שיעור שבועי – שמחת בית השואבה

בשעה שהקדימו תער"ב מאמר יז

מוצאי י"ט תשרי ע"ב – יצהר

היום האושפיזין של יוסף הצדיק, וממורנו הבעל שם טוב היום האושפיזין החסידי הוא הרבי מהר"ש, אז נתחיל בניגון "לכתחילה אריבער".

א. "הצרי אין בגלעד" – תיקון חטא עה"ד בסוכות

האתרוג – תיקון עץ הדעת ועלית השמאל למעלה מהימין

מובא בספרים ש"פרי עץ הדר" סופי תבות יצר – "יצר לב האדם רע מנעֻריו"[א]. סימן ש"פרי עץ הדר" הוא עצה לתקן את היצר[ב].

לפי דעה אחת – המובאת תמיד דוקא בסוכות, שכך בסוכות – עץ הדעת ממנו אכל אדם הראשון היה אתרוג. יש הרבה דעות מה היה בדיוק עץ הדעת[ג], כנראה כדי שיתאים לכל חג – יש חג שהוא גפן, יש חג שהוא חטה וכו'. בסוכות עץ הדעת ודאי היה אתרוג, וצריך לתקן אותו, יש נתינת כח לתקן אותו בסוכות, על ידי מצות "ולקחתם [לקיחה תמה[ד], לקיחה בתמימות, ערנסטקייט, ההיפך הגמור מ'יצר מחשבת לבו רק רע כל היום'] לכם [לצורך עצמכם, לתקן את שרש החטא שבכם] ביום הראשון פרי עץ הדר וגו'".

שאר המינים ממשיכים לו, לאתרוג, חסדים. את האתרוג, עץ הדעת, נוטלים ביד שמאל – שמאל הוא הס"מ (סמאל, לשון שמאל, ב-ש שמאלית) – וצריך להמתיק אותו. ממתיקים אותו עם הלולב, ההדסים והערבות שלוקחים ביד ימין – חסד[ה]. כאשר ממתיקים אותו הוא עולה, "אשת חיל עטרת בעלה", ואז מתברר שהוא הכי מושלם מכולם – יש לו גם טעם וגם ריח.

בעולם הזה צריכים "לאכללא שמאלא בימינא", אבל לעתיד לבא "הכהנים הלוים", כמו שכתוב בתניא פרק נ (שער ה-נ של התניא), שאז הלוים עולים למעלה מהכהנים. זה רמוז בחג סוכות, בו האתרוג בשמאל ועולה למעלה מימין[ו], הוא ה"הדר" שכל המינים מקבלים אותו ממנו. חז"ל אומרים בירושלמי, וכך אומרים האבן עזרא והרמב"ן אחריו, שהאתרוג הוא שיא היפי, ה"מלך ביפיו תחזינה עיניך".

גלעד – שם המתקת הדינים

נפתח במשהו שהוא גם מענינא דיומא וגם נדרוש בכבוד אכסניא. יצר אותיות צרי, רפואה. הפסוק אומר "הצרי אין בגלעד" – פסוק שאבא של הרבי דורש בקשר לסוכות. הצרי אותיות יצהר. יצהר נוטריקון יצר הרע[ז], כידוע. אבא של הרבי מסביר שהכוונה של גלעד שהוא השם הקדוש הממתיק את הגבורות של שם אלקים. יש שלשה שמות אלקים – בבינה, בגבורה דז"א ובמלכות[ח] (כנגד הסוכה, בינה, הלולב, ז"א, והאתרוג, מלכות). צריך להמתיק את השם בחילוף האותיות הפנימיות של שם אלהים – אכדטם (חילוף שלש האותיות האמצעיות באותיות הקודמות), כמבואר באריכות בכוונות ליל הסדר ובפרט בכוונות ספירת העמר (כדט עולה גל, הסוד של לג בעומר, כנודע), וזו התחלת המיתוק של דיני שם אלקים. את השם הזה מביא רבי לוי'ק בהרבה מקומות – מאד אוהב אותו. כל השם עולה עד אבל החלק העיקרי, הלב שלו, הוא גל – זו הכוונה של גלעד, אותיות גל, שהן פנימיות השם שבגימטריא עד, והוא ממתיק את הדינים מעל עם ישראל[ט].

תשובה אל האין

מה פירוש "הצרי אין בגלעד"? "הצרי" הוא רפואה ורפואה היא תשובה (שמביאה רפואה לעולם). הפשט שמה שממתיק את הדינים הוא חזרת עם ישראל בתשובה – התשובה היא הצרי (אותיות יצהר כנ"ל, רמז לאור פנימיות התורה הנמשל לשמן), ובלי הצרי, התשובה, אין רפואה. הוא לא כותב, אבל נחדד יותר – צריך בתשובה שלנו להגיע למדת אין, "הצרי אין", "הצרי" עולה ה"פ אין ועוד אין היינו ו צירופי אין (שביניהם צירוף אני – בכח הצירוף להכליל את האני באין, תכלית התשובה – "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה", שיבת האני לאין), אין מכל הכיוונים שיכולים להיות (הצירוף אני כנגד צד האחור, סוד "אחור [אני] וקדם [אין] צרתני [אותיות תן צרי]", וד"ל[י]), והאין מעורר את שם גלעד להמתיק את הגבורות, את הדינים. כך פתחנו בפסוק שקשור גם ליצהר, גם ליצר הרע, סופי תבות של "פרי עץ הדר", וגם לגלעד.

המתקת הדינים, המשכת כלי החסד, המשכת החסד עצמו

שוב, רבי לוי'ק אומר שהפסוק הזה – אחרי ראש השנה, עשי"ת ויום כיפור, שלשה זמני תשובה, שכתוב במדרש שעל ידי תשובת ר"ה ה' סולח על שליש מהעונות, על ידי תשובת עשי"ת הוא סולח על עוד שליש, ועל ידי תשובת יום כיפור ה' סולח על הכל. הוא מסביר על דרך הקבלה שהמחילה על השליש הראשון הוא המתקת שם אלקים של המלכות (על ידי השם אכדטם), המחילה על השליש השני הוא המתקת שם אלקים של הגבורה דז"א והמחילה על השליש השלישי הוא ההגעה לשרש הדינים בבינה ושם ה' סולח ומוחל על כל העוונות, ממתיק את השם אלקים דשם, הכל בסוד "הצרי אין בגלעד".

אחר כך יש ארבעה ימים שבין יו"כ לסוכות בהם "טרחין בסוכה בלולב ובאתרוג" (לשון הזהר), והטרחה במצוות מתחילה להמשיך את הכלים של החסדים מלמעלה למטה. כל התשובה של ר"ה ועשי"ת ויו"כ היא מלמטה למעלה, להעלות את הדינים ולהמתיקם בשרש (החל מ"עלה אלהים בתרועה" דראש השנה), ואחר כך צריכים להמשיך חסדים – מיתוק על גבי מיתוק. בקיום המצוות בפועל ממשיכים את החסדים מאבא – שלמעלה משלשת מקומות הדינים הנ"ל (מסוד ה-י שבשם שמעל ל-הוה שבו) – ומכניסים אותם בכלים שהוכנו בימים שבין יו"כ לסוכות, וכך נמתקים הדינים לגמרי.

ראשון לחשבון עונות – תשובה מאהבה

אחר כך בא הפלא הגדול – שהוא לא מסביר, ואנחנו נמשיך להסביר בע"ה – של "ולקחתם לכם ביום הראשון", "ראשון לחשבון עונות". איך אחרי כל המיתוק, בדרך מלמטה למעלה ("הצרי אין בגלעד"), ובדרך מלמעלה למטה (בשני שלבים, כלים ואורות), מגיעים ל"ראשון לחשבון עונות", זוכים לפנקס חדש של עונות?!

ידוע מה שכתוב בכמה וכמה ספרי חסידות שכל התשובה שעשינו בעשרת ימי תשובה, בימים הנוראים, היא תשובה מיראה, שעל ידה הזדונות נעשו כשגגות, אבל חג סוכות, שהוא "זמן שמחתנו" ובעצם הוא התכלית של כל חדש השביעי, "בכסה ליום חגנו" – כל מה שהיה באתכסיא, בכח אך לא בפועל, מתגלה ביום חגנו, סוכות – ובו עושים תשובה מאהבה ומשמחה רבה, והיא הופכת את הזדונות לזכויות ממש, ולכן הוא "ראשון לחשבון עונות", כאשר העונות מצטרפים לחשבון המצוות שלנו. כל העוונות שעשינו הופכים לזכויות רק בסוכות, זכויות שיותר מכל המצוות הכתובות מפורש בתורה, וזו התכלית האמתית של "הצרי" – שה"פרי עץ הדר", פרי החטא, הופך להיות המושלם ביותר, עם תורה ומעשים טובים, טעם וריח[יא], עלית השמאל על הימין.

ב. סוכות – ערבוּת ישראל ובירור האומות

שמחת סוכות – החזרה לערבות

יש פירוש של בעל ה"פנים יפות", בעל ההפלאה, רבי פינחס, התלמיד של המגיד, חבר של אדמו"ר הזקן, שאומר על הפסוק "ולקחתם לכם" שבעצם ה"ראשון לחשבון עונות" הוא מה שבסוכות מתעורר מחדש הענין של ערבות בין יהודים. הרי "כל ישראל ערבים בזה בזה" ו"ערבים זה לזה", והכוונה שאם מישהו אחר עושה עבירה גם אני עשיתי אותה כי אני ערב לו. הוא מסביר – ומסמיך על 'לומדות' שלא נאריך בה – שדוקא בראש השנה, כאשר "שלשה ספרים נפתחים, ספר של צדיקים, ספר של בינונים וספר של רשעים", כדי שהרשעים לא יחייבו את הצדיקים מדין ערבות צריכה להיות הפרדה. איך בכלל יכול להיות צדיק? הרי אם יש צדיק בכלל בעולם, הצדיק אוטומטית חייב בכל עוונות הרשעים מדין ערבות. כדי שהמצב לא יהיה כך, ויתאפשר לכתוב מישהו בספר של צדיקים, צריך להוריד לעת עתה את הערבות ולדון כל אחד בפני עצמו.

אך ה' לא רוצה זאת – ה' כן רוצה ערבות. ההפרדה היא על דרך הבדלה לפני המתקה. הערבות היא בסופו של דבר כח של המתקה (ערבות לשון ערב לחיך), דוקא העובדה שאני חייב כי אתה עשית משהו לא בסדר. הערבות חוזרת ב"זמן שמחתנו". אחרי כל שלבי התשובה שאמרנו קודם, וכל מה שכל אחד נכתב בספר – "ועמך כֻלם צדיקים", אז כולם ודאי נכתבו בספר של צדיקים, וגם אם בעשרת ימי תשובה הדבר היה תלוי ועומד, הבינונים גם זכו ביום כפור להכתב ולהחתם לחיים טובים – כעת יש מספיק כח בקדושה לקבל שוב את כח הערבות, שכולם יהיו ערבים זה בזה.

כח הערבוּת בערבוֹת – יהודים העוסקים בישובו של עולם

מכל המינים, המין העיקרי של הערבות – כשמו כן הוא – הוא הערבות, ערבוֹת אותיות ערבוּת, "ערבי נחל" (בלשון חז"ל, ה"ראשון לחשבון עונות" הוא "נחל" מהיום הראשון של סוכות). הערבות הם אלו שאין להם לא טעם ולא ריח, לא תורה ולא מעשים טובים (כולל צדיקים גמורים, המלאים מצד עצמם בתורה ומעשים טובים, רק שמטעם ערבות והזדהות מלאה עם הרבים, כלל עמך ישראל, מרגישים את עצמם באמת כריקים מכל, ללא תורה ומעשים טובים, וכידוע ששתי הערבות מכוונות כנגד נצח והוד שבסוד סדר האושפיזין מכוונים כנגד משה ואהרן – "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", רומז לערבות הגדלות באחוה כו'). כתוב בספרים שהגם שאין להם תורה ומעשים טובים, דרך ארץ יש להם, אלה אנשים של ישוב עולם[יב].

ארבעת המינים כנגד אבי"ע

בספר הזהר כתוב על הפסוק "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" ש"כל הנקרא בשמי" היינו "פרי עץ הדר", "לכבודי בראתיו" "כפֹת תמרים", "יצרתיו" "ענף עץ עבת", "אף עשיתיו" "ערבי נחל". כלומר, ארבעת המינים הם כנגד עולמות אבי"ע[יג]:

אצילות	פרי עץ הדר
בריאה	כפת תמרים
יצירה	ענף עץ עבת
עשיה	ערבי נחל

"אף" גם הפסיק הענין, וגם רומז לאף ולחימה – "יגֹרתי מפני האף" אומר משה (הערבה כנ"ל) – שיש בעולם העשיה התחתון שאין למטה ממנו, והוא כנגד הערבות, זה החסרון שלהן וזה המעלה שלהן.

כתוב ש"אף" בא לרבות את האצילות דוקא במקום העשיה [אף – אצילות פה] – עשיה היא תיקון עולם. הערבות, האנשים להם לא טעם ולא ריח, הם האנשים שדואגים לישוב עולם. הם גם האנשים שמחברים, כעין ממוצע שמחבר את עם ישראל לשבעים אומות העולם, מה שבחג מקריבים שבעים פרים כדי להעלות את הניצוצות והבירורים משבעים אומות העולם. מה הקשר בתוך עם ישראל בין היהודים לשבעים אומות העולם – אותם אנשים ללא טעם וריח. יש להם תפקיד מאד חשוב, שבלעדם אי אפשר להביא את התכלית של דירה בתחתונים כרצון ה', שרוצה דוקא את העלאת שבעים אומות.

תכלית הסוכות – בירור האומות בשבעים פרים

יש מאמר של הרבי[יד] שמסביר שזו התכלית של כל מצוות חג הסוכות – גם הסוכה וגם המינים – התכלית היא שבעים הפרים שבאים להעלות את שבעים אומות העולם, זה החידוש. הרבי אומר שאם היה רק סוכה וארבעת המינים לא היה מוצדק הביטוי "ביום הראשון", אלא היה צריך לכתוב "בחמשה עשר לחדש", כמו שכתוב בפסוקים הקודמים. החידוש הוא לא ארבעת המינים, אלא סופם – "ערבי נחל" – שהם גשר לאומות העולם, "הגוי אשר בקרבך", מי שעוסק בבנין עולם בתוך עם ישראל, שהוא הגשר להעלות את אומות העולם, שגם הם יכירו ויסכימו לנצחון ("דידן נצח") של עם ישראל.

זה שהגוים יכירו ויודו בשמחה – "הללו את הוי' כל גוים וגו'" (הפרק הכי מתומצת בתהלים, טוב תבות, שבהמשך נדבר עליו יותר) – הוא תכלית הכוונה של כל החג, החידוש של החג, שמצדיק את הכינוי "ביום הראשון", משהו ראשוני שכלל לא היה בתחלת החדש וקורה רק כעת, שאומות העולם מסכימים לנצחון עם ישראל. לא הנצחון הוא העיקר, אלא מה שהאומות מסכימות לנצחון ונכנעות, עד כדי כך שבסוף גם שמחות, ש"אינון [ישראל] נצוחיא".

תכלית השמחה אינה בנצחון על המנגד אלא בהודאתו

את הדבר הזה אפשר להשליך בקלות על כל מי שמנגד, וכך גם יוצא מדרושי החסידות, שבאמת הקדושה צריכה לנצח – כמו "יהודים בואו ננצח", חייבים לנצח את האויבים (הגוים) וגם את המערכה-הממסד (היהודית) המנגדת – אבל החידוש הוא לא הנצחון, התכלית היא לא הנצחון. לא צריכים לחשוב שברגע שנצחתי הגעתי לתכלית המטרה ואפשר לשמוח (הרי נאמר מפורש וגם נשנה בפרקי אבות, מילי דחסידותא, "בנפֹל אויבך אל תשמח וגו'"). הנצחון הוא לא תכלית השמחה, אלא רק כאשר מי שנגד קודם משלים מרצון, נכנע ומסכים – זו השמחה. ושוב, בכל המאמרים מדובר על אומות העולם, אבל כמובן שהוא הדין – אפשר לומר אפילו קל וחומר – בתוככי עם ישראל גופא.

אם יש מנגדים חייבים לנצח – אם לא ננצח הוא לא יסכים. אבל צריכים לדעת תוך כדי המאמץ לנצח שהתכלית היא לא לנצח. התכלית שהוא יצטרף, שהוא יסכים, שהוא יכנע מרצון ויהפוך להיות "כסא לטוב" בלשון הבעל שם טוב. אז, בסופו של דבר, הוא יעלה על כולנה. יש קשר – שאנחנו מתחילים לתפור – בין המין הראשון, "פרי עץ הדר" ס"ת יצר, למין האחרון, "ערבי נחל".

ג. ארבעת המינים כנגד ארבעה "ראשון"

ארבעה "ראשון" בזכות "ולקחתם לכם ביום הראשון"

במדרש ויקרא רבה[טו] הסיום של כל דרשות מיני הלולב הוא שבזכות "היום הראשון" שכתוב בלולב זוכים להתגלות של "אני ראשון", הקב"ה שנקרא ראשון, זוכים להפרע מעשו שנקרא ראשון ("ויצא הראשון אדמוני"), זוכים לבית המקדש, "מרום מראשון מקום מקדשנו", וזוכים למלך המשיח, "ראשון לציון הנה הנם". ארבעה נקראו ראשון – הקב"ה ראשון, עשו ראשון, בית המקדש ראשון, מלך המשיח ראשון – והכל בזכות "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו'".

אנחנו מכירים ממקומות אחרים בחז"ל (הגמרא בפסחים ועוד מקומות רבים בחז"ל) שכל "ראשון" הולך על ענין אחר, אבל המיוחד במדרש הזה שכל הראשונים הולכים על מצות ארבעת המינים (מצות עשה אחת).

במקום אחר מוסבר שיש "ראשון" של שביתת יו"ט של פסח, שביתת יו"ט של סוכות ולקיחת ארבעת המינים ובזכותם זוכים לכל בחינות ה"ראשון", ולפי ההסבר של רבי לוי'ק – שלמדנו פעם באריכות – יוצא שה"ראשון" של הלולב הוא ה"ראשון לציון" של מלך המשיח. אבל כאן במדרש יוצא שהכל בזכות הלולב, שבזכותו זוכים גם להתגלות ה' שנקרא ראשון, להפרע מעשו שנקרא ראשון, לבית המקדש שנקרא ראשון ולמשיח שנקרא ראשון. אם כן, מתבקש להקביל את ארבעת ה"ראשון" לארבעת המינים – פשיטא.

אתרוג: "אני ראשון"

איך נעשה זאת? "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני הוי' אלהיכם שבעת ימים". במדרש קודם היה כתוב שהכל הולך על הקב"ה:

"פרי עץ הדר" זה הקב"ה שנאמר "הוד והדר לבשת" [הרמב"ן מצטט את המדרש ומביא את הפסוק "הוד והדר לפניו", אך כך אצלנו במדרש[טז]], "כפת תמרים" זה הקב"ה שנאמר "צדיק כתמר יפרח", "וענף עץ עבת" זה הקב"ה שנאמר "והוא עמד בין ההדסים", "וערבי נחל" זה הקב"ה שנאמר "סלו לרכב בערבות ביה שמו".

בכל אופן, לפי המשך המדרש על ארבעה "ראשון", נאמר שה"ראשון" דהקב"ה שייך בעיקר למין הראשון (הראשון בין הראשונים, הרי הוא יתברך קדמון לכל הקדומים, אין לו תחלה[יז]), שממנו נמשך ההדר והיפי לכל ארבעת המינים-ה'ראשונים'. ראינו לעיל שבזהר האתרוג מכוון כנגד "כל הנקרא בשמי", סוד האצילות העליונה ששם "איהו וחיוהי חד בהון איהו וגרמוהי חד בהון", הכל "איהו" – קודשא בריך הוא[יח].

יש לזה רמז מאד יפה ש-אתרוג בגימטריא י"פ אני, היינו שכל אות מבין חמש אותיות אתרוג בממוצע עולה בגימטריא "אני אני [הוא]", והרי לומדים שה' נקרא "ראשון" מהפסוק "אני ראשון [ואני אחרון]" – יש כאן גילוי של ה"אני" בכל עשר הספירות, עשרת כחות הנפש. נאמר שבפרט בין המינים האתרוג מסמל את הקב"ה, ומתאים שהקב"ה הוא שלם בטעם וריח, יש לו גם תורה וגם מעשים טובים. זה שנוטלים את הקב"ה כביכול ביד שמאל – כנראה שבמיוחד הוא שוכן בין הנשמות של שרש השמאל (שרש קין, לשון קנין – קנין האתרוג המהודר בדמים יקרים), הכח של "אף עשיתיו" (קשר בין האתרוג לערבות – "נעוץ סופן בתחלתן", "אני ראשון ואני אחרון"). בכל אופן, נכוון בפרטיות את "פרי עץ הדר" כנגד הקב"ה, "אני ראשון [ואני אחרון]".

לולב: "ראשון לציון"

ב"כפת תמרים" יש רמז עוד יותר מופלא, שעולה בגימטריא "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" (1190)[יט]. על פי פשט מברכים על הלולב כי הוא הכי גבוה מכולם, ויוצא בדיוק הפסוק העיקרי על מלך המשיח – "וגבה מאד". באותו מקום במדרש יש עוד השוואה בין ארבעת המינים לארבעה איברים עיקריים בגוף – דורשים על הפסוק "כל עצמותי תאמרנה הוי'"[כ].

מי שזוכר, ב"פרק בעבודת ה'" זה פסוק יסוד בעבודה, עם הפירוש החסידי של העצמות והאיברים והעצמוּת שלי אומרים-מביעים רחמים, שם הוי' שהוא שם הרחמים, שאיני יכול להזיז אצבע וכו' בלי רחמי ה'. זה רומז ליחוד הרחמים והשפלות בנפש.

המשיח – חוט השדרה של עם ישראל

והנה, על הפסוק הזה חז"ל לומדים על ארבעת המינים – האתרוג הוא הלב[כא], הלולב השדרה, ההדסים העינים, ובמדרש רבה כתוב שהערבות הן הפה (בעוד מקומות כתוב שעלי הערבה דומים לשפתים, אך במדרש רבה כתוב פה), מתאים ל"תאמרנה", שמי שאומר את הפסוק הוא הערבות[כב]. הפה הוא שמהלל ומשבח לה'.

למה הבאנו את הדרשה הזו? כי אם בפרט נקביל את הלולב למשיח נבין יותר טוב מהו ענינו של מלך המשיח. שוב, כעת עושים הקבלה פרטית בין ארבעה "ראשון" לארבעת המינים, כפי שמתבקש בפשטות מסיום המדרש – הכי פשוט מכולם שהלולב הוא מלך המשיח, גם מהגימטריא המופלאה הנ"ל, ועוד יותר בפשט, שהיות שהלולב דומה לשדרה הוא המשיח.

אפשר לומר שהמשיח הוא הלב, "המלך הוא לב כל ישראל", אך בהקבלה שלנו כאן הלב שמור לקב"ה שהוא הלב של עם ישראל. "אני ישנה ולבי ער" – לבי הוא הקב"ה (כמפורש בחז"ל) שער בתוך הלב של עם ישראל. מי המשיח? זה לימוד עיקרי שלנו הערב, שהמשיח הוא חוט השדרה של עם ישראל. הוא הכח המעמיד, בזקיפות קומה, את כל שיעור הקומה של העם (הוא סוד הקימה והעמידה, הקוממיות של העם, וכמו שיתבאר בענין ברכת על נטילת לולב בעמידה דוקא).

רבותינו נשיאי חב"ד – המשכה מהמוחין עד לברית

חוט השדרה יוצא מהמוחין, "הנה ישכיל עבדי", כמו שפעם למדנו את ציור שיעור הקומה של כל הצדיקים, הבעל שם טוב ותלמידיו לדורותיהם. רבי נחמן, שאתמול היה היארצייט שלו, אמר על עצמו שהוא הריאה ומי שמתנגד אליו הוא הטחול, וכך הלאה כל צדיק איבר אחר בגוף – כמבואר במ"א באריכות. חב"ד הם המוחין והלב הוא הבעל שם טוב בעצמו (שם עיקר השראת היחידה שבנפש, "יחידה ליחדך", השראת ה"לבי ער", הקב"ה). אדמו"ר הזקן הוא מח החכמה, אדמו"ר האמצעי מח הבינה, הצמח צדק מח הדעת, הרבי מהר"ש – האושפיזין החסידי של היום – הוא מה שנמשך מהדעת, חוט השדרה. אחר כך, ידוע בקבלה שמחוט השדרה נמשכים איברי הפוריות – נשאיר למקום אחר (פעם למדנו באריכות, את כל המערכת מהמוחין עד לברית כנגד השושלת של אדמו"רי חב"ד). בכל אופן, במינים חוט השדרה הוא הלולב והלולב הוא המשיח.

ערבה: "ויצא הראשון אדמוני"

מה לגבי ההדסים והערבות? נשאר להקביל אותם לבית המקדש שנקרא "ראשון" ועשו שנקרא "ראשון". נתחיל מעשו, "וערבי נחל" בגימטריא עשו – לא צריך יותר מזה. ערבי נחל הם הפה והשפתים – עשו, שנולד ראשון, נולד מרמה את אביו בפיו. הוא הטיפוס (בעם ישראל) שאין לו טעם ואין לו ריח, לא תורה ולא מעשים טובים, אך הוא הזיקה לתיקון, הכח לתקן, הוא עיקר סוד הערבות וממנו יוצא עיקר הערבוּת, ורקיע ערבות הוא הרקיע השביעי הכי גבוה ("סלו לרכב בערבות ביה שמו", מכאן נלמד שערבות זה הקב"ה). עשו שוה שלום, התיקון שלו הוא שלום[כג] – שלום עכשו (אותיות כעשו כנודע)[כד], זה התיקון של "וערבי נחל".

הדס: "מרום מראשון מקום מקדשנו"

נשאר "אורו של עולם". הורדוס היה רשע גדול, הרג את כל החכמים, ובשלב מסוים הוא הרהר בתשובה ובקש תשובה. אמרו לו: אתה כבית את אורו של עולם, והתיקון שלך הוא לבנות את אורו של עולם, בית המקדש. המקדש נקרא "אורו של עולם" כי שם המנורה שמאירה לכל העולם ("וכי לאורה הוא צריך וכו'"), ונשאר להקביל להדסים.

הדסים הם גם כדי לבנות בית – לסכך, כמו שכתוב בעזרא – המקדש הוא הבית. אחת הכוונות בהידור ליטול לולב בסוכה, חוץ מההמשכה ממקיפים דאמא דרך הדעת (שדרת הלולב) עד למלכות-לאתרוג, זה כדי לקיים "ושמחתם לפני הוי' אלהיכם שבעת ימים". היום אין לנו את המקדש, אין את המצוה של שמחה לפני ה' שבעת ימים, אך רבן יוחנן בן זכאי עשה "זכר למקדש", שאנו מקיימים את המצוה שבעת ימים, ולכן כל יום – במיוחד בימי חול המועד, אחרי היום הראשון שמדאורייתא גם בגבולין – כל יום יש "זכר למקדש", לזכור שאני שמח "לפני הוי' אלהיכם" (כמו "לפני הוי' תטהרו" ביום כיפור). אין כזה דבר בשאר החגים, בשאר המצוות.

איפה זה "לפני הוי' אלהיכם"? איפה נמצא היום המקדש? זו הסוכה ("סוכת דוד הנופלת" בזמן הגלות), לכן יש ענין ליטול את הלולב בתוך הסוכה, שם אני יכול להרגיש שאני שמח "לפני הוי' אלהיכם", זכר למקדש. כתוב שאת הסכך היו עושים גם מעצי הדס כנ"ל. בכל אופן, עיקר הרמז, שהדס רומז לאור. לוקחים שלשה הדסים – ג"פ הדס עולה אור, וההדס דומה לעינים בהם מאיר "אורו של עולם".

אם כן, יש את הרמז המובהק ש"כפת תמרים" עולה "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד", יש את הרמז ש"וערבי נחל" עולה עשו, ורמז שג"פ הדס עולה אור והמקדש הוא "אורו של עולם". כך אפשר להקביל את ארבעת המינים לארבעת ה"ראשון". ולסיכום:

אתרוג	"אני ראשון"	הקב"ה
לולב	"ראשון לציון"	משיח
הדס	"מרום מראשון"	מקדש
ערבה	"ויצא הראשון"	מחית זרעו של עשו-עמלק

עוד גימטריא יפהפיה, רק לסיום הקטע הזה, שאם נעשה חשבון – אתרוג הוי' לולב משיח הדס מקדש ערבה עשו – למרבית הפלא יצא ד"פ ראשון, בדיוק ארבעת הראשונים[כה].

ד. הערבוּת – תיקון העשו שבנו והכח לפעול "הללו את הוי׳ כל גוים"

מחילה לכל העולם בזכות בעל תשובה בגלל קבלת ערבות של "ערבי דערבי"

עד כאן ווארט אחד, אבל מה שרוצים להגיע יותר ויותר הוא לענין הערבות. כתוב בגמרא שכמו שקבלנו על עצמנו ערבות, קבלנו על עצמנו גם "ערבי דערבי". מה הכוונה? שאני ערב על כך שאתה ערב עלי, "ערבי דערבי". כתוב שמי שעושה תשובה מוחלים לו ולכל העולם כולו.

נחזור לפנים יפות, בעל ההפלאה: למה כשאדם עושה תשובה חיבים למחול לכל העולם? כדאי, אם אני עושה תשובה מוחלים גם לי וגם לכל העולם. מה הקשר? צריכים למחול לכולם את הערבות שהיו ערבים שלא אעשה את העברה. אפשר למחול לי על העבירה, אבל לא למחול להם שלא שמרו עלי שלא אעשה את העבירה לכתחילה, אבל אם הם יהיו חייבים בערבות שלי אני עדיין אהיה חייב מדין "ערבי דערבי" – כך מביא בעל ההפלאה בשם אביו – ולכן, כדי שאני אהיה נקי בתשובה שלי חייבים למחול לכולם את הערבות עלי, אחרת עדיין אהיה חייב אני מדין "ערבי דערבי". רואים עד כמה הערבות באמת מחברת ומהדקת את הקשר בין היהודים, משהו מיוחד ב"ערבי נחל".

עשו כולל את כל הגוים

אמרנו ש"ערבי נחל" הם כנגד ה"ראשון" דעשו. לפעמים כתוב שעשו הוא כולל את כל האומות. קודם אמרנו שעשו כולל גם את העשו שבקרבנו, ה'עשוים' שלנו, כי הפשט שהערבות הם יהודים – לא גוים, אלא יהודים שנוהגים כעשו, יהודים של "אף עשיתיו"[כו] הדואגים לישובו של עולם (לא בטלנים). אם עשו הוא הגוי שנקרא עשו, כתוב שבתור אב טיפוס כולל גם את ישמעאל. לפעמים כתוב שיש שני כללים של גלות ושל אומות העולם, עשו וישמעאל (שמאל וימין), אך אם רוצים לכלול את כולם תחת כותרת אחת היא עשו. עשו הוא גם יהודי משומד, וגם יותר קרוב אלינו בגנים – "הלא אח עשו ליעקב" (יותר קרוב מישמעאל שיוצא מאברהם). בכל אופן, הוא כולל את כולם – את כל הגוים, וגם את כל היהודים שנוהגים כמנהגו, אך בסופו של דבר אותם יהודים יכולים לשמש הגשר לטוב ולמוטב לאומות.

היום מגשרים לא לטוב, כי לא מעלים את הגוים אלא שקועים בגויישקייט (על דרך המתיוונים בזמן החשמונאים), אבל כאשר אותם יהודים חוזרים הם אלו שיכולים להעלות את הגוים, וזו התכלית של חג הסוכות. זה מה שרוצים בסוכות – "הללו את הוי' כל גוים שבחוהו כל האומים. כי גבר עלינו חסדו ואמת הוי' לעולם הללויה".

"הללו את הוי' כל גוים" – מספר המלים והאותיות

בספר "יהל אור" של הצמח צדק על תהלים הוא מביא על הפרק הזה ווארט מאדמו"ר הזקן ומפרשו על הפרק. קודם כל, זהו הפרק הכי קצר בתהלים, רק שני פסוקים. אמרנו שיש לו טוב מילים – ח מילים בפסוק הראשון ו-ט בפסוק השני. מה ההבדל בין "גוי" ל"אומה"? רבי אמר לבנו רבי שמעון שגוי הוא מי ששעבד את עם ישראל ואומה מי שלא שעבד את עם ישראל. קודם הגוים ששעבדו את עם ישראל מהללים, ואז האומים נושאים בעצמם קל וחומר וגם הם משבחים. זה ווארט חשוב מאד על הפסוק הראשון, בו יש ח מילים. הפסוק השני ממשיך, והוא עיקר החידוש, "כי גבר עלינו חסדו ואמת הוי' לעולם הללו-יה".

בהשקפה ראשונה גם בפסוק השני יש ח מילים, אבל "הללויה" מתחלק לשתי מילים לפי המסורה המדויקת (זו מחלוקת של בעלי המסורה, ומנהג ישראל לא כהלכה – מנהג ישראל שהמלה "הללויה" נחשבת כאחת, וכך כתוב ברוב הסידורים ואפילו ברוב התנ"כים, אך ההלכה של בעלי המסורה ש"הללו-יה" מתחלק לשתי מילים; קצת משמע שכן פוסקים כך מהמנהג לומר "הללוקה", מה שאין כן באמירת חזקיה וכיו"ב שהוא מלה אחת).

נספור גם אותיות, בהן לא משנה חלוקת המלים, רק שיפה שיש טוב מילים כי יש טוב מאד אותיות. בפסוק השני יש לג אותיות, שנזכור שעולות כדט – הפנימיות של שם אכדטם הממתיק את שם אלהים. גם בשמות ארבעת המינים בתורה ("פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל") יש גל אותיות. בפסוק הראשון יש כט אותיות – התחלה והסוף של כדט.

אפשר להסביר שהחילוף הוא בשני שלבים, קודם ה-לי (של שם אלהים) מתחלף ב-כט, ואחר כך גם ה-ה (האות האמצעית של שם אלהים) ב-ד. הפלא כאשר עושים את הגימטריא של כל הפרק – קל, רק סב אותיות – יוצא שכל הפרק הוא כפולת סב, כלומר שלכל אות יש בדיוק ערך ממוצע, והערך הממוצע הוא הבל (יחידה, מספר מאד חשוב).

בסוכות קוראים את מגלת קהלת, "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל". יש בכל הפרק בתהלים טוב מאד פעמים הבל – הגימטריא של כל הפרק[כז]. איך מעלים ומבררים את כל ההבל של כל העולם? הבל הוא גם דבור, שכל הגוים יאמרו שבח לה', "הללו את הוי' כל גוים", כמו "הבל פיהם של תינוקות של בית רבן", כל ההבל של העולם משבח את ה'. איך פועלים זאת? הרבי מסביר במאמר שרק על ידי גילוי היחידה שבנפש היהודי, והוא מעלה את כל ההבל של אומות העולם.

אחרי כליון חם ישארו שם ויפת – תיקון השפתים

נחזור: אמרנו שהצמח צדק מביא ב"יהל אור" ווארט מאדמו"ר הזקן, כמה גוים ישארו. צריכים להעלות את כל הגוים? כתוב "הללו את הוי' כל גוים שבחוהו כל האֻמים". כמה יישארו? אדמו"ר הזקן אומר שיישארו שני שליש, שם ויפת. מסביר הצמח צדק שהבן השלישי של נח, חם, כל כך שקוע ב-ג קליפות הטמאות לגמרי, שהוא יכלה כאשר יקוים היעוד של "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ", אז כל החמים יכלו בעשן, עשן חם, "ואד יעלה מן הארץ" ויסתלק. מי יישאר? "שפתים ישק" – שפתים היינו יפת בתוך שם[כח]. אם אני שם את יפת בתוך שם, בסוד הפסוק "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם", יוצא שפתים. שפתים הן הערבות, כנ"ל, שהן עשו[כט].

הוא מה שאמרנו קודם שכולם נכללו בעשו. אם אלה הערבות, מסתמא כולל את הערבים [חבל שלא יתנו לי לבחור את שני השליש שיישארו...]. אולי יתנו, כמו שמשיח מברר יחוס בעם ישראל, לא פשוט היחוס בגוים, ויתכן שגם אתה משיח ויתנו לך לברר (בפרט שאתה שי ומשיח אותיות שי חם – שי מברר מי הוא חם). לא פשוט.

הצמח צדק אומר שלכן יש שני פסוקים בפרק, ווארט מופלא, שהם כנגד שם ויפת. הרד"ק אומר ששני פסוקי הפרק כנגד ישראל והעמים – יש רק שני פסוקים כי הפרק בא לחבר את ישראל והעמים. הפסוק הראשון "הללו את הוי' כל גוים וגו'" והשני "כי גבר עלינו [עם ישראל] חסדו וגו'". כך אומר הרד"ק, פשט, אך הצמח צדק אומר ששני הפסוקים הם כנגד שם ויפת, שני השלישים שישארו מאומות העולם, וביחד הם שפתים הרמוזות בערבות. הכל חוזר לסוד הערבות, שבתוך עם ישראל היינו אנשי מעשה שאין להם לא טעם ולא ריח, אבל יש להם את "המעשה הוא העיקר" במובן של ישובו של עולם[ל].

איגוד שלשת המינים שאינם מושלמים

נסביר עוד יותר: אמרנו שנוטלים את האתרוג ביד שמאל כי בו חטאו אדם וחוה, הוא עץ הדעת. לא שהעץ בעצמו אשם, אך היות ש"מגלגלין זכות על ידי זכאי ומגלגלין חוב על ידי חייב", כנראה שאכן יש חוב בתוך העץ עצמו. הוא לא אכל את עצמו, מישהו אחר אכל אותו, מישהו אחר חטא – אבל "מגלגלין חוב על ידי חייב" (שמא נאמר שהוא הזמין את אדם וחוה לאכול ממנו), לכן נוטלים אותו הוא ביד שמאל. שלשת המינים האחרים נוטלים ביד ימין. למה צריכים לאגוד את שלשת המינים יחד (לפחות לכתחילה)? לפי חז"ל, שאומרים שכל אחד מסמל סוג אחר של יהודי, ואף אחד לא שלם בפני עצמו. ללולב יש טעם ולא ריח – הוא רק חצי, וצריך להשלים את עצמו.

דברנו הרבה על המושג "שלם וחצי". האתרוג הוא שלם בפני עצמו, ומי ששלם בתחלה נפרד מכולם – התיקון לחבר אותו. אדם שלם לא זקוק לאף אחד בעולם. זו בעיה, יש אנשים שלמים שמרגישים שיש לי גם תורה וגם מצוות, ואיני זקוק לאף אחד. לכן מפרישים אותו, שיהיה בפני עצמו[לא]. אבל שלשת המינים מרגישים כל אחד שאינו שלם, ולכן זוכים לאגד[לב], כי באמת חייבים השלמה. הלולב מסתכל על ההדס ואומר: אני זקוק לך הדס, אחי היקר, כי לי יש טעם אבל אין לי ריח, בא נתחבר ונשלים אחד את השני. מה לגבי הערבות? למה צריכים אותן? אולי אדרבה, שנשים את הערבות יחד עם האתרוג.

קשר האתרוג והערבה – נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן

מה הפשט של נעוץ סופן בתחלתן? יש הרבה פירושים, גם בזהר, שהזוג העיקרי הם לולב ואתרוג, היסוד והמלכות, שכתובים יחד בלי ו החבור, "פרי עץ הדר כפת תמרים"[לג]. אבל גם יש לומר שדוקא ה"פרי עץ הדר" ו"וערבי נחל" הולכים יחד[לד]. זה לפי מה ש"נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן".

אמרנו שיש לאתרוג בעיה, שמרגיש את עצמו שלם. כתוב ב"היום יום" שאחד מגדולי החסידים נכנס לאדמו"ר הזקן, היה מושלם – בעל נגלה ובעל חסידות ובעל עבודה – והרבי אמר לו שאתה מושלם, לא חסר לך שום דבר, רק נקודת הבטול. כנראה שחסר לו הבטול לעם ישראל. מי שהוא מושלם, חסר לו מה שהוא לא חסר. לכן באמת, היות שחסר לו שאינו חסר, הוא זקוק לערבה שהכי חסר, "חסר כל". איך על פי פשט יודעים ששני אלה קשורים? אמרנו ש"ערבי" הם הערבים ו"נחל" נחלה – צריך לנחול את ארצם. "לתת להם נחלת גוים" – עיקר הנחלה היא כאן בארץ, שצריך לנחול את נחלת מי שיושב כאן בארץ. אבל על פי פשט נחל הוא מים, וגם "הדר" היינו מים (אידור ביונית) – "עץ שגדל על כל מים" (או "על המים", לפי הירושלמי והמדרשים).

מופיע במדרש שכל ארבעת המינים הם כדי לעורר מים – עליהם נידונים בסוכות. מי שהוא "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים", מי שבעיקר זקוק למים, הם הראשון והאחרון. אך כתוב פשט שכל ארבעת המינים הם אתערותא דלתתא כדי להוריד מים[לה], מה"הדר" ועד ה"נחל".

הערבות – "אף עשיתיו"

בכל אופן, למעשה, איני לוקח את הערבות יחד עם האתרוג, אלא באגד אחד עם הלולב וההדסים. או שאפשר ללמוד כמו בפרקי אבות פרק ה, "ארבע מדות ב...", שכוללים אחד שלא עושה כלום, והבעל שם טוב אומר עליו שהוא "הרע כסא לטוב". זה המקור של הבעל שם טוב ל"הרע כסא לטוב". זה פירוש אחד, אך רוצים בהקשר שלנו יותר ממנו.

אפשר לפרש על דרך הבעל שם טוב, שלוקחים באגד יחד עם החצי והחצי – פשוט שהלולב אומר להדס שאני צריך אותך וההדס אומר ללולב שאני צריך אותך, אך בשביל מה צריכים את הערבות? אפשר לומר ששניהם זקוקים לערבה כדי להשאר שמחים, שלפחות אני לא ערבה. אני רק חצי, אבל אני לא גארנישט. אבל הפשט היותר טוב לעניננו הוא לפי מה שאמרנו קודם בשם כמה מהמפרשים, גם ראשונים, שכמה שלערבות אין טעם ואין ריח – יש להן ישובו של עולם.

לפי הזהר אמרנו ששלשת אלה שלוקחים יחד הם עולמות בי"ע, והאתרוג אצילות, שודאי חולק כבוד לעצמו, קובע ברכה לעצמו. שוב, למה לוקחים את הערבות יחד עם הלולב וההדסים? כי "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". יש שאלה אם לצרף, ואומרים ש"אף עשיתיו" – אף על פי כן לצרף גם עשיה (זה הפשט), והעשיה היא אפילו התכלית.

ה. חמש הקבלות של ארבעת המינים במדרש

נחזור למדרש, שבהמשך אחד – בלי מאן דאמר, אף שמחולק לכמה פסקאות (סתם מדרש, במהלך אחד, בלי מי שאומר את הדברים; אחר כך עוד מהלכים והקבלות עם בעלי מימרא שונים, שהם מהלכים שונים) – אומר חמשה מהלכים בהקבלת ארבעת המינים. המדרש מתחיל שארבעת המינים הם הקב"ה, כנ"ל.

ארבעת המינים כנגד האבות ויוסף

אחר כך ממשיך המדרש:

ד"א "פרי עץ הדר" זה אברהם שהדרו הקדוש ברוך הוא בשיבה טובה, שנאמר "ואברהם זקן בא בימים" וכתיב "והדרת פני זקן" [שלש פעמים דורשים כאן "הדר" מלשון "והדרת פני זקן", כפי שאמרנו לפני שבוע שאתרוג הוא סגולה לאריכות ימים – ל"דור ישרים יבֹרך" – בלי האסמכתא מהמדרש]. "כפות תמרים" זה יצחק שהיה כפות ועקוד על גבי המזבח. "וענף עץ עבות" זה יעקב, מה הדס זה רחוש בעלין [החופין את עצו] כך היה יעקב רחוש בבנים. "וערבי נחל" [מי הערבות? הרי "אין קורין אבות אלא לשלשה", כתוב "שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים" שחז"ל דורשים על ארבעת המינים בהמשך, כאן הרביעי] זה יוסף, מה ערבה זו כמושה לפני ג' מינין הללו כך מת יוסף לפני אחיו [בגלל שעלה לשררה, שבעצם זה שהוא שר ושופט הוא בחינת ישראל – שהוא שר – אך לכן גם מת לפני אחיו].[לו]

ידוע שאין מוסרין את עשו-עמלק אלא בידי בני רחל אמנו, יוסף הצדיק, "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש", באמת זה מתאים. קודם אמרנו ש"ערבי נחל" הם עשו, יהודים שאין להם כלום, וכאן חז"ל אומרים בפירוש ש"ערבי נחל" זה יוסף – האושפיזין של היום. למה יוסף דוקא הוא שייך ליהודים פשוטים? אני יכול להבין שהם עשו, אבל יוסף הוא הצדיק, הוא הכי טוב ("אמרו צדיק כי טוב" – צדיק עולה זה פעמים טוב) – למה הוא ערבות שאין להם לא טעם ולא ריח? כי "יֹסף הוי' לי בן אחר". הערבות אינן יוסף, אלא הענין והעבודה של יוסף, כפי שהוא התחבר עם בני השפחות כך צריך להתחבר ליהודים הפשוטים. כך יוסף הצדיק שבכל אחד מאתנו, ובפרט כאן ב"עוד יוסף חי" – הכח להתחבר למי שהוא "אחר" ולהפוך אותו ל"בן". לכן חז"ל אומרים שיוסף הוא ערבי נחל.

ארבעת המינים כנגד האמהות

אחרי המדרש הזה ממשיכים חז"ל ואומרים שארבעת המינים כנגד ארבע האמהות – ארבע שכן "ידעתים":

"פרי עץ הדר" זו שרה שהידרה הקדוש ברוך הוא בשיבה טובה, שנא' "ואברהם ושרה זקנים". "כפות תמרים" זו רבקה, [לא כי היתה כפותה על גבי המזבח – אולי היתה ברוחניות, מתוך סולידריות עם בעלה (היא נולדה באותו פרק, נשמתה התעוררה לצאת לאויר עולם על ידי העקדה) אלא] מה תמרה זו יש בה אוכל ויש בה עוקצין כך העמידה רבקה צדיק ורשע. "וענף עץ עבות" זו לאה, מה הדס זה רחוש בעלין כך היתה לאה רחושה בבנים [בכל השלשה אותו טעם, רק ביצחק ורבקה טעם אחר]. "וערבי נחל" זה רחל[לז], מה ערבה זו כמושה לפני ג' המינין כך רחל מתה לפני אחותה.

שוב, למי יש זיקה ליהודים חסרי הטעם והריח, שעוסקים בישובו של עולם? ליוסף ולרחל. "רחל מבכה על בניה... ושבו בנים לגבולם", גם בנים בלי טעם וריח שרק בונים את המדינה. שוב, "רחל מבכה על בניה" והקב"ה מנחם אותה "ושבו בנים לגבולם".

ארבעת המינים כנגד בני תורה

כך המדרש הולך, הכל מדרש סתם – קודם הכל הקב"ה, אחר כך האבות ויוסף, אחר כך האמהות. המדרש הבא אומר:

"פרי עץ הדר" זו סנהדרי גדולה[לח] של ישראל שהידרם הקדוש ברוך הוא בשיבה טובה, שנאמר "מפני שיבה תקום" [ויסוד הסנהדרי הגדולה הראשונה הם "שבעים זקנים"]. "כפות תמרים" אלו תלמידי חכמים שכופין את עצמן ללמוד תורה אלו מאלו [עושים אתכפיא ללמוד אחד מהשני. תלמידי חכמים צריכים לעשות אתכפיא כדי ללמוד אחד מהשני]. "וענף עץ עבות" אלו שלשה שורות של תלמידים שיושבין לפניהם. "וערבי נחל" אלו שני סופרים של דיינין שעומדים לפניהם וכותבין דברי המזכים ודברי המחייבין [סופרי הדיינים יושבים אחד מימין ואחד משמאל – כאן מקור מוסמך במדרש שערבה אחת מימין ואחת משמאל (לא כפי שיש נוהגים לשים את שתיהן משמאל). סופרי הדינים הם מקור למה שאח"כ משתלשל כעיתונאים, כותבים את הזכויות והחובות, אין להם לא טעם ולא ריח – רק כותבים כתבות].

אם כן, במדרש זה הכל הולך על תלמידי חכמים[לט]. יש גם תלמידי ישיבה שבסוף יוצאים עיתונאים – כאן הכל השתלשלות של בחורי ישיבה. יש מי שזוכה להיות בסנהדרי גדולה, יש מי שזוכה להיות תלמיד חכם שעושה אתכפיא ללמוד מזולתו (כנראה בסנהדרי גדולה יש אתהפכא, שלומדים אחד מהשני בכיף, בלי אתכפיא – זה ההדר שלהם), שלש שורות של תלמידים ובסוף שני סופרי הדינים. על פי פשט, מי שכותב את זכויות המתנחלים הוא מצד ימין – אם יש כזה – ומי שכותב את החובות הוא בשמאל. המנתחלים הם "ערבי נחל" – המתנחלים ערבים זה בזה בגלוי יותר מכל האחרים.

ארבעת המינים כנגד ארבעת הסוגים שבישראל

אחרון אחרון חביב, אחרי כל ההקבלות האלה, באה ההקבלה הכי מפורסמת:

"פרי עץ הדר" אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. "כפות תמרים" אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. "וענף עץ עבות" אלו ישראל, מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. "וערבי נחל" אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. ומה הקדוש ברוך הוא עושה להם? לאבדן אי אפשר, אלא אמר הקדוש ברוך הוא יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו.

הקשר בין "זה הקב"ה" ל"אלו ישראל"

התחיל מכך שכל המינים הם הקב"ה, אחר כך לא כולם זהים – לא כולם אברהם אבינו, אלא אברהם-יצחק-יעקב-יוסף, שרה-רבקה-לאה-רחל וכו' – אך באחרון בסדרה (סדרה מקורית של המדרש, נבדל בעליל ממה שהיה לפני כן ואחרי כן במדרש כנ"ל) חוזר לסגנון הראשון: "פרי עץ הדר" אלו ישראל... "כפת תמרים" אלו ישראל... וכו', אלא שאחרי כל "אלו ישראל" כתוב "שיש בהם שיש להם טעם וריח", "שיש בהם מי שיש בו טעם ואין בו ריח" וכו'. הכל "אלו ישראל" כמו שבתחלה "זה הקב"ה" – גם נעוץ סופן בתחלתן.

יש מאמר של הרבי, שאומר שהיות שידוע שיש מדרש שמסביר את ארבעת המינים כנגד ארבעה סוגים שונים של עם ישראל מהקצה אל הקצה (ממי שיש בו טעם וריח למי שאין בו לא טעם ולא ריח), כך צריכים לומר שגם באור אין-סוף הממלא כל עלמין – נוגע למאמר של ע"ב שנלמד בהמשך – "זה הקב"ה" (ארבע פעמים כנגד ארבעת המינים), יש קצוות מהקצה אל הקצה (הרבי לא אומר בפירוש את ההיקש בסגנון המדרש שהכל "זה הקב"ה" ו"אלו ישראל"). בסוכ"ע אין בחינות שונות – הכל שוה.

חמש ההקבלות בסוד הוי'

כעת נראה דוגמה יפהפיה של המדרש, שיש בו חמש דרגות ביחידה אחת (שעומדת בפני עצמה בין מה שלפניה ומה שאחריה – חוץ מכך שהענין מוכיח על עצמו, רואים שאין שם מאן דאמר, הכל סתם כנ"ל): הקב"ה, אבות, אמהות, בני תורה, עמך ישראל[מ]. זה המבנה הכי פשוט שיכול להיות – קוצו של י, י-ה-ו-ה. אבא ואמא הם חכמה ובינה, כל המדרגות של תלמידי חכמים הם עמודא דאמצעיתא, תפארת, "מארי תורה" בלשון התקו"ז, ובסוף "אלו ישראל" – הכל מלכות, כנסת ישראל. זה גם מסביר מאד יפה למה מתחיל עם האתרוג, שמצד אחד הוא מושלם, אבל לפי הקבלה הוא המלכות, הכל כנס"י שיש בה כאלה וכאלה. הכל עם ישראל קדושים ואי אפשר בלי כולם, אי אפשר בלי הערבות, בלי ה"אף עשיתיו", ודוקא "אלו ישראל" – "כתר עליון איהו כתר מלכות", מתחבר עם "זה הקב"ה". ולסיכום:

קוצו של י	הקב"ה
י	אבות
ה	אמהות
ו	מארי תורה
ה	ישראל

ככל שיורדים ההבדלים בולטים יותר

הרבי אמר שכמו שב"אלו ישראל" יש מהקצה אל הקצה כך גם ב"זה הקב"ה", אך ברור שככל שיורדים ההתחלקות יותר מפורשת. מלמטה למעלה: ברור שבין אלה שיש להם טעם וריח לאלה שאין להם לא טעם ולא ריח יש הבדל גדול מאד. צריך לומר שההבדל בנוקבא יותר גדול מבז"א. ככל שיורדים המרחק מתרחב, כמו פירמידה. ההבדל בין מי שיש לו טעם וריח למי שאין לו טעם ואין לו ריח – בין צדיקים גמורים לרשעים גמורים – יותר גדול מהמרחק בין סנהדרי גדולה לשני סופרי הדינים (אפשר לחקור את זה, אולי לאחר ריבוי ההשתלשלות שני סופרי הדינים, שנעשו עתונאים כו', עוד יותר גרועים מאלה שסתם אין להם לא טעם ולא ריח, אבל בכל אופן בשרש שני סופרי הדיינים למדו, הם בני תורה, הם בתוך ז"א).

כשעולים, איפה יש יותר דמיון בטיפוסים, באישיות – זה יסוד בתורת הנפש – בין האבות או בין האמהות? לכאורה צריך לומר שכמה שאברהם הוא לא יצחק ויצחק לא יעקב ויעקב לא יוסף, אבל כל מה שעבר על יעקב עבר על יוסף, "ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק", אי אפשר להבחין ביניהם גם בחיצוניות (עם כל המרחק בין חסד לגבורה). הם אבות ובנים, אז עם כל המרחק הם יותר אגודים בעצם מאשר האמהות.

מצד אחד רגילים לחשוב שיש יותר מחלוקת בין גברים מאשר בין נשים. קודם כל, צריך להתישב בדבר אם זה באמת נכון, אבל גם אם נאמר שנכון – הסיבה היא שאצל נשים יש יותר הכנעה ושפלות ואצל גברים יותר ישות וגאוה, אז כל אחד לעצמו. אבל בתור דמיון, גם בחיצוניות וגם בפנימיות, כנראה שיש יותר דמיון גם בקצוות של האבות מאשר בין האמהות, כי האמהות הן דרגה אחת יותר למטה. ככל שיורדים הענפים מתרחקים. כשחוזרים לכתר עליון, מקיף לגמרי, ששם ודאי הכל קרוב. החידוש של הרבי שיש הבדל, אבל לכאורה ב"זה הקב"ה" הכל אותו דבר – יש ה' אחד, והרבי צריך לחדש שיש ארבע בחינות שונות עם מרחק ביניהן.

פשיטא ששם המרחק הכי פחות מורגש, כי באמת יש הכי פחות מרחק – אך שם דוקא שרש כל החילוקים שיתגלו אח"כ. מחד המרחק הכי פחות גלוי, אבל הוא השרש לכך שבסוף ההשתלשלות יכולים להיות יהודים כאלה ויהודים כאלה, מן הקצה אל הקצה. בגלל שיש "הוד והדר לבשת" ו"סֹלו לרוכב בערבות ביה שמו" לכן יש יהודים עם טעם וריח ויהודים בלי טעם וריח (שיורדים ישר מהרכב של הקב"ה, הם כנראה בעלי רכבים). עד כאן מהלך מאד יפה של המדרש.

ו. פרצוף הלימודים בפרק קיז בתהלים

יש עוד הרבה מה לומר, במיוחד על פרק קיז בתהלים. אולי נסיים חלק זה בפרצוף הלימודים מ"הללו את הוי' כל גוים". הוא עיקר התכלית, שנעשה על ידי הכח ש"פרי עץ הדר" נותן לערבות כנ"ל, ורצון ה' הוא הדירה בתחתונים על ידי ההודיה וההלל של אומות העולם. אין חידוש בכך שאנחנו ננצח – החידוש הוא בכך שמי שהיה מנגד יצטרף. כל הזמן צריכים לחשוב על הנקודה הזו – שיש מנגדים, בעם ישראל ובאומות העולם, ודירה בתחתונים היא שהמנגד יסכים, "הללו את הוי' כל גוים... כי גבר עלינו חסדו". השאלה – בגלל "כי גבר עלינו חסדו" הגוי יהלל? לכן יש פשטנים, כמו האבן עזרא, שאומרים שהגוים הם שאומרים "כי גבר עלינו חסדו", בגלל שהחסד של ה' גבר עליהם. אנחנו מכירים את הפשט שהם מהללים כי ה' גמל עמנו חסד, וזה חידוש, אבל צריך לדעת שלא כולם מפרשים כך על פי פשט. נעשה בקיצור פרצוף:

כתר: התגברות חסד דעתיק מכח חביון עז העצמות

כתוב "כי גבר עלינו חסדו" – החסד שלו. "אית חסד ואית חסד", יש "חסד עולם" ויש "חסד עליון", גלגלתא, חסד דעתיק שמלובש בגלגלתא דאריך. "חסדו" הוא החסד של ה', החסד של הכתר, "רב חסד", ויותר מכך – "כי גבר עלינו חסדו", אותו חסד עליון הוא בהתגברות. ההתגברות של "חסדו" היא על דרך "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא", שהשמאל שם הוא התגברות החסדים.

אפשר לומר ש"כי גבר עלינו חסדו" בא מגבורה דעתיק, אך היא למטה מחסד דעתיק ואיך יכולה להגביר? ועל כן צריך לומר שה"כי גבר עלינו חסדו" בא ממה שהקב"ה מכונה "גבורה" – קבלת התורה "מפי הגבורה" – והיינו "חביון עז העצמות" שבכתר דעתיק, רדל"א. אותה גבורה, חביון עז העצמות, מגבירה את החסד של כתרא עילאה, הכתר דאריך. שוב, מפנימיות כתר דעתיק באה התגברות כתר דאריך, ועל כך כתוב "כי גבר עלינו חסדו". במלים פשוטות, זה גילוי בנפש שקשור ליחידה שבנפש והוא הנצרך כדי שהגוים יהללו את ה' כמו שמסביר הרבי.

חכמה: הודאת הגוים באחדות ה׳

יש כמה פירושים ב"ואמת הוי' לעולם", והפשט שהאבן עזרא מסביר הוא שבסוף כל הגוים מודים לאמת ה'. כלומר, כל אחד עוזב וזורק את העבודה זרה שלו וכולם מודים בה', כמו שכתוב בהפטרה שקראנו בחג ראשון של סוכות, "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" (כמו שאומר רש"י על "שמע ישראל הוי' אלהינו [בעולם הזה] הוי' אחד [לעתיד לבא, כאשר יקוים 'והיה וגו'']"). פירוש זה מתאים לחכמה, כדברי המגיד המובאים בתניא ש"אחד האמת" שורה בחכמה. הבטול של פנימיות החכמה (שלמדנו בע"ב שקיים היום בכולם, ויתגלה רק לעתיד) שייך לפירוש זה.

בינה: הגוים משבחים כי רק הם יודעים מה זממו

לפי הפירוש שה' עושה אתנו חסד ונסים גלוים ולכן הגוים מהללים – מה הקשר? יש פירוש שכמה אומרים, אבל הכי ציורי ראיתי בגרי"ז שמביא סיפור שהיה לר' איצל'ה מוולזין (סיפור חסידי מאד יפה...), שפעם שר רוסי שאל אותו בדיוק שאלה זו על פרק זה – למה שאנחנו הגוים נהלל כי ה' עושה אתכם חסד? הוא כותב שבלי להסס ר' איצלה מיד ענה לו שהיא הנותנת: אתם יושבים בפטרבורג וכותבים גזרות רעות על עם ישראל וה' מפר את העצה ולא יוצאת לפועל, ואף אחד לא יודע מכך אלא רק אתם. אנחנו לא יכולים להלל כי לא יודעים מכך. רק אתם יודעים את הנסים שה' עושה אתנו – לכן אתם צריכים להלל. סיפור חסידי יפה.

הוא מביא אסמכתא לכך, מאמירת יתרו "ברוך הוי'" (שבלעדיה התורה לא היתה יכולה להנתן). כתוב "בדבר אשר זדו עליהם", שרש"י מפרש "הרשיעו", אבל התרגום הוא "חשיבו" – מה שהרשיעו גלוי, אך מה שחשבו ותכננו לא ידוע, ורק יתרו יודע כי היה באותה עצה (יתרו בלעם ואיוב). יתרו ידע את הגזרות שכותבים בפטרבורג והוא יכול היה לומר "ברוך הוי'" על מה שהיהודים לא ידעו. אצלנו הנסים והנפלאות האלה בגדר "הנסתרֹת להוי' אלהינו", ורק הגוים יודעים אותם. "אשר זדו" – "אשר חשיבו" מתאים לבינה (ב"הנסתרֹת").

כתוב שיש הרבה דברים שמתגלים למי שאין בו דעת, כמו מזיקים, שאם האדם היה רואה אותם – כמו האתון של בלעם – היה יוצא מדעתו (לבהמה אין מאיפה לצאת). כך הגוים, שאין להם דעת – "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין" – לכן הם רואים הרבה מזיקים וממילא הרבה נסים שנעשים לעם ישראל על כל צעד ושעל ואנחנו לא יודעים בכלל. אנחנו לא היינו יכולים לסבול, אם היינו יודעים כל מה שכותבים נגד הישיבה – יודעים קצת, אבל אם היינו יודעים הכל היה אפשר לצאת מהדעת ח"ו. אלה דברים שבבחינת "הנסתרֹת להוי' אלהינו", בינה.

דעת: קידוש ה׳ בין הגוים על ידי נס חנניה מישאל ועזריה

חז"ל דורשים את שני פסוקי פרק קיז על חנניה מישאל ועזריה[מא] בשעת עלייתם מכבשן האש: "הללו את הוי' כל גוים" – חנניה אמרו; "שבחוהו כל האמים" – מישאל אמרו; "כי גבר עלינו חסדו" – עזריה אמרו; "ואמת הוי' לעולם הללו-יה" – כולם אמרו (או לפי דעה אחרת גבריאל אמרו, או דגים שבים אמרו כמבואר שם).

בשעת ירידתם לכבשן האש הם אמרו את שני הפסוקים הראשונים של פרק קטו, פרק קודם שאומרים בהלל בחג[מב]: "לא לנו הוי' לא לנו" – חנניה אמרו; "כי לשמך תן כבוד" – מישאל אמרו; "על חסדך על אמתך" – עזריה אמרו; "למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם" – כולם אמרו. יש לומר שעל ידי הנס שה' עשה לחנניה מישאל ועזריה, יותר מכל נס אחר, נתקדש שם שמים בין אומות העולם ונתקיים "למען דעת כל עמי הארץ כי הוי' הוא האלהים אין עוד"[מג] וכי ה' בחר בישראל.

חסד: ברכות הגוים על ידי ישראל

רבינו בחיי ועוד אומרים שהפירוש של "כי גבר עלינו חסדו" הוא כמו "ונברכו בך כל משפחות האדמה", פירוש שכבר מסתדר על פי פשט. הגוים יראו לעתיד שכל הברכות שלהם באות דרך ישראל – כמו שכתוב על הפרים שמקריבים בחג – ומכיון שכל הטובות באות אליהם דרך הצנור של ישראל הם משבחים את ה' על החסד הגובר עלינו – ככל שגובר עלינו יותר כך הם מקבלים יותר – שהם נהנים ממנו בכלי שני. זה פירוש של חסד פשוט.

גבורה: שבח ה׳ על גבורות גשמים ועל משפט רשעי או"ה

יש פירוש נוסף, שאכן ה' דורש קודם את ישראל ואת הארץ, "ארץ אשר הוי' אלהיך דרש אתה תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", אך כאשר יורדים גשמים אזי כולם (יהודים וגוים) משבחים את ה', בלי לדעת שנמשך דרך ישראל. זה "גבורות גשמים" – בגבורה. וכן מפורש במדרש תהלים שכולם מהללים בירידת גשמים שנקראו נפלאות.

בקדושת לוי מסביר שכאשר ה' עושה שפטים ברשעי אומות העולם, אלו ששיעבדו את ישראל כו', אזי מתקדש שם שמים וגם הגוים עצמם מרגישים איך שמתקדש שם שמים על ידם, ומהללים לה'! זה פירוש שכולו אומר גבורות קדושות.

תפארת: הלול הגוים כי ישראל משבחים עם כל חיותם

יש ווארט שהשפת אמת כותב בשם סבו החידושי הרי"מ, בסגנון מקורי של גור, עם לשון מאד אופייני. כותב שיהודי מכניס את כל החיות שלו במשהו, עושה משהו עם כל הלב. בחב"ד היו אומרים "ברעותא דלבא" או "הנקודה הפנימית שבלב". הסגנון של החידושי הרי"מ שם קצת דומה לסגנון הבעל שם טוב, כמו "אבר חי", אבל לא בדיוק אותו דבר. לשון שחוזרת הרבה בשפת אמת, שצריך להכניס את כל החיות במשהו. אם היהודי מהלל את ה' בכל החיות, כמו בסוכות שגומרים כל יום את ההלל (בגלל הפרים, שהם קרבנות מתחלפים, והם כנגד אומות העולם), הדבר פועל שגם הגוי יהלל את ה'.

אומר ווארט מאד פשוט, שאין סיכוי שהגוים יהללו את ה' מעצמם, אבל אם אנחנו היהודים מכניסים את כל החיות שלנו באמירת הלל לה' האנרגיה שלנו היא כל כך חזקה שחובקת עולם ומגיעה לכל שבעים אומות העולם, וכולם עונים אחרינו הלל, ולשם כך צריכים להכניס את כל החיות שלנו לתוך אמירת הלל (וכלשון חז"ל לומר "בכל כחו", ולפי שני הפירושים בזה – בכל כח כוונתו ובקול רם, אנרגיה פנימית ואנרגיה חיצונית).

קודם כל, ווארט פשוט ויפה, שאי אפשר לצפות מאחרים לעשות אם אינך מכניס את כל חיותך באותו ענין. נמקם ווארט זה בתפארת, "תפארת ישראל" – אם יהודי מכניס את כל האנרגיה במשהו האנרגיה מתפשטת לכל הקצוות-פוארות וכולם משתתפים בכך. מוסר השכל מאד חשוב, שהכל תלוי בכך שנכניס את כל החיות שלנו במה שעושים, והפועל יוצא הוא בדרך ממילא. לא צריך לעשות משהו אחר, אלא רק להכניס את כל החיות שלנו במה שעושים. זו "תפארת ישראל".

נצח והוד: ישראל מנצחים והגוים מודים

נצח והוד הולכים יחד – אנחנו מנצחים והגוים מהללים. בנו"ה יש שם "צבאות", שם של צבא ומלחמה, ויש מי שמנצח ומי שמפסיד, "איהו בנצח ואיהי בהוד". כתוב שנו"ה הם מאזני צדק, ההפסד הוא שכף חוב עולה והנצחון שכף זכות יורד. העליה של כף החוב היא להודות ולהלל. יש במאזנים פעולה יחד – "הללו את הוי' כל גוים... כי גבר עלינו חסדו" פשוטו כמשמעו. כף הזכות שלנו גברה ("דידן נצח"), ירדה, וממילא כף החוב וההפסד של המנגד עלתה, והביטוי לכך שהוא מודה ומהלל לקב"ה. יש לקשר את הפירוש הזה לדיוק בלשון פירש"י כאן: "'כי גבר עלינו חסדו'. כלומר ואף כי אנחנו אשר גבר עלינו חסדו" – מלשון "ואף" משמע שבעל כרחם עונים אמן ומהללים את ה', והיינו כנ"ל שכאשר "דידן נצח" אזי כף החוב עולה מאליה, ודוק.

יסוד: טפת הזכר גוברת; "ברכות לראש צדיק"

ביסוד יש תיקוני זהר שמפרש את כל הפרק על סוד הזווג ואומר ש"כי גבר עלינו חסדו" היינו שטפת החסד-הזכר גוברת על טפת הנקבה (לא מביא את כל ה'לומדות' של "אשה מזרעת תחלה" כי אז טפת הזכר באה אחריה-מעליה ואז "יולדת זכר", כמובא בלקו"ת). אם הגובר הוא טפת החסד יש לידת זכר, גאולה שאין אחריה גלות, "שיר חדש", ואז "הללו את הוי' כל גוים". כאשר "גבר עלינו חסדו" יש לידת זכר ואז כולם מודים ומהללים לה'.

יש פירוש שמובא בספר "פרדס יוסף" ש"גבר" ר"ת שלשת סימני עם ישראל. להכיר יהודי היינו להכיר גב"ר – גומלי חסדים, ביישנים, רחמנים (לפי סדר המדות חסד-גבורה-תפארת – גומלי חסדים מצד אברהם-חסד, ביישנים מצד יצחק-גבורה ורחמנים מצד יעקב-תפארת; שלשת האבות – שלשת ההדסים במינים)[מד]. "כי גבר עלינו חסדו" היינו התגברות גמילות החסד, בכל צירוף גוברת האות הראשונה (כאן הצירוף הוא הצירוף הישר של האבות, הצירוף של החסד). אם אצלנו החסד גובר מגיעים למה שהתקו"ז אומר שטפת החסד גוברת, אז יולדים זכר ויש "שיר חדש", זכר שלא מוליד, גאולה שאין אחריה גלות (הגאולה האמתית והשלמה בלשון הרבי).

יש מפרשים ש"ואמת הוי' לעולם" היינו מה שה' ישמור את ההבטחה שהבטיח לאבות לגאול את הבנים. ידוע שקיום הבטחה הוא ביסוד (מדת האמת של ה', כמבואר אצלנו על פי פירש"י בריש פרשת וארא על "ושמי הוי' לא נודעתי להם" – "... לא נודעתי לא נכרתי להם במדת אמתית שלי שעליה נקרא שמי ה' נאמן לאמת דברי שהרי הבטחתים ולא קימתי"). והיינו גם מה שהמשיח נקרא גואל צדק – היסוד גואל את הצדק, מלכותא קדישא, כנסת ישראל.

יש עוד ווארט שמביא הבן איש חי על "ואמת", רמז על פי הגמרא שאומרת שה' ברך את ישראל עם כל כב אותיות הא-ב, מ-א עד ת, מ"אם בחקתי" עד "קוממיות", ומשה ברך את עם ישראל רק ב-ח אותיות מ-ו עד מ, מ"והיה" עד "לעבדם" (בברכות שבפרשת כי תבוא, לפני הקללות שם). משהו מאד יפה לילדים, שלוקחים פרשה ומסתכלים על אות ראשונה ואחרונה. כל האותיות האלה יחד הן ואמת (בדילוג אותיות – ה-את של ה' משולב בתוך ה-ומ של משה), "ואמת הוי' לעולם". לפי זה "ואמת הוי' לעולם" היינו "ברכות לראש צדיק" ביסוד – הצדיק מברך, והוא מברך במדת אמת, פנימיות ספירת היסוד.

מלכות: תיקון המלכויות שנשברו

המדרש אומר ש"הללו את הוי' כל גוים שבחוהו כל האמים. כי גבר עלינו חסדו ואמת הוי' לעולם הללויה" היינו קיום הפסוק "בהקבץ עמים יחדו וממלכות לעבד את הוי'"[מה]. פסוק מאד מיוחד, קשור לפסוק "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה [רומז לשפתים – בירור שם יפת, כנגד שני פסוקי המזמור, כפירוש הצמח צדק על פי דברי אדמו"ר הזקן הנ"ל]... לעבדו שכם אחד" (שייך לשכם), פסוק של "עמים" ו"ממלכות" (שהיא החידוש בו), "וממלכות לעבוד את הוי'" כמו "לעבדו שכם אחד".

המלה המיוחדת כאן היא "יחדו" – נושא שעסקנו בו בשיעורים הקודמים. כתוב בזהר ששבירת הכלים קשורה ל"כי הנה המלכים נועדו עברו יחדו", ודברנו על התיקון – "ונרוממה שמו יחדו" – אך בסוף ה"יחדו" חוזר לעמים, קיבוץ שלהם, "בהקבץ עמים יחדו וממלכות לעבוד את הוי'". ה"יחדו" שנשברו היינו המלכויות, ז מלכין קדמאין, וכאן יש "יחדו" שמתקן את ה"ממלכות". "הללו את הוי' כל גוים שבחוהו כל האמים" – בשניהם כתוב "כל" – "כי גבר עלינו חסדו וגו'", והכל נתקן, שלמות של "בהקבץ עמים יחדו וממלכות לעבוד את הוי'", מלכות.

וסיכום תמציתי של עשרת הלימודים:

	כתר התגברות חסד דעתיק
חכמה הודאת הגוים ב"הוי' אחד"	בינה בטול ה"דבר אשר זדו"
דעת "למען דעת" מחנניה מישאל ועזריה
חסד "ונברכו בך"	גבורה גבורות גשמים ומשפט ברשעים
תפארת התפשטות שבח ישראל בכל חיותם
נצח והוד נצחון ישראל והודית העמים
	יסוד התגברות טפת הזכר
מלכות "בהקבץ עמים יחדו וממלכות לעבֹד את הוי'"

עשינו פרצוף בפרק הקצר של טוב מילים ו-טוב מאד אותיות. "טוב מאד" היינו מלאך המות. להעלות את כל הגוים, אלה שנקראים מתים – מתים צעירים כמו הערבות. אמרנו שיש קשר בין אתרוג לערבה, אבל רואים שאתרוג הוא אריכות ימים וערבה היא מי שכמוש בקיצור ימים. הם משלימים זה את זה. עוד יותר פשוט לפי זה שלערבות יש קשר למלכי אומות העולם, מלכי עולם התהו, שבכולם נאמר "וימלך... וימת". צריך גשר בעם ישראל, "ערבי נחל" כדי לנחול אותם, לנחול את האורות המרובים דתהו שלהם.

"דין וחשבון" בערבות ההדדית

עוד ווארט מהפנים יפות, שאומר שצריכים לתת לה' דין וחשבון תמיד – כמו כל לילה – אבל במיוחד בסוכות שהוא "ראשון לחשבון עונות". זה פשט שמאד חשוב לזכור כל יום בחיים, מה הכוונה לתת לה' דו"ח? הוא אומר לא כדרוש אלא כפשט, ש"דין" היינו מה שאני עשיתי לא בסדר ו"חשבון" היינו מה שאתה עשית לא בסדר ואני אשם מטעם ערבות. פשט מאד חשוב בסוד הערבות. תמיד צריך לתת דין וחשבון, דין על מה שאני לא בסדר וחשבון על האחריות שלי לכך שאתה לא בסדר. ב"ראשון לחשבון עונות" מתחדשת הערבות, וערבות היא טובה מאד – אחד עושה תשובה ומוחלים לכולם, בזכות הערבות. בגלל הערבוּת בין האתרוגים לערבות יש זרימה שמאפשרת לתקן את הגוים. בלי הזרימה לא היה כח לערבות, לעוסקים בישובו של עולם, לתקן את הגוים. צריכה להיות זרימה אליהם מלמעלה.

ז. "קם דינא" ו"הדר דינא"

"קם דינא" או "הדר דינא" בדיני ממונות

נסיים בעוד ווארט על "הדר": יש מחלוקת בגמרא[מו] אם אומרים "הדר דינא" או "קם דינא"[מז]. נאמר בקיצור, רק בשביל הלמדנים, "כפת תמרים" שהם תלמידי חכמים שכופים עצמם ללמוד זה מזה. אם יש ספק בדיני ממונות בדרך כלל פוסקים "יחלוקו". אם יש דיני נפשות ויש לימוד זכות חדש – מישהו התחייב ר"ל בדיני נפשות ובאים ללמד עליו זכות – פשיטא ש"הדר דינא", מחזירים את הדין. המחלוקת אם "הדר דינא" או "קם דינא" היא בדיני ממונות, עיקר ה'לומדות' של התורה שבעל פה. בדיני נפשות צריך יותר ישוב הדעת, אך ב'לומדות' הם יותר פשוטים. עיקר ה'לומדות' בממונות (כמו שפסקו כאן בישיבה הגדולה, שלומדים רק את הבבות), ושם כשיש ספק יש כמה אפשרויות, אך הכי פשוט "יחלוקו" כי לכל אחד יש טענה. מה אם נולד עוד ספק אחרי פסק הדין? לפני הפסיקה אין בעיה, משקללים גם את זה, אבל אם כבר פסקו – האם אומרים "הדר דינא" או "קם דינא"? זו מחלוקת מאד חשובה בחז"ל.

בסוכות "הדר דינא" לטובתנו

כנראה שביום כיפור אומרים "קם דינא", אבל בחג הסוכות אומרים "הדר דינא"[מח] – "פרי עץ הדר" – לכן הוא גם "ראשון לחשבון עונות", מתחילים מחדש, "הדר דינא" כי נולד ספק חדש בדין. בשביל כל המחלוקת צריך ספק חדש, ובלעדיו אין מקום לכל המחלוקת. צריך איזה ספק חדש בתחלת חג סוכות, ובגלל הספק החדש צריך לדעת אם "הדר דינא" או "קם דינא", אומרים "הדר דינא".

"הדר דינא" תמיד טוב לנו – לטובת מישהו, ונגיד שהמישהו הוא ודאי אנחנו. בגלל שמישהו בצד שלו, של המנגד – הרי "דידן נצח" (עיקר המחלוקת בחז"ל נוגע לירושה במי שהוא ספק בן היבם ספק בן הראשון כאשר אמו נתיבמה תוך שלשה חדשים למיתת בעלה הראשון) וספק חדש הוא בגלל שמישהו מת בצד השני (היבם, שהיה עשיר ולו בנים אחרים, מת). כנראה מישהו בצד השני, בסט"א מת, ואז יש ספק חדש שיכול לזכות אותנו אם נאמר "הדר דינא", ודאי יהיה טוב לנו. אם "קם דינא" לא טוב לנו.

מחלוקת אם אומרים "הדר דינא" או "קם דינא" – מה הפסק? זו אחת הדוגמאות היפות בש"ס שגם בראשונים וגם באחרונים נשארת המחלוקת של הש"ס, אין הכרעה. גם בראשונים יש מחלוקת איך פוסקים וגם באחרונים יש מחלוקת איך פוסקים, לכן בסוף יש אומרים ש"קם דינא" אבל אם הוא תופס לא מוציאים ממנו, כי יש מי שסובר ש"הדר דינא". בחג סוכות מן הסתם פוסקים "הדר דינא", ואז אפשר להתחיל לטובתנו את כל החשבון מחדש. שוב, נפסוק ש"הדר דינא", אבל רק לטובתנו.

"הדר דינא" בתקציבים חדשים (והודאת המנגדים מהמדינה)

לכן נאמר, עוד פעם, שמדובר בדיני ממונות. נפשות נעזוב – פשיטא שגם אחרי מליון פסקים, אם יש לימוד זכות חדש מתחילים מחדש. בדיני ממונות – שפע, פרנסה, כסף – נפסוק "הדר דינא", שאם זכינו בכך וכך כסף לשנה הזאת, "הדר דינא". מה הספק? הרי היהודי הזה הוציא הרבה כסף על סוכה, על אתרוג, על כל צורכי החג בגו"ר. כנראה שמה שהוציא הרבה כסף מוליד איזה ספק (כנראה גם גרם לכך שמת שם מישהו בצד השני), יש ספק חדש, אומרים "הדר דינא", ויתכן שכעת יזכה בפי מליון כסף לשנה הבאה. כן תקציב מהמדינה, לא תקציב מהמדינה, לא משנה מאיפה בא – הלואי שלא נהיה תלוים בתקציבי המדינה – יבוא הרבה כסף, הרבה שלוחים למקום. לא לשמוח בנצחון, העיקר שהם עצמם יבואו לשיעורים (רק שלא יבינו יותר מדי, יצאו מהשיעור בוכים ומתוסכלים שלא מבינים מה שדברו, והתסכול הזה הוא הכפרה שלהם), כולם זוכים וזה עושה דירה בתחתונים, והבנים שלהם באמת יהיו תלמידים מן המנין, הכי טובים בישיבה.

נגנו "דידן נצח". [הפסקה לריקודים]