חינוך בנעם

כ"ד אב תשע"טכפר חב"דלא מוגה

כ"ד מנחם-אב ע"ט – כפ"ח

חינוך בנעם

אפשערעניש שלום-דוב-בער שי' ויסגלס

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

נבין את ענין החאלקה. גזירת השערות פעם ראשונה בחיים קשורה למצות ראשית הגז, כמבואר בחסידות [ב]. מה שמאיר אצל הילד היהודי לפני החאלקה הוא סוד הגלגלתא, אור מקיף למעלה מטעם ודעת, אבל כשגוזרים את השערות מהראש – שערות הראש הן אחד מ-ז תקוני גלגלתא, "עמר נקא"[ג] – מתחיל להתגלות במח "מוחא סתימאה", שבלשון החסידות נקרא "כח המשכיל". לכן בהרבה דברים מתחילים את חינוך הילד מהאפשערעניש, כי אז הוא מקבל חוש בכלל בהשכלה, לפי ענינו. "כח המשכיל" הוא כח להשכיל. בעצם, כח המשכיל בנפש הוא תחלת גילוי ניצוץ משיח שבתוך כל אחד ואחד, כמו שנסביר. על משיח כתוב "הנה ישכיל עבדי"[ד] – דבר ראשון "ישכיל", הוא צריך להיות משכיל, גילוי טוב הטעם שבכח המשכיל שבנפש, שמתחיל בחאלקה. אחר כך יש לו עוד עליות – "ירום, ונשא, וגבה" עד ל"מאד". אצל כל אחד ואחד – גם בגילוי ניצוץ המשיח שבתוכו – הם שלבים של גדילה, "בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לגמרא, בן שמונה עשרה לחופה וכו'"[ה], אלה דרגות של "ירום ונשא וגבה מאד" שלו, אבל באפשרעניש מתחיל "הנה ישכיל עבדי", לאחר גזיזת השערות, "עמר נקא", האור המקיף.

נעם וטעם

אנחנו לומדים את אור החיים הקדוש, ולמדנו לפני כמה ימים [ו] שבלשונו הזהב [ז] הוא מקיש בין המלים טעם-נעם, לשון נופל על לשון. טעם היינו טוב טעם ודעת ונעם הוא "ויהי נעם הוי' אלהינו עלינו"[ח]. אמרנו שבלשון החסידות, כשרוצים לתרגם מאידיש ללשה"ק – בדרך כלל התרגום הוא מלשה"ק לאידיש, אבל כאן הפוך, מחפשים את התרגום למלים באידיש – אחת המלים החשובות היא "געשמאק", געשמאק בלימוד התורה וקיום המצוות. געשמאק כולל גם טעם, "טוב טעם ודעת" וגם נעם, אך עיקר הגעשמאק הוא הנעם (שמצד הבינה-אמא). הם מאד קשורים אחד לשני, ובעצם הם שמתחילים להתנוצץ בילד בשעת החאלקה – הוא מקבל חוש בטוב טעם ודעת שכלי וגם געשמאק בשכלי, נעם. אנחנו מאחלים לבעל שמחת החאלקה שיהיה לו טוב טעם בלימוד התורה וקיום מצוותיה ושיהיה לו געשמאק פנימי בלימוד התורה וקיום מצוותיה.

חמשה שרשים עם סיומת זהה

המכנה המשותף של טעם-נעם הוא עם. כתוב ש"אין מלך בלא עם"[ט] (אחד הדברים שאנחנו הכי אוהבים לדרוש) – כנראה אין מלך בלי טעם ונעם. נשאלת השאלה, האם יש עוד שרשים שמסיימים ב"עם"? כאן יש דוגמה יפהפיה להתבוננות בלשון הקדש – לא סתם קדש, קדש קדשים, בלשון הקדש ה' ברא את העולם ונתן את התורה, ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד"[י]. זו דוגמה של פיתוח המוחא סתימאה של ילד בן שלש שמתחיל להכיר ולקרוא את אותיות הא-ב וכבר יודע קצת לדבר. שואלים אותו – יש הברה פשוטה, 'עם', כמה אותיות אתה יכול לשים לפני כן ויצור מלה? התשובה היא חמש – יש חמש אותיות שאם נשים לפני "עם" יצור שרש. כבר אמרנו טעם ו-נעם ושהם קשורים – כנראה כולם קשורים.

חמשת שרשי 'הר'

לפני שנאמר אותם, נאמר למה הדבר דומה. איפה למדנו סוגיה דומה בלשה"ק? למדנו הרבה פעמים לגבי הר, גם הברה פשוטה, שיש חמש אותיות שאם נקדים יצא לשון של אור – בהר, זהר, נהר, צהר, טהר. חמשה 'הרים' – "בהר סיני"[יא] דורשים לשון בהירות [יב], "בהיר הוא בשחקים"[יג]; זהר – "המשכִלים יזהִרו כזֹהר הרקיע"[יד]; ונהר הוא נהרה, "ונהרו אליו כל הגוים"[טו] אל הר הבית ובית ה'; ככה גם צהר, "צֹהר תעשה לתבה"[טז] (אבן טובה שמאירה להם) וגם טהר, "כעצם השמים לטֹהר"[יז]. חמש מלים עם הר – הכל קשור, הכל לשונות של אור (חמשה מבין יג לשונות אור בלשה"ק [יח]).

חמשת שרשי 'עם'

כעת משהו דומה, עם – מה שמתחיל כעת להאיר אצל הילד שגזרו לו השערות והחלו לגלות את הפנימי, מוחא סתימאה, שיש בו טעם פנימי ויש בו הרגשת נעם. מה עוד יש? לפי סדר האלף-בית, האות הראשונה שמצטרפת ל-עם היא ז – "זעם", מלה לא כל כך סימפטית, לכאורה. הפסוק העיקרי של זעם שמובא בחסידות וקבלה הוא "ואל זֹעם בכל יום"[יט]. למי היה 'טעם', מוחא סתימאה-כח המשכיל, בענין הזעם של ה'? בלעם הרשע. הוא ידע את הרגע שהקב"ה כועס בכל יום ואז היה מקלל [כ]. זהו החוש של בלעם, הלעו"ז של משה רבינו, "'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה'[כא] אבל באומות העולם קם ומנו? בלעם"[כב]. לבלעם – שגם נגמר עם (רק שהוא בלי עם, וגם הבל עם, שייך לעם של הבל ותהו [כג]) – יש חוש ב-זעם של ה' (כמו שאמר לו בלק, שהכיר בטיב כחו, "ולכה זֹעמה ישראל"[כד]).

לפי סדר האלף-בית, אחרי זעם יש טעם ונעם, ואחר כך פעם – "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי"[כה]. ואחרון חביב, רעם – "ורעם גבורֹתיו מי יתבונן"[כו], קשור גם לגבורה וגם להתבוננות-בינה. "מי" היינו אמא – "מינה דינין מתערין"[כז], "אני בינה לי גבורה"[כח].

מה יכול להיות המכנה המשותף של חמשת שרשי 'עם' – זעם, טעם, נעם, פעם, רעם? בכל שרש יש כמה 'ענינים', בלשון הרד"ק. לדוגמה, להרעים על מישהו לאו דווקא לצעוק אלא גם להתרעם-להתלונן. יש גם רעמה – שהיום יודעים למה הכוונה, אבל מענין שהמפרשים אומרים שרעמה, "התלביש צוארו רעמה", היינו מה שמרעים בקול. אין במפרשים הראשונים את הפשט של היום אליו מתכוונים כשאומרים רעמה, שקשור לשערות שסביב הראש והצוואר. יש הרבה חיות שיש להן רעמה. בכל אופן, זו דוגמה שבשרש אחד יש כמה וכמה ענינים שונים.

ננסה להסביר לפי הספירות:

כשלמדנו באוה"ח על הטעם והנעם אמרנו שטעם בדעת, "טוב טעם ודעת למדני"[כט], והנעם הוא אמא. מפורש כתוב על "ויהי נעם הוי' אלהינו עלינו" ו"לחזות בנעם הוי' ולבקר בהיכלו"[ל] שנעם היינו "גילוי עתיקא [תענוג ואושר] באמא", געשמאק. כתוב בפרקי אבות "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"[לא] – יש תלות בין הטעם והנעם, מה שהסברנו בהתחלה, עיקר מה שקורה באפשערעניש, ראשית החינוך. אי אפשר לחנך ילד ללמוד תורה ולקיים מצוות בלי שיש לו טוב טעם והרגשת נעם. מחנך או הורה צריך מאד לדעת זאת, שגם תשב"ר, שכתוב שאמנם יש רצועה שמסייעת שם בענין החינוך, ו"חושך שבטו שונא בנו"[לב] (לפי הפשט, לא לפי הדרוש [לג] שהולך על השבט שלו מבין יב שבטי י-ה, החוש המיוחד שלו), לא זה העיקר ח"ו. העיקר לתת לילד להרגיש טוב טעם ודעת ונעם. זו התלות של "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת", דעת-בינה עולה ישראל[לד], "ישראל אשר בך אתפאר"[לה], סיום יסוד אמא בתפארת ז"א [לו] והדעת היא נשמת התפארת, כמו שנסביר, "משה מלגאו, יעקב מלבר"[לז].

הפסוק הכי מפורסם של רעם הוא, כנ"ל, "ורעם גבורֹתיו מי יתבונן" – יש לנו גם גבורה. כאשר שומעים את קול הרעם זה מישר את העקמימות שבלב ומטיל פחד. כמו שאגת האריה של קול שופר, מחריד. עכשיו הרבי אומר להצביע למפלגה החרדית ביותר, המחרידה ביותר, המפלגה שיוצאים החוצה עם שופרות בשביל להחריד את כולם, להרעים לכולם, "ורעם גבורתיו מי יתבונן". אם כן, לרעם יש זיקה קודם כל לגבורה אבל גם לבינה-לאמא.

כתוב על היחס בין הברק והרעם – קודם רואים את הברק ואחר כך שומעים את הרעם – שראית הברק היא חכמה (שמכונה בחסידות "ברק המבריק על השכל"[לח], אור החכמה) ושמיעת הרעם אמא. אמא יותר איטית מאבא, לכן אף שקורה יחד ממש – בחפצא בשמים הברק והרעם יוצאים באותו רגע – מי שרחוק, מכיון שמהירות האור הרבה יותר גדולה ממהירות הקול, לכן קודם רואים את הברק בעיני החכמה ואחר כך שומעים את הרעם באזני הבינה. קשור גם לגבורה וגם לבינה, אבל כמו שאמרנו קודם, קשור גם לתפארת – הרעמה של האריה היא התפארת שלו.

יותר על פי פשט, "מי יתבונן" – איפה יש התבוננות? עד היכן מגיע האור של ההתבוננות? כתוב שעד הלב. לכן הרעם מיישר את העקמומיות שבלב, התפארת. שוב, יסוד אמא – שם הדעת של אמא, יש גם דעת וגם בינה – מתפשט ומאיר עד הלב. אם כן, יש גם קשר בין הרעם לספירת התפארת.

מה לגבי השרש פעם? בבגדי כהן גדול הפעם הוא פעמון, "פעמֹן ורמֹן"[לט] בשולי המעיל – קרוב לרגלים. למה? כי הרגלים נקראו פעמים – "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב"[מ]. גם התעוררות, כמו פעמון – פעמון מעורר – אבל התעוררות שקשורה לרגלים. מהן הרגלים בקבלה וחסידות? נצח והוד, בטחון ותמימות, שם הפעם-הפעמונים. "ותחל רוח הוי' לפעמו"[מא] אצל שמשון הגיבור. יש איזו התעוררות גבורה מלמטה למעלה שעולה מהרגלים. מה היה אצל שמשון הגיבור? הוא דווקא היה נכה רגלים, היה חִגר [מב]. יש משהו שהגבורה באה לו, עלתה לו, מהפעמים, מהרגלים שלו. כמה שהיה נכה רגלים הוא הלך ועשה פעולות הכי גדולות, מלאות עצמה וגבורה, ברגלים שלו.

נשאר השרש זעם – איפה ה"אל זֹעם בכל יום" בקבלה? כתוב בפירוש שבמלכות [מג]. אותו רגע של זעם שיש בכל יום – רגע של כביכול חלל או צמצום בתוך אור המלכות. הרי כל הצמצום הראשון הוא בתוך המלכות דאין סוף, וכך בכל מלכות ומלכות יש נקודת חלל. לשון הקבלה שהצמצום ב"נקודה האמצעית"[מד], וזהו רגע הזעם שיש במלכות. רואים גם במלכות בשר ודם, בממשלה יש חלל – הלואי שהוא רק רגע כמימרא, הרף עין שבקושי מרגישים. לפעמים המלכות-החלל מתרחב – יש הרבה חלל, הרבה ריקנות, הרבה יניקה לחיצוניות והרבה היפך הברכה. הכל קשור למלכות – "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה"[מה], זה ה"אל זעם בכל יום". יש "חסד אל כל היום"[מו] – "כל היום", "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[מז], כל הו"ק "בתר רישא גופא אזיל"[מח] של "חסד אל כל היום". אבל כשמגיעים בסוף למלכות – שם יש סוד הצמצום, רגע כמימרא של "אל זעם בכל יום". לא "כל היום" חס ושלום, אבל יש רגע אחד של "אל זעם בכל יום" – רגע לעשות חשבון הנפש. כמו שהרבי אמר [מט] שצריך רגע של שתיקה, צריך כל יום רגע של התבוננות "איכה", כמו שה' פנה לאדם הראשון אחרי החטא [נ]. רגע אחד שהאדם כולו נחרד, מרגיש אין, מרגיש שנמצא בשאול תחתית – משם הוא יעשה תשובה, הוא יקום משם. בכל אופן, זהו ה"אל זעם בכל יום".

יש את כל הדברים האלה – טעם, נעם, פעם, רעם וגם זעם. כתוב "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע שנאמר 'רגזו ואל תחטאו'[נא]"[נב], "רגזו ואל תחטאו" ראשי תבות רות, זו עבודת רות. היא באה ממואב והתגיירה כהלכה – כל אחד בא ממואב, מקליפה, וצריך לקיים את ה"רגזו ואל תחטאו". הזמן הכי טוב לכך הוא אותו רגע של זעם, שהוא זועם על עצמו.

אם כן, בעצם כיסינו את כל הספירות. איך? אם נתחיל מהנעם, שאמרנו שהוא בינה והסברנו שהוא מה שעתיק, פנימיות הכתר (התענוג שבכתר), מתגלה בפנימיות אמא – "גילוי עתיקא באמא" – בקבלה מדרגה זו נקראת "היכל קדש הקדשים" שכולל את כל הג"ר. כל הג"ר כלולים בנעם.

אחר כך הדעת, שמחוץ לג"ר, היא הטעם – הולך יחד. בדעת יש ה חסדים ו-ה גבורות – תרין עטרין בדעת. כבר בתוך הטעם, יש טעם של אהבה וטעם של יראה. עיקר הטעם הוא טוב טעם, "אך טוב וחסד ירדפוני"[נג], לכן הוא מוליד בלב קודם אהבה, עטרא דחסדים של הטעם שבלב.

גם לרעם יש שרש בבינה, באמא, ומתפשט עד התפארת. גם הדעת מגיעה בסוף עד התפארת, בסוד "משה מלגאו ויעקב מלבר".

אחר כך פעם – "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב" – כנגד נצח והוד.

הזעם, "אל זעם בכל יום" – כל מי שעוסק בפוליטיקה צריך מדה זו בקדושה, יחד עם "חסדי דוד הנאמנים"[נד] – הוא כבר המלכות.

חסרה רק ספירת היסוד, ה"צדיק יסוד עולם", אבל הוא גם כלול בטעם. הטעם מגיע גם לשם – היסוד הוא אבר התענוג – וגם הנעם, הגעשמאק, מגיע לשם. טעם ונעם בהם פתחנו מגיעים עד ליסוד, לכן זהו יסוד החינוך של הילד. זה מה שרצינו לומר, וכל הדרוש מסביב – יסוד החינוך מעכשיו, גיל שלש, היינו הטעם והנעם, שמגיעים עד היסוד, ה"צדיק יסוד עולם"[נה]. כל ילד יהודי הוא "צדיק יסוד עולם".

אם כן, עשינו פרצוף שלם מחמש מלים בלשה"ק:

		בינה (וכללות הג"ר – היכל קה"ק) נעם
	דעת (כללות חו"ג) טעם
	תפארת רעם
	נצח והוד פעם
	יסוד (טעם)
	מלכות זעם

רמזי השרשים

נסיים רק בגימטריא – זעם טעם נעם פעם רעם – ה"פ עם (הכל בסוד "אין מלך בלא עם", מלך צריך את כל ה'עמ'ים האלה) ועוד חמש אותיות זטנפר, סה"כ 896, תמימות, ז"פ בינוני (של התניא) ועוד הרבה רמזים יפים.

היות שהכל בא להסביר את "אין מלך בלא עם", 294, שהמלך צריך את כולם יחד, צריך להוסיף את הבטוי "אין מלך בלא עם" לחמשת השרשים. והנה, כאשר מחברים 896 ל-294 מקבלים 1190, ששוה "הנה ישכיל עבדי וירום ונשא וגבה מאד"[נו], הפסוק, ב-ה הידיעה, של המשיח, שיש בו ה עליות, הנרנח"י של המשיח [נז], שהוא עצמו היחידה הכללית של נשמות עם ישראל! כנראה כל עליות מלך המשיח תלויות בעם שלו, בחמשה 'עמ'ים שלו – זעם, טעם, נעם, פעם (מי שמעורר אותו בבקר, הפעמון, מי שמעורר אותו בחדש אלול, "אני לדודי ודודי לי"[נח], צריך פעמון בשביל להתעורר) רעם (שופר, צריך גם פעמון וגם שופר, הפעם והרעם בסוף [נט]).

אם כן, זה דרוש לכבוד שלום-בער שי', בעל האפשערעניש של היום. שיזכה לכל העמים האלה, אבל לגבי ההורים שעליהם לחנך אותו העיקר הם הנעם והטעם. שגם להורים יהיה להם הרבה טעם ונעם במלאכת החינוך, בגידול הילדים, וגם בעבודת ה' של עצמם – הרבה טוב טעם והרבה "נעם הוי'".