל, לאשר הוא יתברך כל יכול, ואם כן מיש גשמיי נהפך להיות גלוי עצמותו יתברך.

ובחינה זו יכול להיות תמידי באדם, מאחר שאינו בבטול הכלי כלל, ובאופן זה אין הכלי מנגד להאיר כלל, ואדרבה הכלי בעצמה שהוא בחינת המדה והגבול היא בעצמה רצונו יתברך כידוע.

בעבודת האתהפכא אין "רצוא ושוב" (כמו שלמדנו לאחרונה[פה] שלעתיד לבוא, בתחית המתים, החיבור בין הנשמה והגוף יהיה כל כך שלם שכבר לא יהיה צורך בדופק של "רצוא ושוב" הנובע מהפער ביניהם – וממילא המתים יוכלו לקום כפי שהם, בלי לחדש את הדופק...). ברגע שמהותו של היש הנברא מתהפכת, כי בתוכו מתגלה היש האמתי, עצמות ה', וגם המדה והגבול הם "שיעורי תורה" הבאים מעצמות ה', זו עבודה קבועה וללא שינוי (כמו שיורחב עוד מיד). הזכרנו ששלמות העבודה, חיבור יעקב ועשו, היא להיות "תמים". ה"תמים" עושה את עבודתו תמיד (ם ו-ד מתחלפות). הרבי הרש"ב אמר[פו] שאת מדת התמימות כמעט בלתי אפשרי לקנות – או שהאדם תמים או שאינו תמים. התמימות היא הנהגה תמידית באופן מסוים, סוג של מודעות טבעית בלתי משתנה – בניגוד לכל מה שהאדם משיג בהתבוננות והתפעלות, שחולפות אחר כך[פז] – ולכן היא לא קנין חיצוני של האדם.

לשינוי הקבוע הזה, שבעצם יבטל את עשו – לא רק בטול במציאות, שיכול להיות חויה חולפת, אלא בטול המהות, שמשאיר את מציאותו אבל מבטל באופן סופי את מהותו הקודמת – הוא לא הסכים:

ועל כן לבחינה זו אין עשו מסכים כלל, והולך למנגד להלחם עם בחינת יעקב, כי בחינה זו הוא תכלית בטול של בחינת עשו כמו שהוא למטה, והיא תמידית,

לא אכפת לעשו להגיד דבר תורה – כמו חלק ממנהיגי האומות היום – או אפילו להניח תפילין ב'מבצעים'. אבל, הוא מזהיר, 'אל תעשה אותי דוס, אל תעשה אותי חרדי!'.

כי הגם שההתבוננות חולפת ועוברת, אבל מעשה התורה והמצות אינו משתנה כלל ולא יוחלף ולא יומר, ובכל תנועה ועשיה הכל הוא באמת רצונו וחכמתו יתברך, כי אכילה ושתיה בעצמה והמשא ומתן בעצמו וכל הכרחי הגוף הם בעצמם הם רצונו יתברך,

יש מאמר של ר' שימע'לה מז'ליחוב מלפני השואה[פח], שאומר שהבעיה העיקרית היא שהיהודים חיים עם תרבות גוית, אפילו כאשר הם מתפללים, לומדים ומקיימים מצוות – זו העבודה הזרה עליה הקפידה התורה והיא שתביא לאסון ר"ל. אם לישראל יש תרבות משל עצמם, היא מתבטאת בכך שכל המעשים בכל היום הם מימוש רצון ה' – לא רק בזמן התפלה, אלא גם בתורה ובמצוות (שעיקרן גמילות חסדים), גם בכל צרכי הגוף וגם כשיהודי יוצא לעבוד ולהרוויח הרבה כסף, 'כסף טוב'[פט] (כדי להרבות בצדקה, כסף שעושים בו טוב). זהו מצב שקשה לגוים לסבול, מה שעשו מתנגד אליו. אבל אם היהודים מתבוללים בתרבות הזרה, משלימים עם מה שעשו רוצה, ה' כועס וגורם לגוים שיכעסו עלינו.

"רצוא ושוב"

רבי אהרן מוסיף שמדרגה זו לא גלויה כל כך היום[צ], והיא תתגלה באמת רק לעתיד לבוא לפי ההתבוננות הקודמת לה (האתכפיא המביאה לידי אתהפכא), אך זו המציאות האמתית:

אך שאינו בגלוי כל כך, כי אם לעתיד יתגלה וראו כל בשר יחדיו וכו' כי עין בעין יראו כו', אבל באמת גם כעת העולם בעצמו הוא רצונו יתברך ועצמותו, אך לפי ערך הביטול מקודם בבחינת אין ערוך ואיך שהוא יתברך אינו בגדר עלמין כלל והעולמות אין ואפס ממש לגביה יתברך, לפי ערך עומק התבוננות זו באמת יתגלה אחר כך גלוי אור עצמותו יתברך בבחינת יש דוקא, שיהיה היש בעצמו נהפך לבחינת אלקות ממש.

כפי שכבר נרמז לעיל, עבודת ההתבוננות בבטול הכל לה', עבודת ה"אתכפיא" של הבינוני, עיקר ספר התניא, היא ה"רצוא". ה"אתהפכא" שלעתיד לבוא היא ה"שוב", למצוא את היש האמתי ביש הנברא. ה"שוב" הוא רק לפי ערך ה"רצוא" – "יגעתי [ב'רצוא'] ומצאתי [ב'שוב'] תאמין"[צא]. אי אפשר להגיע ל"אתהפכא" בלי קדימת ה"אתכפיא" וכאשר עבודת ה"אתכפיא" היא כדבעי בודאי עתידים לבוא לבחינת "אתהפכא"[צב] (מבינוני לצדיק[צג]).

עשו כבר מוכן

רבי אהרן מסיים:

ועל כל פנים תשובת המלאכים היה אל יעקב באנו אל אחיך וכו' וגם הולך לקראתך, היינו שראינו בבחינת אחיך עשו שתי בחינות, אלו אשר נוכל לבא אליה ולא יהיה בבחינת מנגד כל כך, וגם עוד ראינו בו בחינה מנגדת מאד, אשר הולך לקראתך למלחמה הנ"ל שזה בחינת התנגדות, ודי למבין.

חשוב להדגיש שכך היה אז – עשו מוכן ל'מלחמת אתכפיא', בה לעתים הוא נכנע ולעתים ידו על העליונה ("ולאֹם מלאֹם יאמץ"), אבל מסרב לאתהפכא שתבטל את מהותו התחתונה באופן מוחלט ותגלה את שרשו העליון (דווקא על ידי "ורב יעבֹד צעיר" בקביעות). יעקב שלח לעשו מלאכים כדי לומר שהוא מוכן לתיקון השלם – ועשו דחה אותם. אמנם, כמו שהרבי אומר[צד], היום עשו כבר מוכן. בעבודת האתכפיא היהודי מגיע למיאוס בחיים, אך אחר כך צריך לשוב למציאות, "על כרחך אתה חי". בשביל שעשו יסכים לאתהפכא הוא צריך למאוס בחיים שלו כפי שהם בעולם הזה, בישות ובפרוד, ולרצות שינוי אמתי. היום כבר הרבה מבני עשו מרגישים זאת ומוכנים לשינוי, וכנראה שעל מי שעדיין לא מרגיש זאת צריך להמאיס את החיים – כאשר מגלים את אור התורה, "סור מרע" על ידי "ועשה טוב", תכלית המהפכה הרביעית – עד שהוא ירצה את שינוי המהות הזה.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':