ד"ה ויזרע יצחק תשכ"ז
אותיות א-ג, ז
בע"ה
י כסלו תנש"א – כפר חב"ד
שיעור במאמרי הרבי[א]
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א
א. הקדמה
בקונטרס שלפנינו, יש מאמר משנת תשכ"ז. באותה שנה הקביעות היתה כמו השנה הזאת, ששבת פרשת תולדות היתה שבת מברכים של חודש כסלו. באותה השבת הרבי אמר מאמר על הפסוק "ויזרע יצחק".
בפרשת תולדות כתוב "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו הוי'"[ב]. הפסוק הזה קשור גם לשיחה של שבת קודמת, פרשת חיי שרה, שהרבי הכריז בה על המבצע החדש[ג] – "חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום"[ד], "והוא דבר השייך ובנקל לכל אחד ואחד"[ה] וצריכים לחנך גם את הילדים להרבות כמה שיותר ברכות, עד מאה ברכות בכל יום.
המספר מאה כתוב פעם ראשונה אצל שרה אמנו[ו] ונשנה בפעם השניה אצלנו בפרשת תולדות, בפסוק "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו הוי'". סמוך למאה שערים יש ברכה, ברכת הוי' – "ויברכהו הוי'".
ב. ברכה לפי ערך העבודה-הזריעה, וברכה שלא לפי ערך העבודה
"ויברכהו הוי'" – העלמת הפסוק מהי הברכה
נתחיל לקרוא את המאמר. אין לפני כל אחד את המאמר, נקרא ונסביר בפנים:
"ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'", [שואל הרבי] וצריך להבין, דמזה שנאמר ויברכהו ה' לאחרי וימצא גו' מאה שערים, משמע שויברכהו ה' הוא ענין נוסף על זה שמצא מאה שערים [כלומר, שחוץ מהברכה שיצחק אבינו מצא הרבה מעבר למה ששיער – "מאה שערים" פירושו מאה פעמים יותר מהמשוער[ז]– אמדו את השדה להוציא כך וכך תבואה ובסוף הוציאה מאה פעמים. אם כן, יש כאן ברכה עצומה ואף על פי כן כתוב לאחר מכן "ויברכהו הוי'". משמע ש"ויברכהו ה'" בעוד ברכה נוספת, יותר מאשר מאה השערים שמצא], וצריך ביאור מה שאומר ויברכהו סתם ואינו מפרש במה ברכו.
כל פעם או רוב הפעמים שיש ברכה, מובן מהי הברכה. כמו שכתוב אצל אברהם אבינו בפרשה הקודמת "ואברהם זקן בא בימים והוי' ברך את אברהם בכל"[ח]. אפשר לפרש את המלה "בכל" על פי פשט כברכה כללית[ט]. אבל יש כמה וכמה פירושים מהו "בכל": רש"י[י] אומר "בכל עולה בגימטריא בן ומאחר שהיה לו בן היה צריך להשיאו אשה". חז"ל אומרים[יא] שזו בת – "בת היתה לאברהם אבינו ובכל שמה". חז"ל גם אומרים[יב] שהמלה "כל" רומזת לחיי העולם הבא – "שלשה הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא, אברהם יצחק ויעקב" – הלימוד של חז"ל יוצא מכך שבכל אחד מהאבות כתובה המלה "כל". באברהם כתיב "ברך את אברהם בכל", ביצחק כתיב "ואוכל מכל"[יג], ואצל יעקב כתיב "יש לי כל"[יד].
יוצא שיש לנו כמה וכמה פירושים לברכה "בכל" שכתובה אצל אברהם אבינו ואילו אצל יצחק הרבי מדגיש במאמר שכתוב סתם "ויברכהו הוי'" ולא כתוב במה ברכו. אבל מובן שהברכה היא תוספת מרובה, גם ביחס למאה שערים שמצא.
"ויברכהו הוי'" – העלמת הפסוק את מי ה' ברך
גם צריך להבין, הרי גם זה שמצא מאה שערים (מאה פעמים מכפי ששיערו) הוא לא ע"פ דרכי הטבע אלא ברכת ה', ולאידך, גם הברכה דויברכהו ה' שלאחרי מציאת המאה שערים היא שיצחק נתברך בברכה זו (ויברכהו ה'), ואעפ"כ מציאת המאה שערים מייחס הכתוב ליצחק (וימצא גו' מאה שערים), ובהברכה שנתברך יצחק לאחרי שמצא מאה שערים אומר ויברכהו ה'.
הרבי מדייק שיש כאן בפסוק שלשה פעלים. פועל ראשון כתוב "ויזרע" וכתוב בפירוש מי הזורע "ויזרע יצחק בארץ ההיא". אחר כתוב "וימצא בשנה ההיא", הפסוק לא חוזר על השם של יצחק, אבל מובן על פי פשט שיצחק הוא המוצא. אם כי שהברכה שמצא מאה שערים היא ברכת ה' שלמעלה מדרך הטבע, בכל זאת הפועל ה"וימצא...מאה שערים" מתייחס ליצחק. אחר כך כתוב "ויברכהו הוי'" – ברכה שמתייחסת כולה לה' בלי פעולה של יצחק.
תלות הברכה באתערותא דלתתא
אם כן, צריך לבאר על דרך העבודה ועל דרך החסידות: הרבי מסביר כאן, ש"וימצא", אם כי שהיא המשכה וברכה למעלה מדרך הטבע, אבל היא תלויה בעבודת יצחק. בלשון החסידות – ההמשכה תלויה ב'אתערותא דלתתא' – בזריעה, בעבודה הממשית של יצחק.
עיקר עבודת יצחק היא "ויזרע יצחק", שכל העבודה מתייחסת אליו. אחר כך גם המציאה מתייחסת ליצחק. אם כי שמציאה תמיד באה "בהיסח הדעת"[טו], לא משוער, ובלשון החסידות 'לא לפי ערך היגיעה' – תמיד מציאה תהיה הרבה מעבר ליגיעה – בכל זאת מובן מכאן שהמציאה באה עקב ובגלל היגיעה. כמו המאמר-הפתגם, שעכשיו הוא גם אחד מ-יב הפסוקים של הרבי – "יגעתי ומצאתי"[טז]. היגיעה היינו הזריעה – "ויזרע יצחק" – וגם המציאה (אף על פי שפירוש מציאה שהיא הרבה יותר מאשר היגיעה ובאין ערוך, בכל אופן) מתייחסות ליצחק.
אבל אחר כך יש עוד שלב שלישי: "ויברכהו הוי'" והוא כולו אתערותא דלעילא שאינה תלויה באתערותא דלתתא, המשכה ממקום שלא מגיעה לשם אתערותא דלתתא כלל וכלל. בלשון החסידות "המשכת העצמות ממש".
סיכום שלש המדרגות בברכת ה'
בהמשך המאמר הרבי יסביר שעיקר העבודה המודעת אצל האדם היא "ויזרע יצחק", עבודה הקשורה לאור ה"ממלא כל עלמין". תמיד כשיש שלש מדרגות מלמטה למעלה תהיה המדרגה הראשונה שייכת לאור ה"ממלא כל עלמין"; אחר כך המדרגה השניה, המציאה שלא לפי ערך היגעה, לא לפי ערך העבודה במודע – תהיה שייכת לאור אין סוף ה"סובב כל עלמין"; אחר כך המדרגה השלישית, ברכה 'סתם' מאת ה' – מתייחסת לעצמות ממש.
כך תמיד הכלל והסדר בחסידות. קודם כל אור הממלא כל עלמין, מה שמודע לאדם; אחר כך מה שמעבר למודע ובכל זאת מתלבש ונמשך על ידי העבודה המודעת של האדם, הסובב כל עלמין; ולבסוף המשכת העצמות.
ג. פעולת עבודת יצחק בו עצמו
ב) ויובן זה בהקדים מה שממשיך הכתוב "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד",
הרבי מביא כאן את הפסוק שבא אחרי "ויזרע יצחק". בסדר קריאת התורה מחולקת הפרשה לשבעה קרואים, כשהפסוק "ויזרע יצחק בארץ ההיא בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'" הוא הפסוק האחרון של שני, והפסוק הבא אחריו הוא הפסוק הראשון של שלישי – "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד".
בשלש גדולות 'הוי חזקה'
גם הפסוק כאן מחולק לשלשה חלקים, שלוש גדולות. כמו שיש שלש קדושות ועוד כמה שלשות בתורה. יש גם שלש של חזקה – "בתלת זמנין הוי חזקה"[יז] – דבר שהרבי מזכיר כל פעם ובמיוחד בשנה הזו[יח] שהתחילה בקדושה משולשת, שלשה ימים רצופים של קודש, לכן כל השנה היא שנה של קדושה משולשת, חזקה של קודש.
כאן יש פסוק של גדולה משולשת, שאין עוד פסוק כזה בתורה. הפסוק שייך ליצחק אבינו, "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד". כמו שנסביר בהמשך, שלשת הגדולות כאן מקבילות לשלשה פעלים, שלש מדרגות הפסוק הקודם "ויזרע יצחק". כנגד ויזרע יצחק יש "ויגדל האיש", כנגד "וימצא מאה שערים" יש "וילך הלוך וגדל" וכנגד "ויברכהו הוי'" יש "עד כי גדל מאד".
שע"י ויזרע יצחק גו' נעשה הגדלה ביצחק עצמו, ויגדל האיש גו'.
על ידי העבודה של יצחק בפסוק האחרון של שני – "ויזרע יצחק" – העבודה בו בעצמו, אומר הפסוק הבא אחריו "'ויגדל" – גדולה שנעשתה בו, שהוא נתגדל ובשלושה שלבים.
ברכה בכמות וברכה באיכות
דשני הענינים שבפסוק ויזרע יצחק גו', וימצא גו' מאה שערים וויברכהו ה', הם בנוגע להתבואה, וימצא מאה שערים הוא ריבוי מופלג בהתבואה עצמה, ויברכהו ה' הוא שמכר תבואתו בדמים יקרים.
הרבי שאל-דייק קודם שלא כתוב במה ה' בירך אותו. כאן הרבי מביא, מסתמך על פירוש הספורנו[יט] – אחד מהפרשנים על פי פשט של התורה – שמסביר שברכת ה' היתה שאחרי שיצחק מצא מאה שערים של תבואה, נעשה עוד נס למעלה מדרך הטבע שהדמים, השווי, הערך של התבואה עלה מאד מאד, והוא מכר את התבואה שלו בדמים יקרים. זוהי ברכה נוספת שלא שייכת ישירות לעצם הזריעה שלו כלל, ולכן גם הברכה שם מתייחסת רק לה' עצמו. יוצא אם כן מהפירוש שלו, שיש כאן שתי ברכות, ברכה אחת המתייחסת לתבואה עצמה, שהתבואה מתברכת מאה פעמים ככה. ואחר כך יש עוד ברכה נוספת לגבי ערך התבואה.
בלשון אחרת, בתחילה היתה ברכה בכמות ואחר כך ברכה באיכות. הברכה בכמות היתה מאה פעמים ממה ששוער ואותו הדבר שעלה וצמח מאה פעמים נעשה שוה פי כמה וכמה. כלומר, האיכות הפנימית העצמית של התבואה עלתה.
"ויגדל האיש" – הגדילה בכללות ענינו של יצחק
והגם שכל עניני האבות [ובפרט אלו האמורים בתורה] הם ענינים רוחניים, דמזה מובן שבהתבואה דיצחק הי' (גם) ענין רוחני, ושני הענינים דוימצא מאה שערים וויברכהו ה' הם גם בנוגע לענין הרוחני דתבואת יצחק, מ"מ, הם רק בנוגע לענין פרטי (תבואה). ובהפסוק שלאח"ז מוסיף שע"י העבודה דויזרע יצחק גו' נעשה הגדלה גם בכללות ענינו, ויגדל האיש גו'.
הרבי אומר ששתי הברכות אף על פי שיש הבדל כמו שאמרנו ברכה אחת בתבואה בכמות התבואה ואחר כך יש ברכה באיכות התבואה, בכל זאת בשתיהן הברכה שייכת לתבואה ועל ידי כך נעשה הגדלה בו עצמו בכללות ענינו של יצחק.
כך נסביר את ההקשר של שני הפסוקים. הפסוק הראשון אומר כמה שה' בירך אותו ברכוש שלו, בתבואה שלו, אחר כך ההמשך הוא שבו בעצמו נעשתה הגדלה בשלש דרגות. כלומר, על ידי שה' מברך את האדם, גם בגשמיות, אין תכלית הכוונה שיהיה לו הרבה תבואה והרבה כסף, אלא הכוונה היא שמהברכה שה' נותן הוא עצמו יגדל. שוב, על פי פשט "ויגדל האיש" הכוונה שגדל ברכוש, כלומר שהצליח עוד ועוד והלך מחיל אל חיל – חיל מלשון הצלחה ברכוש להשיג הון – אבל הרבי מסביר כאן שהמלים "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד" גם בפשט שלהן משמע כך שיש כאן הגדלה פנימית בעצם האיש, ביצחק עצמו.
ברכת ה' בחיצונית, גדילה בכללות האדם
מה הוא אמר? שגם מה שכתוב על התבואה בשתי הברכות, "מאה שערים" ואחר כך "ויברכהו הוי'", ודאי שאין הכוונה רק לברכה גשמית בתבואה גשמית. אלא הכוונה גם כן לברכה רוחנית, שכל דבר בגשמיות מרמז למשהו מקביל ברוחניות. לכן מובן לנו שיש תבואה רוחנית ויש "ויברכהו הוי'" ברוחניות. ממשיך הרבי, שבכל זאת, גם הפירוש הרוחני של הברכה בתבואה היא משהו שמחוץ אליו, לא הוא עצמו. מה שאין כן כשכתוב "ויגדל האיש" זה כבר הוא עצמו, שכללות ענינו של יצחק מתגדל.
ד- ט"ו דורות של עליה ו-ט"ו של ירידה
ויש לומר הביאור בזה, ע"פ מ"ש הצ"צ במאמרו ד"ה זה[כ],
יש מאמר על הפסוק "ויזרע יצחק" וכו' מהצמח צדק, והוא פותח עם מאמר המדרש[כא] שחז"ל אומרים "בא יצחק אף הוא האיר". זהו החלק במדרש שלא כל כך ידוע, אבל החלק הראשון מאד מפורסם ש"אברהם התחיל להאיר". המדרש הוא על הפסוק "החדש הזה לכם ראש חודשים"[כב]. חז"ל מקבילים שם את כל סדר הדורות מאברהם אבינו עד סוף בית ראשון, עד חורבן הבית, עד בני בניו של יאשיהו המלך. יש שלשים דורות כנגד ימי הירח של חודש אחד.
שלושים דורות מאברהם עד צדקיהו המלך
המדרש פותח בפסוק "יפרח בימיו צדיק ורוב שלום עד בלי ירח"[כג]. חז"ל מפרשים את הפסוק כך: "יפרח בימיו צדיק" זה אברהם אבינו-היהודי הראשון, "ורוב שלום" בזכות אברהם יצחק ויעקב שהתחילו להאיר. כמו הירח שמתחיל להאיר בתחילת החודש והולך וגדל עד אמצע החודש, עד "דקיימא סיהרא באשלמותא" ביום טו בחודש, אחר כך הוא פוחת והולך עד סוף החודש. כך יש שלשים דורות של מלכות ישראל. חז"ל דורשים: "החדש הזה לכם ראש חודשים" שראש הוא לשון מלכות. "ראשון הוא לכם לחודשי השנה" – אברהם שהיה מלך, כמו שכתוב "'עמק המלך'[כד] – שבאו כל מלכי אומות העולם והמליכו אותו עליהם למלך"[כה]. מאברהם עד דוד יש דוד (14) דורות, דוד הוא הדור הארבעה-עשר לאברהם אבינו. אחר כך יש את שלמה המלך, שהוא שלמות המלכות, שלמה מלשון שלם, גם מלשון "סיהרא באשלמותא". במספר קטן כמו שדוד שווה 14 כך שלמה שווה 15, שהוא הדור החמשה-עשר. עליו נאמר "דקיימא סיהרא באשלמותא", שאז הירח בא למילואו. על שלמה גם כתוב "וישב שלמה על כסא הוי' למלך"[כו], ששלמה המלך דומה לקב"ה בכבודו ובעצמו כביכול וישב על כסא ה' למלך. מהדור שבא אחריו, מרחבעם ועד יאשיהו המלך, הכל פחת והלך עד המלך צדקיהו, הבן של יאשיהו שבימיו נחרב הבית ונבוכדנצר מלך בבל סימא-עיוור אותו. על כך חז"ל מפרשים – "עד בלי ירח" – שאיבוד צדקיהו את ראות עיניו מסמל את הסתר והעלם הירח בסוף החודש. כלומר, שלא רואים את האור כלל וכלל.
אם כן, כל תולדות עם ישראל הן עלית אור מאברהם אבינו עד שלמה המלך, ואחר כך ירידת אור עד שהאור מתעלם לגמרי, שזה מרומז בעיורון של עיני צדקיהו המלך לאחר חורבן הבית.
הפסוק שהמדרש מביא הוא מפרק עב בתהלים, פרק שמוקדש לשלמה המלך. יש רק פרק אחד המוקדש לשלמה המלך בתהלים ושם הוא אומר פסוקים חשובים לגבי מלכות ולגבי משיח. בתחלת הפרק מדובר על תולדות עם ישראל מאברהם אבינו עד חורבן בית ראשון. אחר כך בסיומו יש פסוק "יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו" שכבר מדבר על המשיח. פרק חשוב מאד בתהלים.
"ורוב שלום" – תפלת האבות ושלום ה'
שוב, הפסוק אומר "יפרח בימיו צדיק ורוב שלום עד בלי ירח". בסיום המדרש אומרים חז"ל שמאברם אבינו במשך כל תקופת בית ראשון "אבות התפללו ועשו שלום". אפילו שחטאנו, ובמיוחד בדורות האחרונים מרחבעם ועד חורבן הבית, שהיינו מלאים חטאים ופשעים והנביאים השכם והערב הוכיחו אותנו וללא הועיל, על פי פשט. בכל זאת כתוב במדרש שהאבות התפללו עלינו ועשו שלום בין ישראל לאבינו שבשמים עד חורבן הבית. כך חז"ל דורשים את הפסוק "יפרח בימיו צדיק, ורוב שלום עד בלי ירח". מה זה "עד בלי ירח"? עד שהירח נעלם, שהחודש נגמר, עד ש"החדש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" – שלשים הדורות מאברהם אבינו עד יאשיהו המלך ובנו צדקיהו –הכל נגמר. בכל שלשים הדורות האלו ה"רוב שלום" בין ישראל לאבינו שבשמים נעשה בזכות האבות שעוררו רחמים רבים על ישראל גם כאשר חטאנו.
המדרש מסיים, מה שאין כן מאותה שעה ועד עכשיו, מי עושה שלום ביננו לבין הקדוש ברוך הוא אף על פי שאנחנו חוטאים? ה' עצמו עושה שלום, כמו שכתוב "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום"[כז]. כך מסיים המדרש, שמחורבן בית ראשון עד עכשיו רק הקב"ה עושה שלום ביננו לבינו יתברך ולומדים מהברכה השלישית של ברכת כהנים – "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום".
"מי העיר ממזרח" – ההארה ממזרח
המדרש מתאר איך שהאור התחיל לזרוח מהביטוי המפורסם ביותר "אברהם התחיל להאיר". הפסוק הוא בספר ישעיהו "מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו"[כח], שם כתוב "העיר" ב-ע, אך חז"ל דורשים – אל תקרי "העיר" ב-ע אלא "האיר" ב-א – "מי האיר ממזרח", אברהם אבינו שבא מהמזרח, מבבל, התחיל להאיר מהמזרח. בכל זאת, אם הפסוק כותב "העיר" ורק דורשים "האיר" עם א הכוונה שהאור עוד לא בהדיא, עוד לא בגילוי לגמרי. יש עדיין התלבשות והסתרת אור של א בתוך ה-ע. כידוע, זהו כלל גדול בלשון הקודש, שיש הרבה מאד זוגות מלים בהן האות ע מלבישה את האות א, כמו לבוש שבתחילה מסתיר. כל עוד לא מזככים את הלבוש הוא מסתיר על האור שמתלבש בו. תיקון וזיכוך העין עם ע הוא לראות את האין עם א – האין האלקי שמהווה את הבריאה בכל יום ובכל רגע תמיד יש מאין. לדוגמה: "אתה עתה ברוך הוי'"[כט]; בספר תורה של רבי מאיר במקום "כתנות עור"[ל] עם ע היה כתוב "כותנות אור" עם א[לא]. כך יש עוד הרבה דוגמאות איך ע מלבישה על א.
גם במספר הדבר הזה בולט, ששבעים תמיד מקיף מסביב על האחד שבפנים. ה-א היא 1 וה-ע היא 70, יש שבעים אומות העולם ויש אחד, כבשה אחת בין שבעים זאבים, וכיוצא בזה. יש שבעים לשונות – לכל אומה יש לשון, ויש את לשון הקודש באמצע. גם בקודש יש שבעים – שבעים פנים לתורה אחת; שבעים חכמים בסנהדרין ויש אחד שהוא המופלא עליהם, מופלא אותיות אלף-פלא. יש הרבה דוגמאות, גם בקודש וגם ביחס שבין הקודש לחול, לקשר בין ע ל-א. גם כאן, במדרש חז"ל, דורשים שבמקום "העיר" עם ע קוראים "האיר" עם א. כלומר, יש פה אור ואף על פי כן האור מתלבש, ולכן הכתיב בפסוק "מי העיר ממזרח".
זריעת יצחק את האור בפנימיות
עד כאן המדרש היותר מפורסם "אברהם התחיל להאיר שנאמר מי האיר ממזרח". אחר כך בא יצחק אבינו, המדרש ממשיך, ואת החלק הזה של המדרש הצמח צדק מביא במאמר שלו "ויזרע יצחק":
דאיתא במדרש בא יצחק אף הוא האיר שנאמר "אור זרוע לצדיק"[לב] וכתיב "ויזרע יצחק".
כלומר, הוא מביא את הפסוק שלנו "ויזרע יצחק" ומקשר אותו עם פסוק בתהילים. הפסוק שהוא פותח הוא פסוק מאד חשוב שאומרים אותו בכמה מקומות, אולי המקום הכי חשוב הוא לפני כל נדרי, בפתיחת היום הקדוש, יום כיפור. יום כיפור הוא גם כנגד יצחק אבינו, אולי לכן מתחילים עם אותו פרק בתהלים, וכשמגיעים לפסוק הזה אומרים אותו בכל רם – החזן פותח את תפלת יום כיפור עם הפסוק "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה", לפני כל נדרי.
המדרש כאן מקשר את שני הפסוקים. השאלה שאנו שואלים כאן היא: מה יצחק זרע? הוא זרע את ה"אור זרוע לצדיק", הוא עצמו. כמו שעל אברהם כתוב "מי העיר ממזרח", יצחק המשיך להאיר – "ואחר אביו יצחק המשיך אחריו שנאמר 'אור אור זרוע לצדיק' וכתיב 'ויזרע יצחק'". אחר כך המדרש ממשיך ואומר "בא יעקב והוסיף להביא אור שנאמר 'והיה אור ישראל לאש'"[לג], עוד פסוק בישעיהו. "ישראל" הכוונה לישראל סבא, ליעקב אבינו.
הארת אברהם – גילוי אהבה בתוך התוכחה
צריך לדייק כאן בלשונות חז"ל: לגבי אברהם אבינו כתוב "אברהם התחיל להאיר", התחלה שקצת מוסתרת, שהאור-ההארה עם א בתוך ההערה עם ע. אם מעירים הערה למישהו יש להעיר עם ע, אבל העיקר שבתוך ההערה תהיה הארה עם א. כמו שבמצות תוכחה כתוב "הוכח תוכיח"[לד], ומסבירים שכשמוכיחים מישהו ומעירים לו, צריך להיות גילוי אור בתוך התוכחה וההערה. לכן מסבירים שפירוש המלה "תוכיח" הוא להראות[לה] – להראות לו בעליל את המשגה שלו. זאת אומרת, אם לא מאירים באות א אין למה להוכיח. תוכחה היא כמו הערה עם ע, אבל כמו שדורשים את המלה תוכחה – תוך אהבה[לו], בתוכחה צריך להיות רגש של אהבה. כל דבר בתורה צריך לחפש מתי פעם ראשונה המושג הזה מופיע, והמושג תוכחה בפעם הראשונה גם נמצא ומתחיל אצל אברהם. יש לנו את האהבה, שהיא מדתו של אברהם אבינו, והוא גם הראשון שכתוב עליו תוכחה – "והוכח אברהם את אבימלך על אודות הבאר"[לז]. אברהם אוהב, ולכן הוא האור הראשון, ובתוכחה שלו הוא מעיר עם ע, שיש בה אור. "אברהם התחיל להאיר".
אחר כך המדרש ממשיך, "בא יצחק אף הוא האיר". כלומר, הוא המשיך את ענינו של אברהם אבינו וביתר שאת, "אור זרוע לצדיק". כאן כתוב בפסוק "אור" בפירוש, עם א. בכל אופן כתוב שהאור הזה הוא "זרוע" בפנימיות "לצדיק" – "וכמו שנאמר 'ויזרע יצחק'".
יצחק ויעקב – הארה פנימה והחוצה
אחר כך "בא יעקב אבינו והוסיף אור". זאת אומרת, הלשון היא לא "אף הוא האיר", כמו אצל יצחק, אלא "הוסיף אור". הלשון "הוסיף" גם מרמזת לאור של יוסף הצדיק, ללמד שכל הפעולות של יעקב הם מכחו של יוסף. ככה מוסבר בחסידות על הפסוק "אלה תולדות יעקב יוסף"[לח] – תולדותיהם של צדיקים הם המעשים הטובים שלהם[לט] – שכל התולדות של יעקב באים לו מכחו של יוסף, ואפילו לפני שהוא נולד קיימת הנשמה של יוסף. יוסף גם מלשון תוספת, כמו שהרבי תמיד דורש, שכל מה שיעקב מוסיף בא מכחו של יוסף. לכן גם לא כתוב במדרש את יוסף. המדרש הרי מונה את כל שלשים הדורות – מאברהם שאבינו עד שלמה, משלמה עד יאשיהו המלך ולבסוף צדקיהו – אבל לא עובר דרך יוסף אלא דרך שבט יהודה – יעקב, יהודה, פרץ וכו'.
שוב, המדרש אומר עד יעקב שלש מדרגות של אור – "אברהם התחיל להאיר", אחר כך יצחק "אף הוא האיר", ו"בא יעקב והוסיף אור". האור של יעקב הוא אור שמתפשט, הוא לא רק אור הזרוע בפנימיות אצל הצדיק, אלא אור שמגיע לכל מקום. הוא גם אור שמכלה את החיצונים, כמו שיש פסוק שאומר "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש"[מ]. הלהבה יוצאת מהאש של יעקב ושורפת את הקש של עשו. כך גם כתוב "והיה אור ישראל לאש", תוספת האור שהיתה אצל יעקב אבינו.
דוד המלך – נר ישראל
אחר כך המדרש לא ממשיך להביא פסוקים של אור לגבי שאר הדורות, רק מובן מאליו מלשון המדרש שיש כאן שלשה דורות של אור, כמו הירח שבתחילת החודש מתחיל להאיר ו"הולך ואור עד נכון היום"[מא]. המפרשים אומרים שכשמגיעים לדוד המלך יש פסוק מפורש בתורה שדוד נקרא נר – "נר ישראל"[מב]. כמו שיעקב נקרא "אור ישראל" ומסבירים שהכוונה לישראל סבא, יעקב אבינו, כך דוד המלך מכונה בפירוש בספר שמואל "נר ישראל". אם כן, מיעקב עד דוד יש מעבר מ"אור ישראל" ל"נר ישראל".
הכינוי של דוד המלך "נר ישראל" מקשר אותנו לפסוק של חנוכה שחל החודש הזה – "נר מצוה ותורה אור"[מג]. על המצוות כתוב נר, שכל המצוות שייכות למלכות בקבלה ובחסידות, שייכות לדוד המלך. על התורה כתוב "אור", התורה שייכת ליעקב אבינו, "איש תם יושב אהלים"[מד], עמוד התורה[מה]. לגבי תולדות ישראל: יעקב הוא אור סתם, "אור ישראל", ואילו דוד הוא "נר". אם כי שנדמה לנו שנר יותר קטן, אבל לפי המדרש שלנו, שבכל דור יש איזו תוספת אורה עד שמגיעים לאמצע החודש, עד לשלמה המלך, הנר יותר גדול. יש רמז לכך שבתוך נר קטן יש אור גדול – "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול"[מו], ואור גדול בגימטריא נר. נר אינו רק אור גדול לגבי אור קטן, יש נר שקוראים לו "בוצינא קדישא"[מז], שהנר מצמצם ומרכז בתוכו אור אין סוף. יש אור סתם ויש "אור גדול", כמו בפסוק "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד". יש אור גדול מאד, אור גדול ששוה נר, הנר של דוד, של המצוה, הנר של חנוכה.
אברהם, יצחק, ויעקב – אור, זרע, פרי
נאמר עוד דבר: אנחנו רואים כאן שחז"ל מקשרים את הפסוק "ויזרע יצחק" לפסוק "אור זרוע לצדיק". אבל ישנו עוד פסוק הקשור לזרע אצל יצחק אבינו – "כי ביצחק יקרא לך זרע"[מח]. גם בתפלה אנו מזכירים "זרע יצחק"[מט]. ישנו מושג חשוב מאד, שלא נסביר אותו כאן באריכות רק נזכיר בכללות מה ששייך לעניננו, שאנו רואים ביחס בין האבות: ארץ, זרע, פרי. אברהם אבינו הוא יחסית ארץ, כמו שכתוב אצלו "לך לך מארצך וכו' אל הארץ אשר אראך"[נ], "התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה"[נא] וכיוצא בזה. אבל במיוחד בפסוק "אל הארץ אשר אראך" – אני אראה אותך בארץ, בזכות הארץ, שאתה עצמך לגבי עם ישראל, לגבי כנסת ישראל – אתה אברהם אבינו הארץ, ארץ הקודש.
יצחק ביחס לאברהם הוא כמו הזרע שזורעים בארץ, לכן על יצחק כתוב "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו הוי'".
יעקב אבינו – "אלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק", התולדות הם יעקב, יעקב הוא הפרי. על יעקב נאמר "פרה ורבה"[נב]. כמו שאצל אדם הראשון נאמר "פרו ורבו"[נג], וגם לנח נאמר "פרו ורבו"[נד]. אין פסוק כזה לאבות. כלומר, לאברהם וליצחק לא נאמר "פרו ורבו" ורק ליעקב נאמר "פרה ורבה". יש הרבה דברים שיעקב אבינו, יותר מכל האבות, דומה לאדם הראשון ותיקון שלו – "שופריה דיעקב כעין שופריה דאדם הראשון"[נה]. יפיו והדרו של יעקב אבינו דומה לאדם הראשון, כלומר שהוא תיקן אותו כמבואר בחסידות[נו].
אם כן, זה רק היה לומר שהמושג "ויזרע יצחק" הוא הדבר הכי עצמי ביחס ליצחק אבינו. כמו שהרבי יסביר כאן את כל העבודה של זריעה – "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו הוי'".
עבודה במקום, מציאה בזמן וגדילה בנפש
יש עוד תהליך שצריך לשים לב כאן בפסוק הזה, לגבי "ויזרע יצחק". העבודה העצמית שלו, מה שהוא עושה, כתוב "בארץ ההיא", אחר כך כתוב "וימצא בשנה ההיא", אחר כך כתוב "ויברכהו הוי'", אם כי שלא כתוב במה ברכו, אך כתוב שהברכה היא עבורו. מה היחס בין "וימצא בארץ" ל"וימצא בשנה" ל"ויברכהו הוי'"? יחס שעל פי ספר יצירה[נז] נקרא עולם, שנה, נפש – שלשה ממדים של מציאות. יש מציאות של עולם, ממד של מקום; אחר כך יש ממד יותר פנימי, שהוא בעצם הממוצע המחבר בין מקום לנפש, שנקרא שנה; אחר כך יש את ממד הנפש פנימה. כאן בפסוק יש דוגמא מצוינת למעבר מעולם לשנה ולנפש.
נסביר יותר את מוסר ההשכל הפשוט. מהפסוק כאן רואים שהעבודה המעשית היא בחיצוניות, בממד העולם – "ויזרע יצחק בארץ ההיא". חז"ל וגם רש"י בפירושו מציינים שיש כאן נס בהתגברות של הטבע בכל שלב ושלב. "'בארץ ההיא – ארץ קשה", שארץ פלשתים אינה כמו שבעת עממין. "'בשנה ההיא' – שנה קשה". כלומר, בכל שלב יש התגברות על קושי. מתוך כך שהאדם מתמודד עם הקשיים של העולם, של הארץ, של המקום ממש, של המציאות החיצונית ביותר – הוא מוצא במשך הזמן כמות שלאין ערוך, מאה פעמים ככה, יותר מהמשוער. כלומר, מה שהוא טורח ועובד קשה בממד המקום צומח בזמן. הברכה הראשונה מתגלה לו בהמשך, בממד הזמן. דיוק מאד יפה בפסוק הזה "ויזרע יצחק ... ויברכהו הוי'".
עכשיו גם הרבה יותר מתיישב הדיוק של הרבי לפסוק "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד", שההגדלה ב"איש" עצמו, ביצחק, באה בהמשך לכתוב בפסוק הקודם "ויברכהו הוי'". לאחר העליה מעולם לשנה ולנפש – "ויברכהו הוי'" – ממילא באופן טבעי נקשר הפסוק הבא אחריו – "ויגדל האיש". אפשר לדייק כך: בתוך האיש-הנפש ישנה גם כן התכללות של כל שלשת הממדים בהקבלה של שלשת הגדולות לשלשת החלקים שבפסוק הראשון. כאן הכל נמצא באדם עצמו. מה שקודם היה ב'חפצא' שלו, עכשיו נמצא ב'גברא' שלו. ישנה התכללות של עולם-שנה-נפש בתוך הגברא-האדם עצמו. על כך כתוב ג פעמים "ויגדל", אחרי שכתוב "ויזרע בארץ.. וימצא בשנה.. ויברכהו הוי'".
ה. עבודתו העצמית של יצחק
זריעת צדקה, תורה, מצוות
עכשיו נחזור לקרוא בפנים. הרבי מביא את מאמר הצמח צדק, שפותח עם המדרש שעכשיו הזכרנו:
היינו שהזריעה שזרע יצחק הוא [גופא] אור זרוע לצדיק. ובתדב"א איתא[נח] עה"פ ויזרע יצחק אין זריעה אלא צדקה [יש כאן מאמר חז"ל, שכשכתוב זריעה בכל מקום הכוונה ל"זורע צדקות"[נט]. מה שיצחק זרע בארץ, חוץ מזרע גשמי, הוא זרע צדקה בארץ, שעשה צדקה] שנאמר זרעו לכם לצדקה. ומבאר בהמאמר [הצמח צדק], דמ"ש בתדב"א שויזרע יצחק הוא צדקה קאי גם על כל המצוות שנק' בשם צדקה, כמ"ש וצדקה תהי' לנו [כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת וגו'[ס]. הצמח צדק למד מהפסוק שכל המצוות נקראות בשם צדקה. ומה שמבאר המדרש ש"ויזרע יצחק" הכוונה שעשה צדקה מסביר שהכוונה בעצם לקיום כל מצוות התורה] וגם התורה [עצמה ולימוד התורה] נק' בשם זריעה, כמ"ש שש שנים תזרע שדך[סא] הם שיתא סדרי משנה [על הפסוק "שש שנים תזרע שדך", שחז"ל מפרשים על ששת סדרי משנה[סב], מוסיף הצמח צדק במאמר שגם לימוד תורת הנגלה, המשנה, היא זריעה בארץ]. וזהו שויזרע יצחק הוא אור זרוע לצדיק, שהוא אור התורה והמצוות ["אור זרוע לצדיק" כולל את כל ענין התורה והמצוות. הכל נקרא זריעה וצדקה] שזרוע (נתלבש) בדברים הגשמיים שבעוה"ז.
כל התורה והמצוות ניתנו למטה בהתלבשות בגשמיות. לכן נקראים בשם זריעה, כמו שנסביר זאת יותר בהמשך.
זריעה – החדרת אלקות בגשמיות המנגדת לה
בכל מקום כשמדברים על המושג זריעה הפירוש הוא להלביש אלקות ורוחניות בתוך הגשמיות. אצלנו שכתוב "ויזרע יצחק" הכוונה שהזריעה היא עיקר העבודה שלו. עכשיו נסביר יותר מה הכוונה. עבודת הזריעה היא שיצחק בכל כולו ובקושי צריך להחדיר את הרוחניות בתוך הגשמיות. העבודה של הזריעה היא הניסיון שלו. לכל צדיק יש קושי בעבודה, אך עבודת הזריעה היא אולי הכי קשה, לזרוע ולהחדיר בכח רוחניות לתוך גשמיות.
[שאלה: הכוונה להמשכה?] תשובה: כן המשכה, אך נחלק: ישנה המשכה שהיא רק של אור שיורד ומתגלה, אך עדיין אין כאן עבודה הבאה בקושי, שצריך שהאור יחדור למקום צר ביותר, למקום נגדי, להתגבר על המנגד לו ולהפוך אותו. אך כאן הזריעה היא לקחת אור – ובאמת הזרע נעשה מהתעבות האור – וצריך לזרוע אותו בתוך עובי האדמה, כמו שנסביר בהמשך. לזרוע את כחות הנפש האלקית בתוך כחות הנפש הבהמית. עיקר עבודת ה' ועבודת הנפש של זריעה הוא לקחת כחות אלקיים מצד הנפש האלקית של היהודי ולזרוע אותם בתוך הכחות המקבילים של הנפש הבהמית.
אחר כך, מתוך הזריעה הזאת צומח "זורע צדקות מצמיח ישועות". מהן הישועות? אותם כחות הזרועים של הנפש האלקית, הם עצמם צומחים כמה וכמה פעמים ככה באין ערוך. אין ערוך בהגדלת כחות הנפש האלקית כאשר זורעים אותם בתוך הנפש הבהמית.
קודם יש זריעה מצד הקב"ה, שהקב"ה לקח תורה ומצוות שהם דברים אלקיים ורוחניים לגמרי והוריד אותם – הוריד את העליונים לתוך התחתונים במתן תורה – כך שעכשיו כל המצות הן מצוות מעשיות בגשמיות. לקיחת ה' את הרוחניות שברוחניות והורדתה למטה לתוך הגשמיות ממש זו זריעה מצד ה'.
הזריעה וחפירת הבארות
נסביר יותר מהי העבודה של יצחק. ישנה שאלה ששואלים בדרך כלל – מהי העבודה של יצחק? ברוב המקומות[סג] כתוב שהעבודה של יצחק היא חפירת הבארות שכתובה בהמשך הפרשה. אחרי הפסוקים של "ויזרע יצחק... ויגדל האיש..." מסופר על חפירת הבארות שלו. קודם עסק, אחר כך שטנה ואחר כך רחובות – "ויעתק משם ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחובות ויאמר כי עתה הרחיב הוי' לנו ופרינו בארץ". לבסוף היתה עוד באר, שבעה. כאן אנו אומרים שעיקר העבודה של יצחק היא עבודת הזריעה – "ויזרע יצחק". לפי הפירוש שעיקר העבודה של יצחק היא לחפור בתוך הגשמיות, ולגלות "מים חיים"[סד] הנובעים מתחת לארץ, העבודה היא לחפור בתוך לב היהודי ולגלות בתוכו מים חיים ואוצרות בלומים.
צריך לומר שיש קשר בין שתי העבודות – כמו סדר הפסוקים – שקודם כל צריכה להיות עבודה של זריעה, היינו לזרוע, להלביש ולהחדיר רוחניות בתוך גשמיות. זוהי העבודה לעצמו, "אור זרוע לצדיק". אחר כך, על ידי עבודת תיקון עצמו, הוא יכול לחפור בכל המציאות, ולגלות את הנקודה הפנימית, העצמית, את ה"מים חיים" שנובעים בכל מקום. רק שצריך לחפור עמוק מאד. שוב, לפי סדר הפסוקים בפרשה קודם צריכה להיות עבודה פנימית של זריעה, ורק אחר כך הוא מסוגל גם לגלות.
יצחק – עבודת צדיק נסתר
כמו שכתוב בחסידות על ההבדל בין אברהם ליצחק. הרי אברהם גם כן חפר בארות אבל "סתמום פלשתים"[סה] ורק בארותיו של יצחק מתקימים. כתוב שההבדל בין אברהם ליצחק הוא שאברהם הוא צדיק גלוי, ויצחק הוא צדיק נסתר[סו]. מה ההבדל בין צדיק גלוי לצדיק נסתר? אצל צדיק גלוי המקבל רואה ויודע מאין בא האור. כמו שכתוב אצל אברהם "מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו". כלומר, יש משפיע ויש מקבל. אך אצל צדיק נסתר הצדיק יושב בבית ופתאום אני – המקבל – מתעורר ואין לי שום מושג ושום ניחוש בכלל מאין באה לי ההתעוררות. באמת ההתעוררות באה לי מחפירה של צדיק נסתר שיושב בבית שלו, הוא חופר לתוך הלב שלי, חושף ומגיע עד מי התהום שבתוכו ומגלה שם מקור של אין סוף מים חיים שמתחילים לנבוע בי. זוהי עבודת חפירת הבארות ממטה למעלה על ידי הצדיק נסתר וזוהי בחינת יצחק. אך איך הוא מגיע ליכולת הזו? כיצד הוא יכול לחפור בלבבות של כולם גם כשהוא יושב לו בחדרו? רק על ידי העבודה הראשונה שלו, על ידי מסירות הנפש שלו בעבודתו העצמית של "ויזרע יצחק".
באמת מי חפר את הבארות שלו? אמנם מתייחס אליו, אבל הפסוק כותב במפורש שהעבדים שלו חפרו וודאי שגם כאן העבדים שלו זרעו ולא בדוקא הוא, אבל כתוב "ויזרע יצחק". אחרי שהוא זרע הוא יכול על ידי העבדים שלו לחפור בארות – "ויעתק משם... ויחפרו...". אחר כך, כשחפרו את הבאר האחרונה שבעה, הוא בכלל לא ידע. הם חפרו אותה על דעת עצמם ואחר כך רק באו וספרו לו "מצאנו מים". מי הם העבדים שלו? אלו השלוחים, כמו השלוחים של הרבי. הוא כל כך החדיר והשריש את כחו בתוך העבדים שלו עד כדי כך שגם הם יכלו ללכת ולחפור בארות ואפילו בלי לספר לו. "מצאנו מים" הוא בלי שידע מהחפירה של הבאר.
סיכום – כללות עבודת יצחק
שוב, הוא אומר כאן שהמושג זריעה היינו צדקה, הכולל את כל התורה והמצוות. למה התורה והמצוות נקראות בשם זריעה? כי הן מתלבשות בכל מיני דברים גשמיים בעולם הזה.
ועפ"ז יש לבאר מה שע"י העבודה דויזרע נעשה ויגדל האיש (בכללותו), [מכאן אפשר להבין למה דווקא על ידי "ויזרע" כולו נתגדל] כי ויזרע יצחק הוא עבודה כללית [לא עבודה פרטית], העבודה דלימוד התורה וקיום המצוות [כוללת את התורה כולה]. ועפ"ז יש לומר, שגם שני הענינים שבפסוק ויזרע יצחק גו' ([כלומר שתי התוצאות: האחת] וימצא מאה שערים, [והשניה] ויברכהו ה') הם ענינים כללים. דכמו שהעבודה דויזרע יצחק היא עבודה כללית (כנ"ל), גם הענינים שנמשכו מלמעלה ע"י עבודה זו הם ענינים כללים.
עכשיו הוא רוצה להסביר לנו, שכמו שהזריעה היא עבודה הכוללת את כל התורה כולה, כך גם ה"מאה שערים" ו"ויברכהו הוי'" גם הם ענינים כלליים הכוללים את כל ההמשכות כולן. להסביר זאת הוא ממשיך באות ג שנקרא כאן במאמר, בה הוא ממשיך לבאר את המושג זריעה. הזריעה בנפש היא להמשיך ולהלביש את הכחות הרוחניים של הנפש האלקית בתוך כחות הנפש הבהמית.
ו – תכלית זריעת הרוחניות בגשמיות – הגדלת האור עצמו
שרש הגשמיות שמעל לרוחניות
ג) והנה מבואר בכ"מ, דזה שתורה ומצוות נקראים בשם זריעה קאי על הירידה דתומ"צ להתלבש בדברים גשמיים, שהכוונה בזה היא לצורך עלי', [לשם מה יורדת הרוחניות להתלבש בתוך הגשמיות? בשביל העליה] בדוגמת זריעה בארץ שהיא בשביל הצמיחה בריבוי יותר מכמו שהי' בתחלה. וצריך להבין, דע"פ ביאור זה [שהזריעה היינו מה שה' מחדיר תורה ומצוות לתוך הגשמיות], [מדוע הזריעה מתיחסת ליצחק ולא לה'?] הלשון זריעה בתומ"צ שייך בנוגע להקב"ה, שהוא הוריד [במתן תורה] התומ"צ למטה, ולא בנוגע לקיום התומ"צ דהאדם. וממ"ש ויזרע יצחק מובן שגם קיום התומ"צ דהאדם היא ירידה לצורך עלי'.
ויש לומר הביאור בזה [אומר הרבי] ע"פ מ"ש בהמאמר [של הצמח צדק] בסופו, עוד פירוש באור זרוע לצדיק. דענין הזריעה הוא לזרוע בנפש הבהמית המשכת שכל ומדות של נפש האלקית, [מה שהסברנו קודם, ש"ויזרע יצחק" בעבודת האדם היינו לזרוע את השכל והמדות-הרגש של הנפש האלקית בתוך הנפש הבהמית] שעי"ז נעשה צמיחה ועלי' בהשכל והמדות דנפש האלקית. דכיון שהשרש דנפש הבהמית הוא למעלה מהשרש דנפש האלקית,
על דרך סוד התזונה. ישנה שאלה שמוסברת בחסידות[סז], למה האדם ניזון מהצומח והחי, הרי המזון שייך ל"רוח הבהמה הירדת היא למטה לארץ"[סח], ולמה האדם ניזון מדבר שלמטה ממנו? ביאור הדבר: שורש הדברים הגשמיים הנמצאים למטה מדרגת האדם יותר גבוה אפילו משרש האדם. כלומר, יש את האדם-הנפש האלוקית כמו שהוא מתגלה למטה ויש את השרש שלו. כך גם יש את כל הגשמיות, הכוללת גם את הנפש הבהמית של האדם איך שמתגלה למטה ויש השרש שלהם למעלה. מוסבר ששרש הבהמה יותר גבוה משרש האדם.
מתבארים כאן שני דברים: בדרך כלל מבארים את זה ביחס לאכילה ושתיה, כדי להסביר למה האדם ניזון ממה שלמטה ממנו. [שאלה: האדם בא לתקן המאכל?] תשובה: הוא גם מתקן את המאכל אבל גם חי מהמאכל שמחיה אותו. למה האוכל מחיה את האדם? על ידי שהוא מתקן ומברר אותו, הוא פועל המשכה מהאורות המרובים של תהו. שרש הבהמה נקרא תהו ושרש התהו יותר גבוה מהתיקון ומשרש התיקון. יוצא שהתיקון מתקן את התהו ועל ידי כך ממשיך משרש התהו הארה יותר גבוהה משרש התיקון מצד עצמו. הארה שמלפני התיקון הזה, מלפני בירור וזיכוך הנפש האלקית. עד כאן ההסבר לגבי אכילה ושתיה.
כאן הרבי מסביר אותו הדבר לגבי זריעה וצמיחה, שצריך לזרוע רוחניות בתוך גשמיות, היינו לזרוע את כחות הנפש האלקית, השכל והמדות שלה, בתוך הנפש הבהמית על מנת להצמיח ביתר שאת ויתר עוז כחות אלקיים. כלומר, זריעת הצומח ובריבוי מופלג, גם ביחס לכמות וגם ביחס לאיכות שלו. לבסוף הנפש האלקית 'מרויחה' באין ערוך מהזריעה שזורעים אותה בתוך הנפש הבהמית:
דנה"א שרשה בתיקון ונה"ב שרשה בתוהו, לכן, ע"י זריעת השכל ומדות דנפש האלקית בנפש הבהמית נעשה צמיחה ([כלומר] עלי') בנפש האלקית. ולהעיר, דבלקו"ת מבואר שאור זרוע לצדיק קאי על ירידת נפש האלקית להתלבש בנפש הבהמית, ומלשון המאמר לזרוע בנה"ב המשכת שכל ומדות של נה"א, משמע, שהאדם צריך לזרוע השכל ומדות דנה"א בנה"ב.
זריעת ה' – נשמה בגוף, זריעת האדם – נפש אלקית בנפש בהמית
נסכם: הרבי אומר שישנן בעצם שלש זריעות. יש מה שה' זורע ב'חפצא' של המצוות, שה' לוקח מצוות שבשורשם רוחניות לגמרי ואורות אלוקיים ומוריד אותם לתוך מצוות מעשיות. זוהי זריעה מצד ה' ב'חפצא' של התורה והמצוות. אחר כך הוא מביא כאן בסוף, מה שעכשיו קראנו מלקוטי תורה של אדמו"ר הזקן גם את הביאור על הפסוק "אור זרוע לצדיק". שם מסביר שה' עצמו מוריד את הנפש האלקית להתלבש בתוך הנפש הבהמית בכללות, כשהאדם נולד. אבל כאן, במאמר הצמח צדק, מוסיף שחוץ ממה שה' מוריד וזורע את הנפש האלקית בתוך הגוף והנפש הבהמית, כשאדם נולד בעולם הזה, זו נקראת ירידת הנשמה לתוך הגוף.
יש עוד נקודה, והיא אולי העיקרית שהצמח צדק מחדש בפסוק "אור זרוע לצדיק", שהאדם עצמו צריך לזרוע את הנפש האלקית שלו בתוך הנפש הבהמית, יותר ממה שה' עשה בתחילת בריאתו של האדם, שהוריד את הנפש האלקית, בכללות, להתלבש בתוך הנפש הבהמית. אפשר להסביר כך: הורדת ה' את הנפש האלקית להתלבש בתוך הנפש הבהמית היא זריעה בכללות, והורדת האדם היא זריעה בפרטיות. זה כשאדם לוקח שכל פרטי ומחדיר אותו בתוך השכל האנושי שלו, או לוקח מדה של אהבה ומחדיר ורוצה שהלב הגשמי גם כן יתפעל מתוך ההתפעלות האלקית שלו.
זריעת האדם בפרטיות
שני הענינים באמת תלויים אחד בשני. הפירוש שמה שה' עושה בכללות הוא הורדת תורה ומצוות ועבודת האדם עבודה פרטית היא עיקר החידוש של האדם. הפירוש השני, שבאמת תלוי בפירוש הראשון, הוא שהורדת ה' את הנפש האלקית בתוך הנפש הבהמית עדיין מסתתרת ומתלבשת בתוך הלבוש. כלומר, הלבוש מסתיר על המתלבש בתוכו. לעומת זאת, כאשר האדם זורע העבודה שלו היא להפך, שהגוף לא יסתיר של הנפש האלקית, שיחדיר כל כך שכל ומדות אלוקיים עד שהשכל והמדות של נפש הבהמית יתפעלו לגמרי וירגישו את התפעלות הנפש האלקית, את מה שמתלבש בתוכם. כשהאדם מפעיל את הכחות האלקיים שלו בתוך הכחות המקבילים של הנפש הבהמית – זוהי עיקר עבודת האדם בזריעה שלו.
שוב, הפירושים תלויים אחד בשני. על ידי שהאדם עובד עבודה פרטית, הוא יכול לגלות ולפרוץ דרך המסך, המחיצה המבדילה. בשביל לזכך דבר גס צריך לעבוד עבודה פרטית – עוד פרט ועוד נקודה, לעבוד על נקודות, להחדיר נקודת אור לתוך חושך הגוף והנפש הבהמית, לאט לאט "אגרשנו מפניך"[סט]. כלומר, גסות העביות וחושך הנפש הבהמית לאט לאט יגורשו מכאן על ידי שמאירים עוד ועוד נקודות של אור. זוהי עבודה הבאה בכח, עבודה קשה של זריעה, "אור זרוע לצדיק". זורעים עוד נקודה מהקודש לתוך החושך הכללי של הנפש הבהמית. [שאלה: מסתבר שעולם התוהו לא נשבר?] תשובה: הוא נפל ונשבר, כל מציאות העולם, ובמיוחד מציאות הרע, הכל נפילת עולם התהו שנשבר וההתמוטטות שלו. עכשיו צריך לתקן אותו.
רק נקרא כאן את סיום המאמר:
ז) וממשיך הכתוב ויברכהו ה', שהוא למעלה יותר גם מוימצא מאה שערים [כפי אמרנו, ברכת "ויברכהו הוי'" יותר גדולה מברכת ה"מאה שערים"].
הרבי מסביר בפרקים שדלגנו כאן במאמר את הברכה ב"מאה שערים" בכמה אופנים. קשור גם למאה ברכות בכל יום. בדרך כלל יש חמשים שערים – "נ שערי בינה", אבל יש שערים כפולים: יש חמשים שערים ממטה למעלה וחמישים שערים מלמעלה למטה. יש חמשים שערים של מדות שכליות וחמשים שערים של מדות טבעיות. יש חמשים שערים של עולם התיקון וחמשים שערים של עולם התהו. זה מהרעיונות שהרבי מסביר כאן בתוך המאמר, שיש חמישים בכפולות. חמישים ועוד חמישים – מה שיצחק מצא. אבל בסוף כתוב "ויברכהו הוי'", שזה יותר ממה שיצחק מצא "מאה שערים". הוא אומר שאת הברכה כאן נסביר על ידי עוד מדרש. ננסה לקרוא, עוד מדרש מאד יפה.
עבודת נסיונות האבות
המדרש[ע] הוא על הפסוק "הוי' צדיק יבחן"[עא], פסוק במשלי, שה' בוחן את הצדיקים, הוא מעמיד אותם בניסיון ואם הם עומדים בו הוא מעלה אותם לגדולה. כתוב כאן "הוי' צדיק יבחן" ואם כתוב כאן אצל יצחק "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד", כלומר שה' הגדיל אותו מאד-מאד, עד אין סוף, אז ודאי ודאי שההגדלה באה לאחר שעמד במבחן, בניסיון. אם קוראים את מה שהיה לפני כן, בתחלת פרשת תולדות – מה היה הניסיון שלו? אצל אבימלך. ה' עשה רעב בארץ כמו בימי אברהם אבינו, יצחק רצה לרדת מצרימה כמו אברהם אביו וה' אמר לו להישאר בארץ – "אל תרד מצרימה"[עב]. חז"ל אומרים "אתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לך"[עג] – אסור לך לצאת לחוץ לארץ. אחר כך היה לו עוד ניסיון כמו אברהם אבינו, הוא פחד לנפשה של רבקה אמנו והיה צריך להסתיר את זהותה. אחר כך היו לו שם עוד צרות ובסוף גרש אותו אבימלך. אז זהו הניסיון שלו, העמידה במבחן בימי אבימלך. אחר כך כתובים הפסוקים שלנו "ויזרע יצחק וכו'". [שאלה: היה גם את ניסיון העקדה?] זה נסיון של אברהם אבינו אמנם בראש השנה אומרים "ועקדת יצחק", זוקפים אותה ליצחק אבינו, ובכל זאת אצל חז"ל הניסיון מיוחס לאברהם אבינו. זה נושא בפני עצמו.
יש לכאורה מאמר אחד בחז"ל[עד], עליו המפרשים שואלים, כי לכאורה סותר את המאמר כאן. מובא שה' נשבע לאברהם אבינו שהבן שלו יחיה חיים שקטים, בלי נסיונות, שכל הניסיונות היו רק אצל אברהם אבינו ולכן הוא לא יביא ניסיון ליצחק. כאן, במדרש הזה, כתוב להפך. על הפסוק "והוי' צדיק יבחן" מביא חמשה שה' בחן אותם ורק לאחר שעמדו בניסיון ה' העלה אותם לגדולה.
לשון המדרש היא כך: "אין הקב"ה מעלה את האדם לשררה (שייך לשרה אמנו), עד שה' בוחן ובודק אותו וכו". קודם בודקים ובוחנים ואחר כך מעלים לשררה. המדרש מביא קודם מאברהם אבינו שהתנסה עשרה נסיונות, אחר כך מיצחק אבינו "שהתנסה בימי אבימלך" – כך כתוב. אחר כך מביא את יעקב אבינו, שהתנסה בהמון צרות במשך כל החיים שלו. אחר כך יש את יוסף הצדיק, שנבחן על ידי אשת פוטיפר וגם שהיה בבית האסורים יב שנה. אחרון שהמדרש מביא הוא שבט לוי, לא לוי הזקן עצמו, אלא כל השבט במצרים, ש"אף הם עמדו בניסיון של הגלות" – נקרא ניסיון הגלות ששבט לוי עמד בו. גם אחר כך כשיצאו ממצרים הם עמדו בניסיון העגל, לא השתתפו בחטא. לכן הקב"ה העלה את כל שבט לוי לגדולה, שהם הכהנים והלוים. אלו החמשה שהמדרש מביא שה' בחן אותם ואחרי שה' בחן אותם הוא העלה אותם לשררה – אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, לוי.
אז כאן כתוב:
ויובן זה בהקדים דאיתא במדרש אין הקב"ה מעלה את האדם לשררה עד שבודק ובוחן אותו וכו', וכן אתה מוצא באבינו אברהם נסהו הקב"ה עשר נסיונות ועמד בהן ואח"כ ברכו [כאן המדרש אומר, שהברכה באה לאדם אחרי שעומד בכל הנסיונות שלו] שנאמר [אחרי שאברהם עומד בכל הנסיונות שלו] וה' ברך את אברהם בכל, וכן יצחק נסהו בימי אבימלך ועמד בנסיונו ואח"כ ברכו שנאמר ויזרע יצחק בארץ ההיא ויברכהו ה'.
"ויזרע יצחק" בא לאחר הניסיון בימי אבימלך ולבסוף כתוב "ויברכהו הוי'", שה' ברך אותו. מה שהרבי לומד מכאן הוא שהברכה נמשכת לאדם לאחר סיום כל הניסיונות שלו. הניסיון של האדם מביא אותו עד למדרגת העצמות ממש.
שלש מדרגות המשכה
אני אומר כאן בקיצור את הנקודה שרוצים להסביר כאן. ישנן שלש מדרגות: "ויזרע", אחר כך "וימצא" ואחר כך "ויברכהו הוי'". מהמדרש כאן הרבי מביא ראיה ש"ויברכהו הוי'" בא לאחר סיום כל הנסיונות של האדם. מה שנקרא בלשון המדרש "מעלים אותו לגדולה'". מה שנאמר "ויגדל האיש" זו המשכה מצד העצמות. בקיצור, הנקודה כאן היא שיש עבודה של אתערותא דלתתא – "ויזרע יצחק", שעל ידה יש אתערותא דלעילא שלפי ערך האתערותא דלתתא שלו. זהו אור אין סוף ה"ממלא כל עלמין". אחר כך יש מציאה, שגם היא על פי האתערותא דלתתא, אבל היא באין ערוך יותר מאשר האתערותא דלתתא. בכל זאת, היא מתיחסת לאתערותא דלתתא. זה נקרא "וימצא" ועל זה כתוב אחר כך בגדולה שלו "וילך הלוך וגדל", על דרך "הלוך ונסוע הנגבה"[עה] שנאמר אצל אברהם אבינו. הפירוש בחסידות[עו] על הליכה הוא שיש מהלך ויש עומד. מי שעובד את ה' רק ביחס לאור ה"ממלא כל עלמין" נקרא עומד יחסית. ללכת היינו להגיע לאור ה"סובב". גם אצל אברהם כתוב "הלוך ונסוע" וגם אצל יצחק כתוב "הלוך וגדל", כנגד "וימצא" – המשכה מאור ה"סובב כל עלמין". אבל אחר כך "ויברכהו הוי'" הוא המשכת העצמות ממש, שלא תלוי ישירות באתערותא דלתתא שלו כלל וכלל.
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.