1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (143)

ד"ה "ויהי הוא טרם כלה" (4)

ז' תמוז ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

נגנו "צמאה לך נפשי".

הגענו לפרק מ. הוא אומר שהבירור מלמטה למעלה הוא בירור דאור חוזר, שהוא אופן אחד בעבודת הבירורים – בהמשך נגיע לאופן השני – רק שבו עצמו יש שתי בחינות:

מ) והנה כ"ז הוא הבירור בדרך או"ח שהוא אופן הא' בעבודת הבירורים רק שבאופן זה גופא הנה יש שני דרכים, הא' הוא הפרדת החומרי' והגסות [כל הזמן הוא מוציא פסולת, כי יש לו הרבה פסולת. צריך לבטל גסות – בנפש היינו לבטל הרגשת היש, לבטל את הגאוה שלו וכו'.] ע"י עבודה ויגיעה מלמטלמ"ע, והב' [אופן שני בתוך העבודה שבכללות היא מלמטה למעלה היא של מי שלא כל הזמן עוסק בחומריות שלו. הוא עושה הפרדה, אך הדרך היא] דהפרדת החומרי' הוא ע"י המשכת גילוי אור עליון והיינו דאופן הבירור הנה בשני הדרכים שוה שהוא בדרך או"ח [בשתי הדרכים הוא עולה לאט לאט מלמטה למעלה.], אמנם אופן הב' הוא הבירור בדרך או"י [יש בו גם ממד של אור ישר.] והוא לקחת חלקי הטוב מהנה"ב [הוא מתמקד בטוב – לא רק בנפש האלקית יש טוב, אלא גם בנפש הבהמית יש טוב, נקודות טובות, שאדם רוצה לעבוד את ה' "'בכל לבבך', בשני יצריך". יש לנפש הבהמית יותר כח ואפשר על ידה לקיים "[משכני אחריך] נרוצה" לאלקות. על ידי מה הוא מוצא את הטוב שבנפש הבהמית? צריך איזה פרוז'קטור להאיר. אצלו האור הוא] ע"י הגילוי אור דנה"א [שנמצאת אצלו מספיק בגילוי, ועל ידה הוא מזהה את חלקי הטוב, ה"לשם שמים", שיש בנפש הבהמית.], וכמו בהבירור מלמע' בז' מלכין דתהו [שכל אחד מהם מלך ומת, "וימלך... וימת". כתוב בעץ חיים על הבירור שלהם] שתחלה נתברר היותר טוב [את הניצוצות הכי חזקים וגדולים.] מה שנכלל באלקות דאצי' [כמו שאמרנו שגם בנפש הבהמית יכול להיות רצון טוב לשם שמים. כך ה' עצמו תקן את עולם האצילות. עולם התהו גם היה בדרגת האצילות, אבל אצילות דנקודים, ואחרי שהוא נשבר ה' לקח את החלקים הכי טובים שלו – שיש בהם לא רק רצון לעבוד את ה', אלא גם בטול במציאות – ומהם תיקון את האצילות דתיקון.] והשאר [שלא נכלל באצילות כי לא היה בו בטול אמתי.] נפל לברי' [היותר טוב נשאר לעולם הבריאה, והפסולת נפלה ליצירה וכך האלה. אם כן, דרך הבירור בתחלת הבריאה היתה להוציא את הטוב מהרע. בכללות הכל כאן עבודת האדם מלמטה למעלה, אבל באופן הב' יש ממד של אור ישר כי יש גילוי אור אלקי של הנפש האלקית.] וה"ז בחי' פסולת לגבי אצי' ונתברר עוד בעולם הברי' והטוב נכלל בעולם הברי' והשאר נפל ביצי' וכמ"ש [כל התהליך הזה] בע"ח, וכמו"כ הוא בעבודה שע"י גילוי אור עליון דאור התו' ודבקות נפשו בתפלה שמאיר אור האלקי בנפשו האלקי' ואור נפשו האלקי' מאיר בגילוי [מתחיל להסביר ענין חדש: כשאדם לומד תורה וזוכה לקבל הארה בלימוד וכשהוא מתפלל הוא זוכה להרגיש דבקות בה' – מהם אור התורה והדבקות בתפלה? גילוי הנפש האלקית שלו תוך כדי עבודת התורה והתפלה. האור הזה מאיר אצלו בגילוי, בכל הנפש – גם הנפש הבהמית – ו]עי"ז מתבררים חלקי הטוב שבנה"ב שיהיו גם הם לאלקות [לשם שמים. שיעבוד את ה' לשם שמים גם בגשמיות שלו, באכילה ובשתיה שלו, הוא ירגיש שהם לשם עבודת ה'. כך הוא מברר את הנפש הבהמית עם אור שמאיר עליו מהנפש האלקית. ומהו בירור הנפש הבהמית?], והיינו שגם כחותיו הטבעי' רוצים באלקו' דוקא [גם הגוף שלו רוצה את בורא עולם. הגוף הוא נברא, וברגע שהנברא מרגיש שהוא זקוק, ש"אין דבר עושה את עצמו" והוא עומד ותלוי על הבורא שלו, הוא רוצה את הבורא. כתוב ש"בראשית ברא" גם לשון בירור. עיקר הבירור של כל הנבראים – הנפש הבהמית של האדם – הוא פשוט הכרת מציאות הבורא, שיש בורא והנברא חפץ להדבק בו כי הוא הקיום שלו, הוא המציאות שלו. הרבה פעמים הסברנו שבחסידות הכללית הכינוי של ה' כסדר הוא הבורא. בחב"ד הכינוי הזה מופיע לפעמים אך לא כשיטה. בחסידות הכללית השיטה שאדם יתרגל לחשוב על ה' כבורא עולם. זו גם השפה המדוברת, באידיש קוראים לה' או אויבערשטער (העליון) או בעשעפער (בורא). יש מעלה במחשבה של ה' כעל בורא, כי כתוב שהכח לברוא הוא רק בעצמותו יתברך. אף על פי שבורא נשמע למטה מאצילות, הכח לברוא הוא עצמות ה'. כמו שאמרנו, אם אתה אומר בורא וכך חושב על הקב"ה זה עוזר גם לעבודת הבירורים וגם לבריאות. כתוב ש"בראשית ברא" לשון בריא, ואם ה' הוא בורא הוא גם רופא-מבריא. כתוב ש-פ ו-ב מתחלפות בבומפ – בורא הוא גם צירוף אותיות רופא, "רופא כל בשר ומפליא לעשות". אם כן, יש הרבה ענין לחשוב על ה' כ'בורא'.] ובזה דוקא הוא מוצא תענוג נפשו [מהקשר שיש לו לאלקות.] ונותן כל כחותיו בזה ואינו שייך כלל [לא נמשך] לענינים החומרי' והגשמי' שלו מזוככים [כמו אליהו הנביא, שיש לו גוף זך ומזוכך. איך מזככים את הגוף? שגם הוא רוצה אלקות. למדנו את אוה"ח לפני כמה ימים על שירת הבאר, שהתכלית של כל יהודי שיהיה לו גוף זך שלא יצטרך למות בכלל – שיעלה לרקיע כמו אליהו הנביא, עם הגוף, וישאיר את הגוף שלו בגלגל חמה ורק הנשמה תמשיך הלאה. כל פעם שירצה לרדת לעולם הזה יקח את הגוף, יתלבש בו וירד למטה. יעוד כל יהודי שהגוף יהיה זך, והעיקר הזיכוך שהגוף עצמו ירצה אלקות.], דכל ענין גשמי יש בו ענין וצורך רוחני [הגוף הוא כלי עבודה לנשמה. מבין שענין החומר-הגוף רק לשמש את הנשמה. לא הסברנו, אבל אחת הסיבות שהגוף הזך עולה עד גלגל חמה ונשאר שם – אז הנשמה אומרת לו 'ביי ביי' וממשיכה לעלות – היא כי שמש לשון שימוש ושירות. ה' ברא את השמש כדי לשמש את העולם, וכך תכלית הגוף היא לשמש. כתוב שהגוף אחרי החטא הוא "משכא דחויא" – מובא גם בתניא – עור הנחש. על הנחש כתוב "חבל על שמש גדול שאבד מן העולם". הנחש היה אמור להיות שמש גדול וחבל שאבד. גם הגוף לפני החטא היה אמור להיות כמו הנחש הטוב, שמש גדול – הגוף הוא כדי לשמש את הרוחניות. לכן, אם הגוף זך לגמרי – שהשתמש בחייו בגופו רק לשמש את הרוחניות, את האלקות, בסוף הגוף עולה עד השמש ומתחבר שם עם גלגל חמה.] כמו שהוא על פי התורה, ומובן דזהו [העבודה של הוצאת הטוב מהרע, שהיא עדיין בכללות בסדר של מלמטה למעלה, אבל יש בה ממד של אור ישר בתוך הכללות של האור החוזר – גילוי אלקות על ידי תורה ומצוות.] רק במי ששייך לאופן בירור כזה [הוא המגמה של כל החסידות, "סור מרע" על ידי "ועשה טוב", "מעט אור דוחה הרבה מן החשך", עושה אתכפיא בדרך ממילא, והרבה אור עושה אתהפכא. הוא אומר שלשם כך צריכים נשמה מיוחדת:] והיינו שנשמתו היא במדרי' עליונה [כנראה מי שזכה להתקרב לחסידות הוא בעל נשמה כזו. אדמו"ר הזקן כותב שרואים יהודים פשוטים, אפילו עבריינים, שמתקרבים לצדיק ונעשים חסידים, ואילו יש למדנים גדולים שנשארים 'מתנגדים'. הייתי חושב שכדי להתקרב לרבי צריך להיות איש המעלה. יש מקומות – לא בחב"ד – שאמרו שרוב החסידים היו גנבים. למה יש תופעה כזו, שטיפוסים פשוטים נעשים חסידים של הרבי שלהם. יש על כך מאמר – קצר, אבל חזק ביותר – של אדמו"ר הזקן. הוא אומר שזה ענין של גלגול, החסידים היו בגלגולים הקודמים ת"ח וכו' – התקדמו כל כך שכעת ראויים להתקרב לצדיק ולעבוד את ה' בדרך הזו שהעיקר הוא אור ישר. יש להם בירור, אבל העיקר שהם דבוקים בצדיק והאור דוחה את החשך. הרבה פעמים החשך נשאר, אבל לא עסוקים בו אלא עושים דברים טובים בחיים. יש אחרים שלא התקדמו כל כך בגלגולים – לכן נשארים רבנים גדולים, צדיקים, אבל לא הגיעו לשלב הנפשי של התקשרות לצדיק. ווארט מאד קצר שכדאי לקרוא בפנים. פשיטא שלא כך הרצוי, לא כך היה אצל אדמו"ר הזקן – אצל הצדיקים הגדולים, ואצל חב"ד יותר מכולם, דרשו עבודה מהחסידים. זו היתה מחלוקת אדמו"ר הזקן ורבי שלמה מקרלין. רבי שלמה דרש "צדיק באמונתו יחַיה" – שהצדיק צריך להיות צדיק וכך מחיה את כולם – ואדמו"ר הזקן אמר שכל אחד צריך בעצמו "צדיק באמונתו יחיה", כל אחד צריך לעבוד. בחב"ד הרבי הוא מדריך, ולא מוציא אותך ידי חובה, ואף על פי כן הוא כותב את המאמר שמסביר תופעה של נשמות לא בסדר שדבוקים בצדיק כדבעי ואילו אנשים רמי המעלה, ת"ח מובהקים, נשארים רחוקים מהצדיק. שוב, הווארט שת"ח גדולים שבלי זיקה לצדיק הם כמו הנשמות שלפני המבול, נשמות שעוד לא התקדמו מספיק בתיקונים שלהם, בגלגולים שלהם – לא זכו עדיין לשלב של קבלת אור מהצדיק וש"מעט אור דוחה הרבה מן החשך". אליבא דאמת כולם מקבלים מהצדיק, השאלה אם מכירים בכך או לא. כתוב בתניא שכדי להכיר צריך לעמוד פנים בפנים עם הצדיק, ואדמו"ר הזקן מסביר שזה תלוי בשלב תיקון הנשמה בגלגולים. מי שעוד לא בשלב הזה בגלגולים הוא באחור – כל המציאות מתחילה מאחור, "אחור וקדם צרתני", ויש אנשים שכל החיים הם במצב של אחור. השאלה למה הגנב הזה זכה להיות במצב של פנים והתלמיד חכם נותר בבחינת אחור. (???) זה פירוש חיצוני, אך גם נכון. רבי נחמן אומר שהחולה הכי גדול צריך רופא הכי גדול – אבל גם למצוא את הרופא הכי גדול זו זכות. להגיע למצב של פנים, דווקא כשמישהו חולה – אשריו, שמצא את הרופא שמרפא אותו.] שאינה נתפסת בגשם כ"כ שמאיר בה האור האלקי ע"י תורה ותפלה [כשהוא לומד תורה יש לו הארה וכשהוא מתפלל הוא מרגיש דבקות. אשרי אנשים כאלה – הולכים להתפלל עוד מעט, והוא מרגיש דבקות בתפלה שלו. כתוב שתפלה היא לשון "התופל כלי חרס", לשון דבקות. עיקר הזמן להרגיש קרוב לה' הוא בתפלה. "קרוב הוי' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת" – מרגישים קרוב כשאני קורא. צריך לקרוא לה' באמת, גם על ידי תורה, אבל זמן הקריאה הוא בתפלה (שיש בה גם הרבה פסוקים). תפלה היא זמן הדבקות, וכשלומדים תורה נהנים – "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה". המצב האידאלי של לימוד תורה הוא שאדם נהנה מזיו השכינה.], דכאשר הנשמה נתפסת בגשם אין מאיר בה אור התורה ואור התפלה, דההשגה וההתבוננות בתפלה אינה כדבעי [אף על פי שהוא מתבונן, ומבין משהו בהתבוננות שלו. יש התבוננות לפני התפלה ויש התבוננות בשעת התפלה, ועיקר האור והדבקות הוא בהתבוננות בשעת התפלה ממש.] שאינו משיג בטוב ואין מאיר בו האור וכש"כ שאינו בבחי' דבקות [גם אור ההתבוננות שלו לא מאיר כל כך, וממילא הוא ודאי לא במצב של דבקות בה'.], דמי שהוא במדרי' כזו [שלא זוכה לגילוי אור התורה ודבקות התפלה.] הנה אופן עבודתו הוא דתחלה צ"ל הבירור [רק] בדרך מלמטמל"ע [להפריד את הפסולת מהבר.] להסיר את ההעלמות וההסתרים שיאיר בו אור נפשו האלקי' [הוא עסוק ומתמקד בלהוציא את הרע מהטוב. זו נשמה ד-בן – עיקר השרש שלו קשור לנפש הבהמית, בהמה בגימטריא בן.], אבל במי שנשמתו אינה נתפסת בגשם [קודם אמר שלא נתפסת כל כך, וכעת משמע שבכלל לא נתפסת.] מאיר בה אור התורה והתפלה [נמצא בגן עדן כשלומד תורה ומתי שמתפלל מרגיש דבקות בה'.], ועם היות דגם במדרי' כזו הרי יש כמה חלוקי דרגות באופן הפשטתה מן הגשם [יש מדרגות בהתפשטות מהגשם. יש מדרגה כל כך גבוהה שנקראת התפשטות הגשמיות. כמו שבעל אוה"ח מדבר על להשאיר את הגוף בגלגל חמה, כך יש כאן למטה מצב שצדיק מתפשט מגשמיות – לגמרי לא בגוף, במקום אחר לגמרי – והוא שיא הרמה הזו שלא נתפס בגשם. יש מדרגות יותר נמוכות, שלא התפשט לגמרי מהגשמיות, אך הגשם לא תופס אותו – הוא לא משועבד לגשם.] ומ"מ כאשר אינה נתפסת בגשם יכול להיות הבירור באופן כזה אשר הבירור הוא ע"י גילוי אור דנה"א מבררים חלקי הטוב דנה"ב [ולא להיפך, שצריך כל הזמן להפריד את הרע שלא יפריע לטוב.], ונקודת הענין הוא דאופן כזה הוא במי שנשמתו בשרשה ומקורה היא בחי' שם מ"ה [יש בתורת שלום, שהרבי הרש"ב אמר אפילו ביחס לכל הצדיקים האמתיים תלמידי הבעל שם טוב, שהיחוד של רבותינו נשיאינו – אדמו"רי חב"ד – שהם נשמות ד-מה. יש צדיקים מאד גדולים, שיכולים להיות נשמות דאצילות, אבל הן נשמות ד-בן. כאן משמע שלא מדבר רק על רבותינו נשיאינו אלא על כללות החסידים. אם אתה באמת חסיד חב"ד, כנראה שגם אצלך הנשמה היא נשמה ד-מה, ואז עיקר העבודה הוא להאיר אור, לקיים את כל פתגם הבעל שם טוב שכל העבודה היא "סור מרע" על ידי "עשה טוב". שוב, כאן לא כותב שמדבר רק על רביים, ומשמע שכך אמור להיות חסיד חב"ד. הוא קשור לנשמה גדולה של שם מה, הרבי, וגם הוא – אם עובד את ה' בדרך של אור שדוחה את החשך – בחינה של שם מה. צדיק של בן הוא צדיק שמלא התלהבות, כמו רבי לוי יצחק מברדיטשוב – מלא אין סוף התלהבות לה', מדביק את כולם בהתלהבות שלו, מלמד זכות על כל יהודי, ממשיך שפע ברכה בגשמיות. הכי טוב לבקש ממנו שפע פרנסה ובריאות כי הוא קשור לגשמיות – יש לו המון כח להמשיך בני חיי ומזוני בגשמיות. בכללות עבודתו, שיש בה הרבה גוף קדוש, יש גם הרבה 'יש מי שאוהב' – יש התלהבות, ואפילו התלהבות מורגשת. הזכרנו את רבי לוי יצחק מברדיטשוב כי היה מתפלל בשיא ההתלהבות, יותר מכולם, ואנשים היו באים מרחוק רק לראות אותו בלי להתפלל. זו גם דוגמה, שיש חסידים שמתפללים יחד עם הרבי, עם המנין שלו, ויש אחד שכאשר בא לרבי לא צריך בכלל להתפלל – רק להסתכל, רק להיות שם. כך אצל רבי לוי יצחק מברדיטשוב היה כל כך שם דבר, עד שהמשכילים של ברדיטשוב עשו מזה תיאטרון, כידוע. היה תיאטרון בברדיטשוב שעשו בו הצגה של תפלה בהתלהבות כמו הרבי – באותו זמן שהוא חי, הוא התפלל בבית המדרש שלו, ובאותו זמן היתה הצגה בתיאטרון המקומי איך הוא מתפלל. עשו מזה הרבה כסף, זה כדאי... היו צדיקים, דוגמת רבי ברוך, שהתנגדו לשיטה הזו של התפעלות והתלהבות גלויה בלי סוף. זה התבטא בכך שהוא השתגע – מסוכן להיות כאן, אשפוך עליך את הכוס. אם מישהו רוצה לשמור על הבגדים שלו הוא לא התקרב. בכל אופן, רבי לוי יצחק היה ידיד של רבי ברוך, התארח אצלו. הוא היה הכי קרוב לאדמו"ר הזקן, מחותן שלו, וגם אצל רבי ברוך – לכן גם ניסה לעשות שלום ביניהם. כשרבי לוי יצחק היה במעזיבוז הוא עשה לעצמו מנין, עם כל ההתלהבות, והרבי ר' ברוך בא רק לצפות בתפלה. אחרי התפלה רבי לוי יצחק פנה אליו ושאל – איך התפללתי? היה טוב? הוא ענה שהיה טוב מאד, אבל אפשר היה לעשות בדיוק אותו דבר בשקט. מה לומדים מהסיפור הזה? אין לנו השגה בצדיקים, אבל על דרך הפשט – אם הוא יכול לשאול אם התפללתי טוב, איך ראית את זה, סימן שיש פה איזו מודעות למה שהוא עושה. אף על פי שהוא כאילו יוצא מעצמו, בכל אופן הוא יכול לומר שהיה טוב. כל זה להדגים מהי נשמה ד-בן. לא שייך בכלל לנשמה דשם מה. בן הוא בהמה, אבל יש בהמה רבה שלפני האצילות – יש בן שלפני מה. כך כותב הרבי הרש"ב בתורת שלום שהצדיקים, חוץ מהרביים של חב"ד, הן נשמות מאד גדולות של בן. כאן יוצא לכאורה שגם החסידים של חב"ד יכולים להיות נשמות ד-מה. בתוך השמות האלה יש גם התכללות, מה ד-בן ו-בן ד-מה. (האם יתכן שיש למישהו שני צדיקים, משם מה ומשם בן?) רבי הלל מפאריטש היה גדול מאד, בגיל צעיר מאד היה כמו מישהו בן שבעים היום. בהשגחה פרטית הוא נולד בבית של חסידי טשרנוביל, וכאשר התקרב לחב"ד על ידי רבי זלמן זעזמיר הוא נאלץ להקרע מהרבי שלו ולהגיע לחב"ד. אבל לומר שהיו לו את שניהם יחד – לא כל כך נראה. הכל בהשגחה פרטית, וקשור להתקדמות הנשמה בגלגולים וכו'. לכן בחב"ד אומרים "אשרינו מה טוב חלקנו וכו'" בכל המדרגות עד שאנו חסידי חב"ד (חסידים אחרים גם אמרו על עצמם). הכל בהשגחה פרטית, שהתחיל אצל צדיק אחד והמשיך לצדיק אחר, אבל ההתקשרות היא לצדיק אחד – עם כל ההערכה שיש לצדיקים אחרים.],