אריה שאג

רשימת שיעור מפי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

חלק א

אריה – אלול, ראש השנה, יום כיפור, הושענה רבה

בספרים הקדושים[ב] מובא רמז לימים הנוראים – "אריה שאג מי לא ירא"[ג]. המילה אריה היא ראשי התיבות של ימי הדין – אלול, ראש השנה, יום כיפור, הושענה רבה. כפי שמבואר במקום אחר, ארבעת החלקים של ימי הדין הם השאגה המיראת של האריה, אך האריה עצמו נמצא בחדש אב, החדש שמזלו אריה.

כפי שנסביר לקמן עיקר ענינם של ימי האריה הוא ליחד את האריה עם הלביאה[ד] ועל כן מתאים לומר כי התאריך העיקרי בחודש אב בו מתגלה האריה בכל גבורתו[ה] הוא ט"ו באב – יום השידוכים. בשיעור שניתן בט"ו באב שנה זו הארכנו לבאר אודות הקשר בין ט"ו באב לימים הנוראים, עיין שם[ו].

אריה – התעוררות להתחיל מחדש

האריה מופיע בימים הנוראים והוא המכין את האנשים לשנה חדשה. כל מועדי הארי"ה קשורים עם ראש השנה – הם מועדים של התחלה. אמנם, אנו יודעים כי "כל התחלות קשות", וקשה עד מאד לאדם לשבור את הרגליו ולהתחיל מחדש. משום כך, על מנת להתחיל התחלה חדשה, על האדם להתנער מן העפר בו הוא נמצא ולהיות מוכן להתחלה חדשה – "התנערי מעפר קומי".

הדברים נכונים לגבי כל התחלה, אך הם נכונים עוד יותר לגבי המהפך הגדול של הגאולה. על מנת להתחיל תקופה חדשה של ימות המשיח צריך לקום ולהתנער מן העפר – אשר גם במובן הציבורי "שכינתא שכיבת עד עפרא" – ולהיות מוכנים למציאות חדשה.

שאגת האריה באה לעורר יראה ולנער את האדם ממצבו. האדם צריך להזדעזע ולירא משאגת האריה – "אריה שאג מי לא יירא" – ומתוך כך לזוז ממקומו (בלשון החסידות "הזזה עצמית") ולהיות מוכן להתחלה חדשה. היראה אליה נחשף האדם איננה יראה המיועדת להפיל את האדם חס ושלום, אלא לעוררו על מצבו ולהניע אותו לצאת ממקומו. כך אנו מבינים על פי פשט את אוירת[ז] האימה והחרדה בראשית השנה.

אריה – "כל התחלות קשות"

הסברנו כי האריה הוא הגורם להתעוררות וזעזוע לקראת התחלה חדשה. אם מתבוננים אנו באותיות המילה אריה, יכולים אנו לראות כי כל אותיותיה הן אותיות של התחלה – כל אחת בבחינתה. דוגמא מובהקת לדבר אנו רואים בווידוי המסודר לפי אותיות האלף-בית, הווידוי אותו אנו אומרים רבות בימי הסליחות וביום הכיפורים.

הווידוי מחולק לארבעה חלקים, כאשר כל חלק מסתיים בביטוי בן שתי מילים. החלק הראשון הוא "אשמנו, בגדנו, גזלנו, דברנו דופי", החלק השני "העוינו, והרשענו, זדנו, חמסנו, טפלנו שקר", החלק השלישי "יעצנו רע, כזבנו, לצנו, מרדנו, נאצנו, סררנו, עוינו, פשענו, צררנו, קישינו עורף" והחלק הרביעי "רשענו, שחתנו, תעבנו, תעינו, תעתעתנו". חלוקה זו היא לפי הפיסוק המקובל בסידור, והיא מורגשת באופן בולט בניגון המסורתי בו נאמר הווידוי ביום הכיפורים. האותיות בהן פותחים ארבעת החלקים הן א, ה, ר ו-י – אותיות אריה.

ראינו היכן אנו מוצאים כי ארבעת האותיות הן אותיות של התחלה, אמנם עדיין יש להבין מדוע כך הם פני הדברים ומהי משמעותה של כל 'אות התחלה'. לשם כך נעסוק בכל אות בפני עצמה.

א – ראש המספרים

האות א, בה נרמז חדש אלול[ח], היא האות אשר מובן ביותר מדוע היא נחשבת כאות התחלה[ט], היא האות הראשונה באלף-בית העברי. לקמן נסביר כי כל התחלה היא התחלה במובן מוגדר, כיצד נגדיר את הראשית שב-א? לכל אות בעברית ישנו ערך מספרי, וה-א היא המספר הראשון. היחס אל דברים כאל מספרים הוא היחס המופשט ביותר בו אנו מתיחסים אל דברים, היחס המספרי הטהור אשר אינו משדר שום משמעות מוגדרת ומסוימת.

התחילה שב-א היא התחילה של ספירת החכמה – "אאלפך חכמה" – הספירה בה מאיר האור הראשון עוד בטרם מקבלים הדברים משמעות ותוכן[י]. מח החכמה הוא מח של חשיבה מופשטת ובו מאיר כל דבר בצורתו המופשטת ביותר – כמספר שעוד אין לאדם תפיסה בו ויחס אליו. האות א היא המספר הראשון – ראשית היחס אל דברים כאל בעלי ערך מספרי. התחילה כאן היא המונח הבסיסי ביותר של עולם המספרים, אשר לאחריו הכל הוא רק כפולות והערכות הנובעות מקנה המידה הראשוני והפשוט – האחד.

ר – ראשית בתוכן

האות ר נקראת ריש מלשון "ראש". ראש מופיע פעמים רבות במובן של תחילה – "ראש דברך אמת[יא]". גם החג הרמוז באות ר לפי הסברנו לעיל – ראש השנה – נקרא ראש על שום היותו בתחילת הזמן. אם כן האות ר היא אות של תחילה מבחינת משמעות המילולית.

הספירה בה מתחילים הדברים לקבל משמעות, בה נמדדים הדברים גם לפי הדרך בה הם נשמעים ומתקבלים באוזן, היא ספירת הבינה. בניגוד למח החכמה המופשט במח הבינה נעשים הדברים מוחשיים, זהו מח של משמעות אישית, של הבנה והשגה בתוכנו של כל רעיון. האות ר היא התחילה של ספירת הבינה – ראש הדברים בעלי התוכן והמשמעות. גם מצות היום של ראש השנה היא מצוה של שמיעה[יב], אנו מצווים "לשמוע קול שופר".

י – ראשית הציור

על האות י מוסבר בחסידות כי היא האות הראשונה והבסיסית ביותר בציורה של כל אות. ה-י היא אות שבעצם כל ציורה הוא נקודה אחת בלבד, כלומר: כל נקודה היא י. כאשר הסופר מתחיל לכתוב אות על הספר בדיו, הוא מתחיל מן האות יוד. כל ציור של אות מתחיל מן הנקודה הראשונה בה נוגע הקולמוס בקלף, נקודה שהיא י. נקודת ה-י מכונה "נקודה מצוירת" משום שהיא הנקודה הראשונה הבאה לידי ביטוי וציור, אך היא המרמזת אל ה"נקודה שאינה מצוירת" שאינה יכולה להכתב כלל.

האות י, אות התחילה של ציור כל האותיות, רומזת ליום כיפור. מכיון שהאות י היא הנקודה הפשוטה ביותר היא יכולה ללבוש כל צורה שהיא. על מנת לפשוט צורה יש לחזור אל ה-י, וממנה יש לצאת על מנת ללבוש צורה מחדש. הכח הנדרש על מנת להצטייר מחדש בכל פעם נחוץ הוא בעולם היצירה – עולם בו קבועים כבר ציורי המידות המידות.

הכח לפשוט צורה וללבוש צורה הוא הכח לו אנו זקוקים ביום הכיפורים, כאשר אנו מנסים לפשוט את הציור הרגיל שלנו ולהדמות למלאכים. בכלל ביום הכיפורים מנסים אנו לפשוט מכל וכל אתו צורתנו הישנה[יג], ולבנות לעצמנו דמות ותדמית חדשה. דבר זה מתבטא גם בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים בה הוא פושט ולובש מדים אחרים חמש פעמים במשך היום.

העבודה של שינוי הדמות של האדם קשורה עם עבודת המדות – הדבקות במדותיו של הקב"ה היא אשר מביאה אותה לממש את בריאתו "בצלמנו כדמותנו". מבואר כי אחד הפירושים של המילה "מדות" היא מלשון "מדים", אותם המדים אותם יש לפשוט וללבוש מחדש טובות ומתוקנות מהן. בכלל, כל עבודת השינוי (פשיטה ולבישה) בעולם היא בעיקר בתיקון המדות וההתדמות למלאכים. לעתיד לבא יהיה עיקר התיקון במוחין – תיקון עצמי. אמנם, בעולם הזה עיקר העבודה היא תיקון המידות[יד].

ה – ראשית ההיגוי

האות ה האות אשר מבחינת הצלילים היא האות הראשונה. בזהר נאמר כי האות ה היא "אתא קלילא דלית בה מששא" – אות קלה שאין בה ממשות[טו]. מדוע? האות ה הינה ההבל הראשוני היוצא מן הגרון, עוד לפני שהוא משתנה בפה ומקבל היגוי ו"צורה" של אות. האות ה היא הקול הפשוט והראשוני. כל אות מתחילה מן האות ה, משום שכל אות מתחילה מהבל העולה מן הגרון עוד לפני שמוצאות הפה "חותכים" הגיה מסוימת לאות.

האות ה היא התחילה בבחינת המלכות, ובה נרמז הושענה רבה – היום בסוכות בו דוד המלך הוא האושפיז. בכח דיבורו של דוד המלך, מחבר מזמורי התהלים, יש כדי "לזמר עריצים ולהכרית כל החוחים והקוצים הסובבים את השושנה העליונה" – הכח לתקן את המלכות ולהצילה מצריה. בכלל, הדיבור הוא המבטא את המלכות – "באשר דבר מלך שלטון". מלכותו של ה' בעולם מתגלה על ידי הדיבור והשלטון בפועל בצווים לעמו, וראשית כל דיבור שכזה הוא ההבל העולה מן הלב – האות ה.

אריה בסוד הוי'

על פי הסברנו ארבע אותיות אריה הן ארבע אותיות תחילה בבחינות שונות. בסדר הווידוי ראינו כי הן ארבע אותיות המתחילות, אך לא כפי סדר אריה. לפי הסברנו כעת אנו רואים כי ארבע האותיות  בסדר זה דווקא מקבילות לארבע אותיות שם הוי' ב"ה[טז] – מבחינת הדרגות אותן הן מתחילות[יז]:

י	-	א	– תחילת המספרים המופשטים, השכל המופשט של "אאלפך חכמה".
ה	-	ר	– התחילה התוכנית של כל דבר בעל משמעות, "ראש דברך אמת".
ו	-	י	– תחילת הציור של כל צורה, המגע הראשון בקלף "על הספר בדיו".
ה	-	ה	– תחילת ההגיה והביטוי של כל צליל, "אתא קלילא דלית בה מששא".

היחוד הנעלה – יחוד אריה ולביאה

מהו ענינו הפנימי של האריה, המתחיל את השנה? בזהר נאמר כי הזיווג הכי נעלה הוא הזיווג בין האריה ללביאה. בזיווג זה מתגלה האהבה הכי עזה הקיימת בבריאה, והוא מסמל את הזיווג העליון והעצמי ביותר בין הקב"ה לבין כנסת ישראל. יחוד אריה לביאה[יח] הוא היחוד של שם החסד והאהבה – "חסד אל כל היום". יחוד זה הוא בתוקף וכח – "מי כמכה באלים הוי'", והוא בא מתוך ההכרה כי בני הזוג נבראו בעצם כאחד – "אל אחד בראנו".

בזיווג הזה יש תוקף כזה של אהבה המסיר את כל המניעות על היחוד – כח זה הוא הזעם על המפריעים ליחוד הנובע מעוצמת האהבה שביחוד, עליו נאמר "אל זעם בכל יום". זהו זיווג כה עצמי בין הקב"ה לעמו, עד ששום דבר אינו מסוגל לעכב בעדו, הזיווג השייך לגאולה האחרונה של עם ישראל כפי שמובא בגמרא[יט]: "אוי לה לאומה שתמצא בשעה שהקב"ה עושה פדיון לבניו – מי מטיל כסותו בין לביא ללביאה בשעה שנזקקין זה עם זה".

על ידי היחוד העצמי של הקב"ה עם השכינה, מגיעה הגאולה האחרונה של עם ישראל. אפשר להמליץ את פסוק היחוד בתורה על דבר זה: "ודבק באשתו" – יחוד קוב"ה ושכינתיה, "והיו לבשֶר" את בשורת הגאולה: ביום ההוא יהיה הוי אחד ושמו "אחד"[כ].

שרש האריה

האריה מסמל את תוקף האהבה, כפי שהזכרנו. במרכבת יחזקאל כתוב "פני אריה אל הימין" – האריה הוא הכח והתוקף של החסד. לכאורה לא מובן כיצד אנו אומרים כי כחו של האריה הוא כח של חסד, הלא אנו מוצאים במילה אריה רמז מובהק: אותיות אריה הן אותיות יראה שעולה בגימטריא גבורה. לכאורה נראה כי האריה מכיל בתוכו את הכח המנוגד לאהבה והחסד של קו הימין.

על מנת להבין כיצד מתישבים הרמזים זה עם זה להתבונן בכך שהמילה גבורה עצמה עולה ג פעמים חסד. זהו רמז ידוע אשר מופיע אף בשם בן עב תבות, שם החסד. שם עב יוצא משלושת הפסוקים "ויסע" "ויבא" "ויט" אשר בכל אחד חסד אותיות, והוא מורכב מחסד מילים בנות שלוש אותיות כל אחת, כלומר: שם עב מורכב מריו (גבורה, יראה) אותיות.

מהי משמעות הדבר? רמז זה מגלה לנו כי אף הגבורה היא בעצם שלושה חסדים ("חזקה" של חסד). גבורתו של האריה היא התגברות החסד – התעצמות של מידת החסד עד מיצויה, שעל כן זיווגו של האריה הוא הזיווג הנעלה ביותר. האהבה העזה גורמת לגבורה ולתוקף נגד כל מונעי האהבה.

לפי מה שהסברנו שרשו של האריה הוא בעצם החסד, בחסד התקיף והעז ביותר. אמנם, בקבלה נאמר כי שרש האריה מגיע עד למעלה מכך, עד הכתר. שאגת האריה שבחדש אלול נובעת מן הכתר – זעזוע עז בנפש הנובע מן העל-מודע, מעצם נשמתו של היהודי. החסד העז והעצמי של האריה רומז לשרשו שבכתר, וכפי שנסביר לקמן היחוד של האריה והלביאה הוא היחוד הנעלה ביותר – היחוד שבכתר.

חלק ב

אריה – לקיטה

על מנת להבין את משמעותו של כל דבר עלינו להביט על מובנו ושרשו בלשון הקודש. השם העברי של כל דבר הוא הכח בו ברא אותו בורא העולם, כמבואר בשער היחוד והאמונה. שרש השם אריה הוא א.ר.ה. שמשמעותו היא לקיטה (לדוגמא: "וארוה כל עוברי דרך"[כא] "אריתי מורי עם בשמי"[כב]).

מהו כח הלקיטה בעבודת ה'? בכללות ברור כי המדובר בכח של ברור והעלאת ניצוצות, של לקיטת נקודות קדושה ואלקות מתוך העולם. בפרטות יותר אנו רואים כי לשון "אריתי" מופיעה לגבי בשם. בלשון הקבלה ה"ביסום" הוא ההמתקה של דברים. כחו של האריה הוא לא רק בהעלאת ניצוצות הקדושים ממילא, אלא אף בהמתקה – "לאהפכא טעמין מרירו למיתקא".

מענין לציין כי אנו מוצאים בפירוש בתנ"ך דוגמא לכך שהאריה העז והתקיף הוא המוציא מתוכו את המתיקות הגדולה ביותר. אצל שמשון מתואר בכתוב כי הוא הכה אריה ולאחר מכן רדה מגויתו דבש – "מעז יצא מתוק". הדבש בעצמו הוא, כמוסבר בחסידות[כג], כח גבורתו של החסד – החומר המתוק אשר ממתיק כל מה ששרוי בו בעזות מתיקותו.

אריתי מורי עם בשמי

אנו מוצאים את השרש א.ר.ה מופיע בשיר השירים, בפסוק אשר נדרש כולו[כד] על השראת השכינה במשכן – מילוי התאוה של "דירה בתחתונים": "באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי אכלו רעים שתו ושכרו דודים".

המדרש מסביר כי "באתי לגני" מוסב על חזרת ה' למקום בו חפץ להיות מתחילה – בתחתונים. כל המשך הפסוק הוא שלבים הנדרשים על מנת להגשים את תאוות צדיקו של עולם – "תאוות צדיקים אך טוב" – שהיא: "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים".

בקבלה נדרש כי "רעים" שבפסוק הם פרצופי אבא ואמא – החכמה והבינה – המתיחדים זה עם זה, ואילו ה"דודים" הם פרצופי זעיר אנפין ונוקביה – המידות והמלכות – המתיחדים זה עם זה. יחוד אבא ואמא נקרא "יחודא עילאה" – היחוד העליון, ויחוד זעיר ונוקביה נקרא "יחודא תתאה" – היחוד התחתון. כפי שנסביר היחוד של "אריתי" הוא יחוד נעלה הן מהיחוד התחתון והן מהיחוד העליון.

יחודי האכילה והשתיה במקדש

הזכרנו כי המדרש דורש פסוק זה על השראת השכינה במשכן ובמקדש. אנו יודעים כי במקדש היו כלפי שמיא שלושת הדברים המוזכרים בפסוק: ריח ("מורי עם בשמי"), אכילה ("אכלו רעים") ושתיה ("שתו ושכרו דודים"):

"אריתי מורי עם בשמי" זה קטורת הסמים וקומץ הלבונה. "אכלתי יערי עם דבשי" אלו אברי העולה ואמורי קדש הקדשים. "שתיתי ייני עם חלבי" אלו הנסכים ואמורי קדשים קלים.

מוסבר כי יחוד החכמה והבינה הוא יחוד תמידי – "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[כה] – הרעים תמיד דבוקים זה בזה. משום כך אנו מוצאים כי המשל ליחוד הרעים הוא אכילה – "אכלו רעים" – האכילה היא דבר הנצרך תמיד[כו]. לעומת זאת יחוד זעיר אנפין ומלכות הוא יחוד הקורה אך לפרקים, ומשום כך המשל ליחוד הדודים הוא השכרות – "שתו ושכרו דודים" – דבר אותו עושים רק מפעם לפעם.

במדרש אנו מוצאים כי "'שמי' עם י-ה שסה, 'זכרי' עם וה רמח". אנו לומדים שהיחוד העליון – אותיות י-ה שבשם – קשור עם שסה מצוות לא-תעשה, ואילו היחוד התחתון – אותיות וה שבשם – קשור עם רמח מצוות עשה. דבר זה נותן לנו עוד הסבר והמחשה לכך שהיחוד העליון הוא תמידי, משום שמצוות לא-תעשה הן תמידיות, כלומר: האיסור חל תמיד, ומכיון שהקיום הוא אי-עשיה, ניתן לקיימו תמיד. לעומת זאת, מצוות עשה הן מצוות אשר תלויות בהזדמנות לעשותן, ואם כן היחוד שהן פועלות הוא יחוד "שהזמן גרמא", ואינו תמידי.

יחוד הריח

למעלה משני יחודים אלו  – "יחוד האכילה" ו"יחוד השתיה" – נמצא יחודם של האריה והלביאה. יחוד האריה והלביאה הוא היחוד של הקטורת, זהו יחוד עצמי ופנימי – "בחד קטירא אתקטרנא, ביה אחידא ביה להיטא". האריה הוא הלוקט את כל הניצוצות ה"חריפים" וה"חמוצים" – כל אותם הדברים הפיקנטיים שאינם משתלבים במסגרת הקדושה המתוקה בטבע – וממתיק אותם.

הדברים המומתקים הינם ערבים ומבוסמים הן לחוש הטעם והן לחוש הריח. אמנם, חוש הריח הינו חוש נעלה מן האכילה והשתיה – חוש הטעם הוא חוש החולף לאחר האכילה, ולעומתו חוש הריח הוא נצחי[כז] משום שאין כל פגם וכליון הנעשה על ידי ההרחה. על מנת לחוש בריח אין צורך לפגוע בחפץ המפיץ אותו ולהשתלט עליו, הריח בא בדרך ממילא ללא כל "כיבוש" והכרח.

מכאן גם המקור לכך ששרשו של האריה הוא בכתר – בחוש הנעלה ביותר. אנו יודעים כי חושו של משיח הוא חוש הריח, ובו נאמר "והריחו ביראת ה'" – "מורח ודאין". חוש זה הוא החוש הקדמון והנצחי[כח] בו ניחן המשיח (משיח = קדמון נצחי), חוש הנובע מהעל מודע שבנפש – החוש היחיד ממנו נהנית הנשמה. הרמז המובא בקבלה הוא כי "אריתי" עולה כתרא (כתר עם הכולל, כידוע שכתרא הוא שלמות הכתר הכולל ג פעמים אור: אור צח, אור מצוחצח, אור קדמון, וד"ל).

הכח המיחד – משיח

כל יחוד מהיחודים שהזכרנו הוא יחוד קוב"ה ושכינתיה ברמה מסוימת של התגלות. מהו הכח המיחד בין הקב"ה לכנסת ישראל? באופן כללי המיחד של ה' עם עמו הוא מלכם של ישראל הכפוף לה' יתברך[כט], יותר בפרטיות המיחד הוא מלך המשיח אשר מביא ליחוד הסופי והשלם בין ישראל לקב"ה ובכך מגלה את אלקותו יתברך בעולם כולו.

לכאורה נראה כי מקומו של המלך הוא בספירת המלכות, ואם כן כיצד הוא המיחד את כנסת ישראל (המקבילה לספירת המלכות) עם מה שמעליה? עלינו לדייק ולומר כי מקומו של המלך, ובפרט של המלך המשיח, הוא בספירת היסוד – כח החיבור והזווג בין הזכר לנקבה.

אכן, פעמים רבות מובחנת בקבלה ההבחנה בין המלך למלכות – המלך הוא הקצה של ההתגלות מלמעלה, ההתגלות מן האין סוף, והוא נבדל בעצם מן העם. אמנם, מוכן המלך ללבוש בגדי מלכות על מנת ליחד את המשא המפעם בו עם עמו. המלך שרשו בז"א – המכונה בכל ספר הזהר בשם "מלכא קדישא", אך הוא יורד לתקן את המלכות ולהתחבר עמה.

מעצם הדוד לעצם הרעיה

אם נעיין יותר בשלוש רמות היחוד אותן הזכרנו, אנו מוצאים כי עצם המלכות נמצאת בזווג התחתון – "שתו ושכרו דודים" – שם מופיעה כנסת ישראל ממש. עצם המלך, ה' יתברך, מתגלה בפני עצמו דווקא בשיא העליון – "אריתי". אכן, אנו יכולים להעמיד את שלושת היחודים כממוצעים בין עצם הדוד – האריה – לבין עצם אהובתו כנסת ישראל – הלביאה.

על הפסוק "אכלו רעים" מסביר המדרש "זה משה ואהרן". לפי הסבר זה יכולים אנו להעמיד את ה"אריתי" כהתגלות עצם הדוד האוהב – הכתר. ה"שתו ושכרו דודים" מבטא את מציאות המלכות – "שכורת ולא מיין", אשר בה מתגלה עיקר שמחת הדודים. הרעים שבאמצע הם יחוד המשיחים המיחדים את ה' עם כנסת ישראל – משה ואהרן (וכן לע"ל משיח ואליהו). הדברים הם על פי הידוע תמיד כי משה הוא "שושבינא דמלכא" (שושבין המלך) הבא ליחדו ולחברו עם עמו, ואהרן הוא "שושבינא דמטרוניתא" (שושבין הכלה) הבא להעלות אותה ולקרבה אל דודה. בפירוש זה אנו מסבירים כי החכמה שייכת ל'צד הכתר' והבינה שייכת ל'צד המלכות', וביחודם הם מיחדים את הכתר עם המלכות.

לפי דברים אלו עולה כי עצם היחוד הוא בין התגלות ה' בכתר, להתגלות כנסת ישראל כפי שהיא במלכות. אמנם, לפי העמדה כי ישנם כאן שלושה יחודים אשר הנעלה שבהם הוא היחוד שבכתר נסביר כי היחוד שבכתר הוא היחוד שבתוך העצם – יחוד בין עצמות ה' הנעלמת בראש העליון שבכתר לבין שרש המלכות בשרש עליון זה (בלשון הקבלה: שרש המלכות ברישא דלא ידע ולא אתידע).

אכן, מוסבר כי בכתר היחוד הוא עצמי, ללא מציאות ממשית של זכר ונקבה – יחוד של השרשים העצמיים של הזכר והנקבה. משום כך גם מוצאים אנו כי בזווג נעלה זה לא מופיע זוג אלא בודד[ל] ("אריתי"), מה שאין כן ביחודים התחתונים יותר ("דודים" "רעים").

יחודא עילאה – היסוד נעלם; יחודא תתאה – היסוד נגלה

הסברנו כי הכח המיחד בכל זיווג שבין הקב"ה לכנסת ישראל הוא המשיח. כאשר אנו מבינים את ההבדל בין היחוד העליון ליחוד התחתון נוכל להבין מן הדברים על "מצבו" של המשיח בכל רמה. כבר הזכרנו לעיל כי היחוד העליון שבין אבא לאמא הוא יחוד תמידי – "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". לעומתו היחוד התחתון שבין ז"א למלכות הוא יחוד הקורה רק לפרקים.

כאשר היחוד הוא תדיר, הכח המחבר – יסוד אבא – לא נראה כלל. יסוד אבא מתלבש תמיד ביחוד נצחי ביסוד אמא, ואסור שיראה לפי שאז יפרדו או"א חס ושלום. על כח היחוד של או"א נאמר "כי לא יראני האדם וחי", משום ש"החכמה תחיה" וכאשר יראה יסוד אבא (השייך לספירת החכמה) תיפסק החיות מן העולמות[לא]. לעומת זאת ביחוד התחתון נראה הכח המחבר – יסוד ז"א – משום שהיחוד אינו תדירי.

על פי פשט הראיה אינה חיובית, כלומר: משום שהיחוד נפרד צריך לעורר ולגלות מחדש את הכח המחבר, לו היה היחוד תמידי לא היה צורך לראות את הכח המחבר. למרות זאת מבואר כי יש מעלה ביחודא תתאה – יש מעלה בראית הכח המחבר, משום שאז נחשף כח אלקי נעלה המסוגל לחבר בין הפכים.

משיח נגלה ונכסה

לפי דברים אלו אנו מבינים כי לכאורה המצב בו המשיח גלוי לעינינו בארץ הוא בדרגה נמוכה יותר מאשר המשיח הנכסה. על פי דברינו, כאשר המשיח גלוי הדבר אומר כי אין הוא פועל עדיין את פעולתו, וכי יש צורך לראות אותו על מנת שיכול לפעול לאחר מכן. אכן, בכלל הצורך לראות הוא צורך של עולם גשמי שאינו מתוקן עדיין – כפי שמוצאים אנו כי בני ישראל שבמדבר רצו בשר וקצה נפשם ב"לחם הקלוקל", למרות שטעמו במן כל טעם שבעולם, בני ישראל רצו לראות בשר – רק כך ניתן להנות מן הדברים בעולם הגשמי.

לעומת זאת כאשר המשיח נכסה מעינינו בארץ הדבר אומר כי היחוד ברמתו הנעלית ביותר קיים כעת, ועל כן אין אנו רואים את המשיח המחבר את ישראל לאביהם שבשמים. אמנם, רואים אנו בחוש כי מצב זה אינו מצב ראוי בעינינו, וכי קשה להסתפק בידיעה כי המשיח בשמים פועל את היחוד העליון, בפרט כאשר אין אנו חשים בדבר בארץ –לקמן נסביר כי אכן גם היחוד העליון אינו המצב הנעלה והרצוי של המשיח.

אריתי מורי – נכסה ונגלה

הסברנו כי ישנה מעלה בהתכסותו של המשיח – הכח המחבר – אך ישנה מעלה גם בראית האלקות. טבע העולם דורש ראיה של הדברים, אך ב"טבע האלקי" נודע כי ככל שהדבר נעלה יותר הוא נסתר יותר, וכי הראיה פוגמת ו"מורידה" את מעלת הגילוי. כיצד מתישבים הדברים יחדיו? אמרנו לעיל כי למעלה מן היחוד התחתון והיחוד העליון ישנו היחוד העצמי של "אריתי מורי עם בשמי".

היחוד הנעלה ביותר הוא היחוד שבכתר, והכתר הוא "נושא הפכים", כנודע. בדרגה של הכתר אנו זוכים לראות גם את ה"בלתי נראה" – בדרגה זו, שהיא הדרגה הנעלית השייכת לימות המשיח, פועל המשיח בגילוי בארץ ואף על פי כן היחוד הוא תדירי. כאשר עוסקים בהארות אנו מחלקים בין הארה המותאמת לדרגת העולם לבין הארה שהיא למעלה מהתגלות, שהיא נסתרת בעצם. לעומת זאת בדרגת העצמות ממש – המתגלה בזיווג השלישי – אין חלוקות והאלקות ממש יכולה להתחדש ולהאיר בתוך העולם.

ניתן לומר כי בארץ עיקר התענוג הוא דווקא באהבת דודים, יותר מאשר ברעות ה"רעים" הנצחית אך הקרירה משהו[לב]. הדברים הם משום שרק ביחוד שאינו תדירי מתגלה כל פעם מחדש התענוג שבחיבור, אשר לעומתו ביחוד התדירי אנו אומרים כי "תענוג תמידי אינו תענוג". אמנם, לעתיד לבא תתחדש דרגה כזו בה "תענוג תמידי" הוא תענוג, בדרגה זו יש הן את יתרון הראיה-חויה של כח החיבור למרות שהחיבור הוא תדירי. בדרגה של נשיאת הפכים אין סתירה בין היחוד התמידי לתענוג שבראית ותחושת כח החיבור האלקי.

אריתי מורי עם בשמי

כיצד ניתן להגיע לדרגה הנעלית של הזיווג, דרגת נושא ההפכים השייכת לימות המשיח? אם אומרים אנו כי דרגת יחוד זו היא ה"אריתי" שב"כתרא", עלינו להבין מהי עבודת "מורי עם בשמי" המביאה ליחוד הנעלה הזה. הסברנו כי בכלל העבודה של "אריתי" היא עבודה של ליקוט, אשר בעבודת האדם פירושה בירור והעלאת ניצוצות הקדושה מן המציאות. מהי העבודה הפרטית של "מורי עם בשמי"?

אנו מוצאים כי בכל חלק של הפסוק מופיעים החפצים בזוגות: "מורי עם בשמי" "יערי עם דבשי" "ייני עם חלבי". בחסידות[לג] מוסבר כי משמעות הדברים בעבודה היא שבכל זוג יש "סור מרע" ויש "ועשה טוב". הראשון בכל זוג הוא קו הגבורות שבאותה רמת עבודה – קו של "סור מרע". השני שבכל זוג הוא קו החסד שבאותה רמת עבודה – קו של "ועשה טוב".

לפי זה "מורי" הוא קו הגבורות והתקיפות שבבירור הניצוצות, בעוד "בשמי" הוא הקו של "ועשה טוב" – קו של בירור בתחום טוב שאין בו צורך בתקיפות יתירה. אנו יודעים כי הרבי מליובאוויטש אמר כי "נגמרה עבודת הבירורים". אחד הפירושים באמירה זו היא נגמרה העבודה של בירור הניצוצות מקליפת נגה – תחום המותר בהלכה, וכעת יש לעבור לבירור והעלאת ניצוצות מ-ג קליפות הטמאות – תחום האיסור.

בירור הקליפות הטמאות – חיים נצחיים וגילוי אלקות

הדרך "להביא לימות המשיח" ולגילוי היחוד הנעלה של "אריתי" היא על ידי בירורים גם מתחום הקליפות הטמאות בגבורה רבה. בירור זה הוא הבירור של "מורי" – אשר חז"ל אומרים לנו כי זהו בושם הנעשה מדם קרוש של חיה טמאה דווקא – המקבלת חיותה מג"ק הטמאות. עבודה זו היא עבודת הצדיקים – "לאהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו [לשון "מורי"] למיתקא" – אשר בימות המשיח צריכה להעשות על ידי כל אחד ואחד "ועמך כולם צדיקים".

ההפיכה של הקליפות הטמאות היא ההפיכה של הרע ביותר לטוב – הפיכה של היפך החיים לחיים, אשר משמעותה היא בעצם מעבר לחיים נצחיים. הכח להפוך את המרירות הגדולה ביותר בחים לטוב היא עבודת ה"מורי", הפיכת הדינים והגבורות לטוב, ולאחר מכן הפיכתן ל"בשם" – "אריתי מורי עם בשמי".

עבודה זו מגלה וממתיקה גם את הכח האלקי הנעלם בתוך הקליפות הטמאות ממש, והיא מסוגלת לגלות גם כח אלקי שבעצם ענינו הוא בלתי נראה – "עין בעין יראו". כל ההסתרים על הכח האלקי נופלים כאשר מגיע היחוד העצמי של האריה עם הלביאה – בביאת המשיח.

ויסתר משה פניו

השאלה האם יש צורך לראות את הכח האלקי דומה למחלוקת חז"ל האם יש לדרוש לשבח או לגנאי את זה שמשה הסתיר את פניו כאשר התגלה אליו ה' בסנה:

"ויסתר משה פניו" אמר: אלקי אבי עומד כאן ואיני מסתיר פני? רבי יהושע בן קרחה ור' הושעיא אחד מהם אומר לא יפה עשה משה כשהסתיר פניו, שאילולי לא הסתיר פניו גלה לו הקב"ה למשה מה למעלה ומה למטה ומה שהיה ומה שעתיד להיות, ובסוף בקש לראות שנאמר: "הראני נא את כבודך". אמר הקב"ה למשה: אני באתי להראות לך והסתרת פניך, עכשיו אני אומר לך "כי לא יראני האדם וחי", כשבקשתי לא בקשת.

ואמר רבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי: אף על פי כן הראה לו. בשכר "ויסתר משה פניו" – "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים". ובשכר "כי ירא" – "וייראו מגשת אליו". ובשכר "מהביט" – "ותמונת ה' יביט".

ורבי הושעיא רבה אמר יפה עשה שהסתיר פניו. אמר לו הקב"ה אני באתי להראות לך פנים וחלקת לי כבוד והסתרת פניך, חייך שאתה עתיד להיות אצלי בהר מ' יום ומ' לילה, לא לאכול ולא לשתות, ואתה עתיד ליהנות מזיו השכינה שנאמר "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו".[לד]

המדרש חולק בשאלה האם יש צורך לראות את הכח האלקי, או שמא להיפך – מעולה יותר כאשר הוא נסתר. לפי הסברנו המדרגה העליונה יותר היא המדריגה בה נכסה הכח האלקי, זוהי מדריגה של "יחודא עילאה". אמנם, הזכרנו גם כי ישנה מעלה בעצם הראיה, ומשום כך יש הדורשים לגנאי את הסתרת פני משה.

משה – מ"יחודא עילאה" ליחוד שבכתר

משה עצמו שייך למדריגת היחוד העליון שבין החכמה לבינה. במעשה הסנה עצמו מופיעה הקריאה "משה משה" ללא פסק בין השמות, וכפי שמציינים ודורשים זאת חז"ל במדרש – "משה משה לא פסיק טעמא בגוויה"[לה]. משה שייך למדריגה כזו בה אין כלל פירוד בין הדבקים ועל כן הכח האלקי מכוסה, משום כך לא הביט משה על התגלות ה' שבסנה.

אמנם, ישנה מדריגה הנעלית עוד יותר, אשר בכוחה לגלות גם את המכוסה ולהראות גם את הבלתי נראה. מדריגה זו היא המדריגה אליה מגיעים בשיאה של העבודה – לאחר שמשיח נגלה (בזו"נ) ונכסה (באו"א) הוא שב ונגלה (בכתר).

ישנה ביקורת על משה משום שלא חש את העילוי שבראיה הקיים ביחוד התחתון – משום שהוא שייך למדריגת היחוד העליון. אמנם, המדרש מגלה כי גם לדעה המדגישה את היתרון בראיה זכה משה בסוף לראות, ואף "בשכר" אי הראיה הראשונה. הדרך אל הראיה של הבלתי נראה כרוכה במעבר של כיסוי – במעבר מן הנראה אל הבלתי נראה – ורק לאחר מעבר אל תחום הבלתי נראה, בזכות היכולת להתאפק מלהביט ולהפריד את היחוד, זוכים לראות גם את הנעלם.

רמזי הפסוק

לסיום, נביא מספר רמזים הרמוזים בפסוק "באתי לגני וכו'". פסוק זה מורכב מחמישה חלקים:

באתי לגני אחתי כלה

אריתי מורי עם בשמי

אכלתי יערי עם דבשי

שתיתי ייני עם חלבי

אכלו רעים שתו ושכרו דודים.

אם נספור את המילים והאותיות שבכל חלק של הפסוק נגלה כי ארבעת החלקים הראשונים זהים – בכל חלק יש ד מילים ו-יה אותיות. בקטע האחרון יש ה מילים ו-כא אותיות (כאן מתגלה תופעה ידועה כי חלק פותח או מסיים בפסוק מלמד על הפסוק כולו – בקטע האחרון יש מילים כמספר הקטעים בפסוק, ואותיות כמספר המילים בפסוק). סך הכל יש בפסוק כא מילים שהן ו במשולש, ו-פא אותיות, שהן ט בריבוע.

סופי התיבות של ארבעת הקטעים הראשונים הם כפולות פשוטות של שבע:

הקטע הראשון – באתי לגני אחותי כלה – עולה לה (ה פעמים ז). הקטע השני – אריתי מורי עם בשמי – עולה ע (י פעמים ז). הקטע השלישי – אכלתי יערי עם דבשי – עולה ע (י פעמים ז). הקטע הרביעי – שתיתי ייני עם חלבי – עולה ע (י פעמים ז). סך הכל עולה רמה שהם ה פעמים ז בריבוע.

סופי התיבות של הקטע החמישי – אכלו רעים שתו ושכרו דודים – עולים צח (יד פעמים ז) שהם ב פעמים ז בריבוע. סך כל סופי התיבות של הפסוק עולים גשם שהוא ז פעמים ז פעמים ז, כלומר: ז בשלישית אשר מתחלק בחלוקת זהב ל-ה פעמים ז בריבוע ו-ב פעמים ז בריבוע.

המספר שבע בשלישית חוזר ונרמז בעוד אופן בפסוק, כידוע שרמז טוב ראוי שיהיה מבוסס על תופעה החוזרת על עצמה בתוך הפסוק. אם כותבים אנו את הפסוק במרובע של ט על ט:

ב	א	ת	י	ל	ג	נ	י	א
ח	ת	י	כ	ל	ה	א	ר	י
ת	י	מ	ו	ר	י	ע	ם	ב
ש	מ	י	א	כ	ל	ת	י	י
ע	ר	י	ע	ם	ד	ב	ש	י
ש	ת	י	ת	י	י	י	נ	י
ע	ם	ח	ל	ב	י	א	כ	ל
ו	ר	ע	י	ם	ש	ת	ו	ו
ש	כ	ר	ו	ד	ו	ד	י	ם

קצוות הריבוע הן האותיות אש בם[לו] העולות גם הן שמג!

מספר זה הוא המספר של הארת השמש לעתיד לבוא – "שבעתים כאור החמה" – שבע פעמים שבע פעמים שבע ("שבעתים") יותר מהארתה היום. התגלות זו היא ההתגלות של "צאת השמש בגבורתו" הרמוזה בפסוק של גבורת האריה.