1

שבת קדש פרשת חקת, ז' תמוז ע"ז – כפר חב"ד

רמ"ח אותיות פד-פה, פח-צב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. אות פד: המקיף החסידי

כח המקיף של השטיבל החסידי

פד. אדמוה״ז א' [אדמו"ר הזקן אמר:] איהר ווייסט ניט דעם מקיף פון חסידות [אתם לא יודעים את המקיף שהחסידות עושה.], א שטיבל פועל'ט א סאך [שטיבל חסידי פועל הרבה. המקיף שיש בשטיבל חסידי, שיש בו חסידים שעובדים את ה' ומתוועדים ביניהם, הוא דבר גדול מאד. כתוב "אכל בי עשרה שכינתא שריא", עשרה מישראל אפילו שלא לומדים תורה יש עליהם מקיף גדול. יתר על כן, אדמו"ר הזקן כותב באגרת הקודש כג: "שמעתי מרבותי כי אילו נמצא מלאך אחד עומד במעמד עשרה מישראל ביחד אף שאינם מדברים בדברי תורה תפול עליו אימתה ופחד בלי גבול ותכלית משכינתא דשרי עלייהו עד שהיה מתבטל ממציאותו לגמרי"].

התענוג ממניעת העבירה

עוד א' ([היה שם מעשה] שהחסידים הרחיקו א' שנכשל בענין עכור) ניין ניין איר זאלט אים מקרב זיין אולי משו״ז יכשל פחות בפ״א [לא לא, אתם צריכים לקרב אותו, אולי משום זה יכשל פחות בפעם אחת.] איר ווייסט ניט וואס פאר א תענוג איז למעל' אז א איד טוט מיט איין עבירה ווייניקער [אתם לא יודעים את התענוג למעלה מכך שיהודי עושה עבירה אחת פחות. דבר מענין, שלא מדובר כאן על תענוג של הקב"ה ממצות עשה, אלא ממצות לא תעשה. יש רמח מצוות עשה ו-שסה לא תעשה וכתוב ש"ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה" (לקב"ה יש תענוג מעשית המצוות, מכך שבני אדם עושים הפך הטבע שלהם לעשות רצונו, כמו משל המגיד של צפור שמדברת. וכן הוא, ובמדה מסוימת ביתר שאת, כאשר "ישב ולא עבר עבירה" שהורגל לעבור). אנחנו לא מבינים בחשבונות שמים, אבל לכאורה עיקר התענוג למעלה הוא לא מאחד שיושב ואין לו תאוה בכלל לעשות עבירה (כמו איסור דם, שנפשו של אדם קצה בדם), אלא מאחד שרוצה לחטוא והוא עושה אתכפיא ועל כך נותנים לו שכר, בזה הוא עושה תענוג למעלה.].

אדמו"ר הזקן אמר להם שאם הם היו מקרבים אותו הוא היה עושה עבירה אחת פחות, ויש בכך תענוג גדול למעלה. מדובר בחסידים שמן הסתם היו להם סברות בהרחקת אותו חסיד. יש כל מיני סברות בשאלה אם להרחיק מישהו. למשל, בכתה, אם מישהו עושה דברים לא טובים יש שיקול אם להוציא אותו כדי שלא יקלקל ילדים אחרים, או להשאיר, אבל כאן מדובר בשטיבל חסידי (אלא אם כן חוששים שהוא יפגע בילדים שמסתובבים בשטיבל).

[שאלה: אדמו"ר הזקן מדבר כאן על שטיבל חסידי. אם כן, בבית כנסת שאינו חסידי לכאורה כן נכון להרחיק, כי אין מקיף שפועל חזרה בתשובה?] באמת אדמו"ר הזקן מדבר כאן על המקיף שיש בשטיבל חסידי, כך שלכאורה יש הבדל.

מניעת סבל השכינה

[שאלה: איך מסבירים את התענוג הזה אצל ה'?]. הוא מסביר מיד:

רש״ג פי' ע"פ מ״ש ר"פ דאקשיצער ובעבירה יש שהוא יסורים כמדקרות חרב [הבטוי בחז"ל הוא "דוחק רגלי השכינה", בתניא פרק כד אדמו"ר הזקן מביא משל שהוא כטומן את ראש המלך בבית הכסא (יש כמה בטויים בענין), וכאן הוא אומר שעבירה היא כמדקרות חרב לשכינה כביכול. אז ודאי שאם אדם יעשה עבירה אחת פחות זהו תענוג גדול לשכינה – כמו באדם שדוקרים אותו, שאם יפסיקו לרגע אחד לדקור יהיה לו תענוג גדול.] וזג"כ ענין גלות השכינה רע מר מות כו' [כמו שכתוב גלו לאדום שכינה עמהם וכו', שכאשר האדם עושה עבירה ח"ו, הוא לוקח אתו את השכינה, כביכול.].

הרווח במבצעים – גם כשלא מצליחים!

רואים כאן מהסיפור שעצם העובדה שאותו אחד – מטומטם, עם טמטום המח והלב – ייכנס לשטיבל החסידי, בלי שידברו אתו על כלום, כבר ישפיע עליו במקיף ויגרום לו לעשות עבירה אחת פחות. הענין מתאים גם לשיטה של הרבי לענין "מבצעים" – ברגע שמציעים להניח למישהו תפילין, אפילו אם הוא לא הסכים, כאשר דברו איתו הוא לא עשה עבירה ואם כן גרמו לו לעשות עבירה אחת פחות. צריך להיות – כמו שדברנו בשיעור אתמול[ב] – "וירא און ולא התבונן", לא לראות את הרע שלו ולקרב אותו.

אהבת הבן החולה

נספר סיפור על הרבי מהשנים שקודם הנשיאות: לפני הנשיאות, בזמן הרבי הריי"צ, קראו לרבי "הרמ"ש". הרבי היה יושב ב-770 ולומד, וכשהגיעו לביהמ"ד יהודים 'רחוקים' הוא תמיד קרב אותם ודיבר איתם אבל אף פעם לא היה מעיר להם על ענייני תורה ומצוות, שהם צריכים להניח תפילין לשמור שבת וכו'. כשזקני החסידים – חסידים של הרבי הרש"ב והרבי הריי"צ – ראו את ההנהגה שלו הם העירו לרבי בענין. לדעתם היחס של הרבי שידר הסכמה או קבלה (מעין גושפנקא) לאורח חיים לא-יהודי של האנשים שהוא קירב. הרבי ידע מה הוא עושה ולכן המשיך בדרכו, אך כאשר זקני החסידים המשיכו להעיר לו הוא החליט להכנס במיוחד ליחידות אצל הריי"צ ולשאול אותו מי צודק.

הרבי הריי"צ סיפר לרבי משל לאבא שנולד לו ילד, בן ראשון, פשוט שהאבא אוהב אותו מאד, מפנק אותו, מחבק ומנשק ונותן לו את הכל. אחר כך נולד לו עוד בן, ושוב הוא אוהב גם אותו ומפנק אותו וכו'. אחר כך נולד לו בן שלישי, אבל עם מום מסוים, ר"ל – כל שכן שהאבא אוהב אותו ומפנק אותו, עוד הרבה יותר מאשר את הילדים הקודמים. אמר הרבי הריי"צ לרבי – הילד השלישי הוא האנשים שאתה מקרב, שכולם בגדר תנוקות שנשבו, וצריך רק לאהוב אותם ולחבק אותם. אצל הרמב"ם יש כפיה דתית, אבל החסידות חידשה שהכפיה צריכה להיות בדרכי נועם.

הסיפור הזה הוא לפני "מבצע תפילין", שהתחיל לפני 50 שנה. רואים שהכיוון של הרבי הוא להשפיע בדרך של אהבה. [לכאורה מבצע תפילין הוא ההפך, כן רוצים שיהודי יעשה מצוה.] היום כשיוצאים למבצעים מחפשים קרקפתא דלא מנח תפילין (יש חוסר חן בכך שמחפשים, מתגאים ומתייגים יהודי בשם 'קרקפתא'), מישהו שמעולם לא הניח תפילין, אבל גם אם מנעו ממנו באותו רגע לעשות עבירה זהו גם דבר גדול. השאלה אם רוצים שהשני יניח תפילין כדי לדבר אתו או שמדברים אתו כדי שיניח תפילין...

התבוננות בתענוג מניעת העבירה

נעשה גימטריא לסיום: כמה שוה הבטוי 'עבירה אחת פחות' (נחשב את המלה 'עבירה' כמו שהוא כותב כאן, עם י, וכן תמיד בלשון חז"ל, כמו במאמר הנ"ל "ישב ולא עבר עבירה כו'")? 1190. אומר לכם משהו? המספר שוה לפסוק שנאמר לגבי משיח: "הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד"[ג]. מוסבר[ד] שיש כאן חמש עליות של המשיח "[א] ישכיל... [ב] ירום [ג] ונשא [ד] וגבה [ה] מאד", ותחלת כל העליות היא "ישכיל", שכל, גם מלשון להסתכל ב"עין השכל שבלב" להבין כמה תענוג יש לקב"ה כשיהודי עושה עבירה אחת פחות. יש כאן רמז שה"ישכיל" של המשיח הוא דווקא בענין התענוג שיש למעלה מעבירה אחת פחות אצל יהודי. חז"ל מפרשים את הפסוק "משכיל אל דל" שהדל הוא החולה – הילד החולה במשל של הריי"ץ – והמשכיל (המשיח) דווקא מקרב אותו.

ב. אות פה: מתי להתחיל?

קולות רבי נתן-נטע לעומת חומרות רבי הלל מפאריטש

פה. ר"נ [ר' נתן נטע] ממאלאסטירסצינע לא אכל שמורה וחדש [הכוונה שלא הקפיד על מצה שמורה ואכל חדש.]

הוא היה מקל. איזה חסיד היה הפוך ממנו? (ר' הלל.) נכון, ר' הלל היה מאד מחמיר, אומרים ש-500 שנה לא היה מחמיר כמוהו[ה]. הוא לא היה יושב במושב של עגלה מחשש שעטנז, וזו רק אחת מיני המון חומרות שנהג. פעם – בסוף ימיו – היה חדש שלא נראתה בו הלבנה והוא הכניס פ"נ לצמח צדק בבקשה שיעשה מופת שיראו את הלבנה כדי שיוכל לעשות קידוש החודש, כי אם לא הוא חושש שלא יוכל לחחזיק מעמד ופשוט ימות. רואים שקיום רצון ה' והחומרא לשם כך נגע אצלו עד לנקודה הפנימית של נפשו ולא שסתם החמיר. כאן זו קולא של ר' נתן נטע אפילו בנוגע לפסח, מצה שמורה, שככלל בחב"ד מאד מחמירים, כנראה אז זה עוד לא היה מנהג פשוט.

נטית האדם לחומרא או לקולא

איך אדם יודע אם להקל או להחמיר? נאמר לשם המחשה: יש לנו בתא הרפואי של דרך חיים, מי שמכיר, את עמית גרון. הוא טוען שהיום החולה יכול לדעת יותר טוב מהרופא מה הבעיה שלו, כי היום כל המידע נגיש בלחיצת כפתור, והמידע עדכני הרבה יותר ממה שהרופאים למדו לפני 20 שנה – רק עוד 20 שנה הם ידעו מה שאנחנו יודעים היום דרך האינטרנט...

רק כדי לאזן, נאמר שהרבי היה אומר לשמוע לדעת הרופאים, אף על פי שבאמת גם הרבי הרבה פעמים היה אומר הפך ממה שהרופאים אומרים. לנו ברור שזו היתה הוראה ברוח הקודש, אבל הרבי תמיד תירץ את הדברים בכך שהרבנית (שהיתה ספרנית) הביאה לו מהספריה ספרי רפואה עדכניים והרבי היה יודע מה צריך לעשות יותר טוב מהרופאים. כמובן שהכל היה גם ברוח הקודש. [מי זה עמית?] עמית גרון הוא מומחה מספר אחד בארץ לבעיות גב, יש לו קליניקה, אם אתה צריך. [בדיוק יש לי בעיות גב...] בשביל זה הגעת לשיעור...

יש סיפור על חסיד של רבי פנחס מקוריץ שהיה מאד מחמיר בפסח, עד שלא רצה ללכת לסעודה אצל הרבי שלו מחשש חמץ. איך נגמר הסיפור? רבי פנחס מקוריץ אמר שיגידו לו לבדוק בחבית המים שלו והוא מצא בה חמץ. יש מעלה בהיתר יותר מבאיסור, בקולא יותר מבחומרא. איך אני יודע? "כחא דהיתרא עדיף".] כן. אם כן, איך בכלל יכול להיות שיש אחד שנוהג אחרת מהרבי (כשאין הוראה ברורה)? כמו שאמרנו, הדברים צריכים לנבוע מעצם הנפש.

מתי להתחיל (בחומרות, בבריאת העולם ובבריאת אברהם אבינו)?

וא' [ר' נתן נטע:] איך ווייס ניט ווען אנצוהייבן [אני לא יודע מתי להתחיל בחומרות הללו. מה הכוונה שלא יודע מתי להתחיל? מי אומר לו מתי להחמיר ומתי להקל? ["נשמת אדם תלמדנו".] נכון, זהו הבטוי בלשון הבעל שם טוב. בחז"ל יש בטוי קצת דומה "ידע איניש בנפשיה" ויש גם את הענין (והוא העיקר) של "אבוך במאי הוי זהיר טפי" – חסיד צריך לזהות אם הענין הזה אמיתי אצלו או לא[ו].

מוסיף ר' שמואל גרונם, מי שרשם את הדברים:] עמוק עמוק מאד [כאן הוא כתב שזה "עמוק עמוק מאד" ולא הסביר. היות ורש"ג אומר שהוא "עמוק עמוק מאד", בטוי שאינו מופיע בשאר הרמ"ח אותיות שלו, כל מה שנסביר הוא רק בדרך אפשר.].

איפה ראינו עוד דבר כזה, שאני לא יודע מתי להתחיל במשהו? יש שאלה בתחלת העץ חיים – 'למה הקב"ה לא ברא את העולם קודם?'. זו שאלה קצת מוזרה, כי אנחנו יודעים את המבואר בחסידות, שהזמן הוא לא קדום אלא נברא מחודש ולפני בריאת העולם לא היה בכלל זמן – פשוט ש"בראשית" הוא תחלת הזמן, ולכן איך אפשר לשאול מדוע ה' לא עשה משהו 'קודם'? אבל כך שואל האריז"ל בתחלת עץ חיים.

יש שאלה דומה לזה שהוא גם שואל: למה הקב"ה חיכה כל כך הרבה זמן עם הלידה של אברהם אבינו? למה לא ברא את אברהם בתחלת בריאת העולם (במקום אדם הראשון או על כל פנים לפני אדם הראשון, כרמוז ב"אלה תולדות השמים וארץ בהבראם" אותיות באברהם), והיה חוסך את כל הענין של חטא עץ הדעת! הרי כתוב[ז] שההבדל בין אדם הראשון לאברהם אבינו הוא שאדם הראשון לא היה רבי, ולכן כשהציץ להיכלות הטומאה הוא נפגע, אבל אברהם אבינו היה רבי ולא היה חוטא בעץ הדעת. אם כן, מדוע הקב"ה לא ברא אותו ראשון ולא היה את כל הסיפור של החטא? [כבר כתוב בפרקי אבות[ח] "עשרה דורות מנח ועד אברהם להודיע כמה ארך אפים לפניו... עד שבא אברהם וקבל שכר כולם".] האריז"ל עונה משהו דומה, תשובה שצריך להבין, שאם ה' היה בורא את אברהם אבינו ראשון – כי הוא באמת יותר נעלה וכו' – אם בכל זאת משהו היה משתבש והוא היה חוטא, לא היה אפשר בכלל שמישהו יבוא אחריו לתקן את הענין. אברהם אבינו הוא הנשמה הכי גבוהה ואחרי שהוא חוטא כבר אי אפשר לתקן. לכן הקב"ה ברא קודם את אדם הראשון, כדי שאם הוא יחטא ה' 'ישלוף' מאוצר הנשמות למעלה את אברהם אבינו שיבוא ויתקן את הכל, כמו בפרקי אבות "וקבל שכר כולם".

על כל פנים, השאלה ששואל האריז"ל בתחלת עץ חיים היא למה הקב"ה לא ברא את העולם קודם. מה עשה הקב"ה לפני בריאת העולם? ["אלפים שנה קדמה תורה לעולם".] מה הפסוק על כך? ["ואהיה אצלו אמון, ואהיה שעשֻעים יום יום".] נכון. יומו של הקב"ה אלף שנה, ו"יום יום" היינו אלפים שנה שהקב"ה היה משתעשע בשעשועים עצמיים עם התורה הקדומה. כמו אחד שכל היום יושב ועושה גימטריות, עד שאומרים לו 'תפסיק עם זה כבר, תעשה משהו יותר מועיל'. כך הקב"ה היה משתעשע ועושה גימטריות, עד שמשהו שם 'נשבר' אצלו ואז בא לו לברוא את העולם (עם אותן גימטריות שהוא עשה). אלפים שנה האלה הם בחינת י-ה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו", יחסית לששת אלפי שנה של העולם, שהם הו"ק.

שמורה – צמצום; חדש – קו

אם כן, ר' נתן נטע לא ידע מתי להתחיל עם החומרות של מצה שמורה וחדש. לפי מה שאמרנו כעת, אי הידיעה שלו מתי להתחיל דומה לבריאת העולם. חומרת "מצה שמורה" היא כדי לא לבוא לאיסור חמץ. מהו חמץ בנפש? ישות. מצה שמורה היינו לצמצם את הישות, כמו הצמצום שהקב"ה סילק אורו (שהתפשט עד אין סוף, מכח המאמר של "אנא אמלוך" שלפני הצמצום, היינו ה'ישות' של ה') לצדדים – הגם שהצמצום לא כפשוטו, אבל כך כתוב (שסילק את אורו לצדדים. יש סוברים, בטעות, שמדובר לא רק באורו אלא בעצמו ממש, צמצום כפשוטו או שלא כפשוטו – על אחת כמה וכמה שיש כאן ביטול 'ישות' של ה' כביכול, חומרת מצה שמורה). כלומר, כל חומרא היא צמצום, אבל אחרי הצמצום הראשון, צמצום במובן של הסתלקות, צריך להמשיך קו שהוא צמצום במובן של ריכוז, על דרך "צמצם שכינתו בין שני בדי הארון". בחסידות מוסבר באריכות – מה שכבר מפורש בעץ חיים – שהקב"ה לא השאיר מלכתחילה את אור הקו אלא סילק את כל האור הראשון שמילא אותו מקום המיועד לעמידת העולמות ואחר כך המשיך את  הקו מחדש. לפי דרכנו נאמר, ש'שמורה' – "'שמור' לנוקבא" – היא הצמצום הראשון, צמצום לשון הסתלקות, ואילו 'חדש' הינו המשכה מחדש של אור הקו, צמצום לשון ריכוז.

לגבי אי-הקפדתו על חדש יש להזכיר כי יש מחלוקת תנאים אם חדש נוהג בחו"ל ובשל נכרים. הב"ח התיר את החדש של נכרים בחו"ל, ולכן בעירו הקפידו בדווקא לאכול חדש (תופעה יחודית בהלכה). לב"ח יש תכונה להציל יהודים – כתוב (בסיפור ארוך מהבעל שם טוב, דווקא בהקשר להיתר אכילת חדש) שלאחר הסתלקותו הוא עבר דרך הגיהנם כדי להציל נפשות – וכך הציל את היהודים שם מאיסור חדש.

"חדש אסור מן התורה" – עד זמן מסויים

לאיזה ענין השתמשו רבנים מסוימים באיסור חדש (בדרך מליצה)? הם אמרו "חדש אסור מן התורה" במובן שאסור לחדש בתורה הנהגות/הלכות חדשות, שאינן מקובלות במסורת ישראל סבא מדורי דורות. אבל הדימוי לא מושלם – החדש הרי לא אסור לגמרי, אלא רק שצריך לדעת מתי להתיר לאכול אותו – לפני הקרבת העומר אסור, אחרי הקרבת העומר מותר (ומאז החורבן גזר רבן יוחנן בן זכאי "שיהיה יום הנף כולו אסור" ולמחרתו מותר החדש). ביחס לכל דבר צריך לדעת מתי עת הגילוי שלו. כמו שר' נתן-נטע אמר שאינו יודע מתי להתחיל, כל הענין בחדש הוא לדעת מתי מגיע זמן הגילוי. יש מושג "אכלה פגה" – כמו שכתוב על דוד ובת שבע, שבת שבע היתה ראויה ומזומנת לדוד מששת ימי בראשית אלא שאכלה פגה – וצריך לדעת מתי להתיר את הדבר.

המתנגדים השתמשו ברעיון (אם לא בבטוי) של "חדש אסור מן התורה" כנגד חידוש החסידות. הרי אפשר לשאול שאלה – על דרך שאלת האריז"ל למה הקב"ה לא ברא את אברהם אבינו קודם – למה הקב"ה לא ברא את הבעש"ט קודם[ט]? התשובה פשוטה, כי בדיוק אז היה זמן הגילוי שלו, הזמן שהתגלותו היתה נחוצה וחיונית ביותר להמשך קיום העם היהודי (ולהכנתו לגאולה). חידוש שבא בזמן הנכון, בזמן המתבקש, הוא בסדר גמור. אצל חסידים מקובל שהחידוש של הבעש"ט הוא בסדר גודל של החידוש של אברהם אבינו. מאברהם אבינו עד הבעש"ט לא היה כזה חידוש בעולם, כולל מתן תורה וכו'! היו סימני דרך חשובים – והעיקרי לפני הבעש"ט היה האריז"ל – אבל יחסית רק אברהם אבינו ע"ה משתוה בגודל החידוש לבעל שם טוב. עד אברהם ה' היה רק "אלהי השמים" ולא "אלהי הארץ" (שלא הכירו אותו בארץ). אברהם גלה את האמונה הטהורה בא-ל אחד, שהוא "אל עולם" (ולא 'אל העולם'), "יחודא תתאה" (שכל הנמצאים, כולל הזמן והמקום, הם "התפשטות אלקות" ממש). אכן משה רבינו העמיק מאד את אמונה זו, וכמ"ש "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" (כלומר שעל ידי משה עבדו זכו להתעצם עם האמונה בה' הירושה לנו מאברהם אבינו, כך מבואר בדא"ח), ועל ידיו נתגלה ש"הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד", "יחודא עילאה" (מעל למציאות הזמן והמקום לגמרי), ובכל זאת עד הבעל שם טוב לא נתגלה בעולם תכלית ענין האמונה הפשוטה (המוטבעת בנשמת היהודי הפשוט, הקשור לפשיטות העצמות של ה', כפי שלימד הבעש"ט) באחדות הוי' (וכפי שמבואר בספר דרך מצותיך במצות אחדות הוי'), גילוי עצמות הוי' שלמעלה גם מ"הוי' הוא האלהים", וכמבואר כל זה באריכות במ"א[י].

חשש ליוהרא

עד כאן הארכנו כדי לבאר בד"א את ה"עמוק עמוק מאד", אבל עכשיו נגיד את הפשט שבדבר: מה הסברא בנגלה לכך שאדם דווקא לא יחמיר על עצמו? [יוהרא]. נכון, אם כולם נוהגים היתר בדבר ואחד מחמיר, יש בהחמרתו בעיה של יוהרא. מתי יהיה מותר להחמיר? רק אם החומרא תהפוך למנהג. לכן חסידים רצו שהחומרות יתפשטו ויהיה שטיבל חסידי שיעשה כך, וממילא אם כולם עושים כך, הדבר נהיה מנהג ולא נתפס כיוהרא.

לדוגמה, לפני שהרבי הורה שהמנהג הפשוט שכל בר-מצוה מניח גם תפילין דר"ת, כל חסיד היה צריך לשאול את הרבי מתי להתחיל להניח תפילין דר"ת (בחתונה, בגיל 20 וכו'). כך ר' נתן נטע לא ידע מתי להתחיל, כי חשש ליוהרא. הקב"ה יודע מתי להתחיל (לברוא את העולם או את אברהם אבינו והבעש"ט), אבל אני ר' נתן לא יודע.

התפללו קבלת שבת וערבית.

[אחרי מוסף:]

ג. אות פח: המלכת ה' בלימוד דא"ח

את אות פו למדנו השבוע בראש חודש[יא], ואת פז למדנו בסעודת משיח (כי שייכת לפרק של הרבי), אז נמשיך לאות פח:

פח. אצל אדמוה"א [אדמו"ר האמצעי] הי' הרבה חסידים שהתפללו בר"ה במנין ותיקין בכדי לחזור דא"ח.

הווארט כאן קשור לאות קס (שלמדנו שבת שעברה), שאצל חסידי אדמו"ר האמצעי לא היה חסר משיח. יש כאן חסידים מאד רציניים, שיותר חשוב להם לחזור דא"ח (כמובן, דא"ח של הרבי שלהם, אדמו"ר האמצעי) מכל עבודת התפלה של ר"ה (כולל התקיעות וכו'). לא שהם זלזלו בתפלה חלילה, קמו מוקדם ובודאי התפללו כדבעי עם כל הכוונות הידועות להם וכו' אבל בכל זאת העיקר אצלם היה חזרת הדא"ח בראש השנה.

איך נסביר הנהגה זאת? בראש השנה עיקר העבודה הוא המלכת ה' בעולם. מה התכלית של המלכת ה'? כמו שכתוב על ימות המשיח – שכולם ידעו את ה'. לכן אצל חסידי אדמו"ר האמצעי זה לא היה חסר – הם השיגו את הענין גופא על ידי למוד דא"ח.

[הרבי הנהיג לומר תהלים כל המעת לעת בראש השנה.] הרבי אמר שהדרך הקלה והמהירה להביא את משיח היא למוד עניני גאולה ומשיח. אם באמת היינו מרגישים שלמוד שיחות של הרבי הוא גאולה ולא חסר משיח, גם אנחנו היינו לומדים שיחות כל ראש השנה. [אם לא היתה הוראה מהרבי לומר תהלים...] כמו שאמרנו, כשיש הוראה מפורשת זה ענין אחר.

לכאורה הייתי אומר שיש כאן 'יצר הרע חסידי', אבל רואים שהם – חסידי אדמו"ר האמצעי – וגם הרש"ג שמספר עליהם, לא חשבו כך, אלא ראו בזה 'יצר טוב חסידי'. [מסופר שהרבי רש"ב לא אהב שהחסידים הזדרזו עם ה"ניגון הכנה" כדי לשמוע מהר דא"ח.] שם הם הזדרזו עם החלק הראשון של הניגון – הבסיס, השפלות שבניגון – כדי להגיע לחלק העיקרי והשמח של הניגון. לכל ניגון יש בהתחלה חלק שקט של שפלות לפני החלק של הבטול.

ד. אות פט: דבור (מלכות) אודות הוי' ממשיך אמונה (כתר)

פט. אבדה האמונה ונכרתה מפיהם [זהו פסוק בו הנביא ירמיהו[יב] מוכיח את בני ישראל על כך שהאמונה אבדה ונכרתה מפיהם. כאן הוא דורש שהסיפא היא הסבה לרישא:] – האמונה אבדה מפני שאין מדברים אודותה – אודות-הוי'.

כך דורשים גם מפסוק בפרק של הרבי השנה – "האמנתי כי אדבר", שהדבור הוא הממשיך ומגלה את האמונה. הקשר של הדבור והאמונה הוא בסוד "נעוץ סופן בתחלתן" – שהדבור, המלכות, "סיפא דכל דרגין", מגלה את האמונה, הכתר, "רישא דכל דרגין".

לכן צריך לדבר אודות אמונה[יג]. לדבר אמונה היינו לדבר אודות הוי'. יש דיבור אודות שם א-להים, הגלוי בתוך הטבע, ויש דיבור אודות הוי', שלמעלה מהטבע. גם בשם הוי' גופא יש שתי בחינות: יש בחינה של שם הוי' שלא נגלתה לאבות, הוי' דלעילא, מה שלמעלה מהתהוות – "היה הוה ויהיה כאחד" (בחינת יחודא עילאה שנתגלה על ידי משה רבינו כנ"ל); ויש בחינה של שם הוי' שכן נגלתה לאבות, שם הוי' המהווה את סדר ההשתלשלות, הוי' דלתתא (השייך ליחודא תתאה, "הוי' אל עולם" כנ"ל). כשמספרים ספורי צדיקים ומופתים מדברים אודות שם הוי' שלמעלה מהטבע.

ה. אות צ: כל חסידות חב"ד – מסעודה אחת אצל המגיד

אריכות זמן לתאר ראית המהות

צ. אדמוה"ז א' כל דא"ח שאני אומר זה רק מסעודה הראשונה (דהה"מ) און איך האב נאך פעק פעק [יש לי עוד חבילות-חבילות מאותה סעודה שטרם דברתי מהן.]. ומסעודת ב' וג' עוד לא הותחל לדבר.

כל החסידות של אדמו"ר הזקן היא רק מסעודה ראשונה של המגיד, וגם בזה יש לו עוד חבילות חבילות. [הוא היה אצלו רק שבת אחת?] היה אצלו שמונה שנים. [וזו רק סעודה ראשונה של השבת הראשונה?] כן. יתכן דהיינו השבת הראשונה לאחר שהחליט להשאר אצל המגיד ולהתקשר בפנימיות. הסעודה הראשונה אצל הרבי היא על דרך ביאת מצוה שבה הבעל (הרבי) נותן לאשתו (החסיד, בפרט האחד ומיוחד בין החסידים, עיקר הממלא מקום לעתיד) את ה"רוחא" שממנו היא מעלה מ"ן (מחדשת חידושים ומולידה בנים) במשך כל חייה. אכן בכל סעודה אחר כך יש חידושים אבל העיקר, היסוד לכל מה שיבוא, הוא הסעודה הראשונה.

מי עוד אמר דבר דומה – שיש לו הרבה מאד מה לדבר ממה שהשיג בזמן קצר? [האריז"ל.] נכון, הוא ישן שנת צהרים בשבת ואמר לרבי חיים ויטאל תלמידו שנדרשות לו שמונים שנה כדי ללמד מה שהתגלה לו באותה שינה קצרה[יד]. הסיפור הזה היה בשבת פרשת בלק – קריאת התורה שנתחיל כעת במנחה. ההתגלות הזו בזמן קצר היא ראית המהות, מוחין דגדלות דאבא, כמבואר בדא"ח (שיחסית הוא למעלה מן הזמן) – ולכן לוקח כל כך הרבה זמן לבאר אותה בדרך של לימוד (מוחין דאמא).

שינוי והתחדשות – רק לאחר מיצוי השלב הקודם

לפי הסיפור הזה נבין עוד במה שקראנו אתמול[טו] לגבי ר' נתן נטע: מה הכוונה שאדמו"ר הזקן עוד לא סיים את הסעודה הראשונה ולכן עדיין לא התחיל את הסעודה השניה והשלישית? שהוא לא מיצה את הסעודה הראשונה. מתי אני יודע מתי להתחיל משהו חדש? כשאני מרגיש שמיציתי את הדבר הראשון שעשיתי.

אותו עקרון נוגע גם לענין שליחות, כפי שדברנו הרבה פעמים. בדרך כלל כשאנשים שאלו את הרבי על כך שיש להם קשיים בשליחות והם רוצים לעזוב ולהתחיל שליחות אחרת הרבי הורה להמשיך למרות הכל. כמובן, לכל כלל יש יוצא מן הכלל. שליחות היא בירור ניצוצות, ולכן רק אם הרבי באמת הסכים לשנות מקום ושליחות זהו סימן שסיימת לברר את הניצוצות שלך באותו מקום ובאותה שליחות. מתי אני יודע שמשהו הוא לא השליחות שלי? כשאני מרגיש שמיציתי את הענין לגמרי – סימן שאני צריך להתחיל משהו חדש (והוא בסוד "נפשי אויתיך בלילה", עלית הנשמה לאחר סיום התיקון של אחת מהנרנח"י שלה, על מנת לקבל את החלק הבא לתקן, כמבואר באר"י).

כיוצא בזה: מה הסימן שאנחנו נמצאים לקראת התגלות-התחדשות חדשה לגמרי בתורה? מה שיש מולי בספריה – אנציקלופדיה תלמודית. כאשר מסכמים כבר את כל התורה מתברר שכביכול הענין מוצה וצריך כעת גילוי חדש לגמרי. לכן אנחנו מזרזים אותם לסיים את הסיכום... [לכן גם הרבי המריץ את ר' יואל לסיים את ספר הערכים.] נכון.

ככה גם מה שדברנו שהקב"ה לפני שברא את העולם השתעשע עם גימטריות, עד שהוא מיצה את הענין וברא עם אותן גימטריות את העולם. ככה כל גילוי בעולם – אברהם אבינו נולד והבעש"ט התגלה מפני שהעולם שהיה קודם מוצה[טז]. כמו שהסברנו קודם, מי שמבין קצת בחסידות, מבין שמבחינת החידוש מאברהם אבינו עד הבעש"ט לא היה גילוי וחידוש כל כך גדול. על אברהם כתוב "בהבראם" – "באברהם", עד אברהם העולם היה מתהלך באפלה, משבא אברהם הוא התחיל להאיר. אותו דבר לגבי הבעש"ט – כל מה שקדם לבעש"ט היה תהו. קודם לגלוי הזה יש טפטופים – כשם שלפני אברהם אבינו היו שם ועבר וחנוך, כך אצל הבעש"ט היו כמה שקדמו לו (שלא נזכיר כעת את שמם).

ר' נתן-נטע לעומת רבי הלל

ככה גם לגבי ר' נתן נטע שלא ידע מתי להתחיל – הוא עדיין לא מיצה את העבודה הקודמת שלו ולכן לא ידע מתי להתחיל עבודה חדשה וחומרות חדשות. אמרנו שרבי הלל היה הפוך ממנו, הוא אמר שכל החומרות שהוא עושה הן בשביל להבין יותר לעומק חסידות. הרבי הרש"ב אמר הפוך – שכל החסידות שהוא למד הוא בשביל להחמיר יותר.

כתוב שרבי הלל היה חצי חסיד-חצי רבי[יז]. למה הדבר דומה בנגלה? לעבד שחציו בן חורין וחציו עבד שדינו הוא, שיום אחד עובד את אדונו ויום אחד את עצמו. אם כן, מה היום 'עבד' של רבי הלל? היום בו הוא מחמיר. הרי התכלית שלו היא ללמוד חסידות, ואם כן העבדות שלו היא החומרות, החצי-חסיד, וביום הבא הוא יוצא לחירות בלימוד החסידות, וזהו החצי-רבי שלו.

אם כבר הזכרנו את ר' נתן נטע ור' הלל, נעשה גימטריא של שניהם: נתן נטע הלל, כמה יעלה לנו? [שניאור זלמן, 694.] נכון, נתן נטע שוה 629 ["נחל נבע מקור חכמה".] נכון, גם רבי נחמן מתחיל ב-נ, גם ר' נתן וגם ר' נפתלי. 629 עולה גם שופר גדול. הלל שוה 65, שם א-דני, וביחד הם עולים כמנין הרבי שלהם, שניאור זלמן, אדמו"ר הזקן. כלומר, אף שההנהגות שלהם הפוכות, שניהם קבלו מהרבי שלהם. כמו שבית שמאי ובית הלל שמעו מרבי אחד, שהיה נושא הפכים.

יוצא כאן שדווקא רבי הלל היה מחמיר – אף על פי שקראו לו הלל הוא בבחינת בית שמאי, כנראה הוא תקון (איזון) של הלל הזקן. [יש גם חומרות של בית הלל.] נכון, זהו הסימן שהמחלוקת היא בקדושה, שיש התכללות. בפשטות, הלל ושמאי הם חסד וגבורה. כתוב שדווקא בגבורה יש יותר מוחין מהחסד (בית שמאי חריפים טפי), חסד הוא לב. בית הלל ור' נתן נטע הם בבחינת חסד לפני הצמצום, ולכן לא ידע מתי להתחיל, מתי לברוא את העולם, ובית שמאי ורבי הלל הם בבחינת גבורה וצמצום.

ו. אות צא: שכלו של רבי אייזיק מהומיל

רבי הלל ורבי זלמן זעזמיר

הווארט הבא הוא ביטוי הערכה מופלא של רבי הלל מפאריטש לרבי זלמן זעזמיר, אשר קרב אותו לחסידות חב"ד. רבי הלל היה חסיד טשרנוביל. פעם אחת, בשבת זכור, הזדמן רבי זלמן זעזמיר לבית כנסת של טשרנוביל ורבי הלל, שהיה אז אברך צעיר (כנראה בסביבות גיל 12-13), ראה אותו בקריאה של מחית עמלק והבחין שהוא באמת שונא את עמלק. הוא ישב ודבר איתו ורבי זלמן אמר לו חסידות, וכך הוא נתקרב.

[יש סיפורים על רבי זלמן זעזמיר?] יחסית פחות כתוב עליו, אבל יש עליו כמה סיפורים. הוא היה מקרב גוים לתורה, מגייר גרים, ובעקבות זאת המלכות גזרה עליו להשלח לסיביר. יום לפני שהיו צריכים לקחת אותו הוא נפטר. כשבאו לקחת אותו אמרו להם שהוא נפטר ולא האמינו להם עד שחפרו את הקבר שלו.

רבי הלל מזכיר את רבי זלמן זעזמיר בתחלת הביאור שלו לקונטרס ההתפעלות. הוא כותב ששמע מרבי זלמן זעזמיר שסוד ז' תיקוני גולגלתא היינו החושים בנפש. הרבי הרש"ב אמר שההבדל בין חכמת המוסר לחסידות הוא שמוסר בא לתקן את כוחות הנפש והחסידות באה לתקן-לגלות את חושי הנפש. החושים פנימיים יותר, שרשם בעל-מודע של הנפש, בכתר. [אם כן, אפשר היה לכתוב את ספר 'הנפש' גם בלי החסידות?] לפני החסידות גילוי על הנפש היה בוסר, כמו שדברנו שיש דברים שעוד לא הגיע עבורם הזמן – היה צריך למצות את המוסר. לפני כן לא היתה שפה מתאימה לגלות ולהסביר את הדברים. רק כאשר מיצו את השפה הקודמת אז התחדשה שפת החסידות. כתוב בספר יצירה שיש יב חושים כנגד יב חודשים (חוש וחדש הם לשון נופל על לשון, שייך לסוד החדש שדובר קודם), בעולם מקובל לומר שיש חמשה חושים (כמו שדברנו לאחרונה[יח]) אבל רבי זלמן מדבר על שבעה חושים שהם סוד "ז תקוני גולגלתא". תקון הוא התלבשות ותיקוני גולגלתא הם התלבשות ז"ת דעתיק בגולגלתא דאריך. יש לנו שיעורים ארוכים בענין[יט], להסביר את השבעה חושים של רבי זלמן זעזמיר בנפש, שראיה היא ראית השכל וכו'.

שכל של אבנים טובות ומרגליות

נקרא בפנים:

צא. ר"ה א' שר"א מהאמליע [רבי הלל היה חבר של רבי אייזיק, והוא ודאי העריך אותו כמשכיל הרבה יותר ממנו. אף על פי כן, הוא אמר ש]נגד רז"ז [רבי אייזיק לעומת רבי זלמן זעזמיר הוא] כדומם לגבי שכל [איפה ראינו עוד השוואה כזאת? כנראה נוסח אחר, שר' אייזיק אמר אל תאמרו ששכל החתולה ביחס לשכל שלי הוא כמו השכל שלי ביחס לשכל של רז"ז אלא ששכלי ושכל החתולה שוים ביחס לשכל של רז"ז].

ורש"ג פי' ע"ד מ"ש אדמוה״ז דאי' בס' שבג"ע יש אבנים ומרגליות כו' [רש"ג רצה להציל את כבודו של רבי אייזיק – בכל זאת לומדים את המאמרים שלו, והלוואי שנזכה להבין מה שהוא אומר... – שהדומם אליו התכוון רבי הלל הוא לא סתם דומם אלא אבנים טובות ומרגליות שבגן עדן. ועוד יש לפרש שדומם היינו בחינת "לך דומיה תהלה", בחינת אדם, ואילו שכל היינו חות דעת, "יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת", בחינת חוה, "אם כל חי", היינו סוד חש-מל, וד"ל].

ז. אות צב: הרהורי תשובה ומרה שחורה

צב. הבעש"ט א' הרהורי תשובה האבן אלע נאר אנדערע פארטרינקען דאס מיט בראנפען [הרהורי תשובה יש לכולם, אבל אחרים מטביעים אותם במשקה, הטפה המרה.].

רש"ג שמע פי' מאד"ש [הרבי הרש"ב.] שהרהורי תשובה מקורם משמיעת הב"ק [כתוב שבכל יום יוצאת בת קול שמעוררת לתשובה, "שובו בנים שובבים", ופירש הבעש"ט שאף שלא שומעים את הבת-קול, הנשמה למעלה שומעת את הבת קול – "אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי" – ומהמזל, לשון נוזל, נוזלות ומטפטפות טפות של הרהורי תשובה לנשמה למטה.], וכשעצם הנשמה מתעוררת לאלקות מזה נרגש בהגוף ״רצון" ומפני שהגוף חומרי, יטה הרצון למשקה [לפעמים מתעורר לאדם רצון לעשות משהו, והוא לא יודע שהוא נובע מההרהורי תשובה מעצם הנשמה שמגיעים מהבת קול, ולכן הוא הולך לשתות משקה או מבזבז את הרצון על משהו אחר.

יש סיפור על היהודי הקדוש – וכיוצא בכך כמה סיפורים כאלה על תלמידי הבעש"ט – שנסע בדרך ופתאום עלה לו רצון חזק. הוא, בהיותו צדיק, ידע שזהו רצון לאלקות, אבל לא היה לו מה לעשות ברצון הזה – הוא כבר הניח תפילין והתפלל היום והיה לבד באמצע היער... – אז הוא פשוט עצר את העגלה ורץ בשדה, רצון מלשון ריצה, רץ-רץ לכבוד הקב"ה עד שנגמר לו הכח ונפל.].

[כעת הוא מביא ווארט לצד ההפוך, לא התעוררות רצון אלא מרה-שחורה:] ר"א [ר' אברהם, מחסידי הרבי המהר"ש.] א' שכשנופל לאדם מ"ש [מרה שחורה] מרגיש שהמ"ש הוא מריחוקו מהוי' וזהו מדרי' כי כלי הוא [אם נופלת לאדם מרה שחורה, דכאון, והוא יודע שהיא נובעת מריחוקו מה' זו מדרגה – הוא 'כלי' לקבל את המרה-שחורה. כלומר, מצבי הרוח שלו קשורים לקב"ה ומורים לו לעשות תשובה. נפילת רצון חזק לאדם נובעת מהרהורי התשובה ומלמדת שהוא בעצם קרוב לה', לכן צריך להפנות את המרץ שלו לה' ולעשות תשובה, ונפילת מרה שחורה אומרת שהוא רחוק מה', אבל בכל זאת הוא כלי, ועליו גם לעשות תשובה.

הזכרנו קודם את רבי נחמן[כ]. מה הוא כותב לגבי מי שנופלת לו מרה שחורה? (שישמח את עצמו עם מילי דשטותא.) נכון, שיעשה משהו כדי לשמח את עצמו. בחב"ד לא מציעים בדיוק מילי דשטותא, אבל עליו להבין שהמרה שחורה באה מה' ומעוררת אותו להתקרב אליו]. אך [מי] שמפני גסות גופו אין מרגיש סיבת המ״ש, מסתם מ"ש שותה משקה להפקיע (להפיק!) צערו.