"למען דעת כל עמי הארץ"

מוצאי יו"ט ראשון דסוכות תשפ"ג – כפ"ח

"למען ישמעו" – כינוס הקהל טלפוני

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

במוצאי יום טוב ראשון, בזמן של מצות "הקהל", התקיים שיעור טלפוני עם הרב (בבחינת "למען ישמעו"). פרק א עסק במצות הקהל ובהתכללות המיוחדת של המלך והעם שמתחוללת בה. ארבעת חלקי העם המאזינים לקריאת המלך, אנשים-נשים-טפך-גרך, הוקבלו לאיברים היסודיים של "הנה מלכך יבוא לך" – מח-לב-כבד-כליות – כשעיקר החידוש הוא עצת הכליות "לבלתי ידח ממנו נדח" בעם ישראל ובניצוצות המתקרבים-מתגיירים. פרק ב עסק בזמן המיוחד של הקהל, האושפיזין של יצחק ורבקה, תוך עיון בהקבלת האבות והאמהות לארבעת המינים וכוונה מיוחדת של החדרת אחדות בעולם במצוות הסוכות. פרק ג פנה לעוד הקבלות של ארבעת המינים במדרש, תוך דגש על המשכת הדעת בחג הסוכות – דעת לעם ישראל בהולכת ארבעת המינים ודעת לעולם כולו בהובאת המינים אל הלב.

א. מדרגות העם – אברי המלך

הקהל – חבור המלך והעם

מועדים לשמחה לכולם, "זמן שמחתנו", תהא שנת פרצת, לפרוץ את כל הגדרים, פ"ג, להגיע לכל מקום בעולם. "זמן שמחתנו" שוה "יפוצו מעינֹתיך חוצה", העולה "אורו של משיח", כידוע[ב].

השנה הזו היא שנה מיוחדת ביותר, פעם בשבע שנים – "הקהל", מצוה שהיא יסוד מוסד של כל תורתנו הקדושה, "למען ישמעו ולמען ילמדו וגו'". הרבי מסביר שה"למען ישמעו וגו'" זו מהות המצוה. כלומר, אם לא מאזינים טוב וקולטים בפנימיות את ה"תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם" בעצם לא קיימו את המצוה. כלומר, ה"למען ישמעו" הוא לא רק טעם של המצוה אלא הגדר והמהות של המצוה – צריך לשמוע.

לפי ההלכה המצוה הזו מתקיימת במיוחד, בעיקר, עכשיו – בזמן הזה ממש, היום השני של חג הסוכות, מוצאי יום טוב הראשון. האושפיזין, לפי הסדר, הוא יצחק – יצחק אבינו ורבקה אמנו ביחד. צריך להבין את הקשר דווקא ליצחק ורבקה למצוה המיוחדת הזו של הקהל.

מצות הקהל נקראת "פרשת המלך" בלשון חז"ל, כי זו מצוה מיוחדת של המלך – מצוה שמחברת בעצם בין המלך לבין העם. שוב, כתוב "תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם" – זה הולך על המלך, ככה פוסקים – ואחר כך ההמשך הוא "הקהל את העם האנשים הנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו וגו'". כלומר, גם המלך מצווה להקהיל את העם, אבל העם גם מצווה להקהל, כמו שיש ראשונים שמונים כאן שתי מצוות. התכלית היא החיבור האמתי, כמו שעוד נסביר, בין המלך לבין העם באמצעות התורה – זה ה"תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם".

נצח והוד – קירוב ישראל והמתייהדים

הקריאה צריכה להכנס לתוך האזנים. אנחנו בחדש תשרי, מזל מאזנים – מאזנים גם לשון אזניים. לפי הקבלה, לפי מה שכתוב ב"פתח אליהו", מאזניים הם דווקא נצח והוד – "מאזני צדק", שתי ה"כליות יועצות" שהן "לבר מגופא", נצח והוד. כלומר, זו יכולת להגיע מחוץ לגוף. מחוץ לגוף הכוונה מחוץ לתחום המוכר והרגיל של אלה שקרובים כבר לתורה ומצוות – להגיע רחוק, לרחוקים מאד. גם בעם ישראל יש רחוקים, וכ"ש וק"ו באומות העולם – יש ניצוצות מפוזרים בכל מקום. כל הגלות שלנו היא בשביל להוסיף את הגרים, גרי-הצדק, ולקיים את מה שאנחנו מכנים בזמן האחרון המהפכה הרביעית, להביא את האור של האמונה באחדות הוי' לכולם, לכל מי שידלק על זה וממילא יתקרב.

לפי פירוש האבן עזרא, ועוד ראשונים, "הקהל את האנשים הנשים והטף וגרך אשר בשעריך" לא הולך על גר צדק אלא על גר תושב או סתם על גוי שבא להשתתף במעמד המיוחד של הקהל. על ידי שהוא נקלע למקום הזה הוא פתאום מתעורר, מתקרב ומתגייר בסוף – זהו ה"גרך". כלומר, המצוה הזו מסוגלת להגיע רחוק-רחוק, הכי רחוק, ולקרב את כולם.

כתוב "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח". אחד הפירושים של נצח והוד הוא שנצח הוא בחינת "נצח ישראל", מה שה' חושב מחשבות שלא ידח נידח מעם ישראל – שכל מי שבשם ישראל יכונה, כולל אפילו מי שיצא מכלל ישראל, כמו אנוסים וכו', ה' חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. שוב, הנצח מגיע לבר מגופא, "נצח ישראל". אבל, כמו שכתוב במגלת אסתר, "ורבים מעמי הארץ מתייהדים" – להגיע לגמרי מחוץ לתחום של נשמות ישראל, לניצוצות הקדושים שנפלו בשבירת הכלים וכו', בתחלת בריאת העולם, "והארץ היתה תהו ובהו", להגיע עד לשם ושתהיה "רוח אלהים מרחפת על פני המים" בשביל לקבץ אותם על ידי "רוחו של מלך המשיח", זו פעולת ההוד, כי הוד לשון "מתייהדים", להודות, להיות יהודי. לכך קוראים מאזניים, האיזון בתוך מחשבת הכליות שיוצאות לבר מגופא.

מח-לב-כבד-כליות

כאן נסביר את הסוד, נקודה אחת ממה שאמרנו קודם, שהקהל היא בעצם מצוה מיוחדת שמחברת ומאחדת בין המלך והעם. כלומר, שמצות הקהל מגלה את כל שכבות העם בתוך המלך והמלך בתוך העם – כל אחד נכלל בתוך השני. יש רמז מפורסם ש-מלך ראשי תיבות מח-לב-כבד. סופי התיבות של מח-לב-כבד הם חב"ד, אבל ראשי התיבות הם מלך. הפירוש הרגיל הוא שהמח הוא המושכל שבנפש – גם בכללות שיעור הקומה של עם ישראל המוחין, המושכל; הלב הוא המורגש, החג"ת; והכבד הוא המוטבע. צריך שסדר השליטה יהיה מח שליט על הלב ולב שליט על הכבד ואז יש מלך דקדושה – ולא להיפך. זהו הסדר הנכון, הסדר המתוקן.

אבל יש עוד אפשרות לאות כ של מלך. כמו שדברנו בזמן האחרון, וכהמשך למה שאמרנו הרגע, ה-כ של מלך יכולה להיות במקום כבד גם כליות, כי בתנ"ך יש הרבה יותר פעמים צירוף של "כליות ולב" מאשר לב וכבד. לא כל כך מצאנו לב וכבד בתור צירוף (חוץ מ"כבד לב פרעה", שנדרש שלבו נעשה כבד ככבד). מח ולב – כן. לב וכבד – לא כל כך. יש הרבה יותר לב וכליות שהולכים יחד. מה פירוש? "אלו ואלו דברי אלהים חיים", ה-כ של המלך היא גם הכבד, שהוא המוטבע שבנפש, וגם הכליות.

אנשים-נשים-טף-גרך

איך הם בתוך החלקים של העם, עליהם נאמר "הקהל את העם האנשים הנשים והטף"?

המח היינו אנשים, "אנשים ללמוד", עבודת המח.

הלב הוא דווקא הנשים, "נשים לשמוע", כאן הלב הוא השומע. בהמשך כתוב "למען ישמעו" לפני "למען ילמדו". כלומר, העיקר מתחיל מה"ישמעו". כמו שנסביר, ה"למען ישמעו" קשור דווקא ליום השני, לכן ההקהל ביום השני לפי ההלכה.

אחר כך הטף, הוא כבר הכבד, המוטבע.

עוד פעם, האנשים הם המושכל של עם ישראל, הנשים הן המורגש, הרגש, הלב – כמו שכתוב גם בגן עדן מקדם שאדם הוא המח וחוה היא הלב. אז חוה פתתה את האדם – לב שליט על המח במקום מח שליט על הלב – נגד רצון ה', נגד המצוה של ה'. אבל ידוע מה שכתוב בחסידות שיש בחינה בלב שהיא יותר מהמח. בדרך כלל, הכלל הוא "מח שליט על הלב", אבל יש בחינה דווקא אצל צדיקים – "ועמך כֻלם צדיקים" – שפנימיות הלב, הרעותא דליבא, שליטה על המח. זהו גם אחד מסודות הקהל, היום השני של סוכות, הקשר דווקא ליצחק ורבקה – האושפיזין של הקהל במיוחד. הטף הוא המוטבע, פשוט, שזהו הכבד (הטף נותן כובד להוריו, כנודע בסוד מצות כבוד הורים).

אבל לפי זה יוצא שהמדרגה עליה דברנו קודם, "גרך אשר בשעריך", המדרגה הרביעית – יש כאן ארבע מדרגות, י-ה-ו-ה[ג] – היא הכליות. "גרך אשר בשעריך" הוא הכליות בכלל. אם בעל תשובה, יכול להיות יהודי ששכח שהוא יהודי, כמו כמה דורות של האנוסים שהזכרנו קודם – זהו הנצח. אבל אם ממש לא יהודי שמשתתף בהקהל ובסוף מתגייר – זהו ההוד, שהוא מתייהד. שוב, העבודה היא להגיע על ידי "וחשב מחשבות" – מחשבות של הכליות – רחוק-רחוק, גם ל"נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם", שכל הנשמות תגענה לתיקון שלהן, וגם לגר ממש, שהוא ההוד.

אז בעצם, ארבע הדרגות האלה של האנשים-הנשים-הטף-גרך הן-הן המח והלב והכבד והכליות של המלך בעצמו. מה שאמרנו קודם, שהמלך משתקף בתוך העם והעם נכלל ומתכלל בתוך המלך – זהו סוד ההקהל.

"הנה מלכך יבא לך"

מלך הוא ר"ת מח-לב-כבד, אך אם נוסיף עוד כ בשביל הכליות ראשי התיבות כבר יהיו "מלכך". איפה כתוב "מלכך"? "גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורֹכב על חמור ועל עיר בן אתֹנות" – מהפסוקים העיקריים בכל התנ"ך, בספר זכריה, של מלך המשיח.

ידוע הרמז היפה שיש פה שלשה תארים עיקריים בפסוק הזה לגבי המלך – "מלכך", המלך שלך; "צדיק", זהו מלך צדיק, "צדיק ונושע הוא"; ואחר כך "עני", "עני ורכב על חמור". מלך-צדיק-עני ר"ת עצם למפרע. עצם היינו צ, שעולה מלך, בתוך עם – "אין מלך בלא עם". מלך צדיק שוה בדיוק "אין מלך בלא עם", והכל יחד, מלך-צדיק-עני, עולה משיח בן דוד. זהו הפסוק של "גילי מאד בת ציון... הנה מלכך יבוא לך".

אם כן, הקהל עם ארבע המדרגות של האנשים, הנשים, הטף והגר הוא סוד המלה הזאת – "מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא וגו'". "מלכך" הוא המלך שלך ממש, כאשר המלך נכלל בעם והעם נכלל במלך – "מלכך יבוא לך", להתייחד אתך ממש (ורמז: "מלכך" בגימטריא עם[ד]!).

זו הסגולה, לכך אנחנו מחכים, מתפללים שיתקיים עוד השנה הזו, היום הזה של "הקהל" בחג הסוכות.

ב. מעלת יום הקהל – יום יצחק ורבקה

התכללות שמיעה וראיה בהקהל

הפסוק אומר "ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במֹעד שנת השמטה בחג הסֻכות". אחר כך כתוב "בבוא כל ישראל לֵרָאות את פני הוי' אלהיך במקום אשר יבחר תקרא" – מופנה לפי רוב המפרשים, וכך ההלכה, ליהושע, שיש לו דין של מלך – "את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם". זו בחינת שמיעה דווקא. אבל קודם כתוב "לֵרָאות", ומכאן חז"ל לומדים ראיה-ראיה ממצות ראיה. הרי יש לנו שלש פעמים מצוה לעלות לירושלים, למקום אשר יבחר הוי', ליראות ולראות, להביא קרבן. בהקהל לא מביאים קרבן, וגם לא נכנסים למקדש – הקהל לא בעזרת ישראל בכלל, אלא בעזרת נשים – והעיקר הוא לשמוע.

ידוע מה שלמדנו הרבה פעמים שהמלה סוכות היא מלשון "הסכת ושמע ישראל" ("הסכת ושמע" עולה "זמן שמחתנו" וכו'!). "הסכת" היינו להקשיב, להאזין, אבל גם מלשון סוכה, "סוכה ברוח הקדש". זו בחינה של התכללות, כפי שהסברנו וכעת נסביר עוד טפה, של ראיה בתוך השמיעה – כמו שאומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", יש כוונה ש"שמע" ר"ת "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". כך בספר יצירה יש ביטוי "חכם בבינה" – "חכם" היינו ראיה ו"בינה" היא שמיעה. כך בהקהל באים להראות, ולומדים ראיה-ראיה, אבל לא כמו ראיה – העיקר הוא "למען ישמעו", בחינת הנשים, היום השני של סוכות, בחינת יצחק ורבקה.

יחוד יצחק-רבקה – עיקר שמחת סוכות

לאחרונה, מאז תחלת השנה, אנחנו מדברים על כך שזו שנה של החדרת האחדות בכל ממדי המציאות, עולם-שנה-נפש, כמו שכתוב בתחלת מעשה בראשית "יום אחד... מקום אחד... בשר אחד". "יום אחד" הוא שנה, "מקום אחד" הוא עולם ו"בשר אחד" הוא נפש. והנה, "בשר אחד" עולה בדיוק יחוד יצחק-רבקה[ה]. יצחק ורבקה הם עיקר השמחה. יצחק הוא לשון צחוק.

כתוב שעיקר השמחה בימים האלה, "זמן שמחתנו", "ושמחת בחגך והיית אך שמח", שייך ליצחק. זו עוד סבה שהקהל, שהוא שיא השמחה – כמו שיש שמחת בית השואבה, ש"כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו", יש שיא של הקהל. "הכל הולך אחר הפתיחה". ביום הראשון לא כל כך ברור אם יש שמחת בית השואבה, וגם אם יש היא לא עם כל השטורעם והכלים וכו' כמו בלילה השני. הלילה השני הוא השמחה של "יצחק מצחק"[ו]. שוב, היחוד של יצחק ורבקה הוא עיקר היחוד של המשכת האחדות בתוך הממד של הנפש בעולם-שנה-נפש. לכן יצחק-רבקה שוה "בשר אחד".

משה רבינו רצה לזכות בעצמו להכנס לארץ והתפלל "ואתחנן", יצחק-רבקה, תפלות כדי להכנס לארץ. מה הוא רצה לקיים שם? במקום אחד כתוב שהוא רצה לקיים מצוות התלויות בארץ, אבל הוא הכי רצה לקיים את מצות הקהל. אם משה היה אותו מלך שקורא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם, עם ה"לֵרָאות" בתחלה, סוכות לשון הסכת, הוא היה מחדיר את הראיה בשמיעה ומשלים את התיקון של עם ישראל בארץ ישראל, שלמות העם, שלמות התורה ושלמות הארץ. אז היה משיח בשלמות. זה מה שהוא רצה וזה מה שנזכה לו – הלואי כבר בשנה הזו, ביום הזה, שמשה יכנס וימשיך את היחוד של יצחק-רבקה, שהוא ה"הקהל", היום.

סוכה וארבעת המינים

בעצם, עד עכשיו למדנו שיש ארבע מדרגות – אנשים-נשים-טף-גרך, שהם י-ה-ו-ה, מח-לב-כבד-כליות – והן גם כנגד המינים. צריך להסביר איך הם בדיוק כנגד המינים של הלולב[ז].

המלך, שהוא הקורא בחג הסוכות – אם זהו מלך-צדיק-עני, משיח בן דוד, משה ש"הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון", שזוכה לייחד את העם אתו והוא בתוך העם לגמרי, כנ"ל – הוא בחינת הסוכה, המקיף, הכתר, סובב כל העולמות. יש ביטוי "סובב כל עלמין". כשכותבים סכה חסר ר"ת סובב-כל-העולמות.

אחר כך, המצוה של ארבעת המינים היא להמשיך זאת בפנימיות על ידי דעת. כל הענין של סוכות הוא דעת, "למען ידעו דורותיכם כי בסכת הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" – הסוכות הם ענני הכבוד לפי ההלכה, ועוד יותר, יש את המינים שממשיכים את הדעת לתוך מדות הלב ולתוך המלכות, לתוך זו"נ, כמו שעוד נסביר קצת.

בכל אופן, המבנה השלם של סוכות הוא כתר י-ה-ו-ה. הכתר, קוצו של י, הוא הסוכה, ואחר כך ארבעת המינים שהם י-ה-ו-ה.

ארבעת המינים כנגד האבות ויוסף

במדרש רבה כתוב שארבעת המינים – לפי סדר התורה, "פרי עץ הדר, כפֹת תמרים, וענף עץ עבֹת, וערבי נחל" –  ארבעת המינים הולכים כנגד האבות ויוסף:

"פרי עץ הדר" הוא אברהם אבינו, שההדר שלו הוא כמו "והדרת פני זקן", הראשון שזכה לזקנה, "עד אברהם לא היתה זקנה בעולם".

דווקא הלולב – שיש בו משהו מיוחד מאד ושדווקא עליו מברכים – הוא יצחק. למה הלולב הוא יצחק? כי יצחק היה כפות על גבי המזבח ופשט את צווארו בעקדה, לכך קוראים "כפֹת תמרים".

אחר כך ההדסים, "ענף עץ אבות", הם כנגד יעקב. למה? כי יעקב היה "רחוש בבנים" כמו שההדס "רחוש בעלים" – יש לו הרבה עלים קטנים מסביב. זו גם הסבה שיש מנהג, שהרבי הקפיד לקיים, להרבות בהדסים – לא מרבים בשאר המינים, אבל דווקא בהדסים מרבים. המצוה להרבות בהדסים היא כמו להרבות בילדים, שלכל אחד יהיו הרבה ילדים סביב, יהיה רחוש בילדים. יעקב רחוש בילדים, ולכן הוא כנגד ההדסים – כך דורשים חז"ל.

האחרון הוא יוסף, כנגד הערבות – כמו שערבי נחל לא מחזיקים מעמד יותר מדי, לא כמו שאר המינים, כך יוסף לא האריך ימים כמו האבות שלו (כי עלה לגדולה).

ארבעת המינים כנגד האמהות

אחרי שדורשים על אברהם-יצחק-יעקב-יוסף, לפי הסדר, ממשיכים לדרוש כנגד ארבע האמהות. באמהות יותר פשוט, יש ארבע – באבות צריך להוסיף את יוסף.

באמהות האתרוג הוא שרה, מאותה סבה – כתוב "ואברהם ושרה זקנים באים בימים", שניהם זקנים, "והדרת פני זקן", האתרוג שהוא מהודר וההידור שלו הוא דווקא הזקנה שלו. כתוב שהאתרוג הוא "פרי עץ הדר", "הדר באילנו משנה לשנה", מקיף את כל הזמנים, את כל העונות, כל העתים – סובל וסופג את כל המזגים, הכל נמצא בתוכו. זהו ההידור שלו, האחדות שלו. כל אחד מהמינים מבטא את האחדות בצורה אחרת. זה ממש קשור לכוונה הכללית של השנה הזו, החדרת האחדות בכל ממד של המציאות. שוב, שרה היא כמו אברהם, "פרי עץ הדר".

רבקה היא הלולב, כמו יצחק. יצחק הוא כמו הלולב כי כפות על המזבח, "כפֹת תמרים", ורבקה היא הלולב מסבה קצת אחרת. היא הלולב כי יש לו גם פרי מתוק וגם עוקצים, קוצים. כך לרבקה יש פרי מתוק, התמר, הבן הצדיק שלה, יעקב, וגם קוצים, הבן הרשע שלה, עשו. לכן דווקא רבקה היא הלולב, כמו יצחק. לפי זה, עיקר ה"והיו לבשר אחד", החדרת האחדות, גילוי האחדות, בתוך הנפש של עולם-שנה-נפש, לפי חז"ל, היינו יחוד האושפיזין של היום, היום של הקהל, הלילה השני של חג הסוכות.

אחר כך ממשיכים לדרוש, כמו קודם, שלאה היא "ענף עץ אבות", כי היא רחושה בילדים – לה יש הרבה ילדים, ולא לשאר האמהות. דווקא ה"ענף עץ עבֹת" היינו לאה אמנו.

הכי פשוט, מי שהכי פחות האריך ימים, ההיפך מה"זקן בא בימים" של אברהם ושרה, היא רחל – שמתה צעירה ממש. לכן היא משולה לערבי נחל, כמו בנה יוסף. חז"ל לא אומרים בפירוש, אבל יש משהו ביפי – שניהם מצטיינים ביפי המיוחד שלהם, רחל היתה "יפת תאר ויפת מראה" וגם יוסף היה "יפה תאר ויפה מראה" – שלא מסוגל לאריכות ימים (חוץ מזה שיוסף עלה לגדולה ולכן לא האריך ימים. יש משהו ביפי הזה שלא מסוגל לאריכות ימים, לא מחזיק מעמד הרבה זמן, כמו ה"ערבי נחל". זה בא לידי ביטוי בעיקר אצל רחל אמנו.

עד כאן הכל היה להסביר שחז"ל דורשים את ארבעת המינים כנגד האבות וכנגד האמהות שלנו, עם ישראל. מה שיוצא, הדבר המיוחד, שלא הייתי חושב בהשקפה ראשונה – שיצחק ורבקה הם דווקא הלולב. מברכים על הלולב, שהוא הכי גבוה ובולט בין המינים, ויוצא שבעצם מברכים על יצחק ורבקה. כך יוצא לפי המדרש.

ר"ה-יו"כ-סוכות – "טוב וישר", "טוב וסלח", "טוב וחסד"

לפני כמה ימים, בשבת, למדנו שראשי התיבות של התפלה שלנו "וטהר לבנו לעבדך באמת" הם לולב. לפי זה, גם שייך במיוחד ליצחק ורבקה שהם הלולב. יש בזה עוד רמז יפהפה: אם אני כותב לולב במילוי אותיות – למד וו למד בית – הוא שוה בדיוק כב פעמים הוי' ששוה בדיוק "והיו לבשר אחד" (572). אמרנו ש"בשר אחד" היינו יצחק-רבקה, והיינו לולב במילוי, לולב מלא. והנה, אותו מספר הוא גם מח-לב-כבד-כליות (שכנגד ארבעת המינים, כנ"ל)!

אפשר לנתח הלאה: כתוב ש-לולב הוא כמו חיים – ארבע אותיות, יש ערך ממוצע לכל אות, טוב. ד"פ טוב היינו חיים, לולב. יש משהו מאד טוב בלולב. מה לגבי אותיות המילוי לבדן? אמרנו שהכל במילוי עולה "והיו לבשר אחד", כב (יחד) פעמים הוי'. אבל רק חלק המילוי שוה 504. לולב הוא 68, ד אותיות, הממוצע הוא טוב. אותיות המילוי הן שבע אותיות – ל-מד ו-ו ל-מד ב-ית – שעולות 504, שמתחלק ב-7, והממוצע הוא חסד. יש כאן איזה רמז מאד יפה, שממוצע אותיות השרש הוא טוב וממוצע אותיות המילוי הוא חסד.

דברנו לאחרונה על הפסוק "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית הוי' לאורך ימים". יש משהו מיוחד בלולב – "וטהר לבנו לעבדך באמת", יחוד יצחק-רבקה, "והיו לבשר אחד" של השנה הזו – שהוא "אך טוב וחסד". הייתי חושב שיצחק ורבקה הם מדת היראה, "פחד יצחק", אבל רואים שיש בהם איזה טוב וחסד מיוחד –"אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". מי אומר זאת? דוד המלך, שבניינו מהגבורה של יצחק, "חסדי דוד הנאמנים". מתי זה קורה? בחג הסוכות, שעניינו טוב וחסד, "וימינו תחבקני".

מתי למדנו זאת? לפני הסליחות, בהקדמה לעשרת ימי תשובה, ראש השנה ויום כיפור. אמרנו שיש שלשה ביטויים בתנ"ך של "טוב ו..." – "טוב וחסד", "טוב וישר הוי' על כן יורה חטאים בדרך" ו"טוב וסלח [ורב חסד לכל קראיך]". "טוב וסלח" זה בעיקר יום כיפור, יום הסליחה. "טוב וחסד" הוא בעיקר מיד אחר כך, בחג הסוכות. אחרי שגומרים לבנות את המלכות, עם כל עשר הספירות שלה, פרצוף האחור – היא אחור עדיין – ואחר כך היא חוזרת פנים בפנים, זהו סוד הנסירה. ואז "וימינו תחבקני" בחג הסוכות, אהבה רבה ו"טוב וחסד". בראש השנה יש את היסוד, "טוב וישר הוי' על כן יורה חטאים בדרך" – איזו דרך? דרך התשובה של עשרת ימי תשובה. דווקא הדרך של התשובה היא "טוב וישר", ישר כמו תפארת, "איזהו היא דרך ישרה? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם".

המלה ישר גופא, בהיפוך הסדר, ר"ת ר"ה-שבת שובה-יו"כ – כולל את כל עשרת ימי תשובה. ישר הוא כפולת טוב – כי פעמים טוב. סלח ועוד חסד – "טוב וסלח" ביום כיפור ו"טוב וחסד" בסוכות – שוה י"פ 17. ביחד, 30 פעמים טוב ועוד י"פ טוב עולה מ"פ טוב – י"פ לולב, הכל נכלל בסוד הלולב של "וטהר לבנו לעבדך באמת", "טוב וישר", "טוב וסלח" ו"טוב וחסד", "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית הוי' לאורך ימים". זהו הענין של חג הסוכות בכלל, אבל עכשיו רואים ששייך במיוחד ללולב, שלפי חז"ל היינו יחוד יצחק ורבקה, שהאושפיזין שלהם עכשיו, ביום של הקהל.

"יום אחד", "מקום אחד" ו"בשר אחד" בנטילת לולב

נעבור לעוד נושא חשוב:

אמרנו שהסוכה, המקיף, היא הקוצו של י, והיא בעצם המקום – אנחנו נמצאים בתוך "מקום אחד" בחג הסוכות. יוצאים מהמקום הקודם, דירת קבע שלנו, ונכנסים לדירת עראי שבעת ימים – זו המצוה של התורה, זכר לענני הכבוד. המקום שלנו בחג הסוכות הוא בסוכה. זה נקרא "יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד" – "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה".

האתרוג, ש"דר באילנו משנה לשנה", סופג את כל הזמנים ואת כל האוירים, הוא ה"שנה" במפורש.

יוצא, עוד פעם, עוד רמז מובהק למה שאמרנו קודם, שהלולב – את הלולב לוקחים ביד ימין ואת האתרוג בשמאל, אוגדים את הלולב עם ההדסים והערבות, אבל הכל נקרא על שמו ומברכים עליו "על נטילת לולב" – הוא ה"בשר אחד". האתרוג הוא ה"יום אחד", נוטלים כל ארבעת המינים בסוכה שהיא "מקום אחד", ולפי זה הלולב הוא "בשר אחד" – בדיוק הגימטריא שעשינו קודם, ש-לולב מלא שוה "והיו לבשר אחד".

זו כוונה מאד פשוטה ומובהקת: כשאני מרים קודם כל את הלולב ביד ימין – בעצם אני מרים את הנפש. יחוד יצחק-רבקה ביד ימין. כשאני מחבר לאתרוג זהו הזמן – יחוד הנפש והזמן, העונה – והכל בתוך המקיף של המקום, "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו". המקיף הוא הסובב כל העולמות, סכה, ששם "סוכה ברוח הקדש" – יחוד "חכם בבינה", "הסכת ושמע ישראל היום". זו עוד כוונה מאד מכוונות לגבי עולם-שנה-נפש והאחדות כמו שמורגשת בקיום מצות נטילת לולב בתוך הסוכה בסוכות.

ג. "ארבעה הם קטני ארץ"

"וארבעה לא ידעתים"

יש כמה פסוקים במשלי, בסוף, שלפי חז"ל גם רומזים לארבעת המינים – ומתוכם גם אפשר להבין מהו הקוצו של י, המלך של הקהל. קוש"י הוא המלך ואנשים-נשים-טף-גר הם י-ה-ו-ה. אמרנו שעיקר הדגש, המהות של המצוה, הוא בעצם השמיעה, הלב, שהוא האשה[ח], "הנשים", "פנימיות הלב שליט על המח" כנ"ל.

אחד הפסוקים שדורשים על המינים הוא "שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים. דרך הנשר בשמים דרך נחש עלי צור  דרך אניה בלב ים ודרך גבר בעלמה"[ט]. יחסית קל, ודאי דברנו פעם, למדנו את ההקבלה – ש"דרך נשר בשמים", הכי גבוה, כנגד הלולב, עליו מברכים; "דרך נחש עלי צור" היינו העינים של ההדסים – "נחש" כמו רחש, המלה המיוחדת שאמרנו קודם, שההדסים רוחשים בעלים, זהו הריבוי שלהם. המלה "צור" לשון "פושט צורה ולובש צורה", "אין צור כאלהינו", "אין צייר כאלהינו", "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים", לשון פושט צורה ולובש צורה, העינים של הנחש, "דרך נחש עלי צור" ש"לא ידעתים", למעלה מטעם ודעת לגמרי; "דרך אניה בלב ים" הערבות; ובסוף "דרך גבר בעלמה", היינו האתרוג, הדעת.

המשכת הדעת בז"א ומלכות – בנשמות ישראל ובגרים

נסביר זאת: בכל נענוע של הלולב צריך לכוון, לפי האריז"ל, שבהולכה ממשיכים את הדעת לז"א ובהובאה ללב – אותו מקום שהכיתי "אשמנו, בגדנו" ביום כיפור, ה"טוב וסלח" – מביאים את הדעת גם למלכות. המלכות יורדת ומאירה את הדעת בעולמות התחתונים בי"ע, עד "למען דעת כל עמי הארץ כי הוי' הוא האלהים אין עוד" – מגיע עד ל"גרך אשר בשעריך", מוסיף את הגרים בזכות המעמד המיוחד של הקהל.

עוד פעם, ההולכה היא שהדעת תגיע לכל אחד מהקצוות של עם ישראל – דעת היא להכיר ש"כולא קמיה כלא חשיב" והקצוות הם מה שיש, כל קצה הוא הרגשת היש בצורה אחרת, כל אחד בפני עצמו, "יש מי שאוהב" ו"יש מי שירא", בכל אחת מהמדות. המשכת הדעת בתוך המדות החלוקות, הקצוות השונים ממש, זו עבודת הלולב. צריך קודם כל להמשיך לקצוות של עם ישראל, הז"א, על ידי ההולכה בכל נענוע. על ידי ההובאה ללב יוצא הבל להב הלב, הדבור, היכולת לתקשר את זה, לגלות את זה, טיכוס העצה שדברנו קודם, "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח", שמגיע עד ל"למען דעת כל עמי הארץ כי הוי' הוא האלהים אין עוד".

ידוע שהפסוק הזה – בו אנחנו מסיימים את ההושענות בחג הסוכות – "למען דעת כל עמי הארץ כי הוי' הוא האלהים אין עוד", שוה הכל פעמים הוי', כמו שאר הרמזים הידועים אצלנו ב-הכל פעמים הוי' – שהכל הוא ה' וה' הוא הכל. עיקר תכלית העבודה של סוכות הוא שהתודעה הזו תגיע לכולם, גם מחוץ לתחום הקדושה לגמרי, "יפוצו מעינותיך חוצה", "זמן שמחתנו" כמו שאמרנו קודם.

ההמשכה מדעת דרדל"א

העבודה היא להביא מהמקיף, הדעת כפי שהיא ברדל"א, ל"דרך גבר בעלמה", על ידי ההובאה ללב – המקור לכך בתוך המינים הוא האתרוג. זו המשכה של דעת דרדל"א שמאירה באוירא קדישא ואחר כך נמשכת לתיקון "וחטאה", פומא קדישא, לפי הקבלה. זו היכולת לדבר גם על המהפכה הרביעית שאנחנו מדברים, "למען דעת כל עמי הארץ", להגיע עד מטה-מטה, זהו כח הירידה של המלכות, עד בי"ע ועד לבין הקליפות, "כשושנה בין החוחים", וגם שם להפיץ אלקות ולגלות ש"הוי' הוא האלהים אין עוד" ו"כולא קמיה כלא חשיב".

אם כן, הדעת מתחילה מכך שאנחנו יושבים בענני הכבוד (בגימטריא אויר, סוד האוירא בו מאירה דעת דרדל"א כנ"ל)[י]. לכן הסוכה לא יכולה להיות למעלה מעשרים אמה, שעד עשרים אמה אדם יודע שהוא יושב בצל הסוכה, צלא דמהימנותא, ויותר מעשרים אמה הוא כבר לא יודע. עיקר החג הזה הוא הדעת, צריך שידע. יש מחלוקת בגמרא בין רבה בר עולא לרבא האם עשרים אמה כולל את הסכך או שלא – לפי רבה בר עולא הסכך צריך להיות בתוך עשרים אמה, אבל לפי רבא, וכך ההלכה, הסכך יכול להיות מחוץ לעשרים אמה. החלל הוא 20 אמה, ומעליו יכול להיות סכך ועדיין כשר. מבואר בעומק בחסידות שה"עשרים אמה" – ההלכה שפוסקים כמו רבא – כוללים את הכתר, "חללו של עולם". ממילא הסכך במקום יותר גבוה, הדעת דרדל"א, כנ"ל. שם, בפנימיות, יש "חביון עוז העצמות", כידוע. את חביון עז העצמות ממשיכים מתוך המקיף של הסוכה דרך המינים. שוב, קודם ממשיכים בז"א ואחר כך במלכות.

אם כן, יש פסוק אחד שמקביל את ארבעת המינים ל"ארבעה לא ידעתים" – דרך הנשר, דרך הנחש, דרך האניה ודרך גבר.

"ארבעה הם קטני ארץ"

אחר כך יש עוד ארבעה שם בספר משלי – "ארבעה הם קטני ארץ והמה חכמים מחֻכמים"[יא]. חז"ל אומרים שהם כנגד ארבעת המינים של הלולב, ה"קטני ארץ", והם "חכמים מחֻכמים", ש"אם קטנים הם בעיני אדם גדולים הם בעיני הקב"ה", זהו לשון חז"ל. מהם הדברים האלה ש"הם קטני ארץ"? "הנמלים עם לא עז ויכינו בקיץ לחמם"[יב] – קודם כל הנמלים. אחר כך "שפנים עם לא עצום וישימו בסלע ביתם"[יג]. אחר כך "מלך אין לארבה ויצא חֹצץ כולו"[יד]. ואחרון אחרון חביב, "שממית בידים תתפס והיא בהיכלי מלך"[טו]. יש פה יחידה מאד חשובה בספר משלי של "ארבעה הם קטני ארץ", שחז"ל דורשים כנגד ארבעת המינים.

יש כאן חמש דרגות – הכלל של "ארבעה הם קטני ארץ וגו'" ואחר כך הפרטים, נמלים, שפנים, מלך אין לארבה ובסוף שממית. יש כאן גימטריא מופלאה ביותר, שכל היחידה הזו שוה בדיוק שש פעמים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". היות שב"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" יש שש מלים, זאת אומרת ש"שמע ישראל וגו'" ב"רצוא ושוב" שוה בדיוק כל היחידה הזו. הכל כדי לשמוע את האחדות, כמו שאמרנו קודם שצריך לראות בתוך השמיעה, "הסכת ושמע", "שאו מרום עיניכם וגו'" בתוך ה"שמע ישראל". יש משהו מיוחד של החדרת האחדות, הנושא הכללי שלנו, דווקא ב"ארבעה הם קטני ארץ". כתוב בחסידות ש"קטני ארץ" כמו "ענוי ארץ". יש גם הבדל בין ענו לקטן, אלה שני ביטויים בתנ"ך, שתיכף נסביר את ההבדל ביניהם.

בכל אופן, כאשר כתוב בחז"ל "אם קטנים הם בעיני אדם גדולים הם בעיני הקב"ה". אפשר למצוא בזה מקור למה שכתוב בזהר "מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איזהו זעיר", "עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה. כידוע הכלל, כל מה שכתוב בזהר יש לו מקור במה שהוא יחסית נגלה שבתורה, בדברי חז"ל. שוב, איפה כתוב בחז"ל שמישהו קטן הוא גדול? כאן, "אם קטנים הם בעיני אדם גדולים הם בעיני הקב"ה", עולים לשרש של הנמלים והשפנים והארבה והשממית.

מעט-ענו-קטן-שפל

כתוב שענוים וקטנים דומים, אבל יש גם הבדל. כדי להבין זאת מוסבר שיש בעצם ארבע מדרגות. ב"פרק בעבודת ה'", לגבי בטול, אנחנו מסבירים שיש ארבע מדרגות כנגד י-ה-ו-ה – בטול, ענוה, הכנעה, שפלות. מסתמא כולנו מכירים את המושגים האלה ואת ההבדל בין בטול לבין ענוה לבין הכנעה לבין שפלות. כאן יש עוד יסוד וכלל גדול בתורת החסידות, שיש מעט, ענו, קטן ושפל[טז].

מה שדומה, זהה, בשני המבנים הוא הענו והשפל. שם ענוה ב-ה עילאה – "משה זכה לבינה", המעלה של האיש, "האיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". גדר הענוה הוא "לעי באורייתא תדיר ולא אחזיק טיבותא לנפשיה". וכך לגבי כל המעלות שלו – הוא כליל המעלות, גם במוחין וגם במדות, אבל לא מרגיש זאת בכלל, לא מרגיש שיש לו שום מעלה, כי הכל בבטול וענוה. זו המדה המיוחדת של משה רבינו.

השפלות – המדה המיוחדת של דוד המלך, שאמר על עצמו "והייתי שפל בעיני" – היא שמרגיש את פחיתות עצמו, מרגיש טוב-טוב כמה הוא גארנישט. ככה הוא חי, מתוך ההרגשה הזו, שהכל רחמים. על כל נשימה הוא עושה יחוד של רחמים ושפלות, שלא מגיע לי כלום, "תן לו משלו שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'", כל זה שייך למדת השפלות של דוד מלכא משיחא.

על מי נאמר שהוא קטן? יש כמה – "דוד הקטן", "שמואל הקטן" – אבל עיקר מקור הקטן הוא "קטנתי מכל החסדים" של יעקב אבינו, "מי יקום יעקב כי קטן הוא", הוא קטן בעיני עצמו. אדמו"ר הזקן מסביר בתניא, באגרת הקדש ב, שככל שה' עושה חסד עם מי ששרש נשמתו מהקדושה, כך הוא נעשה יותר ויותר קטן בעיני עצמו – ככל שה' גומל עמו חסד הוא יותר ויותר לא ראוי לחסד שה' עושה אתו, יותר ויותר קטן, "שנדמה בעיניו שחטא", כמו שכתוב שם, באגרת שאדמו"ר הזקן כתב כשהוא חזר מפטרבורג, אחרי שה' עשה לו נס גלוי, לעיני כל העמים. דווקא במצב הזה, הכרה בעצמת הטובה שה' גומל איתי, התגובה הספונטאנית, העצמית שלו, שהוא מקטין את עצמו. התכונה הזו של הקטנה, שאני קטן, באה לידי ביטוי, לפי חז"ל, דווקא במינים של הלולב – "ארבעה הם קטני ארץ" אבל "והמה חכמים מחוכמים" – ביטוי מיוחד שעוד לא הסברנו.

בכל אופן, יש עוד מלה אחת, שאמרנו הרגע – "מעט". ה' בוחר בנו וחושק בנו "כי אתם המעט מכל העמים". יש מי שרק מקטין את עצמו ויש מי שממעט את עצמו. הקדושה היא שכמה שזוכים שה' גומל אתי חסד אני מקטין את עצמי כשה' גומל אתי חסד. "מעט" הוא כאשר אני עצמי זוכה לגדולה – ככל שאני יותר גדול אני יותר ממעט את עצמי. זו עבודה של "מאן דאיהו רב איהו זעיר" – כל הזמן מעט. אני יודע שכמה שהשגתי בתורה – לא השגתי כלום, כפירוש הבעש"ט ל"תורת הוי' תמימה", שכל כמה שלומדים לא נגעתי בתורה. כל מה שמשה רבינו משיג את כל התורה, ה' מלמד אותו ארבעים יום וארבעים לילה וכו', אבל "ותחסרהו מעט מאלהים", הוא בחינת "מעט". דווקא על ידי עבודה זו של "מעט" – "מעט מעט אגרשנו מפניך", זו הסגולה לרשת את ארץ ישראל, צריך "מעט מעט". אלה הרמזים בזה.

מבנה ארבע הדרגות

בכל אופן, זהו כבר נושא גדול שאנחנו פותחים עכשיו: יש מעט – מישהו שהוא מעט, כל הזמן ממעט, לא בדיוק מקטין – "ותחסרהו מעט מאלהים". "מעט" הוא האות י של שם הוי' ו"ענו" הוא ה עילאה של שם הוי'. ה"מעט" הוא מה שב"פרק בעבודת ה'" נקרא בטול וענו הוא הענוה שם. ההכנעה שם מקבילה להקטנה, לקטן, "קטנתי מכל החסדים". לא בדיוק אותו דבר. לפי פשט כניעה היא כמו כריעה, "כעבדא קמיה מריה", והקטנה היא להרגיש את עצמי קטן, "קטנים הם בעיני אדם" דווקא ואז "גדולים הם בעיני הקב"ה". בסוף, אחרון אחרון, הוא השפל. יש פה ארבעה מדרגות, התבוננות חשובה ביותר.

ארבע המדרגות האלה הן גם כנגד המינים, כי לפי האריז"ל – י היא ההדסים, ה עילאה הערבות, ה-ו הוא הלולב ו-ה תתאה האתרוג. ידוע שאתרג ר"ת "אל תבואני רגל גאוה", המלכות, שלוקחים בשמאל – "בנין המלכות מהגבורות". הסוכה, שהיא הקוש"י, ה-י, היא עצם האין של עצם הנשמה – אין יותר מיעוט, "אין מזל לישראל", "נצר חסד לאלפים" – שמשתקף בתוך ה"ערבי נחל", סוד "אהיה אשר אהיה", שרש הענוה בכתר.

עד כאן באותיות קצרות – עוד נושא.

"קטני ארץ" – כלים דעקודים

כתוב שבכללות ה"קטני ארץ", "ענוי ארץ", שייכים לעוד מושג עמוק בחסידות – הספירות של עולם העקודים. בעולם העקודים כל האורות כלולים בכלי אחד. בעולם הנקודים, עולם התהו שנשבר, יש עשרה כלים – לכל ספירה יש כלי בפני עצמו. בעולם הברודים, עולם האצילות, יש התכללות, מה שנקרא נקודה-קו-שטח, נקודה-ספירה-פרצוף – התפתחות לפרצופים. אבל יחסית, כתוב כלל גדול בחסידות שבעולם הנקודים, עולם התהו, יש עשר – בלי התכללות, רק עשר. יחסית בעולם הברודים, שהוא התיקון, כל אחד מהעשר כלול מכולם – יש כבר מאה נקודות. החידוש שבעולם העקודים, שיש רק כלי אחד, עוד פחות מעולם הנקודים – הדגש שהבטול שם כל כך עצום שלא רואים את שרש הכלים. אם האורות היו מתגלים היו רואים שיש שם שרשי כלים, ואדרבא, בריבוי מופלג יותר אפילו מעולם הברודים, שהוא עולם התיקון. אם היה מתגלה הפוטנציאל, הכח, שיש בעולם העקודים הייתי רואה שלכל ספירה מהעשר יש מאה כלים להכיל. כלומר, סה"כ בעולם העקודים היו אלף כלים, "האלף לך שלמה", אבל אני רואה רק כלי אחד שכולל את כל האורות של העקודים (בסוד "איכה ירדֹף אחד אלף" – סוד האות אלף, ששוה א אך משמעותה 1000 – כלי אחד שהוא בעצם אלף כלים).

הכלי הזה, וההשתקפות שלו, נקרא "קטני ארץ"  ו"ענוי ארץ", כל לשונות של "מאן דאיהו זעיר איהו רב" – נראה קטן אבל הוא עצום. מה כתוב שם? "הנמלים עם לא עז" ואחר כך "שפנים עם לא עצום" – אבל בפנימיות יש כן "עז" וכן "עצום". ככה הארבה, בפנימיות יש לו מנהיג – רק שלא רואים אותו, הוא נסתתר. אחרון אחרון, השממית, עושה את הבית שלו מתוך עצמו, על דרך "מהתעבות האורות נתהוו הכלים". הוא גם מסכן את עצמו. אצל כולם כתוב שבחכמה המחוכמת שלהם הם גם מסכנים את עצמם, ואף על פי כן יש להם חכמה מיוחדת.

המשכה מחכמה סתימאה ומדעת דרדל"א

יש מפרשים ש"חכם מחוכם" הכוונה לא רק שחכם בעצמו, אלא כמו שכתוב בפרקי אבות "איזה הוא חכם? הלומד מכל אדם" – ש"מחוכם" מכולם, מקבל נקודות חכמה מכל אחד, ולכן הוא חכם מחוכם. אבל בחסידות כתוב שיש חכמה עילאה דאצילות, ויותר גבוה מזה יש חכמה סתימאה.

נאמר באותיות קצרות: הדעת של חג הסוכות שממשיכה את הגילוי של "כולא קמיה כלא חשיב" בתוך הקצוות של ז"א, בתוך שרשי הנשמות של ישראל, כמו שדברנו קודם – היא לא מח"ע דאצילות אלא מחכמה סתימאה. זה בהולכה. ואילו בהובאה, אל הלב, שם הדיבור, הבל להב הלב, היכולת להגיע עד מטה מטה, למלכות, ולגלות בלב ש"אין עוד מלבדו" – לא מספיק חכמה סתימאה אלא צריך המשכה מדעת דאוירא, "דרך גבר בעלמה", דעת דרדל"א, ששרשה האמתי בחביון עז העצמות, בפנימיות האמונה של נשמות ישראל. מלא דעת – מפנימיות המקיף של הסוכה, נמשך דרך הלולב, ועיקר הגילוי של הדעת הזאת (וחג הסוכות הוא חג של דעת) הוא בהובאה של המינים, אל תוך הלב.

ההמשכה של המינים ללב בעצם מחברת את ה"טוב וחסד", "אך טוב וחסד ירדפוני", עם ה"טוב וסלח" הנ"ל. לכן דורשים שמענן הקטרת של הכהן הגדול שנכנס לפני ולפנים ביום הכיפורים נעשה הסכך של הסוכה, ומהסכך של הסוכה נמשך עד מטה-מטה, "למען דעת כל עמי הארץ".

עד כאן הפרק הראשון של הקהל, מה שצריך לכוון בהקהל: שאנחנו, האנשים-הנשים-הטף-הגר, בעצם הדרגות השונות שבתוך המלך עצמו, שקורא את התורה באזנינו דווקא. אלה המאזניים שלנו, שהתכל'ס שלהן היא הכליות, "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח" ויתגלה שהכל זה הוי' והוי' זה הכל.

עד כאן, שיהיה לנו "זמן שמחתנו" בשלמות של "יפוצו מעינתיך חוצה" ואז "קאתי מר דא מלכא משיחא" בחסד ורחמים.

מועדים לשמחה.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• תכלית מצות "הקהל" היא חיבור המלך והעם.
• נצח והוד הם "לבר מגופא" – היכולת להגיע אל מחוץ לתחום המוכר ולקרב רחוקים.
• במצות "הקהל" יש כח מיוחד למימוש המהפכה הרביעית.
• נצח הוא הכח "לבלתי ידח ממנו נדח" ביחס ליהודים ("נצח ישראל") והוד הוא אותו הכח ביחס לניצוצות שבאומות העולם ("ורבים מעמי הארץ מתיהדים").
• מלך ר"ת מח-לב-כבד – סדר השליטה של מושכל-מורגש-מוטבע – אך ה-כ רומזת גם לכליות.
• אנשים-נשים-טף בעם ישראל הם כנגד מח-לב-כבד (מושכל-מורגש-מוטבע).
• "גרך אשר בשעריך" מכוון כנגד הכליות, שנותנות עצות איך להגיע גם לרחוקים ביותר.
• ארבע מדרגות העם ב"הקהל" הן כנגד מח-לב-כבד-כליות של המלך.
• מח-לב-כבד-כליות רומז לסוד "הנה מלכך יבֹא לך" האמור במשיח.
• ארבעת המינים הם בסוד "וארבעה לא ידעתים" – המשכה מרישא דלא ידע ולא אתידע.
• כוונת נטילת ארבעת המינים היא המשכת דעת ממקורה העליון הרמוז בסכך הסוכה.
• בהולכת המינים לכל הקצוות ממשיכים דעת לכל קצוות עם ישראל, כל סוגי הנשמות, ובהחזרת המינים ללב ממשיכים דעת למלכות, כח להגיע גם ל"כל עמי הארץ".
• כדי להמשיך דעת לז"א – לכל הקצוות בעם ישראל – נדרשת המשכה מחכמה סתימאה (ולא די בחכמה הגלויה).
• כדי להמשיך דעת למלכות – עד להמשכת דעת ל"כל עמי הארץ" – נדרשת המשכה מדעת דרדל"א (ולא די בהמשכה מחכמה סתימאה).
• ל"ארבעה הם קטני ארץ" – הרומזים לארבעת המינים – יש כח מיוחדת לגלות-להחדיר את ה"אחד" בכל פרטי המציאות.
• לכל דבר בפנימיות התורה ניתן למצוא מקור גם בחלק הנגלה שלה.
• הקטנים בעיני אדם גדולים בעיני הקב"ה.
• לעבודת ההקטנה ארבעה גוונים – מיעוט-ענוה-הקטנה-שפלות.
• כאשר האדם זוכה לחסד ה' עליו להקטין עצמה וכאשר הוא זוכה לגדולה עליו למעט את עצמו.
• עבודת המיעוט-העצמי הוא סגולה לירושת הארץ.
• בנקודת ה"מעט"-האין שלו האדם אינו רשע – וכשמגלים אותה אזי "והתבוננת על מקומו ואיננו".
• הספירות דעקודים הן בסוד "ענוי ארץ" ו"קטני ארץ" – נראה שיש כלי אחד, אך בעצם טמון בו ריבוי עצום של כלים.
• ב"ענוי ארץ" ו"קטני ארץ" 'עקוד' כח אין-סופי שאינו נראה במבט ראשון.