בע"ה

ליל יארצייט אם הרב

אור ל-ז שבט סז – כפר חב"ד

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג[א]

נלמד הערב את האות של ההמשך של "באתי לגני" ששייכת לשנה זו. עכשיו אנו בתוך המחזור השלישי של "באתי לגני", באות יז. כל מחזור זה עשרים אותיות, במשך עשרים שנה, אז אם כעת אנו באות יז פעם שלישית זאת אומרת שאנו בשנת ה"נאו" (כפי שהרבי אמר שכותבים זאת, שעולה אל הוי') מ-י שבט המקורי. בשנת תשמ"ז הרבי אמר במאמר ש-יז זה טוב – גימטריא פשוטה – כך פותח הסבר אות זאת (ולא זכור לי אם אמר גימטריא על אות אחרת). משהו טוב במיוחד בפרק זה – "ותרא אותו כי טוב הוא". עיקר הנושא של הפרק זה ביאור מאמר הפדר"א "קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד" – מאמר נפוץ בחסידות – האור שמעלה מעלה עד אין קץ ומטה מטה עד אין תכלית. גם "הוא" וגם "שמו" זה טוב – יש "כי טוב הוא" ויש "בעל שם טוב". כשמשה רבינו נולד הוא עדיין בדרגת "הוא", וה"טוב" שלו – או שנתמלא הבית אורה, "את האור כי טוב", או שנולד מהול, "אמרו צדיק כי טוב" – היה עדיין בבחינת "הוא". הגילוי כלפי חוץ, כלפי הזולת, זה ה"שמו" – זה ה"שם טוב" ("כתר שם טוב עולה על גביהן", וכפסוק "טוב שם משמן טוב"). יש פסוק של "טוב הוא" ופסוק של "טוב שם". ה"טוב הוא" זה לפני השם – יש מדרש שנקרא "טוב", שזה השם, אבל כנראה שם סמוי שלא לפרסום (בזמן שצפנה אותו שלושה ירחים), ואחר כך קבל שם קבוע. בכל אופן, זה עדיין בבחינת אתכסייא, ואילו ה"שמו" עליו מדובר ב"הוא ושמו בלבד" זה כבר לצורך גילוי. "טוב שם משמן טוב" ממשיך "וטוב יום המות מיום הולדו" – הצדיק שנולד מהול "טוב הוא" מרגע שנולד, אבל כשמסתלק הוא מסתלק עם "טוב שם" המסכם את חייו. נולד עם "טוב הוא" ונפטר עם "טוב שם". כל זה שייך לזה שעוסקים בפרק טוב. רק נציין שכעת יארצייט של אמי, שגם נולדה היום וגם נפטרה היום – שתי בחינות של "טוב". בכלל יש מושג בחז"ל של "הוכפל בו כי טוב" ושל "טוב לשמים [טוב הוא] וטוב לבריות [טוב שם]".

נתחיל לקרוא בפנים:

והדוגמא מזה [ממה שהובא בסוף הפרק הקודם, שיש רב עם תלמידים, שיש השכלות שמסוגל ללמד תלמידיו, ויש השכלות שכלל לא שייכות לתלמידיו, אפילו אחרי ארבעים שנה, וזה אור שמאיר ומתעלם לתוך עצמו, אבל יש השכלות שמאד מעמיק בהן, ואף שעדיין לגמרי מופלא מהתלמיד, בכל זאת התלמיד חש שיש כאן משהו מופלא – בניגוד להשכלות מן הסוג הראשון – ועל כך כתוב שאחרי ארבעים שנה 'נתן לכם ה' לב לדעת', 'קאים איניש אדעתיה דרביה' לאחר ארבעים שנה. הוא מסביר שהשכלות שבסוף התלמיד יבין זה המקיף הקרוב – משתמש בלשון החסידות, שחיה, מקיף קרוב, זה מקיף דאו"י, ויחידה, מקיף רחוק, זה מקיף דאו"ח. לא כלשון האר"י, שחיה זה או"ח ויחידה או"י – האר"י מתייחס לכך שהחיה נכנס לזולת ויצא, או"ח, ואילו היחידה מאירה ישר ולא נכנסת, אבל בחסידות או"י זה מה שבכל אופן מגיע לזולת, ואו"ח זה מה שמתעלם בפנים ומעולם לא הגיע לזולת] יובן למעלה בהב' ענינים [שכבר צוטטו לעיל מהזהר, אך עיקר הסברם הטוב יהיה בפרק הזה] מה שאור אין סוף הוא למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית [לפעמים מוסבר שמעלה מעלה לפנה"צ ומטה מטה אחר הצמצום, אבל כאן מסביר הרבה יותר גבוה, בשרש, איך שניהם לפני הצמצום], דמה שלמטה מטה עד אין תכלית הוא האור שבבחינת שייכות אל העולמות, ובכללותו הוא בחינת גילוי בעצמותו [לפי המשל שאמר קודם, גם המדרגה העליונה גלויה לרב אך לא שייכת בכלל להתגלות החוצה, וגם בו עצמו זה לא נשאר בגדר גלוי, בגלל שזה או"ח בתוך עצמו, שמתעלם ומתכלל בתוך עצמו. לכן, מה שקורה כאן 'גילוי בעצמותו' היינו שזה גלוי לגמרי בתוכו, וזה עצמו הסימן שסופו להיות שייך לזולת. זה בכלל יסוד בחינוך: אם אתה חושב משהו הכי עמוק, ואתה מבין אותו מספיק שזה נשאר אצלך – שזה לא מיד בורח ממך – הוא הוא סימן שהדבר הזה עתיד, ויש לך אחריות וחובת קדש, לגלות את זה. כמו ה'גנב' של רבי זושא – שיארצייט שלו בתחילת השבוע – שלמד מה'גנב' שמפזר בבקר כל מה שגנב בלילה, וכך הרב צריך ללמד לתלמידיו כל מה שהשיג בלילה. זה מה שבבחינת גילוי בעצמותו, אך יש מה שלא גלוי בעצמותו, ובכך יש שתי בחינות – או שמשיג אבל זה לא שייך לזולת, והסימן לכך שזה מתעלם, שיש 'וקטור פורס', כפי שיש רמה מסוימת בשמש, גבול שממנו ופנימה האור נשאב חזרה פנימה בגלל כח המשיכה של השמר, ומחוץ לגבול זה (אף שזה בתוך השמש, עדיין בהתבוננות של הבעל שם טוב של 'אור השמש בשמש') האור עתיד להאיר החוצה. מאותו רגע שהאור לא נעלם פנימה – זה כבר האור שעתיד לצאת החוצה, ויש ענין שהמאור יאיר את האור הזה החוצה. "מאור" זה מה שמאיר – לכן ראוי לקרוא כך לשמש רק מגבול זה והחוצה (ולכן הרבה פעמים מובא בחסידות שעצמות זה לא מאור, אף שלפעמים משמע שכן – מדגישים שלא). הרבי במאמרו מתשכ"ז מקביל שלוש מדרגות שנלמד ל"יחיד-אחד-קדמון" בלשון אדה"ז, ואומר שהאור שלא גלוי בעצמותו זה "יחיד" – שזה לא מה שמתגלה ונשאב, אלא העלם העצמי של אור במאור, ואילו מה שמאיר לעצמו ומיד נשאב זה כבר השעשועים העצמיים (שזה הכח"ב ד"אחד" בלשוננו, כי הרבה פעמים מבואר אצל רבי הלל, וכך אצל הרבי, ש"אחד" זה רק מעלית הרצון]. והנה איתא בפדר"א עד שלא נברא העולם הי' הוא ושמו בלבד, דהוא קאי על עצם האור [הרבי הריי"צ ודאי משתמש בביטויים לפי הרש"ב, וכאן הביטוי 'עצם האור' הולך על בחינת "יחיד", כפי שמבאר הרבי – לפעמים זה כך, אך צריך לדעת שבדרך אצל הרש"ב "יחיד" זה כבר "העלם העצמי של אור במאור"], ואומר ע"ז הוא בחינת נסתר [גוף שלישי] והעלם, דעצם האור הוא נעלם ונסתר [קודם אמר 'נסתר והעלם' ואחר כך 'נעלם ונסתר' – למה הופך את הסדר? כנראה שרומז למה שאמרנו קודם, שלשון 'הוא' בדקדוק נקרא 'נסתר', ואחר כך אומר שקאי על עצם האור שהוא 'נעלם ונסתר'. בחסידות 'נעלם' זה מצד עצמו, מיניה וביה, בלי משהו שמסתיר עליו, ו'נסתר' היינו שיש מה שמסתיר עליו. לכן בתוך "הנסתרֹת להוי' אלהינו" – אבא ואמא – אבא הוא נעלם ואמא היא נסתר (שעל כן "הנסתרֹת" רומז רק ל-ה – על דרך "והנגלֹת" – וה-י לא רמוז שם). אפשר לומר שזה גם רומז לשתי הבחינות באור שאינו גלוי. בפרק הקודם מוזכר שיש גילוי פנימי שמתגלה ושוב נעלם – גילוי של היחידה. מענין שמשייך זאת ליחידה, אומר שמסירות נפש זו חויה פנימית שאי אפשר להעביר לזולת. חיה זה גם אמונה, אבל מסוג אחר – זו חויה של התחדשות העולם בכל בריאה. ילדים יכולים לחוש בכל רגע שהעולם נברא (מבוגרים, שאכלו הרבה ושתו הרבה והתגשמו הרבה, מאבדים חוש טבעי זה). למילדת קוראים 'חיה' – "איזהו חכם הרואה את הנולד", ואדה"ז כותב בתניא ש"אל יוציא אדם את עצמו מהכלל", וירגיש שגם הוא כעת מתהוה. גם שזו חויה אישית, זה כבר מעבר לגבול – זה דבר שאפשר לזכות בו את השני. מורה טוב, וגם הורה טוב, אם לא אבד לגמרי את החוש הזה שהעולם מתחדש הוא יכול גם להעביר זאת ולעורר זאת אצל הילדים. יש לו את זה במקיף קרוב – "כי קרוב אליך הדבר מאד" – וההורה/המורה הטוב יכול להאיר. להאיר מסירות נפש ממש, כתוב גם שמשה רבינו שבדור יכול לעורר – בתשכ"ז הרבי מספר בהמשך סיפור על כך שהרבי הריי"צ ישב בוורשה בהפצצה עם יהודים רבים, שאינם שומרי תומ"צ, והוא ישב בפינה ולא שמו אליו לב, וכשהיתה פצצה חזקה וחשבו שזה הסוף כולם צעקו "שמע ישראל", והרבי מסביר שזה בגלל שנשיא הדור ישב שם ומעורר כולם, אבל זה יוצא דופן. בתשמ"ז הרבי אומר, נגד כל הפשט כאן, שגם במה שמופנם אצל הרבי יש אפשרות לגלות – היעוד המשיחי שגם זה יצא החוצה. איך שלא יהיה, זה כמו הסיפור של הרבי הקודם בוורשה. אך מה ששייך לכולם – שאפשר להאיר את תחושת החיה, ההיפוך של חכמת יון המאמינה בקדמות העולם, גסות הרוח שלא להרגיש את התחדשות הבריאה בכל רגע. לפי הפשט, שזה המשך של משל הפרק הקודם – העוסק בשעשועים עצמיים – ולאידך שהרבי אומר שכאן זה "יחיד", חייבים לומר שיש שתי בחינות ב"הוא", והן עצמן יחסית "נעלם" ו"נסתר", אך עוד צריך לתת את הדעת – בהמשך – מה מסתיר על השעשועים העצמיים], והיינו שאינו בגדר גילוי גם בעצמותו, ושמו קאי על הגילוי והתפשטות האור [היינו שאם אין בזה התפשטות – שמובנה תמיד כלפי חוץ – זה גם לא גילוי, אף אם התגלה בתוך עצמו לזמן מה]. וידוע דבשמו הרי יש ב' מדריגות, שמות ושם, דשמות לשון רבים ושם לשון יחיד, דשמות ל' רבים הם הע"ס הגנוזות במאצילן, והוא מה דשיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל [הוא לא מחלק, אבל כל המשך תער"ב (וזה חידוש שם ביחס למאמרים קודם לכן) לחלק בתוך מה שקורא כאן "שמות" בין 'ע"ס הגנוזות במאצילן' לבין 'מה דשיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל' – שהע"ס זה שרשי האורות (מלכות ד'אחד') ומה ששיער ('קדמון') זה שרש הכלים – וברור שהוא מודע לכך, ואף על פי כן אומר זאת בחדא מחתא, היינו שכולל כאן שתי דרגות יחד בתוך "שמות". הרבי אומר שכאן הוא-שם-שמות זה יחיד-אחד-קדמון, וכאן רואים שכולל יחד את מלכות ד'אחד' ואת 'קדמון'], ושם הוא ל' יחיד הוא מה דאין מספר לספי' [לפי הרבי בתשכ"ז זה 'אחד'. בדרך כלל הביטוי הוא "ספירות אין קץ", ומבואר שזה שרש הסובב, וגם הרבי משתמש בביטוי זה בהסברו. אבל כאן ביטוי יחודי, "אין מספר לספירות" – לכאורה כי כאן "אין קץ" מופיע בהקשר אחר, של "מעלה מעלה עד אין קץ", ביחס ל"הוא", ו"שם" ו"שמות" זה כבר בחינות ב"שמו". פעם בארנו פרצוף לשונות של "אין...", וכאן יש שלוש – "אין קץ", "אין מספר", "אין תכלית" – "אין מספר" באמצע, כי לפעמים משתמשים ב"אין קץ" (זה גם לשון נופל על לשון – "ספירות אין מספר"), ובפשטות הוא מדרגה העליונה של "אין תכלית". קץ מספר תכלית (סדרה עולה) = 1430 = יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד. קץ = חצי מספר. הקב"ה חשב את ה-קץ והקדים את היציאה ממצרים. כל חלקו השני של המאמר על מדת הנצחון ועל בזבוז האוצרות לשם ניצוח המלחמה, והסיכום של הכל – המשפט האחרון – זה משפט של חמש מילים שחוזר עליו כמה פעמים: "מדת הנצחון נטועה בעצם הנפש" (זה ה"הוא" עליו מדובר, ודבר שהוא בעצם נקרא "נטוע"). 1430 = הכל (משולש י) פעמים הוי' = מדת הנצחון נטועה בעצם הנפש. זו הירושה שהרבי מוריש לנו, לדור השביעי – "מדת הנצחון נטועה בעצם הנפש", דידן נצח.]. וב' בחינות אלו הם גילוי בעצמותו ית' ובא לידי גילוי גם בעולמות בבחי' או"פ ובחי' או"מ, שזהו השרש דב' מדריגות ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין [גם בתער"ב, ובכל המאמרים, מסבירים שספירות אין קץ זה שרש הסובב וע"ס הגנוזות, או ה"'שיער בעצמו", זה שרש הממלא. אבל, אם הרבי כותב בפירוש ובאריכות ש"שם" זה "אחד" בלשון אדהאמ"צ, ו"אחד" זה התאחדות – כי מה שאין בו שום התאחדות של בחינות זה "יחיד" – המתחיל מ"כד סליק ברעותיה למברי עלמא", והרבי כותב בפירוש שזה כולל את הרצון להיטיב ואת המחשבה של "אנא אמלוך", שניהם זה "אחד" ושניהם זה "שם". אבל, בדרך כלל המדרגה של "ספירות אין קץ", זה לפני "כד סליק ברעותיה למברי עלמא" – שם יש לכאורה רק את השעשועים העצמיים, אך אמרנו שהשעשועים העצמיים זה המדרגה הנמוכה של "הוא". בשביל לצאת מהסבך הזה אנו זקוקים למאמר של רבי הלל, שאומר שגם בשעשועים העצמיים יש שתי בחינות – מדרגה אחת שלגמרי מופנמת והשניה שעשועים אין קץ שבאיזה מקום מוכנה להוליד את הרצון להיטיב, זה "שעשועים יום יום" – חכמה ובינה, העלם והכנה כלשהו להוליד. לפי זה, גם ב"שם" יש שתי בחינות – כמו ב"שמות", לעיל – שכולל גם את הבינה של השעשועים העצמיים וגם את הרצון להיטיב ומחשבת "אנא אמלוך". אם כן, לפי דברי הרבי, יוצא לנו שב"הוא" יש שתי בחינות (א. "יחיד" בלשון הרבי, העלם העצמי של אור בעצמות המאור, ב. ומדרגת החכמה דשעשועים העצמיים), ב"שם" יש שתי בחינות (א. בינה של השעשועים העצמיים, שהשכל הפנימי כבר נתפס לך – שאף שעוד אין שום רצון ומחשבה להאיר זאת – וממילא חייב להתגלות בסוף, אם זה אצל יהודי שחייב לשתף את הזולת במה שיש לו, כשמה שמכריח לגלות זה הרבה למעלה מהבינה, זה מהעצמות, ב. הרצון להיטיב ומחשבת אנא אמלוך, שזה "אחד" בלשון הרבי) וב"שמות" יש שתי בחינות (א. ע"ס ספירות הגנוזות, ב. מה ששיער בעצמותו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל). בסוף גם ה"הוא" מתגלה, בבזבוז האוצרות מ"בי גיזא דמלכא", וזה "שמיה דגניז בגויה" שיותר גבוה מ"שמו", בדרך כלל.], אבל הוא קאי על עצם האור שאינו בגדר גילוי והמשכה כלל בעולמות, אדרבא שהוא מתעלם ומתכלל בעצמותו, ובחינה ומדריגה זו היא הנקראת בשם אוצר [אותו מבזבז המלך כדי לנצח במלחמה], דכשם שהאוצר ה"ה סתום ונעלם מעין כל רואה, כן בחינת העצמות הרי סתום ונעלם ולית מחשבה תפיסא בי' כלל, והוא בחינת העצמות ית' דעין לא ראתה [עין לא ראתה = תשסז, הכנה של הרבי הריי"ץ ברוה"ק למחזור השלישי של הלימוד, שבשנה זו האוצר יתגלה]. והנה המשכת והתגלות אוצר העליון הוא רק בשביל נצוח המלחמ' לנצח את המנגד, וכנ"ל בהמשל דבשביל נצוח המלחמ' פותחים את האוצרות החתומים והכמוסים מדור דור, אשר הדוגמא מזה יובן למעלה דכתיב מוצא רוח מאוצרותיו שהכה בכורי מצרים [סוף ותחלת פסוק בתהלים קה], דבשביל להכות בכורי מצרים [המכה האחרונה, ששוברת את המנגד ומשחררת את בני ישראל], דמצרים הם המצרים וגבולים, ובכורי מצרים אם תוקף ועוצם הקלי' [תשע המכות הקודמות זה הכאת בחינות שונות של הקליפה, אבל המכה האחרונה – בה מנצחים – זה הכאת עצם הקליפה המונעת בנ"י להשתחרר] ובשביל זה מוציא רוח מאוצרותיו [עד אז אין נצחון, אז לא צריך לפתוח אוצרות, אבל בשביל הנצחון המוחץ, מכת בכורות דווקא, צריך לפתוח את האוצרות], ואי' בת"ז תיקון ס"ט רוח ד' דא אויר קדמאה [אחת הנקודות שצריך לעמוד עליה בפרק של שנה זו היא פירוש יחודי זה, שלא כתב קודם ולא יחזור עליו. גם ההמשך על 'כי גאה גאה' יחודי בתוך ההמשך, אבל נמצא במאמרי חסידות אחרים]. דהנה כתיב [בפרשת בשלח, בה בדרך כלל חל י' שבט, אם כי י' שבט המקורי היה בפרשת בא – לכן המאמר עוסק גם בנצחון של מכת בכורות, שהיא בפרשת בא, וגם בנצחון של קרי"ס, שהיא בפרשת בשלח, כאשר מדת הנצחון הנטועה בעצם הנפש מחברת את שניהם] כי גאה גאה ותירגם אתגאי על גוותנאי, וידוע דגאה גאה הוא פנימי' הכתר ['גאה' פעם אחת זה כתר, ו'גאה גאה' זה פנימיות הכתר – המלה הראשונה היא התוספת, שנקראת 'מקור' בלשון המדקדקים. פעם אחת זה פועל יוצא – זה רצון, כתר – ואם כפול הפעם הראשונה זה חזרה למקור, לפנימיות הכתר, ומשם המשכת הפועל היוצא.] דשרשו בחינת פנימי' ועצמות א"ס [ר"ה כותב שיחיד-אחד-קדמון זה ג' רישין – רדל"א-גלגלתא-מו"ס, ענין עיקרי בהבנת החסידות] וגאותא דילי', סוס ורוכבו רמה בים [בתחילת השירה כבר מסכם במשפט אחד את שלמות הנצחון – מתבסס כאן על פירוש התו"א ועל תו"ח, שהרבי מביא בפירוש, שתכלית הנצחון זה 'כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים'], דשרש הנצח הוא בפנימי' הכתר [שזו הנקודה של כל המאמר, כנ"ל – להמחיש שמדת הנצחון נטועה בעצם הנפש, כדי שהקב"ה יפתח את האוצרות ויתן לנו את הכח לנצח את המנגד] וכנ"ל בהמשל דמדת הנצח נטוע ומושרש בעצם הנפש שלמעלה מכחות הגלויים [בחינת 'הוא', המבוארת לעיל].

החידוש העיקרי כאן זה הפירוש ב"מוצא רוח מאוצרותיו. שהכה בכורי מצרים". בדרך כלל הרבי הריי"צ לא מביא ציטוטים – הרבי לפעמים מוסיף – ואם כאן מביא ציטוט מפורש מהתקו"ז כנראה שזה חידוש שלו שצריך לתמוך, או שבאמת חשוב שנתבונן שם (כפי שהרבי מסביר על מקורות בתניא). נאמר מה כתוב בתקו"ז סט – משם מצטט "רוח ה' דא אויר קדמאה" (שלא ברור כאן מה זה, ומה הקשר למאמר). הדבר הראשון זה שה' מוציא רוח מהאוצרות, ובה מנצחים. עד כה חשבנו שיש באוצר המון המון כסף וזהב, וכדי לנצח את המלחמה צריך את כל האוצרות – לחלק לחיילים ולקנות ציוד. אבל כאן רואים 'ווארט' אחר לגמרי – שמתוך האוצר לא מוציאים כסף אלא רוח. זה מזכיר פסוק ידוע בזכריה – "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי". הרבה פעמים כח זה כח פיזי וחיל זה כסף והצלחה בנכסים (והפסוק מקדים "לא בחיל" ל"לא בכח"). לזה שהנצחון הוא "לא בחיל", לא בכסף, וגם לא בכח פיזי, אלא תלוי ברוח, יש כאן אסמכתא חשובה ביותר – הכאת בכורי מצרים ברוח. כשה' יוצא להכות בכורי מצרים אין בתורה את הביטוי המפורש רוח. יש כל מיני דימויים בהגש"פ – חרב וכו' – אך זה שדווקא הרוח פועלת זאת, זה נראה חידוש של הפסוק בתהלים. אבל, רוח מפורשת שפעלה את הנס מוצאים בקריאת ים סוף – "רוח קדים עזה". שם מפרשים שהרוח באה מ"קדמונו של עולם" – לא "קדמון" של אדהאמ"צ, אלא (כפי שהוא עצמו מסביר) "קדמון לכל הקדומים", שזה "יחיד". ה"רוח" באה מ"קדים" – מתאים כפתור ופרח לעניננו, שהרוח יוצאת מהאוצרות – והיא "רוח קדים עזה", שגם עזות באה מהעצם (כלשון "עז ותעצומות" – תעוזה זה גילוי עצמי). מ"מוצא רוח מאוצרותיו" משמע שרוח הקדים העזה החלה לנשוב כבר במכת בכורות, ורוח זו היא היוצאת מהאוצר – זה בזבוז האוצרות, המתחיל מהמכה האחרונה (שלפניה, בטרם יש נצחון בפועל, לא זקוקים לכך). אנו רואים שבמצרים יש נצחון אחרי נצחון – נצחון של מכת בכורות ("שהכה בכורי מצרים") ועוד נצחון של קרי"ס ("סוס ורכבו רמה בים"). אם כן, יש לנו כבר איזו תחושה, על איזו רוח מדובר. לעניננו, אם המלך צריך להוציא את הרוח מהאוצר ולתת לחילים – סימן שבמיוחד בדור שלנו החייבים צריכים לקבל את הרוח. היום מסבירים שכל פעולה שנעשית היא "על רקע" כלשהוא – כך בתקשורת – וכל מה שאנו עושים גם על רקע משהו, על רקע של רוח-קדים-עזה, זה הרוח של המשיח (ואם זה "על רקע..." הכל בסדר). כאן בשביל להסביר שולח לתקו"ז סט, וצריך לפתוח להבין במה מדובר. עצם זה שקורא לכך "אויר קדמאה" רומז ל"רוח קדים". כמובן, יש משמעות מיוחדת בקבלה – בפרט בספר עמק המלך – למושג אויר קדמון (שלא נמצא בעץ חיים), ואכמ"ל. על מה הזהר מדבר שם? על ארבע הרוחות של מלך המשיח, שכתוב "ונחה עליו רוח הוי' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת הוי'" (פסוק שאנו אומרים עליו "שיתקיים בי" בפתיחת הארון בחגים – תפלה שהרוח המשיחית תפעם בקרבי, ואז אפשר להביא את המשיח ב"עשו כל אשר ביכלתכם"). בזבוז האוצרות זה בזבוז הרוח המשיחית. ה"אויר קדמאה" זה "הרוח" – כמו "מארבע רוחות בואי הרוח" (שה' אומר לנביא לקרוא לה בשביל "ופחי בהרוגים האלה", אחרי שכל המסגרת קיימת אבל עדיין אין רוח חיים) הזהר לא מביא פסוק זה, אבל אומר שבתוך ארבע רוחות של משיח ה"אויר קדמאה" זה הרוח הראשונה – "רוח הוי'" סתם, "דא אויר קדמאה", זה ה"רוח קדים". על זה כותב כאן הריי"צ שאת הרוח הזאת חייבים להוציא ולתת לחילים כדי שינצחו את המלחמה – מלחמה מנצחים עם "ונחה עליו רוח הוי'". זה ווארט מאד עיקרי, איך "עשו כל אשר ביכלתכם להביא את המשיח בפועל ממש" – זה פונקציה של בזבוז האוצרות, כמה רוח משיחית נכנסה בך, כמה "ויתקיים בי ונחה עליו רוח הוי'".

באותו מקום הזהר אומר עוד כמה דברים יפים בהקשר לזה:

קודם כל מסביר את הרוחות (בכמה אופנים הסברנו את הספירות בפסוק זה, וכאן פירוש התקו"ז, שדי פשוט): רוח חכמה ובינה – חו"ב, רוח עצה וגבורה – חו"ג (אם יש חידוש, זה ש"עצה" זה חסד – משיח נקרא "פלא יועץ", ולפי זה היועץ המשיחי זה רק אהבה, ביטוי והבעה של אהבה, של "וימינו תחבקני", וכל בקשת עצה ונתינת עצה זה מפגש של חסד), רוח דעת ויראת הוי' – זה עמודא דאמצעיתא, מדעת עד מלכות (שנקראת "יראת הוי'"), כולל כל מה שבאמצע. לפי זה יש כל הספירות, ואז "רוח הוי'" – "דא אויר קדמאה", זה הכתר. אחרי דרשת הזהר מובן הקשר של "מוצא רוח מאוצרותיו. שהכה בכורי מצרים" ל"גאה גאה [שזה פנימיות הכתר] סוס ורוכבו רמה בים". אחרי "רוח הוי'" של הכתר, מה שמושרש בעצם הנפש, יש את כל הכחות הגלויים שאחר כך (כפי שאומר במשפט האחרון של הפרק כאן).

ועוד, אומר שכל רוח שיוצאת ונחה על המשיח – וגם על המשיח הפרטי של כל אחד ואחד – מלובשת במלאך. בחסידות לא כל כך מענינים אותנו מלאכים, ובכל זאת אם זה כתוב נשים לב למה שכתוב שם. המלאכים זה המלאכים הידועים – מיכאל, גבריאל, אוריאל, רפאל. "רוח הוי'" מלובש במיכאל, "רוח חכמה ובינה" בתוך גבריאל, "רוח עצה וגבורה" בתוך אוריאל, ו"רוח דעת ויראת הוי'" בתוך רפאל (בשביל רפואה צריך דעת ויראת הוי'). בכל אופן, ה"אויר קדמאה" בא בתוך מיכאל – המליץ יושר על עם ישראל, מי שנקרא המלאך של עם ישראל. כתוב שמיכאל גם נוטריקון של הפסוק העיקרי בשירת הים – "מי כמוכה באלים הוי' [מי כמוכה נאדר בקדש]". כל מלאך זה לא רק הלבוש שה' נותן, אלא הכלי שאני יכול לעשות בשביל לקבל את הרוח. אם כך נפרש, מובן שהכלי שאני יכול לעשות כדי לקבל "רוח הוי'" זה מיכאל – הכי פשוט שזה מלאך של חסד (המלאך שבא לבשר לאברהם את לידת יצחק – בא להעביר את כח הא"ס של הפו"ר בעמ"י), אך לעניננו זה התבוננות והרגשה של "מי כמכה באלים הוי'", שזה הלבוש שמקבל את ה"גאה גאה", את ה"רוח קדים עזה", וממשיך זאת למטה לתוכנו. כמובן, אם מיכאל ידוע כמליץ יושר על עם ישראל, אז בשביל להמשיך את הרוח המשיחית זה על ידי ריבוי המלצת יושר על עם ישראל. אנחנו ודאי, אבל כתוב גם על הרבה צדיקים גדולים, שלפעמים נכשלים בהעברת בקורת על עם ישראל, כשלא מתנהגים כרלוי"צ מבארדיטשוב סניגורן של ישראל. בשביל לקבל "אויר קדמאה" צריך להיות בבחינת מיכאל המליץ יושר. מיכאל = 101, בחינת "עובד אלהים זה מי ששונה פרקו מאה פעמים ואחת" (כי שובר את הרגילות של ימיהם), ואדהאמ"צ אומר שזה "מאין" – על ידי הפעם הנוספת מגיעים לאין, ממנו יש התהוות חדשה של יש, וגם עזר שבא מאין ("מאין יבא עזרי"). יש בתהלים קלח ביטוי שכתוב שייך גם למיכאל – "גדול כבוד הוי'", "גדול" זה מדת החסד, "כבוד" זה לבוש ("רבי יוחנן קארי למאני מכבודתיה"), והוא הלבוש לרוח "הוי'". הפסוק הוא "וישירו בדרכי הוי' [וקאי על כל מלכי ארץ, פסוק משיחי שלעתיד] כי גדול כבוד הוי'".

עד כאן הערב – מחר בע"ה נדייק בעוד כמה דברים כלליים כאן ובחידושים שהרבי מחדש כאן.

רק נעשה עוד גימטריא: אמרנו ש"רוח הוי'" זה בעצם ה"רוח קדים" מקדמונו של עולם. רוח הוי' רוח קדים = 608 = משיח צדקנו = הוי' מלך הוי' מלך הוי' ימלך לעֹלם ועד (ראש שירת הים זה "אשירה להוי' כי גאה גאה", האמצע זה "מי כמכה באלים הוי'" והסוף זה "הוי' ימלך לעולם ועד"). כשמוסיפים "הוא" (שזו הבחינה בה מדובר, באוצרות, למעלה מ"שמו") ל-608 עולה כתר – שהוא ה"רוח הוי'" לפי פירוש הזהר. אם מוסיפים עזה ("רוח קדים עזה") ל-כתר – חשבון של הפרד"ס, שצריך לחבר תרך עמודי אור עם לב נתיבות ו-נ שערים (ג"ר שמאירים בשבת, לכן ג סעודות וכו'; מאמר של הריי"צ: בינה של שבת – מקדשא וקיימא, חכמה של שבת – קידוש, כתר – רעוא דרעוין, סעודה שלישית) – עולה שבת ("שמא דקוב"ה" – ה'יהלום' של שם הוי', זך פעמים הוי').

הוא שמו = משיח. קודם צריך את ה"הוא", "אויר קדמאה", "רוח הוי'", ואז צריך את כל שאר הרוחות – "רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי'".ד