ביאור הערה א'

בס"ד

סדרת שיעורי שכינה ביניהם – חורף תשנ"ד

א' כסלו תשנ"ד – רחובות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

 

א.      הפירוש הפנימי ל"מצא" או "מוצא"

ערב טוב, אנחנו היום מתחילים את הפרק השני בלימוד שלנו בתורת הנפש, שהוא אודות יחסי אנוש בכלל ושלום בית בפרט. כשה' ברא את האדם, היו רק שנים – אדם וחוה. אם הם היו חיים בשלום ובאהבת ישראל, הדבר היה מביא את התקון השלם לכל העולם. כלומר שהיחס בין אדם וחוה מהוה את היחס הרצוי בכלל בין אנשים, והוא גם כידוע המשל ליחס בין ה' ועם ישראל, כמו במגלת שיר השירים, בה האהבה בין ה' לעם ישראל משולה ליחס בין חתן וכלה.

לכן, אין קשר פנימי יותר מאשר הקשר בין איש ואשה, וכל הבעיות שמתהוות בחיי הנישואין, משקפות יותר מכל את הבעיות הנפשיות השונות של האדם בכלל, וזאת בכדי שיתקן אותם. זו היתה ההקדמה.

הסבר כללי על הספר

אנחנו נלמד לפי הספר שכינה ביניהם. בקורס הקודם שלנו לא למדנו עם ספר צמוד, אבל הפעם כן, ולכן חשוב שכל אחד יצמד גם הוא לספר הזה. יהיו דברים שנקרא בפנים ויהיו שנחזור בעל פה, ורצוי שכל אחד ינסה לחרוש את הספר הזה לפי הקצב שאנחנו בעזרת ה' נלמד בו בשיעורים שלנו.

אם כן, נתחיל מההתחלה. כמו שאתם רואים בדפדוף קל בספר, רוב החומר הוא למטה, בהערות. כמעט כל הערה כאן מהווה ביאור ארוך בנושא פרטי. יש גם כן טקסט למעלה, באותיות יותר גדולות. אנחנו נתחיל לקרוא את הרעיון הראשון מתוך הטקסט, ואחר כך ננסה הערב להספיק את הביאור הראשון – כלומר ההערה הראשונה למטה – בעמוד ז', שנמשכת שבעה עמודים, עד עמוד י"ג. בנוסף, אנחנו רוצים לקרוא הערב את הטקסט עד עמוד מ' (בכל כמה עמודים יש כמה שורות בסך הכל, אז זה לא הרבה בכלל). את ההערה לא נקרא בפנים אלא נסביר את עקרי הדברים בעל פה.

בספר יש הקדמה ארוכה אחת עם עוד שמונה פרקים, בסימן "מי יתנך כאח לי"[ב], בסוף שיר השירים. הקדמה (א) ושמונה פרקים בספר (ח).

פסוקי מציאת האשה

הפסוק הראשון הוא פסוק מספר משלי שמופיע כמעט בכל שטר כתובה ושטר תנאים: "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'"[ג]. כמו שנסביר, יש בפסוק שלשה ענינים מרכזים – אשה, טוב ורצון. פסוק נוסף שנקרא הוא מתהלים, פרק לב, ובו יש עוד שתי מלים שבדרך כלל מרמזות לאשה: "זאת" ו"מצא". מצא, כמו בפסוק "מצא אשה מצא טוב", וזאת, שהיא מלה של זיהוי בלשון נקבה, כאמור בתחילת התורה: "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת"[ד], כלומר בקריאת חוה, האשה הראשונה, המלה זאת חוזרת שלש פעמים בפסוק אחד. כמו שנסביר בהמשך, הדבר מרמז לשלש מדרגות של אשה או לשלש מדרגות של יחס בין האיש והאשה. הפסוק מתהלים אומר כך:

"על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא"[ה].

הגמרא מביאה על הביטוי "לעת מצא" כמה פירושים. אחד מהם, שהוא הכי קרוב לפשט (היות שיש כאן גם את המלה זאת וגם את המלה מצא):

"אמר רבי חנינא 'לעת מצא' זו אשה [כאשר אדם מוצא אשה, מתחתן] שנאמר 'מצא אשה מצא טוב' [כמו שנראה תכף, כשהוא מוצא את האשה הוא מוצא את הטוב של החיים]. במערבא [בארץ המערב, ארץ ישראל - החכמים היו בבבל, במזרח] כי נסיב איניש אתתא [כאשר אדם היה מתחתן עם אשה] אמרי ליה הכי [המנהג היה שהיו פונים אליו ושואלים אותו] 'מצא או מוצא' [מה קורה כאן בקשר הזה, בחופה הזו, בברית הזו – "מצא" או "מוצא"? מה זו החידה הזו?]. 'מצא' דכתיב 'מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי''. 'מוצא' דכתיב 'ומוצא אני מר ממות את האשה'^[ו] [מה הולך לקרות בחיים שנוצרים כאן? הפסוק "מצא אשה מצא טוב" או הפסוק מקהלת, שהוא אחר לגמרי, "ומוצא אני מר ממוות את האשה"]^[ז].

כך היו שואלים את החתן. כמו שנראה בהמשך, לא שואלים אותו כלועג לרש, לא צוחקים עליו, אלא שואלים אותו דבר שוודאי שתלוי בבחירה שלו, בהתנהגות שלו, בהתיחסות שלו ובהשקפה שלו. מה אתה הולך לבנות עכשיו? אתה הולך לבנות "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'" או שאדרבה, אתה הולך ליצור מצב של "מוצא אני מר ממות את האשה"? אם כן, התפלה של כל חסיד היא תפלה ליחסים תקינים, החל מהיחס הכי פנימי, היחס בין בני הזוג בבית. "על זאת יתפלל כל חסיד אליך". על מה מתפללים? על זאת. "לעת מצא" – עיקר התפלה על "זאת" הוא בזמן כריתת הברית. כמו שנאמר בהמשך, התורה קובעת לנו שבכל חודש יש מעין ברית חדשה שחוזרת על עצמה בחיי הנישואין. זהו כלל חשוב, כל מה שקשור לחיי הנישואין אמור להוות אב טיפוס לכל יחס תקין בין איש לרעהו, וגם יחס תקין בין האדם לבין הקדוש ברוך הוא.

עד כאן יש לנו מאמר חשוב מאוד של חז"ל. דווקא במערבא, בארץ ישראל, האדם עומד בפני פרשת הדרכים של "מצא" או "מוצא". צריך להתבונן למה המנהג של מצא או מוצא שייך דווקא לארץ ישראל.

מעלות מציאת האשה הכשרה

המשך הטקסט הוא בעמוד י"ח. יש הרבה עמודים של ביאורים. כאן הוא ממשיך עם מאמר חז"ל נוסף:

"'יתן ה' את האשה' [פסוק ממגילת רות, שנאמר כשברכו את בעז כאשר נשא את רות] אמר רב אחא כל הנושא אשה כשרה כאילו קיים כל התורה כולה מראש ועד סוף, [כלומר, חיי נישואין כשרים, שאדם מוצא אשה וחי איתה חיים תקינים, שקולים לכל התורה כולה מראש ועד סוף] ועליו הוא אומר 'אשתך כגפן פוריה', לפיכך נכתבה 'אשת חיל' מאל"ף ועד תי"ו [בסוף ספר משלי מופיע הפרק אשת חיל ובו כב פסוקים מסודרים לפי הסדר מ-א ועד ת בראשי תיבות. לומר שכל מי שנושא אשה כשרה כאילו קים את כל התורה כולה מ-א ועד ת ולא רק שקיים את כל התורה כולה בשלום הבית האמתי על פי התורה, אלא גם]. ואין הדורות נגאלים אלא בשכר נשים צדקניות שיש בדור [הגאולה תבוא רק בזכות הנשים הצדקניות], שנאמר 'זכר חסדו ואמונתו [ה' זוכר את החסד והאמונה. מה הכוונה האמונה? מה שהוא הביטח לקים. הוא הבטיח לנו להביא גאולה, להביא משיח. ה' זוכר לקים את ההבטחה שלו] לבית ישראל', 'לבני ישראל' אין כתיב כאן אלא 'לבית ישראל'"^[ח].

בית הוא משל בכל מקום לאשה, בני ישראל אלו הזכרים ובכל פעם שכתוב בית ישראל, הכוונה היא במיוחד לנשים, כמו "בית יעקב"[ט], "בית יעקב אלו הנשים"[י]. המדרש דורש את הפסוק "זכר חסדו ואמנתו לבית ישראל"[יא] שה' זוכר ומקים את הבטחתו להביא את הגאולה "לבית ישראל", בזכות הנשים הצדקניות שבדור. שוב, מה כתוב כאן? שאשה כשרה פירושה איך האיש מוצא את אשתו, את האשה הכשרה, והיחס ביניהם הוא כל התורה כולה ובו תלויה ביאת המשיח.

מצא או מוצא?

זה היה המאמר השני. עכשיו אנחנו חוזרים לפירוש של המאמר הראשון, שהוא השאלה ששואלים את החתן בעת החופה- "מצא או מוצא?". כל האגדות של הש"ס מקובצות בספר עין יעקב. מופיעים בו פירושים של הרי"ף, ענף יוסף ועוד:

עיין בפירוש ענף יוסף בשם איי הים בפרוש "'מצא' או 'מוצא'" שהדבר תלוי בבחירת האדם [הרי, כמו שאמרנו קודם, לא יתכן שמטרת השאלה היא לעשות ממנו צחוק, מה הגורל קבע לך? איזה קלף הוצאת מערימת הקלפים? לא שייך לפרש כך] (שאם לא כן מה טעם לשאלה זו בעת הנישואין) [בשביל מה שואלים אותו?],

כלומר, ודאי ודאי שיש כאן שאלה שפונה לבחירתו החופשית של האדם. איך מפרשי עין יעקב מפרשים מצא או מוצא?

וש'מצא' בלשון עבר משמע מציאה אחת נצחית [כך המפרשים אומרים],

מה ההבדל לשונית בין שני הביטוים? אחד בלשון עבר ואחד בלשון הווה. מפרשים ש"מצא אשה", בלשון עבר משמעו שהוא מצא את האשה בשורש, בעבר, מקדמת דנא. הרי כל בני זוג בשורש הם נשמה אחת, למרות שבמשך הזמן בסדר ההשתלשלות נתפרדו הדרכים והם נפרדו אחד מהשניה. הם בעצם אחד, ולכן כשהוא מצא הוא גלה את השורש המשותף של שניהם. אם הוא "מצא", הדבר הוא גם קדמון וגם נצחי.

יש כלל בספרי המחקר לפיו "כל קדמון נצחי"[יב]. אם אני מזהה את השורש הקדמון של שנינו, גם הקשר שנוצר בינינו הוא קשר נצחי שלא יפסק ולא יפרד לעולם ועד. זה "מצא". מה שאין כן "מוצא", הוא זמני, בעולם החולף, עלמא דשקרא. המושג 'עולם הבא', פירושו שהוא לא רק בא בעתיד אלא גם שהוא בא בעבר גם כן. יש ביטוי בחסידות[יג] שצריך לזכור בכל פעם שקמים מהמטה בבוקר "זכרון עולם הבא". עולם הבא אינו רק מה שעתיד להיות אלא גם מה שהיה לפני בריאת העולם וגם מה שהיה אחרי בריאת העולם. כך ביחסי אנוש, כדי לקשר באמת שני בני אדם, צריכים להיות זכרון וזיקה של שרשם לפני בריאת העולם, לפני כל השקר של הנסיבות של העולם הזה. כלומר בלי אינטרסים. אבל אם הקשר בין בני האדם תלוי בדבר, כמו שכתוב בפרקי אבות, ש"כל אהבה שתלויה בדבר בטל דבר בטלה האהבה"[יד], היא לא יכול להתקים היות שהיא בנויה על בסיס רעוע של שקר, של דבר חולף. היות שהוא חולף, בטל דבר- בטלה האהבה. אבל אהבה שבנויה על נצח, לא תתבטל לעולם. "אהבה שאינה תלויה בדבר לא תתבטל לעולם". זוהי אהבת דוד ויהונתן. דוד עצמו מפליא באהבה ביניהם ואומר שהיא מופלאה יותר מאהבת נשים. כלומר קשר שבו אחד מוצא או מצא את השני מקדמת דנא, וממילא "כל קדמון נצחי". מה שאין כן קשר שבנוי על הווה בלבד, על הנסיבות, האינטרסים, הבעיות והחשבונות, כל החישובים של העולם הזה, לא יחזיק מעמד ויהפוך "מר ממות". כך הפירוש של מפרשי האגדה.

"ומוצא אני" – חיפוש העצמי בזולת

מה שאין כן 'מוצא' בלשון הוה, משמע מציאת שעה בלבד [מציאה חולפת].

עיקר הדיוק בין מצא או מוצא, היא בין לשון העבר של "מצא" ובין לשון ההווה של "מוצא". אבל אם נתבונן עמוק יותר בפסוק, נגלה הבדל מאוד בולט לעין, והוא שהפסוק הראשון אומר "מצא אשה", ואלו הפסוק השני אומר "מוצא אני... את האשה".

[בהמשך נלמד שיש פסוק נוסף. שבכדי להשלים את העבר וההווה מתאר את מציאת האשה בלשון עתיד. "מצא אשה" מתאר את הנצחיות, ולכאורה הוא כולל את העתיד, שהרי "כל קדמון נצחי", אך בפסוק הראשון של אשת חיל כתוב: "אשת חיל מי ימצא"[טו]. כאן שורש מציאה מופיע בלשון עתיד. יש מציאה לשעבר, יש מציאה בהווה, ויש מציאה לעתיד.]

אם כן, ההווה כאן ("מוצא אני") הוא רע, והעבר ("מצא אשה מצא טוב") והעתיד ("אשת חיל מי ימצא") הם טובים. הענין דורש הרבה ביאור, מכיוון שלא תמיד עבודת ה' בהווה היא דבר רע. אדרבה, הרבה מאוד פעמים הכי טוב שאדם חי בהווה. אפילו הבינוני של התניא (אולי למדנו על זה כבר בקורס הקודם) נקרא כך בלשון הווה. הבינוני חי בהווה, הצדיק חי בעתיד והרשע בעל העבירה חי בעבר, כלומר שהוא כבול לסיבות של העבר, לטבע של העבר. הוא אינו יכול להשתחרר מהטבע של העבר. העבר הוא לשון עבירה. אם כן, עבודה אמתית הרבה פעמים שיכת להווה. אבל כאן משום מה ההווה הוא רע. למה?

חוץ מהפשט שאמרנו לפי הפירושים, שההווה כאן הכוונה לקשר חולף שאינו בנוי על תשתית אמתית, ההבדל העמוק יותר בין הפסוקים נמצא במלה השניה, ובה התשובה לשאלה מה האדם מוצא. האדם מוצא מה שהוא מחפש. פסיכולוגית, האדם מחפש משהו בתת מודע והוא וודאי ימצא את הדבר שחיפש. בפסוק הראשון כתוב "מצא אשה", פשוטו כמשמעו, הוא מצא אשה כיוון שהוא חיפש אשה, ולכן כשהוא מצא אותה- הוא מצא טוב. הפסוק השני כתוב בסגנון אחר: "ומוצא אני". פתאום ה'אני' נכנס כאן לעסק. אמנם על פי פשט הכוונה היא ש'אני מוצא', אבל למה לכתוב ככה? מה הכוונה מוצא אני? לפני שכתוב אשה, כתוב אני. אפילו לא כתוב "ומוצא אני את האשה מר ממות". ה'מר ממות' הוא עוד לפני שהאשה מופיעה. אז מה הרעיון כאן? יש אדם שמחפש בזולת את עצמו. הוא משליך מעצמו תדמית כלשהי ("projection of self") וזה מה שהוא רוצה למצוא בזולת, בתוך ההתחיבות שלו. כאשר הוא רק מוצא את האני, האני הופך להיות באמת מר ממות. והוא מאשים את האשה.

אם הוא באמת מוצא את האשה, הוא כבר מצא אותה בלשון עבר, ו"כל קדמון נצחי". אבל אם הוא מוציא את עצמו ומחפש את עצמו, הוא גם מוצא את עצמו בתוך היחס שלו לאחרים. כמו שאמרנו קודם, שמה שאתה מחפש בתת מודע זה גם מה שאתה מוציא ומוצא. זו ההתבוננות העמוקה בפסוק הזה. תכף נסביר יותר:

והנה בעומק יותר, ב"מצא אשה" כל עיקר המציאה הוא האשה עצמה,

הוא מחפש יחס עם הזולת, ובאמת רוצה את הזולת ואת ההיכרות איתו. האשה כאן היא משל לכל יחס בין אישי. כאשר אדם פוגש מישהו, הוא באמת רוצה להכיר אותו, מתוך אהבה אליו עצמו, מתוך אהבת ישראל. אם אני אוהב יהודי, אני אוהב אותך, אני לא רוצה הזדמנות לחוות את עצמי דרכך, לנצל אותך ולהשתמש בך בשביל חויה עצמית.

מה שאין כן ב"ומוצא אני מר ממות…"

בפסיכולוגיה כל יחס לא תקין נובע מכך שהאדם לא רוצה את הזולת באמת, אלא רק לנצל אותו לצורך עצמו – לצורך איזשהו כיף או חויה של עצמו. ממילא במצב כזה הוא מודד את הזולת לפי קנה המדה של עצמו בלבד. הוא קודם משליך ומוציא תמונה (תדמית) של עצמו, ומתיחס לזולת רק דרך המסך הזה. לכן הוא עושה מחיצה מהרגע הראשון. אין לו שניה אחת של יחס כן ואמתי לזולת, מכיוון שהוא אף פעם לא בקשר איתו, אלא רק דרך פרסה ומסך שהוא עצמו השליך והוציא. זה הוא עצמו. על זה כתוב "מוצא אני מר ממות".

ה"אני" מפסיק ומפריד בין המוצא לבין האשה" [הוא לא יכול להתיחס אליה מכיוון שהאני עומד שם באמצע. אין צורך לומר שכל מה שאנחנו אומרים כאן מהכיוון של האיש לאשה, אפשר לומר גם בכיוון השני], כלומר שאינו מוצא את האשה באמת [מכיון שאינו מחפש את האשה באמת, הוא רק מוצא] רק את עצמו הוא [מכיון שהדבר שהוא חיפש הוא את עצמו הוא], ומ"אני" זה נעשה "מר ממות".

אחד מהפירושים של המלה אני בעברית הוא "תאניה ואניה"[טז], לשון הספד ואבל. אם האדם מחפש רק את האני בכל אחד ואחד, הדבר הופך עבורו להיות "תאניה ואניה", "מר ממות".

שלילת החיפוש העצמי בעבודת ה'

והוא כמבואר בדא"ח בפרוש הפסוק: "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו"

הרעיון הזה הוא היסודי והחשוב ביותר בכל התיחסות. אם מפשיטים אותו בנוגע לכל עבודת ה', הוא אולי היסוד הכי חשוב בחסידות, ובפרט בחסידות חב"ד. ישנו מאמר של האדמו"ר הזקן[יז] שכולו צוטט בהערה י"ג, על הפסוק "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו"[יח]. אם תלמדו את המאמר הקצר הזה של האדמו"ר הזקן, היות שהוא למעשה היסוד של כל העבודה לפי תורת חב"ד. ידוע שחב"ד ענינה התבוננות באלקות, וגם כשאדם מתבונן, הוא דורש את ה', כמו בלשון המקרא, כמו שהפסוק אומר "בכל לבי דרשתיך"[יט].

אדמו"ר האמצעי מסביר במקומות רבים[כ] שדרישה בלשון התנ"ך הינו מה שאנחנו קוראים 'התבוננות', ולכן המקום שבו דורשים את ה' נקרא בית המדרש. דורשים בו את ה'. כמו שכתוב על רבקה אמנו שהיא הלכה "לדרוש את הוי'"[כא]. איך דורשים את ה'? בהתבוננות[כב]. אם כן, ההתבוננות היא חיפוש, וכאמור מה שהאדם מחפש הוא מה שהוא מוצא. אתה עצמך לא מודע למה אתה מחפש, הוא נמצא בתת מודע. צריך מישהו אחר – כמו משפיע, רבי או פסיכולוג – שיגלה לך את המניע של מה חיפשת כאן. אדם בא ומתלונן על המציאה הלא מוצלחת שלו, אבל הבעיה היא לא עם מה שהאדם מצא בחיים אלא היא עם מה שחיפש, כיוון שמה שחיפש הוא מה שמצא. לא פחות ולא יותר. אם מצאת משהו לא טוב, סימן שכל החיפוש לא היה טוב.

להתבונן פרושו לדרוש, לחפש משהו פנימה בנפש. הפסוק במשלי אומר "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו". בכל התנ"ך מופיע החכם מול הכסיל. המלה כסיל גם היא צירוף אותיות של ש.כ.ל, אבל גם שכל יכול להיות סכל. יש הרבה דקויות של דבר והיפוכו, של חכם בעיניו שהוא למעשה הטפש, "תמורת חכמה איולת"[כג] בלשון ספר יצירה. יש חכמה מדומה, שהיא בעצם איולת וטפשות. תמורה מסמלת את עולם התמורות, שענינו שאדם נכנס לעיוות ושיבוש בשכל.

עולם התמורות במלחמה העכשוית על יריחו

צריך לומר משהו ששיך למה שעובר על עם ישראל היום[כד]. יריחו עיר התמרים היא בסוד עולם התמורות, והמלחמה על כיבוש יריחו היא להתגבר על התמורות. כך כתוב בקבלה. התמורה הראשונה שצריך להתגבר עליה בכיבוש יריחו בקדושה, היא התמורה בין החכמה לאיולת. זוהי התמורה החמורה ביותר. יש אדם שנדמה שהוא חכם מאוד, גם בעיניו וגם בעיני אחרים שמעריכים אותו כחכם גדול, אבל הוא בעצם הטפש הכי גדול. כל ההשקפות שלו הן איולת, כיון שהוא שם מר למתוק, חושך לאור ואין מבחין. כל הזמן הוא תפוס ואחוז מעולמות התמורה. כתוב שדווקא לקראת סוף העולם, באחרית הימים, התמורות תתגבנה. הן תופסות את הפסיכולוגיה של האדם וכל היוצרות מתהפכות (אני עכשיו מצטט בשם בעל מגלה עמוקות[כה], ספר קבלה מפורסם, שהרבי הצמח צדק מצטט וכך מסביר את הסוד של יריחו). כדי להכנס לארץ ישראל ולכבוש אותה כדבעי, צריך לתקן דבר ראשון את התמורות בנפש.

למה הארכתי בזה? כי הכסיל כאן אינו טפש ברחוב, אלא להפך, הוא פרופסור גדול מאוד. מה עושה אותו לכסיל? העובדה שהוא לא חפץ בתבונה אלא רק חפץ בהתגלות לבו. הוא לומד ויודע, הוא יכול להיות המומחה הכי גדול במקצוע שלו, אבל מה הוא חיפש כל הזמן? הוא לא חיפש את עצם האמת. גם אם אדם הוא מהנדס, לא משנה מה הוא. יש אחד שלומד את המקצוע שלו בתמימות, ומתוך כך שהוא מאמין באמת ואוהב אותה, הוא מחפש את האמת. הוא עושה לשמה, למרות שהוא לא חושב שהוא עושה לשמה. על פי החסידות אסור שהאדם יחשוב שהוא עושה לשמה, זה כבר פוגם. אדם שרוצה אמת בתמימות גמורה יצא מכך חכם אמתי. אבל יש אחד שתפוס כל כך באגו שלו, שאפילו שהוא עם ה-IQ ('אי קיו') הגבוה ביותר, הוא לא מסוגל נפשית להשתחרר מעצמו ומחיפוש החויות והאינטרסים – כל מני מניעים שקוראים להם פניות שלא לשמה. הוא אף פעם לא מסוגל לקלוע לאמת של השכל שהוא מתבונן בו. כך הסברתי את הפסוק הזה לפי הפירוש של החסידות. הפסוק אומר "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו". מי הוא הכסיל? הכסיל הוא אחד שלומד ומתבונן, אבל – ביודעין או שלא ביודעין – אף פעם לא חפש את עצם התבונה. הוא רצה כל הזמן לגלות את עצמו, להשליך את עצמו ולראות איך אני משתבט בתוך התבונה הזו. אם החכמה היא כל כך טובה, אני וודאי גם נמצא שם, ועיקר מה שמענין אותי הוא לראות את עצמי בתוך התמונה. הוא אף פעם לא רצה את הדבר אלא רק את עצמו.

הפסוק הזה הוא ההפשטה של הרעיון שהסברנו קודם על הפסוק "ומוצא אני מר ממות את האשה". אם האדם "מצא" אין שם אני, הוא מצא אשה. אם אין שום מסך, אין שום בגד (לשון בגידה), אין שום מעיל (לשון מעילה) ביני לבין החבר שלי או בין החפץ שאני רוצה להכיר ולדעת אותו, אז "מצא טוב ויפק רצון מהוי'". אבל ברגע שיש אני באמצע, המצב הוא כבר מר ממות, עוד לפני שהאשה מופיעה בתמונה.

התנאי למציאת הטוב

ההפשטה של הרעיון הזה היא בפסוק "לא יחפוץ כסיל בתבונה", בעצם התבונה. תבונה בקבלה היא האשה העליונה. כלומר ההפשטה של האשה היא התבונה עצמה. חכם אמתי מחפש את התבונה, ואותה הוא רוצה לדעת ולהכיר. הוא רוצה להזדווג עם התבונה עצמה. לעומתו, הכסיל עושה את כל הפעולות ואת כל ההתבוננות ולומד את הענין. הוא נחשב חכם גדול מאוד, אבל מה הוא חיפש כל הזמן? את "התגלות לבו".

(בדא"ח הפירוש הוא לענין ההתבוננות וההתפעלות האלקית,

בחסידות[כו] מקבילים את הפסוק "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו" לענין ההתבוננות וההתפעלות האלקית. התפעלות הינו החויה שתבוא בדרך ממילא. זה הטוב.

עכשיו נחזור לפסוק: "מצא אשה מצא טוב", מה זה טוב? טוב ענינו גם להרגיש טוב ולהיות בחויה נעימה וטובה. לא שוללים את החויה טובה והנעימה, אבל היא באה בדרך ממילא. כך גם אדמו"ר האמצעי מסביר בקונטרס ההתפעלות[כז], שעל האדם להקפיד מאוד לחפוץ רק בתבונה ולא לחפוץ ב"התגלות לבו", שהמניע של ההתבוננות והחיפוש, לא יהיה ההתפעלות של המדות. אך הוא לא אומר שההתפעלות פסולה, חלילה, היא התכלית, אלא שהיא חיבת לבוא בדרך ממילא. הדבר הוא על דרך מציאה אמתית, שהיא לא דבר צפוי. לכן כתוב "מצא אשה". הבחירה של האדם היא במציאת האשה עצמה. האדם מחפש את האשה ומוצא בנוסף גם 'טוב'. אני מוצא את האשה כטוב – כשאני באמת רוצה אותה עצמה ולא את הטוב, את החויה. "מצא אשה" הוא על דרך עבודת ההתבוננות האמתית, ו"מצא טוב", הוא ההתפעלות שנולדת מההתבוננות בדרך ממילא. וכשהיא באה כך, היא רצויה.

רמזי המלה אשה

אחד מהרמזים שכתובים כאן, הוא שבעצם האשה היא כולה טוב. המלה אשה היא היהלום של טוב, תופעה במתמטיקה. יהלום הוא מאחד עד אותו מספר ומאותו מספר חזרה לאחד. היהלום של טוב (17) – 1 פלוס 2 עד 17, ומ-17 חזרה ל-1 – הוא בגימטריא אשה. במלים אחרות, אשה (306) שווה טוב פעמים חי, שהם שני מספרים עוקבים. היא כולה טוב וחיים, "ראה חיים עם אשה אשר אהבת"[כח]. עם זאת מה שיש לחפש הוא את התבונה, השורש שלה.

"והוא ימשול בך" למעליותא

בחסידות הפסוק "מצא אשה" מתבאר לענין התבוננות והתפעלות:

אך כן הוא לענין נישואי אשה ממש [אותו הדבר ודאי תקף ונכון מאוד לגבי נישואי אשה ממש בגשמיות] בסוד "והוא ימשל בך"^[כט], שכל משלי ההתבוננות, סוד הכסא להשגת הנמשל העליון תלוים בך דוקא וד"ל).

לאחר חטא האדם הראשון כתוב בקללות על האשה "והוא ימשל בך", אבל דורשים את הענין למעליותא, שמושל הוא לשון משל. כמו ספר משלי, שכולו משלים של אשה, ופסקת הסיום שלו הוא אשת חיל, מ-א ועד ת, כמו שלמדנו קודם שמי שנושא אשה כשרה כאילו קים את כל התורה כולה מ-א ועד ת. מה הכוונה משל? התבוננות שבה מחפשים אמת מופשטת ופנימית. הדרך להתבונן, כמבואר בספרות של חב"ד, היא במיוחד על ידי משלים. בלי משל אין שום אחיזה להתקרב ולהתדבק בנמשל. האשה היא בעצם איסוף של כל המשלים האפשרים כדי להשיג דרכה את האלקות (או את השכינה). "והוא ימשל בך", כלומר שהוא יתבונן בך. אם התבוננות היא על פי משלים, את היא המשל לשכינה עצמה. במלים אחרות, האשה היא קרש הקפיצה לאלקות, ולא אחרת. אם כן, מה שכתוב לגבי התבוננות והתפעלות אלקית מקדים את הנישואין של האיש והאשה, ועוד יותר מכך, שבתוך חיי הנישואין יש אפשרות להעלות ולרומם את כל היחס ליחס אלקי ממש. כלומר, יש כאן ירידה וגם עליה, "ירידה צורך עליה"[ל]. יש הרבה מקובלים, במיוחד המקובלים הספרדים, שלא מרשים ללמוד קבלה למי שאינו נשוי. הסבה לכך היא שבשביל ההתבוננות העמוקה של הקבלה יש צורך במשל של האשה וההכרות איתה מקרוב.

אם כן, מה יצא לנו מזה? אם האדם משליך את האני על האחר ומוצא אני, ולא את האשה, הקשר הופך להיות "מר ממות", כיוון שהאדם שם מחיצה של ישות מיותרת, 'סרך העודף', בינו לבין המבוקש שלו. הישות מקלקלת את כל העסק.

מידת הענוה כבסיס לחברות ולפוריות

בכדי שלא יהיה שום מסך מבדיל ביני לבינך, איזו מידה צריכה להיות בנפש? מידת הענוה. אי אפשר לקים יחס תקין ופורה כלשהו לולא מידת הענוה. היחס בין האיש והאשה אמור להיות יחס של חברים אמתים, כמו מאמר חז"ל שנלמד בהמשך, ש"האשה הטובה היא החבר הטוב"[לא], ואמורה להיות כאן חברותא אמתית. בנוסף לחברות, היחס הזה יותר מכל יחס אחר בעולם אמור להיות פורה. כל פוריות – "אשתך כגפן פוריה"[לב], היא גילוי של כח האינסוף של האדם. הפוריות מגלה ששתול בי אינסוף. ההתגלות של הענין הזה היא רק בפוריות ביןשנים, אף פעם לא אחד בלבד (כמו שהציווי "פרו ורבו" נאמר בלשון רבים). היחס החברי ויותר מכך הפוריות שבאה ממנו, תלוים בענוה. אם אין בסיס של ענוה, האני מפסיק באמצע והקשר הופך ל'מר ממות'.

רמז לדבר: מצא עולה בגימטריא ענוה [מלת המפתח כאן היא מצא ("מצא אשה מצא טוב") והיא שוה ענוה בגימטריא] (והוא גם כן סוד העונה,

היחוד בין האיש והאשה נקרא עונה, וגם בכל פעם ששתי נשמות נפגשות, הדבר הוא לפי העונה, עת הרצון העליון. בכדי לקבל את עת הרצון של המפגש בין הנשמות, נדרשת ענוה. עונה היא עת רצון של פגישה בין שתי נשמות לפי דרכי ההשגחה העליונה, וכמו שעונה הוא צירוף אותיות ענוה, כתוב שהבטוי עת רצון שווה שפלות. בכדי להיות ראוי לקבל את עת הרצון שבשמים ולא לפספס אותה, האדם צריך להיות בשפלות. זו משמעות הרמזים עת רצון שווה שפלות, ועונה אותיות ענוה.

עיין [באריכות] בפרק ח' [של הספר]

על פי מאמר חז"ל "הדר חכמה ענוה"[לג]. יש כמה מדרגות הדר, וההדר האחרון הוא "הדר מצוה צניעות". מה הכוונה הדר? היופי. הוא גם כן התכלית. מתי חכם הוא חכם באמת וגם מקרין הוד והדר ויופי בחכמה שלו? אם יש לו ענוה. ובסוף כתוב "הדר מצוה צניעות". מצוה היא לשון צותא, חיבור וזיווג. מתי יש הוד והדר ויופי במצוה שלו? אם היא בצניעות. כל המאמר הזה, שיש בו כמה שלבים, הוא הנושא של הפרק האחרון של הספר.

בסוד "...הדר חכמה ענוה... הדר מצוה צניעות [מהי הענוה כאן? בפרק ח' מוסבר, ואנחנו כאן מסבירים זאת בדרך מעבר], ש"ענוה" הוא סוד "אין מזל לישראל"

לפי קריאת הבעל שם טוב את הפסוק " אַיִן מזל לישראל". מהו המזל? התוקף של השורש שלי, שהוא האין האלקי. ליהודי יש מזל, עת רצון, כמו עונה, שבה הוא יכול להתחבר. מתי הוא זוכה למזל הזה? כאשר הוא בבחינת אין. השורש האמתי של האין, נקרא דיקנא קדישא, הזקן שבאריך אנפין.

ושרשו האמתי [של הדיקנא] הוא ברדל"א [רישא דלא ידע ולא אתידע, שם צניעות הזיווג. המדרגה הכי גבוהה בנפש, האמונה, הרדל"א, נקראת צניעותא] סוד צניעות הזווג.

לכן השבח הכי גדול בחז"ל כלפי אשה הוא שהיא צנועה. אם כי שגם איש צריך להיות צנוע, לא משבחים את האיש בצניעות אלא את האשה, וזאת מכיוון שהשורש של האשה היא הצניעותא, ועל ידו היא עולה בשרשה יותר גבוה מהאיש – "אשת חיל עטרת בעלה". השורש של המלכות, האשה, בקבלה הוא ברדל"א, והיופי של המצוה, דהינו החיבור ביןשנים, הצוותא, הוא הצניעות.

אם כן, יש כאן שני שלבים שתלוים זה בזה. "הדר חכמה ענוה", ואחר כך יכולים לעלות לשיא של "הדר מצוה צניעות". נסביר את הרמזים האלה יותר בהמשך בעז"ה.

צניעות בתנועה והקשר לענוה

"שרש ענה הוא צנע [יש בין שני השורשים (ענה, צנע) קשר, זה כמו אותו השורש למפרע] כאשר ה ו-צ מתחלפין באתב"ש. ענוה היא מקור המשפיע. ענית החכמה [להרים את הקול, לענות] ב-ה מוצאות הפה. [בענוה נמצא גם כן סוד הדיבור, שהוא גם כן משל לקשר בין שנים. אפילו הזיווג בין איש לאשה נמשל לדיבור, 'עניה'] צנע הוא סוד הצדיק נע עי"ש וד"ל).

השורש צנע נדרש לפי הפסוק "והצנע לכת עם אלקיך"[לד]. נאמר בקיצור דבר גדול מאוד: אצל רוב האנשים, במיוחד בחוגים חרדים, חושבים שצניעות היא פונקציה של לבוש בלבד. באמת, בעומק יותר, הצניעות היא לא איך האדם מתלבש אלא איך האדם נע. איך האדם מזיז את עצמו. שם הצניעות, אם כי שהצניעות בלבוש גם שיכת לענין.

כאשר האדם עושה כל מני תנועות שמושכות הסתכלות ומבליט את עצמו, מכיוון שהוא בהתפעלות מעצמו (ביודעין או שלא ביודעין), מצב זה נקרא 'בליטות' בחסידות, והוא המושג הכי שנוא בחסידות, ההפך הגמור של הצניעות. אדם שכולו בליטות, מגלם את ההפך הגמור של הצניעות. מה שהרבה יותר פנימי בצניעות מענין הלבוש, הוא השאלה היא מה הכח שמניע אותו, והדבר מתבטא באופן שבו הוא זז. אפשר להבחין באדם צנוע דרך ההליכה שלו.

כל זה היה השלמה לרעיון המקורי, שאם האדם שם את עצמו באמצע הוא הורס בכך כל סיכוי לבנות יחס תקין ופנימי, ובמיוחד פורה בינו לבין הזולת, או בין האיש לבין האשה.

רציתי שנקרא עד כאן בטקסט כיוון שעד כאן הכל היה רעיון אחד: "מצא" או "מוצא" עם הפירוש הפנימי שלו. "מצא" הוא מצא את האשה עצמה, על דרך לחפוץ בתבונה עצמה, ו"מוצא" הוא "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו". מה היא התגלות לבו? אני. לכן "מוצא אני מר ממות את האשה". מה התקון? מה הוא המצב הרצוי? ענוה וצניעות. אלה מושגים שנדבר עליהם בהמשך.

ב.      מדרגות "לו", "עזר", "כנגדו"

כאמור, מה שאנחנו רוצים להספיק הערב הוא התוכן של הביאור הראשון.

בתחילת בריאת האדם, מופיעים שני פסוקים: כאשר ה' שוקל כביכול בדעתו לברוא את האשה כתוב "לא טוב היות האדם לבדו"[לה]. היות האדם בודד הוא מצב לא טוב (הענין מזכיר את הנושא שדברנו עליו באריכות בקיץ שעבר – בדידות. לא טוב שהאדם ישאר כל הזמן בבדידות, ולכן "אעשה לו עזר כנגדו"). ואז ה' בורא את האשה מהצלע של האדם. כמו שאמרנו קודם, האשה היא גם כן החבר לחיים, ולכן היא מהווה משל לכל יחס בין שני חברים. "כל ישראל חברים", "כאיש אחד". בבריאת האדם כתוב ביטוי שבנוי משלש מלים, ובחז"ל מופיע דרוש מפורסם וידוע לכולנו שדורש את שתי המלים האחרונות: עזר, כנגדו. אם מתבוננים יותר במאמר חז"ל נוסף, רואים שלמעשה יש כאן שלש מדרגות. הביטוי המלא הוא "אעשה לו עזר כנגדו". בפרשת ראה, בסוף התורה, בהקשר למצוות צדקה מופיע הפסוק "פתח תפתח ידך [צריך לפתוח את היד לעני] והעבט תעבטנו די מחסורו אשר יחסר לו". זהו ביטוי מורכב: "והעבט תעבטנו, די מחסורו, אשר יחסר לו". מה פירוש המלים האלה? חז"ל אומרים שה"לו" בסוף, שהוא השיא, הוא המצוה להשיאו אשה.

תכלית הצדקה לפי חז"ל היא להיות שדכן מוצלח וטוב. איך יודעים ש'לו' הוא להשיאו אשה? לומדים גזירה שווה, אחת המדות שהתורה נדרשת בהם: "לו"-"לו". אצל האשה הראשונה כתוב "אעשה לו עזר כנגדו" וכאן כתוב "די מחסורו אשר יחסר לו". אז אני לומד כאן גזירה שווה ש'לו' זו אשה. יש בביטוי "די מחסורו אשר יחסר לו" שלש מדרגות: "די מחסורו", "אשר יחסר", "לו". חז"ל אומרים שכאשר באים לגמול חסד עם יתום ויתומה (וכל אחד שלא מצא את בן זוגו ואין מי שידאג לו, הוא כמו יתום ויתומה): "די מחסורו" – לשכור לו בית; "אשר יחסר" – רהטים, כל כלי תשמשו, מטה ושלחן; "לו" – אשה".

יש לתת לו קודם כל בית – "העבט תעבטנו די מחסורו". לאחר מכן יש לתת לו את "אשר יחסר", רהטים. בסוף, אחרי ששוכרים בית לזוג העתידי וקונים להם את כל הריהוט לבית, משיאים אותם – "לו". כך חז"ל לומדים כאן שלש מדרגות כיצד לגמול חסד אמתי.

יש כאן גם כן שלש מדרגות: בית, כלים והאשה עצמה, מלמטה למעלה. גם בפסוק בריאת האשה מופיעים שלשה ביטוים מלמעלה למטה: "לו", "עזר", "כנגדו".

על "עזר כנגדו" נאמר הדרוש המפורסם שהזכרנו קודם: "זכה – 'עזר', לא זכה – כנגדו להלחם בו". אם האדם זוכה, האשה שלו היא 'עזר', היא עוזרת לו. אם אינו זוכה, היא 'כנגדו', היא נלחמת בו - "כנגדו להלחם בו". מסירות גמורה, עד הסוף, לא נקראת 'עזר' בתורה. אין כאן עזרה בלבד, כמו שכתוב גם על היחס בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל, לנשמה. אם אני מרגיש שה' עוזר לי בלבד, אין זו דבקות אמתית. אם הוא עוזר לי, כלומר שאני מציאות לעצמי, ישות בפני עצמי, ויש עוד מישהו שעוזר לי. זו מדרגה מסוימת, שנחשבת למדרגת הבינוני, אך יחס של עזרה אינו דבקות גמורה. כשמתחתנים, וכך גם בכל יחס בין אנשים, עורכים חוזה. בנישואין זהו חיוב על פי תורה, שמעוגן בכתובה. בכתובה יש חובות של הבעל לאשה ושל האשה לבעל. הכתובה היא חוזה, הסכם שלום, עם תנאים שונים. המנטליות של הסכם שלום עם תנאים והתחיבויות היא נחוצה, והראיה לכך היא שכתיבת הכתובה הוא מצוה על פי תורה. עם זאת, זו מנטליות של 'עזר'. יש כאן שני גורמים שעורכים ביניהם הסכם עם אינטרסים והתחיבות משני הצדדים. אם יקימו את ההסכם, יחיו חיי שלום מאושרים. אולם זהו שלום בית של שני גורמים (בית לשון שנים), שתמיד ישאר של שנים.

"לו" – התמסרות גמורה

המדרגה היותר נעלית, שהיא תכלית הכוונה היא לפי הכתוב בתורה, שהחיבור בין האנשים תכליתו אינה להישאר שנים אלא להיות אחד. אחד ממש. כתוב "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[לו]. יש שני פירושים מהו ה'בשר אחד'[לז]. בכל אופן, היחס הרצוי ביותר הוא כשהשיתוף בין בני הזוג לא נותר שיתוף שלשנים, אלא נעשה אחד ממש. איך התיחסות של שני חברים הופכת ליחידה אחת ממש? רק אם יש ביניהם מסירות נפש. אם האהבה חזקה כל כך, וההתקשרות גדולה כל כך, כל אחד מבני הזוג מוכן בפשיטות, בלי לחשוב פעמים, אפילו פעם אחת, להשליך את חיו מנגד בהתמסרות לזולת. מסירות נפש באה מהיחידה שבנשמה בלשון החסידות, ואם שני אנשים מגלים מסירות נפש אמתית אחד לשני, הם הופכים להיות יחידה אחת. אין דבר כזה הרבה יחידות, יש רק יחידה אחת, אז אם יש גילוי של היחידה שלי ושל היחידה שלך, בעצם הכל הוא יחידה אחת.

כאשר יש התמסרות ומסירות גמורה, האדם מאבד את ההזדהות הנפרדת. הוא כבר לא משהו בפני עצמו. כל כולו מסור לזולתו, אם זה לקדוש ברוך הוא, ואם זה לחברו, לעם ישראל – הכלל והפרט. הביטוי שמתאר בתורה התמסרות גמורה הוא "לו" או "לה". אם אני, האיש, "לה", אז אני לא שום דבר. אני רק "לה". המלה "לה" מאיש לאשה, או להפך "לו" מאשה לאיש, מבטאת מצב שאין בו שום עצמיות נפרדת, רק מסירה ונתינה גמורה.

לו, עזר, כנגדו בעבודת ה'

אם כן מסבירים כך: יש כאן שלש מדרגות. יש מדרגה של 'לו', "אעשה לו". אחר כך יש מדרגה שניה, של 'עזר', שנים שמקימים את הסכם השלום שמטרתו לחיות טוב אחד עם השני עד מאה ועשרים שנה. ויש מדרגה נחותה, של 'כנגדו'. כאשר ה'עזר' לא הולך, כשמתפוצץ משהו ביחס של ה'עזר', זה הופך להיות 'כנגדו להלחם', מצה-מצא ומריבה.

הביטוי המקורי של "אעשה לו עזר כנגדו", על שלש המדרגות שבו, מהווה אב טיפוס לקשר של כל יהודי עם ה', כיוון שכולנו נקראים אשה כלפי הקדוש ברוך הוא (נושא שלמדנו עליו כמה שיעורי בפרק הקודם של הלימוד שלנו). בחז"ל מופיעות הדמויות של הצדיק, הבינוני והרשע, והן מבוארות באריכות בתניא. הרשע הוא בפוטנציה להיות בעל תשובה. במדה מסוימת, אם הרשע יהפוך לבעל תשובה, הוא יהיה יותר גבוה אפילו מהצדיק, "במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין"[לח]. אשה לגבי איש, היא כמו כל אחד לגבי הקדוש ברוך הוא. יש יהודי שלגבי הקדוש ברוך הוא, האיש העליון - "הוי' איש מלחמה"[לט], עם כל פירושי המלחמה, לחם – הוא 'לו'. מי זה? הצדיק. כולו מסור ונתון, אין לו ישות נפרדת. הרמז הו שבכל דור ודור יש לו כאלה, לו צדיקים גמורים שכולם 'לו', לה'.

אחר כך יש עוזרים, שותפים. אני נותן את חלקי ואתה נותן את חלקך וביחד בונים בית, לכל אחד יש כך וכך מניות בחברה. זה הבינוני. לא דורשים ממנו להגיע למנטליות פנימית יותר מאשר זה שה' עוזר לו. "אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו, אינו יכול לו"[מ], אני לא יכול להתגבר על היצר הרע, על המניעות והעיכובים שעומדים בפני, בלי עזרת ה'. כמו שה' עוזר לי, כביכול אני גם מרגיש שאני עוזר לו, כי אני גם שם כתף. אני לא מרגיש שהכתף שלי היא "מסיע שאין בו ממש"[מא], בלשון חז"ל ולפי פירוש הבעל שם טוב[מב]. כל אחד מרגיש שהוא עושה משהו, וגם על פי אמת יש בזה הרבה. אבל צריך להרגיש שמה שאני תורם לעסקה בחברה הזו, הוא "מסיע שאין בו ממש", כיוון שכל הכובד של נשיאת הקורה הכבידה, מוטל למעשה על הכתף העליונה בלבד. הבינוני לא מרגיש את זה, אלא רק הצדיק. לכן יש כאן יחס של 'עזר'. זהו יחס תקין וסביר, אבל אם משום מה הוא מתמוטט (כיוון שלא זכה, כמו שתכף נסביר), הוא הופך להיות מריבה כנגד ה'.

למה אשה בוגדת?

יש פסוק מפורסם בספר משלי, שמוסבר בתניא[מג] באריכות: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם"[מד]. כל היחסים הם הדדים, כמו שאתה מראה לי פנים כך אני מחזיר פנים. לכן באמת לאמתו, יש לימוד זכות גדול מאוד גם על הרשע. הרשע הוא כמו אשה בוגדת. אומרים לאשה שבוגדת בבעלה שתקנתה היא תקנת כל "רשע" במרכאות, לחזור בתשובה, ואז היא תהיה גבוהה יותר אפילו מאשת החיל הגדולה ביותר מתחילה. למה אשה בוגדת? כיוון שהיא מרגישה את עצמה מקופחת.

בכל יחס שנשבר, ושני הצדדים מתחילים להתרגז ולהתקוטט אחד עם השני, הדבר בא מתוך דמיון של קיפוח והתיחסות לא טובה מהצד השני. לכן באים ליעוץ וכל אחד צועק על השני ש"עשה לי כך ועשה לי כך". המיוחד בבעיות בחיק המשפחה, בשונה מבעיות עם חברים או אנשים מהרחוב, שלא כל כך קל להיפרד זה מזה. לאנשים מהרחוב קל להיפרד, כמו שאברהם נפרד מלוט. אין כאן גט. בחיק המשפחה מריבה היא סיפור, זה לא כל כך פשוט. אמנם, הרקע הוא זהה. פתאום אני מרגיש מקופח, שאתה לא מתנהג אלי כמו שצריך, ואני מתרגז.

אדם חילוני יכול להיות "תינוק שנשבה" שלא קיבל חינוך והוא לא אשם בכלל. אבל יש אחד שהוא חילוני, הוא אשה בוגדת במסורת עם ישראל, כיוון שיש לו טענות על הבעל. הבעל לא מתנהג יפה, מגיע לו. באמת הבעל לא מתנהג יפה כל כך. יש הרבה דברים בעולם הזה שהבעל, הקדוש ברוך הוא, לא מתנהג כל כך יפה. היתה שואה לפני דור. זו לכאורה סבה מוצדקת מאוד שהאשה תתרגז לגמרי על בעלה ותבגוד בו. זה רשע עם טענה חזקה מאוד. "כנגדו להלחם בו", רשע להכעיס, עם הצדקה גמורה. יש לו דין תורה חמור מאוד עם ריבונו של עולם.

כמים הפנים לפנים בהתבוננות על בן הזוג

למה אחד בוגד והאחר נשאר בינוני ושומר על השותפות ולמה השלישי מסור כולו, צדיק גמור? כיוון שהכל למעשה הוא "כמים הפנים לפנים". הכל תלוי נפשית, באיזה רובד של הזולת אני מסוגל להרגיש ולהכיר. האשה שמתרגזת על בעלה וודאי רק מכירה את הפנים הנפולות שלו, את הממד הנמוך ביותר של בעלה, שבאמת מרגיז אותה. היא לא מכירה שיש בו משהו אחר. היא מתיחסת אליו "כמים הפנים לפנים".

אם היא היתה מרגישה שהבעיה של בעלה היא לא כל כולו, יש משהו מעבר לה, הוא לא רק הבעיה אלא גם משהו יותר ממנה, ואני קצת מרגישה את הרובד הזה ומכירה אותו, אז עדין אפשר לשמור על הקשר, לבנות את הבית ולא להרוס אותו. בהמשך נלמד שהתפקיד של האשה הוא לפתח ולהוציא מהכח אל הפועל את הדברים הטובים שיש בבעלה בפוטנציה.

יש אחת שהיא בעצמה כל כך גבוהה נפשית, שהיא מכירה שכל מה שעושה לה רע באופן חיצוני, הוא העמדת פנים של בעלה, הכל הוא הסוואה גמורה, ובעלי האמתי הוא צדיק גמור. כל מה שהוא עושה, שנדמה לא בסדר, מחושב אצלו, הכל עם כוונה עמוקה. יש לה תחושה של הצדקות המופלגת של בעלה, והיא מחפה על הכל, ולכן בכל תנאי, מה שלא יהיה, אני בכלל לא מסתכלת על השטח כל כך, כיוון שאני כולי מסורה לעצם, שמאיר אצלי.

צדיק, בינוני ורשע – לו, עזר, כנגדו

איך נאמר את כל מה שאמרתי עכשיו בלשון הקבלה והחסידות? יש מי שבגלל זכות נשמתו, ה' מאיר לו דרך עולם האצילות. שם הכל טוב, "לא יגרך רע"[מה], אין שם רע בכלל. רק ה' נמצא שם, ורק הטוב נמצא שם. אלו הפנים של הקדוש ברוך הוא שהוא מקבל בכל מצב. גם במצב הגרוע ביותר, בגלל זכות נשמתו הוא יכול כל הזמן לראות את ה' מאיר לו פנים דרך האצילות העליונה.

לעומת זאת, יש אחד שהזכות שלו לא מספיקה, ולכן הוא מרגיש את ה' דרך העולמות הרוחנים בריאה, יצירה, עשיה, שבהם יש מציאות נפרדת, יש ערבוב של טוב ורע. יש אחוז כלשהו של טוב והוא הולך על הטוב, מטפח את הטוב ודוחה את הרע, "שמאל דוחה וימין מקרבת"[מו].

הכל כאן הוא לפי הזכות של האשה. תכף נסביר את הענין לפי הזכות של האיש. הזכות היא ההזדככות, "זכה – 'עזר'. לא זכה – כנגדו להלחם בו"[מז]. בחסידות כתוב ש"זכה" הוא לשון הזדככות וזכוך החומר. לפי ההזדככות שלי, כך אני רואה אותך.

אם אני רואה אותך באצילות, ה"כמים הפנים" שלך כלפי מהאצילות פועלים אצלי תגובה ספונטנית, "כמים הפנים לפנים" של מסירות גמורה, של "לו". אם אני מקבל אותך דרך העולמות הרוחנים בריאה יצירה עשיה, מה שאני מגיב ממילא הוא בשיתוף פעולה, כמו בהסכם שלום. אבל אם אני רואה אותך אך ורק בשטח, אך ורק באושוויץ, ואין שום דבר חוץ מזה, אז המצב הוא ברוגז. זהו מצב של "להלחם בו". אלו הפנים שאתה מראה לי, זה אתה ותו לא?!

אם כן, יש כאן משל לשלש הבחינות והסבר מה מניע נפשית את שלש המדרגות 'לו', 'עזר', 'כנגדו'.

'כנגדו' למעליותא

הכל טוב ומכוון. גם 'כנגדו', אם יחס טוב אבל פתאום אני מרגיש שאשתי הפכה להיות 'כנגדו', ונלחמת בי, למה כך? בגלל מאמר חז"ל שאמרנו הרגע, לא זכיתי. שוב, לא מדובר במשחק קלפים שבו לא זכיתי. אם לא זכיתי, יש בי בעיה אמתית. זכיה היא מלשון זכוך. אני לא מזוכך, ולכן היא מתנגדת.

נחזור למשל שאמרנו קודם, כאילו הקדוש ברוך הוא אומר: אולי זה שהרשע לא יכול לראות אותי יותר גבוה מאשר בשטח, אולי זו לא בעיה שלו. אולי מדובר גם בבעיה שלי. אני לא מזוכך מספיק. אם היתי מזוכך יותר, היתי מאיר לו ממדרגה גבוהה יותר. ואם כן, במצב של "לא זכה – כנגדו", האיש צריך לומר: "אני אשם".

במחזור הקודם למדנו שכל אחד שרוצה לתקן את המצב צריך לומר "אני אשם" ולא להשליך את האשמה על הזולת בכלל. כאן האשמה בעסק היא חוסר הזדככות. אם ה'איש' כאן במשל שלנו אינו מזוכך- הוא לא מאיר מהפנימיות שלו, מה שמתקבל בזולת הוא רק החיצוניות שבה הוא לא מתוקן – הוא ביש, והדבר מעורר התנגדות. מה תכלית הכוונה של ההתנגדות? לבטש אותו. יש ביטוי בספר הזהר[מח], שהובא בספר התניא[מט] שגוף גס ועב, 'גרוב', אין שום עצה לתקן אותו, צריך לבטש אותו, לחתוך אותו לחתיכות דקות, ואז האש תיאחז בו. אם לא מבטשים אותו, לא יעזור שום דבר. האש – ההתלהבות האמתית לאלקות – לא תוכל להיאחז בו. אחד שיודע, "ידע איניש בנפשי"[נ], שהוא לא מזוכך, אין לו ברכה יותר גדולה בבית מאשר שהאשה שלו תבטש אותו. אף אחד אחר לא מוכן להתנדב לתפקיד הזה. המתנדב היחיד הוא רק האשה, ביודעין או שלא ביודעין, ולכן הוא צריך לברך כל יום הרבה פעמים, מאה ברכות בכל יום, על אשה כזו שדואגת לו ומבטשת אותו. זהו הפירוש הפנימי בחסידות לאמרה ש"לא זכה – כנגדו", למעליותא, "להלחם בו".

בכדי להעביר את המשל הזה לנמשל של היחס בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל, כנראה שגם הקדוש ברוך הוא באיזשהו מקום מברך על הרשעים. מכיוון שהרשעים אומרים לקדוש ברוך הוא: תהיה בסדר. אתה לא בסדר! זו האמירה של הרשע לה'. הצדיק לא כל כך אומר לו "תהיה בסדר". הוא מקבל אותו לגמרי, ומתמסר אליו. הבינוני מקבל את ה' כמו שהוא, בתקווה שהוא גם יגלה אותו בעולם. אבל הרשע, פשוט מתנגד. באיזשהו מקום הקדוש ברוך הוא מחזיק טובה לרשעים האלה, כיוון שהם מעמידים אותו על אמתתו בעולם הזה, בעולם התחתון. הם מחיבים אותו להיטיב את דרכיו בעולם הזה, ביודעין או שלא ביודעין. לכן כתוב שצבור יהודי אמתי הוא ראשי תיבות של צדקים בינונים ורשעים. בלי הרשעים הצבור לא יכול להתקדם, הוא רק צב, שהולך לאט. אלו הצדיקים והבינונים. לא מתקדמים בכלל. כדי שהצב יתקדם, צריך איזשהו מבקר המדינה שמשנה את הערכים, את העסק. אלו הרשעים. הדבר הופך את כל האוניה הזו, האני הגדול של עם ישראל, לצבור אחד. כמובן, אותו רשע בסוף יהיה בעל התשובה. בסוף נגלה שהעצם שלו הוא הגדול מכולם. היה לו עצם, כמו חוט שדרה, תוקף, איתן, בכך שהוא התנגד. בסוף יתגלה שהוא ממש עזר, הוא בטש כביכול את ההשגחה להיטיב. ואז, לאט, הוא עצמו חוזר בתשובה. ו"במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין".

עד כאן הסברנו רעיון אחד מתוך הביאור. יש שלש מדרגות: "לו", "עזר", כ"נגדו" – כנגד הצדיק, הבינוני והרשע. הסברנו כיצד הדבר מתבטא בחיי נישואין, שהם כאמור משל לכל יחס חברתי. הסברנו גם איך הדבר מתבטא בין העם לאלקיו.

"לו", "עזר", "כנגדו" בפסוק "זאת הפעם..."

בפסוק הראשון שבו מופיעה המלה זאת, שלש פעמים, ניתן לזהות שלשה חלקים. בתחילה כתוב "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי". אשה כזו שהיא במדרגה של עצם מעצמי ובשר מבשרי, פשיטא שהיא 'לו'. התודעה שלה היא 'עצם מעצמי ובשר מבשרי'. אחר כך כתוב: "לזאת יקרא אשה", "זאת" עם זיהוי, יש פה אשה, יש פה חפצא, וזה מקביל לבינוני. אחר כך "כי מאיש לקחה זאת", לקחה כאן היא לשון התרחקות. כמו שאמרנו קודם, שתי נשמות בהתחלה צמודות זו לזו ביחידה אחת, "יחידה ליחדך"[נא], ואחר כך הדרכים מתרחקות. אם כי שהאשה נלקחה מהאיש, המלה 'לקחה' מבטאת התרחקות ממנו. כדי להתקרב בחזרה מהמצב המרוחק, נצרכים לפעמים חיכוכים, בעיות והתנגדות, שלבסוף מהדקים ומחזקים את הקשר שנותק. כיון שהיא 'לקחה' מהאיש, יש זיקה רבה לחזור אליו, אך בינתים היא 'לקחה' מהאיש.

אם עשו חופה, קידושין ונישואין, אבל יש תנועה של ריחוק בין בני הזוג, במקום תנועה של התקרבות, הדבר הוא בגלל חוסר הזכוך (חוסר הזכות) של שני בני הזוג. אם כן, כך אנחנו מסבירים את ההקבלה בין שלש הפעמים שכתובה בפסוק המלה "זאת".

כאמור, המלה "זאת" מופיעה בהקשר נוסף בפסוק "על זאת יתפלל כל חסיד". צריך להתפלל על ה"זאת", ובה קימות שלש מדרגות. לפחות יש להתפלל על ה'לזאת יקרא אשה', אבל מי שזוכה יכול גם להתפלל על ה'זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי'. על כך כתוב "והיו לבשר אחד", בשר מבשרי, אחד ממש.

ההבדל בין זכוך לבטול

עוד מלה לגבי הזכות כאן. הכל תלוי בזכות, בזכוך ובהזדככות. בחסידות יש הבדל בין שני המושגים זכוך ובטול. בבטול, פנימיות החכמה, יש הרבה מדרגות, כמו שלמדנו בפעם הקודמת על הבטול. עברנו על המדרגות השונות של הבטול, עולמות נשמות ואלקות. מה שלא הזכרנו הוא ההבדל בין בטול ובין זכוך האישיות (וזה עיקר ההבדל בין הלימוד במחזור הקודם ללימוד במחזור הזה). יש תקון אישיות שבו האדם מתקן את עצמו בינו לבין עצמו, והשאיפה שלו היא כמה שיותר לבטל את היש. אחר כך יש מדרגות גבוהות יותר – בטול במציאות ובטול במציאות ממש, כמו שלמדנו במחזור הקודם. זכוך קשור תמיד עם חומר, חומריות, גוף וגשם. בטול הוא מצד הצורה. בכל דבר יש צורה וחומר. יש פנימיות ויש חיצוניות. כשאדם עובד בינו לבין עצמו, עיקר עיסוקו הוא בתקון הצורה שלו, האור הפנימי שלו, ותקון הצורה שלו הוא בדיוק לפי ערך הבטול שלו. כמה שהוא בטל, כמה שהוא אין, כך הצורה שלו מאירה. יש לו פרצוף מאיר.

יש שתי בחינות: "יפת תואר ויפת מראה"[נב], כמו שכתוב על רחל אמנו. אותו הדבר כתוב על הבן שלה "יפה תואר ויפה מראה"[נג]. מה ההבדל בין התואר והמראה? המראה הוא קלסתר הפנים, כמו שחז"ל אומרים[נד]. זהו אור, צורה רוחנית, הקרנה של "חכמת אדם תאיר פניו". תואר הוא חיטוב הגוף. זהו יפי הגוף. האור של מה שהאדם מקרין הוא ה'יפת מראה'. כך רש"י כותב. יפת מראה הוא פונקציה של בטול בנפש[נה]. "יפת תואר" או "יפה תאר", הם פונקציה של זכוך. זכוך נוגע תמיד לחומר. זכוך החומר נחוץ דוקא כאשר שני גופים גשמים רוצים להתחבר. לכן במחזור הזה של הלימוד שנוגע ליחסי אנוש והתקשרות בין אנשים, אנחנו מתיחסים למדת הזכוך, שההתקשרות בין האנשים תלויה בה. לכן כתוב "זכה עזר, לא זכה כנגדו". תקון הנפש של כל אחד תלוי בלימוד האדם בינו לבין עצמו ועל ידו הוא מאיר את הצורה. גם ההארה הזו כמובן עוברת לזולת, כמו שהפסוק מעיד: "יפת תואר ויפת מראה", שהבטול משפיע על קלסתר הפנים. לעומת זאת, עבודת האדם על יחסי האנוש שלו תלויה בזכוך. הדבר חוזר למה שאמרנו קודם, שאדם לא מזוכך חיב בטוש. הוא חיב מכות, בדרכי נעם. לחתוך אותו, לעדן אותו, להוציא אותו מהגסות החיצונית.

זה כלל מאוד גדול בחסידות ובעבודת הנפש: יש עבודה פנימית של בטול, שמתיחסת לצורה של האדם ויש עבודה של זכוך החומר, שמתיחסת לגוף של האדם. התקון של הגוף מתיחס לא רק לגוף הגשמי ממש, אלא גם לגוף של האופי והאישיות שלו. גם לאישיות יש גוף, שהגוף שלה היא הדרך שבה האדם מתיחס לזולת. את ההתיחסות הזו יש לזכך, לזכות. אם האדם לא זוכה, צריך לבוא מישהו אחר לבטש אותו. מי שמתנדב, כאמור, למשימה הזו, היא האשה הטובה.

עד כאן הסברנו את הפירוש של 'זכה' מלשון זכוך, ואת ההבדל בין בטול לזכוך, שהוא דבר חשוב מאוד.

ג.      ביאור שלשת הענינים בפסוק "מצא אשה"

אמון, כיף ותכלית בסוד ג' ראשין שבכתר

אמרנו קודם שבפסוק "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'", יש שלש מדרגות: האשה, שכמו שהסברנו קודם ענינה של מדרגה זו היא על דרך ההתבוננות, שיש לחפוץ בתבונה עצמה ולא בחויה. המדרגה השניה היא הטוב, שענינו ענג. בספר יצירה כתוב "אין בטובה למעלה מענג"[נו]. הענג הוא השיא של הטוב. הכי רע הוא הנגע, הפוך אותיות ענג: "אין ברעה למטה מנגע"[נז]. המדרגה השלישית היא רצון. הרצון הוא תכלית הכוונה, מה הרצון כאן בעסק הזה? מה היה חסר? רצון תמיד בנוי על משהו שהיה חסר שצריך למלא אותו, "די מחסורו אשר יחסר לו".

אנחנו יודעים שבכתר, בעל מודע של האדם, שמניע את כל המודע שלו, יש ג' רישין. למדנו עליהם באריכות במחזור הקודם: אמונה, תענוג ורצון. שלשת הראשים הללו מקבילים בדיוק לשלש המדרגות שאמרנו: אשה, טוב, רצון. למצוא את האשה עצמה, בלי שום מסך ואני באמצע, בא מאמון, אמונה, התקשרות עצמית עצם בעצם. לתת אמונה במישהו משמעו להתקשר בברית בל תנותק, עצם בעצם. "זאת הפעם עצם מעצמי". אם כן, האשה עצמה היא האמונה שלי. איש ואשה הם כמו שני חברים. החבר עצמו הוא האמון שלי, הוא האמונה שלי. הוא ההתגלמות של האמונה שלי. אדם שאין לו חבר – שאינו מסוגל להתחבר עם אדם אחר כיוון שהוא מהווה כל הזמן מסך מבדיל, האני שלו באמצע – אין לו שום גילוי של אמונה. האשה היא האמונה, "אשת חיל עטרת בעלה"[נח] ו"כתר כל הכתרים"[נט]. היא ההתגלמות של האמונה עבור האיש, והאיש הוא ההתגלמות של האמונה עבור האשה. האמונה קודמת לכל חויה. אין חויה באמונה. ברגע שיש חויה, היא פוגמת באמונה. האמונה היא בלא חויה. מה היא? לא יודעים, "רישא דלא ידע ולא אתידע"[ס]. אמון משמעו היא שאני 'לו', אני זורק את עצמי עליו.

טוב הוא כבר 'גישמאק', ענג. זהו הראש השני של הכתר. למטה מאמונה יש תענוג. הכי כיף להיות ביחד. אין יותר טוב מזה. אם אין כיף, זה לא שווה. אלו לא נישואין. אבל הדבר הזה הוא שלב ב'. שלב א' הוא אמונה בלי כל טעם ודעת.

רצון הוא תכלית הכונה, כמו שנסביר שתכלית הכונה של התענוג, של החיבור, הוא להוליד ילדים. יש תכל'ס, יש רצון, "ויפק" צריך להפיק הפקה מסוימת מהענג הזה, מהכיף הזה. כיף אינו כיף בלבד, יש לו תכלית, רצון. רצון הוא מצוה, וכך גם בכל יחס תקין בין אנשים. גם כאן, הרצון תלוי בקדימה של שלב א' ושלב ב'. הכיף של התענוג אינו סוף דבר. אמנם יש תכליתיות מסוימת גם בענג עצמו, כמו "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענגים"[סא], ענג שבת. אבל יש אמת לאמתה, שהיא יותר מהאמת הקודמת, והיא הסוף דבר בס' רבתי. האמת לאמתה היא שיש רצון כאן בעסק, והוא שיהיה בנין עדי עד, זרעא חיא וקימא של בנים ובני ובנים.

אם כן, זהו המבנה הכללי:

אשה – אמונה

טוב – תענוג

רצון – רצון

אם יש אמונה, התענוג ישיג לבסוף את הרצון. במצב שאין אמונה, שבא מכיון שהאיש לא "מצא אשה מצא טוב", אלא "מוצא אני מר ממות", גם התענוג לא יהיה תענוג אמתי, ויהפוך "מר ממות", וכל שכן שלא תצא מכך פוריות אמתית כלשהי, שהיא עיקר התכלית לפי האמת לאמתה.

'חותם המתהפך' במעבר למודעות

יש כלל בקבלה שאומר שכאשר הדברים העליונים בכתר מתגלים במודע, הם מתהפכים. הביטוי הוא "חותם המתהפך". האשה, הטוב והרצון הופכים להיות מלטה למעלה במקום להיות מלמעלה למטה.

בפשט, האשה היא "עלמא דאתגליא", המלכות. שער הכניסה מהעולם התחתון של האדם לעולם העליון של האלקות עובר דרך האשה, כמו שאמרנו קודם בסוד הפסוק "והוא ימשל בך", שכדי להגיע לנמשל חיבים לעבור דרך האשה, שהיא המשל לכל נמשל. האשה היא המלכות. מהו הטוב? ספירת היסוד, ולמעלה מהיסוד הוא הדעת. היסוד עולה לדעת ומתחבר איתה. הטוב הוא כל חוט השדרה של הגוף העליון. הרצון הוא הכתר. הוא עומד במקומו.

אם כן, כאשר המושגים אשה, טוב ורצון נמצאים באופן גלוי במודעות, הם מתהפכים: עולים מהאשה לטוב, עד שלבסוף מגיעים לרצון. אבל במקור העליון, בעל מודע של הנפש, שלשת המושגים הם מלמעלה למטה, כמו שאמרנו קודם שהמקור לאשה בנפש הוא ברדל"א. זה ענין "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'".

שלשת הפירושים למלה 'ויפק'

יש מאמר חז"ל שאומר: "כיון שנשא אדם אשה עונתיו מתפפקין, שנאמר 'מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'"[סב]. המאמר דורש את המלה "ויפק" מלשון פקק, עוונותיו נסתמים. מה פירוש הענין? קודם כל, בחב"ד כתוב שהסגולה האמתית לתשובה היא להתחתן. מבלי להתחתן אי אפשר לחזור בתשובה מכיוון שאי אפשר לזכות בסליחה. השם לא ישא עוון ויסלח לאדם כל זמן שהוא לבד. הוא חיב להיות ביחד עם בת זוג כדי שעוונותיו יתפקקו, יסתתמו. קודם כל, מה רואים בדימוי של הסתימה? שעוון מהווה נקודת תורפה בנפש של תחושה שהאדם הוא פתוח במקום שהיה צריך להיות סגור, כמו פצע או נקב שדרכו יש 'יניקת החיצונים'. החיצונים (הקליפות), הרע יונקים ממנו. הוא לא מצליח להשתחרר מזה.

העוון מצטיר כאן כפגיעה ששותת ממנה דם, או חיות, והאדם לא מסוגל לסגור אותה. זה כך בהרבה בעיות נפשיות. האדם נמצא במצב שהוא נשפך. הוא לא מסוגל לעצור בעד עצמו. יש לו חורים. כל החיות שלו נסחטת. הוא צריך לשאת אשה. מה ענין הנישואין? להתחבר. "האשה הטובה היא החבר הטוב", ונוהג החסידים מהבעל שם טוב והלאה הוא שאנשים יתוועדו יחד, יהיו חברים. לאדם שאין לו חבר טוב, אין שום דרך לסגור את הנקבים הרעים האלה. "כיוון שאדם נשא אשה עוונותיו [שהם החורים האלה שהוא דקר את עצמו, או בגלגול הזה או בגלגול קודם] מתפקקין, שנאמר 'מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'". זה מאמר אחד.

יש מאמר שני, שבו כתוב: "ומנין לתורה שהיא משולה לאשה? שנאמר: 'מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי''. וכיון שלומד את התורה הרי זה מביא טובה לעולם כי יכול הוא יבקש רחמים ויתפלל לפני הקב״ה ויפקפק את הרקיע ויביא מטר לעולם, לכך נאמר 'מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי''"[סג].

אם כן, יש פירוש של 'ויפק' שהוא ההפך הגמור מהמאמר הקודם, ולפיו 'ויפק' משמעו פקפוק. הפירוש הקודם הסביר 'ויפק' מלשון פקיקה ("עוונותיו מתפפקין"), לעשות פקק. לפעמים יש פקק תנועה, וזה לא טוב – הוא סותם במקום לפתוח, אבל יש פקק שהוא טוב מאוד, ששומר שהחיות לא תישפך ותתבזבז לחינם. דבר אחר, הפוך, הוא פקפוק. לפקפק במשהו ולערער ביסוד שלו, כלומר לשבור איזושהי סתימה ולפתוח אותה על ידי פקפוק. עוד פעם: פקיקה היא לשון סתימה, בעוד שפקפוק הוא לשון פתיחה. אז גם בנפש, כתוב שאדם שנושא אשה פותח (פקפוק נשמע כמו ספק, צריך להבין את זה). נולד אצלו פקפוק כלשהו כשהוא נושא אשה, שמשמש לטובה, כדי לפתוח שערי שמים, לפתוח השפעות בנפש שהיו סגורות אצלו. יש בעיות בנפש שנובעות מאטימות בנפש. בשביל לפתוח את האטימות צריך פקפוק, שקרוב למושג ספק, כדי לפתוח סתימות נפשיות. כאשר נושאים אשה זוכים לפקפוק הטוב, שפותח כל מני דברים אטומים בנפש. אם כן, אנחנו רואים שהנישואין סוגרים דברים פתוחים בנפש ופותחים בה דברים סגורים.

בנוסף יש פירוש שלישי של הפקה כפשוטו, להפיק תוצרת (בנים)[סד].

אם כן, יש כאן שלשה פירושה בשורש פ"ק (או פק"ק): יש פקיקה, פקפוק והפקה. לא נסביר יותר, אבל כמבואר כאן (תקראו לבד), שלשת הפירושים הם כנגד אמונה, תענוג ורצון. הפקיקה בנפש שיכת לאמונה. הפקפוק שייך לתענוג. ההפקה כפשוטה שיכת לרצון בנפש.

מצוות הנישואין והקבלתן לג' ראשין שבכתר

ענין חשוב מאוד שכתוב כאן שאומר אותו בקיצור נמרץ: התורה מלאה בתרי"ג מצוות. כמה מצוות יש מסביב לנושא הנישואין? ארבע (לפי הרמב"ם[סה]):

הראשונה: לישא אשה בכתובה ובקידושין.

השניה: שלא תיבעל אשה בלא כתובה ובלא קידושין.

השלישית: שלא ימנע שאר כסות ועונה.

הרביעית: לפרות ולרבות ממנה.

ארבע המצוות הללו מהוות למעשה שלש מדרגות, כיוון ששתי הראשונות מהוות הן ולאו של אותו הדבר. המדרגה הראשונה (של שתי המצוות הראשונות) היא למעשה המצוה להתחתן. המצוה השניה ענינה הוא סיפוק של כל צרכי בת הזוג, שקשור במה שדברנו קודם על הסכם השלום, החוזה בין בני הזוג. יש במצוה הזו שלשה חלקים מדאוריתא: שאר כסות ועונה. המצוה השניה היא להיות עזר, שהבעל יעזור לאשה והאשה תעזור לאיש. המצוה השלישית היא לפרות ולרבות.

עצם הנישואין – המצוה לשאת אשה, מקבילה לאמונה. זו האשה עצמה- "מצא אשה".

שאר כסות ועונה – הם הענג. כל התענוגים שיש בעולם. כל אחד מבני הזוג צריך לענג את השני, "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענגים".

פרו ורבו – תכלית הכוונה, הרצון. המצוה להפיק את התוצר הרצוי, שהוא ה'בנין עדי עד'.

אנחנו רואים כאן שלש רמות שונות. יש ראשונים שלא מונים את המצוה הראשונה, להתחתן. הם לא רואים בה מצוה בפני עצמה, אלא רק בפרו ורבו. אין לדבריהם מצוה נפרדת בנישואין עצמם. אבל הרמב"ם לא סובר כך. הוא סובר שיש מצוה להתחתן, בלי "פרו ורבו". כמובן שהתכלית היא "פרו ורבו", אבל להתחתן היא מצוה בפני עצמה. שלש הרמות הללו, הן כנגד האשה, הטוב והרצון. יש כאן זרימה בין שלש הרמות, ולקוצר הזמן לא נסביר כעת איך הזרימה ביניהן פועלת.

שלש מצוות הנישואין כנגד שלש מצוות הציבור

רואים גם ביחס לכל הצבור כולו את שלש הרמות האלה. בחז"ל[סו] מתיחסים לשלש מצוות הצבור. בהלכה הצבור מוגדר כך רק כאשר עם ישראל נכנס לארץ ישראל, ואז יש שלש מצוות שעליו לקים: למנות מלך; להלחם מלחמות – להכרית את זרע עמלק, כלומר לעשות שלום אמת; ולבסוף לבנות את בית המקדש. אלו שלש מצוות הצבור, לפי הסדר הזה. לעשות שלום ענינו לעשות כיף לעם ישראל (נקרא יחוד חיים לעם ישראל), תלוי במלחמת עמלק, צריך למחות את זרע עמלק. מוסבר בקבלה שהכיף מתחילך במלחמה גופא. כאשר אני יוצא לקרב להלחם בכדי להכרית את זרע עמלק כמצוה עלי בתורת משה, זו כבר התחלת הכיף, כמו הכיף של משחק השח, שבו כל אחד אוכל את השני. זה כבר תענוג בפני עצמו. אסור להתעיף מהתענוג הזה. אסור שהעם היהודי יתעיף רחמנא ליצלן מהתענוג של מלחמת עמלק. מלחמת עמלק היא תענוג בפני עצמו, אבל כשמנצחים מגיע הכיף האמתי, השלום. גם השלום הוא לא התכל'ס, הוא כמו אהבה בתענוגים, כמו עצם הזיווג בין איש ואשה. זה כיף, זה תכל'ס, אבל אין כאן עדין 'בנין עדי עד'. בנין עדי עד הוא בבנין בית המקדש לעולם ולעולמי עולמים, לנצח נצחים. זהו גילוי כח האינסוף בקיום מצוות פרו ורבו.

המצוה לספק ענג היא כמו פרנסה, שגם היא היתה באה תמיד ממלחמות. היום חושבים שהפרנסה תבוא מהשלום, אבל רואים מההיסטוריה שלא כך. גם הפרנסה באה מהמלחמה האמתית לשם שמים, כמצוה בתורה. זו המדרגה השניה, שהסוף שלה הוא שלום, אבל הוא לא התכלית של 'האמת לאמתה'. האמת לאמתה היא בבנין עדי עד.

לכן, שלש המצוות של הצבור מקבילות בדיוק כנגד שלש מצוות הנישואין:

למה חתונה היא כמו למנות מלך? כתוב "חתן דומה למלך"[סז], והכלה נקראת מלכה. מקובל בחב"ד שכשהולכים להתחתן אומרים את מאמר החתונה[סח], "לכה דודי", שהרבי הקודם אמר בשעת החתונה של הרבי שליט"א. המאמר עוסק במשפט הזה, של ההמלכה שיש בנישואין. גם האשה היא "אשת חיל עטרת בעלה", ו"אין כתר אלא למלך"[סט]. הוא המלך והיא המלכה, והמלכה בעצמה היא הכתר של המלך. האמון של בני הזוג זה בזו וזו בזה, נקרא מינוי מלך. בנישואין כל אחד ממנה את השני, וכאשר יש מלך ומלכה, נעשית יחידה אחת, זו מציאת האשה בשורש הראשון שלה, וזו האמונה הפשוטה שבה כל אחד ממליך את השני.

המלחמות עד שלום האמת, נמצאות בראש השני של הכתר, 'רישא דאין', התענוג.

הרצון הסופי, בנין עדי עד, הוא בית המקדש.

אם כן, אמרתי בקיצור מה שכתוב כאן. היות שהסברנו את רוב הענינים בעל פה, אני מבקש מכולם שינסו, על אף שהקריאה קצת קשה, לקרוא מעמוד ז עד עמוד יג בביאור.