חמשה טעמים לנתינת התורה במדבר

ב. חמשה טעמים לנתינת התורה במדבר

טעם ראשון: כתר תורה במקום הפקר – כל מי שרוצה ליטול יבוא ויטול

אמרנו שיש כמה וכמה טעמים למה ה' בוחר לתת את התורה במדבר. הדבר שמובא ברמב"ם שהתורה ניתנה במקום הפקר, כדי שידעו ויבינו כל באי עולם שהתורה הפקר וכל הרוצה יכול ללמוד. כתר כהונה וכתר מלכות אינם הפקר, אלא בירושה, אבל כתר תורה מופקר לכל מי שרוצה להרים. צריך להתייגע – "[לא יגעתי ומצאתי אל תאמין] יגעתי ומצאתי תאמין" – אבל מי שמתייגע זוכה לזה. מי שנוסע מרפידים – עוזב את רפיון הידים לגמרי, ומתמסר לתורה (וכפי שנתבאר בשיעור ראש חדש סיון) – אז מגיע ל"ויחן שם ישראל נגד ההר", ואז הוא יכול לקבל את התורה. כמו שאמרנו, שהקב"ה נותן את התורה אבל עלינו לקבל את התורה. זו הסיבה הידועה שה' נותן דוקא במדבר, לומר שהתורה היא הפקר לכל.

טעם שני: "מי שמשים עצמו כמדבר"

יש עוד מאמר חז"ל ידוע, שבשביל לזכות בתורה לא מספיק לדעת שהתורה מונחת במקום הפקר ואני צריך להרים אותה, אלא שאני עצמי צריך להיות כמדבר. התורה נתנה רק למי שמשים עצמו כמדבר, למי שמשפיל עצמו כמדבר. מדבר הוא מקום שכולם דורסים עליו. צריך להיות "ונפשי כעפר לכל תהיה" ואז "פתח לבי בתורתך" (כמו שאומרים אחרי שמו"ע). קבלת התורה היא בלב, וכדי לקבל את התורה צריך שאדם ישים את עצמו כמדבר. זה טעם שני.

טעם שלישי: התורה לא שייכת למקום מסוים

חמשת שמות המדבר (כנגד "חמשה שמות נקראו לה לנשמה")

הטעם השלישי בעצם יוצא מהתוס' על הגמרא בשבת[א], בסוגית מתן תורה, בה כתוב שחמשה שמות נקראו למדבר. נאמר את חמשת השמות לפי הסדר הקבלי שלהם (שנסביר בהמשך): מדבר קדמות, מדבר קדש, מדבר סיני, מדבר פארן, מדבר צין. השם העצמי – חורב. יש מי שחולק ואומר שהשם העצמי הוא סיני, וחורב הוא אחד מחמשת השמות. הגמרא הזו בדיוק מקבילה ל"חמשה שמות נקראו לה לנשמה", וכמו שמבואר – במיוחד בחסידות – שזה לא כולל את עצם הנשמה. יש את עצם הנשמה, ויש את "חמשה שמות נקראו לה, נפש רוח נשמה חיה יחידה". המקום היחידי בחז"ל שממש מקביל למדרגות הנשמה הוא המאמר הזה, שיש את העצם ויש לו תוספת של חמשה שמות. אז יש מחלוקת מה העצם, חורב או סיני. אם זה חורב, אז חמשת השמות הם מדבר קדמות, מדבר קדש, מדבר סיני, מדבר פארן, מדבר צין.

קושית ר"י בעל התוספות

יש תוס' ארוך על המקום, שר"י בעל התוס' אומר שם שהוא לא מבין את זה בכלל – אומר שכל מדבר כאן הוא מקום אחר לחלוטין, מדבר צין זה לא מדבר פארן וזה לא מדבר סיני ואף אחד מהם ודאי לא מדבר קדמות וכו'. הוא מביא את הפסוקים המפורשים במסעות, שממדבר סיני נוסעים הלאה עד שמגיעים למדבר פארן, ממדבר פארן נוסעים הלאה עד שמגיעים למדבר צין, ושלשת המדברות הללו כולם בצד דרום של ארץ ישראל. לפי הסדר זה קודם סיני, אחר כך פארן ואחר כך צין (וכך יוצא לנו גם הסדר הקבלי כמו שיתבאר, מסיני-בינה לפארן-תפארת לצין-מלכות, סוד "הלך בתם" ר"ת בינה-תפארת-מלכות כנודע). אבל קדמות, כשמו כן הוא, הוא בצד מזרח של ארץ ישראל, בערבות מואב שם חנה עם ישראל לפני שעברו את הירדן ונכנסו לארץ.

איפה בכלל מוזכר מדבר קדמות? במלחמת סיחון[ב], שמשה שולח מלאכים ממדבר קדמות לסיחון מלך חשבון, פותח בשלום. אז זה בכלל מקום אחר. אז איך הגמרא אומרת שחמשה שמות נקראו לו, לאותו מדבר של מתן תורה?! לגבי הקושיא הראשונה, שמאריך בה, שלא סיני זה פארן ולא פארן זה צין, בסוף הוא מסתדר שזה המשך אחד – זה מדבר גדול, והיות שכל המקומות האלה בהמשך אחד אז נניח שלהכל קוראים מדבר אחד. אבל מדבר קדמות הוא משאיר בצ"ע, כי זה בכלל מקום אחר – לא קרוב בכלל, לא בצד דרום של ארץ ישראל אלא בצד מזרח. כך משאיר ר"י בעל התוס' בצ"ע. זה לאחר שהוא אומר שקדש הוא סיני – לזה מסכים, שמדבר קדש הוא מדבר סיני, ויש הוכחה לזה בפסוק בתהלים כט (שם נמנו הקולות של מתן תורה), ששם כתוב "קול הוי' יחיל מדבר, יחיל הוי' מדבר קדש". הוא אומר שמדובר בשעת מתן תורה, וכך מבין שהמקום של מתן תורה נקרא מדבר קדש – אם כן, קדש הוא סיני (סוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", חכמה-קדש ובינה-סיני, כמו שיתבאר). סיני קרוב לפארן – מספיק קרוב שנניח שנחשב המשך אחד. פארן מספיק קרוב לצין שנניח שהכל דבר אחד. אבל שוב, קדמות לא מסתדר.

הסבר שאר המפרשים: הגמרא באה להחדיר מודעות שכל המדבריות הן אחד בעצם

שאר המפרשים אחרי התוס' – המפרש העיקרי, שנראה כמה נוכל להתייחס היום, הוא המהר"ל מפראג, שכדרכו בקדש מאריך באגדתא, ובחז"ל הזה מאריך בספר תפארת ישראל. יש עוד חז"ל, לא בגמרא אלא במדרש[ג], שכתוב שלהר עליו נתנה תורה נקראו חמשה שמות (לא למדבר) – הר אלהים, הר בשן, הר גבנונים, הר סיני, הר חורב. שם אין ששי עצם, אלא רק חמשה שמות של ההר. בחז"ל הזה הוא מאריך להסביר את חמשת שמות ההר בספר גבורות ה'. אבל את חמשת שמות המדבר, עם העצם (שתלוי במחלוקת), הוא מאריך להסביר בתפארת ישראל.

הוא מסביר, וכך גם עוד מפרשי האגדתא בש"ס, שאף על פי שקדמות הוא באמת הכי רחוק מכל שאר המקומות, מה שחז"ל רוצים לומר כאן שכל המדבר כולו הוא בעצם דבר אחד, מהות אחת. כל מה שמוזכר מאז יציאת בני ישראל ממצרים ועד שמגיעים לארץ טובה ורחבה, ארץ נושבת, ארץ ישראל – הכל זה "המדבר הגדול והנורא", זה מדבר נורא גדול, וכל המדברות וכל השמות הם בעצם דבר אחד. זה מה שרוצים להדגיש, ודוקא מתוך המודעות הזאת, שכל המדבר על כל השמות והמקומות זה מהות אחת – זו מודעות של מתן תורה, שצריך לדעת שהתורה נתנה במדבר שהוא גדול ונורא, שהוא נורא גדול.

איך אנחנו אומרים את זה בשפה שלנו? כתוב שאם התורה היתה נתנת בישוב אז בני אותו ישוב – אפילו כאן בארץ ישראל – היו אומרים שהתורה שייכת לאותו מקום, שהתורה שייכת לארץ ישראל. זה אוטומטי, מחויב המציאות, שאם התורה נתנת במקום מסוים בני המקום יחשבו (קצת בצדק לכאורה) שהתורה שייכת להם. זה קצת דומה לפירוש של ההפקר, אבל אחרת בכל זאת. הפקר הכוונה שלא שייך למישהו מסוים, וכאן הכוונה שלא שייך למקום מסוים על כדור הארץ. בפירוש הקודם שלא שייך למשפחה מיוחדת – זה לא כמו כתר כהונה או כתר מלכות – אלא מונח וכל אחד יכול לזכות בזה. אבל כאן הדגש הוא שאתה חושב שהתורה נתנה במדבר סיני, אבל ה' נתן את התורה שם כי מדבר סיני ומדבר קדמות זה אותו דבר (והוא על דרך סוד קפיצת הארץ של יעקב אבינו ושל הבעל שם טוב, שכל המדברות נקפלו למדבר סיני – "באו מדבר סיני", יחד עם עם ישראל).

סדנא דארעא חד הוא

איך אומרים את זה בלשון הנגלה של התורה? "סדנא דארעא חד הוא" (וקצת פלא שלא ראיתי אחד המפרשים שמשתמש בלשון זה). זו הלכה של שמואל בגמרא[ד] (שמואל דוקא, ששרשו במוחין דאמא כידוע, בבינה עילאה, עליה נאמר "ואי זה מקום בינה", וכמו שיתבאר, וד"ל), שמי שקונה עשר שדות בעשרה מקומות שונים לגמרי – שדה כאן ושדה באמריקה (לא מפורש, אבל זה הפשט שיוצא, שאפילו אם יש את הים הגדול באמצע) – ומחזיק בשדה אחת, לא מחזיק באמריקה אלא בשדה אחת מהעשר שקנה ביחד, קונה את כולן, כי "סדנא דארעא חד הוא". גוף כדור הארץ הוא בעצם דבר אחד. עד כדי כך שהמפרשים, כמו המצודות על התנ"ך בכמה מקומות, כותב ש"ארץ" היא לשון יחיד ו"שמים" לשון רבים – כמו "שמעו שמים והאזיני ארץ", בתחלת נבואת ישעיהו – כי יש הרבה שמים, שבעה רקיעים, אבל ארץ יש רק אחת.

הוא אומר שזה מה שאמרו חז"ל "סדנא דארעא חד הוא". איפה זה מתגלה שבעצם "סדנא דארעא חד הוא"? במדבר (בחינת תהו, "בארץ מדבר ובתהו ילל ישמן", ששם גילוי האחדות הפשוטה ללא התחלקות והתכללות הספירות זו בזו, סוד עולם התיקון, סוד ספירת העומר חסד שבחסד עד מלכות שבמלכות, לא כך המדבר, אין כאן פארן שבסיני וקדמות שבצין וכיוצא בזה אלא "סדנא דארעא חד הוא" בעצם, וזה גם סוד אפשרות הקיפול כנ"ל, שאין זה התכללות המקומות אלא גילוי מילתא שהכל אחד בעצם, וד"ל).

זה המאמר חז"ל הזה, שכל השמות של המדבר, בכל המקומות האלה, זה הכל מקום אחד, הכל אותו מדבר. שוב, התוס' נשאר בצ"ע לגבי "מדבר קדמות", שזה בכלל מקום אחר לכאורה, אבל כמו שנסביר "קדמות" הוא הכתר עליון של הכל, שמשמה הכל יוצא. שם זה האורות הגדולים ביותר של התהו, שצריכים אותם כדי לנצח את סיחון ועוג. צריך את הכחות ואת האורות של "תהו ילל ישמן" דוקא של מדבר קדמות (לאחר שפותחים בשלום, כמו שכתוב בפסוק).

התורה – תופעה לא מקומית (ולא מוגבלת בזמן)

שוב, איך אנחנו אומרים את הרעיון הזה בשפה שלנו? אומרים שהמדבר הוא מודעות לא-מקומית. שאם התורה היתה נתנת במקום ישוב אז אוטומטית המודעות של התורה היתה מודעות מקומית, משהו מוגבל, וגם זמני (כי מקום וזמן הולכים יחד). אבל כדי שהתורה תהיה גם תורה לא-מקומית, ששייכת בכל מקום, וממילא גם לא זמנית, אלא נצחית לעולם ועד (וכתורת הבעל שם טוב הידועה, גם בנוגע למצות התלויות בארץ, ובכלל בנוגע לכל ספורי התורה, שהכל שייך לעבודת השי"ת בכל מקום ובכל זמן לכל נפש מישראל, הרי זה עיקר תורת החסידות, ראשית הגילוי של תורת משיח) – בשביל זה חייבים לתת את התורה בתוך המדבר, מדבר שיש לו חמשה שמות וכל שם הוא מקום אחר לגמרי, אבל זה אותו מדבר (הכל הוא מדבר סיני ר"ת "נכנס יין [שבעים פנים לתורה] יצא סוד [איך שהכל אחד למעלה מהמקום והזמן]"). אם כן, עד כאן זה הטעם השלישי לנתינת התורה במדבר דוקא, שיש לו אסמכתא חזקה בתוך התוס' וכל המפרשים שבאים אחרי התוס'.

סיכום שלשת הטעמים עד כה

נחזור: יש טעם הכי פשוט, שהתורה נתנה במדבר כי זה מקום הפקר, שכל אחד יכול לבוא ולזכות בכתר תורה. יש עכשו הטעם שאמרנו, שנראה לפי הסוד שזה הולך ביחד אתו, שהטעם שהתורה היא משהו לא מקומי וממילא גם לא זמני. יש את הטעם שבשביל לזכות לתורה צריך שאדם ישים עצמו כמדבר – שרק מי שמשים את עצמו כמדבר יכול לזכות לתורה. הרי התורה נמשלה למים, ו"מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך" כך דברי תורה נקווים רק במי שמנמיך את עצמו, מי שהכי למטה. לכן כתוב שמי ש"ענו טפי" – כמו בית הלל, או כמו הבית יוסף – הלכה כמותו. כמו דוד המלך שאמר "והייתי שפל בעיני", שמפני זה "'והוי' עמו', הלכה כמותו בכל מקום". ההלכה רק כדעת הענוים, כי דברי תורה יורדים למקום הכי נמוך. עד כאן שלשה טעמים. יש עוד שני טעמים.

טעם רביעי: המדבר – מקום של דבור מתוך בטול במציאות

יש טעם שמדבר הוא לשון דבור – שתי המלים נגזרות מאותו שרש, דבר. על פניו זה קצת נשמע כדבר והפוכו – מדבר הוא מקום שומם, בקושי מהדהד שם איזה קול, ודבור הוא ישוב. האדם נקרא מְדַבֵּר, אדם יושב במקום מיושב – זה התכלית של בן אדם, שיהיה מיושב בתוך ישוב, לא במדבר. אם כן איך זה שמִדְבַּר הוא לשון מְדַבֵּר? הפירוש של "משים את עצמו כמדבר" נקרא בעבודת ה' שפלות וענוה – גם המדבר הוא שפלות, וגם הר סיני הוא הנמוך בין ההרים. "משה קבל תורה מסיני" – משה הוא הענו מכל אדם, וגם ההר הוא אמנם הר, אבל נמוך בעצם. לתכונה זאת קוראים שפלות. המדבר שהוא לגמרי נדרס ונדרך הוא שפלות. ההר הנמוך הוא ענוה. יש עוד משהו – בטול, בטול מוחלט. בטול הוא פנימיות החכמה.

פסוק הכותרת לפני עשרת הדברות הוא "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר". כולם היו שם, גם הדורות הבאים, כל הנשמות העתידות, אם כן למי מכוונת המלה "לאמר"? הרי כולם היו שם, ו"לאמר" זה תמיד למישהו אחר. האור החיים הקדוש מונה עשרה פירושים, שפעם[ה] עשינו מהם פרצוף, אבל אדמו"ר הזקן אומר פירוש אחד בשם המגיד בשם הבעל שם טוב – ש"לאמר" הכוונה שהדברים יאמרו מעצמם. "אורייתא מחכמה נפקת", וכדי להיות שייך לתורה, לזכות לתורה, צריך להיות בבטול במציאות שזה דרגת החכמה. מי שבטל במציאות אז "אני המשנה המדברת בתוך פיך".

קודם הזכרנו את הבית יוסף כענו ושפל, שאליו יורדים המים ממקום גבוה למקום נמוך, אבל כאן עוד יותר. ה"בית יוסף" זכה למגיד, ולא עוד אלא שזכה ל"אני המשנה המדברת מתוך פיך". לזכות לזה זה בטול, ולא רק שפלות – זה בטול במציאות, זה "תען לשוני אמרתך". "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", שהדברים יתאמרו מעצמם בפיו של מי שבטל ולומד תורה מתוך בטול. לכן המדבר הוא "מפעיל".

יש ווארט שהמגיד אמר לאדמו"ר הזקן, שכל שם עצם עם האות מ בתחילה הוא על דרך לשון מפעיל[ו] – המדבר הוא זה שפועל את הדבור, הסבה של הדבור. בדרך כלל בסבה לא שומעים או רואים את התוצאה, המסובב, אבל הוא המניע – "כח המניע הבלתי מתנועע". אמרנו שלא שומעים דבור במדבר אלא בישוב, אבל מי שפועל את זה הוא המדבר. הוא שרש הדבור. התורה נתנה במדבר כדי שנזכה לחכמה עילאה, "אבא מקנן באצילות". הישוב מתחיל מעולם הבריאה ומטה, אבל יחסית האצילות זה עדיין בגדר מדבר – הוא בטל, מקום של בטול במציאות, וזה שרש המדבר.

טעם חמישי: המדבר מצמיח הנהגה

אחרון אחרון חביב, עוד פירוש למה התורה נתנה במדבר, וכבר רמזנו לזה קודם: כמו שמדבר הוא לשון דבור, דבור הוא גם לשון הנהגה – "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור". הוא הדבר שאמרנו בהתחלה, שיש תכונה וסגולה מיוחדת במדבר להכיר ולקבוע הנהגה בעם ישראל. זה גם לכאורה דבר והפוכו: הנהגה היא בשביל ישוב, התכלית של ההנהגה היא ליישב את הארץ, להגיע לארץ נושבת. אבל כדי לבנות את ההנהגה, להכיר במנהיג – במשיח הנקרא "צמח שמו ומתחתיו יצמח" – ושהוא יתחיל לסדר את העם (הענין של חומש הפקודים כנ"ל), זה דוקא במדבר, לשון הנהגה. אי אפשר להכנס לארץ ישראל בלי הנהגה. זו בעיה – אם נכנסים לארץ וחושבים שכאן בארץ נבנה את ההנהגה, יש בזה טעות. אי אפשר לבנות הנהגה לאחר שאנחנו כבר באיזה מקום מיושב (שנדמה לנו שהחיים כבר מסודרים, מאיזו בחינה שלא תהיה). חייבים לבנות את ההנהגה מחוץ לישוב, במקום מדבר, שזה כאן.

סיכום חמשת הטעמים

למי שלא היה פה בהתחלה – אמרנו שיצהר, כאן, זה מדבר, זה נקרא "מדבר ארץ ישראל". כל מקום מופקר בהשגחה פרטית הוא מדבר. חשבנו שרע מאד שהממשלה מפקירה מקומות בארץ ישראל, אבל כעת רואים שזה בהשגחה עליונה – צריך שהמקום הזה יהיה מדבר, בשביל כל חמשת הדברים שאמרנו:

צריך מדבר, בשביל שלא יהיו מיוחסים. אין משפחות מיוחסות בין המתנחלים, וברגע שמתחיל להיות ככה זה כבר לא התנחלות. מי החלוצים? החל מבני גד, הפחות מיוחסים הם החלוצים.

דבר שני – אנשים בשפלות, שמשימים את עצמם כמדבר (וממילא דוגלים בעבודה עברית, כל סוגי העבודה, גם ה'בזוים' ביותר).

דבר שלישי, שזה יותר קשה – אנשים שחושבים לא מקומי. דרך אגב, אחד שחושב לא מקומי, אז גם כשיעקרו אותו מביתו ר"ל זה לא ישבור אותו, בגלל שהוא לא מקומי, בעצם הוא לא מקומי. זה דבר שאנחנו מדברים עליו כל הזמן, שבקושי תופסים את הנקודה הזאת – שצריך להיות לא מקומי, זה השרש, זה הכתר (כפי שמתגלה בבינה דוקא כמו שיתבאר, סוד גילוי עתיקא באמא דוקא, שעל כן שני שמות העצם, מאן כדאית ליה ומאן כדאית ליה, כאשר מתפרשים כשם תאר מקומם בבינה דוקא, וד"ל).

כל מה שדברנו זה אורות דתהו, ואחר כך ה' רוצה שנכניס את האורות דתהו בכלים דתיקון, אבל קודם צריכים להאחז בשרש, באורות דתהו. כך הרבי אומר, שהמשיח הוא אורות דתהו, אבל צריכים להוריד אותם לתוך כלים דתיקון. משה רבינו הוא תהו, מהשמיטה הקודמת – רק הוא, הנשמה הכי תוהית בכל התורה כולה – והוא זה שנותן תורה, שזה תכלית התיקון. תכלית התיקון, שזה התורה עצמה, באה מהנשמה שהיא הכי תהו מכולם – "מן המים משיתהו", משיתהו אותיות "שמי-תהו". "משיתהו" בגימטריא "[אשר עשה משה] לעיני כל ישראל", שכולם יראו ויבינו את זה. יש את התופעה-לא-מקומית, שזה המדבר, "סדנא דארעא חד הוא".

למעלה מכל זה יש את הבטול המוחלט, "אני המשנה המדברת בתוך פיך", שזה המדבר מדבר.

יותר גבוה מהכל, שדוקא במדבר – שלכאורה לא צומח בו שום דבר, אבל כן צומח שם משהו, הדבר הכי חשוב – צומח "צמח שמו ומתחתיו יצמח", משיח צומח שם, הנהגת עם ישראל צומחת במדבר.

אשרינו שהמדבר שלנו היום הוא "מדבר ארץ ישראל", זה זכות שזה מדבר של ארץ ישראל!