פסוקי יסודי התורה

בע"ה

מוצאי י"א מנחם-אב תשפ"ב – כפ"ח

התבוננות בפרשת ואתחנן; בת-מצוה זעלדא-רחל תחי' פרידמן (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

פרשת ואתחנן גדושה ביסודות היהדות – עשרת הדברות, קריאת שמע ועוד ועוד. בשיעור קצר – שנמסר בבת-מצוה לנכדת הרב אשתקד – משורטט מבנה יפהפה של שבעה פסוקי-יסוד בפרשה, עם המבנה הפנימי שלהם וגם מעט רמזים. דגש מיוחד בשיעור על פסוקי הדעת של יחוד ה' – "אתה הראת לדעת" ו"וידעת היום" – שהם הציר העיקרי של שבעת הפסוקים, ויש בהם שני מובנים שונים של "דעת עליון" (ידיעת האלקות בעליונים וידיעה המתגלה מלמעלה) ו"דעת תחתון" (ידיעת האלקות בתחתונים וידיעה העולה מלמטה)

בפרשת "ואתחנן" ישנם שבעה עמודים, "חצבה עמודיה שבעה"[ב], שבעה פסוקי-יסוד עיקריים של התורה כולה. זהו נושא גדול אצלנו, שאיני זוכר אם למדנו פעם ביסודיות.

ארבע מצוות יסודי התורה

ארבעת הפסוקים האחרונים הם בעצם ארבע המצוות הראשונות של הלכות יסודי התורה ברמב"ם – אמונה בה', אחדות ה', אהבת ה' ויראת ה':

הפסוק של האמונה, מצות האמנת אלקות, הוא "אנכי הוי' אלהיך"[ג]. זו כבר החזרה השניה של הפסוק בתורה, אבל זו הופעה של מצוה יסודית בפרשתנו.

מצות אחדות ה' בפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[ד].

אהבת ה' היא בפסוק "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[ה].

יראת ה' היא בפסוק "את הוי' אלהיך תירא ואֹתו תעבֹד ובשמו תשבע"[ו]. ארבע המצוות האלה מופיעות כך, לפי הסדר.

דבקות ודעת

לפני כן, ב"שני" של הפרשה, מופיעים שני פסוקי הדעת – "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו"[ז] ו"וידעת היום והשבֹת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד".

עוד לפני כן, הפסוק שחותם את "ראשון" של הפרשה, הוא "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום"[ח], שגם קובע ברכה לעצמו[ט].

שלשת הפסוקים האלה הם שלישיה – דבקות היא גם דעת, אבל לא ספירת הדעת, אפילו לא דעת עליון, אלא הכתר. רבי הלל, בעל ההילולא של היום, מסביר[י] שהתבוננות היא בבינה, אחר כך עולים להסתכלות בחכמה ואחר כך לדבקות בכתר, ומשם יורדים להתפעלות במדות (ז"א) והבעה (בעיקר באותיות הדבור, "יום ליום יביע אֹמר"[יא]) במלכות. זהו כלל גדול אצלנו[יב], שעבודת ה' מתחילה מהאמצע, אחר כך עולה ואחר כך יורדת – "עליה צורך ירידה"[יג]. קודם[יד] דברנו על התחלה מלב, עליה למח ובסוף ירידה למעשה ש"המעשה הוא העיקר"[טו]. בכל אופן, אמרנו את כל זה כדי לומר שדבקות היא כתר, ושם "מקור חיים", לכן "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום", מגיעים ל"כי עמך מקור חיים"[טז], "מקור התענוגים"[יז], ה"רישא דאין" של הכתר. הדבקות מגיעה אפילו עוד יותר גבוה בכתר – עצם הדבקות הוא אמונה, רדל"א[יח]. בכל אופן, משם, בקו הישר-האמצעי יורדים וממשיכים לדעת, ויש שני פסוקים של דעת.

דעת עליון ודעת תחתון

יש שני פירושים על שני הפסוקים האלה, שהם בעצם פירושים של "דעת עליון" ו"דעת תחתון":

"אתה הראת לדעת" הוא גילוי מלמעלה, בדרך ממילא – זהו גילוי של "דעת עליון" במובן של התגלות מן העליון. אחר כך "וידעת היום והשבת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים" היינו "דעת תחתון", פסוק של עבודת התחתון, העולה מלמטה למעלה.

חוץ מהדעת, שמחברת את שני הפסוקים, יש גם את הסיום השונה – "אין עוד מלבדו" ו"אין עוד". רבי אייזיק מהומיל מסביר[יט] ששתי הבחינות הללו הן ה"רצוא ושוב"[כ] של עצם הנשמה – "אין עוד מלבדו" הוא "גאט איז אלץ" ('ה' הוא הכל') ו"אין עוד" הוא "אלץ איז גאט" ('הכל הוא ה''). זהו עוד פירוש של "דעת עליון" ו"דעת תחתון" – "דעת עליון" היא לדעת את העליון, שיש רק ה', ו"דעת תחתון" היא לדעת את התחתון, לדעת שגם הוא ה', לכן בפסוק השני כתוב "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". הרבי מסביר[כא] שיש ב"אין עוד" גם איזו מעלה על "אין עוד מלבדו", כי "אין עוד מלבדו" יכול להשמע שבלעדיו אין עוד אבל אתו יכול להיות עוד, אבל "אין עוד" שולל כל מציאות – המציאות התחתונה שאנחנו חווים היא הוא, "אלץ איז גאט".

בכל אופן, אלה ודאי שתי מדרגות של התגלות ועבודה – דעת של "אתה הראת לדעת" ודעת של "וידעת היום".

רמזי פסוקי הדעת

בהשלמת שני הפסוקים האלה זה את זה יש כמה רמזים מאד נפלאים שאנחנו אוהבים לומר[כב]:

ראשית, יש כאן השלמה מובהקת במספר המילים – בפסוק "אתה הראת לדעת וגו'" יש 10 מילים, י, ובפסוק "וידעת וגו'" יש 16 מילים, בחלוקה של הוה, "וידעת היום והשבת אל לבבך [ה] כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל [ו] ועל הארץ מתחת אין עוד [ה]". זו חלוקה מובהקת ויפה, שההתבוננות עצמה היא ב-ה (בינה), השמים ב-ו והארץ ב-ה. זהו שם הוי' שלם בו ה-י היא "דעת עליון" ו-הוה הן "דעת תחתון".

יש גם השלמה באותיות: בפסוק הראשון יש לז אותיות ובפסוק השני סא ("[וידעת] היום") אותיות – שני "מספרי שבת"[כג] רצופים – שהממוצע שלהם הוא מט, ז ברבוע[כד], כך שביחד יש כאן צח אותיות, "אור צח"[כה] (סוד הרצון שבכתר[כו], שהוא שרש שתי דרגות הדעת).

בגימטריא, כל פסוק הוא כפולת 13 – הראשון הוא 1898, הוי' פעמים חכמה, עוד רמז שהוא שייך ל-י של שם הוי' בפרט, "הוי' בחכמה"[כז], והשני הוא 3471, אחד פעמים מרכבה. דווקא הפסוק השני בסוד המרכבה, כי יש בו מציאות של שמים וארץ[כח] (שהיא מרכבה לאלקות).

יש בגימטריא עוד הרבה רמזים יפהפיים. אחרי הכלל של הפסוק אולי הפרט הכי חשוב הוא "אין עוד מלבדו" ו"אין עוד" ששוים 364, כפולה גם של 13 וגם 7. שני הפסוקים יחד, סך הכל, הם גם כפולת 13 ו-7.

סדר שבעת הפסוקים

בכל אופן, שני הפסוקים הללו הם זוג מובהק של דעת ודעת – "דעת עליון" ו"דעת תחתון", עם הפירושים השונים בעליון ותחתון. הדעת הזו יוצאת מהדבקות של "ואתם הדבקים" שבכתר.

אחר כך, אם רוצים להסביר את הפסוקים בספירות: "אנכי הוי' אלהיך", מצות האמנת אלקות, היא האמונה, עליה כותב אדמו"ר הזקן בפירוש בתניא שהיא שייכת לחכמה – "אמונה בה' אחד שיסודתה בהררי קדש היא בחינת החכמה שבנפש האלקית שבה מלובש אין סוף ב"ה"[כט]. את "אנכי הוי' אלהיך" שמענו "מפי הגבורה"[ל], שהיא גבורה דעתיק שמתלבשת בחכמה[לא], לכן התורה נתנה "מפי הגבורה" ו"אורייתא מחכמה נפקת"[לב] – גבורה דעתיק שבפנימיות החכמה[לג]. "שמע ישראל" בבינה, כפשוטו – "שמע" לשון הבנה[לד] והתבוננות[לה]. אהבה ויראה הן חסד וגבורה, כמובן.

כלומר, סדר שבעת הפסוקים הוא כתר-דעת עליון-דעת תחתון-חכמה-בינה-חסד-גבורה. אחרי הקדמת הדבקות (כתר) והדעת (שני פסוקי הדעת) ארבע המצוות העיקריות הן ימין-שמאל-ימין-שמאל (חכמה-בינה-חסד-גבורה), לפי הסדר.

	כתר
	וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה׳ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם
	דעת עליון
	אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ
	דעת תחתון
	וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד
חכמה		בינה
אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים		שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד
חסד		גבורה
וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ		אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ

דעת – חבור החכמה והבינה

בולט כאן שהדעת – על שתי בחינותיה – קודמת לחכמה ולבינה. הדעת היא המחברת בין החכמה והבינה ועושה אותן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[לו]. בדרך כלל מוסבר[לז] שחיבור החכמה והבינה הוא על ידי "דעת עליון" ואילו "דעת תחתון" היא המחברת את המוחין למדות (ועל כן מעמדה הרגיל של הדעת, "מפתחא דכליל שית"[לח], הוא בין המוחין, חכמה ובינה, לשש מדות הלב), אך כאן שתי הבחינות שבדעת הן גופא היכולת שלה לחבר את החכמה והבינה, ככל ממוצע מחבר, הכולל שתי בחינות כדי לאחוז בשני הקצוות[לט]: "דעת עליון" נוטה לחכמה – "אתה הראת לדעת", בפשוטו, היינו הגילוי מלמעלה של "אנכי הוי' אלהיך" (כשראיה בפרט שייכת לחכמה[מ]). "דעת תחתון" נוטה לבינה – "כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" היינו ההתבוננות של "הוי' אחד", שה' אחד (א) בשבעה רקיעים (שמים) וארץ (ח) וב-ד רוחות העולם[מא] (ובכלל עבודת "והשבֹת אל לבבך" שייכת ל"ולבבו יבין ושב"[מב], התשובה ב"בינה לבא"[מג]).

תכלית היחוד היא התכללות – "הבן בחכמה וחכם בבינה"[מד] – הופעת שמיעת "שמע ישראל" בתוך ראית "אנכי הוי'" וראית "אנכי הוי' אלהיך" בתוך "שמע ישראל" (תופעה השייכת בפרט למתן תורה, בו "רואים את הנשמע" ו"שומעים את הנראה"[מה]). בירושלמי מוסבר[מו] כי ב"[שמע ישראל] הוי' אלהינו" יש קבלה של "אנכי הוי' אלהיך" וב"הוי' אחד" יש קבלה של "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני"[מז] (וכן, כידוע[מח], "שמע" רומז ל"שאו מרום עיניכם"[מט], פסוק ראיה מובהק, החותם את הפטרת נחמו-ואתחנן). התופעה ההפוכה מופיעה ברמז מופלא, כאשר בפסוקים הסמוכים ל"אנכי הוי' אלהיך" רמוז כל הפסוק "שמע ישראל" – "ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דֹבר באזניכם היום ולמדתם אֹתם ושמרתם לעשֹתם. הוי' אלהינו כרת עמנו ברית בחֹרב. לא את אבֹתינו כרת הוי' את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה היום כֻלנו חיים. פנים בפנים דבר הוי' עמכם בהר מתוך האש". אחרי שדברי משה מתחילים "שמע ישראל", הפסוק הבא פותח "הוי' אלהינו" ובפסוק הבא מופיע "הוי'" לבד מתבקש לחפש את ה"אחד", והנה במלים "אלה פה היום כלנו חיים. פנים בפנים דבר וגו'" רמוזה המלה "אחד" בדילוגים של אחד-אחד אותיות[נ] (כשכל אות היא בראש מלה)!

עד שלא ראיתי את הרמז הזה לא הייתי משוכנע שכל נושא דילוגי האותיות הוא בר-סמכא, כי בין המתמטיקאים שעוסקים בתורת ההסתברות יש מחלוקת גדולה מאד אם יש בדילוגים חידוש אמיתי, שהתורה בוודאות מתכוונת אליו בכל הדילוגים. עבור מי שמבין באין-סופיות של התורה לא חידוש לומר כך, אבל בשביל הספקנים – והנפש הבהמית ואפילו הנפש השכלית של יהודי הן ספקניות, צריך לשכנע אותן – זהו חידוש. הרמז הזה שכנע אותי...

רמזי שבעת הפסוקים

כל שבעת הפסוקים יחד עולים עד (ב"פ 37) פעמים צדקה[נא], מתקשר למצוות הצדקה שדברנו עליה. ה-עד מופיע בפירוש בתוך הפסוק שהוא אולי הכי עיקרי בתוך השבעה – אותיות ע ו-ד רבתי ב"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[נב]. חוץ מ-עד יש במלים האלה, "שמע... אחד", אותיות אשמח[נג], שמחה של מצוה, כאשר המצוה העיקרית הכוללת היא מצות הצדקה[נד]. לכן, לגבי פורים, לדוגמה, הרמב"ם כותב[נה] שהשמחה העיקרית היא מצות הצדקה. עד הוא עד-ראיה, גילוי אלקות, אם כן יוצא שגם מצות גילוי האלקות היא על ידי מצות הצדקה במעשה. שוב, הכל עולה עד פעמים צדקה. בפרט, הפסוק "אתה הראת לדעת" הוא בחינת עד ראיה – עד אותיות דע ("לדעת") ו"הראת" היינו גילוי מלמעלה – אתה עד ראיה בגילוי של מתן תורה. אומרים זאת בשמחת תורה – זהו הפסוק הראשון, של ההקפות הכי שמחות בשנה, "עד אשמח".

גם אם מחשבים רק את המלה הראשונה והמלה האחרונה של כל פסוק משבעת הפסוקים – ״ואתם... היום״, ״אתה... מלבדו״, ״וידעת... עוד״, ״אנכי... עבדים״, ״שמע... אחד״, ״ואהבת... מאדך״, ״את... תשבע״ – מקבלים כפולת עד, עד פעמים בן, פעמיים עד פעמים הוי' (נצח פעמים הוי'). ממילא, כל אמצעי התיבות שוים 10878, עד פעמים 147 (ג"פ מט, חיי יעקב[נו], "תתן אמת ליעקב"[נז]). כלומר, ראשי וסופי התיבות הם כפולת 13 ואמצעי התיבות כפולת 7 (ברבוע). זהו גם מבנה יפה ביותר בגימטריא של כל הפסוקים האלה.

זו תופעה יוצאת מהכלל, של פרשה עם כל כך הרבה יסודות. אמרנו בקיצור, בבחינת "תן לחכם ויחכם עוד"[נח].

הווארט הוא שהיום הזה – לפי קריאת התורה השנה – הוא יום הזוג של הדעת.