נקודה קו שטח (א)

בע"ה

ח' אדר ב' תשמ"ט – ירושלים

פרק א – חלק ראשון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

התבוננות בהתפתחות הציונות במשך הדורות

ערב טוב. היום אנחנו מתחילים ללמוד אודות תיקון המלכות בארץ. נלמד את המאמר הראשון מתוך החוברת מלכות ישראל ו', הנקרא 'נקודה-קו-שטח'. במאמר הזה אנחנו רוצים בעז"ה לבנות השקפה שבה נוכל לתפוס קצת את תולדות עם ישראל בגולה עד עצם היום הזה בכל הנוגע להתייחסות לארץ.

כידוע בדורות האחרונים זכינו להתעוררות עצומה של עם ישראל שחשקה נפשם לחזור לציון ולחדש את הישוב פה בארץ, ומי שהאמין במודע בקב"ה ראה בזה חזון של גאולה שאם אנחנו רק נעשה את מה שמוטל עלינו לעשות, במרץ ובאמונה – הקב"ה יגמול טוב בעדנו ויביא גואל צדק.

בינתיים, לפי ראות עינינו, מה שהעין רואה, הענינים קצת הסתבכו, וזה לא כל כך פשוט וחָלָק שהגאולה בפועל התחילה, אם כי שודאי עדיין מאמינים שבמה שהיה ישנה הַכְוָונה אלקית, וכל הכוונה אלקית היא לקראת הגאולה האמתית. בכל זאת, כדי שנוכל לעשות חושבים, גם חשבון צדק על העבר ובמיוחד לתכנן את העתיד ומה אנחנו צריכים לתרום לעתיד, צריכים לשים את כל הענין בהשקפה הנכונה.

את הכלים של ההבנה-השקפה על ההיסטוריה-תולדות עם ישראל, צריך לבנות על פי יסודות הקבלה, הנסתר של התורה, דבר שלא כל כך נעשה בספרות החסידות עד היום הזה.

שלש גישות וממדים בלימוד הקבלה

ידוע ענין שלם שאנחנו לומדים כמה וכמה פעמים שבתפיסת הקבלה והפיתוח של דרכי החשיבה והקבלה יש שלוש שיטות בדרך כלל. ספר יצירה מגדיר שיש שלשה ממדים בבריאה-במציאות כולה, עולם-שנה-נפש, ואנחנו מביאים את הביטויים האלו כמורי דרך או שלשה ראשי ענינים לתפוס את ההתפתחות של הקבלה בדורות האחרונים מאז האריז"ל[ב].

שיטת המקובלים הספרדיים, שמנתחים ובונים את ההבנה וכוונות הקבלה על פי מערכת מאוד מורכבת של עולמות, פרצופים, ספירות, ספירות של ספירות – ריבוי מופלג של פרטים ופרטי פרטים של מבנה העולמות. לכך אנחנו קוראים תפיסת קבלה בממד 'עולם' בספר יצירה. הקבלה הספרדית המסורתית ממשיכה לפתח את הקבלה בממד העולמות.

לעומתה, הקבלה האשכנזית, דהיינו לא-החסידית, לפני החסידות וגם אחריה, מדגישה את ה'הנהגות'. כלומר, היא מנסה-משתדלת לתרגם את כל מונחי הקבלה לדרכי מדות 'הנהגה', איך הקב"ה משגיח על העולם ואיך אם תעבור את תקופות ההיסטוריה תראה שבכל תקופה יש מדה מסוימת או פרצוף מסוים, שלָב מסויים, שאפשר להבין אותו על פי קבלה, שעכשיו פועל בעיקר בעולם.

אם כן, התפיסה הזאת בעיקר מדגישה את ה'שנה', הזמן והשינויים שבתוך הזמן, ומנסה לתרגם את כל העולמות, את כל המבנה של הספרים 'עץ חיים' ו'פרי עץ חיים', כל הכוונות, לראות אותם בממדים של זמן, של 'הנהגה', בלשון המקובלת של הקבלה הזאת.

אנחנו פה נמצאים בבית כנסת שקודם סיפרו לי שכאן ארון הקודש הוא מקורי מהרמח"ל. אפשר לומר שהרמח"ל הוא הדוגל והשורש העיקרי בשיטה השניה, השיטה של תפיסת הקבלה והבנה על פיה את ההיסטוריה – לתרגם כל מושג של קבלה להנהגה.

החסידות תפסה בעיקר את הממד השלישי של ספר יצירה, עולם-שנה-נפש, להסביר כל ענין בקבלה, כל ספירה וכל פרצוף וכל עולם, איך הבחינה הזאת מתבטאת בעבודה הפנימית של הנפש, "מבשרי אחזה אלוק"[ג], לא מהבשר הגשמי אלא מהלב-בשר, מהמדות שבלב.

אם כן, ישנה הקבלה המסורתית-הספרדית שממשיכה עד היום הזה להקשות ולתרץ ולבנות יותר ויותר בצורה מדויקת מבנה עולמות כפי שגילה לנו האר"י הקדוש על מנת לכוון את הכוונות לפי האר"י הקדוש; הקבלה האשכנזית חידשה שצריך לנסות לתרגם את המושגים להנהגות; כאשר החסידות מדגישה בעיקר את הצד הנפשי-הנשמתי של כל המושגים, איך להבין אותם בנפש על מנת לעבוד את ה' בעבודה פנימית שבלב זו תפלה, לא על פי כוונות מדויקות דוקא אלא לפי אהבה ויראה, דחילו ורחימו שבלב.

נקודת ציון קיימת תמיד

אם כן, מה שאנחנו עכשיו רוצים לעשות הוא לקחת את ההקדמות-ההסברים של החסידות ולנסות לחזור שלב אחד ל'שנה', ולאור החסידות, כלומר לאור הממד של לימוד הקבלה עם המונחים המוגדרים על פי החסידות, בכל זאת לחזור לנסות להבין קצת את ההיסטוריה, ובמיוחד מה שנוגע לנו – ההיסטוריה של מאה השנים האחרונות, התקופה שנקראת בעם ישראל תקופת ה'ציונות'.

כמו שאנחנו נסביר, תמיד היתה ציונות. הנקודה של 'נקודת ציון'[ד] בלשון הקבלה היא נקודה שורשית באמונת ישראל ואפשר לומר בפשטות שהיא הנקודה והכח הנפשי שמקיימת את האומה במשך כל אורך הגלות שלנו, ואם כן נקודת הציונות, כמו שנסביר, קיימת תמיד.

לפני כמאה שנה קרה חידוש מאוד גדול, שהנקודה הזאת לבשה-קבלה ממד חדש שהיום מקובל לקרוא לו ה'ציונות'. כאן אנחנו מכנים אותו ממד ה'קו' – קו מכוּוָן עם כח עם דחף לפעול לחזור לציון לבנות את הארץ וכו', ולהקים מדינה בארץ. אבל בכל זאת, כאמור בתחילת השיחה, אנחנו רואים היום וכל יום שעובר רואים יותר ויותר שהדבר הזה עוד בהחלט לא מפעל מושלם, ואם לא שנזכה לתפנית משמעותית עכשיו, אנחנו עדים למשבר הכי חמור ומי יודע מה אמור לקרות, ה' ירחם. אם כן, מתחייב שכמו תמיד כשעם ישראל מגיע למשבר (משבר הוא חבלי לידה, צירים) מתוכו צריך להיוולד משהו חדש, ממד חדש.

אם כן, עכשיו הגדרתי מה הנושא הכללי של המאמר הזה: להבין שסוד הציונות הוא כח מנחה את עם ישראל במשך כל הדורות, שכאמור קבל ממד חדש לפני כמאה שנה ועכשיו עומדת הציונות על המשבר לקבלת עוד ממד חדש לגמרי ו"פנים חדשות באו לכאן", יותר מתוקן. הוא הנושא שאנחנו כאן מכנים אותו עם הביטויים המקובלים גם של ספרי הקבלה וגם ספרי החסידות, 'נקודה-קו-שטח'[ה].

כאמור הרעיון שאנחנו ננסה להסביר-לפתח פה הוא שהנקודה העצמית של הגעגועים בלב כל יהודי במשך כל הדורות לציון (ו'ציון' הכוונה כאן ארץ ישראל כפשוטה), התשוקה לחזור לציון, שהיא היא התשוקה לגאולה השלימה – היא סוד נקודת היהדות, או בלשון הקבלה 'נקודת ציון'. השם 'ציונות' הוא שם מאוד מאוד מכוון, שם מצוין, בדיוק השם המתאים, כיון שגם בספרי הקבלה הנקודה הזאת מכונה נקודת ציון. במאמר שלנו הציונות של מאה השנים האחרונות היא ה'קו'.

מעבר בין הממדים

ידוע במתמטיקה שבכל פעם שמוסיפים ממד, כמו המעבר בין נקודה, שהיא 0 ממדים, לבין קו, שהוא ממד אחד, וכן בין קו, ממד אחד, לשטח, שני ממדים – המעבר הוא מעבר אינסופי, כלומר, המציאות הקודמת לא תופסת מקום וכלא חשיב ממש ביחס לממד הבא. נקודה לגבי קו שווה 0, וכך קו לגבי שטח שווה 0. ובכל זאת צריכים לעבור את השלבים, ובכל שלב דבר בעתו מה טוב, וכל שלב נחוץ.

עיקר החידוש שאנחנו רוצים לחדש במאמר הזה הוא היכולת לשלב ולפשר פשרה של אמת, של תורה, בין כמה השקפות בעם ישראל: בדרך כלל מקובל בהרבה חוגים חרדים לשלול את הציונות מכל וכל. כלומר, התופעה הזאת היא חילונית מובהקת, ולא רק שהיא לא משיגה את המטרה הרצויה, דהיינו לקרב את ביאת גואל צדק, אלא להיפך היא אפילו דוחה ומקלקלת את היעוד האמתי של עם ישראל. לעומת ההשקפה הזאת, ידוע שיש השקפה בדיוק נגדית, השקפה דתית שרואה את הציונות אפילו כאתחלתא דגאולה ממש. לכאורה שתי ההשקפות האלו הן מן הקצה אל הקצה, ועד עצם היום הזה האנשים שדוגלים בהשקפות אלו לא עשו שום שלום ושום קירוב דעות ביניהם.

אם כן, על ידי נתינת ההסבר הנכון, לפי עניות דעתנו, לתופעה של הציונות נוכל להגיע לעמק השווה בכך שנראה שהשלב הזה אמנם שלב הכרחי וגם התפתחות יחסית אינסופית לגבי מה שקדם (עד כדי כך שמה שקדם הוא נקודה בלבד ועכשיו הציונות היא קו, וכאמור קו לגבי נקודה הוא אינסוף – הנקודה היא 0 יחסית לקו). עם כל זאת, אנחנו נסביר שהקו – שהוא המעבר בין הנקודה לבין התכלית-השטח – הוא בבחינת תהו, לא תיקון, כמו שנאריך להסביר את ההסבר-הסוד בקבלה של נקודה-קו-שטח.

זהו מבנה מונחים מאוד פשוטים-יסודיים שיאפשר לנו בעז"ה להבין איך התופעה הזאת של הציונות היא הכרחית במדה מסוימת וגם חיובית מצד אחד, אבל מאידך גיסא הוא בהחלט עדיין מצב של תהו (רק השטח הוא התיקון כמו שנסביר זאת במונחי הקבלה). אם כן, אי אפשר לתת בו אמון מוחלט שהוא יסדר את עצמו, כאילו התהליך החיובי כבר התחיל ועכשיו רק ניתן לו להתגלגל ולהתפתח והוא יתקן את עצמו. זה בהחלט לא. ממד הקו בין הנקודה לבין השטח כמו שמבואר בקבלה הוא תהו שיש בו שבירה מסוימת וצריך תיקון מהחוץ, צריך אור חדש, בלשון הקבלה שֵם מה החדש המאיר ממצח א"ק – מונחים עמוקים בקבלה שבעז"ה נסביר אותם – כדי לתקן את התהו, את הקו, ולהפוך אותו לשטח.

במלים האלו אנחנו עכשיו התחלנו בהקדמה כללית, ואם נבין אותה טוב בעז"ה, כל הדעות, כל דבר יבוא על מקומו בשלום.

פרק א – נקודה-קו-שטח

נקודה-קו-שטח מקבילים לנקודה-ספירה-פרצוף

לאחר ההקדמה הזאת נתחיל לקרוא את המאמר בפנים. הנושא שפורסם לגבי השיעור שלנו הערב הוא 'כינון מלכות ישראל בארצנו הקדושה', ואנחנו נבחר את הנושא הזה הספציפי, של נקודה-קו-שטח, כשלב א' בהגעה לתיקון ההשקפה של מה שאנחנו רוצים מהעתיד, כאמור מתוך הבנת העבר וההווה. אם נוכל להבין טוב מה קרה אתנו מה עבר עלינו ואיפה אנחנו עומדים כיום, נוכל בעז"ה לתכנן את העתיד.

אני קורא עכשיו את המשפט הראשון:

ידוע בדא"ח ש"נקודה, קו, שטח" הן כנגד ג' בחינות "נקודה, ספירה, פרצוף" שבספרי הקבלה.

בדברי אלקים חיים וחסידות ידוע שהמונחים הללו נקודה וקו ושטח, הן כנגד ג' בחינות נקודה, ספירה, פרצוף, שבספרי הקבלה.

יש שני סוגי מונחים אחרים לאותו ענין בקבלה ובחסידות, כאשר המילה 'נקודה' משותפת לשניהם, אבל במקום 'קו' במונחים השניים באה 'ספירה', ובמקום 'שטח' בא 'פרצוף'.

המלה 'פרצוף' היא החשובה ביותר בכתבי האריז"ל, והיא שמאפיינת את התיקון. בעולם התיקון הספירות של עולם התהו התפתחו ועכשיו הספירות קיימות בסוד פרצופים שלמים, כאשר כל פרצוף כולל לא רק עשר ספירות פרטיות אלא שיעור קומה שלם של תרי"ג איברים וגידים, רמ"ח ושס"ה, וגם של ארבעה עולמות. בכל פרצוף יש כל אבי"ע – אצילות בריאה יצירה ועשיה. יש גם פרצופים שבאצילות, אבי"ע שבאצילות, וכך בכל מקום ומקום.

הפרצוף הוא המבנה המושלם-המשוכלל ביותר, כאשר ספירה דומה לקו או חוט קטן שבתוכה יש ספקטרום כביכול של ריבוי גוונים שונים, והספקטרום כביכול של הגוונים הבולטים משתנה לפי הספירה, מספירה לספירה.

משל מקרן אור ופריזמוס

אם רוצים להתבונן במשל הכי פשוט, היחס בין נקודה לקו ולשטח, דהיינו בין נקודה לספירה ולפרצוף, נתבונן בקרן אור-פשוטה בלי שום דבר, לפני שהקרן עברה דרך פריזמוס[ו] והתפתחה לריבוי גוונים, על דרך ספקטרום של גוונים. מה שרואים הוא אור פשוט, היינו נקודה אחת בלי שום אבחון לריבוי הגוונים הטמונים וטמירים בתוך הנקודה הזאת. ברגע שהנקודה הזאת תיהפך לכעין קו רואים בתוכו הרבה הרבה גוונים, ובכל זאת כל הגוונים היו בתוך נקודה אחת של אור. זהו המעבר הראשון מנקודה לספירה או מנקודה לקו.

המעבר הזה הוא לא כל כך עצום כמו המעבר השני, בין קו לבין שטח. המעבר בין קו לשטח, אם רוצים להתבונן בזה, הוא כמו שעכשיו נקח את הספקטרום עם הרבה גווני האור, ופתאום – צריך דמיון גדול – פתאום הספקטרום הזה, התמונה, יהפך לבן-אדם, צלם אלקים. פתאום מתוך קו האור הזה, שהוא פיזי – הכל משל – יוולד ויצא ממנו פרצוף שלם.

פרצוף שלם הכוונה בן אדם מושלם, משוכלל, עם רמ"ח איברים ושס"ה גידים, עם נר"ן פנימיים – נפש רוח נשמה – בפנים, חיה יחידה מקיפים אותו, וכל סוד צלם אלקים בו ברא ה' את האדם. זה המעבר מקו לשטח, או במונחים השניים מספירה לפרצוף. כאן לא רק שנוסף מבנה עצום, העיקר מה שנוסף הוא רוח חיים, "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה"[ז]. על פי המשל שעכשיו הסברנו, באור, או בספקטרום בקו של האור עם כל הגוונים שלו, אין עדיין בהתגלות נשמת חיים. מה שאין כן ברגע שיש צלם אלקים, מקו של גוונים לצלם אלקים, עיקר התוספת היינו הנשמה הפנימית – "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה".

אינסוף ממדים נכללים בשני ממדים

מי שלומד את הקבלה בהתחלה יכול לשאול כאן את השאלה הפשוטה: למה מפסיקים כאן בשלשה שלבים של ממד כשבעצם רק הגענו לשני ממדים, שכן שטח היינו שני ממדים. אם המשל של שטח שעכשיו הסברנו הוא של צלם אלקים, הרי אדם הוא כבר יותר משני ממדים. בן אדם קיים בעולם של שלשה ממדים של מקום, יש לו גם עובי, וחוץ מזה כיום ידוע שיש עוד ממד – הזמן, שהכל מקשה אחת. יותר מכך, מי שלומד קבלה יודע שיש עוד ממד של טוב ורע, כמו בספר יצירה[ח] שיש עשרה עומקים כנגד חמשה ממדים. כמו שגם אמרנו קודם בשם האריז"ל, פרצוף כל אבי"ע הוא כבר עובי, לא רק שטח, אז למה מסתפקים בכך שאומרים נקודה-קו-שטח או נקודה-ספירה-פרצוף, ולא ממשיכים לומר נפח, וארבעה וחמשה ממדים וכך עד אין סוף? מי שלומד מתמטיקה היום יודע שממדים הם עד אין סוף.

אלא מה, גם בחכמת המתמטיקה, כידוע היום, עיקר החידוש של תוספת ממד – וזה דבר שאין כאן המקום להאריך בו – הוא במעבר בין ממד אחד לבין שני ממדים. אף על פי שניתן להוסיף מכאן ואילך אינסוף ממדים זה לא מחדש דבר בעצם. זהו נושא שהיום מובן היטב במתמטיקה אבל אין כאן המקום להאריך בו. יש חידוש בעצם במעבר בין נקודה לקו וכך בין קו לשטח עוד יותר. מכאן ואילך אותו דבר חוזר על עצמו, להוסיף עוד ממד ועוד ממד, מבחינה מתמטית, אם כי זה ודאי חידוש במציאות. צריך לקבוע כמה ממדים ישנם במציאות (יש היום תיאוריות שיש עשרה ממדים. לפני עשרים שנה אחד מגדולי הפיזיקה הגה עולם בן 26 ממדים, לפי החישובים שלו, אבל כאמור החידוש העיקרי במעבר בין ממד לממד באמת נגמר עם שני ממדים).

התופעה הכי פשוטה קצת להמחשה, אם כי כאמור זה דבר קצת עמוק, היא שבדרך כלל את כל תופעות הריבוי המופלג של הממדים ניתן לצייר, כמו בגרף, על מסך של שני ממדים בלבד. למי שחי בעולם של שני ממדים קשה לדעת או להמחיש איך הם שלשה ממדים, כמו שאצלנו קשה מאוד להמחיש מה נקרא ארבעה ממדים, להוסיף את הזמן למקום, וכל שכן תוספת ממדים, ובכל זאת ניתן לצייר ריבוי כל כמה ממדים שאתה רוצה על גבי מסך של שני ממדים. זאת תופעה אחת. אז גם לפי המתמטיקה אינסוף הממדים הוא לא עיקר הענין העמוק, אלא ברגע שמגיעים לפרצוף או לשטח, שני ממדים, בזה עיקר החידוש נגמר.

על כן, בקבלה יש שלשה שלבים, נקודה-קו-שטח, ושטח לא בא לשלול נפח, להיפך, משטח ואילך הכל נכלל. במיוחד במונח פרצוף, כמו שאמרנו שבתוף פרצוף יש כל האבי"ע, ואבי"ע הם עובי, ולא שטח בלבד.

תהו יציב ותהו בלתי יציב

והנה נקודה וכן קו (כלומר קו אחד בלבד, בבחינת 'זה תחת זה'), הם עדיין בבחינת תהו בעוד ששטח, פרצוף, הוא סוד התקון כמבואר בכתבי האריז"ל.

'נקודה' – כמו שנסביר והקדמנו, מי שעכשיו נכנס – היינו הבחינה של נקודת ציון, הזיקה והגעגועים והתשוקה לציון שקיימה את עם ישראל במשך כל שנות הגלות, פנימיות נקודת היהדות אפשר לומר של כל האומה הישראלית, גם אז וגם היום. המושג 'קו' בקבלה יהיה אצלנו הסמל לתופעת הציונות שנודעה-התחדשה לפני כמאה שנה, כאשר ה'שטח' היינו תכלית הכוונה, אליה אנחנו צריכים לתכנן – איך חותרים ליעד זה של השטח-הפרצוף.

שני השלבים הראשונים, גם הנקודה וגם הקו, הם שני סוגים של תהו, והשטח הוא תיקון.

אנחנו נסביר בהמשך שהמונחים הללו נקודה-ספירה-פרצוף ונקודה-קו-שטח הם כנגד העולמות בלשון הקבלה 'עקודים, נקודים, ברודים', שלשת העולמות הראשונים שיצאו מהפרצוף ההיולי העליון לאחר הצמצום הראשון של אור האין סוף, שמכונה בכתבי הקבלה 'אדם קדמון', א"ק. מתוך אותו אדם קדמון (שמכונה 'מאציל' לגבי האורות שיוצאים ממנו, שכל מה שיוצא ממנו הוא נאצל מן המאציל) נאצלים שלשה עולמות. הראשון הוא עקודים, השני נקודים והשלישי ברודים.

אם כי שהשני נקרא 'נקודים', והייתי יכול לחשוב שנקודים הוא מלשון נקודה, בכל זאת נקודים הכוונה הרבה נקודים, הרבה נקודות, זה תחת זה, בצורת קו. לכן בעולם הנקודים כל העולם הוא בצורת קו, וגם בכל נקודה בפני עצמה יש התכללות של עשר נקודות, כלומר, כל נקודה בעולם הנקודים היא גם קו או חוט קטן. כאמור, המשל לזה הוא הגוונים של הספקטרום, שקרן אור עוברת דרך פריזמוס, דרך זכוכית, ומתגלה ריבוי הגוונים של אותו אור הראשון. זה המשל בשביל הספירות בעולם הנקודים.

עולם העקודים הוא קיים, לא נשבר. כמו שנסביר, עולם העקודים הוא נקודה אחת והוא לא נשבר, אבל בכל זאת גם הוא לא מתוקן כיון שהאורות אצלו או הנשמה הפנימית שלו לא מתיישבת היטב בתוך הנקודה של הכלי. כאן כשאנחנו אומרים נקודה-קו-שטח או נקודה-ספירה-פרצוף, מתכוונים כרגע לכלים של המציאות. למציאות הראשונה יש רק כלי אחד כעין נקודה אחת בלבד, וכיון שהכלי הוא רק נקודה אין שום מקום, אפילו לא קו, שהאור הרב יכול להתיישב בתוכו. לכן האור-הנשמה שרוצה להיכנס לתוך הכלי הנקודה יכול רק להיכנס ולצאת תמיד בסוד 'מטי ולא-מטי', נוגע ואינו-נוגע, כמו שנסביר בהמשך, ובכל זאת הנקודה הזאת לא מתמוטטת, היא לא נשברת.

היום למדע הכי חדש של הפיזיקה קוראים מדע התהו, כאוס בלשונם. זהו החידוש הכי גדול בעשרים שנים האחרונות במדע, ומכירים בדיוק בשני מצבים של תהו, בדיוק מקביל למה שהסברנו על עקודים ונקודים. יש תהו יציב יחסית, כלומר מצב של תהו אבל הוא לא נשבר, הוא מתקיים והולך אבל הוא בעצם תהו. מה הכוונה תהו? שאין בו שום סדר מוגדר, תיאורטית אי אפשר לדעת מה יהיה אתו בעוד רגע אחד. זה נקרא תהו. יש מצבים כאלו שאי אפשר לדעת מה יהיה בעוד רגע אבל המצב הזה ממשיך והולך, והוא קיים ומחזיק מעמד לאורך ימים. קוראים לזהstable chaos, זה בדיוק הביטוי היום. אמנם הוא תהו אבל הוא יציב.

לעומת מצב זה של תהו יציב, יש תהו שאינו יציב, שהוא מתפרק, ולעומת שתי הבחינות של תהו יש עוד מצב מסודר ואצלנו הוא נקרא 'תיקון'. מה הכוונה מסודר? שעל פי חוקי הטבע הידועים לנו אפשר לדעת מראש איך הוא יפעל, הוא פועל בצורה מסודרת גם לשכל שלנו.

שלשת המצבים האלו משמשים גם משל מאוד מדויק וטוב לנקודה-קו-שטח או נקודה-ספירה-פרצוף. יש שתי בחינות של תהו: תהו יציב ותהו שאינו יציב המתפרק, נשבר ומתמוטט בסוף אם לא תופסים אותו ברגע הקריטי האחרון ומעבירים אותו לשלב הבא של התיקו, ויש תיקון שהוא מסודר בסדר למופת, והוא גם כן קיים, כל שכן וקל וחומר הוא קיים וחי חיים נצחיים, חיים מיושבים, חיי מנוחה, חיי שקט.

יש אחד שחי חיים ארוכים אינסופיים, חיֵי אי-שקט. הוא ממשיך לחיות, הוא חי וקיים, אבל כל הזמן יש לו אי-שקט פנימי. לעומתו יש אחד שחי שקט שלֵו. שניהם מתקיימים. אמנם, יש אחד שמתוך אי השקט שלו הוא מתמוטט (להתמוטט נקרא גם 'למות' בקבלה), הוא לא מסוגל להחזיק מעמד. אי השקט היינו תהו, השקט תיקון. אי-שקט החי וקיים שהוא 'לא-מת' – זהו עולם העקודים, סוד הנקודה.

ה'נקודה' קיימת וה'קו' בסכנה

נקודת הזיקה לציון היינו התהו היציב. כלומר, אי-שקט וגעגועים ותשוקה שאף פעם לא באים לסיפוקם לכן כל הזמן יש לו משהו שכביכול שאוכל אותו מבפנים, אבל הוא מחזיק מעמד. יש אחר כך אי-שקט הפנימי לכאורה יותר מזה, שהוא כל כך גדול שדוחף אותו ליזום מפעל, הלכה למעשה, שהדורות הראשונים לא יזמו לפעול אותו בידיים שלהם. אכן, יש לו כל כך הרבה אנרגיה באי-שקט שלו והכלים שלו (ה'קו' שלו) בהחלט לא מספיקים, אז הוא עכשיו בתנועה ותנופה של קו, הוא לא מסתפק בנקודה אחת, והוא בסכנת התמוטטות.

הנקודה, אם כי שהיא רק 'קיימת' – היא לא נשברת. כמו העובדה שהנקודה הזאת בלב ישראל חי וקים במשך כל הגלות – "דוד מלך ישראל חי וקים"[ט] – היא לא מתמוטטת, אין בה משבר קיום. מה שאין כן השלב השני של הקו כן נתון למשבר עד כדי התמוטטות ושבירה, ואנחנו חווים זאת עכשיו בזמן שלנו, שיש משבר הכי רציני שצריך להציל, זה פיקוח נפש והצלת נפשות, להציל את התנועה הזאת בעם ישראל של הציונות שהביאה אותנו עד הלום, של מדינה וריבוי של יהודים כן ירבו בארצנו הקדושה, עם בניה גשמית של הארץ. אבל הדבר הזה עכשיו עומד במשבר קיומי שעלול ממש להתמוטט, ה' ישמור.

לעומת הקו, אם באים אל המנוחה ואל הנחלה, תכלית הכוונה של הכניסה לארץ, של הציונות, הכל הופך פתאום שיש כבר שקט פנימי בתוך כלים רחבים, בלשון הקבלה אורות מרובים בכלים מרובים. קודם היו 'אורות מועטים בכלים מרובים', אבל בסופו של דבר נעשה 'אורות מרובים בתוך כלים מרובים'. זוהי התכלית, להמשיך את האורות המרובים של אי השקט של התהו לתוך כלים רחבים של תיקון ושם הם נרגעים. עקודים ונקודים, הנקודה והקו, הם תהו, בעוד שהשטח-הפרצוף הוא תיקון, כמבואר בכתבי האריז"ל.

אם כן, יש היום משל מצוין במדע לשלשת השלבים האלו, שתי בחינות תהו ובחינה אחת של תיקון, בדיוק ישר מספרי הקבלה.

היהודי בגלות בגטו והציונות בגעגועים ללא ביטוי

בעולם העקודים כל העשר ספירות דאורות נכללו בכלי אחד.

העולם הראשון שנקרא נקודה הוא 'עקודים'. כמו שנסביר בהמשך, בדימוי הקבלה אותו עולם נאצל מן המאציל מהפה, מתוך הפה – הפה של אדם קדמון הוא עקודים. בכל עולם יש עשר ספירות של אור אבל בעולם הזה היה רק כלי אחד. אותו כלי באמת נוצר מתוך התעבות האור בעצמו. נוצר כלי אחד בלבד להכיל את כל האורות ואותו כלי הוא נקודה – כאן נקודה הולך על הכלי – ועל כן לאור אין שום שקט בתוך הכלי. הוא לא יכול להתיישב בכלל בתוך אותו כלי אחד והוא כל הזמן כביכול נכנס ויוצא, "מטי ולא-מטי", אבל המצב מתקיים. עולם העקודים הוא תהו אבל הוא לא נשבר.

כלומר במציאות של נקודה אחת ללא התפשטות כלל.

מה זה כלי אחד? שהמציאות קטנה לגמרי. כמו יהודים שגרים בגטו בחוץ לארץ, שתחום-כלי המציאות הוא מצומצם לגמרי. הגטו הוא משל מצוין גם ברוחניות. אחד שחי בתוך נקודה, גם אחד שמסתגר בתוך ישיבה, יש לו את הגטו שהוא יוצר לעצמו, יש לו נקודה אחת בלבד, ואת כל עוצמת האור הוא צריך להכניס-להחדיר לתוך הנקודה הזאת. המציאות אצלו התחום שלו בו הוא פועל והוא מוגדר ומוגבל מאוד. זה נקרא מציאות של נקודה, ובתוך המציאות של נקודה שאין בה התפשטות כלל, הוא לא יוצא החוצה מהתחום, הוא כביכול בתוך עיר מקלט.

צריך להתבונן למה מגיע לו ככה? הרי זה כנראה סוד הגלגול לכל הדור כולו. למה הדור הגיע למצב כזה שהוא מסוגר גם בגשמיות וגם ברוחניות, בכעין עיר מקלט (שאסור לצאת ממנה, תחום הפעילות שלך מאוד מוגבל ומצומצם)?

צריך להסתכל בתורה, "אסתכל באוריתא"[י], וקוראים בתורה שעיר מקלט הוא עונש על שפיכות דמים בשגגה – הורג נפש בשוגג מתחייב לברוח ולהיסגר בעיר מקלט. כלומר, להגיע למציאות מצומצמת ביותר, מה שהיום הוא כעין בית סוהר.

כידוע בהרבה מאוד שיחות הרבי שליט"א[יא] הוא מדבר נגד מוסד הענישה של בית סוהר המקובל כיום בכל העולם כולו. אנחנו מוצאים בית סוהר בתורה אצל פרעה[יב] בתוך המדינה של מצרים, שם מוצאים את בית הסוהר בתורה. מתאים למצרים, מצרים לשון מיצר וגבול, אז גם הענישה של מצרים היא לשים את האדם בתוך מיצר וגבול להגביל את הפעילות שלו.

כאמור, יש כמה וכמה שיחות של הרבי שליט"א מאוד מאוד נגד זה, ואיך שאין מוסד כזה ואין שיטה ודרך ענישה כאלו בתורה. לכל היותר יש לפעמים הסגר או מעצר עד המשפט[יג], אבל אין שום משפט דין של הסגר בתורה. הדבר הכי קרוב לזה הוא עיר מקלט, לגבי הורג נפש בשגגה, וכמובן שהוא עדיין תחום הרבה הרבה יותר רחב מאשר לשבת בתא מצומצם של בית הסוהר.

בית הסוהר הוא עוד יותר 'נקודה'. אנחנו מביאים כאן דוגמא להבין מה נקרא להיות במציאות של נקודה, שהנקודה לא מסוגלת להתפשט, אין לה התפשטות. יתכן מאוד שיש לך הרבה אור במצב הזה, זה לא אומר שאתה בלי אורות. להיפך, יכול להיות ריבוי אורות וחויה רוחנית אבל אין לך שום אפשרות לבטא אותם. כל זה דוגמא להתבונן-להבין מהו עולם העקודים – הרבה אורות, הכל בתוך נקודה אחת.

אנחנו משתמשים במשל של העקודים לתת מונח מהקבלה להבנת היהדות בגלות – גם להבנת כללות מצב היהדות בגולה, שזו הדוגמה של הגטו, וגם במיוחד להבנת המצב של נקודת ציון, של איך הציונות היתה קיימת. גם היא היתה ריבוי אור אבל בתוך נקודה שלא מסוגלת להתבטא. התשוקה לציון לא מצאה לעצמה שום כלים לנסות אפילו את היוזמה הכי קטנה איך להגשים את עצמה. געגועים היו בלי סוף, ותפילות לא-ל חי היו בלי סוף, על כל תפלה ותפלה התפללו "תחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", ובכל זאת לא היה שום כלי, שום אפשרות של התפשטות, להגשים או לקרב את ההגשמה בכי הוא זה.

מטי ולא-מטי, אכפתיות ושכחה

זהו המצב של עולם העקודים:

האורות שבנקודה זו מחיים אותה בסוד "מטי ולא מטי", "נוגע ואינו נוגע",

התופעה הזאת מכונה בקבלה 'מטי ולא-מטי'. מהי לגבי ציונות בגולה, נקודת ציון? 'מטי' הכוונה שפתאום הגעגועים תוקפים אותך, כלומר שנכנסים לתוך התודעה. זה נכנס לתוך התודעה בדחף חזק מאוד אבל אתה לא יכול לעשות שום דבר, אתה כבול הידים שלך כבולות ואי אפשר לפתוח את הידיים לעשות כלום. היות שאתה לא מסוגל לפעול, זה-גופא גורם 'לא-מטי', עד שאתה שואל "מה האור עושה כאן?", אחרת היית בא לתסכול תהומי ולשבירה גמורה.

לכן חסד ורחמים שהאור עוזב. מה הכוונה שהאור עוזב? שאתה שוכח מזה, אתה מסיח את דעתך מכך. 'מטי' הכוונה תשומת לב ודעת, שנכנס לתוך התודעה חזק, ואתה לא מסוגל לעשות שום דבר בגלל שהמציאות שלך היא מציאות של נקודה בלבד ואי אפשר להתפשט, אי אפשר לפעול מאומה. לכן מה כן קורה? 'לא-מטי', שכחה, היסח הדעת.

לכן אנחנו באמת מתבוננים בגולה ורואים שיש הרבה יהודים שעם כל נקודת ציון שפועלת בתוכנו, חיה וקיימת בתוכנו במשך כל הגלות כאמור, בכל זאת רואים שבדרך כלל היהודים לא חושבים על כך במודע, רק לפעמים זה מתעורר, בעת רצון. זה נקרא מטי ולא-מטי, היות שהמציאות היא של נקודה בלבד, נוגע ואינו-נוגע.

מה זה 'נוגע'? 'נוגע' תרתי משמע: יש נוגע במובן פיזי, שנוגע, ויש נוגע במובן רוחני שהדבר נוגע ללב שלך, נוגע לך. יש ביטוי מקביל בקבלה למטי ולא-מטי – "נוגע ואינו-נוגע"[יד]. אז גם כאן, גם התשוקה לציון הנקודה הזאת אצל רוב העם כמו שבגולה יש והיא מאוד "נוגע", כמו שהרבי עכשיו אומר שהוא יכול לצעוק "עד מתי", כלומר כל כך נוגע ללב שלו שהוא צועק צעקה פשוטה שהוא רוצה להיגאל, ופתאום "היינו כחולמים"[טו] בפירוש השלילי שלו בגלות[טז], שעובר לגמרי מתוך הראש שלו, מתוך המנטליות שלו, ו"לא נוגע" לו בכלל. כל הענין של ציון ומשיח וגאולה מפסיק להיות נוגע לו. זה נקרא "נוגע ואינו-נוגע", "מטי ולא-מטי".

המציאות הזאת היא מציאות שהולכת וקיימת:

שהרי אין להם במה להתפשט ולהתיישב.

זה חייב להיות. אם זה לא היה מסתלק ה'לא-מטי' ה'אינו-נוגע' – הוא היה מגיע להתמוטטות מתוך תסכול שהוא לא מסוגל להפיק ולהוציא מן הכח אל הפועל.

עד כאן התיאור הראשוני של עולם העקודים, דהיינו המצב של היהדות בגולה.

התכללות שונים מתאפשרת רק בשטח

בעולם הנקודים הספירות נתונות כנקודות רבות, זו תחת זו, בקו אחד בלבד (שעל כן כללות עולם הנקודים, מלשון נקודות רבות, היא בבחינת קו לעומת עולם העקודים שמעליו, וכן כל נקודה בפני עצמה כוללת עשר, בסוד קו או חוט קטן, כמבואר בכתבי האריז"ל), ללא אפשרות להתכלל יחד.

בעולם הנקודים הספירות נתונות כנקודות רבות ולכן הוא נקרא עולם הנקודים. יש כאן הרבה נקודות אבל הן כבר "זו תחת זו" בצורת "קו אחד בלבד", שעל כן כללות עולם הנקודים מלשון נקודות רבות היא בבחינת קו לעומת עולם העקודים שמעליו על אף שהשם הוא 'נקודים' כמו שהסברנו קודם. וכן כל נקודה בפני עצמה כוללת עשר [נקודות] בסוד קו או חוט קטן כמבואר בכתבי האריז"ל כל המשל שהסברנו קודם.

מה הבעיה העיקרית של קו או חוט קטן? כל עוד הנקודות נתונות זו תחת זו ואין התפשטות של שטח להיות שלשה קוים, ימין שמאל ואמצע – אי אפשר שתיווצר התכללות אמתית בין הנקודות. התכללות היא כמו קוי קשר, צינורות תקשורת, שפועלים מיזוג בין הכוחות השונים.

ברוחניות מיזוג בין הכוחות השונים היינו הרחבת הדעת של כל אחד לדעת איך להתייחס לזולת. כלומר, על דרך יחסי אנוש, שכל אחד מתוך הבנה מסוימת של נתוני הזולת ומתוך רצון טוב להסתדר אתו ולא להילחם נגדו, יש אפשרות של תקשורת תקינה ויחסי גומלין לחבר את האנשים והאישים השונים, הספירות השונות, של העולם. וגם, והעיקר, שיתעלו יחד לקראת יעד אחד, אם כי שלכל אחד יש כישורים שונים.

הדבר הזה מתאפשר רק כשיש 'שטח'. שטח תרתי משמע: שטח הכוונה שכאשר אנחנו, כל אחד האישים-הספירות, יכולים להביט מתוך מספיק שטח – יש מקום להסתכל על השני. מהימין הוא יכול להסתכל על האמצע ועל השמאל וכך כל קו יכול להסתכל על השני. אם כל המבנה הוא אחד תחת השני בלבד העליון לא יכול לראות שתי מדרגות מאחריו ועל כן אין שום אפשרות של התחברות-התכללות ביניהם. זה פירוש אחד של שטח.

הפירוש השני של שטח הוא כמו שהיום אומרים 'שטח פעולה', בדיוק ההיפך מהגטו שאמרנו קודם. לנקודה אין שום שטח פעולה, וכאמור עיקר ההתכללות של עולם התיקון נוצרה כאשר לא רק מבינים אחד את השני ומסתדרים וחיים בשלום (בשלום חיצוני שטחי, גם מלשון שטח) אחד עם השני. זה לא מספיק, אלא שמחליטים: "בֹּא, יש לי כישורים כאלו ולך כישורים אחרים, בֹּא נתחבר יחד וניזום תכלית יעד משותף. כל אחד יפעל את החלק השליחות שלו ודוקא יחד נצליח בעז"ה להגשים את היעד". זהו 'שטח פעולה'.

אם כן, עיקר חידוש השטח הוא אפשרות ההתכללות בין הנקודות, מה שאין כן בעולם הנקודים שהוא קו.

בקו שוררת חלקיות שמונעת התכללות

מה המציאות שלנו כיום כאן במדינה? זהו סוף הקו, לפי התיאוריה-הרעיון שאנחנו רוצים לפתח כאן במאמר. הקו הגיע והגיע והגיע ומתקרב לסוף, וצריכים באמת להציל את המצב עכשיו ולעבור למשהו חדש לגמרי, דהיינו שטח.

הנקודה הזאת שאנחנו מסבירים לגבי הקו היא שהיות שהקו הוא רק בממד אחד הגריעותא העיקרית שלו היא שאחד לא יכול לראות שני צעדים ושני אישים, לא קדימה ולא אחורה, ולכן אין לו שום יכולת להתקשר-להתחבר כמו שצריך עם עוד כחות לפעול לכיוון יעד משותף.

אם אנחנו נתבונן במציאות, כמו היום, רואים שעיקר הבעיה הוא שכל אחד פועל עם הכוונות הטובות שלו ולא נוצר קשר בין אנשים. עם כל ההתקדמות העצומה שיש היום משרד התקשורת ושר התקשורת וכל התקשורת העצומה שהולכת בעולם, שכולה סימני דרך, איזה מן סימנים רמז בעלמא שבאמת מה שצריך הוא תקשורת. אבל המציאות היא שעם כל התקשורת שיש בעולם אין שום תקשורת בכלל, ואף אחד גם לא מסוגל להבין את השני בדיוק וכל שכן וקל וחומר לא ליזום פעולה משותפת, אם השני הוא קצת אחרת ממנו. ברגע שהוא קצת טיפה אחרת ממני אני לא יכול לראות אותו בכלל, הוא כבר יצא מהאופק שלי, הוא לא נמצא בו. זהו הטעם לשבירה בעולם הנקודים, וזה הסוד של קו לעומת שטח.

עוד פעם. בשטח אתה יכול כל אחד לראות את השני וכאמור שטח תרתי משמע יש גם שטח לפעול יחד, כאשר עיקר ההתכללות נעשית הלכה למעשה כשמתחילים לפעול ביחד.

כמובן שבשביל לפעול יחד צריך ראש, צריך מנהיג. בעולם השטח יש גם הכרה [משותפת] לצורך ההחלטה על מנהיג אחד. בעולם הקו-הנקודים כל אחד או שהוא בעצמו רוצה להיות המנהיג, "אנא אמלוך"[יז], או שהוא מחפש ומוצא לעצמו איזה חוג מצומצם, מפלגה מצומצמת, עם מנהיג מאוד מאוד חלקי של אותו חוג ומפלגה. כאמור, אחד לא מסוגל לראות את השני.

ההתכנות במציאות בכל זאת של מפלגה עם כמה אנשים שמתאגדים יחד נובעת מכך, כמו שאמרנו קודם, שגם בעולם הנקודים יש בתוך כל נקודה הרבה נקודות. איך יכולה להיות בכל זאת מפלגה שמונה כך וכך חברים? בכתבי האריז"ל כתוב שהנקודות עצמן, כל נקודה היא מפלגה שלימה שיש בה הרבה נקודות, וכאמור בתוך הנקודות יש איזה ראש, כל אחד עושה לעצמו ראש, כל מפלגה ממנָה את הראש שלה. אבל הכל עולם הנקודים, שנקודה אחת לא מסוגלת לראות באמת את הנקודה השניה וכל שכן לא להתחבר ליצור את התקשורת להתכלל יחד. זהו קו לעומת שטח.

שלש מצבי נשמות ישראל בצאן לבן

ההתכללות בין הספירות מתאפשרת דוקא כאשר נתקנו בג' קוים, ימין שמאל ואמצע. תקון זה הוא סוד עולם הברודים,

בקבלה השטח נקרא ברודים, מתוך "עקֻדים נקֻדים וברֻדים"[יח] בשלשת מיני הצאן שיעקב אבינו הציל מידי לבן חותנו. ידוע בקבלה ובחסידות שהצאן של יעקב היינו נשמות עם ישראל. האומה של עם ישראל היא הצאן, שכל שורשי הנשמות היו מגולגלות בתוכן. יעקב אבינו בירר והציל אותן מידי לבן הארמי-הרמאי ואם כן סוגים אלו של צאן יעקב אבינו היינו שלשה מצבים כלליים של האומה, של עם ישראל בכלל. זהו המקור הביטויים הללו.

בהמשך המאמר הזה נסביר בעז"ה שיש עוד כמה משלים. לדוגמא המשל של יצחק אבינו. יש ליצחק אבינו שלש בארות, עשׂק-שטנה-רחובות, שגם הן משמשות לנו כאן לשון מאוד מאוד מדויקת להבין את שלשת שלבי של היהדות: היהדות בגולה היא הבאר הראשונה עשׂק, כשהוא עדיין בתוך הגטו-הנקודה שלו; אחר כך הקו הוא בסוד הבאר השניה של יצחק אבינו שטנה; כאשר בסוף מגיע השטח, כשמו כן הוא, רחובות, "כי עתה הרחיב הוי' לנו ופרינו בארץ"[יט].

אם כן, יש כמה וכמה מבנים מקורות מובהקים בתורה להסביר את סוד נקודה-קו-שטח, עם כל ההשלכה שאנחנו רוצים להלביש עליו כאן, אבל המונחים הראשוניים בכתבי האריז"ל בקבלה הם עקודים-נקודים-ברודים, סוגי הצאן של יעקב אבינו. כלומר, מצבי האומה כאשר "אחרון אחרון חביב" הוא עולם הברודים השטח.

העזות וההתבטלות שבמצח היהודי והקשר לעמלק

האצילות המתוקנת בסוד שטח-פרצוף.

כל המצבים הללו, עקודים-נקודים-ברודים, הם אצילות כמו שהסברנו קודם. המאציל היינו אדם קדמון וכל מה שיוצא ממנו נקרא אצילות. רק ששתי הבחינות הראשונות של אצילות הן אצילות של תהו ורק האחרונה היא אצילות של תיקון.

קודם אמרנו שהמשל בקבלה הוא שהעולם הראשון, עקודים, הנקודה, יוצא מהפה של א"ק כביכול, בעוד שהעולם השני, נקודים, יוצא מהעינים של א"ק – עולם היינו הכלים שלו – והוא זה שנשבר. ואילו העולם האחרון, הברודים-התיקון, יוצא מהמצח של א"ק אבל כל אחד מהם נאצל מאותו אדם קדמון[כ].

לפי זה, אם ניתן משל ומליצה לשׂבר את האוזן, כעת אנחנו נדרשים לְמעבר, לעלות מהנקודות שיוצאות מאור העינים ולהגיע לסוד המצח, משם יוצא שם מה החדש, המתקן את השבירה שהתחוללה או שהולכת, ה' ישמור, להתחולל בעולם הנקודים בקו.

מה יוצא מהמצח? שני דברים יוצאים: עזות של קדושה וגם בטול. שם מה הוא בטול. מה שצריך להיות היום כדי להציל את המצב הוא בלשון הקבלה ה'שטח' שיוצא מהמצח. במצח יש שתי תכונות: יש עזות מצח, ויש גם התבטלות גמורה.

מבואר באריכות בחסידות[כא] שהמצח הוא המדבר אשר "לא ישב אדם שם"[כב]. הוא למעלה מבחינת אדם, הוא מדבר שממה שלכאורה הוא תהו, ובכל זאת כאן הוא נקרא 'מדבר ארץ ישראל'. הוא מדבר או השתוממות והתבטלות שהם גופא שורש התיקון ממנו יוצא שם מה החדש, בטול אמתי לאלקות. זה נקרא 'מדבר ארץ ישראל'. יש 'מדבר העמים' שהוא ההשתוממות-התהו של הקליפה, הלעומת זה, ויש בחז"ל גם את המושג "מדברות של ארץ ישראל"[כג]. מבואר בחסידות שמדבר ארץ ישראל היינו סוד המצח שלמעלה מהעינים.

אם כן, יש כאן שתי תכונות שעלינו כעת לחבר אותן על מנת להוציא את השלב הבא שלב השטח. צריכים הרבה עזות של קדושה כמו שהשלחן ערוך פותח את ההלכה הראשונה "הוי עז כנמר"[כד] תכונת המצח, "מצחך נחושה"[כה] של הקדושה. לפני ביאת המשיח כתוב "חוצפא יסגי"[כו].

בשבת הקרובה אנחנו קוראים פרשת זכור בתורה "זכור את אשר עשה לך עמלק"[כז], צריך לזכור את עמלק. מי זה עמלק? החוצפה של הקליפה[כח]. כתוב "מלכותא בלא תאגא"[כט], הוא מולך בלי כתר מלכות, לא מכתירים אותו אלא הוא תופס את המלכות בכחות עצמו. כל המהפכות שהתחוללו בעולם, מי שיוזם מהפכה שלא מגיעה לו, כשאין לו שום יחוס ושום זכות למלוך – יש בזה ניצוץ-בחינה של עמלק, היוזמה שאין לך חוצפה יותר ממנה למלוך בלי כתר.

לפני ביאת המשיח אנחנו צריכים השבת לזכור אותו על מנת לברר אותו "כי ממנו נקח לעבוד את הוי'"[ל]. לפני ביאת המשיח "חוצפא יסגי", ולא שאין לנו כתר אלא שהכתר שלנו נעלם, אנחנו מאמינים שיש לנו את הכתר. לראוּת העינים אנחנו צריכים ליזום-לתפוס את המלכות אף על פי שלכאורה הכתר שלנו לא בגלוי. זה נקרא עזות מצח. מה שצריך לזכור את עמלק וללמוד ממנו הוא שאם הוא יכול לעשות זאת אז אנחנו על אחת כמה וכמה. כידוע, כל מה שגוי יכול לעשות יכול יהודי לעשות יותר טוב.

עד כאן העזות, אבל יחד עם העזות צריכה להיות התבטלות אמתית לרצון ה'. המצח נקרא 'מצח הרצון'. יש נחישות רצון לפעול מתוך עזות, ויש גם "בטל רצונך מפני רצונו"[לא].

בתיקון הרצון יש שתי בחינות של רצון: יש שאני צריך מתוך הרצון העז והנחוש שלי ליזום, ואין דבר תקיף ואין כח תקיף יותר בנפש של האדם מאשר הרצון, שעל כן "אין לך דבר העומד בפני הרצון"[לב], וביחד עם זה צריך להיות "בטל רצונך מפני רצונו". זה נקרא "מדבר ארץ ישראל", ארץ מלשון רצון – "למה נקראת שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה"[לג].

הכל דרך אגב, נאריך בזה בעז"ה בהמשך כשנגיע לסוד המקורות בא"ק מאין יוצאות ג' הבחינות עקודים-נקודים-ברודים. אמרנו זאת גם על מנת לקשר לַזמן, לשבת, "זכור את אשר עשה לך עמלק". עיקר "מחה תמחה את זכר עמלק"[לד] הוא שאנחנו נקח ממנו ("כי ממנו נקח לעבוד את הוי'") את הבחינה שלו ואז ממילא הוא מתבטל. כידוע, שום קליפה לא מתבטלת כל עוד יש משהו ללמוד ממנה. כאשר נלמד את כל מוסר ההשכל מתוך הקליפה אז היא מתבטלת – החיות שלה נגמרת והיא מתבטלת ממילא. לומדים מעמלק עזות, אבל בטול אין שם בכלל.

ראיית ה'נולד' לטווח קצר

שוב, זה רק היה להסביר שהתיקון-השטח בא מסוד מצח הרצון, כאשר הקו בא ממה שהעין רואה והעין רואה רק עד גבול מסוים.

לדוגמא, כמו שנסביר בהמשך, התופעה הידועה כיום כ'ציונות' (שבאופן המודע חלקה הגדול ביותר הוא חילוני ולא קשור לאמונה) פעלה מתוך מבט מסוים, פחד לעתיד, מתוך חכמה מסוימת (כמו שנסביר יותר בהמשך ש"איזהו חכם הרואה את הנולד"[לה]) שרואים שהגלות הולכת להישרף והיהדות לא מסוגלת להתקיים יותר בתנאי הגלות. יש בזה חכמה מסוימת.

מבין היהודים יש אחד שצפה את השואה ויש אחד שלא צפה אותה. לדאבוננו רוב עם ישראל לא צפה את השואה וקרה מה שקרה. אם מישהו חכם מאוד כן צופה את השואה ומתוך כך הוא אומר "בואו נתקפל מכאן, פיקוח נפש, נצא מכאן כמה שיותר מהר ונגיע לארץ", וכל הציונות שלו בנויה על כך שהוא בורח מהגלות כיון שעוד רגע היא הולכת להישרף, עוד מעט תבוא שואה, והוא רואה את זה, הוא רואה את הנולד – זה בחינת 'קו' עדיין. זו דוגמא של כח-מניע קַוִי. אין בו שום שטח והרחבה.

לכן באמת טוענים, למה הרבה גדולי ישראל אמתיים לא ראו לכאורה ולא אמרו לחסידים להתקפל ולברוח ועדיין נשארו עם הנקודה? כמו שנסביר בהמשך, רוב גדולי ישראל לא רצו את הקו. רצו את השטח וכל עוד שעדיין לא משיגים את השטח הסתפקו להישאר במנטליות ובאורח החיים בתנאים הפיזיים של הנקודה. היות שבפנימיות אפילו לאחר שואה, רחמנא ליצלן, הנקודה עדיין חיה וקיימת ואי אפשר להחריב בשום פנים ואופן אותה. מה שאין כן הקו ניתן להתמוטטות גמורה.

אז אחד שיש לו עין הנבואה, אפילו שבעין הנבואה הוא רואה את הנולד, או חכם ש"עדיף מנביא"[לו] שגם כן "רואה את הנולד", והנולד השחור והפחד הם אצלו המניע בנפש לציונות, שהם כביכול מעוררים את נקודת הציונות – אין זו הציונות האמתית. זו לא ציונות של שטח. זה חוטא אפילו לציונות של הנקודה, ומה שנוצר הוא הסתכלות באופק קצר מאוד ועל כן כשיבוא לארץ הוא לא מסוגל להתפתח טוב מעבר לאופק המצומצם ביותר.

זה היה רק להסביר קצת מה הכוונה בקבלה שהנקודים-הקו יוצאים מהסתכלות, מאור העינים ולא מהמצח. אמרנו שזה אמנם מתוך מבט לעתיד, על דרך "איזהו חכם הרואה את הנולד", אבל "עין לא ראתה א-להים זולתך"[לז] – לזה אין לו שום השגה בכלל. הוא כאילו רואה מה שאפילו נביא יכול לראות אבל זו לא תכלית. את התכלית הוא לא רואה בכלל. הוא לא יכול ליזום את התיקון האמתי מכיון שהמבט שלו מצומצם וקצר אופק לגמרי, יש תחושה של קוצר אופק המבט בתוך הקו. לכן נקודה נאמנה פוחדת מפעולה מתוך מבט של טווח קצר ומעדיפה להישאר נקודה עד ביאת גואל צדק. אז יראו את כל השטח לא מתוך עיני הבשר שלו אלא מתוך נקודת הבטול והעזות של מלכות הטבועים במצח.

הערב אנחנו פותחים את כל הנושאים שיבואו בהמשך קצת יותר באריכות ובעומק.

באומה מתוקנת מזוהים חמשה פרצופים

כאשר הספירות בעצמן שיצאו מסוד חמש הנקודות השרשיות שכנגד כתר, חכמה, בינה, מדות, מלכות – התפתחו כל אחת ואחת בסוד פרצוף.

בקבלה, מהיסודות של כתבי האריז"ל הוא, שמאותו אור עינים שהוציא את הנקודות של עולם הנקודים (שאצלנו הוא הקו, המעבר-הממוצע בין נקודה לבין שטח) יש חמש נקודות שורשיות כנגד שם הוי'. בשם הוי' יש ארבע אותיות וקוץ, כאשר קוצו של י מרמז לכתר, י לחכמה, ה בינה, ו כולל את כל הרגש, כל מדות הלב ו-ה האחרונה מלכות. בעולם הנקודים התפתחה כל נקודה עד לקו קטן, כמו שהסברנו קודם, מה שאין כן בעולם הברודים התיקון כל אחת מחמש הנקודות השורשיות הללו שעדיין נשארו צריכה להתפתח לפרצוף שלם.

אמרנו קודם שההבדל בין קו קטן לפרצוף שלם הוא כמו ההבדל בין קו של הרבה גוונים לעומת אדם משוכלל ושלם, פרצוף של רמ"ח ושס"ה, והעיקר הוא שיש לו את כל אבי"ע. כלומר, מהפנימיות עד החיצוניות, כאשר נשמת חיים שוכנת בקרבו. ובעיקר יש חמשה פרצופים כאלה. עולם מתוקן הוא אומה מתוקנת וצריך לזהות בתוך האומה לפחות את כל חמשת הפרצופים.

יש משל שמובא הרבה מאוד פעמים גם בחסידות, כמו בדרך מצותיך במצות אהבת ישראל[לח]. המשל הראשון וההתבוננות הראשונה להגיע לקיום מצות אהבת ישראל הם להתבונן איך שאנחנו כולנו שיעור קומה אחד שלם, על דרך אדם הראשון לפני החטא, שכל הנשמות כלולות בתוך שיעור קומה אחד, וּוַדאי זו אמת. כאשר מתבוננים או זוכים "לאסתכלא ביקרא דמלכא"[לט], כמבואר בחסידות שביטוי זה קאי כאשר אדם זוכה לראות ב"עין השכל שבלב"[מ] את סוד האצילות המתוקנת – הוא מבחין לפחות בחמשה פרצופים.

התפצלות פרצוף הכתר לשני פרצופים

באמת בעולם הנקודים יש חמש נקודות וחמשה קוים צרים יוצאים מחמש הנקודות. בעולם המתוקן, עולם הברודים, עולם האצילות המתוקנת, הנקודה הראשונה שכנגד הכתר – קוצו של י – מתגלה על שני ממדים שלמים של פנימיות וחיצוניות ,שמהווים שני פרצופים שלמים בלשון הקבלה – עתיק יומין ואריך אנפין, מה שלא היה בכלל בעולם הנקודים.

אנחנו אומרים שהמצב כיום, התקופה שלנו, עדיין נקודים. עד עכשיו הסברנו לגבי הכתר של עולם הנקודים רק שהוא קו קצר, לא מפותח ולא משוכלל. אבל יש עוד בעיה רצינית ביותר והיא שאין בתוך הכתר הבחנה בכלל של פנימיות הכתר[מא]. בלשון החסידות עונג אלקי, תענוג אלקי בחינת שבת כל שכן רדל"א, הראש הנסתר הנעלם של אותו עונג, שהוא בסוד אמונה פשוטה אצל היהודי –  לא גלוי בעולם הנקודים בכלל. יש רק דחף של רצון.

נחזור שוב למשל הציונות, מה שרגילים לקרוא הממד ה'חילוני' של הציונות, בכתר שלו, בראש העל-מודע שלו, יש רק גילוי דחף של רצון ואין שום גילוי של 'שבת'. דהיינו אמונת ישראל ועונג ישראל, אלא רק רצון.

כך הוא המצב הכתר בעולם התהו, עולם הנקודים, הקו. מה שאין כן בעולם התיקון הנקודה של הכתר מתפתחת על שני פרצופים שלמים: עתיק יומין כנגד אמונה ותענוג ואריך אנפין כנגד הרצון, כאשר התענוג מתלבש בתוך הרצון והכל מכוון על ידי הרדל"א, רישא דלא ידע ולא אתידע (אליו מגיעים בפורים, עד דלא ידע). זו האמונה פשוטה של עם ישראל, שהיא התענוג הכי נעלם בעצם הנפש, שאין לה שום גילוי – לא בעבר ולא בהווה אלא רק לעתיד לבוא. בכל זאת, הוא השורש של קדושת עם ישראל והוא מתגלה רק בעולם התיקון. אין לו שום גילוי בעולם התהו. לכן באמת בעולם התהו רואים שמה שדוחף את ההתפתחות וכל ההישגים של הציונות חייב לפי ההשקפה הזאת להיות כביכול ראש חילוני. ה'שבת', שהיא העונג הגלוי של אמונת ישראל עם הראש הנעלם שלו, שהוא האמונה הפשוטה שאינה גלויה – אותו ממד של כתר לא מתפתח בקו של התהו אלא רק בתיקון בשטח.

כאשר בכל הנקודות הראשונות של התהו כל נקודה מתפתחת לגמרי מקבלים את עולם התיקון עולם הברודים. כאמור לעיל, למי שיש עינים לראות זאת, לראות את העם על שלימותו, רואה לא רק פרצוף אחד, כמו שאמרנו קודם שכל היהודים הם שיעור קומה אחד, אלא מבחין בכמה וכמה פרצופים כאשר כל פרצוף שלם בפני עצמו והפרצופים מתלבשים, מחיים ומשתלבים אחד בשני. בכל זאת, יש אבחון של כמה פרצופים שלמים שהכל אחד, הרי עולם האצילות הוא עולם האחדות.

יש סיפור מפורסם של אדמו"ר הזקן בעל התניא שפעם הסתכל על המגיד ממעזריטש, הרבי שלו, והוא תיאר מה הוא ראה בחויה שלו. הוא ראה את כל פרצופי האצילות בתוך הצדיק. הצדיק הוא ודאי שיעור קומה אחד ובכל זאת הוא הבחין בכל הפרצופים בתוך צדיק אחד, מעתיק יומין עד פרצוף המלכות.

י"ב פרצופים כנגד שבטי י-ה

אם כך, בתחילה יש חמשה פרצופים ובשלימות יש ששה פרצופים. עוד יותר בפרטיות כתוב בכתבי האריז"ל[מב] שכל אחד מששת הפרצופים ממשיך ומתחלק לשנים, על דרך זכר ונקבה, ואז נוצרת שלימות של י"ב פרצופים, על דרך י"ב שבטי י-ה. הפירוש הכי עמוק בי"ב השבטים שיש באומה הישראלית היינו י"ב הפרצופים של עולם התיקון שכל אחד הוא פרצוף שלם ויחד עם זה הכל אחד.

ניתן עוד דוגמא להמחיש את זה קצת. חז"ל אומרים בגמרא "שית אלפי שנין הוי עלמא"[מג], יש לעולם הזה משך קיום של ששת אלפי שנים, וכל אלף שנים הוא על דרך יום של הקב"ה, "אלף שנים בעיניך כיום אתמול"[מד]. כמו שביום יש חצי ראשון לילה ואחר כך חצי שני יום ככה כתוב[מה] שכל אלף שנים מתחלקים לחמש מאות שנים של לילה ואחר כך חמש מאות שנים של יום של אור. עכשיו אנחנו מתקרבים, שנה הבאה ממש היא שנה מאוד גורלית – אמצע של היום-האלף הששי. חמש מאות השנים של הלילה היינו צד הנוקבא של אלף השנים והיום הוא הדכורא. אם נראה נתבונן בכל ההיסטוריה, מבריאת העולם עד סוף העולם, השנים מתחלקות לי"ב פרצופים. אמרנו בתחילת השיעור שהקבלה האשכנזית משתדלת לתרגם את כל המונחים של הקבלה במונחי הנהגה ואיך הם פועלים בהיסטוריה.

[אחד מספרי הקבלה החשובים הוא ה"חסד לאברהם", הסבא של החיד"א הקדוש. הוא אמנם לא מקובל אשכנזי אלא מקובל ספרדי דוקא, וגם הוא פותח את הספר שלו עם מבט על ח"י זמנים בשינויי תקופות ההיסטוריה של העולם, שמונה עשרה תקופות בעולם, ח"י מדות שונות שמתגלות בהנהגת העולמות. זהו סוד אחר מי"ב הפרצופים, הזכרנו אותו בדרך אגב].

לפי מה שעכשיו הסברנו אם נקח את כל "שית אלפי שנין דהוי עלמא" ונחלק אותם ללילה ויום יש כאן סוד מכתבי האריז"ל של י"ב פרצופים, כלומר שכל "שית אלפי שנין דהוי עלמא" הם ב'תיקון'.

חז"ל אומרים[מו] שששת אלפי השנים מתחלקים לשלש –"אלפים תהו ואלפים תורה ואלפים ימות המשיח" – ובכל זאת למפרע, ידוע מהבעל שם טוב שכאשר נגיע לסוף בעז"ה ונסתכל אחורנית נראה איך שהכל תיקון, הכל ימות המשיח ותורה. עכשיו מתקבל שיש חלוקה של "אלפיים תהו, אלפים תורה" (תורה היא כבר תיקון לגבי תהו) ובסוף "אלפים ימות המשיח". אנחנו מתקרבים לסוף אלפים ימות המשיח ו"אותֹתינו לא ראינו ואין אתנו יודע עד מה"[מז], רוב עם ישראל לא רואים עדיין את המשיח לפני העינים, אבל כאשר נתבונן אחורנית נראה שהכל הוא מישור אחד של אור בהיר, מתחלה עד סוף, כמו המשל המפורסם[מח] שהבעל שם טוב היה אומר לפני תקיעת שופר.

דרך אחת להסביר את סוד 'כל העולם כולו מהתחלה ועד הסוף' הוא על דרך י"ב פרצופים מתוקנים של האצילות לפי כתבי האריז"ל, וגם להקביל אותם לשבטים. אם נקביל אותם לשבטים לפי סדר הדגלים יוצא שכל חמש מאות השנים האחרונות של העולם שאנחנו עכשיו נמצאים בהם הם כנגד שבט נפתלי ואם לפי סדר הלידה הם בנימין. יש כמה שיטות בקבלה איך לסדר את השבטים, חמש מאות שנה לשבט.

רצינו להרחיב קצת את ענין אומה המתוקנת המגלה י"ב פרצופים שלמים. הכל מתחיל מחמש, כאשר הנקודה העליונה של החמש – הראש של הכתר – מתחלקת לשנים, ואחר כך כל אחד מהשש שוב מתחלק לשנים. נוצר עולם מושלם, מתוקן ומשוכלל של י"ב פרצופים וזהו עם ישראל כולו, על כל י"ב השבטים, כמו שכתוב בסוף ספר יחזקאל.

נבואת יחזקאל וההתפשטות מזרחה

סוף נבואת יחזקאל הנביא[מט] על הבית העתיד בעולם הבא הוא שלימות י"ב שבטי י-ה, כל אחד על מקומו בשלום, כל אחד עם שער מיוחד להיכנס לבית המקדש, כל אחד עם שטח רחב. נסביר בהמשך המאמר שבגבולות הארץ עיקר החידוש של 'שטח' הוא שבאמת יש שטח רחב. בזמן ה'קו' גם השטח הפיזי של ארץ ישראל דומה לרצועה. כל זמן שכל השטח הפיזי של הארץ דומה לרצועה או לקו אחד הוא בעצמו הסימן שעכשיו המצב הוא מצב של 'קו'.

מה שאין כן מי שפותח וקורא את הפרקים האחרונים של ספר יחזקאל יראה שהיעוד העתיד הוא שלכל שבט בפני עצמו יהיה שטח מאוד מאוד רחב מים התיכון ועד הפרת ואולי יותר, אחד על גבי השני, בדיוק על דרך י"ב פרצופים שהם אחד מעל השני, שלא כמו החלוקה בדורו של יהושע בן נון. בסוף, באחרית הימים, כמו שכתוב בסוף יחזקאל כל שבט יקבל שטח מאוד רחב דוקא, לא לאורך אלא לרוחב, לפי איך שהיום כותבים מציירים מפה. כל אחד יקבל שטח רחב מים התיכון עד הסוף עד הפרת, אחד על השני, לפי הסדר שכתוב בסוף יחזקאל.

ברגע שמקבלים מוחין של שטח, שאנחנו צריכים לעבור מ'קו' ל'שטח', הדבר מתבטא גם בצורה פיזית, שעיקר התיקון הוא להגיע מזרחה. גם כן לא לחינם שמה שהיום קוראים 'השטחים' בארץ הם בצד המזרח, כיון שכל ההתפשטות של שטח היא יותר ויותר מזרחה, עד הפרת.

בזה נסיים היום את השיעור. קראנו את הסעיף הראשון. היום הקדמנו את רוב-עיקרי הנושאים שבעז"ה נפתח בהמשך.